וַיַרְא — מלה זרה, בעבור שנפתח היו"ד, והמלה מהבניין הקל, ואין אחר היו"ד אחת מאותיות הגרון, שהיא משפט להרחיב את אשר לפניהם, ואין ראוי לאדם לחסר הוי"ו. או שיאמר כן עם חברי היו"ד, שהם סימני המשרתים. ולפי דעתי, כאשר רצו לאמר מן 'ראה' על משקל "וַיִשְבּ ממנו שבי"
(במדבר כא, א), והנה חסר ה"א 'ראה'. גם לא יתכן שיהיה האל"ף נראה בסוף המלה. והנה ישאר בחירק תחת היו"ד, והנה יהיה משקלו "וייף בגדלו"
(יחזקאל לא, ז). ויתערב עם לשון 'ירה', על כן פתחו היו"ד:
וגללו — הרועים
את האבן:
מאין — שאלה על מקום. ולאמרו בלא מ"ם לא יתכן, כי אז יהיה ל'אין', גם נמצא כן עם מ"ם: "הן אתם מאין"
(ישעיהו מא, כד):
והנה רחל בתו באה — מלרע, שהוא תאר השם, כמו פועֵל:
ורחל באה — מלעיל, והוא פועל עבר:
ויגד יעקב לרחל — מאוחר; וטעמו, וכבר הגיד יעקב לרחל, ואחר כן
וישק. ורבים כמוהו:
את כל הדברים האלה — דברי הברכה:
חדש ימים — כבר פירשתיו:
משכרתך — על משקל "מתכונת הלבנים"
(שמות ה, ח):
רכות — כמשמעו. ויש שואלים: למה היו כן? בעבור שחשבו שמחשבות השם כמחשבותיהם, וכל הנבראים ראויות צורתן להיות שוות. ובן אפרים אמר שהוא חסר אלף, וטעמו 'ארוכות'; והוא היה חסר אלף.
יפת תאר — כמו "ותאר הגבול"
(יהושע טו, ט); כל אבר, כעין והאף והפה, יפה. ו
מראה, הכל יפה. או
מראה, על עין הפנים הנראה:
ויעבד יעקב ברחל — בעבור רחל:
מלא שבוע זאת — ז' ימי המשתה. ו
זאת, על לאה:
יאהבַני — בפתחות הבי"ת, כמו "פן תדבקַני הרעה"
(בראשית יט, יט):
ילוה אישי — כמו "ונלוו עליך"
(במדבר יח, ד):
הפעם אודה את ה' — כטעם: הפעם הזאת, אחר שיש לי ארבעה בנים, אודה השם, כי לא אחמוד להיות לי עוד; כאומר: אודה את השם שנתן לי כל זה, ויספיק לי. על כן עמדה מלדת: