אברבנאל על במדבר כב

<< · אברבנאל · על במדבר · כב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק ב

וירא בלק בן צפור עד סוף הסדר. ויש לשאול בספוריו שאלות:

השאלה הא' באמרו וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי ויגר מואב. כי הנה היראה תמשך אחר הראיה והרואה את הדבר המפחיד הוא היראה לא שיאמר בעבור מה שראה בלק פחד מואב. והיה ראוי שיאמר וירא מואב ויגר מואב או שיאמר וירא בלק את כל אשר עשה ויגר בלק הנזכר:

השאלה הב' למה אמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו ולא היו המואבים חסים על עצמם שהיו בסכנה והיו חסים על שכניהם. והרמב"ן כתב אולי ידעו המואבים שצוה השם אל תצר את מואב והוא זר מאד:

השאלה הג' באמרו ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא כי היה לו לזכור זה בתחלת המאמר. ויאמר וירא בלק מלך למואב את כל אשר עשה וגו' ואז"ל מפני זה שמנוהו מלך עליהם לצורך שעה ודרך דרש הוא:

השאלה הד' למה לא התאמץ בלק ברכב ובפרשים להלחם בישראל כמלך גבור חיל כאשר עשה סיחון ועוג והלך לבקש קוסם קסמים לקללם וידוע שלא על מוצא פי האדם יגבר איש אבל צריכה גבורה וחכמה למלחמה:

השאלה הה' למה בלק בדברי שליחותו לבלעם פעם יעשה נצחונו על ישראל מסופק ופעם יעשה אותו ודאי מבלי ספק כי הנה באמרו אולי אוכל נכה בו מורה שהוא הנצחון בספק. ובאמרו כי ידעתי את אשר תברך מבורך מורה שהיה הנצחון בודאי שינצחם עם קללתו:

השאלה הו' אם היו הולכים בשליחות הזה זקני מואב וזקני מדין כמו שאמר וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם למה זה לא זכר הכתוב עוד דבר מזקני מדין והסימן שארז"ל שהיה ביד זקני מדין לא נזכר בכתוב ודברי הרמב"ן בזה הם כמתנבא:

השארה הז' אם בלעם אמר אל שלוחי בלק אמתת התשובה האלהית מאן י"י לתתי להלוך עמכם למה זה שנו שרי בלק הדברים ואמרו אל בלק מאן בלעם הלוך עמנו והיה להם לומר מאין י"י לתת בלעם להלוך עמנו:

השאלה הח' אם הוא יתברך הרשה את בלעם ללכת ואמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם איך אחרי שהלך נאמר ויחר אף אלהים כי הולך הוא ויתיצב מלאך י"י בדרך לשטן לו והוא לא הלך אלא ברשותו ובמאמרו:

השאלה הט' למה מנע השם את בלעם מהיותו מקלל את ישראל ומה איכפת להם קללתו אם השם יברך את עמו בשלום. וכתב הראב"ע שהשם ידע מה שהיו ישראל עתידין לחטא בשיטים והמגפה שתפול בהם עליו. ואלו היה בלעם מקלל ישראל יחשבו האומות שבעבור קללתו מתו שמה אבל התשובה הזאת אינה מספקת כי הנה התורה אמרה ולא אבה י"י אלהיך לשמוע אל בלעם וזה מורה שלולי רחמי השם היו קללותיו מתקיימות וכן בדברי הנביא עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וכן יהושע כשהזכיר הנסי' הגדולים אשר עשה השם לישראל זכר בתוכם הנס הזה והוא המוכיח שלולי רחמי השם היו קללות בלעם מכלות את ישראל:

השאלה הי' באמרו ותרא האתון את מלאך י"י כי איך יתכן שהאתון תראה בעיניה את מלאך י"י הרוחני כי הנה בלעם איש ונביא לא ראה אותו ואיך תראהו האתון וכבר כתב המורה בפמ"ב ח"ב שהמלאכים אינם מושגי' אלא במראה הנבואה:

השאלה הי"א אם היתה ראית מלאך י"י בדרך פלא כמו שהיה דבורה גם כן בפלא מה היה תכלית הפלא ההוא ותועלתו כי הנה הקב"ה לא יחדש מופת אלא על צד ההכרח ולא מצינו בזה תכלית אחר אלא שדבר המלאך אל בלעם וזה כבר היה אפשר שיאמר לו מבלי שתראה האתון את המלאך ולא שתדבר כלל:

השאלה הי"ב למה זה כמו שבענין הדבורים נאמר ויפתח י"י את פי האתון לא נאמר כן בראיה ויגל י"י את עיני האתון ויותר קשה מזה שבראות בלעם נאמר ויגל י"י את עיני בלעם ולא נאמר ככה באתון שגלה השם עיניה לראות המלאך:

השאלה הי"ג בשאלת המלאך לבלעם על מה הכית את אתונך כי הנה תשובתו היתה מבוארת בעבור שנטת' מן הדרך ותלחץ רגלו אל הקיר ותרבץ תחתיו. והיה לו למלאך לשאלו על מה יצאת לקלל את ישראל לא שיוציאהו על הכאת האתון שהיה בדין ומה מוטל ענין האתון על המלאך לתבוע עלבונה:

השאלה הי"ד באמרו הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך לנגדי כי למה יצא לשטן והלא ברשות גבוה הלך ואם היה המלאך מדבר עם בלעם למה אמר כי ירט בלשון נסתר והיה לו לומר כי ירטת הדרך לנגדי שהעוה בלעם הדרך:

השאלה הט"ו באמרו אולי נטתה מפני כי עתה גם אותך הרגתי וגו' כי היה לו לומר לולי נטתה מפני. ועוד שאיך תלה ההריגה והחיות בנטיית הדרך כי הנה אם היה בלעם על הליכתו חייב מיתה אף שתטה האתון אשר הוא רוכב עליה מן הדרך לא יהיה פטור. ואם לא היה בן מות איך אמר גם אותך הרגתי למה יומת מה עשה:

השאלה הט"ז בתשובת בלעם חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך כי היה לו להתנצל על הכאת האתון שטען לו המלאך ועל הליכתו שהלך ברשות השם ודברו ולא היה החטא בשלא ידע כי הוא נצב לקראתו כי אף שידע שנצב שם מאחר שהשם אמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ומה החטא שחטא בהליכה:

השאלה הי"ז איך לא ראו את המלאך שרי מואב שהיו הולכים עם בלעם וגם שני נעריו שהיו עמו אם נראה המלאך בלבוש גשמי כדמות אדם כדברי חכמי הקבלה היה ראוי שכלם יראו אותו ואם נראה במראה הנבואה איך הגיעה האתון להשגה זו:

השאלה הי"ח למה זה נטתה האתון שלשה פעמים והכה אותה בלעם שלשה פעמים לא פחות ולא יותר מזה המספר כל בלתי אפשר הוא שלא יהיה זה לסבה ורמז ראוי ונכון כפי הענין:

השאלה הי"ט על מה יצא מלאך י"י לבלעם בדרך כי הנה הוא לא אמר לו אלא דוגמת מה שאמר לו יתברך כי הוא אמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה והמלאך כזה בעצמו אמר לו לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר והיתה אם כן ביאתו לבטלה:

השאלה הכ' למה זה צוה בלעם לבלק לעשו' בכל פעם ופעם ז' מזבחות ולהקריב פר ואיל במזבח ולהקריב השביעיו' האלה וחז"ל אמרו (במדבר רבה פ' י') שהיו כנגד ז' צדיקים שהקריבו לפניו ונתקבלו קרבנותיה' והם אדם והבל ונח ואברהם ויצחק ויעקב ומשה. אבל רחוק הוא שידע בלעם מקרבנותיה' וכ"ש מקרבנו' משה:

השאלה הכ"א אם היה שבלע' אמר פעמי' רבות לבלק ולשלוחיו שאשר ישי' אלהי' בפיו אותו ישמור לדבר והיה שכבר גלה לו שהקב"ה אינו חפץ לקלל את ישראל כי אם לברך אותם והודיעו זה בפעם הראשונה למה זה החליפו עוד בלק אל מקומות אחרי' האם חלוף המקומות יחליף רצון האלוה או יביא את הנביא לעבור על דבורו:

השאלה הכ"ב באמרו בנבואה הג' וירא בלע' כי טוב בעיני י"י לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפע' לקראת נחשי' כי מה הם הנחושי' שעשה בשאר הפעמי' ואין לפרשו על המזבחות והפרי' והאילי' כי גם בפעם הזאת הקריבם:

השאלה הכ"ג באמרו לך איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימי' כי הנה לא מצאנו שנתן לו שום עצה על זה. ובפרק חלק ארז"ל שהשיאם עצה להכשיל' בבנות מואב לזנות כי ממנו היתה העצה ההיא שנאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם אבל אינה זו העצה שזכר בכאן:

השאלה הכ"ד בנבואה האחרונה שניבא בלע' שפע' ידבר מישראל ופעם מאדו' ופעם מעמלק ופעם בקני ומה היה כי אם יהיה לבער קין וגומר ואוי מי יחיה משומו אל ואם נתקיימו נבואות אלה ומתי נתקיימו:

השאלה הכ"ה בפרשת וישב ישראל בשטים במה שאמר יתברך למשה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לי"י נגד השמש כי למה צוה זה על הראשי' ואם היה שהם חטאו בבנות מדין כמו שת"א וקטיל דחייבי קטול. היתכן שכל ראשי העם חטאו בזה. והנה התורה לא פרסמה אלא זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני. ואם כלם חטאו איך משה לא קיי' דבר השם אבל אמר אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור ולא הוקע ולא תלה השופטי' עצמם כמו שצוהו השם:

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם:

וירא בלק בן צפור עד וילכו זקני מואב. עד עתה ספרה התורה את כל התלא' אשר מצאה את ישראל בדרך במדבר עד בואם אל ארץ נושבת ואל המקום אשר מת שם משה איש האלהים. ועתה ספר הדברים שקרו להם בהיות' שמה במקום שמת קודם מותו. ראשונה יזכור ענין בלק ובלע'. והנראה הוא שכוונת הכתוב הזה הראשון הלא הוא כדי לתת התנצלות בעד בלק על אשר הלך לקראת נחשי' ולבקש קוסם קסמי' ולא התאמץ לבא להלחם בישראל כגבורי' אשר מעול' אנשי השם. ואמר הכתוב שהיה הסבה בזה לפי שעם בלק שהוא מואב היה ירא מאד ופחד מישראל ולא יעצור כח להלחם בו ומה יעשה המלך בהיות עמו ירא ורך הלבב וז"ש וירא בלק בן צפור והוא מאמר כולל שראה הדברי' אשר יזכור אחר זה והם ראשונה מה שעשה ישראל לאמורי רוצה לומר לסיחון ועוג שהיו גבורים ממואב שגברה יד ישראל עליהם בגבורה מופלגת ויהרגם ויכבוש את ארצם. וראה ג"כ שגר ופחד מואב מפני הישראלי מאד אם מפני כמותו כי רב הוא ואם מפני איכותו וזהו ויקץ מואב מפני בני ישראל שקצו בחייה' מפני ששמעו שהיו ישרים זרע ברך י"י. והיתה יראת מואב כ"כ מהם עד שהיו אומרי' מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה כאומר וראוי לכם השכני' שתסייעו אותנו להנצל מהעם הזה לפי שאם יבואו בעתה אחת ילחכו הקהל הזה מישר' לא לבד אותנו אבל גם כל העמים אשר סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה שאין מונעו ממנו כרצונו וכל זה שזכר הכתוב היו מהדברים שראה בלק רוצה לומר מה שעשו ישראל למלכי האמורי והפחד העצום שהיה למואביים מישראל עד שכבר היו קוראים לסיוע את מדין וכראות בלק את כל זה והוא לא היה אלא מלך למואב בעת ההיא כי לא היה מולך על עם אחר אלא על העם הירא והמפחד ההוא. וזהו אמרו ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא. רוצה לומר שלא היה לו מפני זה יכולת לעשות מלחמה. ומפני זה שלח מלאכי' אל בלעם בן בעור לקרא לו כי חשב שעל ידי חכמתו וקללתו יחרים וישמיד ישר'. ויש מפרשי' כלחוך השור כי השור לוחך בלשונו כי אין לו שניי' מלמעלה ומשחית הירק בריר היוצא מפיו. והיה רומז לזה שהיו ישראל נוצחי' מלחמותיה' בתפלות ולא בגבורה ולא כמנהג הטבעי. ולכן בקש את בלעם לקללם שהיה גם כן כחו בפיו. ומדין הנזכר כאן לא היה מדין חותן משה אך היה מבני קטורה מאותם ששלח אברהם מעל פני יצחק בנו. ופתורה אשר על הנהר הוא ארם נהרים. ואמרו ארץ בני עמו אפשר שיחזור לבלעם. ואולי שהיה מצאצאי לבן הארמי ונהרג במדין חוץ מארצו. ואפשר שאמר ארץ בני עמו על בלק שהיה משם מולדתו ולכן היה מכיר את בלעם. וחשבו אנשים כי בלע' זה היה בלע בן בעור ואינו כן כי אותו היה מלך שם עירו דינהבא. אמנם בלעם זה היה שם עירו פתורה. ובלעם מת שנים הרבה קודם משה ובלעם זה היה בימיו של משה. הנה התבארו הפסוקי' האלו והותרו ד' שאלות הראשונות הא' והב' והג' והד'. והיו דברי השליחות הנה עם יצא ממצרי' וגומר רוצה לומר ידוע תדע שהאומה הישראלית הזאת התחברו בה שני עניינים לענין הנצחון והגבורה האחד הוא מלאכותיי רוצה לומר הנה עם יצא ממצרים עיר מלאה כשופים ואיצטגניניות ומשם בלי ספק למדו דרכים לנצח. והב' הוא טבעי כי הם כל כך רבים שהם מכסים הארץ שלא יוכל אדם להביט בארץ מפני שהם מכסים אותה כלה. והוא יושב ממולי כנגדי פנים אל פנים. וכנגד שני הענינים האלה לכה נא ארה לי את העם רוצה לומר בוא אתה בלעם וקלל אותם אולי אוכל נכה בו ואגרשנו וגומר. וכתבו המפרשי' שנכה בו כמו הכה בו והוא שם הפועל ואין הדבר כן. אבל אמר נכה בו אני ומדין או נכה בו אני ואתה וארה הוא מלשון את המארה ואת המגערת ר"ל אע"פ שהם כ"כ רבים אתה תחסיר ותמעיט אות' כי עצום הוא ממני ר"ל אני בעצמי מבלי עזרתך לא אוכל להם כי הם רבים ועצומים ממני. אבל כאשר אתה בקללותך תחסרהו ותמעיטהו אולי שאז אוכל נכה בו אני ואתה אתה בחכמתך ואני בגבורתי כי שתי הסבות יחד יצטרכו כנגדם אם קללתך כנגד חכמת מצרים שבידיהם. ואם גבורתי כנגד רבויים ועצמתם. ואין לך שתאמר שלא תדע לעשות כדבר הזה כי ידעתי בלי ספק שאשר תברך יהיה מבורך וכן בהפך והותרה השאלה הה'. והנה בלעם פעם יקראהו הכתוב קוסם שנאמר ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב. ופעמי' יעיד הכתוב שרוח י"י דבר בו. ולא תאמין לדברי האומרי' שמי שיגיד מהעתידו' על פי חכמת הכוכבים יקרא נביא כי הנה בלע' בלי ספק זכה למעלת הנבואה וכן דעת חז"ל כי ניבא במדרגה עליונה. אבל היה אמתת הדבר הזה שבראשונה היה קוסם וחכם גדול במשפטי הכוכבים ויודע לעשות כפי השעות טלסמאות להוריד השפע מהעליונים לטובה או לרעה על התחתונים וזהו מה שארז"ל שהיה יודע לכוין השעה שהיה כועס בה הקדוש ברוך הוא שרצו בזה שהיה יודע לכוין ולבחור השעה שהיה מאדי' בבית נשיאותו ויביטו אליו כוכבים רעים ובאותה שעה היה עושה טאלסאם להשמיד להרוג ולאבד והנה הקב"ה כשרצה לזכות את ישראל בכבוש הארץ הקדושה וירושתה ראה לשפוך רוח נבואתו על בלעם כדי שינבא הדברים העתידים להיות מהצלחות ישראל וכ"ז כדי שידעו כל הגוים אויבי' את ישראל וישמעו מפיו של בלעם שבגזרת עירין פתגמא ובמימר קדישין שאלתא שישראל יירשו הארץ ושי"י יעץ ומי יפר ובזה ירגזו וחלו מפני ה'. הנה אם כן בלעם היה בראשונה קוסם כי הוא היה אצטגנין גדול מחכמת הכוכבים הנה היא מכלל הקסם. ומפני שהיה יודע בה הרבה עד יום מותו נקרא הקוסם והיודע בחכמה ההיא ידע העתידות. ולכך ידע לברך המבורכים ולקלל המעותדים לקללה כי האצטגנין אינו פועל הברכה והקללה אבל יגיד אותה קודם בואה כפי מה שיורו עליה הכוכבים ממסילות' אבל בלק חשב שידע בלעם להמשיך המציאות אחר רצונו ואף שלא בטבע במעשה הטלסאם. ולכך שלח לו מלאכיו וקסמי' בידם רוצה לומר הכלי' הצריכי' לקסם ולטלסמאות כאלו תאמר כלי הנחושת וזלתם אפוד ותרפים. כאשר נתחדש בבלעם הרוח הנבואיי שהיה כפי ההשגחה העליונה ולא כפי מערכת הכוכבים היה בלעם רוצה ליחס עניניו אל הנבואה ואל הבורא יתברך המנבא אותו. ובלק היה מיחס אותו לאצטגנינותו ובזה היה ביניהם המחלוקת בלעם משתדל תמיד להודיע שהוא נביא השם ובלק אומר שזה היה כזב אבל שכל חכמתו היתה בקסם ולא בדבר אחר וזה כלל גדול ראוי שיהיה בידך תצטרך אליו בפירוש הפרשה:

פסוק ז

וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם וגומר עד ויתיצב מלאך י"י בדרך. חכמינו זכרונם לברכה נתנו טעם אם הלכו זקני מדין עם זקני מואב למה לא זכר הכתוב עוד דבר מזקני מדין אלא משרי מואב בלבד ואמרו שנטלו זקני מדין קסם וסימן ביד'. אם יבא בלעם בפעם הזאת הראשונה יש בו ממש. ואם לאו אין בו תועלת וענינם הוא שזקני מדין שמעו כבר שבלעם היה מתפאר בנבואה ולכך אמרו אם הוא יבא עמנו בפעם הזאת מורה שראה בחכמתו שיוכל לעשות רצוננו להועיל לעצמו ולכן יש בו ממש. ואם ידחנו בדברי נבואתו לבו יקבץ און לו שראה שלא יוכל להועילנו ולכן ישליך התנצלותו ע"פ י"י ונבואתו. ומפני זה כשהשיבם בלעם לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר י"י אלי חזרו להם למדין. והנכון בעיני שמלאכי בלק היו מואביים לא מדיניים כי למה ישלח מלך מואב מלאכים מארץ נכריה ולא אמר הכתוב וילכו זקני מואב וזקני מדין אל בלעם כי לא הלכו זקני מדין אבל יאמר הכתוב שעמדו בעצה זקני מואב עם זקני מדין כשאמרו זקני מואב אליהם עתה ילחכו הקהל ומן העצה ההיא הסכימו שבלק ישלח אל בלעם לקללם. וזקני מדין הלכו לעשות להם קסמים אחרי' בארצ' וזהו שאמר וילכו זקני מואב רוצה לומר אל בלעם וזקני מדין הלכו וקסמים בידם לעשות אותם בארצם ועל זקני מואב לבדם אמר ויבואו אל בלק וידברו אליו דברי בלעם כי שלוחי בלק היו לא שלוחי מדין והותרה בזה השאלה הו'. והרב רבי משה בר נחמן כתב שזקני מואב וזקני מדין הלכו ממואב כמו שהעיד הכתוב ועברו במדין כי הוא היה הדרך אל עיר בלעם ושם נשארו זקני מדין והלכו זקני מואב אל בלעם וגם נכון הוא. ובלעם השיבם לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר י"י אלי רוצה לומר שאין הדבר כבר תלוי בקסם ובאצטגנינות כמו שהיה עד עתה כי הנה נתחדש עניני ביתר שאת ומעלה ואני נביא לי"י. ולפי שנבואתי תבא בחלום הלילה לכן לינו פה הלילה והשיבותי אתכ' דבר בבקר כאשר ידבר י"י אלי בנבואתי. והנה אמר אחר זה וישבו שרי מואב עם בלעם והיה די שיאמר הכתוב ויעשו כן להגיד ששלוחי בלק לא ידעו מי י"י אשר ידבר אתו ולכך אמרו בלבם לא נזוז מכאן עד שיבא י"י לדבר עמו ונראה מי הוא המלאך הדובר עמו. וזהו שאמרו וישבו שרי בלק עם בלעם כי נדבקו ונתחברו אליו שמה לראות זה. ואמר הכתוב ויבא אלהי' אל בלע'. להודיע שאע"פ שהיו השלוחי' שם עמו לא באה הנבואה מאת האלהים כי אם לבלעם לא לשרי מואב והוא על דרך והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המרא'. והנה אמר השם לבלעם מי האנשים האלה עמך לא לשאול ממנו מי הם ולמה באו כי ידוע היה אלא כמוכיח לבלעם כי אחרי שיצא ממדרגת הקסם ובא למדרגת הנבואה מה לו עם האנשים הבאים לקסום קסמים וזהו מי האנשי' האלה עמך הלא ידעתי כי האנשי' האלה לא ישוטטו לבקש את דבר י"י והם מהגוי' שאל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ומה להם עמך האם לקסום קסמים באו אליך כבראשונה והוא כמו שיקרה לאדם שישא אשה זונה מן ההפקר והזהירה לא תהיו עוד לאיש אחר אשר לקחתיך לי לאשה כי הנה אחר כך בבא האיש בביתו אם ימצא אנשים מדברים עם האשה יחשוב בלבו שזנוניה הם דורשים לכן ישאלה מי האנשים האלה עמך כן אמר יתברך לבלעם על ענין הקסמי' ובלעם השיבו בספור אמתת הדבר כמו שאמר בלק בן צפור וגומר ועל זה אמר לו יתברך לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא. כלו' לא תלך עמהם לפי שאני מודיעך שלא תאור את העם ולא תוכל לקללם בעבור שברוך הוא. ואם בהשגחתי אני ברכתיו איך יקללוהו מערכות השמים כי ההשגחה העליונה תבטל מערכת השמים ולא יתהפך. אמנם בלעם ברשעתו לא הגיד למלאכי בלק כל דברי השם. כי אם היה אומר להם מאמר לא תאור את העם כי ברוך הוא. אולי בלק לא היה פוצר עוד על הליכתו. אבל אמר אליהם בלבד מאן י"י לתתי להלוך עמכם ולכך נשאר באפשרות אולי יתן רשות ללכת עם שרים אחרים. ולפי שמלאכי בלק לא היו מאמינים בנבואתו והיו חושבי' שלא יהיה לבלעם כי אם ידיעת הקסם כתמול שלשום ושהוא להתגדל היה אומר שהיה נביא והשם מדבר עמו לכן כאשר שבו אל בלק לא אמרו לו מאן י"י לתת את בלעם להלוך עמנו כאשר אמר אליהם בלעם אבל אמרו מאן בלעם הלוך עמנו רוצה לומר שהוא מעצמו לא היה חפץ להלוך עמהם. ולכך שלח אליו בלק שרים אחרי' רבי' ונכבדים מהראשונים ושלח לומר לו אל נא תמנע מהלוך אלי כלומר אל תיחס מניעת ההליכה לי"י כי אתה הוא המונע עצמך ממנה כיון שאני שולח עתה שרים אחרים נכבדים אל נא תמנע עצמך מהלוך אלי. כי הנה הרופא שלא ירצה ללכת לרפאות הדורש אותו אינו אלא לאחת משתי סבות אם מפני שיחשוב שלא יפרע שכרו כראוי ואם מפני שיחשוב שהחולה לא ישמור דרך הרופא והנהגתו ולכך אמר כי כבד אכבדך מאד וזהו לענין הפרעון וכל אשר תאמר אלי אעשה לענין ההנהגה ולפי שבלק ושלוחיו היו מכחישים נבואת בלעם אמר בחימה ובקצף גדול אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב וזה לענין השכר לא אוכל לעבור את פי יי אלהי ר"ל אלהי הדובר בי ומנבא אותי לעשות קטנה או גדולה ורמז קטנה ההליכה שמה כי הוא דבר קטון. ורמז בגדולה על הקללה. האמנם יענם שילוננו שמה לדעת מה יוסיף י"י דבר בענין הליכתו ואז בא לו בחלום הנבואיי. ואמר אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר. וענין זה המאמר שהוא יתברך אמר לו בראשונה לא תלך עמהם לא תאור את העם שהם שני דברים ההליכה והקללה ששניהם מנע ממנו. והנה בלק השיבו אל נא תמנע מהלוך אלי רוצה לומר לפחות אל תמנע מלכת ולבא אלי ונתראה פנים ונדברה יחד ואם לא תרצה לקלל לא תקלל אבל ההליכה לפחות אל תמנע אותה. והנה מנהג בני אדם בענין הרופאים שאם יקראו לרופא אחד שילך חוץ מארצו לרפאות אדם חולה שהוא במקום אחר הנה יעשו לו פרעון שכר אחר על ההליכה ואחר כך יעשו פשרה על ההתרפאות ויהיה זה שכר אחד לו. ומפני זה אמר יתברך כשבקש בלק ההליכה שמה עכ"פ אם לקרא לך באו האנשים כלומר שאינם מבקשים ממך אלא שתלך לשם בלבד קום לך אתם ותקבל מבלק שכר ההליכה. ואמנם בענין הקללה לא תדבר דבר כי הנני מודיעך שאין הדב' ברשותך וברצונך. אבל הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר רוצה לומר אם לברכם או לקללם או לשתוק מזה ומזה. הנה התבאר מזה שאין זה הדבור מחולף ולא סותר במה שדבר לו בראשונה ושלא הרשה השם יתברך לבלעם ללכת לקלל כי אם ללכת בלבד. ובלעם היה לו להבין מזה שלא היה הקב"ה חפץ שיקלל את ישראל ומה תועיל אם כן הליכתו והיה לו לדבר באר היטב אל המלאכים לאמר הלוך אלך עמכם אפס כי לא תהיה תועלתכם ולא תרויחו במעשיכם ולא בבקשתכם כלל והוא לא עשה כן אבל אמר אל מלאכי בלק שכבר הרשהו האל ללכת עמהם ולכן ויחר אף י"י כי הולך הוא כי חרה אפו בו בהיותו בוחר וחפץ בהליכה בדעתו שהיא לא תצלח. והנה מנע השם את בלעם מלקלל את העם ורצה שעכ"פ יברך אותם לא מפני שצדקת האבות וזכותם וזכות מעמד הר סיני יוכל בלעם להשחית ושפתי כסיל יבלעם. אלא מפני שהיה ענין בלעם בברכה ובקללה מפורסם מאד בין האומות כשואל דבר מאת האלהים. וכמו שאמר בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר. ואם היה בלעם מקלל את ישראל היו גויי הארץ בוטחים בקללתו ומתאמצים להלחם בישראל על משענת קללתו. אמנם כששמעו מדבריו שהקב"ה מונע מהם הקללה ומודיע כי ברוך הוא יכירו וידעו כל יושבי תבל ושוכני ארץ כי שם י"י נקרא עליהם ויחשבו שהיתה הצלחת ישראל מאת י"י מן השמים ושהיא בגזרת עירין פתגמא ובמימר קדישין שאלתא ומי יאמר לו מה תעש' ולא יקום בהם עוד רוח להלחם בישראל. ובזה הועיל ענין בלעם וברכותיו לישראל מאד וזהו מה שאמרה רחב למרגלים ששלח יהושע ידעתי כי נתן י"י לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וגו' ומאין ידעה כל זה האשה ההיא בשי"י אלהיהם הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אלא מדברי בלעם ונבואותיו. ולכן נחשב הדבר הזה לחסד גדול שעשה השם לישראל. והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הז' והח' והט':

פסוק כב

ויתיצב מלאך ה' בדרך וגו' עד וישמע בלק כי בא בלעם. ראיתי מפרשים בענין הזה איש לדרכו פנו. מהם פירשו ענין האתון והמלאך ובלעם כמשמעות הפסוקים וחשבו להתיר הספקות המתחייבים בזה שהעירותי בשאלות עם דברי הדרשות. ומהם חשבו שהיה כל הענין הזה במראה הנבואה ושבאותו לילה שלנו בביתו נראה לו כל זה ושלכן נאמר וילך עם שרי מואב יאמר וילך בלעם עם שרי בלק. כי האחת מה שנראה לו בחלום נבואתו. והשני מה שהלך בפועל ובהקיץ. ומהם כתבו שבהיותו הולך עמהם בדרך מתנמנ' ורעיוניו על משכבו סליקו כי אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו. ואחרים באו לעשות צורה בענין האתון שרומזת אל החומר והמלאך אל הצורה והם כלם בעיני דרכי' מעוקלים מכחישים עדות הפסוקים. ואני לפרש הפרשה כפי פשוטה באתי ואחר כך אעיר על רמז בה בעניניה ויהיה גם כן מענין הדרוש בעצמו. ואומר שדעת בלעם בהליכתו היה שדרך ההשגחה תהיה זולת דרך המערכה השמימיית ושאולי זה וזה יתקיים כי השם יתברך יברך את העם הישראלי ויתן לו ברכת טוב בהשגחתו ולא ימנע מפני זה שכפי הוראות הכוכבים יבואו גם כן עליהם צרות רבות ורעות ומגפות ותתקיים משפט המערכה. ומעשה ההשגחה גם כן. ובעבור זה בחר בהליכה בחשבו שכפי חכמתו העתידות לבא על ישראל מפאת הסדר השמימיי או חרבן או גלות בזמן מהזמני' ויגידהו לבלק ובזה ימלא שאלתו ויתן לו שכרו. ולפי שהיתה בזה מחשבתו רעה לכן ויחר אף ה' כי הולך הוא ויתיצב מלאך ה' בדרך וגומר ולא יצא המלאך ההוא להרוג את בלעם כמלאך ה' אשר יצא והכה במחנה מלך אשור כי לא היה בלעם בן מות כיון שהלך בדבר השם וברשותו. ולא רצה גם כן למנעו מן ההליכה. כי כמו שפירשתי השם חפץ למען צדקו שילך בלעם ויברך את ישראל ויפרסם בקרב הגוים אהבת השם לעמו וההצלחות העתידות לבא עליהם ומפני זה בכל הנבואות שראה והגיד מהאומות שיכלו ויהיו עדי אובד לא זכר לא גלות ולא חורבן שיבא על ישראל כי השם העלימו ממנו ולא הגידו לו מפני הסבה שזכרתי. אבל יצא מלאך ה' לשטן לו בדרך רוצה לומר להסיר מלב בלעם המחשבה שהיה עמו להגיד העתידות הרעות שיבואו על ישראל ולהודיע לבלעם שאין בידו לדבר כי אם מה שירצה השם כי מיי' מענה לשון והוא אשר שם פה לאדם. כי הנה פיו ולשונו תהיה כפה אתונו שדברה על דרך הפלא מה שלא היה בטבעה לדבר. ולהודיעו עוד שהמערכה השמימיית לא תתפשט ולא תתקיים אלא במה שאין ההשגחה העליונה סותרת אותה. אבל בדברים המושגחים אין כח במערכה להטו' ההשגחה או ללחוץ אותה כי עצת ה' היא תקום על כל פנים. ועל היסוד הזה ראה דברי הפסוקים אמר שיצא מלאך ה' שליח השגחתו בדרך לשטן ולרמות את בלעם במחשבתו והוא בלעם היה מחשב בעניניו רוכב על אתונו הרגילה אצלו לרכוב עליה ושני נעריו עמו. ואמר זה להגיד ששרי מואב היו הולכים לפניו נפרדים ממנו כדי שלא יפרידו התבודדתו. והנה המלאך נראה שמה בצורת אדם נורא מאד וחרבו שלופה בידו כאיש מלחמה יעיר קנאה וכבר זכרתי דעת חכמי הקבלה ומה שראוי שיאמ' בלבוש המלאכים הנזכרים בסדר וירא אליו ה' באלוני ממרא ולכן לא היה מהנמנעות שהאתון תראה את המלאך עומד בדרך וחרבו בידו להיותו בצורת אדם נורא מפחיד ולא יקשה ג"כ נטיית האתון ממנו כי הבעלי חיים בראותם פתאום אדם בדרך וחרב שלופה בידו חרוד יחרדו ולכן לא אמר ויגל ה' את עיני האתון כי בידוע שהיו עיניה פתוחות ובהיות הצורה המבהילה נגד פניה אין ספק שיראה כפי טבעה אבל אמר בדבור ויפתח ה' את פי האתון לפי שלא היה לה הדבור בדרך טבעי מה שלא היה כן ראיית הצורה אשר כנגדה אבל בבלעם נאמר ויגל ה' את עיני בלעם לפי שבדרך פלא מנע השם מבלעם ראיית המלאך ההוא בהיותו שמה באותה צורה. ולכך אמר ויגל ה' את עיני בלעם שעד עתה היו סתומים ואין רואה כדי שימשך בין האתון ובלעם מה שנמשך. ועתה גלה אותם והנה היתה התלבשות המלאך באותה צורה כדי שתראה האתון את המלאך ותפחד ממנו באופן שתמשך ממנו מה שנמשך לדבר האתון מה שדברה על דרך הפלא. ובלעם יתן אל לבו שפיו ולשונו ביד השם למנעו מהקללה ולחייבו לברך כחפצו כאשר עשה לאתון הזאת הבלתי מדברת. והנה התבאר שראתה האתון את מלאך ה'. להיותו בלבוש וצורה אנושית ושלא היה תכלית זה הפלא בלבד לשיאמר המלאך לבלעם הדברים אשר אמר אלא להודיעו שפיו ולשונו ביד השם הם והתבאר למה לא אמר ויגל ה' את עיני האתון ותרא כאשר אמר בדבור ויפתח ה' את פי האתון. וכמו שנאמר לענין ראיית המלאך ויגל ה' את עיני בלעם. והותרו בזה השאלות הי' והי"א והי"ב. ועם היות שהיה המלאך יודע שבלעם לא ראה אותו עדין הנה כדי להוכיחו הראה עצמו כאלו היה חושב שבלעם ראה אותו עומד בדרך על רגליו ושהאתון עם היותה ב"ח בלתי מדבר לא רצתה לעבור לפניו כדי לחלוק לו כבוד. ושבלעם בזדון לבו גאה וגאון ודרך רע לא חלק לו כבוד. והשתדל לעבור לפניו רוכב על אתונו ולא ירד מעליה ולא הטה מן הדרך ולא השתחוה לו כמו שהיה ראוי לעשות למלאך האלהים היושב שמה ומפני זה הוכיחו על מה הכית את אתונך כלומר על מה היית כל כך זדוני שהכית את אתונך לעבור לפני והקלת בכבודי ואם כן לא הוכיחו המלאך על ההליכה כי בדבר השם היתה. אבל הוכיחו על היותו רוצה ומשתדל לעבור רוכב על אתונו לפני מלאך האלהים העומד למטה בארץ כי כן לא יעשה לשר וגדול בהיותו בדרך על רגליו שיעבור עליו איש רוכב על אתונו ולא יכבדהו. ועל זה אמר לו הנה אנכי יצאתי לשטן רוצה לומר על היותך משתדל לעבור לפני עם האתון אלא כי ירט הדרך לנגדי רוצה לומר שהאתון אשר זכר ירט ועוות ונטה הדרך כנגדי. ואמרו ותראני האתון ותט לפני הוא מכלל התוכח' בדרך קל וחומר. כאומר והנה האתון הבלתי מדברת הזאת ראתה אותי ונטתה לפני זה שלשה פעמים ואיך אתה בלעם בעל שכל ונביא לא ראית ולא נטית מפני כמו האתון. הנה אם כן אמרו כי ירט הדרך לנגדי מלת כי תשמש בלשון אלא שהוא אחד מארבעה שמושיו ואמר ירט בלשון זכר כנגד האתון שהיא נקבה כי כן דרך הכתוב פעמים רבות. ולפי שמהאתון לא ראה המלאך כי אם הנטיה בלבד שיחס לכבודו. ואולי שנטתה מפני סבה אחרת לכן אמר אולי נטתה מפני כאומר אני ראיתיה שנטתה אולי שנטתה מפני ובעבורי. ואולי שהיתה לסבה אחרת. ואמרו כי עתה גם אותך הרגתי ואותה החייתי ענינו כי עתה אם לא נטתה האתון והיית עובר על פני אתה רוכב עליה הייתי הורג אותך ואותה החייתי כיון שנמצא בה בהיותה בלתי מדברת מוסר ודרך ארץ יותר ממה שנמצא בך. ומלת גם שאמר גם אותך הרגתי רוצה לומר לא בלבד שעכבתי אותך אבל גם מלבד העכוב הייתי הורג אותך. ולפי שהיתה התוכחה הזאת בנויה על יסוד בלתי אמיתי שבלעם ראה את המלאך והשתדל לעבור לפניו רוכב על האתון בגאוה ובוז לכן השיבו בלעם לענין התוכחה ההיא חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך רוצה לומר באמת חטא פלילי היה זה להשתדל לעבור לפניך כדרך רוכב על האתון. אבל היה השתדלותי בזה לפי שלא ידעתי כי אתה נצב לקראתי שמה כי לא ראיתיך. ולפי שהרגיש בלעם שעכ"ז היה מהמלאך תואנה לערער על הליכתו לכן אמר אם רע בעיניך אשובה לי כי ידעתי כי הוא עקר בואך הנה לא להוכיחני על עברי עם האתון לפניך. והמלאך הודיעו שלא בא למנוע ממנו ההליכה אלא להשריש בלבו שעל כל פנים ברצונו ועל כרחו ידבר מה שירצה האלהים כאשר דברה האתון מה שלא היה בטבעה ושלכן לא ישתדל בדבר אחר כי לא יעלה בידו כי הנה יקרהו כמו שקרה עם האתון בהעברתו לפניו וזהו לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר ואין זה צווי אלא הודעה שהודיעו שכן יהיה בלי ספק. והותרו במה שפירשתי השאלות הי"ג והי"ד והט"ו וה"ו. וחז"ל אמרו שהאתון כשדברה מתה וראוי להיות כן כי הנה כשדברה בהכרח נחלף מזגה ונפסד טבעה החמורי ונתחדש בה מזג נאות לדבור ולא נשארה עוד חמור והנה שרי מואב לא היו יודעים דבר מזה כי הם הלכו לפני בלעם בדרך כדי שישאר יחידי להתבודדותו וגם שני נעריו של בלעם שהיו עמו להיותם חסרי התבונה לא ראו המלאך אפשר ששמעו דברי האתון ואין להפלא כי המלאכים בלבושיהם לא ישיגו אותם אלא שלמי היצירה והמוכנים לקבל השלמות ההוא. הנה אם כן כפי עדות תורה האלהית נעשו בזה כמה מהפלאי' אם בהתלבשות המלאך ואם בראיית המלאך אותו עם כל גסותה ואם בדבורה ואם בהמנעות בלעם מראייתו עד שנגלו עיניו:

ואמנם מה הוא הנרמז באתון בלעם ובמלאך ה' ושאר העניני' שבפרשה יש בדעתי שבלעם בהיותו מדם אצטגנין וקוסם קסמי' ועתה מקרוב נחה עליו רוח נבואיי ידע מהיותו אצטגנין דרך הדברים המסודרים ממערכות השמים וכפי מה שיורו הכוכבים ממסילותם. וידע ממה שהוא נביא שיש דרך אחר מההנהגה והוא דרך ההשגחה האלהית. אבל נסתפק אם ההשגחה תשנה המערכה השמימיית או אם יהיה הדבר בהפך שהמערכה תתקיים עכ"פ. וההשגחה תבטל ותשתנה במקום שיש גזרה חרותה שמימיית. והיה מסופק בזה בענין ישראל לפי שאמר לו לא תאור את העם כי ברוך הוא כאלו ידוע לפניו שאם יקללם ויוריד שפע מהכוכבים בקללת' ע"י הטלסמאו' תבטל ברכתם המושגחת ושע"כ היה רוצה השם שלא יקללם. וכדי להסיר ממנו הדעת הנפסד ההוא עשה האל יתברך לו משל גשמי בעצמו מן האתון שהיה בלעם רוכב עליה והמלאך הנה האתון המתנועע' משל לגרם השמימיי ובלעם הרוכב עליה היה משכל הנבדל המניע הגלגל כמו שבלעם היה מניע האתון. ושני נערים שהיו עמו היה משל לתוכנים בעלי החכמה ההיא ההולכים אחרי האתון ההוא והנה מלאך ה' היה משל להשגחה האלהית כמו שאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. וכאשר האתון ראתה את מלאך ה' רוצה לומר שהרגישה המערכה השמימיי' בדרך ההשגחה האלהית להרע או להיטיב אין ספק שלא תפעם המערכה דבר כנגד השגחת השם ולא תעכבה ותמנעה כי אז האתון תלך בשדה ותטה מן הדרך רוצה לומר שהמערכה אז תגזור על שאר הדברים והעמים אבל לא כנגד המושגחים כי בדברים המושגחים לא תזיק ולא תפעל המערכה ולכך תפרד ותבדל מהם גזרת הדברים כמו שנטתה ורחקה האתון מהמלאך ומן המקום אשר הוא יושב בו. כי לא תגזור המערכה כנגד מה שתגזור ההשגחה. עם היות שהמניע תמיד יניע בחזקו ובכחו את הגלגל לעשו' תנועתו. וזהו ויך בלעם את האתון להטות' הדרך כי תמיד המניע יניע המתנועע הנכבד ההוא לעשות תנועתו כפי טבעו. עוד הראהו השם שפעמים תהיה ההשגחה והמערכה בדבר אחד בעצמו ועל זה אמר ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמי' גדר מזה וגדר מזה רוצה לומר גדר המערכה מזה וגדר ההשגחה מזה. ותרא האתון את מלאך ה' ותלחץ אל הקיר ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר רוצה לומר שאז בהתחבר שני הדרכי' השמימיים והמושגחים הנה הדרך ההשגחיי יעשה כרצונו ויצליח. והשמימיי תלחץ ותקצר ותחסר ותלחץ את רגל בלעם שהוא כח המניע אל הקיר שלא יוכל להניע כפי הסדר ההוא. הרי לך שפעמים הדרכים נבדלים זה מזה שלא תהיה ההשגחה במה שתגזור המערכה והיא הנטיה שזכר בראשונה. ופעמים התחברו דרך ההשגחה והמערכה והוראותיהם כל כך שא"א שיתקיימו שניהם בשלמות' ואז תלחץ ותקצר ותמנע דרך המערכה ולא דרך ההשגחה. כמו שהאתון תלחץ אל הקיר שהיה כנגד המלאך והיא נלחצה לא המלאך כלל. עוד הראהו השם שפעמים תהיינה ההשגחה והמערכה סותרות זו את זו בדבר אחד בעצמו שא"א שתתקיים אחת מהם אם לא בבטול האחרת ועל זה היה המלאך במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל ואז היה הספק בלב בלעם בהיות שני הדרכים הפכיים בהחלט איזה מהם ישתנה אם המושגח או השמימיי ואז הראהו שהאתון תחדל מהתנועה בהחלט ותרבץ תחת בלעם כי השמי' כבר אפשר שיחדלו מתנועתם וההשגחה האלהית לא תסור וברית שלומה לא תמוט. וכבר באו בהמשל הנכבד הזה דברים שהם ליפות את המשל ואין לבקש נמשל להם כמו שזכר הרב המורה. וכאשר היה כל זה אז גלה ה' עיני בלעם וירא את מלאך ה' כי אז האמין בשלמות כי עצת ה' היא תקום והשגחתו תבטל פעמים את המערכה. אבל המערכה לא תבטל בשום צד את ההשגחה. הנה התבאר כמה מהחכמה באה במשל הזה ושענין האתון היה כפשוטו. אבל היה כדי לרמוז אל בלעם על הענין האמתי הנמשל בו. ולמה זכר באתון ג' נסיונות אלו שהיו כפי הנמשל והותרו השאלות הי"ז והי"ח והי"ט:

פסוק לו

וישמע בלק כי בא בלעם וגו' עד ויאמר אליו בלק לך נא אתי. ספר הכתוב שבלק הלך לקבל את פני בלעם בקצה גבול ארצו שהוא כבוד גדול שיעשה מלך אחד לאיש אשר ישלח בעדו ולפי שבלעם היה מתפאר כשהוא נביא לה' ובלק היה חושב שאין הדבר כן כמו שהודעתיך. אמר לו למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך. כלומר האם חשבת שלא אוכל לכבדך ולפרוע שכר הליכתך כראוי ובלעם השיבו שאין הדבר בידו כי אם בנבואתו. ואמר הנה באתי אליך. כאומר שני דברים הם שעליהם אקח שכרי. הא' הוא הביאה וההליכה עד כאן וזו כבר עשיתי אותה וז"ש הנה באתי עתה. ואולם השנייה שהוא המעשה בפעל כלומר לקלל את העם לא תחשוב שהוא בידי כמו הביאה וזהו היכול אוכל דבר מאומה הודעתי למלאכיך שהדבר אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר. והנה העלהו בלק ראשונה בבקר אל במות בעל שהוא מקום גבוה מאד ובלעם אמר בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אלים. וכדי שנדע באמת ענין הנבואות האלה ראוי לחקור בהם ראשונה ארבע חקירות. הא' למה זה בקש בלק מבלעם שלשה פעמים שקלל את ישראל בג' מקומות שהחליפו מפה אל פה ואחריהם לא בקש מבלעם עוד עליו דבר כי הנבואה האחרונה שניבא עוד בלעם לא היתה בבקשת בלק. הב' מד' נבואות שניבא כאן בלעם למה השלשה הראשונות לא ניבא אלא אחר בנין שבעה מזבחות ופר ואיל בכל מזבח מהן. אמנם הרביעית ניבא מבלי מזבחות ולא עולות כלל. הג' למה זה בשתי הנבואות הראשונו' היה אומר בלעם לבלק התיצב על עולתיך אמנם בשלישית לא אמר לו התיצב וכל שכן ברביעית שלא היו בה עולות ולא מזבחות שלא הוצרך לומר התיצב על עולתיך. והד' למה בשתי הנבואות הראשונות לא באר בהם בלעם לא שמו ולא שם אביו ולא שהוא נביא אמנם בשתי הנבואות אחרונות אמר בכל אחת מהם נאם בלעם בנו בעור נאם שומע אמרי אל וגו' וההודעה הזאת היתה יותר ראויה בתחלה מן הסוף. ואומר בביאור הראשונה אחד משני טעמים. הא' שבלק הפציר שלשה פעמים בדבר הזה עם בלעם ולא עוד אלא שעל פי שלשה עדים יקום דבר. ואמרו רבותינו ז"ל בתלת זמנין הוי חזקה. וכאשר פעם אחת בקש ולא מצא התישב בדעתו שמאה פעמים שיעשה כן תמיד ילכו כלם בדרך ההוא ולכן לא פצר עוד בדבר. והטעם הב' הוא היותר נכון הוא שבלק חשב שהקללה אשר תבא על ישראל באמצעות בלעם לא היה אפשר שתהיה כי אם מסבה ארציית כאלו תאמר מעין הרע של בלעם שהוא טבע רע משחית הבריות בהבטתו אותם והיה נודע לכל העמים שהיה לבלעם עין הרע כאש חולי שהיא סבה ארציית לקללת העם. ואם שתהיה לסבה שמימיית וע"י טאלסאם בשעות ידועות כפי מצבי הכוכבים שיפעל בהם המארה והמגערת. ואם לסבה השגחיית שכן יחייב ויגזור אם לחטאתיהם ואם לסבה אחרת ולהיות סוגי הסבות בזה שלשה לכן היו הנבואות שבקש בלק שלשה בשלשה מקומות. כי הנה בפעם הראשונה אמר בלעם מה אקוב לא קבה אל. כלומר איך חשבת אתה בלק שאקוב ואקלל למי שאין הקללה נגזרת לו מלמעלה שלא קבה אל רוצה לומר שאין הקללה מפאת המערכה השמימיית שהוא אשר כנה בשם אל או מפאת ההשגחה האלהית וזהו ומה אזעום לא זעם ה' כי הנה כשאין הקללה מסבה שמימיי' או השגחיית מה יוסיף ומה יתן שאקלל אני. וא"ת שמפאת האידים הרעים היוצאים מעיני אוכל לקללם. הנה יהיה זה כשיהיה האדם מביט לקרוב אליו לא בהיותו מביט במרחקי ארץ כי לא יפעלו האידים ההם בדברים הרחוקים מרחק רב ועתה אני מראש צורים אראנו ומגבעו' אשורנו ואיך יפעלו אידי עיני במרחקי ארץ. הנה בזה בטל בלעם הסבה הארציית. ובלק אז התאמץ שיקללם כפי הסבה השמימיית והוא אמרו וקבנו לי משם. ועל זה השיב בלעם בנבואה הב' אל מוציאו ממצרים כלומר כבר הם מלומדים בכך ומפני זה לא יועיל טלסאם כנגדם כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל וכאשר ראה בלק שלא יקללם לא בסבה ארציית ולא שמימיית בקש ממנו שיקללם בדרך מדרכי ההשגחה ולכן בחר המקום בראש הפעור וידמה שהודיעו בלעם ששם היו עתידים לחטא. ושהיה נשקף על פני הישימון שהוא כנגד המדבר ששם מרו ועצבו את רוח קדשו. ומפני זה אמר אולי יישר בעיני האלהים וקבנו לי משם רוצה לומר בהשגחתו ועל זה באה הנבואה השלישית שהראהו השם בה המשכן ובית המקדש שהיו עתידין להיות ביניהם ולכן לא תפול בהם קללה אבל בהפך כי יזל מים מדליו וזרעו במים רבים וגומר הרי לך מבואר שהיו שלשה הנבואות כפי סוגי הסבות ארציית שמימיי' השגחיית ולכן היו שלשה פעמים שניבא בבקשת בלק וזהו ביאור החקירה הראשונה. ואמנם בחקירה הב' מענין הז' מזבחות והפרים והאילים כבר כתב הראב"ע שיש סודות עמוקים לא יבינום כי אם מתי מספר ושביעי בימים ובחדשים ובשנים וז' כבשי העולה וז' הזאות גם אמר השם לחבירי איוב קחו לכם שבעה פרים. ובתת שלם לשלם אז תתחדש רוח בינה והמשכיל יבין עכ"ל. הנה אם כן צוה בלעם לבלק שיבנה לו ז' מזבחות כנגד שבעה כוכבי לכת להוריד כחות ושלא יעכבו בקללתו. ואמר בנה לי בזה לפי שדעת בלק ומחשבתו היתה שבלעם לא היה נביא כי אם קוס' לכן אמר לו כפי מחשבתו בנה לי בזה רוצה לומר כי בעבורי שאני קוס' אני צריך לזבוח לשבעה כוכבי לכת להוריד השפע מהם. ואמנם הפר והאיל שהקריב בכל מזבח אפשר לפרש שהיה רומז לממשלת הקב"ה על הגלגלים וכן ארז"ל שביום עצרת היו מקריבים פר אחד איל אחד כנגד הקדוש ב"ה שהוא אחד. וכאלו אמר בלעם בנה לי בזה ז' מזבחות כנגד שבעת הכוכבי לכת ופר ואיל בכל מזבח לרמוז שכח האל יתברך הוא על הכוכב ההוא. והיותר נכון אצלי שהיה הפר כנגד בלק והאיל כנגד בלעם או בהפך ויורה על זה אמרו ויעל בלק ובלעם פר ואיל במזבח כי הם הקריבו על מחשבת השואלים. האמנם נבנו המזבחות גם בפעם השלישי עם היותה כפי ההשגחה ולא כפי המערכה השמימיית כדי שבלק ישמע דברי השומע' הזאת בחשבו תמיד שתהיה כפי המערכה והותרו בזה השאלות הכ' והכ"א וזה ביאור החקירה השנית. ואמנם בחקירה השלישית אומר שמפני שבלק לא היה מאמין במציאות הנבואה והיה חושב שהיה ענינו אם עין הרע ואם קסם ואצטגנינות לכן בשני הפעמים הראשוני' המכווני' לשתי הסבות האלה אמר בלעם לבלק התיצב על עולתך לפי שהוא היה מאמין בסבות ההן. אבל בשתי הנבואות האחרונו' שהיו שתיהן כפי ההשגח' והתודעות הנבואיי יען לא היו כפי דעת בלק לא הוצרך לומר אליו בהם התיצב על עולתך כי לא היה לו מחשבה שאלה כפי הנבואה וההשגח' כלל. ואמנם בחקירה הד' אומר שבלעם לא היה צריך להודיע שמו ושם אביו וענינו כי בלק וכל שריו היו מכירים אותו ויודעים שהיה חכם וקוסם. האמנם היה צריך לומר בנבואה השלישי' כשרצה ליעד בדברי' המושגחי' כפי הנבואה נאם בלעם בנו בעור ונאם הגבר שתום העין ר"ל סתום העין בלתי רואה אמתת הדברי' כאלו עניניו סתומי' וחתומים. אמנם עתה כששפך השם את רוחו עליו והיה רואה אמרי אל היה רואה וחוזה מחזה שדי גם בלילה כשהיה נופל ישן על מטתו היה רואה אות' בחלו' נבואתו. אמר נופל וגלוי עיני' להגיד שבבוא עליו הנבואה היה נרדם ונופל ופניו ארצה בבטול חושיו כדרך הנביאים. וזה להודיע שהיה בטל החושים הגשמיי' וגלוי עיני' בשכלו וכחותיו הפנימיים. וכזה עצמו אמר בנבואה הרביעית שניבא מבלי מזבחות ועולות שבעבור שהיו דברים הושגו אצלו בנבואה הוצרך לשבח עצמו בה. גם נוכל לומר בזה שהדברים שיעד בנבואה הראשונה והשנית להיות' בזמן קרוב לא שבח נבואתו בהם. אבל מה שיעד בשלישית וברביעית לפי שהיו דברים לימי' רחוקי' כמו שיתבאר שבח עצמו בהגדתם שהיו מראות אלהי' ומחזה שדי. ואחרי ידיעת הכללים האלה נבא לפרש הנבואות האלה ארבעת'. ואומר שבלעם בנבואה הראשונה מאלה הודיע לבלק שהיה ישראל חלק ה' ונחלתו מימי אבותיה' הראשונים ובעבור זה נתרבו באופן נפלא ושהם עם נוחלי ג"ע והתענוג הנפשיי ועל זה אמר מן ארם ינחני בלק רוצה לומר מן ארם שהוא פתור נחני בלק מלך מואב באמור אלי מהררי קדם שהוא במות בעל לכה ארה לי יעקב כי במות בעל היה קדם ומזרח ויהיה כפי זה הפירו' מהררי קדם סמוך ומקושר עם לכה ארה לי יעקב כי היה דעתו כי אותו המקו' ביחוד היה נכון ומזומן לקלל בלעם את ישראל. ואמר בלעם ובקשת ממני כאלו הדבר תלוי ברצוני והוא שטות וסכלות גמור כי מה אקוב בפי ובלשוני מאחר שלא קבה אל ומה אזעום את העם כיון שלא זעמו ה'. וכבר פירשתי שאמר לא קבה אל על המערכה השמימיית שכינה אותם בלשון אל ואמר לא זעם ה' על ההשגחה האלהית. אבל היה הדבר בהפך כי האומה הזאת תמיד אהבת עולם אהבם האלהי' והראיה על זה כי מראש צורים אראנו רוצה לומר אני מסתכל באבותיה' אברהם יצחק ויעקב כי האבות נקראו צורים על דרך הביטו אל צור חוצבת'. ומגבעות אשורנו והם האמהות שרה רבקה רחל ולאה כי הם נמשכים מאותם צורי' וגבעות המשך ישר מאב אל בן ואין לך שתאמר שנתערבו עמהם אנשים זרים מן אומות נכריות אין הדבר כן כי הוא העם שלבדד ישכון ובגוים לא יתחשב ולא יתערב כי לא היו הם כשאר האומות שנתקבצו יחדיו גוים רבים מפה ומפה ונכנסו בדת אחת מבלי שיהיה קורבה טבעית ביניהם לא כן ישראל כי מראש צורים אבותיהם אראנו ומגבעות אמותיהם אשורנו. והם אשר תמיד לבדד ישכון ובגוים לא יתערב ולא יתחשב. ועם היות מהראוי להיותם מסתעפים בזה הדרך מהשתלשלו' ישר מבלי ערוב עם נכרי שיהיו מעטים לא היה הדבר כן כי מי מנה עפר יעקב ורבויים שנמשלו כעפר הארץ ומספר רובע ישראל כי מפני שהיה בבמות בעל לא ראה משם אלא קצה העם דגל אחד מהם לכך אמר ומספר את רובע ישראל כלו' דגל אחד שהוא רביעית המחנה שהיה בד' דגלים במדבר ומלבד זה יש להם שארית ותקוה נפשיית אחר המות וז"ש תמות נפשי מות ישרים או תהי אחריתי כמוהו וכ"ז מורה שהאלוה אוהב אותם מאד ואיך אוכל אנכי להזיקם. זהו כח הנבואה הזאת וענינה. ובלק צעק שהיה זה ברכה ולא קללה. אבל בלעם השיבו שכבר אמר מתחלה שאת אשר ישים אלהים בפיו אותו ידבר עכ"פ: