אבן עזרא על בראשית ג א

<< | אבן עזרא על בראשיתפרק ג' • פסוק א' |
א • ה • ו • ז • ח • ט • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


בראשית ג', א':

וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃


והנחש — יש אומרים כי האשה היתה מבינה ויודעת לשון החיות; ויפרשו "ויאמר הנחש", ברמיזה. ואחרים אמרו שהוא שטן. ואיך לא יראו סוף הפרשה, כי איך ילך השטן על גחון? ואיך יאכל עפר? ומה טעם לקללת "הוא ישופך ראש"? ורבים השתבשו לחקור, למה היה קולל הנחש? ואם היתה לו דעת שלמה? או צוּוָה שלא ישיא האשה? ויאמר רב סעדיה גאון: אחר שהתברר לו שאין דבור ודעת כי אם באדם לבדו, נצטרך לומר כי הנחש גם האתון לא דברו, רק מלאך דבר בשבילם. והשיב עליו רב שמואל בן חפני. והנה קם רבי שלמה הספרדי בעל השירים השקולים, וחכם גדול היה, והשיב על רב שמואל.

והישר בעיני, שהם הדברים כמשמעם. והנחש היה מדבר, והיה הולך בקומה זקופה, והשׂם דעת באדם – שם בו. והנה הפסוק העיד כי היה ערום מכל חית השדה, רק לא כאדם. ופירוש ערום, חכם, שיעשה דבריו בערמה. ואל תתמה בעבור היות "ערום" אחרי "ערומים", והם שני טעמים; כי באלה הצחות בלשון, כמו: "בלחי החמור חמור חמורתים" (שופטים טו טז), וכן: "על שלשים עיירים ושלשים עיירים להם" (שופטים י ד). ועוד, אם המלאך דבר על פיו, אין חטא לנחש. וזה המלאך לא יתכן להיות שלוחו של השם, ואין המלאך ממרה פי השם. והשואלים איך מצא הנחש את האשה, איננה שאלה:

וטעם אף כי — יורה כי דבר דברים אחרים, ואמר בסוף: קל וחומר שאמר לכם "לא תאכלו כל פרי עץ", כלל. לא הזכיר הנחש השם הנכבד והנורא, כי לא ידעו. גם האשה הוסיפה על מצות השם: "ולא תגעו בו", וכן הוסיפה אשת מנוח: "עד יום מותו" (שופטים יג ז):