אברבנאל על בראשית ו

<< · אברבנאל על בראשית · ו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק ו

פסוק א

ויהי כי החל האדם לרוב וגומר עד וירא ה' כי רבה רעה האדם בארץ. כבר ידעת מה שכתבו במדרש ושנו בפרקי רבי אליעזר ומשולש בגמרא בענין בני האלהים שהיו מלאכים ואם באנו למלות הכתוב אין ספק שיתישב בו הדעת הזה היטב אבל לא יתיחס לענין הפרשה כלה שאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וינחם ה' כי עשה את האדם ויאמר ה' אמחה את האדם שכל זה א"א שיתישב במלאכים גם כי הדעת ההוא מהנמנע שיש להם טבע קיים רוצה לומר שישוב טבע הנבדל להיות חמרי. ודברי חכמינו זכרונם לברכה באמת יש להם סוד ואינן כמשמעותן כמו שלקחום האומות. ולכן ראוי שיפורשו הפסוקים האלו באופן מסכים עם המושכל לא באופן אחר. ונראה לי לפרשם באחד מב' דרכים הדרך האחד שקרא בני אלהים אותם שהיו מבני שת כי מפני שלמותו וצדקתו והיותו אלהי במעשיו נקראו בניו בני האלהים. ואמנם בנות האדם היו מבנות קין כי מפני שהיה אביהם עובד אדמה נקראו המה בנות האדם. ויאמר הכתוב שכאשר החל האדם שהוא שם כולל למין האנושי לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם התחברו שתי סבות להשחתתם. האחת שנתרבו האנשים מאד וכפי רבויים חלק לבם ופרצו פרץ ולא עמדו בהנהגת האבות ואחדותם. והב' שבנות יולדו להם כלומר שבתחלה לא היתה נמצאת אלא נקבה אחת לזכר אחד כחוה לאדם וקין ותאומתו וכן השאר ומפני זה לא היתה להם הכנה ככה לחטא. אבל כאשר בנות רבות יולדו להם שהיה כל אחד יכול לקחת נשים הרבה להוליד בנים רבים אז נתפרצו בזמה וזו היא סבת מפלתם ויורה שהיו בנות רבות אמר ובנות יולדו להם לפי שלא נאמר בלשון הזה על המעטות כי אם על הרבות וכן הוא בלשון בני אדם שיאמרו שנת גשמית היא זאת או שנת תבואה שמורה זה המאמר על רבוי הגשמים והתבואות. וספר הכתוב איך נמשך פריצותם והוא שראו בני האלהים את בנות האדם ר"ל מזרע קין או מאיזה זרע שיהי' ולא חששו בת מי הנה אבל בראותם שהיו טובות כלומר יפות בתוארם היו לוקחים אותם לנשים והיו נושאים אותם מבלי הבטה מאיזה זרע היתה ואם הית' פנויה או נשואה כי אם ביפין בחרו להם. וכבר נאמר בכתוב לשון טובות על היפות שבע פרות הטובות. ולמעלה קראן יפות מראה. וכן נאמר באדוניה והנה הוא טוב תאר מאוד ואין ספק שהי' חטאם בזה גדול לפי שתכלית האדם הוא להשלמת נפשו והדברים הגשמיים הם מונעים גדולים לזה בהיותם בגנות ובדופי והם הכנה ועזר רב לשלמות בהיותם כפי הראוי. ולזה ראוי שישתדל האדם תכלית מה שאפשר כשיבחר בזווג האש' שיבקש לעצמו אשה הגונה בת טובים כדי שתוליד בנים מוכנים לשלמות לפי שטבע המולידים נמצא בנולדים מהם והמדות הטובות יעברו מן האבות והאמהו' לבנים אם מצד המזג הטבעי שהוא הכנ' למדו' והוא קנוי משעת ההריון ואם בדרך הלמוד שילמדו האב והאם לבניהם ויחנכו' מקטנותם. ומפני זה הזהירו חז"ל (קדושין דף ע') שלא יזדווג אדם עם אשה בלתי הגונה לו והפליגו בזה עד שאמרו (פסחים נ"ג) ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדולי הדור ולא ישא אדם בת עם הארץ שהם שקץ ובנותיהם שרץ ועליהם נאמר ארור שוכב עם בהמה ואמנם מי שתכליתו התענוג במשגל יבקש אשה יפה אע"פ שתהיה סרת טעם תהיה בת מי שיהיה צדיק או רשע או עם הארץ והאנשים העושים כן אין ספק שהתענוג הגשמי הוא שלמותם האחרון והיה ראוי מפני זה שימחו מן הארץ כי לא יצליחו לכל דבר. ולכן פרסמה התורה חסרונם וגנותם כמ"ש ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. כי לא היו בודקים באביה ובאחיה כמו שצוו חז"ל. ואין ספק שזה היה להם מפני ששכלם נעשה חמרי כי הוא בתחלתו נברא בכח גמור ונשלם עם המוחשות ואפשר שיתפתה אחריהם באופi שלא יוכל להתגבר על החומר ולהתקומ' נגדו ועל זה אמר לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר כלומר אין ספק שהרוח השכלי שהוא רוחי אשר נתתי באדם לא ישפוט בו תמיד ולא יהיה מושל ושופט כל הימים לפי שהחומר ישפוט וינהיג גם כן פעמים רבות לפי שגם הרוח הזה הוא בשר כמו שהגוף הוא בשר וקרא את הרוח בשר לפי ששלמותו נתלה בבשר. ואין לו שלמות מוחלט בהתחברו בבשר ולכן אין ראוי שיאריך ימים בחייו כמו הראשונים כי הנה יאבד השכל עם ההתמדה בחומר כיון שבאורך הימים אפשר לשכל שישתנה אל הרוע ואינו אפשר בבשר שישתנה אל הטובה ואל השלמות. ולכן היה יותר נאות שיהיו ימיו הנהוגים כפי טבעו לחיות ק"כ שנה ר"ל שאם לא תשיגהו סבה מונעת יהיה זה גבול חייו לא יותר. ואין ספק כמו שיאמר הפלוסוף שיש לכל מין ומין מהחיים זמן קצוב לחייו א"א שיעבור משם. וכבר יראה שהיה חיות האדם המוגבל בין רב למעט ק"כ שנה ממרע"ה שחיה אותם השנים לפי שלא השיגתו סבה מונעת כמ"ש (דברים ל"ד ו') ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה ועל זה נאמר לו הן קרבו ימיך למות כי היתה הקורבה ההיא הגזרה שנגזרה בכלל על בני אדם. וכן אהרן חי קכ"ג שנים שהם בכלל ק"כ שנה. ואין להקשות על זה מה שהקשה הראב"ע שאחרי זה חיו בני אדם נח והאבות יותר מק"כ. כי לא היתה הכונה בגזרה הזאת שמיד ולדורות יתחילו האנשים לחיות זה המספר מהשנים. כי איך יתכן שיעתקו השנים מן הקצה אל הקצה פתאום אלא שילך חיות בני אדם ומספר ימיהם הולך ומתמעט בחסרון בירידה תמידית עד שיגיע אל הגבול ההוא ושם יעמוד הטבע האנושי ולא יוסיף וגם הזמן ההוא אינו שכל האנשים יגיעו אליו אלא שהאדם כשלא ימנעהו מונע מסבות חצוניות ופנימיו' יהיה גבול חייו הטבעיים כפי לחותו השרשי ק"כ שנה או בקרוב אותו גבול לא יותר מזה. וכבר יתחייבו סבות מרוע ההנהגה בדברים אחרים לאדם שימנעוהו מהגיע אליהם ועל זה נאמר (תהלים צ' י') ימי שנותינו בהם שבעים שנה שדבר בנהוג הרגיל לא במחוייב כי הנה אנחנו רואים אנשים כי יחיו צ' שנה וגם יותר מזה וככה אמרו הטבעיים שעם היות ימי האדם קצובים כפי הטבע הכולל הנה לא ימצא אחד מהם שימות מיתה טבעית לכליון הלחו' השרשי כי כלם ימותו מרוע ההנהגה ומיני החלאים ושאר הסבות. וראה ית' שאם יהיה אדם רודף אחר שלמות נפשו יהיה די לו בימי החיים האלה ק"כ שנה ואם ירדוף אחרי המותרות הנה מי שיוסיף חיים יוסף בפשע. גם שבהיות הזמן קצר יזכור האדם יום מותו ויפחד ממנו וישוב אל ה' וירחמהו כי יתפעל יותר מהמות הקרובה אליו משיפחד בהיותה רחוקה ממנו שנים רבות. והמאמין בשלמות האנושי יתעורר בתחלת זמנו להשיגו ואלו חיה אלף שנים הנה יצרו הרע יאמר לו תמיד הן עוד היום גדול ובעבור כל זה כלו ראה יתברך להגביל שנות חיי האדם בזה האופן ועליו נאמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה (מ"י סי' מ"ד) ובמדרש אמרו מנין שנזכר שם משה קודם שנולד שנאמר בשגם הוא בשר חושבניה דבשגם כחושבניה של משה. העירו לזה למה שביארתי שמשה חיה ק"כ שנה במספר הנזכר בפסוק הזה כי כל החיים האפשריי' לאדם בשגם הוא בשר שהם מאה ועשרים שנה חיה משה. ואמנם אמרו הנפילי' היו בארץ בא להודיע שבני האלהים היו חושבים שהכל הולך בתולדה אחר האב ואפילו שתהיה האשה גרועה הבן מעולה כאביו שהכל הולך אחר הצורה והאב נתן אותה והאם חומר מתפעל ומקבל מהצורה מה שיתן לה. והנה סכלו בזה כי המקבל יקבל כפי טבעו והצור' הנכבדת כשתחול בחומר פחות תפחת מעלת'. ולכן כשיתחבר האדם המעול' עם האש' הפחות' לא יהי' הבן מעולה כאביו אבל יהי' נופל ושפל ממדרגתו בסבת זה ומפני זה בימים ההמה שלקחו להם בני האלהים את בנות האדם לנשים הנפילי' היו בארץ שהם בניהם אשר הולידו שהם נופלים ממדרגת אבותיהם ולא בלבד בזמן ההוא אבל בכל זמן שיבואו בני האדם הנכבדים אל בנות האדם הפחותות בלי ספק יולדו להם רוצה לומר הנפילים שזכר. ובזה האופן יתבזו המשפחות ויפלו ממדרגותיהם. ולפי שקרא אותם בני האלהים ביאר הכתוב שלא היו בני האלהים ממש אלא שנקראו כן לחזקם וגבורת' ולפרסום שמם בגוים והוא אמרו המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם וכל זה מור' שהאנשים הנכבדים ההם עשו פחיתות גדולה בשטיפתם בזימ' כמלך גדול ורם שישא אשה בת נבל שאין ספק שיור' זה על היותו שטוף בזימה בהפלג'. הנה נתבאר ענין הנפילים שזכר' התור' שהם אשר נולדו לבני אלהים בני שת מבנות האדם שלקחו להם ממשפת' מגונ' ונקלה. זהו הדרך הראשון בפירוש הפרש' הזאת. והדרך השני הוא שקרא בני אלהים מאריכי הימים שנזכרו בפרש' כדעת המדרש כי בעבור שהיו חייהם ארוכים מאוד הושאל להם שהם בני האלהים להורות על קיומם והתמדתם כעליונים ואין ספק שהיו בגופם ואיבריהם גדולים חזקים ויפים כי הטבע שהכינם לחיות החיים המופלגים ההם יכין אותם בגופם במזג ובהרכב' הצריכ' אליו. והנה בניהם שהיו בצלמם בדמותם לא עשו כמעשה אבותיהם בצדק וכשרון המעש' כי בראותם בנות האדם ההמוניים שהיו ימי שנותם שבעים. ואם בגבורות שמונים שנה שהיו טובות ויפות לענין המשגל היו לוקחין אותם אפילו בחזק' לנשים והי' זה מהפשע לפי שבני האלהים היו חזקים בגופם חזקים בטבעם כפי טבע אבותיהם כי היו משורש נכבד וגזע גדול וחזק והנשים היו קטנות וחלושות רפויות המזג מושחתות ההרכב' שלכן היו חי הם קצרים ולא יכלו לעמוד זמן רב והיו אם כן הכחות הפועלים מהזכרים בלתי מתיחסים אל הכחות הנפעלות מהנקבות ולכן אף השם חרה בהם כי היו מחללים כבודם ומחלישים את זרעם. ואמר לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר רוצה לומר אדם וקין כשחטאו לא עשיתי בהם כלייה לפי שדנתי אותם לכף זכות ואמרתי שחמרם הביאם לחטא כמו שכתוב כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואין ראוי שיהי' כן תמיד כי הנה רוחי ונשמתי רוח אלהין קדישין השופט כל הארץ לא ידון באדם לעולם בכל דור ודור באמרי בשגם הוא בשר כלומר שעם היות שמפאת שכלו ונשמתו לא היה ראוי שישולח אל תאותיו לפי שאיננו שכל לבד כי גם הוא בשר וטבע בשרו מחטיאו (תהלים כ"ג י"ד) וכמו שכתוב כי הוא ידע יצרנו לא היה מפני זה ראוי לכלי' אבל עתה שאדם חטא וקין בנו חטא יותר ממנו ואנשי הדור הזה עם היותם בני האלהים הוסיפו לחטא מקין ודור ודור רק רע כל היום מה אוחיל עוד מהם ולזה גזר שיהי' דינם מאה ועשרים שנה שהוא כדרך המתרגם שנתן להם זה הזמן אולי יזכרו וישובו ואם לא יענישם בהפסד כללי הנה נתבאר שמלת ידון היא מגזרת דין ומלת רוחי כפי זה הפי' חוזר לש"י שהוא גזרתו וחכמתו על דרך רוח אל עשאתני ונשמת שדי תבינני. והי' הענין הכתוב שלא ידין ולא ישפוט הרוח האלהי באדם לעולם בכל דור ודור משפט של זכות לומר בשגם הוא בשר ושהשאור שבעסה מביאו לחטא לפטרו מן העונש כי הנה הדור הרע הזה אין ראוי לדון אותו ככה ולכן החליט דינו למאה ועשרים שנה. ורבינו נסים פירש רוחי מענין כעס מלשון ומושל ברוחו מלוכד עיר. וענינו שאמר השם שלא יתן קצפו בענין האדם משפט עולמו מבלי תנאי זמן מוגבל וזה בשגם הוא בשר רוצה לומר שעם היות שנתתי בו נשמ' שכלית שבבחינתה היה ראוי שלא יחטא הנה אינו שכל פשוט לבד כי גם הוא בשר וטבע גופו ובשרו מביאו לחטא ולכן יהיו ימי שבתו שלא אענישנו בחטאו מאה ועשרים שנה. ואמנם אמרו הנפילים היו בארץ ענינו שגם אחרי שגזר זה השם ית' עליהם לא ניחתו מפניו כי עדין היו מתהוים ונולדים הנפילים לפי שעם היות שלא היו לוקחים בני האלהים את בנות האדם לנשים בפרהסיא לבשתם מהתראת השם הנה עכ"ז לא נמנעו מהזדווג אליהם בצנעה והי' חטאם מתפרסם לפי שיולדו להם כלומר יולדות בנות האדם תולדות מתיחסות אליהם והוא אמרו וילדו להם וכן הוא בבראשית רבה והיתה מעמדת בחור כיוצא בו ונמצאת שם שמים מתחלל ובזה נודע לכל שבזו את דברו ועברו על מצותו ואלה הם הנודעים אחר מתן תורה בשם הגבורים אשר מעולם אנשי השם. ויותר נרא' לי לפרש נפילים מלשון או כנפל טמון לא אהיה שנקרא כן העובר כשיולד קודם זמנו הנאות כפי הטבע שהוא לתשעה חדשים או יותר לפי שהפילתו אמו והנה כמו שביארתי בני האלהים היו גדולים וחזקים בגופיהם ובנות האדם היו קטנות דקות ושדופות קדים כיחס אליהם ומפני זה כשהיו באים בני האלהים הגדולים אל בנות האדם קטנות והיו מתעברות מהם היה העובר המתהו' מהם בבטנ' גדול וחזק כטבע האב המוליד ולא היו הנשים לקטנותן יכולות לסבול בבטנן העוברים הגדולים ההם כל התשע' חדשים והיו מפילים אותם קודם לתשע' ועל זה באמת נאמר כאן הנפילים היו בארץ בימים ההם כי היה אז קורה תמיד לנשים שיפילו עובריהן מפני גדלם. וגם אחר כך בכל דור ודור כאשר יבואו בני האלהים הגדולים והחזקים אל בנות האדם הקטנות ויולדו להם שיולדו נפילים כמו שזכר. ואמר שעם היותם נפילים שלא השלימו גדולם בבטן אמם לא היו מפני זה חלושים ורפים כי הנה אלה מפני חוזק האבות אף על פי שיצאו נפילים היו הגבורים אשר מעולם אנשי השם. וכבר יורה על אמתות הפי' הזה מה שאמרו המרגלים ושם ראינו את הנפילים בני ענק שהיו נפילים מבטן אמותיהם קודם זמן הלידה להיותם בני ענק הגדול והחזק ולכן לא יחסום אל האם כי אם אל האב וכפי כל אחד מהדרכים האלה הותר' השאל' הי':

פסוק ה

וירא ה' כי רבה וגו'. עד סוף הסדר זכר הכתוב שהאנשים החטאים האל' בנפשותם לא נתנו אל לבם התראת השם ולא שבו מדרכם הרעה. וכבר הוסיפו על חטאתם פשע כל הימים ושראה יתברך שהית' רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבותיו לא היה פונה כי אם לרע כל היום. וכבר זכר המדיני בספר המדות שהחוטא במעשה לבד יש לו תקנה ותקוה לרפואתו מאחר שיש לו התחל' בריאה שהוא השכל. אבל הרשע שלא לבד הוא מקולקל במעש' אבל גם התאוה והשכל שהם התחלות המעשים הם נפסדים בו אין לו עוד תקוה כי במה יושע איפה ולזה אמר הכתוב שראה השם שהית' רבה רעת האדם בארץ המעש' וגם בתאוה ובשכל היה כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום כי הכח המתעורר באדם המרשיע כל אשר יוסיף בפשע יתחזק יותר ברעתו כי בהתמדת הפעולות יתחזק הקנין והוא אמרו רק רע כל היום שכל היום היה מוסיף ברוע ולכן נחם ה' כי עשה את האדם בארץ אמנם למה אמר כי עשה את האדם בארץ ולא אמר כי עשה את האדם בסתם. וגם כן למה נזכר השם הנכבד בן ד' אותיות תמיד בזאת הפרש' בהיותו מורה על הרחמים. הסבה בזה היא שהודיע הכתוב שהית' רבת רעת האדם בארץ רוצה לומר בסבת הארץ כי מפאת חמרו ותאותו שהוא סבת המרי והרע נמשך כל פשעו. ולכן במדת הרחמים כדי לרחם על הצלם השכלי שהיא הנשמ' הטהור' אשר שם באדם ראה שלא היה נכון שתתקשר ותתחבר עוד עם החומר העכור ואם כן לא עשה זה יתברך משנאתו את הגוף וחמרו כי אם מאהבתו וחמלתו על הנפש השכלית ולכן נזכר בזאת הפרש' שם הרחמים עם היות שנראה מספורה רע ועונש. ואמנם בספור שזכר את המבול ודינם זכר שם אלהים המור' על מדת הדין. ומסכים לזה אמרו רז"ל שפורענות הרשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין ר"ל שהרשע שיעשו יהיה כ"כ עד שימית השם נח משנאתו אותם לבד שזה יהי' במדת הדין אבל מצד רחמיו על נפשותיהם שיפרדו מהגופים המרשיעים ההם או להציל מידם הצדיקים ולזה נאמר כאן וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ רוצה לומר שנחם ממה שהדביק הנשמ' השכלית כבוד' בת מלך פנימ' בארץ חמרית ההיא כי ראוי היה להתחברה כפי שלמותה לחומר יותר נכבד מזה. ולזה המשילו רז"ל למי שצר צורה יפה בברזל אלו עשאה בכסף היתה יותר טובה ממנה הנה א"כ לא נחם השם ממה שברא את האדם בהחלט אלא ממה שבראו בארץ והנה התיר הכתוב לשון נחמה בש"י כדי לברוח מהיות בו חדוש ידיעה ושכלות דבר קודם היותו כי הנה האדם כשיעש' מעשה ולא יצא לו כמו שחשב יתנצל עם סכלותו כמו שאמרו השבטים הידוע נדע כי יאמר הביאו את אחיכם. ובלעם אמר חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך. אבל האל יתברך שהכל גלוי וידוע לפניו קודם היותו היה יודע ענין אדם שכן יהיה ולכן לא התנצל בחדוש ידיעה ולא בסכלות מה שנתחדש אלא שנחם. וענין ההנחמות הזה הוא כשיובן כפי אמתתו בערכנו לא בערכו ית' והיה זה כמו שיקרה לאדם נוטע עץ עושה פרי שיעמול בו ויגדלהו ואחר כך יקצץ ענפיו לקחת ממנו שנים שלשה בדים קטנים להכריע בגזעו או בגזע זולתו שאין ספק שכאשר יעשה זה לא נשתנתה מחשבתו וידיעתו ממה שהיתה בתחלה אבל נשתנו מעשיו שעד עתה היה טורח ועמל לגדל אותו עץ ועתה קוצצו ומאבדו. והרואים יחשבו שהוא תוהה ומתנחם על מעשיו ואינו כן כי לכך נתכוון בתחלה וכן היה יודע שיהי' כן היה הענין בזה שהשם יתברך לא נחם משברא את האדם והמציאו ולזה לא אמר וינחם ה' כי ברא את האדם אלא כי עשה ולא אמר נחמתי כי בראתים אלא כי עשיתים לפי שמתחלת הבריא' היה ידוע לפניו שלא היה כח בנבראים אשר מעפר יסודם שיגיעו אל שלמות' אם לא כשיתגלגלו עליהם כל אותם הגלגלים שנזכרו בספורים האלו כדי שיצאו מהם שנים שלשה גרגרים לחיות מהם זרע על פני כל הארץ הנה א"כ ענין ההתנחמות שנ' בו יתברך אינו שנחם השם לברא את האדם אלא על מה שעשה אותם כלומר שתקנם ברבוי גדול כי במעשה והגדול שעשה בהם נר' ענין ההתנחמות אבל בערכנו הרואים מעשיו שהוא הורס וקוצץ מה שבנה אמנם אצלו יתברך אין שם לא נחמה ולא שנוי רצון ולא חדוש ידיעה כי גלוי וידוע היה לפניו שכן יהיה הכל ועל מנת כך עשה והתקין כל מה שעשה ואמנם אמרו ויתעצב אל לבו כבר ראיתי דברי הרב המור' פכ"ט ח"ב שעצב יאמר על הכעס גם כן על המרי. ושכפי הענין הראשון יאמר הכתוב הזה שהש"י כעס עליהם לרוע מעשיהם ושאמרו אל לבו להגיד שלא אמר זה לזולתו. וכפי ענין אמרו פירש ויתעצב אל לבו שמרה האדם רצון השם כי הלב יאמר על הרצון ואינו נכון בפשט הכתוב והנראה לי בזה הוא שאין הכוונה שנתעצב השם אל לבו כי כל עצבון שיסמך לתיבת אל הוא מורה על הדבר אשר עליו יתעצב. וג"כ לא נאמר על המרי שמרו ועצבו האנשים רצון השם שא"כ היה ראוי שיאמר הכתוב ויעצב את לבו כמו והמה מרו ועצבו את רוח קדשו יעציבוהו בישימון לא ויתעצב שהוא מההתפעל. אבל פי' הכתוב שהקב"ה נתקצף וכעס על לבו של אדם רוצה לומר על היותו רע כל היום כמ"ש למעלה ויהיה ויתעצב חוזר אל השם והוא מלשון כעס ואל לבו חוזר אל האדם כי בעבור שאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום נתעצב ונתכעס הקב"ה אל לבו של אדם כלומר בעבור שהיה לבו של אדם רע כל היום. אמנם לפי דרך חז"ל בעבור שהיו המלאכים מקנטרין בבריאת אדם והקב"ה מדעתו ורצונו הפשוט בראו דברה תורה כלשון בני אדם שנתעצב אל לבו רוצה לומר שנתרעם על עצמו למה זה עשה את האדם ויהיה ענין העצבון אצלם הפסק השפע וההשגחה שהיה משפיע ומשגיח בבני אדם והפכו ישמח ה' במעשיו שהוא המשך השפע אליהם ולזה אמר ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי כלומר עד עתה הייתי משפיע בהם ברכה ברבוי עד בלי די ועתה יהיה העצבון שאמחה אותם. והיה זה לפי שהרשע כשיתפשט בכל העולם ויהיה כללי אי אפשר שיתוקן כמו שיתוקן האיש האחד כשיחטא וכבר יכחיש דעת הרב המורה שנכתב שלא אמר זה לזולתו פסוק ויאמר ה' אמחה וגו' כי כיון שנתן להם זמן ק"כ שנה לשוב בתשובה ראוי היה שיגלה את אזנם להישירם כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה. ולכן יהיה ויאמר ה' אמחה שאמרו למתושלח ולנח ולשאר חסידי הדור כדי שיוכיחום ויתרו בהם ויודיעום את אשר יקרה אותם באחרית ימיהם. והנה אמר אמחה את האדם אשר בראתי לפי שהאדם היה החוטא והראוי לעונש לא הב"ח שאין להם שכל אבל יקשה מה שאמר מיד מאדם עד בהמה וגומר כי נראה מזה שבהמה ורמש ועוף מכלל האדם. אלא שכיון הכתוב לומר שכל הדברים החמריים נבראו לתכלית האדם וכאשר יאבד התכלית ראוי לאבד כל מה שקודם התכלית. ומפני זה כאשר החליט הגזרה אמחה את האדם אמר שג"כ הב"ח שנבראו בעבורו יאבדו באבדו. וכן אמרו בב"ר (מדרש איכה דף ע"ט) משל למלך שעשה חופה לבנו סיירה וכיירה וציירה כעס המלך על בנו והרגו. מה עשה המלך נכנס לחופה והתחיל לשבר את כל הכלים אמר כלום עשיתי אלא בשביל בני בני יאבד וזו קיימת לפיכך מאדם עד בהמה ועד רמש ועד עוף השמים ועם היות שהגזרה כוללת הנה נח מצא חן לעשות עמו השם חסד ולהצילו ממי המבול וזה להיותו מרוחק מפשעי דורו והגיד עוד בזה שלא נצול נח במשפט כי לא היתה מדרגתו בחסידות כ"כ אלא בדרך חסד שמצא חן בעיני ה'. וכן דרש בב"ר אמר רבי אבא בר כהנא כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן אתמהא אלא אפילו נח שנשתייר מהם. לא היה כדאי אלא שמצא חן בעיני ה'. ובזה נשלם מה שראיתי לפרש בפרשיות הסדר הזה הכולל מעשה בראשית הנפלא וענינו והתהלה לאל המהלל בתושבחות שהביאני עד כה בידיעת סודות תורתו והישיר לפני דרכו:

פסוק ט

אלה תולדות נח נח וגו'. עד וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה. ואמנם השאלות הנופלות בספור הזה כפי פשוטי הכתובים הם אלו:

השאלה הא' אחרי אשר ספרה התורה בסוף סדר בראשית תולדות נח כמ"ש ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת מה ראתה לזכרו שנית בכאן. והרמב"ן כתב שנכתב פה ללמדנו שלא היה נח ככל אבותיו שהולידו בנים ובנות כי הוא לא הוליד רק את שם את חם ואת יפת. ואינו נכון כי כיון שלא אמר הכתוב בו ויולד בנים ובנות כמו שנזכר בכל אבותיו ידענו שלא הולידם ומה שנלמוד ממה שכתוב כאן נלמד ממה שכתוב למעלה ולא ימלט אם כן מהכפל והמותר:

השאלה הב' במה שנכפל בכתוב זכרון השחתת דור המבול אחר השחתת הארץ לפני האלהים וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו שהוא כפל מבואר. גם אמרו וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה יראה שאין ענין לו הלא ידענו שהקדוש ברוך הוא ממכון שבתו משגיח ורואה את הכל:

השאלה הג' באמרו והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה כי הנה לא נזכר עד הנה שכרת השם ברית לנח ואיך יאמר עתה שיקיימהו עד כי מפני זה כתב הראב"ע כמתנבא שהשם כרת לשעבר ברית לנח ואם לא נזכר בפסוק. גם כתב שאולי אמר זה על ברית הקשת ונמשך אחריו הרמב"ן בזה ואינו נכון כי ברית הקשת נתחדש אחרי צאתם מן התיבה ונאמר לנח ובניו וכן אמר והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה והוא ממה שיורה שקודם ביאתו לתיבה היה הברית הזה שנזכר כאן:

השאלה הד' בסתירה שיראה בכתובים במספר הב"ח הנלקחים בתיבה כי הנה ראשונה אמר מכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה ואמר מהעוף למינהו שנים מכל יבואו אליך להחיות. אמנם אחר זה אמר מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו גם מעוף השמים שבעה שבעה. ורש"י כתב שנים שנים כלם הושוו במנין זה שלפחות היו שנים. ואינו נכון כי איך יזכור הכתוב מה שבא לפחות ולא יזכור המנין האמיתי שבא מהם והרמב"ן כתב ששנים שנים באו מאליהם אל התיבה ולא יצטרך נח לצוד אותם ושבעה שבעה היו להקריב מהם קרבן ולא גזר השם שיבואו אלה מעצמן להשחט אבל שיצודם נח ויקחם דייק הרב זה מאמרו שבעה שבעה תקח לך ושבח הר"ן הפי' הזה מאד מאד אבל לא נ"ל כן שכבר נאמר בשנים שנים תביא אל התיבה והוא דומה למאמר תקח לך. ועוד כי למה יגזור השם שיצוד השבעה שבעה ולא יצוד השנים שנים האם לא היה תכלית משובח ההקרבה לגבוה משיבאו מעצמן בעדו כמו להחיות זרע כל שכן הב"ח אינם מכירים בתכליות האלה כי אין בהם תבונה. ועוד כי בספור המעשה לא נזכרה לקיחה ולא מספר השבעה אבל אמר שתי פעמים שבאו אל נח שנים שנים מבלי זכרון צידה ולא לקיחה כלל:

השאלה הה' במה שזכרה התורה שתי פעמים ביאת המבול ולכמה שנים היה לחיי נח וביאתו בתיבה כי הנה אמר ראשונה ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ. ויבא נח ואשתו וגו'. וחזר ואמר מיד בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו' בעצם היום הזה בא נח וגו'. והראב"ע כתב שבראשונה באר שנח נתקרב אל התיבה לא שנכנס לתוכה ובשנית ביאר שבא ונכנס בה. וכבר כתב הרמב"ן שאינו נכון כי לשון הביאה שוה בשתיהם גם שבב"ח ובעופות לא שייך הקריב לתיבה ואמנם מה שפירש הרמב"ן הוא לדעתי יותר רחוק מן הנכון כפי סגנון הפסוקים:

השאלה הו' במה שנכפל זה הספור שהיה המבול ארבעים יום וזה שבראשונה אמר ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ואחר כך חזר לומר ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וירבו המים והוא כפל מבואר בפסוקים:

השאלה הז' במה שכפל זכרון רבוי המים ותגבורתם כי הנה אמר וירבו המים וישאו את התיבה ואמר ויגברו המים וירבו מאד על הארץ ותלך התיבה על פני המים. עוד אמר והמים גברו מאד מאד על הארץ והיה די באחד מהם:

השאלה הח' באמרו ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום ויזכור אלהים את נח וגו' ויסכרו מעיינות תהום וארובות השמי' ויכלא הגשם מן השמי' והפסוקים האלו מורים שבסוף המ' יום פסקו הגשמים וחדל המטר ומה היה א"כ תגבורת הזה בק"נ יום אם לא היו בהם גשמים והר"ן כתב שבאלו הק"נ יום היה משתנה האויר והארץ למים מכח ההכנה שנשארה בהם מהגשמים שדקדקו אותם והכינום להתהפך למים. והטענה הזאת אינה כלום כי השתנות האויר למים הוא ענין הגשמים שכבר נפסקו בארבעים היום ואם כל הק"נ ימים היה מתהפך האוי' למים תמיד היו א"כ יורדים הגשמים מבלי הפסק כ"ש שהכתוב לא זכר דבר מן האויר אבל אמר ויגברו המים על הארץ ואין זה ענין התהפכות שזכר:

השאלה הט' במבוכה הנמצאת בחדשים שנזכרו בספור המבול כפי מה שפירשו חז"ל בב"ר (בראשית ח') ובסדר עולם והביאם רש"י בפירושיו ונמשך אחריהם הר"ן ג"כ וזה כי בתחילה אמר בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה והחדש השני הוא מרחשון שהוא שני לתשרי שבו התחילה השנה ובו נברא העולם לדעת רבי אליעזר ובזה החדש השני התחילו לרדת הגשמים והתמידו מ' יום נמצא שבכ"ח בכסלו פסקו ומאשר אמר הכתוב ויגברו המים ק"נ יום למדו שהיו אחרי ימי הגשם שהיו המים מתגברים בהם בכל יום ונשלמו בסוף חדש אייר ואמנם מ"ש הכתוב אחר זה ותנח התיבה בחד' הז' אמרו שהוא חדש סיון ושלא נקרא שביעי באותו ערך שנקרא השני אלא שביעי לכסלו שבו פסקו הגשמים. ואמרו אח"כ שבחדש העשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים פירשו שהוא חדש אב ושלא נקרא עשירי בערך תחלת השנה כחדש השני ולא להפסקת גשמים כחדש הז' אלא עשירי למרחשון שבו התחילו הגשמים לרדת. וכתב רש"י שמכאן נלמד שהיתה התיבה משוקעת במים י"א אמה כי המים היו גוברים על ההרים ט"ו אמה וחסרו מאחד בסיון עד א' באב שהם ט"ו אמה לששים יום הרי אמה א' לארבעה ימים וככה עשה רש"י על זה כלו טענותיו כמו שכתב בפירוש. ואמנם החדש הא' והחדש הב' שנזכרו בפרשה לחרבות המים ויבשות הארץ אמרו שהם בערך תחלת השנה. הנך רואה שעשו בחדשים האלה ג' התחלות מתחלפות כי מהם יחסו לירידת גשמים ומהם להפסקתם ומהם לתחלת השנה ומי ישמע לדבר הזה שנזכרו בפרשה אחת שני ושביעי ועשירי ואחד ושני ולא יהיה משפט כלם א' ומתיחסים להתחלה אחת ידועה וכבר התרעם הרמב"ן מזה והתנצל מהיותו חולק על דעת חז"ל. וכתב עוד שהטענה שכתב רש"י מהתיבה שהיתה משוקעת במים שנותן חסרון שוה לכל יום אינה טענה כי אין כל הימים שוים ביבשת המים אבל מדרכם שיחסרו בתחילה אמה אחת לד' ימים ויחסרו בסוף ד' אמות ליום אחד וכמו שהוכיח זה מעין הנחלים וכבר התאמץ הר"ן להשיב על זה באמרו שהיה המבול בדרך נס ולכן לא ישתוה ענינו לענין הנחלים אשר בטבע אבל חוץ מכבודו אין הדבר כן כי אם היות ביאת המבול בדרך נס יבושת המים והפסקתן מי המונע שיהיה בהדרגה כפי המנהג הטבעי האמנם במה שהשתדל הרב הנחמני לתקן ולהסכים כל מניני החדשים בדרך א' ליצירת עולם היטיב לראות באמת אבל עדין יתחייבו לו ספקות גדולות כי הוא כתב שנחה התיבה ביום י"ז לחדש הז' שהוא סוף ימי התגברות גם לדעתו יצטרך לומר בהכרח שביום ההוא מהתגבורת העביר אלהים רוח על הארץ ובעתה אחת חסרו כל הט"ו אמות שגברו על ההרים הרמים ותנח התיבה ואח"כ בעשירי באחד לחדש שהם ע"ג ימים נראו ראשי ההרים ולא הלך א"כ החסרון בהדרגה וזה כלו הפך מה שהניח ראשונה לדבר ידוע שהמים בתחלה יחסרו מעט ולבסוף יחסרו הרבה וכ"ש למה שכתב שהרי אררט הם בשפל הכדור להיותם קרובים לבבל ויצטרך הרב לומר שאותו יום עצמו שהיה סוף תגבורת חסרו לפי שעה כל הגובה המופלא ההוא אשר מט"ו ולמעלה כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים עד שתנוח התיבה על ראשי ההרים היותר שפלים ואחר זה יחסרו מעט מעט וכן אומר שמה שכתב הרב עוד ואולי נאמר שהיה החסרון בז' לחדש הז' גדול מט"ו אמה וקודם לכן נראו ראשי ההרים הגבוהים לא הרי אררט ויקר מקרה התיבה שהיתה בהרי אררט בחדש החמישי ותנח. לא יתכן לסבלו עם מה שכבר פירש בפסוק ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום כי הוא עשה ראיה חזקה מאשר לא אמר הכתוב ויחסרו המים בחדש פלוני ויהיו המים הלוך וחסור עד החדש הז' ותנח התיבה כמו שתראה בדבריו:

השאלה הי' למה לא נזכר בפסוק תכלית שליחות העורב כמו שנזכר תכלית שליחות היונה כי הנה ביונה כתיב וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה אבל בעורב לא אמר וישלח את העורב:

השאלה הי"א למה נשתנה ענין היונה אצל נח מענין העורב כי הנה ביונה כתיב ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התיבה כי מים על פני כל הארץ וישלח ידו ויקחה ויבא אותה אליו אל התיבה. ואולם בעורב אמר ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ. ולמה לא אמר בו כי מים על פני כל הארץ ולמה נח לא שלח ידו ויקחהו ויבא אותו אליו כאשר עשה אל היונה. ואמנם חז"ל גנו ענין העורב שלא עשה שליחותו אבל היה רצוא ושוב כמראה הבזק אל התיבה כי חפץ לשוב מהרה אל בת זוגו ומהם אמרו שהיה העורב רע מעללים ת"ר (סנהדרין פ' חלק) שלשה שמשו בתיבה עורב וחם וכלב וכלם לקו אך דרך דרש הוא והפשט יתישב על פשוטו:

השאלה הי"ב מה ראה נח אחרי שנחה התיבה בחדש הז' והיה ידוע מזה שחסרו המים ולחסרונם לא יכלה להיות צפה עליהם ובחדש הי' נראו ראשי ההרים מה ראה שלא פתח מיד אח חלון התיבה ושלח את העורב והתמהמה אח"ז מ' יום משנראו ראשי ההרים עד שפתח את חלון התיבה ושלח את העורב והתמהמה עוד ז' ימים מששלח את העורב עד ששלח את היונה וכן בין שליחות לשליחות היונה תמיד היה מיחל ז' ימים ומי יתן ואדע מאין לו לעשות הגבולים האלה בצמצום האם נעשה זה במקרה או בהשערה או בחכמה. ואלו הם הספקות שראוי שנעיר על זה בדברי הספור הזה והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כלם:

אלה תולדות נח וגו'. עד ותשחת הארץ לפני האלהים. אחרי אשר בסדר בראשית ספרה התורה האלהית עניני אדם הראשון בראשית והתחלת מינו באה לספר בסדר השני עניני נח וקורותיו להיותו ההתחלה הב' למין האנושי כמו שיתבאר אחר זה בפרשה ועם היות שכבר נזכרו למעלה תולדות נח ובניו הנה נזכרו כאן פעם שנית לשתי סבות. הא' לפי שבסדר בראשית לא נזכר נח ותולדותיו כמו שזכר כל א' מאבות השלשלת שנזכרו שמה. האמנם מפני מעלת נח ושלמותו רצה הכתוב להרחיב הספור בעניניו לסבות שיתבארו אחר זה ולכן אחר שספר ענינו בכלל האחרים בספר תולדות אדם חזר לספר אותו בספר בפני עצמו להיות נח התחלת היחס וראשית המין כדמות וערך אדם הראשון ולכן התחילה הפרשה אלה תולדות נח כחוזר מראש לספר עניניו. והסבה הב' היא כי בעבור שאמר למעלה ונח מצא חן בעיני ה' שנצל מן המבול התחיל לבאר איך היתה סבתו וספר שלמותו בעצמו ושלמותו במינו שלא היו לו כי אם ג' בנים בלבד להודיע שכלם נצולו עמו. והותרה בזה השאלה הא'. והראב"ע פי' שפירוש תולדות קורות הדברים שקרו לו שנזכרו בפרשה. וכ"כ על אלה תולדות יעקב יוסף. והקשה עליו הרמב"ן כי אין האדם מוליד קורותיו רק לימים מיוחסים שיולידום אבל זו אינה קושיא כלל כי הנה לא נתיחסו הקורות לאדם ביחוס המסובב לסבתו אלא במדרגת יחוס הקנין לבעל הקנין כי תולדות שרשו ילד והאיש לא ילד אבל פירושו התולדות שנולדו לו ולכן כשיפורשו תולדות על הקורות יהיה ענינו הקורות שיקרו לו ואמנם אמרו איש צדיק תמים אחשוב שהם שני תוארים האחד שהיה צדיק מתנהג עם הבריות במשפט ובצדקה לא בחמס כאנשי דורו. והב' שהיה תמים בעל תכונה שלימה בלתי נוטה בטבעו אל הדברי' המגונים כבני הדור. וכן אמרו בב"ר ודלמא תמים בדרכיו צדיק במעשיו וזכר כל זה להגיד שבכל הדורות שהיה בהם שהאריך ימים רבים וקפל דורות הרבה אנשי רשע וחמס לא נפתה לבו ללמוד ממעשיהם והיה זה לפי שאת האלהים התהלך נח ר"ל שעם היות שדר בתוך רשעים לא הלך בדרך אתם אבל נתחבר ונדבק אל האלהים לא נפרד ממנו כל ימיו והוא מלשון אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו. ואם באתי לפרש צדיק תמים כדברי המפרשים על תאר אחר כך ראוי לפרשו שהיה צדיק נותן לכל דבר חקי הראוי לו ויכלול בצדק שהיה צדיק עם זולתו וצדיק ג"כ בעצמו בתתו לנפשו החק הראוי לתת לה לגופו הראוי לו מבלי חמס כלל הפך אנשי דורו שברדפם אחר הזנות ויתר התאוות היה גופם שבע ונפשם רעבה. ועם היות שהצדק לא ימצא רק בין שנים וכן העול בהיות האדם בעל ב' חלקים מתחלפים נפשו וגופו יפול בהם הצדק והעול וע"ד זה נאמר צדיק אוכל לשובע נפשו. והנה אמר בנח שהיה איש להגיד שהיה בעל מעלה בתוך עמו כי בכמו אנשי המעלה יהיה מציאות הצדק מעלה וספר הכתוב שהיתה צדקתו תמידית בו ולא נשתנה מעול לצדק או להפכו כל ימיו והוא אמרו תמים היה בדורותיו ר"ל בין בזמן הנערות והבחרות וגם עד זקנה ושיבה. ופי' בדורותיו זמניו כי דור הוא נגזר מדירה והמשכות זמן רב על ענין א' יקרא דור א'. וכשישתנה אל ענין אחר יקרא דור אחר כ"ש בחיי נח שהרי נערותו כפי רוב ימיו היה בכמו ק' שנה וכן שאר זמניו היה סבת הצדק המתמיד הזה בנח לפי שאת האלהים התהלך נח והוא ההמשך אחר רצונו והתהלך מבנין התפעל ויורה על ההתמדה בענין ההוא. ואמנם הלך יורה על תנועה מיוחדת. ולפי שבשלמות הזה נתעלה נח ונבדל מכל בני דורו שכלם התהלכו אחר הבשר והוא לבדו התהלך את האלהים לכן חזר לזכור שמו ואמר את האלהים התהלך נח. וצריך אתה לכמו הפי' הזה בדורותיו שאלמלא כן והיה שם דור נאמר על חיי איש א' כדעת המפורשים והנה נח לא ראה כי אם דורו בחייו לא הדורות שהיו קודם לידתו ואף כי אחרי מותו ואיך נודע שהיה צדיק בדורותיו כי הנה מתושלח הגיע צדקתו עד שלא הביא הקב"ה מבול לעולם ולא בימי אבלו. ושם כהן לאל עליון ועבר ישב אוהלים ומדרשו וכ"ש אברהם שהיה בן נ"ח כשמת נח הלא אלה היו צדיקים וטובים ממנו ואיך יאמר בערכם צדיק היה בדורותיו. וכבר נלחץ הרמב"ן עם הספק הזה. וכתב שלא נאמר זה רק על הדורות שהיו קודם המבול וגם לא בכלם ולא אחריו. אבל הכתוב דבר סתם והוא ממה שיוכיח אמתת מה שפירשתי והנה לא אמר הכתוב שהתהלך נח לפני האלהים כמו שכתוב באברהם ואמר אשר התהלכו אבותי לפניו לפי שאלו אמר לפני האלהים היה מורה שהיה עובד את השם מאהבה ולא בא הכתוב לשבחו בזה אלא להגיד איך לא נמשך לבני דורו ולמדותיו המגונות ואמר שהיה זה לפי שלא הלך בדרכם כי היה מתהלך את האלהים ומעשיו היו כפי השכל לא כפי תענוג הבשר. וספר הכתוב שמהשגחת השם על נח היה שלא נתן לו אלא שלשה בנים. כי הבנים הרבים לא יוכל האדם על הנהגתם כמו שיוכל על המעטים שבהיות הדור הפרוץ הזה בהיות הבנים רבים אין ספק שקצתם ילמדו ממעשה דורם אבל בהיותם מעטים ישקיף האב על עניני חיותם ויגער בהם ולזה לא הוליד בנות כי יהיו נשואות לזרים והאשה תלך אחרי בעלה בדעותיה ובמדותיה ולכן בנות לוט הנשואים מתו בסדום עד שמפני זה דרז"ל וה' ברך את אברהם בכל שלא היתה לו בת הנה מפני זה ספרה תורה השגחת השם על נח בשלא היו לו אלא ג' בנים. ואמנם למה היו ג' ולא שנים או א' ולמה נקראו בשמות אלו שם חם ויפת ומי הוא הגדול שבהם ומי הוא הקטון שבכלם הנה יבא ביאורו בכל זה בפרשת ויהיו בני נח:

פסוק יא

ותשחת הארץ לפני האלהים וגו'. עד עשה לך תיבת עצי גופר. רש"י פירש ותשחת הארץ בעריות ועבודת כוכבים ותמלא הארץ חמס בגזל. והיותר נראה בפסוק כי להיות סוגי העונות שנים מה שבין אדם לחברו ומה שבין אדם למקום. אמרה תורה ותשחת הארץ לפני האלהים כנגד המצוות האלהיות שהיו בינם למקום. ותמלא הארץ חמס במה שבין אדם לחבירו שהיו גוזלים זה את זה ממונו ואשתו מכל אשר בחרו. ולפי שלא פי' המין הא' מן ההשחתה שהוא לפני האלהים במה היה חוזר לבארו וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית וגו' ר"ל שההשתתה לפני האלהים היתה בשהשחיתו את דרכם הטבעי. ואפשר עוד לפרש ותשחת הארץ לפני האלהים כי הנה הרשע והוא אשר לו קנין הרשע לא יראה בעיניו פעל הרשע מגונה כי בזה יובדל מהבלתי כובש את יצרו שהוא מכיר את הרע במה שהוא רע כי שכלו ישר עם היות שהתאוה תתקפהו ולא יוכל השכל להתקומם כנגדה. ואמנם הרשע והוא הבלתי מסתפק יבחר התענוג מצד שכלו הנבער בחשבו שהוא טוב לפי שהקנין אשר לו בזה הפעל יביאהו אל הסכלות הזה כמו שהתבאר בספר המדות ולזה אמרה תורה כי הארץ נשחתה לפני האלהים כלומר ולא לפני אנשי הדור כי לא היה בהם מי שיכיר היותה השחתה ופועל רע ובאר במה נשחתה באמרו ותמלא הארץ חמס והוא כולל למה שבין אדם לחבירו ולמה שבין נפשם לגופו ולזה אמר ג"כ ותמלא הארץ להגיד שאדם אין בארץ שלא יפול בהשחתה כי כלה מלאה מזה זולת נח הצדיק. ולפי שהיתה ההשחתה כלה מצד שגבר חמרם על שכלם תגבורת רב לכן יחס ההשחתה כלה לארץ וכן בסוף סדר בראשית. וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ כי שם ארץ במקומות אלו הוא רמז לחמרם הרע הארציי וכמו שביארתי שם וכדי שלא יחשב שהארץ היסודות עצמה נשחתה הוצרך הכתוב לבאר ולומר וירא אלהים את הארץ והנה נשחת' כי השחי' כל בשר את דרכו כלומ' והנה ההשחת' שראה יתברך בארץ ויחס אליהם אינו מפשיטותה ועצמה אלא בהשחית כל בשר את דרכו מסבתה והוא אמרו על הארץ. ואמנם מ"ש כל בשר הוא רמז במקו' הזה לאדם והוא כמו יבא כל בשר להשתחוות לפני עם היות שאח"ז אמר מכל החי מכל בשר על הב"ח בכלל. וחז"ל דרשו (סנהדרין ק"ח) כי השחית כל בשר אפי' חיה ועוף נזקקין לשאינן מינם. ואם היה הדבר כן יתחייב שנצוץ עליון מפועל המערכ' הביאם לזה ותפול השאלה החזק' למה א"כ נענשו. וכבר חתר הר"ן להשיב על הספק הזה ואין במה שאמר נחת רוח ולכן היותר טוב שנאמר שהוא דרך דרש. ואמנם אמרו ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני. אפשר לפרש שבא קצם וענשם שהם ראוים להענש מפני החמס המגיע לארץ מפניהם ואין ראוי להאריך אפי עליה' עוד. ולכן הנני משחיתם את הארץ ר"ל משחית' ומסירם מן הארץ. והיותר נכון אצלי הוא שאמר הנה הבנתי לאחריתם וידעתי שלא ישובו מדרכם הרעה ולא יצליחו לכל דבר כי מלא' הארץ חמס מפניה' ר"ל שמצד עצמם היה זה כי הם גמלו לנפש' הרעה והגבירו החומ' עליה' ואחרי אשר היה הפשע כולל לא יקווה בהם התקון כי מי יתקנם וכלם רשעים ולכן הנני משחיתם ולפי שהיה האד' מורכב מגוף ונפש וביאר שההשחת' תהי' לגופם לבד והוא החלק החמרי והוא אמרו את הארץ כלומר שישחי' את הארץ בהם והוא גופם ועם זה לא יצטרך הפסוק אל תקון כלל והוא כפשוטו. ואפשר עוד לפרש כי מלאה הארץ חמס מפניהם שהודיעו יתברך לנח שיבא קצם וענשם על מה שחטאו בינם לבינם לא על מה שחטאו בינם לבין המקום כי אלו חטאו לגבוה לבד היה יתברך מאריך אפו עליהם עוד. אבל מפני שמלאה הארץ חמס מפניהם במה שעשו לזה יבא קצם וענשם וזהו והנני משחיתם את הארץ כלומר שאינן ראויים להיות מדיניים ולשבת בארץ אחרי שאין בהם משפט ויושר ואולי שלזה כוונו חז"ל (ב"ר ל"א) באמרם לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל הנה התבארו הפסוקי' והותר' השאלה הב':

פסוק יד

עשה לך תיבת עצי גופר וגו'. עד בא אתה וכל ביתך אל התיבה. אחרי שהודיעו ית' שבא הקץ הגיעה הצפירה להשחית את הדור הרע הזה צוהו שישתדל להמלט עצמו וביתו כי אחרי שנפרדו מתכונת' ראוי היה שיהיה נבדל מענשם ולזה צוהו בבנין התיבה. ובב"ר (פ' כ"ז) אמרו שכל זה נאמר אל נח בהיותו בן ת"פ שנה בשעת הגזרה והיו ימיו מאה ועשרי' שנה ושהי' נח בהם מתעסק בבנין התיבה נוטע ארזים וקוצצן כדי שיתנו אנשי הדור אל לבם וישובו אל ה'. והנה צוה אותו בבנין תיבה לא ספינה ולא אניה לפי שלא היתה כדמות ספינה עם תורן ונס ושוטין אבל כדמות תיבה ולא היתה מרובעת אבל היתה כדמות משולש וראשו חד כדי שלא תתהפך מהמים ולא מהרוח ולפי שיש לכל דבר ד' סבות פועלת וחמרית וצוריית ותכליתיית ביאר לו ארבעתם בענין התיבה. ולענין הפועל אמר עשה לך כלומ' שנח בעצמו יעשה התיבה ולא יצוה לעשות לאחרי'. ולענין החומ' עשה לך תיבת עצי גופר ולדעתי שהם העצים הקלי' הנקראים פי"נו כי הנה צוה בהם כדי שבקלות תציף התיבה על פני המים ולא תשקע וגם להיות הגפרי' יוצא מהם והרל"בג פירש שעצי גופר הם העצים חזקי הקיים והיו עם זה ארוכים מאד ולענין הקיום אמר קנים תעשה את התיבה והם המדורי' חדרים רבים קטנים וגדולים להושיב בהם כל מין מהב"ח ולשלמות צורתה בשלמות אמר וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר כדי שלא יכנסו בה המי' וצוהו שיעש' אותה בשעור יאות להחזיק מה שיוכרח להכני' בה ממיני הב"ח והמזונות לשנה אחת שמשיית וישאר עם זה מקום שפל להכניס בו הזבל בזמן היותם בתיבה. והשעור הוא שלש מאות אורך וחמשים ברוחב ושלשים בגובה כי בזה השעור לא יתכן שתתהפך. וכתב א' מחכמי האומו' שהאמה הנזכרת בתורה היא האמה ההנדסיי"ת קראה אמה גדולה פירטיקא והיא ששה אמות נהוגות ממנו והמפרשים לא זכרו זה. וספר הכתוב שצוהו עוד שלא תהיה התיבה למעלה ישרת השטח אבל תהיה משופעת מכל הצדדים הד' עד שלא יהיה למעלה משטח הישר כי אם אמה אחת באורך וששית אמה ברוחב במדרגת מחודד כדי שהמים היורדים אל התיבה מהגשמי' יזובו וירדו מיד למטה. וכבר הוכיח הרמב"ן שהיה בזה נס גדול שהחזיק מועט את המרובה כפי רבוי החיות ומיני הרמש והמאכל הצריך להם שנה תמימה אבל הכתוב לא זכר דבר מזה הנס אלא שצוה הקב"ה בגודל הראוי אליה להכיל כל הדברים שנכנסו בה כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות ומכלל התקון צוהו צוהר תעשה לתיבה שהוא החלון שבו יכנס האור אליה כי חיות הב"ח הוא באור כמו שביארתי בסדר בראשי'. וכן יעשה פתח שבה יכנסו לתיבה ויצאו ממנה שהיא זולת הצוהר וצוה שישים אותה בצדה כדי שיכנסו בה ויצאו ממנה ביותר נקל ומי הגשמים לא יכנסו בה וכן צוה שיעשה בתיבה תחתיים שניים ושלישים ר"ל ג' עליות זו על גב זו. העליונה לנח ובניו. והאמצעית לדירת ב"ח ולקצת מזונות. והתחתית ג"כ קצתה למזונות וקצתה לזבל ולענין התכלי' אמר הנני מביא את המבול מים על הארץ והקימותי את בריתי אתך ר"ל ותכלית התיבה וצרכה הוא שאני הנני מביא מבול ואתה וביתך תמלטו בתוכה. ובאמרו ואני הנני מביא הודיעו שיהיה המבול דבר השגחיי לא טבעיי ומפועל המערכה בלבד כי אם ברוחו יתברך. ובמסכת ר"ה רבי אליעזר אומר אותו היום י"ז במרחשון היה שמזל כימה עולה ביום ומעיינות מתמעטות ולפי ששנו את מעשיהם שנה עליהם סדורי בראשית ונטל ב' כוכבים מכימה והביא מבול לעולם. ר' יהושע אומר אותו היום י"ז באייר היה שמזל כימה שוקע ביום ומעיינות מתגברות ומתוך ששנו מעשיהם שנה הקב"ה סדרי בראשית וכו'. הנה על דעת שניהם נשתנו להם בענין המבול סדרי בראשית שהוא המנהג הטבעי המסודר. וביאר הכתוב מה שיתחייב מהמבול באמרו להשחית כל בשר אשר בו רוח חיים שבזה יכלול האדם וכל שאר הב"ח כי אחרי שהכל נברא בשבילו הנה בהפסדו היה ראוי שיפסד וג"כ שאר הב"ח כמו שביארתי בסוף סדר בראשית שאמר הכתוב כל אשר בארץ יגוע למדו חז"ל שהדגים לא מתו במבול ופסוק מלא הוא כל אשר בחרבה מתו. ואם היה שכל אשר בארץ יגוע ימשך שנת ובניו וכל אשר אתו בתיבה שאינם בארץ כי אם על פני המים לא גועו ולא מתו. והוא אמרו בתוספת ביאור והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה שר"ל שבבואם אל התיבה ואינם על הארץ ימלטו מהגזרה ומאשר אמר אתה ובניך ואשתך ונשי בניך רמז לו שיהיו אסורים בתשמיש המטה כי עת רעה היא וגם הודיעו שבזכותו ימלטו כל אנשי ביתו ומיני החיים והוא אמרו אתך. ואמנם מהו הברית שעליו אמר והקימותי את בריתי אתך חשב הר"ן שההמלט' וההצלה מהמבול הוא הברית שכרת לו להצילו לא זולת זה, ואינו נכון, והיותר מתישב בזה הוא שהאל יתברך בתחלת הבריאה (כמו שפרשתי בסדר בראשית) שם חק גבול לים שעם היות טבע המים כפי מקומות היסודות לכסות הארץ שלא יהיה כן תמיד אבל יהיה הגלות בחלק מה מהיבשה לישוב הב"ח וחיותם שא"א להם מבלעדי זה וכמו שביאר' בפירוש יקוו המים. הנה דור אנשי המבול כאשר עברו את חקם והפרו את גבולם ובריתם ראה הקב"ה להפר ג"כ עמהם את בריתו מהגלות היבשה וכבר ידעת שחוקי הבריאה הראשונה נקראו ברית כמ"ש (ירמיה ל"ג כ"ב) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. את בריתי היום ואת בריתי הלילה כי ברית הוא מלשון גבול כמו וברא אתהן. וכאלו אמר השם לנח שהברית והגבול אשר שם למים שלא יכסו את הארץ אין ראוי לשמרו לאותם הרשעים כי כמו שהם הפרו את בריתי אף אני אסלק את בריתי ואת אמונתי וחסדי מהם ואסיר את גבול המים ושטף ועבר אבל הברית והחסד הזה אקים אתך כי אחרי שבריתי היתה אתך הצדק והשלמות גם אני ברית שלומי לא תמוש מאתך וכי תעבור במים לא ישטפוך באמצעות התיבה שבה תמלט עד יעבור זעם ואחר כך תתהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה הנה א"כ והקימותי את בריתי אתך הוא ברית גלות היבשה וישוב הב"ח בה שזה יתקיים לנח ולזרעו וכל הב"ח הצריכים אל בני אדם ובזה תשאר האדמה תמימה ולא תחסר כל בה והותרה בזה השאלה הג' ואמנם במה שצוהו על שנים שנים ממיני הב"ח ואח"כ אמר שבעה שבעה הנכון הוא שאין פי' שנים שנים שיהיו שני ב"ח לא יותר אבל הפיר' שיהיו הבאים והנלקחים תמיד זכר ונקבה והם אשר קרא שנים הודיעו שאיש ואשתו יבואו אל התיבה באופן שיחיו זרע אח"כ על פני כל הארץ. ולא פירש לו כאן כמה מן הזוגות ההם יקח אלא שבגזרתו יתברך יבואו אל התיבה מעצמם מבלי צידה מכל החי מכל בשר ומן העוף שנים מכל שהם הזכר והנקבה והתבונן כמה כלל זה היעוד כי הנה נקבות הב"ח אינן הולכות תמיד מחוברות עם זכריהם אבל יתחברו לבד בשעת הזווג ומיד איש ואשתו כל אחד לדרכו פנו ומין האדם בלבד הוא המתחבר תמיד אל נקבתו וכמו שביארתי בפסוק לא טוב היות האדם לבדו ולצורך התיבה גזר ית' שיבואו מחוברים זכר ונקבה לא אחד ולא שתים בלבד אבל רבים מכל מין כדי שיקח נח מהם כרצונו. ולפי שאמר שהם יבואו מעצמם והוא לא יצטרך לבקשם ולצוד אותם צוהו שלבד ישתדל בבקשת המזון הצריך אליהם כי עם היות שהב"ח דורסים יזונו מהבשר הנה צוה ית' שלא יאכלו בתיבה כ"א הזרעים והצמחים כדי שיתבטל זדונם ורשעתם כי היה כמו שפירשתי בספר ישעיהו מאכל הבשר מוליד אכזריות חימה ושטף אף ואכילת התבן והעשבים תבטלהו כמו שנראה מהב"ח הבייתיים שיאכלו מעשב האדמה ושלמים הם אתנו והארי גם את הדוב והכלבים עזי נפש אוכלים הבשר ולכן יעד הנביא (ישעיה י' י') ואריה כבקר יאכל תבן וסמיך ליה לא ירעו ולא ישחיתו ועל זה נאמר כאן והיה לך ולהם לאכלה. וכלל עוד בזה המאמר שיכניס עמו לתיבה מכל מיני הזרעים והצמחים לפי שבימי המבול נפסדו האילנות ובצאתם משם יהיה להם זרע לזרוע כדי שלא ימותו ברעב. ועל זה ג"כ נאמר והיה לך ולהם לאכלה ר"ל אחרי צאתו מן התיבה. ואין ספק שהודיע השם לנח זמן עמידתו בתיבה וטבעי מיני כל הב"ח ומאכלם וכן אמרו בב"ר הכניס עמו זמורות לפולין חצובות לצבאים זכוכית לנעימיות. אמנם כאשר צוהו ית' לבא אל התיבה אז ירש לו שמאותם הזוגות הבאות אליו מן הטהורות יקח שבעה שבעה איש ואשתו. ומאשר לא טהורה היא יקח שני זוגות בלבד. ואין ספק שהיה נח יודע וחכם בטבעות הב"ח כמו שהיה ג"כ בקי בעבודת האדמה ומתוך חכמתו ידע והבדיל טהור מטמא שהוא כפי טבעם והנה צוה לקחת רבים מהטהורים לפי שהיה עתיד להתיר להם אכילתם וגם שמהם יקריב קרבן ומלבד זה הטהורים יהיו שלמים ושקטים בתיבה ואין כן בדורסים שהם הבלתי טהורים שלא ידע שלו בטנם והרשעים כים נגרש. הנה התבאר שאין סתירה במספר הב"ח והותרה השאלה הד'. וספר הכתוב שעשה נח ככל אשר צוה אותו אלהים וזה היה בעשיית התיבה ואסיפת המזונות שאסף מהם כמות רב מכל דבר: