אברבנאל על בראשית טו

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק אעריכה

אחר הדברים האלה וגו' עד ושרי אשת אברהם לא ילדה. הפרשה הזאת היא גדולת הערך והמעלה. ואני בעיוני בה ימים רבים ראיתי לשאול בה שאלות כ"א ואלו הם:

השאלה הא' באמרו היה דבר ה' אל אברם במחזה והוא שפעמים רבות הגיד הכתוב שבאה נבואה לאברהם אבל לא ביאר באיזו ממדרגת הנבואה היתה כי היו מיני הנבואה או סוגיה שנים חלום ומראה וכמו שזכר הרב המורה ופסוק מלא הוא במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. ומראה ומחזה הכל אחד ומה ראתה התורה להודיע כאן שהנבואה הזאת שהיתה לאברהם היתה במחזה כי ידיעת זה בלתי צריכה לענין זה. שמה איכפת לנו שתבא הנבואה הזאת בחלום או במחזה אחרי אשר היה דבר ה':

השאלה הב' במאמר השם לאברהם אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד כי למה יירא וממי יש לו לירא שהוצרך להבטיחו עליו. וחז"ל אמרו שהיה דואג שמא קבל שכר צדקותיו בעולם הזה בנצחון המלכים ושהיה גם כן ירא על הנפשות שהרג ולזה נטה הר"ן ושעל זה הבטיחן האל אל תירא שכרך הרבה מאד. אבל לא יפול בזה לשון יראה כי הוא לא נהנה מכל אשר עשה ולעבודת אלהיו היו מעשיו. ויותר היה ראוי להמתין לקבל שכר עליו ממה שיירא מהפכו:

השאלה הג' בתשובת אברהם שאמר ה' אלהים מה תתן לי כאלו לא היה ביד השם מה לתת לו דבר יותר גדול משכר פרי הבטן והוא שקר כי הנה הענג הנפשיי והשכר הרוחני הדבק בנפש הוא יותר גדול ויותר נבחר לאין שעור מהזרע וירושת הארץ. ויורה עליו ענין העקידה שהלך אברהם לעקוד את יצחק בנו יחידו לתקות השכר הרוחני. ויקשה ג"כ סדר הכתוב שזכר. ויאמר אברם שתי פעמים בהיות הדבור אחד ומדובק ולכן היה ראוי שיאמר ויאמר אברם ה' אלהים מה תתן לי הן לי לא נתת זרע וגו' והר"ן הרגיש בספק הזה וכתב שבמאמר הראשון השיב לענין השכר שלא היה צריך לו יותר רכוש כיון שהיה ערירי בלא בנים. ובמאמר השני התלונן שבמאמר האלהי הנזכר שנאמר לו לא באה הבטחת הזרע בהיותו יותר צריך אליו מהרכוש ולהיותם שני ענינים באו עליהם שתי אמירות אבל זה בלתי מספיק כי בהיות תשובתו כוללת שני ענינים יוכל לומר על שניהם פעם אחת ויאמר כ"ש בהיותם מתיחסים וענינם אחד כפי האמת:

השאלה הד' באמרו הן לי לא נתת זרע. כאלו היה אברהם מוכן בטבעו להוליד ושהשם מנעו ממנו לכן היה מתלונן עליו ואין הדבר כן. כי אברהם עקר היה בטבעו וע"צ החסד יעדו השם בזרע ולא הגביל לו זמן מתי יוליד לשיאמר שעבר זמן הבטחתו ולכן יקשה למה נתרעם אברהם הן לי לא נתת זרע כאלו היה בלתי מאמין בו. והר"ן כתב שהיתה תלונתו זאת שלא נתן לו ביעוד הזה ברכת הזרע ולא הבטיחו עליו. ואינו נכון כי נתינת הדבר תאמר על הוצאת הדבר למציאות לא על היעוד וההבטחה כ"ש שבאמרו שכרך הרבה מאד כבר יוכלל בו יעוד הזרע כי הוא מין ממיני השכר ויקשה עם זה למה המתין הקב"ה מתת זרע לאברהם עד היותו בן מאה שנה ושרה בת צ' שנה ולמה לא נתנו אליהם בבחרותם:

השאלה הה' באמרו ובן משק ביתי וגומר והנה בן ביתי וגו'. והוא כי למה זה קרא אליעזר בשם בן היה לו לומר ומשק ביתי הוא דמשק אליעזר וכן והנה משק ביתי או מנהיג ביתי יורש אותי. אבל שם בן אינו מתיחס לבית ולא נאמר באליעזר שם בן כי אם במקום הזה כי כאשר שלחו אברהם לקחת אשה לבנו לא קראו כי אם זקן ביתו ולא קראו בן ביתו:

השאלה הו' באמרו והאמין בה'. כי זה מורה שכאשר נאמרו לו שאר היעודים שעברו לא האמין בה' כמו שהאמין ביעוד הזה וכן מה ענין ויחשבה לו צדקה כי גם שנודה להרמב"ן שפירוש שאברהם האמין שבצדקת ה' יעשה זה ולא בזכותו עדין יקשה למה אמרו בזה היעוד בלבד ולא אמר כן בשאר היעודים שנאמרו לו על זה:

השאלה הז' אמרו ויוצא אותו החוצ'. ואם היה כל זה במראה הנבואה כדעת המפרשים מה היה הצורך לומר שנראה לו שהוציאו מהאהל לחוץ לאמר לו הבט נא השמים אף כי לא זכר הכתוב שהיה באהל ולא היה מענין המראה להודיע שיצא ממקום אחד אל מקום אחר והיה די שיאמר ויאמר לו הבט נא השמימה כי אולי בשדה באה לו הנבואה ולא באהל. ואולי שמפני זה ארז"ל (שבת קנ"ז) הוציאו מאצטגנינות שלו. ואם אמרנו שהיה זה בהקיץ מי יתן וידעתי אם היה ביום או בלילה כי א"א שיהיה ביום כמ"ש וספור הכוכבים כי אינם נראים ביום ואם היה בלילה יקשה אמרו ויהי השמש לבא:

השאלה הה' באמרו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. כי אם בא להודיעו שהמדבר אתו היה האל ית' היה ראוי לומר זה בתחלת הנבואה כמו שכתוב במשה וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא ומה היה לו לזכרו כאן אחר דברי האל ותשובות אברהם אליו בהיותו יודע שהאל ית' היה מדבר עמו וכמו שהשיבו ה' אלהים מה תתן לי. וקשה עוד עם זה למה אמר אשר הוצאתיך מאור כשדים ולא זכר אות אחר. וכבר הרגיש הר"ן בספק הזה וכתב שבא הכתוב להודיעו שהשכר אשר יעדו עליו היה ירושת הארץ לא עושר ונכסים אחרים וזהו לתת לך את הארץ הזאת לרשתה אבל זה בלתי מספיק כי עם היות סוף הפסוק מכוין למ"ש הנה תחלתו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים יקשה עכ"פ כמו שאמרתי ואין בדברי הרב דבר בתשובתה:

השאלה הט' במה ששאל אברהם במה אדע כי אירשנה והוא הספק אשר העירו המפרשים למה לא שאל על הזרע ושאל על ירושת הארץ. והרמב"ן והרלב"ג והר"ן שלשתם הסכימו שיעוד הזרע הזה היה להטיב לאברהם בלבד ולכן לא שאל עליו כי ידע בעצמו שלא ימנעהו חטאו. ועוד שהיעוד הטוב לא יחזור וכארז"ל (ברכות ז') כל יעוד שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו. אבל בירושת הארץ עם היותו טוב לישראל היה רע לכנעניים ואולי ישובו בתשובה כאנשי נינוה ולכן שאל עליו אות ברית שיתקיים הדבר עכ"פ ולא תמנע ירושת הארץ בזכות הכנענים ולא לחטאת בני ישראל. ואפלא מהאנשים האלה שלמים הם אתנו בהסכימם על הדעת הזה כי היעוד עם הברית ובלתו לא ימנע החזרה מן הרע בזכות ובתשובת המקבלים ומהטוב ברשעתם האם בעבור הברית הזה אשר עשה אלהים לאברהם ננעלו דלתי התשובה מאנשי הארץ או לא יקבלה השם מאתם חלילה לאל מרשע ושדי מעול כי כל דרכיו משפט:

השאלה הי' למה שאל אברהם אות על ירושת הארץ עתה במראה הזאת ולא קודם לזה בשאר היעודים שהבטיחו האל ית' עליה. וכבר התחכם הר"י בן גיקטליאה בפירוש הגדות של פסח שעשה להשיב על זה ואמר שקודם זה היעוד לא יעד הקב"ה לאברהם כי אם לבד על נתינת הארץ אבל כאן הבטיחו על ירושתה ושהירושה היא שיתמידו בניו בה לנצח נצחים ולא יסחו ממנה מפני עבירות שיעשו ושלזה שאל במה אדע כי אירשנה ר"ל באיזה זכות יתמידו בירושתה ושהשיבו יתברך בזכות הקרבנות יתכפרו עונותיהם ויירשו את הארץ. ואחשוב שמדברי רש"י דייקו שכתב במה אדע כי אירשנה הודיעני באיזה זכות יתקיימו בני בארץ. ואמר לו הקב"ה בזכות הקרבנות והדעת הזה אצלי הוא הבל ורעות רוח מד' טענות הא' ששם ירושה לא יורה נצחיות והתמדה כי אם שיורישנה היורש מאחר בלי התבוננות אם יתמיד בה אם לא. וכמוהו ותורישני עונות נעורי אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש. ויותר תורה הנתינה על נצתיות כאלו הדבר ניתן במתנה גמורה ולא ישאר עליה לנותן כלל. הטענה הב' מאשר קודם זה בנבואה שבאה לאברהם אחרי הפרד לוט מעמו יעדו יתברך בארץ ובנצחיות הנתינה באמרו לך אתננה ולזרעך עד עולם. ומאמר עד עולם יורה הנצחיות והוא כמו ועד עולם אתה אל וכן פירשו הרמב"ן. הטענה השלישית שאם היה היעוד כאן על ירושת הארץ ר"ל נצחיותה ולא לזמן על נתינתה ועליו היה הברית איך אמר בסוף הדברים ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי היה ראוי לומר לזרעך הורשתי בלשון ירושה ולא בלשון נתינה. הטענה הד' שאם אברהם שאל על נצחיות בארץ ועליו בא הברית איך א"כ לא נתקיים אח"כ שעם כל הקרבנות בא צר ואויב בשערי ירושלים ויגל יהודה מעל אדמתו. ועד היום לא אמר אדם שגלתה יהודה על בטול הקרבנות אלא על העבירות שהיו בידיהם ע"ג וג"ע וש"ד ובטול שמיטות וכל זה ממה שיורה שהדעת הזה אינו כלום ותשאר השאלה במקומה:

השאלה הי"א באמרו במה אדע כי אירשנה והוא כי אם כיוון לשאול לו אות היה לו לומר כמו שאמר חזקיהו מה אות. גם שלא מצינו שנתן לו האל יתברך כאן על זה נס ופלא אם לא בקש אות על חזוק וקיום שיירשנה לא יגרום חטא זרעו או תשובת יושבי הארץ כדברי המפרשים הנה בזה לא תפול שם ידיעה והיה ראוי שיאמר השבעה לי כיום או כרתה נא לי על זה ברית כי מלת במה אדע לא תובן על קיום הברית כיון שלא נתוסף שמה ידיעה שלא היתה לו:

השאלה הי"ב באמרו עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל ויקשה למה לא היו התור והגוזל משולשים כמו הבהמות. בין שיהיה פירוש משולש כדברי רש"י והרלב"ג והרמב"ן שהיו שלשה מכל מין מהם או שיהיה משולשת בן ג' שנים וכדברי הראב"ע והר"ן היה ראוי שיביא מהתור והגוזל שהוא אפרוחי היונים שלשה שלשה כפי הדעת האחד או שיהיו בני שלשה חדשים או שלשה שבועות כפי הדעת האחר:

השאלה הי"ג כמו שאמר ויבתר אותם בתוך ואת הצפור לא בתר. ואם הברית היא הבתירה כמו שאמר העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו והיה שכל הבהמות והעופות האלה באו לתכלית הברית למה לא בתר כלם באופן אחד. וראוי שתדע שבענין הזה באו שני דעות ועל שניהם העיר רש"י האחד שבזה רמז לקרבנות שיעשו ישראל מהמינים האלה שבזכותם ירשו ארץ וינחילוה ולזה נמשכו שאר המפרשים כלם. וכפי זה הדעת אמרו בב"ר הראהו הקב"ה שמבדילין בעולת הבהמה ואין מבדילין בעוף. ואין הדעת הזה כפי פשט הכתובים אצלי לפי שלא זכו ישראל לירש את הארץ בזכות הקרבנות ולא נזכר זה בפסוק כלל כי אם מפני שבועת האבות ובזכות התורה שקבלו בהר סיני. והקרבנות היו על הכוונה השנית כמאמר הנביא כי לא דברתי את אבותיכם וגומר ואסף אמר לא על זבחיך אוכיחך וגו' וכמו שזכר הרב המורה בפל"ב בח"ג ובהיות זה כן איך נאמר שבמעמד הזה יודיעהו ית' שבזכות הקרבנות ירשו את הארץ וכ"ש שיבאר לו פרטי הדינין ושאין הבדלה בעוף. והדעת הב' זכרו רש"י והוא מדברי המדרש גם כן ולא נמשך אחריו אדם שהעגלה רמז לאומות כמ"ש כי סבבוני פרים רבים והאיל רמז למלך פרס כאמרו האיל אשר ראית בעל הקרנים. והעז רמז לאנטיוכוס והוא הצפיר השעיר שזכר דניאל ושישראל נמשלו ליונה שנאמר יונתי בחגוי הסלע ולפיכך בתר הבהמות רמז שיהיו רשעים כלים והולכים והצפור לא בתר שיהיו צדיקים קיימים לעד. וגם הדעת הזה כפי מה שהניחו בלתי מתישב בפסוקים לפי שאם נרמזו האומות כלם בעגלה לא היה אם כן צורך לא באיל ולא בעז לרמוז ליון ולפרס כיון שהם מכלל האומות. ואם בא לרמוז על אלה ביחוד מפני שהרעו לישראל תשאר השאלה ולמה לא עשה כן רמז לבבל ולזולת שהחריבו בית ראשון ובית שני והיו ד' חיות כמו שראה אותם דניאל וכמו שחז"ל עצמם דרשו באימה חשכה גדולה נופלת עליו שירמוז להם ויקשה עוד על הדעת הזה למה בא בכתוב העז קודם לאיל בהיות שפרס נרמז לאיל קדם בזמן לעז הנרמז ביון. וגם יקשה מה ענין התור ומה יורה אחרי שהגוזל הוא בן היונה רומז לצדיקים. ועוד כי אם אברהם המית התור והגוזל מה לנו שיבתר אותם או לא כי הנה בהרגו אותם יור' שיכלו הרשעי' וכלם מודים שהרג ובאמרו הראה לו הקב"ה שמבדילין בעולת הבהמה ואין מבדילין בעולת העוף ולא יאמר זה אם לא שהמיתם כי החיות והעופות מבואר הוא שלא תתכן בהם ההבדלה. סוף דבר ששתי הדרשות האלה לא יתישבו כפי סדר הפסוקים והוראתם:

השאלה הי"ד באמרו וישב אותם אברם ואם זה חוזר לעיט אשר זכר והוא לשון זכר היה לו לומר וישב אותו אברם ואף שיהיה עיט שם המין היה ראוי לו לזכרו בלשון יחיד. ויקשה ג"כ מה היה התועלת בשהשיב אותם לשלא יאכל העיט את הפגרים אחרי שנשארו שם תמיד בשדה ועוד מעט הלך אברהם אל ביתו ונשארו הפגרים מאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ:

השאלה הט"ו בסבת גלות מצרים שאמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגומר והנה במסכת נדרים באו על זה שלש דעות. האחד לר' אבהו אמר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו ר"י שנה מפני שעשה אנגריאה בתלמידי חכמים שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו. והב' לר' שמואל מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה שנאמר במה אדע כי אירשנה. והג' לר' יוחנן שאמר מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה מלבא תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך. והנה הדעות האלה כלם מלבד מה שיש בהם מהחולשה כבר יכללם ספק עצום והוא שאברהם שחטא לא נענש כלל כמ"ש ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה ונענש עליו הדור השלישי והד' מיוצאי חלציו על לא חמס בכפיו ועל כיוצא בזה נאמר אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. ואמנם מה שאמרה תורה פוקד עון אבות על בנים הוא לבד בחטא ע"ג וכשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם לא ע"צ העונש שיענשו בנים בעון אביהם שלא נכשלו הם בו. ויקשה עוד למה היה הגלות הזה במצרים יותר מבשאר ארצות. וכבר נתנו בזה טעמים והם חלושים מאד. והנה הרמב"ם הביא בזה דעת רביעי כמו שזכרתי למעלה שאברהם חטא בירידתו למצרים ובצאתו מהארץ הנבחרת אשר צווה לבא אליה ובהביאו אשתו הצדקת למצרים באותו נסיון מפחדו שיהרגוהו ועל החטא הזה נגזר על זרעו הגלות במצרים וכמו שזכרתי למעלה והנה ישיגהו הספק הקודם שיהיו בני אברהם שלא חטאו נענשים בחטא אביהם ולא נענש החוטא עצמו ומלבד זה כבר תפש עליו הר"ן באמרו שהיה כל זה לאברהם מכלל הנסיונות שנתנסה ועמד בכלם ואיך יחשוב לו לעון גם כי אם היה חוטא בזה לא היה שונה באולתו באמרו בארץ אבימלך אחותי היא. ואחרוני החכמים מהמחברים הביאו בזה דעת חמשי והם הר"ן והר' חסדאי תלמידו בספרו אור ה' שכתב הר"ן שלא היה גלות מצרים על חטא כלל כי אם להכניע לבותם של ישראל כדי שיהיו ראוים לקבלת התורה ושהיה זה מכלל יסורין של אהבה. וה"ר חסדאי כתב שהביאם הקב"ה למצרים כדי להרבות שם מופתיו באופן שיתבאר להם יכולת השם ולא ישאר בלבם שום ספק כי היתה ארץ מצרים מלאה כשופים ונתברר שמה כי פעולות השם לא היה ע"י כשוף כי אם בכח היכולת הבב"ח וכמ"ש ולמען תספר ונאמר וידעת כי אני ה'. הצד השוה של שני הרבנים האלה הוא שהיה גלות מצרים חסד והטבה לישראל ולא עונש על חטא כלל. וגם זה איננו שוה לי כי היה יסוד הדעת הזה שזכר הר"ן מסופק מאד וכבר ארז"ל אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עון. וכתב הרב המורה בפכ"ד ח"ב שזהו דעת האמיתי א"א חלופו. וגם הרמב"ן בשער הגמול אשר לו מרחיק מאד שיבואו יסורין בלא עון והנסיון שטוען הרב שהוא מענין היסורין כבודו במקומו מונח אינו כן כי מה שימנה בכלל הנסיון הוא מה שלא יצא לפעל הרע והיסורין אבל שיהיו מעותדים לצאת ולא יצאו כענין העקדה ואפילו שנודה זה ביסורי האיש הפרטי שיבואו להטיב לו באחריתו באמת אין ראוי להאמינו באומה אחת שתבא לידי גלות וענוי גדול בלא עון קודם. ועוד יקשה לשני הרבנים יחד כי אם היה גלות מצרים גזרת השם לטובתם של ישראל מבלי חטא ועון לא היה נחשב לחסד אלהי שהוציאם מהגלות ההוא כי אם הוא ית' ברצונו הגלם למצרים על לא חמס בכפם היה עול גדול שלא יוציאם משם ואע"פ שנאמר שהגלם כדי להטיבם באחריתם הנה אין ראוי שיחשב החסד בהוציאם משם כי אם בהטיב אותם אחרי שהוציאם והנה התורה הפלאתה החסד הזה שעשה ית' עם ישראל בהוציאם ממצרים ויחסתו אל זכות האבות כמ"ש כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך וגו' או הנסה אלהים וגו' ותחת כי אהב וגו'. ועוד כי הנה התורה זכרה שהוליכם במדבר למען ענותם לנסותם להטיבם באחריתם אבל לא זכרה בשום מקום שהגלם במצרים לענותם ולנסותם להטיבם באחריתם כ"ש מה שאמרו שהגלות ההוא היה להם הכנה טובה לקבלת התורה ולקנין האמונות האמתיות אינו כן כ"א בהפך שלהיותם מלומדים בחומר ובלבנים נעשו רכי הלבב כמו שיראה מאמרם מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה. ואמנם נתנה ראש ונשובה מצרים והם במצרים היו עובדים ע"ג כמו שזכר יחזקאל הנביא. ותמיד במדבר היו מסופקים בה' ובמשה עבדו עד שמפני זה הוצרכו למות כלם במדבר וכמ"ש עד תום כל הדור אנשי המלחמה היוצאים ממצרים אשר נשבע ה' להם לבלתי הראותם את הארץ וכבר היה אפשר שיתאמתו אליהם הנסים האלהיים בהיותם במצרים בזולת גלות וענוי ושמה יכירו וידעו כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו הנה א"כ הגלות הזה בהיותו על עין או בזולת עון ישיגוהו ספקות עצומות:

השאלה הי"ו באמרו ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה וגו' והנה לא מצינו בכל נבואות אברהם שיזכור הכתוב הזמן והעת מהיום אשר חל עליו השפע ולא היה בהגבלה הזאת צורך כלל. וכבר התעורר הר"ן על זה וכתב שהגביל הכתוב העת מהיום מצד שראה הקב"ה שיעבור לפיד אש בין הגזרים אחרי שיחשיך לגמרי למה שאור האש יורגש יותר בחשך הלילה משיורגש ביום וכארז"ל בשרגא בטיהרא אבל מה שאמר הרב יצדק בפסוק שאמר ויהי השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה. לפי שזכר שם שהיתה העברת לפיד האש בלילה להיותו יותר נרגש ולא יצדק דבר מזה בזה הפסוק ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם לפי שלא נזכר בפסוק הזה העברת לפיד האש אלא מה שנאמר לאברהם ידוע תדע וגו' ולענין ההודעה הזאת לא היה צריך הגבלת העת:

השאלה הי"ז באמרו ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. והנה לא נשתעבדו במצרים כי אם ר"י כמנין רד"ו שמה. והענוי היה לבד פ"ז שנה ואיך אמר א"כ ית' ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. ועוד שהכתוב אומר ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה ונתוספו א"כ בעבודתם ל' שנה. ועוד שאם היה הגלות קצוב ונגזר ת' שנה איך נאמר בפרשת ואלה שמות ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה ויורה שעל צעקתם נגאלו לא להיות זמן הקץ נשלם. ורש"י כתב ששנות השעבוד התחילו משנולד יצחק שהוא היה התחלת הזרע והל' שנה היו מעת גזרת בין הבתרים עד שנולד יצחק והוא מדברי בעל סדר עולם. וכבר זכרתי למעלה שזה הדעת בנוי על שאחרי שיצא אברהם מחרן חזר לשם וישב שם חמשה שנים ושעל הפעם השנית שיצא נאמר ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, וכבר כתבתי מה שיתחייב מזה מהספק. והרלב"ג כתב שארבע מאות שנה מעת שנולד יעקב והקב"ה מהר את הקץ והביאו קודם זמנו שיעד והוא באמת דעת זר:

השאלה הי"ח באמרו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. ויקשה מלת וגם לפי שלא נזכר בזאת הנבואה דין כי אם לענין המצריים. ורש"י כתב לרבות ד' גליות לפי ששעבדו את ישראל. ואינו נכון לפי שלא נזכרו אותם בפסוק הזה. והרמב"ן כתב שטעמו אע"פ שעל זרעך גזרתי שיהיו גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם עכ"ז אשפוט את הגוי ולא יפטרו בעבור שעשו גזרתי וגם זה בלתי נכון כי רבוי וגם יחזור לנדונים לא לענין הגלות והגזרה כדברי הרב:

השאלה הי"ט באמרו ואתה תבא אל אבותיך בשלום כי הנה אבות אברהם היו עובדים ע"ג ואיך יאמר ית' שיבא אליהם כי הנה גופו לא נקבר עם גופם ונפשו חלילה לאל שתהיה במחיצתם. וכתב רש"י לתקן זה למדך שעשה תרח תשובה אבל זה לא נזכר בפסוק כ"ש שלא אמר אל אביך כי אם אל אבותיך ואם תרח עשה תשובה הנה אבותיו לא עשאוה והנה יעקב אמר ושכבתי עם אבותי שהיו צדיקים ואין כן אברהם עם אבותיו:

השאלה הכ' באמרו ודור רביעי ישובו הנה ואם היה שכל בן יקרא דור הנה לא באו לירש הארץ בדור רביעי צא וחשוב יצחק יעקב ויהודה פרץ וחצרון וכלב שבא לארץ והוא דור ששי לא דור רביעי. ורש"י כתב לאחר שגלו ממצרים יהיו שם ג' דורות והדור הרביעי ישובו לארץ הזאת שהרי בארץ כנען היה מדבר עמו וכרת ברית זאת דכתיב לתת לך את הארץ הזאת לרשתה וכן היה הענין יעקב גלה למצרים צא וחשוב דורותיו יהודה פרץ חצרון כלב מבאי הארץ וכו' וכתב הרמב"ן שאינו נכון ולא ביאר למה זה לא היה נכון אצלו ואחשוב לפי שלא נזכר בפסוק גלות מצרים לשימנו הדורות ממנו כי אם מגזרת הזרע ועוד שאם ימנו הדורות מיורדי מצרים היה ראוי שיהיה הראשון יעקב אחרי שהוא ירד שמה ויהיה אם כן דור חמשי הבא אל הארץ לא רביעי. ודעת הרמב"ן הוא שהדור הרביעי היה לאמורי יושב הארץ. והבל הביא גם הוא כי לא נזכר בכתוב הכנעני לשיאמר עליו ודור רביעי גם אמרו ישובו הנה לא יסבול פירושו בשום צד:

השאלה הכ"א באמרו כי לא שלם עון האמורי עד הנה המאמר הזה מורה שלא נגזר על ישראל גלות הארבע מאות שנה להיותם ראוים באותו עונש כל אותו זמן גם לא להיות צריך כל אותו זמן לטובתם אלא מפני שעדין לא נשלם עון האמורי לשינערו מן הארץ ונתמהמהו ישראל במצרים עד תום הזמן ההוא לאמורי והוא זר מאד בחק היושר האלהי שיענשו ישראל בגלות ארוך ללא סבה עד אשר יהיו הכנעניים ראוים לעונש ויותר טוב היה שיעמדו ישראל בארץ כנען בשובה ונחת כאבותיהם עד אותו זמן וכ"ש שאמר כי לא שלם עון האמורי וידוע שלא היו עדין חטאים ואם היה כן איך נגזרה עליהם הגזרה קודם החטא ויהיה גזרת ישראל וגזרת הכנעניים שתיהם בלא קדימת חטא אשר לא כדת והמשפט הראוי. אלו הן השאלות שראיתי ושערתי בפרשה הזאת ומה שראיתי מדברי המפרשים בהם נוטה כפי סברתי מהדרך הישר. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם כפי אמתתן:

אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. יראה שאברהם אחרי שנצח המלכים והחזיר את הרכוש למלך סדום היה ירא ממה שעשה נגד המלכים פן יבואו עליו ויכוהו כי הנקמה ראויה לגדולי הנפש וחשב אברם שהיה עד עתה הולך בתום ילך בטח עובד אדמתו אין שטן ואין פגע רע ומתוקה שנת העובד ושעתה יצטרך להיות בפחד תמיד כל היום וכל הלילה ששים גבורים סביב לו כלם אחוזי חרב מפחד אויב וזה בלא ספק עמל מכאיב אף כי לאיש אשר לא נוסה ללכת באלה ויהיו תמיד חייו תלוים מנגד. וגם נסתפק אם היטיב בהחזירו את הרכוש למלך סדום בהיות הוא ואנשיו רעים וחטאים לה' מאד. ואולי היה יותר טוב להביא את הרכוש אל ביתו ולתתו לאכול את השומרים את ראשו. הנה בעבור היות שתי המחשבות האלה בלבו של אברהם אמר לו ית' אם לראשונה אל תירא אברם אנכי מגן לך ר"ל שלא יירא מהמלכים ולא מהמונם כי הוא ית' יהיה לו מגן להושיע ולא יצטרך לגבורים שישמרוהו כי מלאכיו יצוה לו והוא יהיה תמיד מגן אברהם. ואמנם לענין הרכוש שהחזיר אמר שכרך הרבה מאד כלומר הטיבות במה שהשיבות את הרכוש אל מלך סדום כי הנה שכרך הרבה מאד הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי והמקבל פרס ממלך גדול אין ראוי שיקבל דבר מועט מאדם אחר כי חרפה היא לו וזכר הכתוב שהיה הדבור הזה במחזה כפי מה שאחשוב לאחת משני סבות. האחד כפי דרך הרב המורה להעיד על ענין גדול מעניני הנבואה והוא שפעמים תהיה נבואה מדובקת ואחת ולא תהיה מתדמה ושוה בחלקיה אבל תהיה התחלתה ממדרגה זכה ובהירה שהוא המחזה והמראה שהכל אחד ואח"כ ירבה הרתת והתפעלות החזק הנמשך לחזק פעל המדמה ותבא הנבואה באופן אחר יותר גס ועב ממה שהתחילה ואמר הרב המורה שכן היתה מראת בין הבתרים שבתחלתה היה מחזה והוא המין השלם שבמיני נבואה ואח"כ נשתקע ושב חלום ועל ההתחלה ההיא אמר הכתוב היה דבר ה' במחזה ועל ההשתקעות ושב חלום אמר ותרדמה נפלה על אברם. תראה זה מדברי הרב רמוז ראשונה בפכ"א ח"א ובארו אח"כ בפמ"א מספרו עד שמפני זה באותו פמ"ה במדרגות הנבואה שזכר שמה הניח התחלת המראה הזאת מהמדרגה הט' וסופה הניח מהמדרגה הח' כי לא היה המראה הזאת כלה לדעתו ממדרגה אחת. האמנם איך יהיה זה שלמעלה זכה יבא הנביא אל מעלה עבה וגסה ואח"כ יזדכך ויבא להנבא במדרגת מחזה הנה אין ביאורו ראוי לזה המקום ויצטרך אל ביאור דק. זהו האופן הראשון על פי דרכי הרב המורה ושרשיו. והב' הוא שכפי דעת הרב המורה היתה הפרשה הזאת כלה במראה הנבואה ר"ל הדברים שדבר לו ית' וההוצאה אותו לחוץ והבטת השמים וספירת הכוכבים ולקיחת העגלה האיל והעז והתור והגוזל והבתירה וההפרחה והעברת תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים והדברים שנאמרו בנתים שכל זה נדמה לו שהיה כן אבל לא נעשה דבר מזה בפעל ובהקיץ במציאות וכמו שכתב הרלב"ג וגם שאר המפרשים יראה מדבריהם שהם נוטים לזה. אבל מפשט הכתובים יראה לי שאין הדבר כן אלא שבתחלה היה דבר ה' אל אברם במחזה ונאמר לו והוא השיב דבריו והנבואה ההיא התמידה עד אמרו ויקח לו את כל אלה לפי שאחרי שצוהו קחה לי עגלה משולשת נפסקה אותה נבואה והקיץ אברהם ובפועל ובהקיץ לקח את כל אלה ויבתר אותם בתוך וישב אותם. ובעת מנחת ערב באתהו נבואה שנית בחלום והוא אמרו ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם ואחז"ל זו תרדמה של נבואה ובאותה נבואה שנית הודיעו ית' אחרית הזעם והגלות והדורות ואח"כ הקיץ אברהם מהנבואה השנית ההיא ובפעל ובהקיץ ראה תנור עשן ולפיד אש עובר בין הגזרים שהוא הברית הנכרת עמו ונעשה הפלא ההוא לעיניו זהו דעתי בכללות הפרשה הזאת והקפתה ויותרו בזה הב' שאלות הראשונות שלכן זכר הכתוב שהיה דבר ה' אל אברם במחזה לפי ששאר הדברים לא היו במחזה כי אם בהקיץ ושהיה ירא מהמלכים:

פסוק געריכה

ויאמר אברם ה' אלהים עד ויוצא אותו החוצה. פעמים רבות יקרה לאדם הענו שיבוש ויכלם מלשאול שאלה מאדניו בפירוש וישאלה ברמיזות ואם האדון לא יבין רמיזותיו או לא ישיב עליהם אז יצטרך השואל לשאול בדבור שני אותה שאלה בפירוש תראה זה בסדר ראשי המטות בבני גד ובבני ראובן כשרצו לשאול ממרע"ה ארץ סיחון ועוג כשאמרו עטרות ודיבון וגו' הארץ אשר הכה ה' לפני עדת בני ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה. ואח"כ בא בפסוק אחר עם פרשה פתוחה בנתים ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן. ויקשה אם היה הפסוק הזה גזרת הקודם למה אמר בזה הפסוק השני ויאמרו ולמה בא בין שניהם פרשה פתוחה. והיתה תשובתי שהם בראשונה אמרו שאלתם ברמז באמרם ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה. כאומר ראויה היא לנו ושתקו כי בושו וגם נכלמו מלשאול זה בפירוש בחשבם שמשה יבין כוונתם ויתננה להם. ומשה אדוננו עם היות שהבין כוונתם עשה עצמו כאלו לא הבינה כדי שיצטרכו לשאול שאלתם בפי' כדי להוכיחם עליה וכן היה כשראו שמשה לא השיבם הוצרכו לשאול פעם שנית בפי' וזהו ויאמרו יותן נא את הארץ הזאת לעבדיך. ולכן באה שם שתי פעמים מלת ויאמרו והובדלו בפרשה ביניהם ואז הוכיחם אדון הנביאים האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה. וכן ראוי שיפורשו מאמרי אברהם אלו והוא שרצה להשיב ברמז לשני הדברים אשר כלל המאמר האלהי כי במ"ש לו שכרך הרבה מאד השיבו מה תתן לי כלומר מה השכר שיהיה לי לעצמי כי העושר והרכוש אשר תתן לי יהיה לאליעזר היורש אותי ולא יועיל לי דבר וזהו מלת לי כלומר מה הדבר שתתן שיהיה שלי ו ולמה שאמר לו אל תירא אברם השיבו ואנכי הולך ערירי רוצה לומר הביטה וראה ה' אלהי שהירא מאויביו ראוי שישב בבית סגור ומסוגר ולא יצא משם אנה ואנה ואם יצא ילווהו גבורי כח עושי דברו ואני איני כן כי אצטרך תמיד ללכת מזן אל זן פעם בחוץ לראות את שלום הצאן ואל הבקר ירוץ אברהם ופעם לעבוד עבודתו יצא לפעלו ולעבודתו עדי ערב. ובהכרח אלך יחידי כי אין מי שילך עמי לשמירה ועזר ולזה כיון באמרו ואנכי הולך ערירי רמז להלכתו תמיד בשדה וערירי שהוא בלי בנים כדברי רש"י ולפי שלא אמר יתברך ולמה לא ילך אליעזר עמך שהוא במדרגת הבן השיבו ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר רוצה לומר והבן אשר לי אל עזר שהוא מדמשק ואינו ממשפחתי ומבית אבי הוא מנהיג הבית ולכן לא ימוש מתוך האהל ולא יוכל ללכת עמי כי הוא מסדר כל עניני הבית ויהיה משק מגזרת על פיך ישק כל עמי. ובזה רמז אברהם שאלו היה לו בנים סביבו לא היה הולך ערירי כי (תהלים קכ"ז ד') כחצים ביד גבור כן בני הנעורים אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער. אבל היו דברי אברהם ברמיזה לפני אדוניו. ואין ספק שאחרי דבריו אלה שתק לראות מה ידבר בו ומה ישיב על תוכחתו. והש"י ראה מחשבות לבו ולא השיבו דבר עד אשר ידבר דבריו בביאור מפורש כי כמ"ש חז"ל הקדוש ברוך ה א מתאוה לתפלתם של צדיקים וכאשר ראה אברהם שלא השיבו יתברך חזר לדבר פעם שנית בביאור ולא ברמיזות באמרו הן לי לא נתת זרע כי להיות זה דבור שני בפני עצמו אחרי השתיקה הוצרך לומר שנית ויאמר אברם וענינו אם אתה אלהי רוצה שאבאר עוד דברי לו שמעני שהן לי לא נתת זרע וזהו פי' ואנכי הולך ערירי שאמרתי. ולא היתה כוונת אברהם להתרעם על שלא נתן לו בנים כפי טבעו אלא שאחרי שכבר יעדם לתתם לו על דרך חסד שהיה ראוי שיתנם לו בבחרותו באופן שיהיו לו לעזר ולהועיל כי כחצים ביד גבור כן בני הנעורים ובבואם לו באחרית ימיו מה כשרון לו מהם. ובאר גם כן מ"ש ברמז מה תתן לי באמרו והנה בן ביתי יורש אותי רוצה לומר כי לא יחפוץ ברכוש ושכר אחרי שאליעזר עתיד לירשו ולא לאברהם יהיה העושר והבן אמרו יורש אותי בלשון הווה שרצה בו שאליעזר מעתה הוא יורש כל נכסיו וכאשר ימות אברהם ישאר הזרע אשר יתן לו האלהים נער ורך ולא יעצור כח בביתו וישאר כל עשרו אם כן ביד אליעזר ולזה אמר והנה בן ביתי יורש אותי להעיר על שהיה אליעזר בן הבית שיורש אותו כבן היורש את אביו ולא היה בן אברהם כי אם בן ביתו ובן משק ביתו שהיה זה כלו מפני שלא באו הבנים בבחרותו הנה אם כן שני הפסוקים האלה ענינם אחד אם לא שדבר אברהם בראשונה ברמז ובשני בביאור ולפי שעל השב הרכוש בא דבור שכרך הרבה מאד הבין אברהם שבשכר הגופני דבר אליו האלהים שהוא ממין הרכוש אשר החזיר למלך סדום ולזה השיב עליו ולא דבר מהשכר הנפשיי כדעתו שלא נאמר עליו שכרך הרבה מאד וזכר הכתוב שעם היות שלא השיבו ית' מיד על הדבור הראשון הנה על הדבור השני שבו דבר כוונתו היה דבר ה' נחוץ בלי עכוב כלל והוא אמרו והנה דבר ה' אליו שבא אליו התשובה בחפזה לא יירשך זה ר"ל הנה הקוטב אשר עליו יסיבו כל דבריך הוא שאין לך בהווה בנים ושיבואו באחרית הימים סמוך למיתתך בענין שיהיה אליעזר יורש הבית אל תירא ואל תחת מזה כי לא יקום ולא יהיה כן וזהו לא יירשך זה ר"ל אליעזר כי אם בן עצמיי אשר יצא ממך הוא יירשך ובזה הבטיחו שיולד לו הבן בזמן שיהיה וישאר אדם שלם בעת מותו של אברהם ולא יצטרך לאפוטרופוס ובזה הדרך יהיה הוא היורש ולא אחר והנה לא רצה הקב"ה לתת לאברהם זרע כי אם בזקנותו ובזקנת שרה אשתו לפי שאם היו מולידים בבחרותם אולי היו חושבים שהיה בטבע כדרך כל הארץ אבל בראותם שהיו זקנים באים בימים ולא יולידו והתפללו עליו כל היום הנה בהיות אברהם בן מאה שנה ואחרי שקבל ברית מילה שנחלשו כלי ההולדה וכחה שאז היה הדבר מכל הצדדים מנגד הטבע ושרה בת תשעים שנה אז נתן לו הבן כדי שיכירו וידעו שהיה בחסד השם והשגחתו ולא כפי המנהג הטבעי ויאמרו מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו. הנה התבארו הפסוקים האלו והותרו השאלה הג' והד והה':

פסוק העריכה

ענין מספר ישראל ברוח השמים

ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. חשבו המפרשים כלם שהוציא הקב"ה את אברהם מאהלו וצוהו בהבטת השמים לספור הכוכבים אשר מספרם קשה ונמנע לאדם להשיגו והבטיחו שכן יתרבה זרעו. ואני אחשוב בזה המאמר א' מג' פנים. הא' שאמרו ויוצא אותו החוצה הם מדברי השם ית' וחוזר לבן שיולד לאברהם שהוא יוציא את אליעזר מירושת הבית לחוצה והוא על דרך לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר ואמר אשר יצא ממעיך הוא יירשך והוא יוציא אותו החוצה ר"ל את אליעזר מהירושה ויהיה לפי זה ויוצא אותו בפת"ח כמו ויוצא בשב"א כי עם היות שעל הרוב השב"א תחת הוא"ו עם העתידים יורה על העתיד והפת"ח תורה על העבר ועם העוברים בהפך כבר נמצא חלוף זה בכתוב כמו והשבית את הכמרים שהוא שב"א עם העבר ואינו מהפכו לעתיד אבל ישאר עתיד כמות שהוא כאלו אמר ויוצא אותו החוצה. ואחר שאמר לו ית' זה אמר לו מאמר אחר והוא הבט נא השמימה וגו'. וכבר יורה על היותו ענין אחר מחולף מהראשון ממה שנזכר לו מלת ויאמר באמירה בפני עצמה. והפן הב' מהפירוש הוא שהוציא האל ית' את אברהם החוצה ממחשבתו שהיה חושב שיהיה בן ביתו יורש אותו כי כאשר השיבהו האל שלא יירשהו זה כי אם הבן שיצא ממעיו הובטח לבו של אברהם בדבר השם והבטחתו ובזה הוציאו השם מאותה מחשבה שהיתה לו. ואין לך שתאמר כי לשון יציאה גוזר ההעתק ממקום למקום גשמי עכ"פ כי כבר פירשו חז"ל ויוצא אותו החוצה צא מאצטגנינות שלך. והפן הג' מהפירוש הוא שיוצא אותו החוצה הוא ספור התורה יגיד הכתוב בי בראשונה היה דבר ה' אל אברם במחזה והשיבו א"כ לא יירשך זה ואחר כך נפסקה נבואתו והקיץ אברהם ובהיותו ביקיצה הוציאו משם חוץ לאהלו אשר היה שם המחזה בראשונה ואז באתהו נבואה אחרת והיא ויאמר הבט נא השמים ולהיותה נבואה אחרת בא בה מלת ויאמר ונאמר בה אני ה' אשר הוצאתיך והיה הצורך בהפסק הנבואה הראשונה והוצאת אברהם מהאהל לשדה לפי שהיה עתיד להראות לו שמה מעמד בין הבתרים אשר א"א שיהיה בהקיץ כ"א בהיותו בשדה וזהו דרך אחר בחלוק הנבואה הזאת ממה שזכרתי למעלה. הנה בכל א' מהפירושים האלה אפשר שיובן ויוצא אותו החוצה והותרה השאלה הו'. ואמנם אמרו והאמין בה' ויחשבה לו צדקה אפשר לפרשו לא על היעוד הזה כדברי המפרשים אלא שאברהם היה מאמין בה' ביעודים הראשונים שאמר לו ית' על הבטחת הזרע וירושת הארץ כי מפני שאמר כאן ה' אלהים מה תתן לי והן לי לא נתת זרע העידה התורה שלא אמר זה להיותו מפקפק ביעודים האלהיים שנאמרו לו קודם לזה חלילה אלא לשאול מהשם שיקדם לתת לו הזרע שהבטיחו עליו ולא יתנהו לו באחרית ימיו כמו שפירשתי ולכן אמר והאמין בה' ר"ל שאברהם בכל מה שאמר בזה היה מאמין בה' ובכל מה שיעדו ולא היה מספק בדבר מנבואותיו אבל היה בהפך שהיה חושב שיעשה הש"י מה שיעדו עליו בצדקה. ואין פירושו בדרך חסד כמו שחשב הרמב"ן אלא שיחן לו האל זרע עכ"פ להיותו צדקה ומשפט ומשרים שיתן לו בנים כיון שהיה איש תם וישר ושהוציאו מארצו ע"מ כך כמ"ש לך לך ואעשך לגוי גדול וצדקה הוא כמו צדק וכמוהו משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. והרב המורה בסוף ספרו פירש שם צדקה בדרך אחר. וכל דרך איש ישר בעיניו. והנכון בעיני שמלת והאמין אינה לשון עבר כי אם לשון עתיד כמו והאזין קולי כי הנה האמין הוא עבר והוא"ו מהפכו לעתיד ולכן אמר שאמרו והאמין בה' וגו' יחזור לזרע הנזכר למעלה שאמר כה יהיה זרעך וענינו שאותו הזרע יאמין בה' ויהיה ה' לו לאלהים. וביאור זה כי הנה באמרו הבט נא השמימה וספור הכוכבים לא כיון בלבד שיעיין רבוי הכוכבים אלא שיביט בשמים רוצה לומר עניניהם וסגולותם. ומלבד זה עוד יספור הכוכבים אם יוכל לספור אותם ועל כל הענינים אשר יביט בשמים אמר כה יהיה זרעך ולא גם זרעך ימנה כמ"ש למעלה אבל מאשר אמר כה יהיה זרעך יורה שעל דמויים רבים אמרו. וידמה שהעיד הקב"ה לאברהם שהאומה היוצאת ממנו תתדמה לשמים בשש בחינות. הבחינה הא' כי כמו שהגלגל בכללו הוא ספיריי נכבד בגשמותו ויש חלקים ממנו מאירים והם החלק מובחר שבגלגל שהוא הכוכב ככה האומה הישראלית תהיה בכללה שלימה ונכבדת כמעשה לבנת הספיר וכבר ימצאו בה פרטים מובחרים מהם הנביאים החסידים השרידים אשר ה' קורא שהם יותר מעולים משאר אנשי האומה והם המאירים לארץ ולדרים עליה וכבר העיר על. הבחינה הזאת דניאל ע"ה באמרו (דניאל י"ב ג') והמשכילי' יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבי' ככוכבים לעולם ועד. הבחינה הב' כי כמו שמספר הכוכבים הוא גדול ועצום מאד וקשה או נמנע על האדם להגבילו מפני רבויים כמ"ש היש מספר לגדודיו. כן האומה הישראלית תתרבה כ"כ שיקשה מנינם ולא יוכל הסופר לספור אותם ועם היות שמנאו שאול ודוד היה זה מפני המלחמה אבל לא מנו לעולם אנשים ונשים וטף וזקנים. ושתי הבחינות האלו הן לקוחות ממעלת השמים ומכמות הכוכבים ועל שתיהן אמר כה יהיה זרעך ר"ל בכמותם ואיכותם. ועם היות שהתחכמו אנשים למנות הכוכבים ועלה בידם שהם אלף וכ"ב הנה זה היה בכוכבים הנראים לא בבלתי נראים כי הם בלתי אפשר שיוכללו במנין. והבחינה הג' הוא שהגלגל לא יתנועע מפאת נפשו כי אם ממניע נבדל חוץ ממנו וכבר ביארו האחרוני הפלוסופים שהסבה הראשונה יתברך הוא מניע הגלגל העליון בלי אמצעי וכבר הביאו הרב המורה בפנ"ג ח"ג ועם היות שכתב סותר לזה בפ"ד ח"ב אין שם סתירה לפי דעתי כמו שביארתי במאמר עטרת זקנים אשר לי והתורה האלהית אמתה הדעת הזה באמרה רוכב שמים בעזרך ודוד אמר סלו לרוכב בערבות. והנה האומה הישראלית תתדמה לגלגל בבחינה הזאת לפי שכל תנועותיה ומעשיה יהיו מהנעת הנבדל ר"ל כפי מה שצוה ית' והוא המניע אותה באמת לתכליתו יהיו כל פעולותיה וכמו שהיה הגרם השמיימיי מתדבק בנבדל בציורו התמידי ככה יהיה כל איש מזרע אברהם באמונתו וציורו דבק תמיד באלהיו ולכן המשיל יוסף בחלומו אביו ואחיו לשמש ולירח ולאחד עשר כוכבים בהיותם מתנועעים בהנעתו ית' השמים. והבחינה הד' היא שכמו שהשמים הם מהללים הכבוד האלהי בציורם ודעתם ככה האימה הישראלית מבין שאר האומות תתיחד בהלול והשבח האלהי האמתי. ואחשוב שלזה כיון דוד באמרו (תהלים קט"ו ט"ז) ברוכים אתם לה' עושה שמים וארץ ושאר הפסוקים ר"ל שישראל הם מבורכים ומיוחדים אליו ית' כמו שמים וארץ אשר ברא ובאר הדמותם באמרו השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ר"ל שהם מיוחדים להלל ולשבח לפניו והארץ נתן לבני אדם להללו כשמים אבל אין כל בני אדם זוכים בזה כי הנה הרשעים הסכלים בחייהם קרואים מתים ולא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה שהם החוטאים בנפשותם. אמנם אנחנו בני ישראל הנצחיים בנפשותינו ולא נהיה כן אבל נברך יה מעתה ועד עולם. ועל זה אמר ג"כ (שם י"ט ב') השמים מספרים כבוד אל והמשיך אחריו תורת ה' תמימה ר"ל שהתורה תתדמה לציור הגלגלים ושבחם ועל שתי הבחינות האלה ר"ל השלישית והרביעית שהם מצד דבקות לגלגל לנבדל והלולו אמר ית' לאברהם והאמין בה' ר"ל שזרעו יהיה מאמין בה' ודבק בו תמיד והוא מבין שאר העמים יהלל את שם ה'. הבחינה הה' היא כמו שהגלגל מתנועע תנועת סבובית במצב חלקיו אם בעליה ואם בירידה למעלה או תחתיו וכל זה כפי כח המניע כמו שהמאורות פעמים יהיו נלקים ויסתתר אורם ופעם יהיו להאיר על הארץ ככה האומה הישראלית תהיה פעם במעלה וראמה וישבה תחתיה בדבר ה' ופעם תרד מטה בשפלות פעם תהיה בזוהר ואור אלהי עליון ופעם צר ואור חשך בעריפיה וכבר העיד ישעיהו הנביא על הבחינה הזאת באמרו כי כוכבי השמים וכסיליהם לא יהלו אורם חשך השמש בצאתו וגומר משל לשפלות ישראל וצרתם ועל גאולתם ותשועתם אמר והיה אור הלבנה כאור החמה וגומר וכמו שהביאו הרב המורה פ' כ"ט ח"ב והבחינה השישית היא כי כמו שהגלגל עם היותו מתנועע בתנועה סבובית הנה לא יתנועע כתנועת ההויה וההפסד אם היה שתקרא תנועה כי הוא נצחי ובלתי נפסד ועם היות לו התחלה זמנית בבריאתו אינו מהבטל שיהיה נצחי ובלתי תכליתו וכמו שזכר הרב המורה פכ"ז ח"ב ככה האומה הישראלית עם היותה נשתנת מטוב לרע מחרות לשעבוד הנה לא תפסד ולא תבלה בחוזק הגלית שנאמר לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וגומר. וישעיה אמר כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם. ואמר אני ה' לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם. והנה על שתי הבחינות האחרונות האלה ממה שיקרא לאומה לעתיד שישתנה הגלגל במעלה ושפלות ושלא תפסד ותכלה בשום פנים אמר ית' לאברהם ויחשבה לו צדקה. ועם היות וא"ו ויחשבה פתוחה ישמש פעמים בלשון עתיד כמו ואשכרם בחמתי ר"ל שלזרעו בעתיד תהיה ההשגחה במשפט ובצדקה ועל פי מעשיהם אם לשכר ואם לעונש והותרה השאלה הז':

פסוק זעריכה

ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך עד ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת. כבר אמרתי שהתחלפות הדרושים בעצמם יביא אמירות מחודשות ולכן עם היותו ית' מדבר לאברהם תמיד אמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים ולפי שעד עתה השיבו ית' לענין העתיד שלא יהיה אליעזר יורש אותו כ"א בנו היוצא מחלציו. ועתה ראה ית' להשיבו על מה שהיה מפחד מהאויבים ואם היה שיבואו עליו ויכוהו מכה רבה אע"פ שלא ימות מה יועילוהו הבנים שיבואו בסוף ימיו. הנה להשיב על זה להיותו ענין מתחלף ודרוש אחר באה עליו אמירה אחרת באמרו ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים רוצה לומר אל תירא כל כך מהאויבים שתבקש עליהם בנים לעזריך במלחמה ולשמור צאתיך ובואך הלא אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מאור כשדים ושהיית שם בסכנה יותר עצומה מזו ואם אני הוא אשר הצלתיך ממנה ומאותו מלך הצר הצורר אותך וזה מבלי בניך ובנותיך מי המונע שג"כ עתה אהיה מגן לך ולא תצטרך לעזר הבנים ולמלחמת ואם נפרשהו בדרך המפרשים אמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את ארץ הזאת לרשתה אם יצאת על פי דברי לתכלית ההטבה אין ספק שאני אשמריך מכל רע אשמור את נפשך כי על כן באת בצל קורתי ומה יעשה אדם לך. גם אפשר לפרש שכיון האל ית' בזה להשיבו על הרכוש אשר אמר ר"ל השכר אשר הודעתיך באמרו שכרך הרבה מאד אינו שכר קצבתיו לך עתה כי גם בטרם הבטחתיך בדברי כלל הסכמתי לתת לך את הארץ הזאת לרשתה ולכן יורש עצר וארץ נבחרת כמוך אשר נתתי לך לנחלה לא היה לך לקחת מרכוש מלך סדום ובזה תמה התשובה האלהית לאברהם והותרה עם זה השאלה הח'. ואמנם מאמר אברהם ה' אלהים במה אדע כי אירשנה יראה לי כי אברהם לא שאל אות ולא ברית וחוזק על ירושת הארץ כי כבר יעדו עליה פעמים ולא עשה אז ספק בדבור האלהי ואיך יעשהו עתה אבל ענינו שאברהם ראה שהאל ית' ביעודים הקודמים פעמים אמר לו שיתן את הארץ הזאת לזרעו כמו שאמר ביעוד הראשון לזרעך אתן את הארץ הזאת ולא פירש לו מה הזרע אשר יירש הארץ האם יהיה בנו או בן בנו או אם אמרו על שלשים ועל רבעים או יהיה עושה חסד לאלפים לדורות שאז יתקיים לו היעוד ואחרי הפרד לוט מעמו אמר לו יתברך כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך והמאמר הזה מורה שבימיו של אברהם תהיה ירושת הארץ ומידו תשאר לזרעו אחריו וגם נאמר לו שם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה וגם זה עצמו יורה שאברהם יהיה יורש את הארץ. וכאשר אמר לו ית' כאן אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה נתחזק הספק בלב אברהם ואם יהיה הוא יורש את הארץ וכ"ש בראותו נצחון המלכים שנדמה לו שעת לעשות לה' את אברהם יורש עצר ארצות או אם יובנו כל היעודים האלה על הזרע שזרעו יהיה יורש את הארץ לא אברהם בעצמו ולכן אמר במה אדע כי אירשנה וכי במקום הזה ישמש על הזמן כמו כי תבואו אל הארץ. כי ימצא בקרבך. ויאמר אדוני אלהים במה אדע ואשיג מתי אירשנה. או נפרש מלת כי במקום אם ויאמר במה אדע אם אירשנה אני בעצמי או יירשנה זרעי אחרי ושאל זה מפני שמצא ביעודיו שפעם יורו היות אברהם היורש ופעם יורו היות זרעו היורש ולא הוא והאות המורה על היות זאת כוונת אברהם בשאלתו ובקשתו הוא מה שהשיבו ית' מגלות זרעו והיה תכלית דבריו ודור רביעי ישובו הנה שהודיעו שהדור הרביעי מזרעו יהיה יורש את הארץ. ואם היה שלא שאל אברהם כ"א ברית לחזק על ירושתה היה ראוי שעל זה ישיבהו השם לא במספר השנים והדורות שיעברו על נחלת הארץ אם היה שלא בקש עליו אלא שהאמת הוא מה שפרשתי ששאל אברהם מתי תהיה ירושת הארץ אם בימיו ואם בימי בנו או נכדו או באיזה זמן ולכן אמר במה אדע כי אירשנה כי רצה לדעת מה שלא ידע עדין והוא זמן וגבול הירושה והנחלה לא מה שכבר הודיעו שיירשנה ועם מה שפרשתי בזה שהוא האמת בלא ספק והותרו השאלות הט' והי' והי"א וכדי להודיעו תשובת שאלתו צוהו קחה לי עגלה משולשת וגו' והיותר נכון אצלי במשל הזה הוא א' משני פנים. הא' שהיו העגלה והעז והאיל משל לשלשה אבות ושרשי היחס אברהם יצחק ויעקב שנמשלו בשלשת הבהמות לפי שרבוי הבהמות הטהורות והטובות והבייתיים הן מן העז ומן הבקר ומן הצאן להיותם שרש הרבוי נמשלו אליהם האבות הקדושים מפני שבאו מהם זרע רב ועמים רבים וראוי היה שיומשל אברהם לעגלת בקר לפי שנאמר בו ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר ויצחק היה ראוי שיומשל לאיל לפי שנעקד במקומו בהר המוריה שנאמר ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. ועז היה משל ליעקב לפי ששם על ידיו עורות גדיי העזים בעת הברכה כמו שאמרה לו רבקה אמו וקח לי משם שני גדיי עזים. ואין להפלא מאשר לא באו על הסדר שהאיל הרומז ליצחק בא באחרונה שפעמים בכתוב נזכרו לא כסדר תולדותם אמר וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור שזכרם בחלוף תולדותם. והנביא אמר (ישעיה ס"ג ט"ו) כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו ושסמך יעקב לאברהם וכן נאמר כאן שנזכר יעקב אצל אברהם לענין מן הענינים ושלשתם עגלה ועז ואיל היו משל לשלשת האבות ולכן אמר בהם משולשת משולש לא להיותם שלשה מכל מין ולא שיהיו בן ג' שנים כדברי המפרשים אלא שהיו מאותו שלש האבות שרשי היחס משולשים בקדושה והודיעו יתברך בזה שאברהם בימיו לא בנו ולא בן בנו יירשו את הארץ ולזה בתר אותם בתוך לרמוז שימותו כלם קודם הירושה. וצוהו עוד שיקח לו תור וגוזל והוא משל לשני מנהיגים אחרים שיהיו אחר כן לישראל זה אח"ז והם משה ויהושע ועליהם אמר ואת הצפור לא בתר רוצה לומר שאברהם לא בתר את אלה ולא הרגם והיו תמיד חיים בידו לרמוז שמשה יתחיל בירושת הארץ כי הוא כבש ארץ סיחון ועוג ויהושע אחריו כבש וחלק את הארץ לישראל. ולהשלים הרמז הזה אמר שירד העיט על הפגרים ירמוז שבאו העופות הדורסות ואכלו את העגלה והעז והאיל וזהו רמז למיתה כמו שפתר יוסף לשר האופים ואכל העוף את בשרך מעליך. ואמרו וישב אותם אברם אינו חוזר לאיל שהפריחו שלא יאכל את הבהמות אשר בתר כמו שפירשו הרמב"ן כי אם לתור ולגוזל שזכר. יאמר שהבהמות בתר וירד העיט עליהם ואכלם. ואת הצפור שהוא כולל את התור ואת הגוזל לא בתרם וישב אותם אברהם ר"ל שהפריחם באויר חיים על פני השדה רומז שמשה ויהושע הנמשלים בהם המה יירשו ארץ והמה יעברו ארחות ימים כצפור השמים ולכן נמשלו בהם. זהו האופן הראשון מהדמוי והמשל במראה הזאת. והאופן הב' הוא שרמז בזה לשלשה הנביאים רועי ישראל שיוציאום ממצרים והם מרים אהרן ומשה ששלשת' נבאו והוציאו בני ישראל מארץ מצרים ולזה זכר ראשונה העגלה רמז למרים והעז רומז לאהרן והאיל רומז למשה. וכבר ימצאו בעניניה' דברים יתדמו לבהמות האלה ולזה אמר משולשת משולש לרמוז שהיו אחים והיה החוט משולש מהם כאלו אמר העז שהוא מאותו שלוש והאיל שהוא מאותו שלוש והעגלה שהוא מאותי שלוש ובעבור שהיו שלשת הנביאים האלה עתידים שבמדבר יפלו ושם ימותו ולא יכנסו לארץ אמר שבתר אותם בתוך ושירד העיט על הפגרים שהוא משל למלאך המות המושל בכל חי ובזה רמז למיתתם. ואמנם התור והגוזל היה רמז ליהושע ולאלעזר הכהן שיבואו ויכנסו לארץ אחד מנהיג העם שוטר ומושל ואחד כהן לאל עליון ולזה לא בתר אותם ולא הרגם וישב אותם אברם שהפריחם באויר כאמרו צפור שמים ודגי הים עובר ארחות ימים. הנה יותרו בכל אחד משני אופנים האלו שאלות י"ב וי"ג וי"ד:

פסוק יבעריכה

ויהי השמש לבא וגומר עד ואתה תבא אל אבותיך בשלום. דעת כל המפרשים שהגיד הקב"ה לאברהם בכאן הגזרה שגזר על זרעו מגלות מצרים והקשו רבים על זה שאם היה הגלות בגזרה היו המעבידים אותם מוכרחים במעשיהם ומקיימים גזרתו ולא היו א"כ ראויים לעונש אבל פטורים ממנו והרמב"ם החמיר השאלה הזאת בספר המדע והיתה התשובה כי למה שלא גזר השם על איש פרטי שיעבידם ויענה אלא על הכלל לזה נפרע השם מן המעבידים ומן המענים הפרטים ההם כ"ש שהמצריים הרעו לישראל יותר מהגזרה. והרמב"ן והר"ן ואחרים שנמשכו אחריהם השיגו עליו ואמרו שהדברים הכוללים אין מציאותם אלא בפרטים ואם היתה הגזרה שיהיו גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם וזה כלו נתקיים במצרים ולא בארץ אחרת אם כן שמה היתה כוונת הגזרה האלהית בגזרתה. ויאמר בעל הריב שהגזרה הניעה והעירה את פרעה ואת עמו לשעבד בהם ושכל מה שעשו היה בכלל ועבדום וענו אותם גם כי הכתוב לא אמר הנני מביא את זרעך בגלות ולא יחסו אליו ית' כמו שיחסו אליו הנביאים הגליות והגאולות להיותו פועל אותם ומפני זה היה דעת הר"ן שגלות מצרים לא היה עונש עון כלל ושלא נגזר עליו גזרה מאת השם ושמאמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך הוא הגדת העתידות שהגיד לו שזרעו ירד מצרים מפני זלעפות רעב ושאחרי מות שמה השבטים שהיו מגינים עליהם בזכותם בניהם וזרעם יתלכלכו בלכלוכי מצרים ועבודותיהם הזרות ותסור מהם השגחת השם ובהיותם בלתי מושגחים יתגברו עליהם המצרים בזדונם ורשעתם כמו שתתגבר אומה על אומה למשול עליה ושבזה האופן ישימום למס עובד וכן היה עד שצעקו אל ה' ומפני תפלתם וזכות אבותיהם השגיח בהם והוציאם ממצרים ושבזה האופן היה גלות מצרים ממה שבטבע ברשעת הגוים ולכן היו המצריים חייבים לעונש ומכות רבות. ויציאתם משם היתה בהשגחה נפלאה וכנגד הטבע בגאולת עם חלוש מוכה ומעונה מיד חזק ממנו לא בחיל ולא בכח אנושי כ"א במסות ומופתים אלהיים ונשארנו כלנו משועבדים לו יתברך על כל הטובה אשר הפליא לעשות עמנו זהו כלל דעתו. והדעת הזה אינו נכון אצלי לפי שבזכות אברה' יצחק ויעקב אין ספק שהיו עניי זרעם מושגחים ולא נעזבו למקרה למאן דאלים גבר וכ"ש בהיות ענין הגלות הזה מתגלגל בסבות נפלאות כמו שיראה ממכירת יוסף ומענין אשת אדניו ומפתרון החלומות אשר פתר לשר המשקים ולשר האופים ולפרעה באחרונה ושאר הענינים כלם שהם בעצמם מורים על היותם משתלשלים ע"ד ההשגחה ולא ע"ד מקרה. ועוד שהכתוב מורה היות הגלות ע"צ הגזרה והדין באמרו (בראשית ט"ו י"ד) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי כי זה באמת יורה שהגלות גם כן היה בדין ולכן בא המאמר הזה מהדין במלת וגם. וכמה מדבריהם יורה על אמתת זה. אמרו (שבת פ"ט) במדרש אמר רבי יהודה ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין ועשה הקב"ה כמה עלילות כדי שירד שם שנ' לעבד נמכר יוסף ויקרא רעב על הארץ וכ"כ למה ויבא יעקב מצרים אמר ר' פנחס משל לפרה שהיו רוצין למשוך אותה במקולין שלה ולא היתה נמשכת מה עשו משכו את בנה תחלה והיא רצתה אחריו כך עשה הקב"ה נמכר יוסף למצרים כדי שירד יעקב שמה שנ' בחבלי אדם אמשכם בעבותו' האהבה. וכן דרשו (סוטה י"ב) וישלחהו מעמק חברון ומעצה עמוקה שלאותו צדיק הקבור בחברון לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים כי גר יהיה זרעך. ואמנם מה שהקשו המקשים שאם היה הגלות בגזרה לא היו המצרים ראוים לעונש אינה קושיא ולפי שהמצרים לא נשתעבדו בהם ולא ענו אותם מפני גזרת השם ולא כדי לקיים דברו שאם היו עושים זה מפני מצות השם וגזרתו היה ראוים לשכר כענין יהוא בן נמשי שנא' כי יען אשר הטיבו' לעשות הישר בעיני וכל אשר היה בלבבי עשית לבית אחאב בנים רבעים ישבו לך על כסא ישראל. אבל המצרים שלרשעת לבבם ובחירתם הרעה עשו מה שעשו ראוים היו באמת לעונש כפי מעשיהם וכבר כתב זה הרמב"ן ופסוק מלא הוא בסנחריב (ישעיה י' ה') הוי אשור שבט אפי ומטה הוא וגו' בגוי חנף אשלחנו. וספר רוע לבבו באמרו והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב כי להשמיד וגו' לכן בסוף הנבוא' זכר ענשו שנ' והיה כי יבצע ה' את כל מעשהו אפקו' על פרי גודל לבב מלך אשור ועל תפאר' רום עיניו וגו'. וכן נזכר בענין נבוכדנצר שנ' שה פזורה ישראל אריות הדיחו הראשון אכלו מלך אשור וזה האחרון עצמו נבוכדנצר מלך בבל לכן כה אמר ה' וגו' הנני פוקד אל מלך בבל ועל ארצו כאשר פקדתי אל מלך אשור. וכאשר יתבוננו דברי הרב המיימוני בספר המדע נמצא שזו היתה כוונתו. כ"ש כי הנה פרעה ועמו לא נענשו במכות מצרים על אשר נשתעבדו בישראל אלא על אשר לא שמעו בקול ה' לשלח את העם ולכן התרה בו משה בדבר השם פעמים רבות שלח עמי. ואם שולח אותם לא היו המכות באות עליו והמכות אשר באו לא היו כ"א בהיותו מסתולל בעמי לבלתי שלחם הנה התבאר מזה כלו שגלות מצרים היה בגזרת השם. ואמנם לא אמר השם לאברהם הנני מביא את זרעך בארץ לא להם לפי שבמראת בין הבתרים הזאת לא כיון הקדוש ברוך הוא אלא להודיע לאברהם מה שהיה קודם זה גזור לפניו. ולכן אמר כצופה ומביט עד סוף כל הדורות מה שהיה עתיד בגזרתו לבא על זרעו קודם שיבואו לרשת את הארץ:

ואחרי ההודאה שגלות מצרים היה בהשגחה ובגזרה אלהית לא ימלט משנאמר אם שהיה עונש על חטא שעשה אברהם או זרעו. ואם שיהיה הגלות גזור לא על צד העונש ולא מפני חטא כ"א בסבה אחרת שראתה החכמה האלהית והנני מבאר פה מה שדעתי נוטה בכל אחד מדרכי הדעות האלה מסתלק מהספקות אשר קדמו בשאלה ואומר שעם נודה שהיה גלות מצרים על חטא ועון קודם אין ראוי שנחשבהו בחק אברהם אבינו חלילה לו מעון ושיותר ראוי שניחסהו לשבטי בני יעקב כי הנה התורה העידה שהם חטאו חטאה גדולה בשנאתם חנם את יוסף אחיהם ובמה שהתנכלו אותו להמיתו כשהלך לדרוש שלומם וטובתם ובהשליכם אותו אל הבור ובמה שמכרו אותו למצרים. ועם היות שראובן לא היה במכירה הנה הוא היה בשנאה והוא היה יועץ בדבר וכמ"ש (בראשית מ"ב ך"א) אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת. ולפי שהם חטאו היה משורת הדין שיקבלו ענשם ולפי שבמצרים חטאו שמכרוהו להיות עבד שם היה ראוי שילקו במצרים ויהיו עבדים שמה הם ובניהם וזרעם שנים רבות כמו שגלה שם יוסף אחיהם ובניו וזרעו. ולפי שהשליכו את יוסף אל הבור היה מענשם שכל הבן הילוד היאורה ישליכוהו. ולפי שעל ידיהם ירד יוסף למצרים היה ראוי ג"כ שעל ידו ירדו הם לגלות מצרים ולפי שהיה המעשה המגונה ההוא שעשו בהיותם בצאן ובלכת יוסף לדעת את שלום הצאן היה מהמשפט האלהי שעל ידי הצאן יבואו למצרים כמ"ש (שם מ"ז ד') לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך. ויען וביען גם יוסף חטא ואשם בשוגג במה שהתגאה על חלומותיו על אחיו וגם יעקב אביו חטא בצד מה בכתונת הפסים שעשה ליוסף שבו היה משלח מדנים בין אחים ועל שלחו את יוסף לדעת שלום הצאן בדעתו שהיו אחיו שונאים אותו לכן נענשו יעקב ויוסף שנתחייבו גם הם גלות אבל מאשר היה חטאם בשוגג ובקלות היה ג"כ גלותם בקלות ולהיות מן הנעלבים ולא מן העולבים היה מיושר הדין האלהי שיעקב לא נקבר במצרים ולא נקבר ג"כ יוסף כי את יעקב העלו בניו ונקבר במערת המכפלה ועצמות יוסף העלו ישראל עמהם כשיצאו ממצרים וקברו אותם בשכם. אמנם שאר השבטים נשארו במצרים כי נדונו בגלות בחייהם ובמותם לא נפרדו ממנו וכמ"ש חז"ל שאף עצמות של כל השבטים העלו עמה' דרש הוא כי הכתוב מעיד (שמות י"ג) ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו' ובסוף ספר יהושע (כד) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם ואם עצמות שאר השבטים העלו ג"כ איך לא נזכרו לא בעליה ולא בקבורה אך האמת הוא שיעקב ירד למצרים בעבור יוסף בנו ואליו אמר יתברך (בראשית מ"ו ג') אל תירא מרדה מצרימה וגו' אנכי ארד עמך מצרי' ואנכי אעלך גם עלה ולא זכר לו כלל מבניו ומזרעו לפי שהוא לבד באמת היה נקי מעון והבנים היו נדונים על חטאם. ואמנם בנימן לפי שנענש שם בלי עון ארז"ל שמת בעטיו של נחש רצו שנענש נטפל עם אחיהם עם היות שלא חטא עמהם כי העולם נדון אחר רובו ועל כיוצא בזה אמרו משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין טוב לרע. ואמנם בני השבטים וזרעם נשארו בגלות בסבת אבותיהם וכמאמר הנביא אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו (איכה ה' ז') כי הנה השבטים נכנסו בעצם ובראשונה בגלות ההוא והבנים נשארו אחריהם. וכבר כתב הרלב"ג בכיוצא בזה היה עונש האבות בעצם ועונש הבנים במקרה למה שנמצאו נטבעים בגלות האבות ונשארו שמה עד תום זמן הגזרה ולפי שהיה משפט האלהי העונש על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים לכן אמר יתברך בעונש הזה ודור רביעי ישובו הנה שהוא מהחוטאי' והגונים כמו שאבאר. הנה נתתי בזה סבת גלות מצרים יותר ישרה מכל הסבות ששערו קדמונינו ז"ל שהיה על עון בני יעקב במכירת יוסף אחיהם בבואו לראות את שלום הצאן ובהיותם רועים בצאן ומכרו לעובדי הצאן ושחטו שעיר עזים מן הצאן ועשו מה שעשו בו והקב"ה המליך את יוסף על עובדי הצאן וכאשר נרצה עונם למדם יתברך לעשות הכפרה דוגמת החטא ולשחוט את הפסח שהוא מן הצאן. והנה א"כ בצאן חטאו בעובדי הצאן לקו ובצאן נתכפרו. ואין להפלא שיהיה הש"י מיעד בעונש קודם מעשה החטא כי הנה היה זה להודיע לאברהם הזמן אשר בו יירשו בניו את הארץ ולמה יתעכבו בירושתה. ודוגמת זה תראה בפרשה כי תוליד בנים שיעד בחטא ובעונש ובגאולה העתידה לבא אחריו ובזה הדרך הודיע כאן לאברהם שזרעו יהיו בעבדות על חטאם ההוא ולא הודיע' כאן החטא כ"א העונש לפי שכוונתו לבד היתה להודיע זמן ירושת הארץ לא זולת זה. וכדומה לזה כתב רש"י על פסוק הנה אנכי שולח מלאך לפניך שבפרשת משפטים כאן נתבשרו שעתידין לחטא ושכינה אומרת להם כי לא אעלה בקרבך שכפי דעת הרב בשרם בעונש שהוא שליחות המלאך ולא כתב שם החטא שהוא מעשה העגל לדעתו וכן היה כאן הענין באברהם לסבה שזכרתי. ואמנם אמרו (בראשית ט"ו י"ב) ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם בא להודיע שאברהם נתבהל מאד ממה שצוהו השם מלקיחת העגלה העז והאיל וממה שצוהו שיבתר אותם בתוך ושיפריח התור והגוזל. כי אין ספק כי על כל זה צוהו ית' כיון שעשאו אברהם ולכן אחרי אשר הקיץ מנבואתו עמד מתבודד ומחשב כל היום ההוא מה המה אלה הבהמות שראה בנבואתו ועל מה יורו והניחו השם להתעסק ולהתבודד ולעיין בדבר עד עת ערב ויהי השמש לבא קרוב ללילה ואברהם לא ידע ולא הבין במראה כלל מעצמו עד שנפלה עליו תרדמת ה' וחשכה גדולה כאלו לבו אמר לו שעת רעה היא ושצרה גדולה באה עליו ואז בשוטטו במחשבתו בזה בא לו הדבור האלהי ידוע תדע כי גר יהיה זרעך כאלו אמר לו החשכה והאימה אשר הרגשת בלבך תרמוז בגלות קשה שיבא לזרעך בארץ לא להם ר"ל בארץ כנען אשר ייעד לתתה לו ויהיה זה משיהיה לך זרע עד סוף ארבע מאות שנה ושימותו ראשונה האבות או המנהיגים אשר המשיל באותם הבהמות ובזה הודיעו שיעבדו אותם ארבע מאות שנה משיהיה לו זרע עד שיירש זרעו את הארץ. ובעבור שהיה הגלות הזה בדרך דין ומשפט על חטא השבטים כמו שזכרתי לכן אמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ר"ל כמו שהיה דן את השבעים על מה שעשו וחטאו במכירת אחיהם ואענישם עליו גלות ככה גם כן דן אנכי את הגוי אשר יעבדום מפני אכזריותם וכונתם הרעה ויהיה א"כ מרבה עונש למשעבדים יותר מדאי וכמו שזכר הרמב"ן. ואחרי הדין יצאו מהגלות ברכוש גדול. וזהו האופן הראשון מן הסבה בגלות מצרים והותרו כפי מה שפירשתי בפסוקים האלו השאלה הט"ו וי"ו וי"ח. ואמנם דבריהם ז"ל שאמרו על וישלחהו מעמק חברון וראוי היה יעקב אבינו לרדת במצרים בשלשלאות של ברזל אפשר לפרשם כדי שיתאמת היעוד האלהי שנאמר לאברהם נתגלגלו הדברים כמו שנתגלגלו ושזו היתה העצה עמוקה של אותו צדיק הנקבר בחברון ר"ל ההודעה שהודיע אותו במראה ושלכן היה ראוי שירד יעקב למצרים בשלשלאות של ברזל כדי שירדו בניו שמה כמו שנגזר עליהם בחטאם. ואמנם ענין הארבע מאות שנה הוא כולל לגרות ולעבדות ולענוי. ויאמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם והיה זה בימי יצחק ויעקב שהיו גרים בארץ כנען בהיותם בידי אדונים אחרים. וגם יבא זמן אחר שזרעך יהיה בעבדות. והיה זה בהיות השבטים במצרים שהיו שם עבדים לפרעה וגם יבא זמן שיענו אותם והיה זה אחרי מות השבטים משנולדה מרים עד שיצאו ממצרים שהיו כמו פ"ו שנה וכל זה ר"ל הגרות והעבדות והענוי יהיו ארבע מאות שנה והנה לא פירש לו כמה יהיו שנות הגרות וכמה יהיו ימי הענוי וכמה ימי השעבוד ולא סבתם לפי שלא היה מענין המאמר כי אם להודיע שלא הגיע עדין זמן ירושת הארץ כי אותה היה מבקש אברהם אבל השלשים שנה שנתוספו בגלות הזה כמו שנזכר בפרשת בא אל פרעה ענינם שהגזרה האלהית היתה ארבע מאות שנה כדבר השם וכשנשלמו היה מוציאם ממצרים אם לא שישראל הוסיפו לחטא שם בחטא ע"ג ובעונות אחרים ולכך נתארך גלותם שלשים שנה לא מכח הגזרה כי אם בסבת חטאם המחודש וכבר ביאר הנביא יחזקאל באמרו ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע יעקב ואודע להם בארץ מצרים ואשא ידי להם לאמר אני ה' אלהיכם. ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל הארץ אשר תרתי להם וגו'. וימרו בי בית ישראל ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים. ואעש למען שמי וגו'. וזה כלו מורה שהם חטאו בגלולי מצרים ופסיליהם ולכן נמשך גלותם יותר מהגזרה והיה נמשך יותר ויותר אם לא שצעקו אל השם והרבו בתפלה ובתחנה ותעל שועתם אל האלהים ואז זכר את בריתו וגזרתו שכבר נשלמה ומלבד זה וירא אלהים את בני ישראל ר"ל שראה ששבו בתשובה וידע אלהים. וכתב הרמב"ן שלמה יקשה הדעת הזה בעיני איש חכם אחרי שראינו שנתעכבו ישראל במדבר ג"כ מ' שנה ולא היו אלה בכלל הגזרה כי אם בעון המרגלים והותרה עם זה השאלה הי"ז:

ואם נאמר שהיה גלות מצרים גזור מלפניו ית' לא על צד העונש ובעבור חטא אלא לתכלית אחר שראתה החכמה העליונה וע"ד ההטבה והחסד יהיה ענינו כפי מה שאבאר והוא שהאומה הזאת הנבחרת והמיוחדת להנהגה והשפעת האל זרע אברהם שהיו עתידים להיות יושבי הארץ הקדושה היה ראוי שיהיו אנשים ראשונה גולים ומשועבדי' בענוי רב קודם שייוחדו להנהגה האלהית ושיקבלו תורתו ויזכו בירושת הארץ דוגמת מה שקרה לאברהם אביהם בצאתו מצרימה וכמו שזכרתי למעלה ולפי שבכל הדברים ההעדר קודם למציאות וההפסד קודם להויה. וראה ית' שלא היה מהראוי שבני עמו בהיותם בארץ כנען בשובה ונחת שלוים ושקטים על שמריהם יכירו וידעו אמתת אלהותו ויקבלו תורתו גם כי לא יהיה ענין שמה לשיתחדשו ביניהם המסות הגדולות האותות והמופתים הצריכים להקדים לקבול האמונה ההיא. ולכן הסכימה חכמתו העליונה להביא אותו זרע קדש בגלות מצרים. וזה אם מצד ישראל וצרכם ואם מצד כבוד הש"י. אם מצד ישראל כדי לצרפם כצרוף הכסף כי הנה העם המעותד לקבול הדבור האלהי יצטרך בהכרת להסיר מתוכו כל טומאה ולכלוך ולזכך נפשו מכל דעה ואמונה נפסדת וכמו שיכניסו באש את הכסף ואת הזהב לצרפם ולבטל מהם כל תערובת רע אשר בהם כן יצטרך העם והאומה להביאה בעבדו' ויסורין כדי להסיר מתוכם כל מוטה לבררה וללבנה כראוי הלא תראה מאמרי הנביא זכריה בהיותו מיעד בגאולה עתידה ושוב האומה למעלת דבקותה אמר (מלאכי ג' ך') והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתי' כבחון את הזהב הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו אמרתי עמי הוא והוא יאמר ה' אלהים. ואמר עוד מלאכי ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו כי הוא כאש מצרף וכבורית מכבסי'. וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וזקק אותם כזהב וככסף והיו לה' מגישי מנחה בצדקה. וכן אומר שבהיו' השבטים בניהם וזרעם בתוך הכנעני' ותועבות' ראתה חכמתו העליונה שקודם שיתדבק בהם הדבקות הקדוש האלהי יבואו בגלות וענוי כדי שיצטרפו ויתבררו ויתלבנו בו ובהיותם זכים וטהורי' יוציאם משם ויהיו ראוים לקבול התורה והמצות ולרשת התורה הקדושה ולהתדבק בהם ההנהגה האלהית בני אמצעי ושיהיה גלותם במצרים לפי שהיו המצרים עובדים כל צבא השמים וכל אחד מהם היה מעונן ומנחש ומכשף. ואם יעמדו בני יעקב בנסיונם ויתקיימו באמונתם בקרב העדה הרעה הזאת המצרית יזכו לכל הטובות המעותדות אליהם. אבל אם ימשכו אחרי גלולי מצרים ואמונתם ויעזבו אלהי אבותיהם ישארו שמה בעבדות נצחי ובל יראו בגאות ה' ודבקותו וזה באמת היה סבת גלות מצרים מפאת ישראל כפי זה הדעת. ואמנם כפי האל ית' וכבודו לפי שהיו רוב העולם כופרים במציאותו ואומרים שלא היה אלוה אחר אלא הכוכבים ומי שהיה מהם מודה במציאותו היה מכחיש השגחתו ומהם היו מכחישים יכלתו הבב"ת וכדי שיודע בעולם אמתות הפנות האלה ראה ית' להביא את עמו בחירו בגלות מצרים להיותה הארץ היותר נטבעת בכל הכפירו' והאמונו' הכוזבות מלאה כשופים ותחבולו' מכל הארצות כדי שישתעבדו בהם המצרים ויענום והקב"ה על יד נביאו היה מתרה שלח עמי ויעבדוני והמצרים לא ישמעו בקולו ואז ירבה בקרבם את מופתיו ואת אותותיו ובזה תתפרסם בעולם אמתות מציאותו והשגחתו ויכלתו ולכן תמצא שבמכות מצרים נאמר תחלה בזאת תדע כי אני ה' שהוא פנת מציאות האל ואח"כ נאמר למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ שהיא פנת ההשגחה. ואח"כ אמר בעבור תדע כי אין כמוני בקרב הארץ שהוא פנת היכולת והיה תכלית החסד האלהי שבחר יתברך בעם הזה כדי שיתאמתו באמצעותם הפנות האלהיות האלה. וידעת היום והשבות אל לבבך ממה שדברתי עד הנה בתשובת השאלה הזאת כפי זה הדרך. שגלות מצרים היה בגזרה מאת הש"י לא בדרך עונש ולא על חטא קדם ושהיה לשתי תכליות הא' כדי לצרוף את בני ישראל ולהבחינם בקרב מצרים התועים לראות היעמדו באמונתם כמו שהיה ראוי לצרוף ולזכך העם שהיה עתיד לקבל התורה ולרשת את הארץ ולהדבק בו ית' וכיון כפי מה שהעיד הנביא יחזקאל הם חטאו במצרים וילכו ויעבדו אלהים אחרים אשר לא ידעום לא שערום אבותיהם היה מהמשפט שלא יצאו מאותו גלות עוד ומזה הצד היה הגלות הזה בצדק וחכמה. והיתה הגאולה משם כפי חטאם בחסד וברחמים ועל זה נאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ר"ל אחרי אשר הוצאתי אותך מארץ מצרים אשר באת שם לצרוף ולהבחין אמונתך ואשתכחת חסיר וחוטא ואני בדרך חסד הוצאתיך משם השמר לך שלא תשוב לכסלותך עוד ולא יהיה לך אלהים אחרים על פני ר"ל אחרי שיחדתי אותך להנהגתי כי אם תעשה זה לא אסלח לעונך. ואמנם התכלית השני הוא כדי שיתפרסמו בעולם האמתיות האלהיות באמצעות ישראל ולפי שזה היה לשישארו ישראל אומה נבחרת לה' ועם סגולתו ושיזכו לקבל תורתו ולרשת את ארצו הקדוש' לכן מזה הצד היה ג"כ הגלות הזה והגאולה ממנו חסד עליון לפי שבסבתו לקחם השם לו לעם וז"ש אדונינו משה (דברים ד') או הנסה אלהים לבא לקתת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ואמר ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים להוריש גוים גדולים וגו'. וידעת היום והשבות אל לבבך וגו' שהעיד בפסוקים האלה לכל מה שביארתי וזאת היתה העצה עמוקה שהודיע השם לצדיק הנקבר בחברון ולשתי התכליות הנכבדים האלה היה ראוי לרדת יעקב אבינו בשלשלאות של ברזל והותרו בדרך הזה מהדעות כל הספקות שהעירותי בזה הדרוש:

פסוק טועריכה

ואתה תבא אל אבותיך בשלום וגו' עד ושרי אשת אברם. הודיע הקב"ה לאברהם שבימיו לא יירש את הארץ וג"כ בימיו לא יהיה הגרות והעבדות כי הוא יהיה בימיו תמיד שר וגדול ולפי שאדם וחוה הם האבות הראשונים לכל נוצר ונקברו במערה בחברון יעדו הקב"ה לאברהם ובשרו שיקבר עמהם שמה ועליהם אמר ואתה תבא אל אבותיך כי יקבר עמהם שם. ולפי שאדם וחוה מתו ביגון ואנחה מפני גרושם מג"ע ועל הבל כי הרגו קין אמ' ית' שהוא יבא אליהם ויקבר עמהם בשלום ובשיבה טובה עם היות שהם לא מתו בשלום ובשיבה טובה. ואמרו ודור רביעי ישובו הנה הנה כפי הדעת הראשון שהיה גלות מצרים בחטא שחטאו השבטים במכירת יוסף יהיה ענינו כי יפקוד האלהים עליהם עונם ועל בניהם על שלשים ועל רבעים כמו שאמרתי ואח"כ יהיה ית' עושה חסד לאלפים בהיותם אוהביו ושומרי מצותיו והיה הדור הראשון ע"ד משל יהודה שהיה במכירה ופרץ וחצרון וכלב שהוא הדור הרביעי והיה מבאי הארץ. ואמנם כפי הדעת השני שהיה סבת גלות מצרים לצרף ולברר הקהל הנבחר מהשבטים להתדבק באל ית' ימנו הדורות באותו האופן עצמו מן השבטים שהם היו הקהל הנבחר עד הדור הרביעי כאלו תאמר יהודה ופרץ חצרון וכלב. ואמנם אמרו כי לא שלם עון האמורי עד הנה בא להתיר לאברהם ספק אפשר שיספק על זה והוא כי אם היה שאברהם לא חטא ולא יצחק בנו ולא יעקב בן בנו והצרוף ג"כ לא נעשה כי אם לקהל השבטים וזרעם למה זה לא ירשו אברהם ויצחק ויעקב את הארץ ואחריהם יענשו בניהם אם חטאו או יצרפו בכור הגלות כפי גזרת החכמה האלהית. הנה להשיב על זה אמר ית' ודור רביעי ישובו הנה ר"ל הסבה אשר בעבורה לא תהיה מיד עתה היא לפי שלא שלם עון האמורי עד הנה ולא הגיע עדין הזמן לשיסחו הכנעניים ממנה הנה א"כ אברהם יצחק ויעקב לא ירשו את הארץ לפי שלא שלם עון האמורי ובניהם לא ירשוה אחריהם עד דור הרביעי בסבת החטא או הגזרה. וכבר ידעת שהידיעה האלהית בעתיד לא תכרית טבע האפשר ולא תסור הבחירה האנושית. והותרו עם מה שפרשתי בזה השאלות הי"ט ך' וכ"א. וספר הכתוב כפי מה שביארתי שאחרי כל זה הקיץ אברהם מהנבואה השנית הזאת ואז בפועל ובהקיץ ראה תנור עשן ולפיד אש כלומר עמוד עשן גדול כאלו הוא יוצא מהתנור ובתוכו לפיד אש מתלקחת שאותו אש עשן שבתוכו היה עובר בין הגזרים שהם בין הבתרים מהעגלה והעז והאיל שבתר בתוך והוא הברית שנכרת עמו. והנה אברהם לא עבר בין הבתרים כדרך כורתי הברית וכענין מה שנאמר העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו לפי שאברהם לא נתחייב בברית הזה בשום דבר אבל הקב"ה הוא בלבד יעדו ולכן עבר העשן והאש האלהי בין הגזרים. והאש והעשן שזכר הכתוב פה היא השכינה המוחשת שנראתה בהר סיני כמ"ש (שמות ך"ד י"ז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל והענן הוא העשן וזה עצמו היה האש היורד על העולה ועל השלמים בימי משה ובימי שלמה כי הוא מורה על הברית ועל הרצוי והדבקות האלהי וזהו אמרו (בראשית ט"ו י"ז) ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו' כי עם היות שאברהם שאל לבד מתי תהיה ירושת הארץ באתהו התשובה והברית כולל הזמן וגם כן כמות הארץ אשר תכלול המתנה האלהית מנהר מצרים עד נהר פרת ונהר מצרים אינו נילוס כי הוא נקרא יאור לא נהר אבל הוא שיחור כי משם עד נהר פרת היה גבול ארץ ישראל. ואמרו ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית. ענינו אזי כשהודיעו הזמן הודיעו גם כן כמות הארץ וגדלה. ועם היות שביעודים הראשונים אמר לזרעך אתן ואתננ' בלשון עתיד הנה עתה אמ' נתתי בלשון עבר שמפני הברית היתה כל הארץ נתונה לו ועל שני הדברים נכרת הברית: