אבי עזר/בראשית/לה
יז
עריכה"בהקשותה. מהבנין הכבד הנוסף וכו'". כאן הוברר לנו כלל גדול בדקדוק. בנין הפעול ופועל שאינם יוצאים. ולפי שגדולה היא חוזק הפעולה והמחשבה תחלה עושה אותה הבנין חזקה:
כ
עריכה"קבורתה. וקבורה שוים". הנה המפרשים האריכו למעניתם לפרש דברי הרב ונלאתי להביאם. ואני אגלה לך דעתי. דגירסא הנכונה קבורתה וקברה בחירק שוים. והוי"ו אך למותר. שגו בה המדפיסים. ומן קבר נאמר קברי אשר כריתי לי. וינח את נבלתו בקברו. וכן נאמר קברה. ומן וגם קבורה לא היתה לו. נאמר וקברתני בקבורתם. וכן קבורתה. כמו מן גבורה בגבורתם. ודע כי קבורתה וקברה הכל מורים על הוראה אחת ואין שינוי ביניהם. אבל הגירסא שלפנינו אין לה שחר. כי לא תוכל לומר מן קבר בוי"ו נקודת קבורה. ואף כי מצינו בשדה הקבורה (ד"ה ב' נ"ו). אולם שם הוא שם המקרה. שדה שמוכנת לקבורה. או שם תואר. הלא אנחנו הורגלנו לומר בית חיים. או בית עולם. האמר יאמר ויצב מצבה על עלמה או על חיה כן לא נאוה בחוק הלשון לומר קבורה. והנכון כמו שכתבתי. כי לא הפריד בעל הלשון בין פילגשו פילגשהו. אבותם אבותיהם משפחותם משפחותיהם. וכן בפעלים אפאם או אפאיהם. כן שוה הוראת קברה וקבורתה. הכל הולך אל מקום אחד. כי זה כל אדם:
כו
עריכהאשר יולד לו וגו'. ואפשר דזה רמז הכתוב באומרו אשר יולד לו. ולא נאמר יולדו לרמוז על האחד אשר נולד בארץ כנען. ולכן חסר אות אחת. ודע כי לא לחנם ולא לזרות יחשב. כאשר מצינו בתורה לשון יחיד לרבים. כמו והכנעני והפריזי אז יושב בארץ. או לשון זכרים לנקבות. כמו ויחמו הצאן. הכל הוראת דבר סתר להם. ואין אתנו יודע סודם. ואף כי כתב הרב בפרשת ויצא שלא הקפיד הכתוב להפריש בין זכרים לנקבות בלשון רבים. כן כתב מסברא דנפשיה: