אבני נזר/אורח חיים/תלא
שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תלא
ב"ה יום ג' יוד אלול סת"ר לפ"ק. החוה"ש וכ"ט לכבוד בני וכו' מוהר"ש נ"י. א) אודיעך משלומינו כו' בדבר המנהג לכסות השופר במפה עד אחר הברכה. ולכאורה יפלא הלא ראוי לקרב הברכה אל המצוה בכל מה דאפשר. ובתפילין מברכין מהאי טעמא בין הנחה לקשירה [וכן כתב הר"ן [פסחים בד' הרי"ף ד ע"א] דעל כן לא תקנו ברכה בקידושי ביאה משום דאין לברך על המצוה אלא בשעה שמזומנת לפניו לעשותה. ואז הוא עמה במטה. ואסור משום לא יראה בך ערות דבר] ולמה ישתנה שופר: ב) ונראה לי דהנה בתשו' רמב"ם [סי' נ"א] ששאלוהו מה בין ברכת על תקיעת שופר בין לשמוע קול שופר. והשיב דהמצוה בשמיעה לבד והתקיעה כעושה סוכה לישב בה על כן מברכין לשמוע. והדבר יפלא דאם כן השומע תקיעת חרש שוטה וקטן ואשה נמי יצא כמו סוכת גנב"ך. וכבר אמרתי בזה כמו בספר תורה אינו יוצא בספר שהניחו לו אבותיו. ואינו יוצא אלא בספר שכתבה הוא או שלוחו או שקנה אותה. מאחר שעשה מעשה. לא שהמצוה תבא מאלי'. הכי נמי בשופר אינו יוצא בשמיעה אלא אם כן עשה מעשה שישמע. היינו שתקע הוא או שלוחו. ועל כן מי שאינו בר חיוב שאינו נעשה שליח. כמו שאין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה אינו יכול לתקוע לו: ג) אך לפי זה לכאורה הי' יכול לברך על התקיעה. שהרי מחויב לתקוע הוא עצמו או שלוחו כנ"ל. אך ברכה זו לא יהי' רק להתוקע לעצמו ולא להשומעים. כמו כל העושה מצוה על ידי שליח שבנו נימול על ידי אחר שהמוהל מברך. [ולא דמי למגילה שמברכין על מקרא מגילה דבמגילה אין השומע יוצא משום שליחות. דאם תמצא לומר דיוצא מטעם שליחות יהי' הדין דאפי' לא שמע כלל רק צוה את חבירו לתקוע בשבילו הי' יוצא כמו המברך עצמו שלא השמיע לאזנו. אלא ודאי דבדיבור לא שייך שליחות דהוי מצוה שבגופו. רק בשמיעה יצא דילפינן מקרא דשומע כעונה וחשוב כאילו קרא בעצמו. ועל כן גם השומע יכול לברך על מקרא מגילה. אבל שופר שאינו דיבור לא אשכחינן בי' שומע כעונה. אלא משום דמצוותו בשמיעה. והתקיעה הוא רק שיהי' השמיעה במעשה. והוי המעשה שחוץ לגופו שפועל השמיעה. ושפיר מהני שליחות על מעשה דתקיעה]. ועל כן אי אפשר שיברך השומע על התקיעה כמו שאין אבי הבן מברך על בנו שנימול על ידי אחר. על כן מברכין לשמוע. שברכה זו גם לציבור לא להתוקע לבד. [וע"ע באבנ"ז יו"ד סי' שס"ו ב']: ד) ובזה ניחא מה שמכסין השופר. דאם לא כן כשמברך על קול ולא על השופר הי' נחשב מעביר על המצוות לגבי התוקע. שהוא באמת יכול לברך על תקיעת שופר גם כן. על כן מכסין בשעת ברכה. גם יש לפרש לפי זה כמו שמכסין הפת בשעת קידוש שלא יראה הפת בושתו שאין מקדשין עליו. והכא נמי כיון שיכול לברך התוקע על השופר. מכסין שלא יראה השופר בושתו: