אברבנאל על דברים טו

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק א עריכה

מקץ שבע שני' תעשה שמט' וגו' עד כי יהי' בך אביון אחרי שהזהי' על המע"ש לאכלו בשתי השנים בירושל' והעניי' בשנה הג' בשערי'. הוסיף להזהיר על נדיבות אחר והוא יותר קשה על האד'. והוא שילוה ממונו לחבירו ע"מ להחזיר ולפרוע ושימתין לו עדן ועדנין ושאחרי כן לא יהי' לו רשות לשאול אותו ממנו. כי הנה המעש' אינו קשה כ"כ לפי שכאש' הפרישו כבר הפרישו ע"מ כן. אבל מה שלוהו כדי שיפרעהו אליו הנה תקשה אצלו אבדתו. והנה במצו' השמט' יש שני חלקי'. הא' שמטת קרקעות והחלק הזה מהמצו' כבר בא בהרחבת ביאור בפרשת בהר סיני. והב' הוא שמטת כספים שימחול האדם לחבירו מה שחייב לו בשטר או בעל פה. והנה שמה לא זכר שמטת הכספי' כי אם בקוצר רב באמרו ושבתה הארץ שבת לה' שתהי' השנה ההיא כשבת בראשי'. וידוע הוא שבשב' בראשי' לא הית' זריע' וקצירה בארץ ולא הי' שם גובה חובת הלואות. ולכן אמר שתהי' השמט' כן שבת לה'. ואמר ג"כ שבת שבתון יהיה לארץ שהוא מאמר כולל. האמנם פרט שם שמטת קרקעו' ולכן לא הוצרך לבאר אותה כאן כי אם שמטת כספים שלא התבארה שמה. ולכלול שני חלקי המצוה אמר כאן מקץ שבע שנים תעשה שמטה. והעשיה ההיא תובן בשמיטת הקרקעות. ולא זכר עוד ממנה לפי שלא היה צריך ואמרו זה דבר השמטה. על החלק הא' משמטת כספי' כאלו אמר וגם זה דבר השמטה והוא שמוט כל בעל משה ידו. ולפי זה לא יהיה אמרו וזה דבר השמטה ביאור גדר השמטה כדברי המפרשי'. כי אם ביאור חלק אחד ממנה שלא התבאר שמה. ורבי אברהם פירש מקץ שבע שנים מחחלת השבע שנים כי בידוע שאחר שש השנים תהיה השנה השביעית שנת השמטה ולהיות הראש והסוף קצות הדבר אומר על ההתחל' מקץ. והרמב"ן זכרונו לברכה פירש מקץ שהוא סוף השבע שנים שעברו. והיא השנה השביעית שנת השמטה כי הנה בעשרה האחד הוא ראש אותו מספר והעשירי הוא סופו ונכון הוא. והנה אמר שמוט כל בעל משה ידו. לפי שהלוה ממון מחבירו יעשה תקיעת כף לפרוע ההלואה ההיא לזמן קצוב וכאלו נתן ידו בערבון ודרך משכונא עד זמן הפרעון. והנה צוה השם יתעלה שבבא שנת השמטה ישמוט ויעזוב האדם כל בעל משה ידו. כלומר כל איש שהיה משה ידו שנתנה בערבון על הלואה מה. וכבר פירשו רבותינו זכרונם לברכה בפ"ו דשבועות ובגיטין פרק השולח שהמלוה על המשכון אין השביעית משמטת וכן את אחיך תשמט ידיך. ולא המוסר שטרותיו לבית דין. כי הנה עקר המצוה שמה שיהיה בערבון היד ישמט בשנה ההיא. והתנה בזה אשר ישה ברעהו לא יגוש את רעהו להגיד שאם הלוה בעצמו ירצה לפרוע אל המלוה מה שהלוה לו אף על פי שתהי' שנת השמטה שאינו אסור לקבלו. כי הענין הוא שבעבו' שישה ברעהו לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'. ופרסם שלכבוד השם יתעלה יהיה משמט חובותיו. ולכן אין ראוי שיגוש את חבירו עוד על מה שהלוה לו. אבל אם רוצה לפורעו מדעתו עם היותו יודע שהשביעית משמט' יכול המלוה לקבלו ממנו. ואמר את הנכרי תגוש ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך. רוצה לומר את הנכרי אשר לא מבני ישראל הוא תוכל לגבות ממנו מה שהלוית לו ולהיות לו נוגש אבל לא את אחיך. ורש"י כתב מספרי את הנכרי תגוש זו מצות עשה. וכן פירש לנכרי תשיך שהיא מצות עשה. וכן כתב הרמב"ם שהם ב' מצות ויותר נראין דברי הרמב"ן שכתב שאין מצוה להלות ברבית לנכרי כלל וכן מוכיח מגמרא איזהו נשך אבל הוא רשות. והמצוה שאיסור הרבית והנגישה הוא באחת. ואמנם אמרו אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך ה' אלהיך פירשו בו שיהיה מכת הנמנע שלא יהיה בהם אביון. כי דבר נמנע ואפס הוא שלא יהיה בך אביון אף על פי שברך יברכך ה' אלהיך וגו'. לפי שאתם עם רב. ואיך לא יהיה בכם אפילו אביון אחד ולכן מפני זה הוצרכה שנת השמטה. ויהיה אפס זה על דרך (פרשה שלח לך) אפס כי עז העם רוצה לומר טובה הארץ מאד. אפס כי עז העם ועם זה לא יסתור זה המאמר למה שאמר אחרי זה כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. ויותר נכון מה שפירש ראב"ע שלפי שהזהיר על השמטת כספים ומחילת החובות וההלואות מהאחים. אמר זה אשר צויתיך שלא תגוש את אחיך ושתשמט ידך אל תחשוב שיהיה דבר גדול ושתצטרך להפסיד בזה ממון רב. אינו כן כי לא תצטרך להלואות כאלה כי לא יהיה בך אביון ולא תצטרך ללוות מהעשירים להשמיטם בשביעית. כי ברך יברכך ה' אלהיך אם תשמור מצותיו. ואין ספק שתנחומים של הבל נחמם כי עם היות הדבר אמת בשומרי המצות. הנה יצר לב האדם רע מנעוריו ולכן לא יחדל אביון מקרב הארץ כפי הטבע הנהוג ותהיה מלת אפס מורה שאין לחוש מאד בדבר וכן אפס כי עז העם כלומר אל תחושו להיות הארץ זבת חלב ודבש. אין זה ראוי לתת לב עליו לפי שעז העם. והנה אמר עוד רק אם שמוע תשמע וגו' כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך והעבטת גוים רבים וגו' לפי שבמצות המעשר עני שהם בייעוד שכר הברכה האלהית כמו שאמר למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה. ויאמר אומר אם כן כבר קנינו הברכה בשכר מעשר עני היה ראוי שעל השמטה שהיא מצוה אחרת תיעד בשכר אחר. ולא בשכר ההוא עצמו. כי איך יהיה שכר אחד למצות הרבה הנה להשיב על זה אמר רק אם שמע תשמע בקול ה' אלהיך לעשות את כל המצוה הזאת שהיא שמטת כספים. עם היות שה' אלהיך ברכך כבר כאשר דבר לך. רוצה לומר כבר יעדך בברכה בשכר המצוה הקודמת. הנה יש לו עוד לתת לך שכר אחר על המצוה הזאת מדה כנגד מדה. והוא אמרו והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבוט וגומ'. כלומר שתמיד תהיה ידך על העליונה והכל יהיו צריכין לך בענין ההלואות ואתה לא תצטרך לאחר. וימשך מזה שלא לבד תעבוט הגוים ההם אבל ג"כ תמשול בהם. כי עבד לוה לאיש מלוה. ועם מה שפירשתי בכתובים האלה תדע למה אמר כי ה' אלהיך ברכך בלשון עבר. ולא אמר יברכך בלשון עתיד כמו שאמר למעל'. והנה לא זכר משה רבינו עליו השלום כאן דבר מהיובל לפי שכבר בא בביאור גדול בפרשת בהר סיני ולא רצה לבאר בו דבר עוד והותר בזה הספק הי"ג. ואמנם טעם מצות השמטה והיובל כבר בארתי אותו כאשר עם לבבי במה שכתבתי בפרשת בהר סיני. יעויין משם:

פסוק ז עריכה

כי יהיה בך אביון וגומר עד כי ימכר לך וגומר. כבר כתבתי שבאו המצות האלה בכאן במדרגה עם היות כלם מסוג הנדיבות ומיניו. כי ראשונה צוה על המעשר שני הנאכל לבעלים. כי זה יקל על האדם לעשותו לפי שהוא עצמו יאכלהו. ואחר כך צוה על מעשר עני שהוא המעשר שני הנפרש בשנה השלישית. וזה יותר קשה שהוא נתן כלו לעניים. אחר זה צוה על השמטה שהוא דבר יותר קשה שיתן האדם לא לבד המעשר אבל גם אשר לו אם ילוהו ועל מנת לפרעו אליו אחרי שימתין ללוה זמן רב שלא ישאר לו רשות לשאול את אשר לוה לו ויאבדהו כלו. ואחרי כן באה פרשת האביון שהיא בצדקה וזה יותר קשה לפי שהוא דבר תמידי. כי זה לא יהיה משלשה שנים לשלשה שנים כמעשר עני. ולא משמטה לשמטה. כי אם כל היום וכל הלילה. והדבר התמידי אף על פי שהוא מועט יקשה מאד מהדבר אשר מזמן לזמן קא אתי. והנה מצות הצדקה באה בפרשת המשפטים ובפרשת בהר ובמקומות אחרים. אבל שם בפרשת משפטים צוה אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך אם חבול תחבול וגומר. ובפרשת בהר הזהיר גם כן על הרבית כמו שאמר וכי ימוך אחיך ומטה ידו וגומר. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך. ובענין הצדקה שיתנו לו מתנות לא אמר כל אחד וחי אחיך עמך. ולפי שהיה זה מאמר קצר הוצרך לבארו פה. ובאר התנאים הצריכים לנדיבות כפי המעלה אם ראשונה כפי המקבל. רוצה לומר שיעיין האדם למי יתן כי לא יהיה ענין הצדקה לתת מתנות לעשירים וכמאמר שלמה עושק דל להרבות לו נותן לעשיר אך למחסור. ועל זה אמר כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך כי הוא לעניותו וחסרונו ראוי לחמול עליו ויעביטוהו די מחסורו. וכלל בזה שלשה בחינות. האחד מפני חסרונו שראוי שהאדם אשר נתן לו השם יתברך מטובו יחמול על הצריך אליו. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בפרק קמא דבבא בתרא (דף ט') האומר פרנסוני שומעים לו. וזהו אמרם אפס כי לא יהיה בך אביון. והשני מפאת הקורבה אשר לו עמך. כי הוא זרע אברהם ברוך ולכן ראוי הוא שתסייעהו בעת צרתו. ועל זה אמר מאחד אחיך. והשלשה מצד השכנות והאהבה. אמנם חכמינו ז"ל דרשו זה במכילתא פרשה י"ט באופן אחר מאחד אחיך אחיך מאביך קודם לאחיך מאמך. באחד שעריך. ענייך ועניי עירך ענייך קודמים. עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמים. ואחרי שהזהיר התנאים אשר ימצאו בצדקה מצד המקבל. זכר התנאים שראוי שימצאו בה מצד עצמה. והוא שהצדקה ראוי שיהיה לך יחס עם עושר הנותן ונכסיו ולא יתן אדם כל אשר לו וכאמרם ז"ל בכתובות פרק נערה (כתובות דף נ') באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ועל זה אמר בארצך אשר ה' אלהיך נותן לך. ר"ל שבעבור היותם בארצם ארץ מלאה כל טוב ארץ זבת חלב ודבש היה ראוי שתהיה צדקתם לעניים האביונים גדולה. וזכר עוד התנאים אשר ראוי שימצאו בנותן הצדקה. והוא שיתן אותה בשמחה ובטוב לבב. שאם לא יהיה כן לא תהיה הצדקה מעלה בנפש כי עקר הנדיבות הוא בתכונת הנפש. ועל זה אמר לא תאמץ את לבבך רוצה לומר שיכמרו רחמיו על האביון ולא יאמץ את לבבו עליו לבלתי התפעל מצרתו ועניו. ועם התכונה השלמה ראוי שימצא הפועל המשובח. והוא אמרו ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. שהן הב' סבות היותר עצמיות מצד חסרונו וצרתו ומצד הקורבה אשר לו עמו. ולפי שהתכונה תקנה בנפש בהשנות הפעולות ורבויים. למדו איך יקנה התכונה ההיא בנפשו. באמרו פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו. שהוא רבוי המתנות והפצרתם המכוון בפתוח תפתח או המלוה על משכונו או בלתו שנקרא עבוט. אם אינו כל כך עני שיצטרך למתנה גמורה. או אם לא ירצה לבשתו לקחתו בשם צדקה שיתנהו לו בתורת הלואה וכגודל המתנה ואיכותה. והוא הנראה כדי מחסורו אשר יחסר לו. וכבר בא בקבלה בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס"ו) אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. ואל יהיה בעיניך המאמר הזה רעות רוח. כי הנה הצדקה ראוי שתערך אל המקבל אותה ולא אמרו רבותינו ז"ל שיתנו סוס ועבד לאיש נקלה מבקש לחם אבל בהיותו שר גדול בישראל שרוח על פניו יחלוף. ונהפכו שמיו עלי ארצו ובא לחוסר כל. יהיה מחויב לעשירים אנשי השם לא לבד שיתנו לו בר ולחם ומזון אבל גם סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו כי כאיש המקבל כן ראוי שתהיה גבורת צדקתו. הנה בזה השלים מצות הצדקה מצד הנותן ומצד המקבל ומצדה בעצמה. ולפי שפעלת המעלה אין ראוי שימצא עמה לא היגון ולא החרטה. לכן הזהירו ואמר השמר לך כן יהיה דבר עם לבבך בליעל רוצה לומר פן יהיה דבר בליעל עם לבבך. ונכון הוא מה שכתבו המדקדקים כמו שהביא ר' אברהם שבליעל שם מורכב בלי יעל. שהוא המחשבה שלא תביאהו אל המעלה והעליה בשלמות באמרו קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו. ויראה שהיתה המחשבה הזאת על המעשר עני אשר בשנה השלישית. כשתהיה בשנה הששית הקרובה לשמטה. שאז אולי יאמר בעל השדה קרבה שנת הו' שנת השמטה אשר בה תהיה כל התבואה לעניים. ולמה אם כן אתן להם עתה מעשר העני של שנה זאת ויבאו העניים לאכול מן התבואות של שתי שנים סמוכות זו לזו ומפני המחשבה הזאת רעה עינך באחיך ולא תתן לו. רוצה לומר לא תתן לו מעשר עני של השנה ההיא. לא תעשה כן אבל נתון תתן לו. רוצה לומר נתון המעשר עני ותתן לו גם כן תבואת שנת השמטה. כי כן יסד המלך ה' צבאות. שאם תתן פעם אחת יתן ויוסיף לך ברכה כדי שתתן פעמים רבות. והפירוש הזה הוא הנכון כפי הענין. ואם לא תאבה לו ולא תשמע אליו בעבור שלא בא הכתוב הזה למעלה בפרשת מקץ שלש שנים או בפרשת השמטה. אמר מעתה שהיתה האזהרה שבשנה הסמוכה לשמטה לא יקצר ידו מהצדקה באמרו קרבה שנת השבע שנת השמטה ושם תהה כל התבואה צדקה ומה לי עוד לתת יותר עתה לעניים. לכן הזהירם שלא יעשה כן כי כמו שהשם יתברך עושה עמו חסד תמיד יום ליום ולילה ללילה כן ראוי שיעשה הוא גם כן עם העניים. ולא יחשוך מתת לאחד מהם. והנה נתן לו על זה שלשה טעמים. האחד באמרו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. וענין המאמר הזה שהעשיר איננו כי אם גזבר הקדוש ברוך הוא ושומר אוצרותיו אשר נתן בידו והוא צוה עליו לתת מהם הצדקה לאביונים. וידוע הוא שגזבר המלך ראוי שיוציא ממון אדוניו כאשר יצוהו. וכן ראוי לעשיר שיתן מהממון ההוא אשר נתן ה' בידו כמצותו. וכמו שגזבר המלך אם יהיה זריז בעבודתו ויוציא הממון כרצונו לא די שיתמידהו המלך באומנותו. אבל גם יעשה עמו חסד וישאיר אומנתו לבניו. ואם לא יעשה כן ויחזיק בממון אדוניו לבלתי תת אותו כמצותו. הנה שכרו אתו שיסירהו מאומנותו ויקח הממון מידו ויפקידהו ביד אחר. ככה כאשר העשיר יעשה כדבר ה' ויוציא ממונו בצדקה כאשר צוהו יהיה לו העושר והכבוד נחלה ולבניו אחריו. ואם לא יעשה כן יהיה ענשו שיבא לידי עניות ולא ישאר לו ממה יתן צדקה אבל ישאל אותה מאחרים ועל זה אמר וקרא עליך אל ה'. שהעני יקרא אל ה' לאמר הושיעה המלך כי הנה העשיר הגזבר שלך הלכתי אליו במצותיך לבקש ממנו ולא רצה לקיים דברך. והיה בך חטא כלומר חסרון ועניות ואשמה רבה תחת כי לא שמרת את מצות ה' וכמאמר התנא (אבות פרק ג') תן לו משלו וכו'. והטעם השני מתקות השכר המקווה מהצדקה ועל זה אמר נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך רוצה לומר אל תחשוב שתפסיד את נכסיך עם פזור הצדקה. אבל יהיה בהפך כי יש מפזר ונוסף עוד וכאשר תתן לעניים. כן ירבה וכן יפרוץ אתה וכל אשר לך. והטעם השלישי הוא אמרו כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. רוצה לומר ראוי הוא לכל אדם בעל שכל שלא ירע בעיניו מעשה הצדקה כי העושר איננו ירושה לך. ומי יודע אם תבא אתה היום או מחר לידי עניות וייטב בעיניך מעשה הצדקה כי גלגל הוא החוזר בעולם ואם שלום ואמת יהיה בימיך אולי בניך או בני בניך יצטרכו לזה כי לא יחדל אביון מקרב הארץ יהיה מי שיהיה. ואפשר שתהיה אתה או בניך. ע"כ אנכי מצוך פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך שהם שלשה הבחינות שזכר בתחלה. מצד הקורבה. ומצד הרחמים לאביון. ומצד השכנות שהוא בארץ. שדרך השכנים להלוות ולתת זה לזה. ויש מי שפירש כי לא יחדל אביון מקרב הארץ שכבר יהיו האנשים ההולכים אחר שרירות דמיונם שמחים ומתכבדים בהמצא אנשים שפלים ודלים לפי שבערכם יחשבו הם גדולים ונכבדים כמו שתמצא קצת המשכילים והחשובים שמחים באיש הולל ומשתגע לפי שחסרון שכלו של זה יעיד על שלמותם בערכם. לא כן משפט השלמים מאד שהם יקוצו בהם וימאסום תכלית המיאוס. וכמו שאמר החכם. (משלי כ״ט:ט׳) איש חכם נשפט את איש אויל ורגז ושחק ואין נחת ולהוציא מזה הדמיון המשובש אמר נתון תתן לו די מחסורו אשר יחסר לו ולא ירע לבבך בתתך לו לאמר איך אעניק את העני הזה או אחזיק בידו באופן שלא יחסר לו דבר. ובמה יודע איפה מעלת העשיר על העני ואיך יוכר שוע לפני דל. כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. רוצה לומר משאר העמים שיבאו כל היום לפניך עניים מרודים מגויי הארצות ומהם תכיר מעלת ערכך אם תאוה נפשך החסרה בזה על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך נתן לו עצה נכונה שלא יראה בזלזול אחיו ובאביוני ארצו. כי די במה שיראה משאר העניים. הנה התבארו הכתובים והותר הספק הי"ד:

פסוק יב עריכה

כי ימכר לך אחיך וגו' עד כל הבכור. אחר שזכר מיני הנדיבות הנזכרים כלם הביא ענין העבד כי גם הוא יוצא בשנת השמטה. וזכרו באחרונה. לפי שזה המין מהנדיבות והצדק הוא יותר קשה מהשאר מבחינות. ראשונה לפי שישתתף בזה חירות העבד והצדקה. והשני לפי שתתוסף הדרך הזאת על האחרת כי מלבד מעשר שני ושנת השמטה וצדקת האביון יעשה עוד הצדקה הזאת לעבדים ונוסף גם הוא על האחרות. ושלישית לפי שהעבדים הנמכרים לרצונם לצרכיהם לא היה ראוי שיצאו בשביעית. ולהיות המין הזה מהצדקה קשה מהאחרים לכן זכרו באחרונה. והנה המצוה הזאת באה בפרשת משפטי'. וביאר בה משה רבינו בכאן שכאשר תשלחהו חפשי לא תשלחהו ריקם. אבל שהענק תעניקהו מצאנך מגרנך ומיקבך. לפי שביציאתו משם יהיה לו מה שיאכל והנה אמר אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו לומר שאל ירע לבבו בתתו אל העבד ההוא היוצא מעמו מאשר יש לו כי לא מממונו הוא נותן אליו ומעניקו. כי אם מאשר ברכו ה' יתן לו כמו שזכרתי למעלה שהאדם נותן בצדקה מה שאינו שלו כי אם מהש"י וכמאמר החכם (אבות פ"ג) תן לו משלו וכו'. ונתן טעם נכון במצוה הזאת באמרו וזכרת כי עבד היית וגומר. כלומר וראוי שתפדה העבדים ותעניק אותם כי כן עשה לך ה' שבהיותך עבד במצרים פדאך משם ולא הוציא אתכם בידים ריקניות כי אם בעושר רב. והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך. והיה זה מפני האהבה כי אהבך ואת ביתך או מפני הטובה והתועלת שקבל ממך וזהו כי טוב לו עמך הנה אז לא יספיק בזה שיאמר אותו בלבד כי אם שירצע. וכבר נתנו חז"ל (שמות כ"א ו') במכילתא פרשה ב' ע"ד ובפרק קמא דקדושין הסבה בזה הפועל שאמרו אזן ששמעה בסיני כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע. וכפי הסברא צוה השם יתברך שיעשו בעבד החרפה והקלון הזה כדי שלא יחפוץ עבד אחר בעבודה התמידית ליראתו מהבוז והקלון ההוא אשר יעשו לו בהרצעו אזנו. ויהיה סבה שיצא חפשי בשביעית שהיא היתה הכונה האלהית. ואמנם אמרו ואף לאמתך תעשה כן ירצה להוציאה בשביעית ולהעניק' ביציאתה לא שתרצע כי כבר בארו חכמינו ז"ל עבד נרצע ואין האמה נרצעת. ולפי שכאשר העבד מיראת קלון הרציעה לא יחפוץ לשבת עם אדוניו לא יחרה אף האדון עליו ולא יסרב מלשלחו. אמר לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים. רוצה לומר אין בזה אליך הונאה כלל כי לי בני ישראל עבדים. ואין אחד מהם נמכר לעבד עולמי לשום אדם. אבל היה ענין מכירתו שכירתו לשש שנים ועל מנת כך בא עמך ולכן אין רצוני שירע בעיניך בצאתו כי השלים זמנו. ומלבד הטענות האלה כלם שכרך הרבה מאד וזהו שאמר יברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה. והרב רלב"ג פירש כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים. שימי השכיר בסתם שלש שנים שאין רשות לאדם שישכיר את עצמו יותר מלשלש שנים. וכמו שאמר הנביא (ישעיהו ט״ז:י״ד) שלש שנים כשני שכיר. ולזה יהיה זה שעבד שש שנים עובד משנה וכפל משכר השכיר. ומדברי רבי אברהם לקחו. ואיננו נכון כי גם כן כתוב (שם כ"א) בעוד שנה כשני שכיר. ומי המונע השכיר מלהשכיר עצמו לשנים רבות. ולא אמר הנביא שני שכיר על מספר השלשה. כי אם על היותו זמן קצוב מבלי תוספת אפילו יום אחד כשנת השכיר בין שיהיה לשלש שנים או לחמש או לעשר:

פסוק יט עריכה

כל הבכור אשר יולד בבקרך וגו' עד שמור את חדש וגו'. אחרי שזכר מיני הנדיבות האלה כלם אשר עקרם והתחלתם במעשר שני הנאכל בירושלים ונמשכו אחריו שאר מיני הצדקות מהשמטה וצדקות האביוני' ושליחת העבדים. ראה לזכור עוד ענין הבכורות לפי שהיה חייב להוליכם בירושלי' ולתתם לכהן לאכלם שם לפני ה'. וסמך זכרון זאת המצוה למועד הפסח לפי שהבכורות נצטוו עליהם עם מצות הפסח ולכן תראה בפרשת בא אל פרעה שצוה הש"י למשה על זאת המצוה באמרו קדש לי כל בכור. וכאשר למד מרע"ה המצוה הזאת לעם התחיל מענין יציאת מצרים שנא' ויאמר משה אל העם זכור את היו' הזה אשר יצאתם ממצרי' וגו'. והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו'. והעברת כל פטר רחם לה'. הנה התבאר שענין הבכורות סמוך למצות הפסח ולכן נזכר כאן סמוך אליו. עם היות שכבר נזכר' שמה המצוה הזאת ושהבכור היה פטר רחם. הנה ראה לבאר כאן ה' דברי'. האחד שיקדיש בכור פטר רחם להש"י. והנה בקראו עליו שם קדוש' מיום לידתו והוא אמרו כל הבכור אשר יולד. בזה גלה שהבכורה היא בליד' בראשיו' הפטר רחם. והב' שלא יעבוד בבכור שורו ולא יגוז בכור צאנו והוא הדין ליתר הדברי' שאסורי' כלם במוקדשין. והג' שלפני ה' אלהיך תאכלנו במקו' אשר יבחר וכבר כתבו המפרשי' שבפרשה עם כל ישראל ידבר והנה הכהני' בכללם. ולכן צוה בקדוש הבכורות בין שיהיו לישראל בין שיהיו לכהני' או ללוים. ואמר תאכלנו על הכהן שהוא המותר באכילת הבכורות אבל שיהי' לפני ה'. והד' שיהי' שנה בשנ'. ר"ל שלא יהיה הבכור יכול לשהות בידו כ"א על שנתו וזה כדי שיוליכהו לכהן בגדלתו לא יותר מזה. והה' שיהיה תם בלי מום וכי יהי' בו מום לא יגישהו לפני הש"י. אבל עכ"ז כבר ינהג בו קדושה שלא יעבוד בו ולא יגוז אותו ולא שאר העבודות לפי שכבר הוקדש מן הבטן. אבל לא יוליכהו לבית הבחירה כי בשערי' יאכלנו הכהן עצמו לא הבעל. אבל לא יאכלהו בקדושה כ"א הטמא והטהור יחדו כמו שיאכל הטמא והטהור הצבי והאיל מבלתי שמירה. אבל עם היות שאינו נקרב על המזבח הנה לא הותר דמו רק את דמו לא תאכל על הארץ תשפכנו כמים: