אבודרהם/סדר תפילות ומועדים

הקדמה

בעזר אלהי קדם שוכן מעונה, אחל לפרש תפלות כל השנה:

אמ' דוד ב"ר יוסף ס"ט ב"ר דוד נ"ע בן אבודרהם. ברוך ה' אלקי אבינו אברהם אשר בחר בו ובזרעו אחריו עד עולם, נצר מטעיו מעשה ידיו כלם. ויקרבם לפני הר סיני הנחמד. וישמיעם תורתו באותו מעמד. ויצום במצות רבות לתועלתם להגדיל זכותם ותפארתם. וישכן כבודו בתוך עמו. בבית אשר בחר לשמו. והיה כל איש אשר נמצא אתו. עון אשר חטא או הרהור במחשבתו. מביא חטאת לכפר על חטאתו. או עולה על רוע כוונתו. ואם אשום אשם מביא על אשמתו. ובעת הקריבו קרבנו מתודה עליו רשעתו. ועתים יתרצה לפני אלקיו בנדבה אשר נדבה רוחו אותו. ובחמלת ה' על עדתו. צוה להקריב בכל יום ויום כחוקתו. תמיד בשחר ותמיד בערב כהלכתו. ובשבתות ובראשי חדשים ובמועדים. צוה להקריב מוספים על התמידים. וכולם יעלו לרצון להתכפר בהם ידידים. וזאת העבודה אשר נתן המלך ליהודים. ועתה מפני חטאינו חרב בית קדשנו ותפארתנו וגלינו מארצנו ובטלו קרבנותינו. ואין אנו יכולין להעלות עולותינו כמצותם. תמידים כסדרן ומוספין כהלכתן. ואין חטאת ואין אשם ואין עולה. ואין עבודה מכפרת על קהל הגולה. עד אשר כל איש מאנשי כנסת הגדולה חקר ודרש וימצאו בספר תורת האלקים מפורש ועבדתם את ה' אלקיכם. ועוד ולעבדו בכל לבבכם. ואמרו אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה. תקנו לנו באהבה וחמלה להיותנו לרצון בארץ עניינו. שנשלמה פרים שפתינו. בכל יום שלשת תפלות מסודרים שתים כנגד שני תמידים הנזכרים. ואחת כנגד איברים ופדרים בלשון צחה מעולפת ספירים. ובשבתות ובראשי חדשים ובימים טובים. הוסיפו תפלה רביעית כנגד מוספים הקרבים. ועוד הוסיפו תפלה חמשית ביום כפרת חובים כדי להוסיף תחנה ובקשה מפני תענית השבים. ועוד תקנו לברך ברכות אחרות בכל יום ויום. וליחד ערב ובקר אל נורא ואיום. ומפני אורך הגלות וגודל הצרות נשתנו המנהגות בתפלות בכל המדינות. ורוב ההמון נושאים קולם בהתפללם לפני אלקי עולם והם מגששי' כעור באפלה ואינם מבינים דברי התפלה וגם אינם יודעים סדר המנהגות וטעמיהם ולהעמידם על אפניהם רק זה אומר בכה וזה אומר בכה וכולם ביער המנהגות נבוכו. סגר עליהם מדבר התפלה ושעריו אין יוצא ואין בא אל תוך חדריו.

וכאשר ראיתי כי ננעלו שערי התפלה והעבודה ונתמעטו יודעיה להגידה עלה בלבי לחבר זה הספ' הנותן אמרי שפר מתלמוד בבלי וירושלמי ודברי הגאונים והמפרשים ראשונים ואחרונים. ואעמיד אהל בביאור התפלות להסתופף בצלו יעפי הגלות ואהיה ממצדיקי הרבים במסלות. בהדריכי בדרך ישרה ההולכים ארחות עקלקלות וגם אביא מאשר שמעתי מנוטריקון וגימטריאות אשר הם לחכמה פרפראות. וגם אכתוב סדר עיבור השנים אשר נמסר בידי חכמינו הנבונים. וגם אביא טעם למנהגות אשר הנהיגו הראשונים כפי אשר אמצא בספר המנהיג וספר המנהגות ובחבורי הקדמוני'. ואקראם אחד מעיר ושנים ממשפחה ביחד לחבר את האהל להיות אחד עד אשר לא יחסר לקורא בספר הזה טעם ולמנהג בעולם ופירוש התפלה על מתכונתו יעלה בידו וישלם. ואין צעיר שבתלמידים של בית רבן אשר לא יעשה כזה לכתחלה כי אינני רק כמעתיק מספר אל ספר וממגלה למגלה כי אין בלשוני מלה. השם ברחמיו יאיר עינינו במאור תורתו הנפלאה ויעזרנו ויצילנו מכל שגיאה. ויורנו הדרך הישר והטוב בעיניו כאשר שאל משיחו מלפניו. ואמר פעמי הכן באמרתך ואל תשלט בי כל און. וראיתי להקדים שלשה שערים בתחלה, ואחרי כן אחל בפירוש התפלה. השער הראשון לבאר בו מצות קריאת שמע ערבית ושחרית וזמניהם. והשער השני לבאר בו תקון התפלות ועניניהם. והשער השלישי לבאר בו ברכת המצות ומשפטיהם.

השער הראשון; מצות קריאת שמע

מצות עשה מן התורה לקרוא ק"ש פעמים בכל יום בערב ובבקר שנאמ' ובשכבך ובקומך, ודרשינן בפרקא קמא דברכות בשעה שדרך בני אדם שוכבין וזהו לילה, ובשעה שדרך בני אדם עומדין וזהו יום. וקריאת פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע ופרשת ויאמר היא הנקראת קריאת שמע ואע"פ שאין מצות ציצית נוהגת בלילה שנא' וראיתם אותו פרט לכסות לילה קורין פרשת ציצית בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים. ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה. ובברכות שואל למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות ומקשי בגמר' אטו פרשת שמע אין בה עול מצות והא כתיב וקשרתם וכתבתם, ומתרץ בפרשת שמע יש בה שתים עול מלכות ועל מצות ובפרש' והיה אם שמוע אין בה כי אם עול מצות. ועוד טעם אחר אומ' בגמ' להקדמת שמע לוהיה אם שמוע. שמע יש בו ללמוד וללמד ולעשות והיה אם שמוע יש בו ללמוד ולעשות. והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום ובין בלילה וויאמר אינו נוהג אלא ביום, פירוש בפרשת והיה אם שמוע מדבר בה במצות שנוהגות בין ביום ובין בלילה כגון תלמוד תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם ומזוזה נמי נוהגת בין ביום ובין בלילה ואע"פ שמזכי' בה מצות תפילין שאין נוהגין אלא ביום. אבל בפרשת ציצית אין מזכיר בה מצוה אחרת אלא מצות ציצית שאינה נוהגת אלא ביום כמו שאמרנו למעלה. ועוד טעם אחר אומר בגמרא להקדמת והיה אם שמוע לויאמר והיה אם שמוע יש בו ללמוד ולעשות ויאמר אין בו אלא עשייה בלבד.

וכתוב בחדושי דב"ש יש לתמוה על זה ששואל בגמרא למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע ודין הוא שתהא קודמת שפרש' שמע כתובה בואתחנן ואחר כך פרשת והיה אם שמוע בוהיה עקב תשמעון. ויש לומר שכל אלו הטעמים הוצרכו משום פרשת ציצית שהיא מוקדמת בתורה מכלן ואנו אומרים אותה באחרונה ולכך הוא נותן טעם להקדמת הפרשיות על הסדר. והרא"ש כתב טעם אחר שאע"פ שהיא מוקדמת בתורה הוצרך לשאול למה קדמה מפני שאין מוקדם ומאוחר בתורה. והראשון עיקר. והטעם שחייבתנו התורה ליחד את השם יתברך בשכבנו ובקומנו להודיענו שהשם יתברך אחד והוא ברא היום והלילה ולהוציא מלבם של כופרים שאומרים שתי רשויות יש. לפיכך יש לנו ליחד השם יתברך בעתים הללו לומר שהשם אחד ולומר לו לך יום אף לך לילה. ותקנו רבותינו ז"ל לברך לפני קריאת שמע ולאחריה. ביום מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ובלילה מברך שתים לפניה ושתים לאחריה. שתים שלפניה ביום הן יוצר אור ובורא חשך ואהבת עולם אהבתנו. ואחת שלאחריה אמת ויציב. שתים שלפניה בלילה מעריב ערבים ואהבת עולם בית ישראל, ושתים שלאחריה אמת ואמונה השכיבנו. וגרסינן בירושלמי בפ"ק דברכות ר' סימו' בשם ר' שמואל בר נחמן שבע ברכות הללו ע"ש והגית בו יומם ולילה שתהא הגיית היום והלילה שוין. ר' יוסה בשם ר' יהושע בן לוי על שם שבע ביום הללתיך וגו'. ר' נחמן בשם ר' מני כל המקיים שבע ביום הללתיך כאלו קיים והגית בו יומם ולילה. והוסיף הראב"ד על זה הטעם לפיכך נתנו את היתרה לערבית מפני שתפלת ערבית רשות ובעינן שיהו שוין. וגרסינן בפרקא קמא דברכות תניא בשחרית פתח ביוצר אור וסיים במערבי ערבים לא יצא פי' בא"י אמ"ה יוצר אור ובורא חושך אשר בדברו מעריב ערבים וגם סיים בא"י המעריב ערבים. פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא. בערבית פתח במעריב ערבי' וסיים ביוצר אור לא יצר. פתח ביוצר אור וסיים במערבי ערבים יצא. כללו של דבר הכל הולך אחר החתום.

ומאימתי זמן ק"ש בלילה כדתנן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן והיינו צאת הככבים. ורש"י פירש ואנו שקורין את שמע בבית הכנסת קודם צאת הככבים אין יוצאין ידי חובה אלא בקריאת שמע שעל מטתנו פרק ראשון. ומה שאנו קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. והכי תניא בברכות ירושלמי הקורא את שמע קודם לכן לא יצא. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת לא להוציא אחרים ידי חובתן אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. וכן כתב הרב ר' יצחק בן גיאת והראב"ד משמע שאדם יוצא ידי חובתו באותה קריאה, ואינו נראה זה לרבינו תם שהרי קריאת שמע שעל מטתנו אין אנו קורין כי אם פרק ראשון ושלא בברכותיה. ובבית הכנסת אנו קורין אותה כלה ובברכותיה שלא בזמנה. ואמרינן בפרקא קמא דברכות ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך דסגי ליה בפסוקי דרחמי' ואם איתא דקריאת שמע שעל מטתנו היא חובה אף תלמיד חכם היה לו לקרותה אלא שמע מינה דאינה חובה. ועוד אם כן אנו נוהגין כר' יהושע בן לוי דאמר תפלות באמצע תקנום ואנן קימא לן כר' יוחנן דאמ' דקריאת שמע של ערבית ואחר כך תפלה א"כ קריאת שמע של בית הכנסת עיקר. ומה שאנו קורין אותה מבעוד יום כתב רבינו יונה שאנו סוברים כר' אליעזר שחולק עם ר' יהושוע וכר' מאיר שחולק עם ר' יהודה שמקדימין זמן קריאת שמע לצאת הככבים ואע"ג דלית הלכתא כר' אליעזר לגבי ר' יהושע ולא כר' מאיר לגבי ר' יהודה מכל מקום בתפלה הקלו. וגם מתוך הדחק נהגו כן. לפי שמתקבצין הצבור לתפלת המנחה ואלו לא היו קורין את שמע ומתפללין תפלת ערבית עד צאת הככבים היה כל אחד ואחד הולך לביתו והיה טורח להם להתקבץ אחרי כן ולא היו מתפללין בצבור ולפיכך נהגו המון העם לקרות את שמע ולהתפלל קודם צאת הככבים. וסמכו על אלו התנאים כמו שאמרנו אע"ג דלכתחלה אין לקרוא קריאת שמע עד צאת הככבים עד כאן.

וכתב הרב רבינו יונה ואל תתמה על ברכותיה היאך מברכין ועדין לא הגיע זמן קריאת שמע דברכות קריאת שמע אינם כברכות שאר המצות שהרי אינו מברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העלם אשר קדשנו במצותיו וצונו על קריאת שמע אלא ברכות שבח הן ויכולים לאמרם מפלג המנחה. ומה שאומר בירושלמי שהיו קורין את שמע כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה הכי פירושה מנהגם היה לקרות קריאת שמע קודם תפלת ערבית כאדם שקורא בתורה כמו שאנו רגילין לקרות אשרי קודם תפלת המנחה ואחר כך היו מתפללין ערבית והולכין לבתיהם ומחשיכין וקורין קריאת שמע בברכותיה ויוצאין בה ידי חובה והיה מועיל להבריח המזיקים מן הבית ולא היו הולכין לבית הכנסת לקרותה כדאמרינן התם הקורא את שמע בבית הכנסת בשחר יצא ידי חובתו בערב לא יצא ידי חובתו. מה בין הקורא בשחרית ומה בין הקורא בערבית. ר' הונא בשם ר' יוסף מה טעם אמרו צריך לקרות קריאת שמע בביתו בערב כדי להבריח המזיקין. פירוש בברכותיה קאמ' ולא היו סומכין גאולה לתפלה בלילה כדאמרי' התם זאת אמרת אומר דברים אחר אמת ויציב. ומקשי והא תניא אין אומר דברים אחר אמת ויציב פתר לה באמת ויציב של שחרית. נשאל רבינו האיי צבור שמקדימין לקרא קריאת שמע ולהתפלל קודם צאת הככבים אם מוטב להתפלל עמהם כדי להתפלל בצבור ולהניח קריאת שמע עד זמנה שהוא צאת הככבים או להמתין עד צאת הככבים ולהתפלל ביחיד כדי לסמוך גאולה לתפלה. והשיב בארץ ישראל עושין כן ומתפללין של ערבית ואחר כך קורין את שמע בזמנה ולא איכפת להו למסמך גאולה לתפלה של ערבית. וחזינא דקריאת שמע בעונתה דהיינו צאת הככבים עדיף ממסמך גאולה לתפלה היכא דלא איפשר. ואי צלי ראשונה דבהדי צבור רשות ושנייה חובה שפיר דאמי. ואומר במדרש סמך לקריאת שמע משעת צאת הככבים שאו מרום עיניכם ראשי תיבות שמע ואחר כך המוציא במספר צבאם.

ועד אימתי זמן קריאת שמע עד שיעלה עמוד השחר. ולא אמרו חכמים ז"ל עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה, וכתב הריא"ף הא דאמרינן בגמרא אמ' ר' שמעון בן יוחאי פעמי' שאדם קורא קריאת שמע של ערבית קודם הנץ החמה ואפי' לאחר שיעלה עמוד השחר דוק' בשעת הדחק כגון שהיה שכור או אנוס או חולה. אבל אם עשה במזיד או בפשיעה לא יצא ידי חובתו כדאמרי' כדאי הוא ר"ש בן יוחאי לסמוך עליו בשעת הדחק אבל שלא בשעת הדחק לא. וכן כתב רבי' האיי והרב ר' יצחק בן גיאת והרמב"ם ז"ל. אמ' ר' זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו. פירש רש"י הקורא קריאת שמע של לילה שחרית סמוך לעמוד השח' לא יאמר השכיבנו שאין עתה זמן תחלת שכיבה אלא סוף זמן שכיבה. ויש מפרשים דלא קאי אלא היכא דקרא אחר עמוד השחר אבל קודם שיעלה עמוד השחר יכול לומר השכיבנו וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל. וכן כתב הרב ר' גרשום בר' שלמה והרא"ש והטעם שאומר המעריב ערבים ואהבת עולם ואמת ואמונה ואינו אומר השכיבנו משום דבהנך סדר תהלות הוא מונה מידי דהוה אהבדלה דיום טוב דאמרינן דסדר הבדלות הוא מונה אבל השכיבנו דתפלה היא אינו יכול לאמרה עתה מפני שאינו זמן תחלת שכיבה. וברכה לבטלה היא. ודקדק הרב ר' יצחק בן גיאת דמדלא קאמ' ובלבד שלא יאמר ברכת השכיבנו שמע מינה דהשכיבנו בלבד הוא שאינו יכול לומר. אבל מותקננו בעצה טובה ואילך מיחייב למימר דאם כן שתים לאחריה היכי משכחת לה. וכתב הרא"ש ואין משמע כפירושו דאם כן הוה ליה לתלמודא לפרושי היאך יאמר הברכה כמו שפירש בפרק היה קורא בתורה דקאמ' לא אמר אני ה' אלוקיכם אינו צריך לומר אמת ומפרש תלמודא שיאמר הברכה כך מודים אנחנו לך ה' אלקינו שהוציאתנו מארץ מצרים וכו' וחותם ברוך אתה ה' גאל ישראל. וכן היא דעת הראב"ד.

ומאימתי זמן קריאת שמע ביום כדתנן משיכיר בין תכלת ללבן. ומפרש בגמרא בין תכלת שבה ללבן שבה. פירוש משיכיר בציצית בין חוליא של לבן שבו לחוליא של תכלת שבו. ובלילה אינו מכיר זה כי דבר דק הוא והיינו דאמרינן במנחות בפרק התכלת וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה וזכר מעשה ואי זו זו זו קריאת שמע. תניא ר' מאיר אומ' כדי שיכיר בין זאב לכלב לפי ששניהם דומין זה לזה. ור' עקיבא אומר כדי שיכיר בין חמור לערוד. ערוד הוא חמור הבר. אחרים אומרי' כדי שיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירהו. ומפרש בתוספתא חבירו שאינו דר עמו בעירו. ואמרינן בירושלמי במה אנן קיימין אי רגיל ביה אפי' רחיק כמה חכים ליה. אי בשאינו רגיל אפי' קריב גביה לא חכים ליה אלא כן אנן קימין ברגיל ושאינו רגיל כהדין דאזיל לאכסניא ואתי לקיצין פירוש משיכיר חבירו שאינו רגיל בו אלא רואהו לפרקים כאדם שבא לאכסנייא לפרקים. אמר רב הונא הלכה כאחרים. אמ' אביי לתפילין כאחרים לקריא' שמע כוותיקין שהיו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. וכן פסק הרי"ף כוותיקין אלא מיהו לית כל אינש יכול לכווני ולמעבד כי האי מילתא ואפי' הכי מצוה למקרי קודם הנץ החמה כמעט כדי שלא יתפללו אלא לאחר הנץ החמה ונמצא מתפלל ביום ואע"פ שאינו עם הנץ החמה דוקא. ופירוש הנץ החמה מלשון הנצו הרימונים ואמרינן בירושלמי שהחמה מטפטפת בראשי ההרים. וכתב הראב"ד לק"ש כוותיקין מצוה מן המובחר ולאו משום ק"ש אלא משום תפלה. וכתב רבינו האיי מצות שתי ברכות שלפני שמע לאומרן קודם הנץ החמה ומצות שמע עם הנץ החמה.

וסוף זמן קריאת שמע של שחרית עד שלש שעות כר' יהושע. וכן פוסק בגמרא כר' יהושע. הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה. אמ' רב חסדא אמ' מר עקבא מאי לא הפסיד לא הפסיד בברכו' אבל מברך הוא לפניה ולאחריה. וכת' הרא"ש יש להסתפק אם ר"ל עד חצות כשיעור תפלה אליבא דרבנן ועד ארבע שעות אליב' דר' יהודה או אפי' כל היום כלו לא הפסיד. וכתב רבינו האיי ואף כל שעה רביעית אעפ"י שאין עונתה מברך לפניה ולאחריה משמ' דוקא שעה רביעית שהיא זמן תפלה לר' יהודה. אבל מכאן ואילך הפסיד בברכות ואם בירך עובר על לא תשא וכן כת' הרב ר' יצחק בן גיאת שמעינן דוקא בשעה רביעית דזמן תפלת השחר עד ארבע שעות אבל אחר ארבע שעות כקורא בתורה אלא שהפסיד בברכות ואם בירך עובר על לא תשא אבל הרמב"ם ז"ל כתב דלא הפסיד בברכות אפי' כל היום וכן כתוב בחדושי דב"ש. ומביא סיוע לדבריו מדקאמ' כאדם שקורא בתורה וכל היום יכול לקרות בתורה וגם כן התפלה יכול להתפלל כל היום. וכתב הריא"ף הא דאמרינן בגמרא אמ' ר' שמעון בן יוחאי פעמים שאדם קורא קריאת שמע של שחרית קודם שיעלה עמוד השחר בדיעבד הוא ואי נמי בשעת הדחק כגון מי שהיה משכים לצאת לדרך וכיוצא בו אבל לכתחלה לא וכן כתבו רבינו האיי והר' יצחק בן גיאת והרמב"ם ז"ל. ויש בין עמוד השחר והנץ החמה שעה וחומש.

השער השני לבאר בו תקון התפלות ועניניהם

מצות עשה מן התורה לעבוד את השם בתפלה שנאמ' ועבדתם את ה' אלוהיכם ואומ' ולעבדו בכל לבבכם. ומפרש בספרי ובירושלמי דברכות בפרק תפלת השחר אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה. ומצאנו בפירוש שהתפלה נקראת עבודה שנא' בדניאל אלהך די אנת פלח ליה בתדירא, ותרגום עבודה פולחנא. וזהו שכתוב למעלה מן הענין וזמנין תלתא ביומא הוא בריך על ברכוהי ומצלי ומודה קדם אלהיה.

ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה התמימה ולפיכ' נשים ועבדים חייבין להתפלל מפני שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמה. וגם אין לתפלות מנין מן התורה אלא כל אחד ואחד בכוונה גמורה מתפלל בכל עת שירצה אם מעט ואם הרבה יעלה לרצון וירצה וכן היה הדבר מימות משה רבינו ועד זמן שחרב בית קדשנו ותפארתנו וגלו ישראל בין אומות העולם בעבור חטאם ומעללם ונתערבו בתוך העמים ההם כמו שנאמ' ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ונולדו להם בנים בארצותיהם ואותם הבנים אשר קמו אחריהם היתה שפתם משובשת ומעורבת מלשונו' נכריות מואביות עמוניות אדומיות צדניות חתיות כמו שנאמ' ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית ובלשון עם ועם. ולא היה יכול לאחד מהם להתפלל ולדבר כל צרכו בלשון עברית כי אם בשבוש ותערובת לשון נכרית ותהי לשון האמת לכלה וחרץ ותכחד מן הארץ. וכאשר ראו אנשי כנסת הגדולה זאת הרעה החולה אמרו לכו ונלכה באור אלהינו ונשלמה פרים שפתינו אנחנו וכל קהל עדתנו ולתקן התפלה הנקראת עבודה אשר על הלשון כבדה בשפה ברורה ובלשון קצרה זכה וברה וישרה מחלאת לשון נכריה מטוהרה כדי שתהיה על הלשון קלה ובפה שגורה עד שנהיה כלנו יחד מתפללין בשפה א' ובלשון אחד ונתקבצו כלם ותקנו להתפלל לפני חי העולמים י"ח ברכות בכל יום שלש פעמים. ובשבת ובשלש רגלים וביום הכפורים תקנו במקום שמונה עשרה ברכות שבע ברכות. ובראש השנה תקנו ערבית ושחרית ומנחה שבע ברכות ובמוסף תשעה ברכו' ובתעניו' תקנו כ"ד ברכות לשליח צבור בלבד. וכן תקנו ברכות רבות ותפלות אחרות אשר הם בפי כל ישראל סדורות כדי שיהיה ענין כל ברכה ערוך בפי כל הדורות בלשון צחה מאושרה ונכוחה. ויש לך לדעת כי לשון התפלה הוא מיוסד על לשון המקרא, ולכן תמצא כתוב בפי' הזה על כל מלה ומלה פסוק כמוה או מענינה. ומלות מעטים יש שלא נמצא להם יסוד במקרא ולכן אביא להם יסוד מהגמרא. ובימי רבן גמליאל הזקן רבו המינים והיו מצרים לישראל ועמד הוא ובית דינו והתקין ברכה אחת שמבקשים בה מאת האל לאבד את המינים וקבע אותה בתפלה כדי שתהיה סדורה כפי כל איש ואיש מהגולה. נמצאו מנין הברכות אשר בכל תפלה ערוכות תשע עשרה ברכות. שלש ברכות הראשונות שבח הבורא ותעצומו. ושלש ברכות האחרונות כבוד והודאה לשמו. ושלש עשרה ברכות האמצעיות צרכי ישראל עמו כדאמרינן בברכות בפרק אין עומדין אמר רב הונא ראשונות דומות לעבד שמסדיר שבח לפני רבו. אמצעיות דומות לעבד שמבקש פרס מרבו אחרונות דומות לעבד שמקבל פרס מרבו והולך לו. ואם תאמר והלא ברצה ושים שלום מבקש הוא פרס מרבו כמו באמצעיות. ויש לומר שאינו דומה כי אמצעיות הם צרכי האדם, ושלש אחרונות כלם כבוד קב"ה כגון העבודה שנעבדנו. וכן ההודאה זו היא כבודו וכן השלום. ועוד כבוד הוא לרב שהרבים צריכין לו.

וכתב החכם ר' דוד קמחי שנקראת התחנה והבקשה תפלה מלשון פקו פליליה שענינו דין ומשפט. והטעם כי המתפלל מבקש מאת השם שישפטוהו ברחמיו ולא יפנה לרוב הרעות שעושה כי המשפט הוא שיעזוב לו מעונותיו ולא יזכרם לו כלם כמו שאמ' הנביא יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני.

גרסינן בירושלמי בפר' תפלת השחר מהיכן למדו שלש תפלות ר' שמואל בר נחמן אמר כנגד שלשת פעמים שהיום משתנה על הבריות, בשחר אדם צריך לומר מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שהוצאתני מאפלה לאורה. במנחה אדם צריך לומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שזיכתני לראות את החמה במזרח כך תזכני לראותה במערב. בערב אדם צריך לומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שהייתי באפלה והוצאתני לאור כך תוציאני מאפלה לאורה. ר' יהושע בן לוי אמר תפלות מאבות למדו. תפלת השחר מאברהם אבינו שנאמ' וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' ואין עמידת אלא תפלה כמה דתימר ויעמד פנחס ויפלל. תפלת המנחה מיצחק אבינו שנאמר ויבא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ואין שיחה אלא תפלה כמה דתימר תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. תוספתא ואע"ג דאמרינן במסכת יומא צלותיה דאברהם אבינו מכי משחרי כותלי. יש לומר שהתפלל אותה ולא קבעה על עצמו עד שעמד יצחק וקבעה ע"כ. תפלת הערב מיעקב אבינו שנאמ' ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש. ואין פגיעה אלא תפלה כמה דתימר יפגעו נא בה' צבאות. תוספתא והדרשנים אומרים סימן לזמניהם באות שנייה משמותם. אברהם ב' בבקר. יצחק צ' כנגד צהרים, יעקב ע' כנגד ערבית ע"כ. ורבנין אמרין תפלות מתמידין למדו. תפלת השחר מתמיד של שחר את הכבש אחד תעשה בבקר. תפלת המנחה מתמיד של בין הערביים ואת הכבש השני תעשה בין הערביים. תפלת הערב לא מצאו במה לתלותה ושנו אותה סתם הדא היא דתנין תפלת הערב אין לה קבע. אמר ר' תנחומא עוד קבעו אותה כנגד איברים ופדרים שהיו מתאכלים על גבי המזבח כל הלילה. וגם סמך לשלש תפלות אלו מדוד שאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי. ופירש ר' אברהם בן שושאן כי ואהמה עולה למנין נ"ז כמנין הברכות שבג' תפלות אלו שבכל תפלה יש י"ט ברכות נמצא לשלש תפלות נ"ז ברכות. ויש לאדם לידע ולהבין שהזהיר בתפלות התקנה שבזכותה הוא נזון ואבא מזמין לו מזונותיו. תדע שהרי מנין הברכות הוא זן. ולפיכך השם יתברך בזכות ברכות אלו הוא זן אותו ואת אנשי ביתו. ומאמרו וישמע קולי למדנו שהזהיר בתפלות אלו כתקנן ובברכותיהם שמובטח לו שהשם ישמע תפלתו. וראה כמה גדול שכר המתפלל עם הצבור כי בתפלה אחת שמתפלל עמהם נחשב לו שכר כמתפלל ערב ובקר וצהרים ביחיד. כיצד תפלתו בלחש מברך תשע עשרה ברכות וחייב האדם שלא לדבר בעוד ששליח צבור מחזיר התפלה ושיכוין לשמוע ברכותיה' ושומע כעונה הרי תשע עשרה ברכות אחרות. וחייב האדם לענות אמן אחר כל ברכה וברכה. ואמרו רבותינו ז"ל גדול העונה אמן יותר מן המברך הרי כאלו בירך תשע עשרה ברכות אחרות. נמצא כי בתפלה אחת עם הציבור כתקנה נותנין לו שכר זן ברכות. ובתפלת ערבית שאין שליח צבור מחזיר התפלה לפיכך תקנו לאחר השכיבנו תשע עשרה פסוקים וחתימה בסוף תמצא בהם בין אזכרות ובין אמנים מנין שמונה ושלשים ותשע עשרה ברכות של תפלת לחש הרי שבעה וחמשים ברכות בערבית, עד כאן דבריו.

ובכל יום שיש בו קרבן מוסף תקנו תפלה יתירה כנגד קרבן מוסף וכן תקנו ביום הכפורים תפלה אחר תפלת המנחה סמוך לשקיעת החמה ונקראת תפלת נעילה. וגרסינן בירושלמי בפרק תפלת השחר מנין לנעילה אמ' ר' לוי גם כי תרבו תפלה איננו שומע מכאן שכל המרבה בתפלה נענה. ר' חייא בשם ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן חלפתא בשם ר' מאיר אמר ויהי כי הרבתה להתפלל אל ה' מכאן שכל המרבה בתפלה נענה. ובירושלמי דתעניות מקשי על האי מימרא דר' לוי ואומר מחלפא שטתיה דר' לוי תמן. אמר ר' אבא בריה דרב פפי בשם ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי בכל עצב יהיה מותר דבר שפתי אך למחסור. חנה על ידי שהרבתה בתפלה קצרו ימיו של שמואל שאמרה וישב שם על עולם והלא אין עולמו של לוי אלא חמשים שנה שנאמר ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה וחיי שמואל חמשין ותרתין שני. ואמ' ר' יוסי בר אבין שתים שגמלתו והכא הוא אומר הכין. ומתרץ לא קשיא כאן בצבור כאן ביחיד. נמצאו התפלות בכל יום שלש ערבית שחרית ומנחה. ובשבתות ובמועדים ובראשי חדשים ארבע, שלש של כל יום ויום ותפלת המוספין. וביום הכפורים חמש, ארבע אלו ותפלת נעילה.

וכתב הרמב"ם ז"ל תפלות אלו אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהם אם רוצה אדם שיתפלל כל היום כלו הרשות בידו. וכל אותם התפלות שיוסיף כמו מקריב נדבות לפיכך צריך שיחדש דבר בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכה, ואם חדש בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה. ושלש ראשונות ושלש אחרונות לעולם אין מוסיפין בהן ואין פוחתין מהן ואין משנין בהם שום דבר. וכן כתב רבינו האיי הא דאמ' ר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו היינו דוק' ע"י חדוש אבל בלא חדוש אסור והביא ראיה מדאמרינן בפרק מי שמתו אמ' רב יהודה אמר שמואל התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין אם יכול לחדש דבר בתפלתו כדי שיהיה תפלתו תחנונים יתפלל ואם לאו אל יתפלל אלא שלא התיר אלא בחדוש. והאי דנקט צבור לא מפני שהיחיד אין צריך חדוש אלא נקט צבור לרבותא דלא אמרינן יחיד לגבי צבור כמאן דלא צלי דמי ולא צריך חדוש אלא אפילו בצבור צריך חדוש. ועוד הביא הרב ר' יונה ראיה לדבריו מדאמרינן בפרק אין עומדין יכול יתפלל אדם כל היום כלו כבר מפורש על ידי דניאל וזמנין תלתא ביומא וגו'. ובודאי לא קא מיבעיא ליה אם חובה שיתפלל אדם כל היום כלו אלא ודאי בתפלת רשות קא מיבעיא ליה. והשיב לו דלא יתפלל אלא שלשה פעמים. אם כן היכי קאמ' ר' יוחנן שמותר להתפלל כל היום אלא ודאי ר' יוחנן לא קאמ' אלא היכא שמחדש בה דבר. והאי דפרק אין עומדין הכי קאמ' יכול יתפלל אדם כל היום כלו בלא חדוש והשיב לו דאסור שדומה כמי שמתפלל לחובה הואיל ואינו עושה תפלתו תחנונים לחדש בה דבר. עוד כתב הרב רבינו יונה הא דאמרינן שאין לו להתפלל בלא חדוש היינו היכא שיודע בודאי שהתפלל אבל ספק התפלל ספק לא התפלל כשחוזר ומתפלל אין צריך חדוש שכיון שחוזר ומתפלל על הספק אין לך חדוש גדול מזה. כת' הרא"ש בתשובה שיש לאדם ליזהר שלא להתפלל תפלת נדבה אם לא שיוכל לחדש בה דבר ושיהיה מכיר וזריז ואמוד בדעתו לכוין בתפלה מראש ועד סוף הא לנו הכי קרי ביה למה לי רוב זבחיכם ולואי שיוכל לכוין בשלש תפלות שתקנו רבותינו ז"ל. כתב הרמב"ם ז"ל אין הצבור מתפללין תפלת נדבה לפי שאין הצבור מביאין קרבן נדבה וכן כתב הריא"ף. וכת' הראב"ד באמת כך אמרו הגאונים אבל מצאנו נדבה בצבור והיא עולה הבאה מן המותרות שהיא קיץ למזבח אלא שלא היתה מצויה ומי' התפלו' כנגד חובות המצויו' תקנום ולא כנגד הנדבות שאינן מצויות. הילכך הצבור אין מתפללין נדבה מפני שנראין כמקריבין שלש תמידין ביום. אבל תפלת היחיד מסניפי הצבור היתה לא מעקר התקנה. הלכך כמה שירצה מתפלל ואינו חייב לפסוק אלא אם רצה פוסק. עד כאן. וכתב בעל ההשלמה מה שכתב הרי"ף שאין הצבור מביא קרבן נדבה אע"פ שמצאנו מותרות לנדבת צבור אזלי. מיהו אין צבור מביאין שקלים בתחלה שתהא כוונתם להקריב קרבן נדבה והא דתניא בספרא תקריבו מלמד שהצבור מביאין קרבן נדבה תרגמה אמותר לשכה אבל לכתחלה אין מביאין שקלים לקרבן נדבה ע"כ. וכתב הרא"ש מה שכתב הריא"ף שאין היחיד מתפלל תפלת המוספין נדבה לפי שאינו מתנדב קרבן מוסף. ומקשים עליו אע"פ שאינו מקריב מוסף מכל מקום מקריב עולות שהיו קרבים מוסף כמו יחיד שאינו מקריב תמיד אלא מתנדב עולה כמו התמיד שהיה עולה. ומתרצים מפני שעיר חטאת שבמוסף שאינו בא בתורת נדבה. ומיהו קשה ממוסף של שבת שאין בו שעיר ולמה אמר על כל מוסף סתם שאין היחיד מתפלל אותו נדבה. ויש לתרץ אע"פ שיכול להקריב קרבנות של מוסף שבת בתורת נדבה מכל מקום אינו יכול להביאם בשבת. ולפי תירוץ זה אפי' תפלת יוצר אין לו להתפלל נדבה בשבת לפי שאין שום קרבן קרב נדבה בשבת. עד כאן. וכן כת' הרמב"ם ז"ל וזה לשונו ויש מן הגאונים מי שהורה שאסור להתפלל תפלת נדבה בשבתות וימים טובים לפי שאין מקריבין בהם נדבה אלא חובת היום בלבד עד כאן. אבל רבינו האיי כתב שהיחיד מתפלל תפלת שבת נדבה בין של שחרית ומנחה בין של מוסף. ובתשובה לריא"ף בענין מרימר ומר זוטרא בשבתאי דרגלא הוו מיכנפי בי עשרה ומצלו והוי אזלו לבי כנשתא ומצלי בהדי צבורא. ושאלת והלא אין מתפללין תפלת נדבה בשבת דקיימא לן תפלות כנגד תמידין תקנום וכשם שאין מביאין קרבן נדבה בשבת כך אין מתפללין תפלת נדבה. תשובה לא ראיתי לגאונים בדבר זה כלום ואם אמת הדבר הא דקאמ' ומצלו בהדי צבורא כל שהיו שומעין ועונין אמן בלבד ואם אין הדבר נכון ויכול להתפלל תפלה שלימה והטעם הואיל ויחיד מקריב נדבה בכל יום מתפלל נדבה ואפילו בשבת כפי שאין מניעת קרבן נדבה בשבת אלא משום חלול שבת ואין חלול בתפלה.

גרסינן בפרק אין עומדין אמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשי טובים שאין לך גדול במעשים טובים כמשה רבינו ע"ה ואעפ"כ לא נענה אלא בתפלה שנא' אל תוסיף דבר אלי עוד בדבר הזה וכתי' בתריה עלה ראש הפסגה פי' שמעשים טובים לבדם אין מספיקין בלא תפלה. ואמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר מכל הקרבנות שנאמ' למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'. וכתיב בתריה גם כי תרבו תפלה אינני שומע. פירוש לולי שתפלה גדולה למה אמר גם כי תרבו תפלה אחר שאמר למה לי רוב זבחיכם. עוד גרסינן התם יכול יתפלל אדם כל היום כלו כבר מפורש על ידי דניאל וזמנין תלתא ביומא הוה בריך על ברכוהי וצלי ומוקדה קדם אלהא. יכול משבא לגולה הוחלה פי' החל לעשות זה מפני טרדת המלכות אבל בהיות הזקנים שלמד מהם בארץ ישראל היו מתפללין כל היום ת"ל כל קבל די הוה עביד מן קדמת דנא. יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה ת"ל וכוין פתיחן לי בעליתיה נגד ירושלם. יכול יהא מתפלל כל שעה שירצה כבר מפורש על ידי דוד ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה. יכול ישמיע קולו בתפלתו כבר מפורש על ידי חנה וקולה לא ישמע. יכול ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל כבר מפורש על ידי שלמה לשמוע אל הרנה ואל התחנה רנה זו תפלה תחנה זו בקשה. דרש ר' שמלאי לעולם יסדיר אדם שבחו של הב"ה ואחר כך יתפלל מנא לן ממשה רבינו דכתיב ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך וגו'. וכתוב בתריה אעברה נא ואראה.

גרסינן בירושלמי בפרק תפלת השחר למה תקנו שמנה עשרה ברכות ר' יהושע בן לוי אמר כנגד שמנה עשרה מזמורים שכתובים בראש התלים עד יענך ה' ביום צרה. ואם יאמר לך אדם תשע עשרה הם אמור לו למה רגשו גוי' לית הוא ממנינא מכאן אמרו המתפלל ואינו נענה צריך תענית. אמר ר' סימון כנגד שמנה עשרה חוליות שבשדרה שבשדה שאדם עומד ומתפלל צרי לשוח בכולן מאי טעמ' כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך ובתלמודא דידן אומר שברכת המינין סמכוה כגד חוליה קטנה שבסוף השדרה. אמר ר' לוי כנגד שמנה עשרה הזכרות שיש בהבו לה' בני אלים. ובתלמודא דידן אמר שברכת המינין סמכוה כנגד אל הכבוד הרעים ר' חנינא בשם ר' פנחס אמר כנגד שמנה עשרה פעמים שאבות כתובים בתורה ואם יאמר לך אדם תשע עשרה הם אמור לו והנה ה' נצב עליו לית הוא ממנינא. פירוש מפני שאינו נזכר שם יעקב עמהם ואם יאמר לך שבע עשרה הם אמור לו ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק ממנינא פי' כיון שאומ' ויקרא בהם שמי קרי כאלו מזכיר שם יעקב. ולפי שתפלות למדו אותם מן האבות כמו שאמרנו למעלה הוא אומר שנתקנו שמנה עשרה ברכות כנגד שמנה עשרה פעמים שאבות כתובין בתורה. ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן אמר כנגד שמנה עשרה ציווין הכתובין בפרשת משכן שני אמר ר' חייא בר אבא ובלחוד מן אהליאב בן אחיסמך למטה דן עד סופיה דספרא פירוש כי תמצא בסוף ספר ואלה שמות כאשר צוה ה' את משה שמנה עשרה פעמים. ולפי שהתפלות נתקנו בזמן בית שני כמו שאמרנו למעלה הוא אומר שנתקנו שמנה עשרה ברכות כנגד שמנה עשרה ציווים הכתובים במשכן שני. ובתלמודא דידן בפרק תפלת השחר אומר שנתקנו גם כנגד שמנה עשרה הזכרות שבקרית שמע כי תמצא בקרית שמע בין ה' ובין אלהים שמנה עשרה הזכרות וברכת המינין סמכוה כנגד אחד. ובויקרא רבא אומר שנתקנו גם כנגד שמנה עשרה הזכרות שבשירת משה כי תמצא בשירה אחת עשרה הזכרות ויה ואלי ואלי הרי ארבעה עשר. ובויושע ה' שהוא קודם השירה ארבעה הזכרות הרי שמנה עשרה הזכרות. ובמדרש אומר שנתקנו גם כנגד שמנה עשרה פסוקים שבשירת הים. וכנגד שמנה עשרה פסוקים שבעשרת הדברות ותמצא כי שמנה עשרה פעמים בכל שבוע אנו מתפללין שמנה עשרה ברכות עוד אמרינן בירושלמי שבעה ברכות של שבת מנין אמר ר' יצחק כנגד שבעה קולות הכתובים במזמור הבו לה' בני אלים אמר ר' יודן כנגד שבעה הזכרות הכתובות במזמור שיר ליום השבת. תשע ברכות של ראש השנה מנין, כנגד תשע הזכרות הכתובות בפרשת חנה וכתיב בסופה ה' ידין אפסי ארץ הרי שמדבר ביום הדין. וחנם גם כן נפקדה בראש השנה כדאיתא בפרקא קמא דראש השנה. עוד אמרינן בירושלמי עשרים וארבע ברכות של תעניות מנין ר' חלבו ור' שמואל בר נחמן תרויהו אמרינן כנגד כ"ד פעמים שכתו' בפרש' שלמה רנה ותפלה ותחנה. פי' שהו כשהכניס הארון לבית קדשי הקדשים ונענה ובתלמודא דידן בפרק תפלת השחר אי הכי כל יומא נמי נימרינהו פי' כבוד למקדש או כבוד לתורה. ומתרץ כיון דשלמה בשעת רחמי אמרינהו אף אנן בשעת רחמי נמרינהו. פירוש ששלמה אמרן כשדבקו השערים זה בזה ולא יכלו להכניס הארון לבית קדשי הקדשים כדאיתא בפרק במה מדליקין ובפרקא קמא דמועד קטן.

ואומר במדרש תלים מזמור לתודה ר' יוחנן בשם ר' מנחם דמן גליא כל התפלות בטלים לעתיד לבא וההודאה אינה בטלה כל הקרבנות בטלין לעתיד לבא וקרבן תודה אינו בטל. ופירש החכם ר' דוד קמחי שרצה לומר באמרו כי התפלות בטלות שלא יצטרכו לשאול צרכי העולם הזה כי בטובה גדולה יהיו כל הימים. ואין להם אלא שבח והודאה לשם ית' וכן לא יהיו חוטאים לעתיד לבא ואז לא יצטרכו לקרבן חטאת ואשם כי אם קרבן תודה שאינו בא על חטאת. וזהו שאמר במדרש ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב. שלא ישוב לטבעו וליצר הרע לימות המשיח.

השער השלישי לבאר בו ברכת המצות ומשפטיהם

גרסינן בתוספתא דברכות העושה מצוה צריך לברך לפניה ובירושלמי מיתי לה מקרא דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה מה תורה טעונה ברכה אף מצוה טעונה ברכה. ותורה מנא לן דגרסינן בברכות פרק מי שמתו הקורא בתורה מברץ לפניה ולאחריה לפניה מנא לן דכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו ואומר ברוך אתה ה' למדנו חוקיך. והתורה נקראת שם ה' לפי שהיא למדת כבוד שמו וכן כתוב כי תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך. לאחריה מנין קל וחומר ומה מזון שהוא חיי שעה טעון ברכה לפני ולאחריו תורה שנותנת חיים בעולם הזה ובעולם הבא לא כל שכן. ומזון מנא לן שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך. אין לי אלא לאחריו לפניו מנין ר' יצחק אמרנו הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקרואים. ר' נתן אומר ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך אימתי הוא קרוי לחמך עד שלא אכלת ר' אומר ומה אם בשעה שהוא שבע מברך בשעה שהוא תאב לא כל שכן. וזה שאמרו שצריך לברך על התורה לאחריה דוקא כשקורא בספר תורה בצבור אבל שלא בצבור לא. והכי אמרינן בירושלמי אמר ר' שמואל בר אבדימא לא למדו ברכת התורה מברכת המזון אלא לרבים אבל יחיד בינו לבין עצמו אינו מברך.

וכל המצות טעונות ברכה בין שהן מן התורה חובה שחייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותם כגון תפלין וצצית ושופר וסוכה ולולב וכיוצא בהם. ובין שהם רשות כגון מזוזה ומעקה שהרשות בידו לפטור עצמו מהן שאינו חייב לשכון בבית המחוייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם ירצה ישכון כל ימיו באוהל או בספינה. וכן אינו חייב לבנות בית כדי שיעשה בן מעקה. ובין שהם מדברי סופרים חובה כגון הדלקת נר שבת ונר חנוכה וקריאת מגלה. ובין שהם רשות כגון עירובין ונטילת ידים על כולן מברך קודם עשייתן אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות או להדליק. והיכן צונו בתורה במצות עשה שהן מדברי סופרם שנאמר על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסו' מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. הרי שצונו לשמוע מן החכמים נמצא ענין הברכות שהן מדברי סופרים כך הוא אשר קדשנו במצותיו שצונו בהם לשמוע מאלו שצונו לעשות כך וכך.

וגרסינן בתוספתא דברכות עשרה שהיו עושין עשר מצות כל אחד ואחד מברך לעצמו. היו כלן עושין מצוה אחת אחד מברך לכולן. ויחיד שהיה עושה עשר מצות מברך על כל אחת ואחת, פירוש ברכה הראויה לו ולא יברך על כלם אקב"ו על המצות. היה עושה מצוה אחת כל היום אינו מברך אלא אחת. היה מפסיק ועושה מפסיק ועושה מברך על כל אחת ואחת. יראה מזאת התוספתא שאם היו עשרה בני אדם רוצין להניח תפלין או להתעטף בצצית או לעסוק בתורה אחד מברך לכולם. וכן נוהגין בישיבת סוכה או לקידוש או מוציא שאחד מברך לכלם. וכן כתב הרא"ש בבדיקת חמץ שאם בעל הבית אינו יכול לטרוח ולבדוק בכל המקומות שבבית שיעמיד מבנו ביתו אצלו בשעת שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש איש במקומו על סמך הברכה שברך בעל הבית.

בברכת המצות אם יבא הוא בעצמו אם יכול לחזור ולעשותה פעם אחרת כדי להוציא אחרים ידי חובתן יש בהם חלוקין. בברכת המזון ובכל שאר ברכות הנהנין שאין בהם מצוה כגון המוציא וכיוצא בו אם יצא אינו מוציא ואם לא יצא מוציא. ומיהו לבניו ולבני ביתו אע"פ שיצא מוציא כדי לחנכן במצות. ובברכת הנהנין שיש בה מצוה כגון קדוש היום של שבת וים טוב ואכילת מצה של מצוה בלילי הפסח אע"פ שיצא מוציא. ובקרית שמע ובתפלה אם הוא שליח צבור מוציא שאינו בקי אע"פ שיצא ודוקא בעשרה אבל ביחיד אע"פ שלא יצא אינו מוציא ובהלל אע"פ שיצא מוציא בין ביחיד בין בצבור ודוקא שאינו בקי שאינו יודע לענות ראשי פרקים אבל אם יודע לענות אם יצא אינו מוציא אלא אם כן עונה אחריו. ובמגלה אע"פ שיצא מוציא אף הבקי. ואין צריך לענות אחריו כלום. וכן הדין בשאר מצות. וכתב הרמב"ם ז"ל כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואע"פ שלא ענה אמן. וכל העונה אמן אחר המברך הרי הוא כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה. יראה שסובר ששומע כעונה ויצא ידי חובתו בשמיעה בלבד. ואם תאמר והרי בתפלה וברכת המזון אינו שומע כעונה שהרי שנים שאכלו מצוה ליחלק ולברך כל אחד לעצמו. וכן בתפלה אין יחיד מוציא את חבירו בקי. ומשני בירושלמי הא דברכת המזון שאנו התם דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך, ותפלה גם כן רחמים היא וצורך עצמו ודומה לברכת הנאה. ויש אומרים כי התפלה נתקנה בלחש ולפיכך אין חבירו מוציאו ידי חובתו אבל שליח צבור בעשרה מותר שכך תקנו חכמים.

ובעשיית המצות יש מחלוקת בין המפרשים אם טעון ברכה לאחריהם אם לא. יש אומרים כי אחר כל המצות מברכין אקב"ו לשמור חוקיו, ומביאין ראיה מיהא דאמרינן בנדה פרק בא סימן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו לאיתויי מאי לאיתויי ירקא ולר' יצחק דמברך אירקא לאיתויי מאי לאיתויי מיא ולרב פפא דמברך אמיא לאיתויי מאי לאיתויי שאר מצות. ולבני מערבא דמברכי בתר דמסלקי תפליהו בא"י אמ"ה אקב"ו לשמור חוקיו לאיתויי מאי לאיתויי ריחני. ומדקאמ' לאיתויי ריחני ולא קאמ' לאיתויי שאר מצות שמע מינא דלא שני להו לבני מערבא בין תפלין לשאר מצות דבכולהו מברכין לאחריהם לשמור חוקיו. ור"ת כתב דבני מערבא דמברכי בתפלין דוקא כשחולצן סמוך לשקיעת החמה דסבירא להו לילה לאו זמן תפלין הוא. והיינו טעמא דמברכי לשמור חוקיו משום דכתיב ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות אבל אם מסלקן ביום אין מברכין. וכל שכן מבשאר מצות אין מברכין שאין כתוב בהן חוקה כמו בתפלין. ומיהו האידנא לא מברכינן. דקיימא לן לילה זמן תפלין הוא והלכה ואין מורין כן. ומדדרבנן הוא שאסורין שמא יישן בהן. ופסוק ושמרת את החוקה הזאת למועדה בחקת הפסח הכתוב מדבר. והכי מוכח בירושלמי דברכות בפרק היה קורא כמו רבינו תם, דאמרינן התם כשהוא חולצן מברך בא"י אמ"ה אקב"ו לשמור חוקיו אתיא כמאן דאמ' בחוקת תפלין הכתוב מדבר. אבל למאן דאמר בחוקת הפסח הכתוב מדבר לא. והאי דלא קאמר לאפוקי שאר מצות משום דבריתא מין קאמא כלומר מין הטעון לפניו ואין טעון לאחריו. ושאר מצות אינן מין אחד שהרי יש מהן טעונין ברכה לאחריהם. ויש מהם שאין טעונין ברכה לאחריהם אבל ריחני כולם הם מין אחד שאין טעונין ברכה לאחריהם, וכבר פשט המנהג בכל העולם שלא לברך אחר עשיית המצוה. וכל הלכה שהיא רופפת בידך הלך אחר המנהג והכי אמרינן בירושלמי דמעשר שני אמר ר' יהושע בן לוי כל הלכה שרופפת בב"ד ואינך יודע מה טיבה צא וראה היאך צבור נהיג ונהוג. והטעם שתקנו בכל מצות קריאה ברכה לאחריה בין בקריאה שהיא מן התורה כגון קריאת שמע בין בקריאה שהיא מן התורה כגון קריאת שמע בין בקריאה שהיא מדבריהם כגון מגלה והלל והפטרה ופסוקי הזמירות יותר משאר מצות לפי שבקריאת התורה בצבור אנו למדין ברכה לאחריה מקל וחומר ממזון כמו שאמרנו למעלה. ולכן תקנו בכל מצות קריאה ברכה לאחריה לפי שהיא כעין קריאת התורה בצבור. אבל בקריאת מצות והגית בו יומם ולילה שמחוייב בה כל היום אינו מברך לאחריה אלא לפניה בלבד כמו שתפלין וצצית שמצוה בהן כל היום. ולכן אין מברכין אחר קריא' פרשת תמיד בבקר לפי שנתקנה כנגד מצות והגית בו יומם ולילה שמחויב בה כל היום כמו שנפרש לקמן. וכן תקנו בכל דבר שיהנה אדם ממנו ברכה לאחריו ואנו למדין זה ממזון שנא' בו ואכלת ושבעת וברכת.

כל השומע ברכה מפי חבירו כגון ברכת המצות וברכת הפירות צריך לענות אחריו אמן. ואמרינן בפרק שלשה שאכלו תאני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח, ותניא אידך הרי זה מגונה לא קשיא הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלם. ופירשו הגאונים והמפרשים דלאו דוקא נקט בונה ירושלם אלא ה"ה נמי לכל הברכות שהם סוף הענין כמוה כגון ישתבח דבתר פסוקי דזמרא וכן יהללוך דבתר ההלל וסוף ברכות דשמנה עשרה וסוף ברכת השכיבנו ואין בזה הפסק שכיון שנתחייב לענות אמן מכלל הברכה יחשב מידי דהוה אלהי שפתח תפתח. ולא נקט בונה ירושלם אלא לרבותא דאע"ג דאיכא הטוב והמטיב בתרה יש לו לענות אמן. וגם משום שהיה מדבר בענין ברכת המזון נקט בונה ירושלם. ופירש בעל ה"ג דודאי על הפירות או על המצות אם ענה אמן אחר עצמו הרי זה דרך בורות שכן דרך בורים שמדברי אחר שמברכי' ואחר כך טועמים. אבל בסוף ברכה הרי זה משובח. וכן משמע בירושלמי דפרק אין עומדין תאני חדא הפורס על שמע והעובר לפני התיבה ונושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה לא יענה אמן אחר עצמו ואם ענה הרי זה בור, ואית תנא תני הרי זה חכם, אמר רב חסדא מאן דאמר בור בעונה על כל ברכה וברכה, ומאן דאמ' חכם בעונה בסוף וכתב בעל הלכות גדולות ורבי האיי שאחר אכילת פירות וכיוצא בהן כגון דבר הצריך לברך אחר אכילתו צריך גם כן לענות אמן אחר ברכה אחרונה כיון שהוא סוף הענין, והרמב"ם ז"ל כתב שאין לענות אמן אלא כשאומר שתי ברכות או יותר. אבל בברכה אחת אין לו לענות אמן אחריה ואפי' בסוף וכן היה נוהג הרא"ש.

גרסינן בפ"ק דפסחים אמ' רב יהודה אמ' שמואל כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן אמ' רב חסדא חוץ מן הטבילה דאכתי לאו חזי גברא. תניא נמי הכי טבל ועלה בעליתו אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על הטבילה, וכתב הרי"ף ומפרשי לה רבנן בטבילת גר בלבד. אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין. דהא קיימא לן נדה קוצה לה חלה ומיחייבא לברוכי להפריש חלה ותנן נמי זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראתה נדה צריכין טבילה טעמא דזה שראה קרי ונדה שפלטה שכתב זרע הוא דצריכין טבילה הא זב שלא ראה קרי, ונדה שלא פלטה שכבת זרע קורין ומתפללין ואין צריכין טביל' וכן פירש רבי חננאל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל והרא"ש. ורש"י פירש משום דבעל קרי אסור לברך קודם טבילה וטבילת בעלי קריין שכיחה לכך נהגו בכל הטבילות לברך אחר הטבילה. ואע"פ שעתה בעל קרי מותר בדברי תורה לא נשתנה המנהג, ואמרינן בפרק לולב הגזול ובפר' הקורא את המגלה עומד ובפרק ערבי פסחים, מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי. אביי אמר מהכא והוא עבר לפניהם ואי בעי' אימ' מהכא ויעבר מלכם לפניהם ה' בראשם. ולהכי אמר עובר ולא אמר קודם משום דקודם משמע בין סמוך בין מופלג ועובר משמע סמוך בלא שום הפסק, וכלל כאן שמואל כל המצות כלן אבל שאר ברכות כגון ברכות ההנאה ודאי קודם שיהנה יברך שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. ואם ברכות שבח הן כגון הרואה את הים הגדול והקשת והלבנה וכיוצא בהן ודאי אינו מברך עובר לעשייתן אלא לאחר כן שאין ראוי לומר כשירצה לראות הים הגדול והקשת והלבנה שיעצום עיניו תחלה ומברך ורואה אלא רואה ומברך. ואם תאמר והרי נטילת ידים שמברך אחר הנטילה ולא הוי עובר לעשייתה. ויש לומר מפני שהיוצא מבית הכסא אינו יכול לברך קודם נטילה נהגו כן בכל הנטילות כדי שלא יבא לברך לפעמים באיסור היוצא מבית הכסא. אי נמי שאחר נטילה גם כן יש קצת עובר לעשייתן כל זמן שלא נגב ידיו דאמרינן בפרקא קמא דסוטה כל האוכל בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנאמר ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים אשר אדיחם שם. והוא דבק עם הפסוק שלמעלה שנאמר והוא בגללי צואת האדם. ומפני שהידים עסקניות הם ונוגעות בטינופים הצריכה תורה לרחצם ואם לא ינגבם הרי הוא כאלו אוכל לחם הנלוש בגללי צואת האדם. ועוד תמצא לחמם טמא בגימ' בלא ניגוב ידים, ואם תאמר והרי ברכת אבי הבן שמברך להכניסו בבריתו וכו' אחר המילה ולא הוי עובר לעשייתה, ויש לומר משום דחיישינן שמא תתקלקל המילה, ונמצא מוציא שם שמים לבטלה, ואם תאמר בשחיטה ותקיעת שופר נמי ליחוש, ויש לומר ששחיטה ותקיעת שופר הם תלויות בידו ובדעתו, אבל מילה היא תלויה באדם אחר הילכך מברך לאחר עשייתה, כך כתב הרב שר שלום גאון ורבינו תם. וכן כתב בעל העטור שכל מצוה שהיא תלויה ביד אחר אין מברכין עובר לעשייתה, ויש אומרים שהטעם שמברכין ברכת להכניסו בבריתו וכו' אחר המילה לפי שאינה כשאר ברכות שמברכין לעשות המצוה אלא ברכת שבח והודאה היא שהאב מודה לשם שזכהו לבן ולהכניסו בבריתו של אברהם וזהו הנכון.

כתב בעל המאור דלאו דוק' בכל המצות מברך עליהן עובר לעשיתן שהרי יש מצות שבשעת קיומן מברך עליהם ולא עובר כגון ישיבת סוכה שאין אנו מברכין קודם ישיבה אלא אחר ישיבה. הילכך כל מצוה שיש שהות בעשייתה כדי לברך עליה עד שלא נגמרה כגון ישיבת סוכה שכל היום הוא יושב אין צריך לברך עובר אלא בשעת קיומן. וכגון נטילת לולב שכל זמן שנוטלו בידו עושה המצוה וכגון להתעטף בצצית שכל היום היא מצותו. וכן להניח תפלין יכול אדם לברך בשעת קיומן ולא עובר, וכן כל כיוצא באלו ולא הוצרך לומר עובר לעשייתן אלא למצות שאלולא בירך קודם התחלתן שוב אינו יכול לברך בשעת קיומן שאינו מאריך בהם כגון מילה ושחיטה וכסוי הדם ותקיעת שופר שאי איפשר לתקוע ולברך ביחד וכן כל כיוצא באלו צריך לברך עובר לעשייתן ע"כ. וכן כת' הר"מ במז"ל העושה מצוה ולא בירך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשייה, ואם דבר שעבר הוא אינו מברך, כיצד הרי שנתעטף בצצית או שלבש תפלין או שישב בסוכה ולא בירך תחלה חוזר ומברך אחר שנתעטף בצצית או אחר שלבש תפלין או אחר שישב בסוכה וכן כל כיוצא באלו. אבל אם שחט או כסה הדם או הפריש תרומות ומעשרות ולא בירך אינו חוזר ומברך אחר כן וכן כל כיוצא באלו.

עוד כתב הרמב"ם ז"ל כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייתה, כמו שחיטה וכסוי הדם והפרשת תרומות ומעשרות ועשיית מעקה וכיוצא בהן וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון, כיצד העושה סוכה או לולב או שופר או צצית או תפלין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה לעשות סוכה או לעשות לולב או לעשות שופר או לעשות צצית או לכתוב תפלין או לכתוב מזוזה מפני שיש אחר עשייתן צווי אחר. ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או בשעה שיתקע בשופר או כשיתעטף בצצית או כשילבש התפלין או כשיקבע המזוזה כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה. וכן כל מצוה שהיא קנין לו כגון צצית ותפלין ומזוזה ומעקה וכן כל מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון בנו מברך עליה בשעת עשייה שהחיינו ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהן שהחיינו בשעת עשייה מברך עליהם שהחיינו בשעה שיצא ידי חובתו בהן וכן כל כיוצא בהן. ע"כ דברי הרמב"ם ז"ל. והעולם לא נהגו כן לברך שהחיינו על המילה מפני שהיא יותר תדירה מפדיון הבן וגם אין לה עת קבוע משנה לשנה, ויש אומרים שגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על ביעור חמץ מפני שאין קבוע לו זמן שהיוצא בשיירה קודם שלשים יום ודעתו לחזור חייב לבער. וכן העושה ביתו אוצר. וזה הטעם אינו נכון בעיני שהרי הרוצה לעשות סוכה בריש שתא לשם החג שהיא כשרה למה מברכין שהחיינו והרי אין זמנה קבוע. והטעם הנכון בעיני הוא מה שכתוב בתשובות הגאונים שאין מברכין שהחיינו אלא על דבר שיש בו שמחה והנאה לגוף. והכי אמרינן בתוספתא דברכות ההולך להפריש תרומות מברך שהחיינו נראה מפני שהוא שמח ונהנה באסיפת פירותיו. וכן מברכין שהחיינו על מקרא מגלה ונר חנוכה שהם לשמחה דחס רחמנא עלן ופרוקינן וכן נטילת לולב יש בו שמחה והנאה לגוף שמריח ריח טוב וכן תקיעת שופר יש בו שמחה לפי שבתקיעת שופר יעלה זכרוננו לפניו לטובה, וכן פדיון הבן יש בו שמחה שיצא בנו מכלל נפל. אבל בדיקת חמץ אין בה שמחה והנאה לגוף אבל מצטער הוא באבוד חמצו הנשאר לו ובשריפתו וספירת העומר גם כן אין בה שמחה והנאה לנו בזמן הזה. וגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על המילה משום דאיכא צערא דינוקא. ואם תאמר והרי מצה ומרור וארבעה כוסות שיש בהן שמחה והנאה לגוף ואין מברכין שהחיינו. ויש לומר שדי לו בברכה שאחר ההגדה שמזכיר בה והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור אי נמי די לו בזמן שאו' על הכוס במועד וגם מזה הטעם נוכל לפר' שאין לברך שהחיינו על ביעור חמץ שכיון שהבדיק' היא לבער החמץ לצורך המועד די לו בזמן שאומר על הכוס במועד וכן בספירת העומר כיון שהספירה אינה אלא לצורך הבאת הבכורים כמו שנאמר וספרתם לכם וגו' עד ממחרת השבת די לו בזמן שאומר על הכוס במועד. ואם תאמר והרי קריאת ההלל במועדים ובראשי חדשי' שיש בו שמחה ואין מברכין שהחיינו כמו בקריאת מגלה. ויש לומר דקריאת ההלל של מועדים די לו בזמן שאומר במועד והלל של ראש חדש אין לברך בו שהחיינו לפי שמקצת החדשים הם חסרים ולא מצאנו שהחיינו בפחות משלשים יום שהרי הרואה את חבירו בפחות משלשים יום אינו מברך שהחיינו, וגם מזה הטעם אין אומרים זמן בשבתות על הכוס מפני שהם בפחות משלשים יום. והרמ"ה כתב טעם אחר שאין מברכין שהחיינו אלא על מצוה שעשייתה היא גמר מלאכתה, וגבי ביעור חמץ הבדיקה והביטול שעושין ליל י"ד אינה גמר. ועוד שאין זמן השבתה מן התורה אלא בסוף שש שעות.

יש לדעת טעם המצות שמברכין עליהם ושאין מברכין עליהן ועל זה שאל ה"ר אברהם בר יצחק אב בית דין את ה"ר יוסף בן פלאט למסור לו מפתח בהן, וזה לשון השאלה: צריך אני שתמסור לי מפתח על אלו מצות מברך על עשייתן כגון מי שעומד בפני רבו שהיא מצות עשה מפני שיבה תקום אם צריך לברך או לא. ומי שנותן צדקה לעני שנאמר פתוח תפתח נתן תתן, העבט תעביטנו, והשבת העבוט, ושלוח הקן, ומעקה, ומבקר חולים, ומנחם אבלים, ומלוה את המת, ומכניס חתן וכלה לחופה, ומי שעוזב לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות דבשלמא תרומות ומעשרות אין צריך בנתינתם ברכה דדילמא נפטר בברכת הפרשתן אבל לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות צריך לברך עליהן בעזיבתן או לא. ופטר חמור בנתינתו ובעריפתו דתנן מצות פדיה קודמת למצות עריפה. ונתינת בכור, וראשית הגז ומתנו' והנותן שקלו והנותן חזה ושוק. והסומך. והמלוה כספו לעני, והלואת חסד לעשיר, והבאת שלום, ומורא וכבוד אב ואם, והמוכיח חבירו והשמטת כספים, ושלוח עבדים, וקביעות ראשי חדשים, וחשוב תקופות ומי שמשמח גר יתום ואלמנה ברגל והשבת אבידה וטעינה ופריקה, ומצות חליצה ויבום. כללו של דבר מכל אותן מצות עשה שמנאן בעל הלכות גדולות מפני מה מברכין על מקצתן כגון סוכה ולולב שופר וציצית תפילין ומזוזה וספירת העומר ונר חנוכה ומגלה והדומה להן ומקצתן אין מברכין עליהן וצריך אני מסירת מפתח מפני מה מברכין על אלו ולא על אלו כי אם נאמר אין מברכין על מצות עשה שיש בה אזהרה כגון לא תקח האם - שלח תשלח, לא תכלה - תעזוב אותם, לא תראה חמור שונאך - עזוב תעזוב עמו, לא תראה את שור אחיך - השב תשיבם, לא תראה - הקם תקים, לא תשא עליו חטא - הוכח תוכיח, אל ירע לבבך - נתן תתן, חליצה וייבום לא תהי' אשת המת, והרבה שדומין לאלו. ואם נסמוך על זה הטעם מה נאמר במוהל את הגדול או גדול שמוהל שצריך לברך. ואם לא מהל ענוש כרת וכן השוחט את הפסח או האוכלו שהי' מברך ואם לא עשאו ענוש כרת. ואם תאמר פסח ומילה מצות עשה הן ואין בהם אזהרה והרי שחיטה שאדם מוזהר שלא לאכול נבלה ומברך עליה או דילמא בנחירה בעלמא היה נצול מן הנבלה מאחר שלא מתה מעצמה והשחיטה היתה מצוה בפני עצמה באותה שעה שהיתה בשר נחירה מותרת ואעפ"י שעכשיו יש בנחירה משום נבלה כיון שהוקבעה אותה ברכה הוקבעה כל עיקר צריכין אנו למפתח על ענין זה. ומצאתי בהלכות פסוקות ומי שעושה מעקה צריך לברך אע"פ שכתוב בו ולא תשים דמים בביתך.

תשובה: הכי אסתברא לן דדהני מצות עשה דלא מברכינן עליהו לא תליין בחד טעמא בלחוד אלא כמה טעמי אית בהו. חדא מינייהו עשיית דין אע"ג דמצות עשה היא דכתיב ושפטתם צדק לא מברכינן עלה דילמא לא מקבלי בעלי דינין ההוא דינא עלייהו. אי נמי מחלי להדדי מאי דתבעי ומיעקר ליה עשה וליתיה כלל והוא הדין לעזיבה ופריקה והשמטת כספים וקרקעות ושלוח עבדים והענקתן ועמידה מפני הרב ומורא, וכבוד אב ואם, ונתינת צדקה לעני, והלואת אביון, והשבת גזלה, וחזרת רבית, והשבת אבדה, ועזיבת לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות, ונתינת מעשר עני, ומי שמשמח גר ויתום ואלמנה, ובקור חולים, ונחמת אבלים, ולוית המת והכנסת חתן וכלה לחופה, ועריפת פטר חמור, והשבת העבוט, ונתינת נבלה לגר, ומכירתה לנכרי, ושריפת נותר, ושלוח הקן אלו כלן אין מברכין עליהן מכמה טעמים. יש מהן מפני שאין בהם מעשה כגון השמטת כספים וקרקעות ומאי דדמי להו. ואית בהו נמי משום דמחיל מריהו ועקר ליה לעשה.

ויש מהם מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה כגון השבת גזלה ורבית ועזיבת לקט שכחה ופאה ומאי דדאמי להו דכתיב וכרמך לא תעולל וגו' ואם לקטת לעני ולגר תעזוב אותם, לא תכלה פאת שדך לקצור ואם כלית וקצרת אותם לעני ולגר תעזוב אותם ואם לא לקט ולא כלה אלא עזב מעיקרא דלית בהו עבירה לא מברכינן עליהו משום דלית בהו מעשה אי נמי משום דמחלי עניים גביה ועקרי ליה לעשה וכגון השבת העבוט דכתיב לא תבא אל ביתו לעבוט ואם באת לביתו ונטלת עבוטו השב תשיב לו את העבוט. ואם משכנו על ידי שליח בית דין דליכא עבירה לא מברכינן משום דמחיל גביה לווה מריה דמשכונא ולא בעי ליה וקא מיעקר ליה עשה דהשבה ושלוח הקן נמי מצוה הבאה בעבירה היא דכתיב [הגהה. א"א הא לא מחוורא שאם נטלה על מנת לשלחה מאי עבירה איכא ע"כ.] דכתי' לא תקח האם על הבנים ואם לקחת שלח תשלח, וכן עריפת פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו, וכן שריפת נותר לא תותירו והנותר ממנו אלו כולן ומאי דדמי להו משום דהוו מצוה הבאה בעבירה לא מברכינן עליהו.

ואיכא נמי דלא מברכינן עליהו משום דתלו בדעת אחרים דרחמנא אזהר לאהנויי להו. והואיל ואיפשר דמימנעי מהיא הנאה או דמחלי לי' ומיעקר ליה עשה לא מברכינן עלייהו כגון נתינ' צדקה או מעשר עני לעני. ומשמח גר ויתום ואלמנה ברגל. והענקת עבדים. ונתינת נבלה לגר ומכירתה לנכרי. וארבעה ועשרים מתנות נמי אין מברכין על נתינתן לכהן משום דלא יהיב ליה ישראל לכהן מדידיה כלום דליבריך לתת לכהן אלא רחמנא הוא דיהיב להו לכהנים, דכהנים משולחן גבוה קא זכו כדאמרינן בכמה דוכתי שאני מתנות כהונה דכהנים משולחן גבוה קא זכו דכתי' ואני קנה נתתי לך את משמרת תרומותי וגומ' וכיון דלרחמנ' נינהו לא מצי לברוכי עליהו דומיא דנתינת שקל לגבוה שאינו מברך עליו לתת לגבוה וכל מאי דדמי להו משום דלא יהיב ליה מדידיה כלם דכתי' לה' הארץ ומלואה. וכן הוא אומר בדוד כשהקדים הכסף והזהב לבית המקדש כי ממך קבל ומידך נתנו לך. אבל פדיון הבן אע"פ שהוא ממתנות כהונה מברך על פדיונו ולא על נתינתו וה"ה לפדיון פטר חמור שמברך על פדיונו ולא על נתינתו כמו שהוא מברך על הפרשת תרומות ומעשרו והפרש חלה מן העיסה ולא על נתינתן דמתנות כהונה הן ואין מברך עליהם משום טעמים דאמרינן. ואי אמרת אמאי מברכין על פדיון הבן ועל הפרשת תרומות ומעשרות וחלות והא ממתנות כהונה הן היינו טעמ' דמברכינן עלייהו משום דלפדו' בנו לתקן תבואתו ועיסתו אזהריה רחמנ' ושניא פדייה והפרש' מנתינה דהא תליא ביה וקביעא עילויה ונתינה תליא בדעת אחרים והיא ממתנו' כהונה דזכי להו רחמנא בגויהו וכל שכן שמברך על פדיון כרם רביעי ועל הפרשת מעשר שני משום דלא תליין בדעת אחרים ולא בהנאתן אבל לתקוני כרמו ותבואתו הוא דעבד דרמיא עליה לחודיה וכן מברכין על הפרש' מעשר עני דלתקוני הוא דמחייב דלא תליא בדע אחרי' ולא בהנאתן ואיפשר דמחלי ליה ומיעקר ליה עשה.

ואין מברכין על החליצה משום דמצוה הבאה בעבירה היא דקא עבר על עשה דיבום. וכן אין האשה מברכת על החליצה ולא על היבוש משום דלא מיפקדא אפריה ורביה. וכיון שאינה במצות יבום אינה במצות חליצה וכר' יוסי דאמ' כל העולה ליבום עולה לחליצה וכו' דאלמא חלליצה ויבום איתקשו להדדי וכן אין מברכין על הגירושין דשנאוי המשלח ואית בה עבירה. ואם נפשך לומר ליבריך על הנך נשי דמצוה לגרשן ולית בהו עבירה כגון אותן שכופין אותן להוציא, וכן מי ששהתה עשר שנים ולא ילדה ובמאי דדאמי להון שאין בגירושיהן עבירה. יש לומ' דלא פלוג רבנן בגירושין דגזרי הני אטו הני. אי נמי משום דמי ששהתה עשר שנים אית בה ספיקא דדילמא מיניה הוא ולא זכה ליבנות ממנה ולא מצוה עביד בגירושיו.

אבל על ברכת כהנים ועל תקיעת שופר מברך ועל שאר מילי דמפרשי ועל עשיית מעקה מברך משום דתליא ביה ולא איפשר למעקריה כהנך דתליין ביד אחרים. ועל קריאת המועדים מאן לימא לן דלא מברכין בית דין בארץ ישראל על קביעתן אבל לדידן דלית לן סוד העיבור לא תליא מצות קביעות חדשים בדידן דהא לא קבעינן ולא מידי אלא בתר חשבון העיבור אזלינן. ואי אמרת ליבריך משום לא תסור או משום שאל אביך ויגדך. משום דלית בהו מעשה דהא חשבון בעלמא הוא ולית ביה מעשה. [הגהה כת' ה"ר גרשום ב"ר שלמה שקשה לסברא זו ברכת ספירת העומר שהוא חשבון ומברכין עליו].

וכן לא מברכינן על ארבע מיתות בית דין ולא על מלקות דקודשא בריך הוא חס על בריותיו כדדרשי' בכי קללת אלוקים תלוי. א"ר מאיר מאי הלשון הזה אומרת קלני מראשי וכו' וכדדרשי' בלא קרב זה אל זה וכו' וכדאמרי' שאין אומר הלל בראש השנה מפני שהוא שעת הדין. וכדאמרינן נמי אין מפסיקין בקללות מפני שאין אומרים ברכה על הפורענות. והוא הדין שאין מברכין על השקאת סוטה. [הגהה א"א אני מברר זה הטעם כל מצוה שיש בה קלקול אחרי' אין מברכין עליה מפני שנראה כמודה על אותו קלקול ומכאן יבאו אלו שהוא מזכיר ויצאה מתנה לעני והשבת העבוט אפילו לקחו מיד בית דין או מיד הלוה וקריעה על המת ותנחומי אבלים ובקור חולים ואיפשר עזיבת לקט שכחה ופאה כיוצא בהם וכן עשיית הדין לבעלי דינין מפני שיש הגזל ועלוב' והרבה מהם נכנסין הטעם הזה].

אבל על עריפת עגלה מברכין וכן על הקרבת הקרבנות ועל סמיכה וזריקה והקטר אימורין ושאר מעשיהן והוא הדין ליציקת שמן על תנוך אזן מצורע ועל בהן ידו ומאי דדאמי להו וכל מעשה מנחות דהוו מברכין עליהו. ולא דמיא הכנסת כלה לחופה לפדיון הבן דמברכינן עליה דאלו לפדיון הבן אע"ג דמימנע כהן מלפדות אכתי רמיא מעת פדיון על האב ומיחייב לפדות את בנו או לפדות הבן את עצמו אבל הכנסת כלה לחופה דמשום גמילות חסד מזדקקינן להו אי מימנעי ולא בעי לן לעיולינהו לחופה מיעקרא לה האי מצוה לגמרי מינן. והאי ליכא למימ' ביבום ונישואין דאע"ג דתליא בדעת אחרי' ואפש' דממנע' האשה לא מיעקר' האי מצוה מן האיש אלא אכתי רמיא עליה מצוה יבום ונישואין לכי משכח מאי דליכא למימ' הכי בהכנסת כלה ונתינת צדקה ומאי דדאמי להו דמשום הנאתן חייביה רחמנא לגמול להם חסד וכיון דלא בעי מיעקר' לא האי מצוה מניהו והוא הדין לבקור חולים ולשום שלום בין אדם לחבירו ותנחומי אבלים שאין מברך לנחם אבלים ולשום שלום ולבקר חולים דהא בידיהו למיעקרא להאי מצוה. ולא על הוכחת חבירו נמי לא מברך דהא אמרינן תמה אני אם יש בדור הזה מי שראוי להוכיח ומי שמקבל תוכחה.

וליכא בשחיטה חד מהני טעמי דלימא דלא ליבריך עלה דהא לא תליא בדעת אחרים כי הנך. ולא מצוה הבאה בעבירה כי הנך דהא לא תאכלו כל נבלה לאו מצות עשה הנתק לעשה הוא כי הנך דליכא למימר לא תאכלו כל נבלה ואם תאכל תשחוט משום דלאו לתקוני לאו זה אתיא מצות שחיטה כמו לקט שכחה ופאה והשבת העבוט ושלוח הקן משום דהני לאו ניתקין לעשה וחד מעשה הם והויא להו מצוה הבאה בעבירה ולאו דנבלה לאו חד מעשה הוא בהדי מצות שחיטה דהא לאו לתקוני לאו זה אתיא מצות שחיטה הילכך הויא לא מצות עשה לחודה שאינה באה בעבירה ומשום הכי מברכינן עלה.

ונתינת שקלו נמי הדין נותן דלא מברכי עלה ולאו על מאי דדאמי לה ממידי דאיתיה לגביה משום דלה' הארץ ומלואה. והוא הדין נותן לתשלומי נזק בין נזק הגוף בין נזקי הממון אפילו שלמם המזיק מדעתו וכן נמי תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה שאינו מברך עליהם משום דמצוה הבאה בעבירה הם. ומנא לן דלא מברכינן על מצוה הבאה בעבירה דתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר הרי שגזל סאה של חטים טחנה לשה אפאה הפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ועליו הכתו' אומר ובוצע ברך נאץ ה'. וקאמר רבא דטעמא דר' אליעזר בן יעקב משום דהויא לה מצוה הבאה בעבירה. ותנן נמי במסכת ברכות אבל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו אין מזמנין עליו ואפילו בטבל טבול מדרבנן. [הגהה א"א אין זה כלום שלא אמרו לפטור אותו מן הברכה וגם לא מי שאכל טבל שיהא פטור מברכה אלא שאין מזמנין עליו לפי שאינו בתורת קביעות. וכן דברי ר' אליעזר בן יעקב לא לפטרו מנטילת חלק ולא מברכת חלה אלא שיש עבירה עם מצותו ואינו כמברכין אחרים על המצות ואיך יעלה על דעת שהאוכל טבל דרבנן יהא פטור מברכ' המזון דאוריתא וכן מה שאמרו אין מזמנין על עם הארץ בחבורה לא שיהא עם הארץ פטור מברכת המזון אלא לפי שאין תלמיד חכם רשאי לקבוע עמו חבורה, ואותה סוכה שהיה ריש גלותא ורבנן יתבי בגוה שהיתה גזולה לא היו מברכין עליה בשביל שבאה בעבירה שהיו עציה גזולים תמה"א אבל יש מצוה הבאה בעבירה במקומות אחרים שמעכבין גוף המצוה וכל שכן הברכה, ודוק]. וטעמא דהאי מילתא משום דהויא לה מצוה הבאה בעבירה.

ומנא לן דכל מצות עשה דאיפשר למיעקרה אע"ג דאכתי לא מתעקרא כמאן דמתעקרא דמיא דתנן בפרק אלו נערות כיצד שותה בעציצו אפי' היא חגרת ואפילו סומה ואפילו מוכת שחין אבל אם נמצא דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו. ואמרינן עלה בגמ' וליתי עשה ולידחי לא תעשה אמר ליה היכא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת אי נמי סדין בצצית דלא איפשר דלא לקיומי לעשה. אבל הכא אי אמרה לא בעינא ליה מי איתיה לעשה כלל אלמ' כיון דאיפשר למיעקריה לעשה אע"ג דאכתי לא איתעקר הוה ליה כמאן דליתיה דהא לא קביע הואיל ומשום הנאה דידיה חייביה רחמנא למנסב' דידיה חייביה רחמנא למינסבה וכיון דאמרה לא בעינא לה להאי הנאה איעקר ליה מצות עשה שבה. [הגהה א"א איפשר שהטעם ראוי לסמוך עליו אבל הראיה אינה כלום אטו באשה הראויה לקיימה מי ליתיה לעשה ואע"ג דמצי איהי למיעקריה]. וגמרינן מינה למורא וכבוד אב ואם ועמידה מפני רבו הואיל ואיפשר למעקריה להאי עשה דידהו דהרב שמחל על כבודו כבוד מחול חשבינן ליה כמאן דליתיה ולא מברכינן עליה והוא הדין לשאר מצות עשה דדמיין להו. ולגבי מתנות כהונה נמי אמרינן כהנים משלחן גבוה קא זכו. וגבי גזלת הגר דהוא ממתנות כהונה אמרי' קנאו השם ונתנו לכהנים וכדמתבררא בבבא קמא דשמעת מיניה דמאן דיהיב מידי ממתנות כהונה לכהן לא יהיב ליה מדידיה אלא דרחמנא נינהו כדכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי וגומ' הילכך לא מברך ישראל על נתינתה לכהן. עד כאן תשובת הר' יוסף בן פלאט.

יש מצות שמברכין עליהם בעל ויש שמברכין עליהם בלמ"ד. וכתב רבינו תם טעם לדבר כל מצוה הנעשית מיד מברכין בעל כגון על המילה. על ביעור חמץ, על אכילת מצה, על אכילת מרור, על מקרא מגילה, על הטבילה, על נטילת ידים, על נטילת לולב, על ספירת העומר, על מצות עירוב. וכל מצוה שיש בה שהות כגון להניח תפילין כל היום, להתעטף בציצית להיות עטוף בו כל היום, לישב בסוכה לאכול ולטייל בה כל היום, מברכין בלמ"ד דלהבא משמע, ולהדליק נר של חנוכה יש שהות במצותה כדאמרינן בפרק במה מדליקין מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ולכך מברכין בלמ"ד. וכן לשמוע קול שופר יש שהות להפסיק בין התקיעות שעיקר מצות שופר על סדר הברכות. ומה שמברכין להכניסו בברית של אברהם אבינו מפני שברכה זו אינה כשאר ברכות אלא שבח והודאה היא לבורא כמו שפירשנו למעלה. ומה שמברכין בתפילין של יד להניח ועל של ראש על מצות מפני שלא רצו רבותינו לתקן שתי ברכות זו אחר זו על מצוה אחת בסיגנון אחד אלא הראשונה מברך להניח שכך דינה כמו שאמרנו. והשנייה על מצות שהיא גמר המצוה. ומה שאנו מברכין על ההלל לקרוא את ההלל ואנו מברכין על מקרא מגלה מפני שקורין את המגלה בלא הפסק אבל בקריאת ההלל מפסיקין והצבור עונין ראשי פרקים. ועוד דאמרינן בפסחים שעיקר קריאת ההלל תקנו נביאים הראשונים לקרותו על כל צרה שלא תבא על הצבור לכשיגאלו גומרין את ההלל. הילכך שייך בו לקרוא את ההלל שכל מצוה שאינה חובה תמיד לא שייך בו לברך על. והכלל הזה הוא בלא טעם. וגם רוב התירוצים הם בדוחק ועוד קשיא לי לדבריו נר של שבת ולהפריש תרומה. וא"ת דעל הפרשת תרומה אמרינן אינו כן דגרסינן בתוספתא דברכות היה הולך להפריש תרומות ומעשרות מברך בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש תרומות ומעשרות. ועוד דלאכול מצה ולאכול מרור אמרינן כמו שנפרש לקמן.

והרמב"ם כת' טעם אחר כל מצוה שעושה אותה לעצמו מברך לעשות כגון המל בנו או עושה מזוזה לביתו או מעקה לגגו או הפריש תרומה לעצמו או לבש תפילין או נתעטף בציצית ואם עשה אותה לאחרים כגון מל בן חבירו או עשה מזוזה בבית חבירו או מעקה בבית חבירו או הפריש תרומה לחבירו מברך על העשייה. עשה מצוה לו ולאחרי' כאחד אם היתה מצוה שאינה חוב' מברך על העשייה לפיכך הוא מברך על מצות עירוב היתה חובה ועשה אותה לו ולאחרים מברך לעשות לפיכך מברך לשמוע קול שופר. נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב כמו לישב בסוכה מכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה בלא ברכה מברך על העשייה אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל וכדברי הרשו' הם אפי' שחט לעצמו מברך על השחיטה ועל כיסוי הדם ועל נטילת ידים וכן הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק ע"כ. והראב"ד השיג עליו וזה לשונו, אמר אברהם קשיא לי על מקרא מגלה ואם נאמ' כל מצוה שהיא מדבריהם אומ' על שהיא כעין רשות קשיא לי נר חנוכה, ואולי מפני שאין לה קצבה שהמהדרין מוסיפין וכן המהדרין מהמהדרין יותר. אי נמי מפני שזאת הברכה הוקבעה על נס הנרות שבמקדש שהם של תורה לפיכך עשאוה כשל תורה. ובין כך ובין כך קשיא לי על אכילת מצה ועל אכילת מרור, ועוד יש תימה היאך לא הקשה אותם בגמ' למאן דאמ' לבער חמץ. ומסתברא דלאכול אמרינן בהני ומסיק הכי בגמרא דאמר בורא פרי האדמה ולאכול מרור, עד כאן. גם ברכת תפילין של יד ושל ראש קשיא לי לדבריו.

וי"א טעם אחר כל מצוה שאיפשר לעשותה על ידי שליח והיא להבא מברכין בעל. וכל מצוה שאי איפש' לעשותה על ידי שליח והיא להבא מברכין בלמ"ד. וזו היא קצת סברת התלמוד בפ"ק דפסחים גבי פלוגתא דביעור חמץ דאמרינן בלבער חמץ כוליה עלמא לא פליגי דלהבא משמע כי פליגי בעל ביעור חמץ, ומקשי למאן דאמר לבער חמץ אקב"ו על המילה, וקאמ' היכי לימ' למול לא סגיא דלאו איהו מהיל. ומקשי אבי הבן מאי איכא למימ' ומתרץ אין הכי נמי כלומר כיון שהוא עצמו מוהל וצריך למול יש לו לברך בלמ"ד אבל למאן דאמר על ביעור חמץ אפי' אבי הבן נמי על המילה הוא מברך כמו שפירש רש"י. ולזה הטעם צריך לברך לאכול מצה ולאכול מרור מפני שאי איפשר לעשותן על ידי שליח והן להבא. והכי גרסי' להו בפרק ערבי פסחים בנוסחאות ישנות ומדוייקות וכן הביאם רב עמרם בסדורו. ועוד דגרסינן בתוספתא בשלהי פסחים אי זו היא ברכת הפסח בא"י אמ"ה אקב"ו לאכול את הפסח, אי זו היא ברכת הזבח בא"י אמ"ה אקב"ו לאכול הזבח ואלו כיוצא בהן. וגם לזה הטעם יתישב מה שהקשינו לאותם הטעמים הראשונים מאי שנא תפילין של ראש משל יד דבשלמ' להניח תפילין אתי שפיר מפני שאי איפשר לעשותה על ידי שליח והיא להבא ולכך מברכין בלמ"ד. ועל מצות תפילין גם כן לפי שכבר הניח של יד וכשמניח של ראש לא קרינן בה להבא אלא לשעבר ולכך מברכין בעל. וא"ת והרי נר חנוכה שאיפשר לעשותה על ידי שליח והיא להבא ומברכין בלמ"ד. וי"ל שהדליקה עצמה היא המצוה והואיל והוא נותן השמן והפתילה משלו כדאמרינן בפרק במה מדליקין דצריך לאשתתופי בפריטי לא קרינן בה שאיפשר לעשותה ע"י שליח ולכך מברכין בלמ"ד, אי נמי דרך העולם הוא שכל אדם מדליק בביתו מפני חביבות הנס וכן נר של שבת וא"ת והרי טבילה ונטילת ידים שאי איפש' לעשותם ע"י שליח ומברכין בעל. וי"ל מפני שאין עשייתם להבא אלא לשעבר כמו שפירשנו למעלה. ולכך מברכין בעל, אי נמי כיון דטבילת כלים איפש' לעשותה ע"י שליח לא חלקו חכמים בכלם. וא"ת והרי כסוי הדם ששא"א לעשותה ע"י שליח ומברכין בעל, וי"ל שכסוי הדם הוא גמר מצוה ולא קרינא ביה להבא אלא לשעבר ואפי' לאחר הכסוי יכול לברך כיון שבירך מקודם על השחיטה. וא"ת והרי העומר שא"א לעשותה ע"י שליח ומברכין בעל, וי"ל מפני שכבר הוקרב העומר ואנו מונין ממנו ולא הוי להבא אלא לשעבר ולכך מברכין בעל. לישב בסוכה היא בלמ"ד מפני שא"א לעשות' ע"י שליח והיא להבא שעיקר מצות סוכה אכילה ושינה כעין דירה, ועל המילה ועל מצות עירוב ועל השחיט' הם בעל מפני שאיפש' לעשותן ע"י שליח והן להבא. וא"ת והרי ברכת אבי הבן שמברך להכניסו בבריתו וכו', שאיפשר לעשותה על ידי שליח כשאין האב בעיר ומברכין בלמ"ד, וי"ל מפני שמברך אותה אחר המילה לא קרינן ביה להבא אלא לשעבר ולכך מברכין בלמ"ד, וכבר פירשנו הטעם למעלה. וא"ת והרי נטילת לולב שאי איפש' לעשותה על ידי שליח ומברכין בעל. וי"ל מפני שא"א לברך להבא אלא לאחר הנטילה קודם הנענוע. וא"ת והרי תקיעת שופר שאיפש' לעשותה ע"י שליח ומברכין בלמ"ד, י"ל שהשמיעה עצמה היא המצוה והואיל וא"א לשמוע אלא ע"י שליח לא קרינן בה שאיפש' לעשותה ע"י שליח ולכך מברכין בלמ"ד. וא"ת והרי מקרא מגלה שא"א לשמוע ע"י אחר אלא על ידי אזנו ומברכין בעל וי"ל שאינו מברך על השמיעה אלא על הקריאה ואיפש' לצאת ידי הקריאה על ידי שליח ולכך מברכין בלמ"ד. וא"ת והרי קריאת ההלל שאיפשר לעשותה ע"י שליח ומברכין בלמ"ד, וי"ל כיון שצריך לענות ראשי פרקים וגם צריך לומר הודו אנא ה' לא קרינן ביה שאיפשר לעשותה על ידי שליח ולכך מברכין בלמ"ד. ומיהו קשיא לי להאי טעמ' מברכת התורה שא"א לעשותה ע"י שליח והיא להבא ומברכין בעל, ויש שמברכין לעסוק בדברי תורה. ונוכל לתרץ שגם זו איפשר לעשותה על ידי שליח שאדם אחר יכול להוציא את הרבים ידי חובתן.

כל הברכות כלן פותחין בהם בברוך וחותמין בהם בברוך חוץ ממקצת ברכות שיש מהן שפותחין בברך ואין חותמין בהם בברוך כגון ברכת הפירות וברכת המצות לפי שהן מטבע קצר. ויש מהן שחותמין בהן בברוך ואין פותחין בהן בברוך כגון ברכת הסמוכ' לחברתה לפי שפטרתה הראשונה שנפתח בברוך. ויש קושיות רבות על כלל זה כגון מברכת אלקי נשמה שאינה סמוכה לחבירתה ואינה פותחת בברוך. ומשבע ברכות של חופה שפותח באשר יצר את האדם בצלמו בברוך ואע"פ שהיא סמוכה למה שלפניה. וגם מברכות אחרות. ועל סדר הברכות אפרש טעם לכל אחת ואחת בע"ה.

גרסי' בפ' ערבי פסחים אמ' שמואל כל הברכות כלן צריך שיאמר מעין חתימת' סמוך לחתימת' פום בדיתא אמרי מעין פתיחת' סמוך לחתימת' וק"ל כשמואל. גרסינן בברכות בפ' כיצד מברכין אמ' רב כל ברכה שאין בה אזכרת השם אינה ברכה. ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה. אמ' אביי כותיה דרב מסתברא. דתניא לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו. ור' יוחנן אמר תני' לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו. יש פוסקים הלכה כרב מדקאמ' אביי כוותיה מסתברא אבל רבינו האיי והרי"ף והרמב"ם פוסקין כר' יוחנן דכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה ודוקא בפתיחת הברכה אבל בחתימתה אין צריך מלכות וגם ברכה הסמוכה לחבירתה אינה צריכה הזכרת השם ומלכות ואמרי' בירוש' דברכות בפ' הרואה ר' זירא ורב יהודה כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, אמר ר' תנחומא אנא אמינא טעמא ארוממך אלהי המלך. רבא אמ' צריך לומר בה אתה. שמואל אמר אף אלהינו. ובמדרש אומר מנין שזכורין את הם שנאמ' ברוך אתה ה' למדנו חוקיך. וכתי' כי שם ה' אקרא. ומנין שאומ' מלכות שנאמ' ארוממך אלהי המלך. ומנין שעונין אמן אחר המברך שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו. אמר להם משה לישראל כשאני מברך אתם תענו אמן. ואם תאמר ברכה ראשונה של שמנה עשרה ברכות וברכה מעין שבע שאומר בערב שבת למה אין בהם מלכות. ויש לומר שהאל הגדול נחשב כמו מלכות כדאמרי' בראש השנה דשמע ישראל וגומ' נחשב כמו מלכות. ויש אומרים כי אלהי אברהם הוא כמו מלכות לפי שעדיין לא המליכוהו עליהם העולם עד שבא אברהם והודיע טבעו בעולם. וזהו שנאמר ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי.

ומסקינן בפרק ג' שאכלו שאין חותמן בשתים כגון מושיע ישראל ובונה ירושלם מפני שאין עושין מצות חבילות חבילות אלא יודה על כל אחת ואחת לבד. ומקשי על הארץ ועל המזון ארץ דעבדא מזון. על הארץ ועל הפירות ארץ דעבדא פירות. מקדש ישראל והזמנים ישראל דמקדשי לזמנים. מקדש ישראל וראשי חדשים, ישראל דמקדשי לראשי חדשים, ומקשי מקדש השבת וישראל והזמנים. מקדש השבת וישראל וראשי חדשים פירוש דאפי' תמצא לומר דקדושה דישראל וזמנים או ראשי חדשים חדא היא מכל מקום קדושה דשבת וישראל דמקדשי להו לזמנים תרתי נינהו. ומתרץ התם נמי חדא היא מאי טעמ' שבת הא מיקדשא וקיימא זמנים וראשי חדשים ישראל הוא דקבעי להו. והכי קאמ' מקדש השבת וישראל דקדשינהו לזמנים או לראשי חדשים. פי' מה ענין להזכיר שבת עם קדוש' זו החדשה בחתימה אחת הא לאו מחד מינא נינהו דשבת קבעוה שמים ויום טוב קבעוהו בית דין אלא הטעם שנזכרה כאן עמה מפני שקדושת שבת היא סבת קדושת ישראל שנאמ' בה כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדשכם. הילכך נזכרה כאן מפני שהיא גורמת קדושת ישראל כמו שקדושת ישראל נזכרת ביום טוב בלא שבת לפי שהם סבת קדושת הזמנים ובדין היה להזכיר שבת אפילו ביום טוב בלא שבת אלא מפני שהוא דרך להזכירה בשבת בלא י"ט ומחזי כשקרא. הא למדת דחדא חתימה היא אבל במושיע ישראל ובונה ירושלם אינה תלויה זו בזו שאע"פ שבירושלם צריכין ישראל תשועה גם חוץ לירושלם ובגולה הם צריכין אותה ואם כן הויא חתימה בשתים. ואם תאמר הבוחר בתורה במשה עבדו ובישראל עמו ובנביאי האמת והצדק הרי שחותמין בארבע. ויש לומר דכלהו חדא מילת' היא שמברך להקב"ה שבחר בתורה שנתנה על ידי משה עבדו לישראל עמו ובחר בנביאים כדי להוכיח את עמו. כל ישראל חייבין בכל מצות האמורו' בתורה אחד מצות עשה ואחד מצות לא תעשה.

והנשים חייבות בכל מצות לא תעשה שהאשה הוקשה לאיש לכל עונשין שבתורה שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם דהיינו חייבי לאוין וחייבי כריתות וחייבי מיתות בית דין חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים. בל תקיף ובל תשחית שנאמ' לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך, כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהי בהשחתה משום דלית להי זקן ליתנהי בהקפה. בל תטמא למתים שנא' אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן. וכל מצות עשה שלא הזמן גרמה נשים חייבות חוץ מפריה ורביה ותלמוד תורה. פריה ורביה שנאמר פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה וכבשה כתיב האיש דרכו לכבש ואין האשה דרכה לכבש. ועוד דגבי יעקב אשכחן ני אל שדי פרה ורבה ולא קאמ' פרו ורבו. ותלמוד תורה שנאמ' ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם. ושהזמן גרמא נשים פטורות כדילפינן במסכת קדושין מתפילין שהוקשו לתלמוד תורה דכתיב ביה והודעתם לבניך ולא לבנותיך. והטעם שנפטרו הנשים ממצות עשה שהזמן גרמה לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו. ואם היתה מחוייבת במצות עשה שהזמן גרמא איפשר שבשעת עשיית המצוה יצוה אותה הבעל לעשות מצותו. ואם תעשה מצות הבורא ותניח מצותו אוי לה מבעלה. ואם תעשה מצותו ותניח מצות הבורא אוי לה מיוצרה. לפיכך פטרה הבורא ממצותיו כדי להיות לה שלום עם בעלה. וגדולה מזאת מצאנו שהשם הגדול הנכתב בקדושה ובטהרה נמחה על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו. ויש שבע מצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות בהן ואלו הן שמחה והקהל וקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח ומקרא מגילה ונר חנוכה וארבעה כוסות של פסח. שמחה הי' גזרת הכתוב שנאמר ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך. והקהל דכתיב גם כן שנא' הקהל את העם האנשים והנשים והטף. קדוש היום וכו' כדאמרינן בברכות נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה דאמ' קרא זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהי בשמירה איתנהי בזכירה. ואכילת מצה בלילי הפסח גם כן מזה הטעם שנא' לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. ואמרי' בפסחים כל שישנו בבל תאכל חמץ איתנהי בקום אכול מצה, והני נשי הואיל ואיתנהי בבל תאכל חמץ איתנהי בקום אכול מצה. ומקרא מגלה ונר חנוכה וארבעה כוסות של פסח מפני שאמרו רז"ל בשלשתן שאף הן היו באותו הנס. ופרש"י בשם הר' יצחק הלוי במקרא מגלה לפי שעיקר הנס נעשה על ידי אסתר המלכה, וכן פי' בנר חנוכה שעיקר הנס נעשה על ידי אשה ששמה יהודית שקצצה ראשו של אנטיוכוס, וכן פירש בד' כוסות של פסח כדאמרינן בפרקא קמא דסוטה בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים שנאמ' מוציא אסירים בכושרות אל תקרי בכושרות אלא בכשרות בזכות נשים כשרות, וכת' הר' יצחק בר' אברהם דלישנא דאף הן היו דמשמע שהן טפלות לא אתי שפיר לפי פי' רש"י דהוה ליה למימ' שהן היו עיקר הנס. ועוד דבירושלמ' דמגלה לא משמע כפירושו דאמרינן התם ר' יונה אבוה דר' מונא היה מתכוין לקרותה לפני הנשי' שבביתו שהכל היו בספק פירוש בספק להשמיד להרוג ולאבד ולפי פי' רש"י היה לו לומר לפי שהן היו עיקר הנס. על כן נראה פירוש הירושלמי עיקר. וכן בנר חנוכה וד' כוסות של פסח שחייבות בהן לפי שאף הן היו בסכנה כשצרו עליהם מלכי יון וגם היו משועבדות במצרים. ואם תאמ' אפי' קטנים יהיו חייבין במגלה דהא כתיב טף ונשים ואע"ג דבירושלמי תני בר קפרא צריך לקרותה לפני נשים ולפני קטנים שאף הן היו בספק. מ"מ בגמרא דידן לא קאמ' אלא נשים חייבות בלבד ופליג על הירושלמי. וי"ל דנשים כיון דאיתנהי במצות לא תעשה ולא במצות עשה שהזמן גרמה הטילו עליהן מצות מגלה אע"פ שהיא מצות עשה שהזמן גרמה כיון שהן היו באותו הנס. אבל קטנים דלא שייכי במצות כלל לא מחייבינן להו אע"פ שהיו באותו הנס ע"כ. ולולי זה הטעם דאף הן היו לא היו חייבות בהן מפני שהן מצות עשה שהזמן גרמה ואע"פ שהן דרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון. ואם תאמר והרי בסוכה כתיב כי בסוכות הושבתי את בני ישראל ונשים היו באותו הנס ואפי' הכי הן פטורות כדאי' בסוכה בפ' הישן. וי"ל דסוכה שהיא דאוריתא לא נתחייבו נשים מטעם שאף הן היו באותו הנס אבל מצות דרבנן נראה להם לתקן גם לנשים מטעם שאף הן היו באותו הנס. וכתב ר"ת שהנשים חייבות שלש סעודות שאף הן היו באותו הנס של מן דלחם משנה לקטו כלם בערב שבת וכן חייבות לבצוע על שתי ככרות. ועוד דבעשה דרבנן שוות בכל עד כאן. ומצאתי כתוב שהנשים חייבות בהבדלה מדרבנן כיון שחייבות בקדוש כמו שאמרנו למעלה ממה שנאמ' ולהבדיל בין הקדש ובין החול. וכל מצוה שהנשים חייבות בה עבדים חייבי בה.

ויש שהן פטורין לעולם בכל המצות כגון חרש שוטה וקטן ויש שהן פטורין לפי שעה כגון החולה והעוסק במצות והסומא. החולה שאינו יכול לכוין את דעתו פטור מן המצות הצריכות כוונה, ואם הכביד עליו חוליו לפי כובד חוליו יהיה פטורו. ותנן חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה. והעוסק במצוה פטור מן המצוה. ותנן חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון. ותניא ר' יעקב אומר כותבי ספרי' תפילין ומזוזות ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים לאיתויי מוכרי תכלת פטורין מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורו' בתורה וכן מי שמתו מוטל לפניו והמשמר את המת והסומא תניא בבבא קמא בפי החובל ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת וכן היה ר' יהודה פוטרו מכל מצות שבתורה. מאי טעמא דכתי' אלה העדות והחוקים והמשפטים, כל היכא דליתיה במשפטים איתיה במצות ובחוקי' וכל היכא דליתיה במשפטים ליתיה במצות וחקים. ואמרינן בפ"ק דקדושין אמ' רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמ' לי הלכה כל יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דאמינא לא מיפקדנא ועבידנא כיון דשמעתא להא דאמ' ר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה אמינא מאן דאמר לי אין הלכה כל יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן מאי טעמא כי מפקידנא אית לי אגרא טפי. ואם תאמר מה סברא היא זאת אדרבא שאינו מצווה חשוב יותר שאע"פ שאינו מצווה הוא עושה. וי"ל שהמצווה דואג תמיד ומחזר לקיים המצוה ושאינו מצווה לא ידאג אלא אם בא לידו יעשנה ואם לאו לא יעשנה. ותנן לפום צערא אגרא. אי נמי המצווה הואיל ונענש אם לא יעשה דין הוא כשיעשה שיקבל שכר גדול. אבל שאינו מצווה כיון שאינו נענש גם זכר כל כך לא יקבל. ועוד גדול המצווה לפי שהוא משלים רצון קונו ומקיים מצותו שצוהו אבל שאינו מצווה אינו משלי' רצון קונו כיון שלא צווה.

כת' הרמב"ם ז"ל נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית מן התורה. ומדברי חכמים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לכנכו במצות. ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפין בלא ברכה וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהם אם רצו לעשות אותן בלא ברכה אין ממחין בהן. והראב"ד השיג עליו וזה לשונו אמר אברהם דוקא בציצית שאין בה כלאים. ויש שחולק ואומר אף בברכה שהברכה גם היא רשות ומביא מסעד לדבריו מדרב יוסף דאמר מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמ' סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מפקדנא ועבידנא. ואם איתא דמאן דלא מחייב לא חזי לברוכי אם כן איסורא קא עביד דאיהו בברכה עביד להו ע"כ. וכן כת' ר"ת שהנשים יכולות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמה אע"פ שהן פטורות מהן ואפי' מדרבנן לא מיחייבי כדמוכח בברכות בפרק מי שמתו גבי נשי' חייבות בקדוש היום דבר תורה. ואין כאן משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא לפי שמברכות ברכ' שאינה צריכה דהך דרשא אסמכתא בעלמא היא דהא אמרינן בפרק מי שמתו ספק קרא ק"ש ספק לא קרא יחוור ויקרא ולא אסרינן מספק משום לא תשא' קילל כיון שמתכוונת לברכה אין כאן משום לא תשא והביא ראיה מסומא כמו שאמרנו, ועוד הביא ראיה מדאמרינן בפ' בתרא דעירובין דמיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה כר' יוסי דאמ' נשים סומכות רשות אבל ר' יהודה פליג עליה התם ואמ' מיחו. ומסתבר לומר דמה שמיחו מפני שהיתה מברכת ש"מ דלר' יוסי שרי לברוי ועוד הביא ראיה מדאמ' רב אחא בפ' ערבי פסחים סומא פטור מלומר ההגדה. ופריך והא אמ' רבינא שאלתינהו לרבנן דבי רב ששת מאן אמר אגדתא בי רב ששת רב ששת ובי רב יוסף רב יוסף. ומוכח התם דלא פריך אלא ממה שמוציאין אחרים אבל מה שברכו הם עצמם לא קשיא ליה אע"ג דאיכא ברכת אשר גאלנו. וכתב הרא"ש מיהו אין זה ראיה כ"כ דעדיפא מינה פריך, ועוד דבברכת אשר גאלנו ליכא וצונו. ותימה הוא היאך תאמר וצונו בדבר שאינן מחוייבות לא מדאוריתא ולא מדרבנן. גם נראה דמסומא אין כל כך ראיה דסומא אע"ג דפטור מדאוריתא מחוייב מדרבנן כדמוכחא ההיא דפרק ערבי פסחים דמשני קסברי רב ששת ורב יוסף מצה בזמן הזה מדרבנן. ולכך היו יכולין ש"מ דאינהו מחייבי מדרבנן הילכך יכולין לברך ולומר וצונו כמו שאנו מברכין בנר חנוכה ובכל מצות דרבנן. ומה שחייבו סומא מדרבנן ואשה פטורה לגמרי היינו טעמא משום דהוי ממין בר חיובא ועוד שלא יראה כגוי שאינו נוהג בתורת ישראל אי פטרת ליה מכל המצות. אבל אשה מיחייבה במצות עשה שלא הזמן גרמה ובמצות לא תעשה עכ"ד. וה"ר יצחק בן גיאת הביא ראיה דנשים מברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמה מיהא דאמרינן הכל עולין למנין שבעה אפי' אשה אפי' קטן ואע"פ שהאשה אינה מצווה לעסוק בתורה כמו שכתבנו למעלה. וכתב ר"ת שאין זו ראיה דברכת התורה לפניה ולאחריה אינה משום מצות תלמוד תורה שהרי אפי' בירך ברכת הערב נא או נפטר באהבה רבה חוזר ומברך לחובת קריאת התורה תדע דבמקום שאין לוי קורא כהן וחוזר ומברך בקריאה שנייה אע"פ שכבר בירך בקריאה ראשונה. ועוד דילמא מה שאשה וקטן עולין למנין שבעה היינו באמצע שלא היו רגילין לברך כדאמרינן במגלה בפר' הקורא את המגלה עומד תאנא פותח מברך לפניה וחותם מברך לאחריה.

כל הברכות כלן בין ברכת מצות בין ברכת ההנאה צריך שלא יפסיק בדברים אחרים בין הברכה ובין דבר שמברכין עליו ואם הפסיק צריך לחזור ולברך פעם שנית. אבל אם הפסיק בדברים שהם מענין אותו דבר שמברכין עליו אינו צריך לחזור ולברך פעם שנית כדאמרינן בברכת המוציא שאם אמ' טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך לפי שהוא צורך אכילה וכן כל כיוצא בזה. וכת' הרא"ש שהשוחט בהמות או עופות ואחר ששחט אחד אמר הביאו לי אחרים לשחוט וכל דבר שהוא מענין שחיטה לא חשיב הפסק. עוד כתב הרא"ש יש אומרים שאין לבודק החמץ לדבר עד שיגמור כל הבדיקה. ויש מוסיפין עוד לומר שאם שח בדברים בעלמא שלא מעין הבדיקה שצריך לחזור ולברך וכל זה איננו נראה לי אלא שיש ליזהר שלא לדבר בין הברכה להתחלת הבדיקה אבל משהתחיל לא הויא שיחה הפסק מידי דהוה אישיב' סוכה וכאדם המדבר בתוך סעודתו דלא הויא שיחה הפסק להצריך לחזור ולברך על ישיבת סוכה וברכת המוציא דלא מצינו דשיחה הויא הפסק אלא בין תפילין לתפילין משום דברכה ראשונה קיימ' נמי אהנחת תפילין של ראש ואם סח צריך לברך פעם אחרת להניח תפילין לפ' ר"ת. ולפרש"י נמי כיון דתרי מצות מנהו ולא מעכבי אהדדי ואם לא סח אין צריך לברך על מצות תפילין אם כן הוי היסח הדעת ומיהו לכתחלה טוב ליזהר שלא יעסוק בשיחה בטלה עד שיגמור כל הבדיקה כדי שישים לבו לבדוק בחדרים ובעליות ובכל מקום שמכניסין בו חמץ עכ"ד.

כת' הר' יעקב בן הרא"ש צריך האדם לכוין בכל הברכות שהוא מברך פירוש המלות שמוציא בשפתיו מפיו ובהזכירו השם יכוין פי' קריאתו באל"ף דל"ת לשון אדנות שהוא אדון הכל. ויכוין עוד פירוש כתיבתו ביו"ד ה"א לשון הויה שהוא היה והווה ויהיה, ובהזכירו אלהים יכוין שהוא תקיף ואמיץ אשר לו היכולת בעליונים ובתחתונים כי אל לשון כח וחוזק הוא כמו ואת אלי הארץ.

גרסינן במנח' בפרק התכלת תניא ר' מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך אל תקרי מה אלא מאה. ותמצא כי מה בחלוף אותיות א"ת ב"ש עולה למנין מאה - י"ם ה"ץ. עוד יש רמז להם מן הנביאים שנאמר ומה ה' שואל ממך בגימטריא מאה. וגם יש רמז מן הכתובים שנאמ' הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', כלומר כמנין כי כן דהיינו מאה יברך גבר. ואלו הן מאה ברכות בין היום והלילה, על נטילת ידים, אשר יצר את האדם, אלקי נשמה שנתת בי טהורה, הנותן לשכוי בינה, פוקח עורים, מתיר אסורים, מלביש ערומים, זוקף כפופים, מגביה שפלים, רוקע הארץ על המים, שעשה לי כל צרכי, אוזר ישראל בגבורה. המכין מצעדי גבר, שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, שלא עשני אשה, המעביר חבלי שינה מעיני, על דברי תורה, הערב נא, אשר בחר בנו מכל העמים, ברכת ציצית, ברכת תפילין, ברוך שאמר, כל אלו שלשה ועשרים ושבע ברכות של ק"ש שחרית וערבית לפניה ולאחריה וברכת יראו עינינו שהוסיפו בערבית הרי אחת ושלשים. ושלש תפלות שבכל תפלה מהן י"ט ברכות עם ברכת המינין שהוסיפו הרי שמונה ושמונים. וכשהוא אוכל שתי סעודות של כל יום מברך י"ב ברכות ששה בכל סעודה, אחת כשנוטל ידיו תחלה, וברכת המוציא וד' ברכות של ברכת המזון הרי מאה חוץ מברכות המים והיין והפירות וכמה פעמים שחייב לברך כשיצטרך להפנות גדולים או קטנים. ובשבתות וימים טובים חסר מאלו המאה ל"ח כי אין בתפלות השבתות והמועדים כי אם שבע ברכות בכל אחת ובתפלות החול יש י"ט ברכות בכל תפלה הרי חסר שתים עשרה בכל תפלה שהם ששה ושלשים בשלש תפלות. וברכת התפילין וברכת יראו עינינו שתים הרי ל"ח. וכנגדן תמצא השלמה בשבתות וימים טובים כיצד בלילי שבתות וימים טובים אומ' ברכה אחת מעין שבע ומקדשין קדוש בביתם. ומוסף שיש בו שבע ברכות הרי תשע, ובסעודה השלישית ששה, על נטילת ידים, וברכת המוציא וברכת המזון שיש בה ארבע ברכות הרי ט"ו, חסר כ"ג וברכות היין והמים ועוד אמרינן בפרק התכלת אמר רב חייא בריה דרב אויא בשבתות וימים טובים דלא נפישי ברכות ממלא להו באספרמקי ומגדי, פי' אספרמקי מיני בשמים, ומגדי מיני פירות, כיצד יעשה מריח ריח זה ומברך לפניו וחוזר ומריח ריח זה ומברך לפניו ברכה הראויה לכל אחד ואחד. ואוכל מעט ירק ומברך לפניו ולאחריו, וחוזר ואוכל מעט מפרי זה ומברך לפניו ולאחריו ומונה כל הברכות עד שמשלים מאה ברכות. וגם יכוין בשבתות וימים טובים לברכת הקורא בתורה והמפטיר ויענה אחריהם אמן כי אמרו רז"ל גדול העונה אמן יותר מן המברך ויעלו לו להשלים מאה ברכות ואם יכול להוסיף על מאה ברכות הרי זה משובח כמו שאמ' דוד והוספתי על כל תהלתך. ואמר עוד פי יספר צדקתך כל היום תשועתך כי לא ידעתי ספורות.

סדר תפילות החול

קריאת שמע על המיטה

ועתה אחל לפרש על הסדר הברכות והתפלות בעזרת אלוה יושב תהלות המלמד אדם דעת.

הנכנס לישן על מטתו בלילה מברך בא"י אמ"ה המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי. על שם אל תתן שינה לעיניך ותנומה לעפעפיך. ואמר המפיל חבלי על שם חבלים נפלו לי בנעימים וגו' וכתי' בתריה אברך את ה' אשר יעצנו אף לילות יסרוני כליותי. ופי' חבלי שינה חלקים מחלקי השינה, וי"מ חבלי שינה כמו חבלי יולדה שכשהאדם עומד זמן רב ואינו ישן חבלי שינה וצירים אוחזין אותו והיינו דאמרי' בנדרים הנשבע שלא יישן שלשה ימים מכין אותו ויישן לאלתר. ואנו מברכין על השינה מפני שהיא מצרכי בני אדם כדאמרינן בב"ר א"ר שמעון בן אלעזר והנה טוב מאד זו שינה, וכי יש שינה טובה מאד לא כן תנינן יין ושינה לרשעי' הנאה להם והנאה לעולם אלא מתוך שאדם ישן קימעא עומד ויגיע בתורה והמאיר לאישון בת עין ע"ש יצרנהו כאישון עינו ורצה לומר שכשהאדם חפץ מאד לישן מחשיך אישון בת עינו וכשיישן הרבה ומקיץ מאיר אישון בת עינו.

יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתשכיבני לשלום על שם בשלום יחדיו אשכבה ואישן. ותעמידני לחיים ולשלום בשתי לשונות אלו כלל שמירת הנשמה והגוף. אמר לחיים על הנשמה שכשאדם הולך לישן הרי הוא כמת ומפקיד נשמתו ביד קב"ה ומחזיר' לו בבקר והרי כאלו החיהו. ואמר לשלום על הגוף שבלילה ימצאו נזקים ופגעים רעים יותר מביום והוא מתפלל שיעמידנו שלם בגופו. ואל יהבלוני חלומות רעים ולא הרהורים רעים כלומר שלא אבא לידי הרהור עבירה אפי' בחלום ותהיה מטתי שלימה לפניך. פי' אם אשמש מטתי יהיה הוולד ההווה שלם בעבודתך ולא יצא ממני שום זרע פסול. כמו שאמרו רבותי' ז"ל ביעקב שהיתה מטתו שלימה שלא נמצא פסול בזרעו. אבל אברהם ויצחק נמצא פסול בזרעם. והאירה עיני פן אישן המות. כלומר שתחזיר בי נשמתי ולא תהא שינתי שינת עולם. בא"י המאיר לעולם כולו בכבודו. שמעמידם ממטתם לאור היום ללכת אל עסקיהם.

וקורא פרשה ראשונה מקריאת שמע. דגרסינן בפרק הרואה הנכנס לישן על מטתו אומר משמע עד והיה אם שמוע ור"ח כתב שצריך לקראת גם והיה אם שמוע לפי שיש בה ובשכבך ובקומך, וכתב הרא"ש איפש' שגורס ר"ח שמע והיה אם שמוע, ואומר יושב בסתר עליון עד כי אתה ה' מחסי'. לפי שיש עד מחסי ששים תיבות כנגד ששים אותיות שיש בברכת כהנים ועליהם נאמר הנה מטתו של שלמה ששים גבורים סביב לה וגו' זה היה בית המקדש. והגבורים הם אותיות שבברכת כהנים כלם אחוזי חרב וגו' אמרו ז"ל כל הפסוקים נאמר בהם הזכרת השם יברכך ה', יאר ה', ישא ה'. ואומר מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, ה' מה רבו צרי וגו', עד לה' הישועה, ואומר השכיבנו עד ושמור באתנו ובואנו מעתה ועד עולם ואינו חותם, ואומר ברוך ה' ביום ברוך ה' בלילה ברוך ה' בשכבנו ברוך ה' בקומנו בירך נפשות החיים והמתים אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת ואומר ויאמר ה' אל השטן וגו' ואומר' אם תשכב לא תפחד וגו' ה' ישמור צאתך ובואך ואומר הנה מטתו של שלמה וגו' כלם אחוזי חרב וגו' ואומ' יברכך ה' וישמרך וגו' עד וישם לך שלום וישן לאלתר.

וכתב רבי' האיי שראוי להקדים הברכה לק"ש ולמזמורים ולכל הפסוקים האלו כדי שיישן מתוך הקריאה. ומביא ראיה מהירושלמי דאמר דר' זעירא הוה קרי את שמע וחוזר וקורא עד דהוה שקע מיניה גו שינתיה ואמרי' בפ"ק דברכות א"ר אלעזר כל הקור' ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיפיות בידו שנאמ' יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, פי' ירננו על משכבותם, כשירננו בדבר שנא' בו לשון שכיבה דהיינו ק"ש שנא' בה ובשכבך, אמ' ר' יצחק כל הקורא ק"ש על מטתו מזיקין בדלין הימנו שנאמ' ובני רשף יגביהו עוף, ואין רשף אלא מזיקין שנאמ' מזי רעב ולחומי רשף. ואין עוף אלא תורה שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו. וכתו' בחדושי דב"ש ואית דלא גרסי ואין עוף אלא תורה שנאמ' התעיף עיניך בו ואיננו. אלא ואין עוף אלא ק"ש שאמ' כופלין אותה שני פעמים ביום שחרית וערבית ועוף הוא לשון כפל כדמתר' וכפלת ותעוף. וא"ת א"כ לימ' תפלה שאנו כופלין אותה, וי"ל משום דאין מנין התפלות אלא מדרבנן. ועוד דתפלה לא מקריא כפל דהא שלשה פעמים אנו קורין אותה ע"כ. ויש אנשים כשקורין ק"ש שלפני מטתם שמברכין בא"י אמ"ה אקב"ו לקבל עלינו עול מלכות שמים ולהמליכו בלבב שלם. וטעות הוא בידם מפני שקריאת שמע שאומ' בבית הכנסת עיקר לפי שאומ' אותה בברכותיה וזו אינה אלא רשות כמו שהתבאר למעלה.

ברכות השחר

כתוב במחזור ויטרי העומד חצות לילה לעסוק בתורה נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים ואם נפנה מברך אשר יצר וכל הברכות של אחריו ומברך על התורה ואומ' איזהו מקומן ור' ישמעאל וכשהוא הולך לבית הכנסת להתפלל מתחיל ממקום שפסק. וכתב אבן הירחי אם השכים לקראת בתורה קודם עמוד השחר יברך הברכות אבל הקרבנות לא יאמ' שלא היו מקריבין הקרבנות אלא ביום שנאמר ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם. ואין לומר הקרבנות אלא בזמן עשייתן ע"כ. וכן ברכת לשכוי בינה לא יברך אלא ביום, וכן כתב הרא"ש. ואם השכים קודם התפלה לכתו' בדברי תורה חייב לברך ברכת התורה כמו ללמוד רק שלא יהא כותב בדברי הרשות. וגרסינן בפ"ק דברכות אמר רב הונא אמר שמואל השכים לשנות עד שלא קרא קרית שמע צריך לברך משקרא קרית שמע אין צריך לברך מאי טעמא שכבר נפטר באהבה רבה. ואמרינן עלה בירושלמי א"ר אבא והוא ששנה על אתר. וכתב הרא"ש נראה דהיינו דוקא בברכת אהבה רבה לפי שאינה נראית לשם ברכת התורה אלא כששנה לאלתר. ואם שנה לאלתר אז היא נראית ברכה לשם עסק התורה כמו לשם קרית שמע ואז לא יצטרך לברך על אותו היום אפי' יפסוק ויעמוד ויחזור וילמוד. וכן המברך על התורה ולמד אין צריך לחזור ולברך אם הפסיק באמצע לכך הוצרך לומר והוא ששנה על אתר על הנפטר באהבה רבה. ולא על המברך ברכת התורה, שאם לא תאמ' כן היה לו להשמיענו בעלמ' דהפסק שבאמצע העסק הוי הפסק וצריך לחזור ולברך וכל שכן הנפטר באהבה רבה. ואף אם תמצא לומר דאין חילוק בין הנפטר בברכת התורה לנפטר באהבה רבה מכל מקום מסתבר שבני אדם שרגילין תמיד לעסוק בתורה אפילו כשיוצאים לעסקיהם ממהרים לעשות צרכיהם כדי לחזור וללמוד ותמיד דעתם על למודם לא חשיב הפסק לענין ברכה. ואף אם למד בלילה הלילה הולך אחר היום ואין צריך לברך כל זמן שלא יישן. וכן מי שרגיל לישן ביום שינת קבע על מטתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך ע"כ.

ואסור לאכול ולשתות בבקר קודם שיתפלל, כדאמ' בפ"ק דברכות א"ר יוסי בר חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב מאי דכתי' לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. א"ר יצחק א"ר יוחנן משום ר' אליעזר בן יעקב כל האוכל ושותה קודם שיתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גוך אל תקרי גוך אלא גאך פי' שאותיות אהו"י מתחלפות, אמר הקב"ה אחר שאכל ושתה ונתגאה זה קבל עליו עול מלכות שמים. מכאן פסק אבי העזרי שמותר לשתות מים בבקר קודם תפלה דלא שייך במים גאוה. והרי"ף כת' דאפילו מים אסור כיון שממלא נפשו ורצונו ממה שהוא צרי' אחר שהתגא' קרינן ביה וכת' ר"י שאם התחיל לאכול קודם שיעלה עמוד השחר כיון שעלה עמוד השחר פוסק אע"ג דאמרינן בתפלת המנחה אם התחילו אין מפסיקין שאני הכא דאסמכוה אקרא ואיכא לאו דלא תאכלו על הדם.

וכתב ה"ר יעקב בן הרא"ש וצריך אדם לקום בשחר לעבודת בוראו ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לאמר איך תעמד ממטתך והקור גדול או ישיאנו בקיץ לאמר איך תעמוד ועדין לא שבעת משנתך התגבר עליו לקום כדי שתהא אתה מעורר השחר ולא יהא הוא מעירך כמו שאמר דוד ע"ה עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי. ויחשוב בלבו אלו היה בעבודת מלך בשר ודם וצוהו להשכים באור הבקר לעבודתו היה זהיר וזריז לעמוד לעבודתו אשר צוהו כ"ש וק"ו לפני מלך מלכי המלכים הב"ה ע"כ.

ובעת קומו אם הוא צריך לנקביו אומר קודם שיכנס לבית הכסא ברחוק ד' אמות התכבדו מכובדים קדושים למלאכים המלווים אותו הוא אומר דגרסינן בב"ר ר' שילא אומר שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם הם מעידים בו שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך לצדדים קתני אם אדם טוב הוא שומרין אותו ממש ואם לא חזרה השמירה ראיה ועדות לשמור ולראות מעשיו של אדם ויגידו לב"ד הגדול והוא אומר למלאכים אלו שאו כבוד לעצמכם כי אינני כדאי לישא לכם כבוד. משרתי עליון כלומר בשביל שירות השם אתם עמי, שצוה אתכם ללוות אותי תנו כבוד לאלוהי ישראל ומהו הכבוד שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני המתינו לי עד שאכנס ואצא כי כן דרכם של בני אדם. וכתוב בחדושי דב"ש שברכה זו אין לברכה אלא ירא שמים וחסיד שהשכינה שרויה עליו אבל איניש אחרינא לא משום דמיחזי ביוהרא. וכשנפנה אינו מקנח אלא בשמאל דגרסי' בשלהי ברכות א"ר עקיבא פעם אחת נכנסתי אחר ר' יהושע לבית הכסא ולמדתי ממנו שלשה דברים. למדתי שאין נפרעין אלא מיושב. ולמדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום. ומפרש בירושלמי ובלבד שאין שם כותל הילכך בתי כסאו שלנו שיש להם מחיצות אין להקפיד בזה ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל. אמר לו בן עזאי עד כאן העזת פניך ברבך אמר לו תורה היא ללמוד אני צריך. ומפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאל מפני תורה שנתנה בה שנאמר מימינו אש דת למו רבה בר בר חנא א"ר יוחנן מפני שקרובה לפה. ריש לקיש אמר מפני שקושר בה קשר תפילין, רב נחמן אמ' מפני שמראה בה טעמי תורה כגון זרקא ופזר גדול ושלשלת שמראין אותן ביד לתינוקו' בקריאתם מעלין ומורידין להם בידיהם להבין להם קריאתם, וצריך לנקות גופו בצרור או בבגד כדי שלא ישאר בו טינוף.

וכשיצא נוטל ידיו ומברך ברוך אתה ה' על שם ברוך אתה ה' למדני חוקיך. וברוך אינו לשון פעול אלא כמו רחום וחנון שהוא עצמו הוא מקור הברכות ואינו מקבלם מאחרים. אלהינו על שם אנכי ה' אלהיך שאמ' הב"ה ועל שם שמע ישראל ה' אלקינו שאומרים ישראל. מלך העולם על שם ומלך עולם. אשר קדשנו במצותיו על שם והתקדשתם והייתם קדושים, ועל שם להיות לו עם קדוש ולשמור מצותיו, ויש מפרשים שהוא לשון אירוסין וקדושין שקדשן הב"ה לישראל במצות שנאמר ואירסתיך לי באמונה, והמצות נקראו אמונה שנאמר כל מצותיך אמונה. וצונו על שם תורה צוה לנו. וכתב אבן הירחי נשאלתי על ענין הברכות שבתחלתן מדבר כלפי השם כאלו הוא כנגדו ובסופן כאלו אינו כנגדו. מצאתי במדרש טעם לכולם ממה שנאמ' שויתי ה' לנגדי תמיד כי כשמזכיר את השם ואומר ברוך אתה ה' הוא עומד לנגדו וכיון שאומר אח"כ מלך העולם נמצא שאינו עומד לנגדו שר"ל אותו אלהינו שהוא מלך העולם הוא קדשנו במצותיו וצונו לעשותם והריב"ח נר"ו כתב שהטעם שתקנו הברכו' בלשון נוכח ונסתר מפני שהב"ה נגלה ונסתר, נגלה מצד מעשיו ונסתר מצד אלהותו, וגם הנשמה נראית ונעלמת לכן הנפש מברכת בנכח ונסתר. כמו שנאמ' ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. ברכי נפשי את ה' ה' אלקי גדלת מאד וגו' עוטה אור כשלמה וגו' כסיתי מן גערתך ינוסון והברכה היא בדבור הפה ומחשבת הלב. הלב נעלם והקול נשמע. והאדם מורכב גוף ונשמה וראוי היה לו לידבק בקונו ולעמוד נכחו תמיד מצד נשמתו אלא שאינו יכול מצד גופו לכך ברכותיו נכח ונסתר, וזה הטעם נכון הוא יותר מן הראשון.

ואם תאמר מה יועילו להב"ה ברכותינו, וי"ל אין ברכותינו אלא כדי לזכות ברכותיו כאמרם ז"ל כל המברך מתברך. וכן כתיב שאו ידיכם קדש וברכו את ה' יברכך ה' מציון, והטעם בכל הברכות שנצטוינו לברך את השם על כל המצות לפי שבחר בנו וקדשנו במצותיו וגם על המזון ושאר ההנאות להודות לו על הספקו לנו את צרכינו להיות גופותינו בריאים שישארו נפשותינו נחים להתבונן חסדי השם ונודה לשמו. ואומר על נטילת ידים, לשון נטילה הוא. לפי שצריך ליטול מן הכלי והכלי שמו נטלא בלשון תלמוד. וי"מ שהוא לשון הגבהה כדמתרגמינן ותשאני רוח ונטלתני רוחא. וכתיב וינטלם וינשאם כל ימי עולם והיינו דאמרי' בפ"ק דסוטה הנוטל ידיו צריך להגביהם למעלה שלא יבאו המים שחוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים. ויש סמך לנטילת ידים מן התורה שנאמ' וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים טמא הוא הא אם שטף טהור. ואמרו ז"ל כל המזלזל בנטילת ידים סוף בא לידי עניות. וסימן לזה על נטילת ידים, ר"ת עני.

ואחר כך אומר ברוך אתה ה' אמ"ה אשר יצר את האדם ברכה זו אין בה דין ברכה הסמוכה לחברתה שלא לפתוח בה בברוך שהרי על נטילת ידים אומר כמה פעמים בלא אשר יצר. ואין דין ברכות הסמוכות שלא לפתוח בברוך כי אם הראשונה אלא כשהם סמוכות לעולם שאין אומר זו בלא זו לעולם. אשר יצר את האדם על שם וייצר ה' אלקים. בחכמה על שם ה' בחכמה יסד ארץ וזש"ה הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני כי ברא את האדם מטפה סרוחה ויכוננהו בחכמה. וברא בו נקבים כדי להחיותו, עשה לו העינים להביט ולראות בהם, עשה לו העפעפים לעצום עינו ולישן ושלא להביט ברע כמו שנאמר ועוצם עיניו מראות ברע, עשה לו נקבי האזנים לשמוע בהם, עשה לו נקבי הנחירים להריח בהם ולהתנשם בהם ולהוריד בהם העדפת לחות הראש, עשה לו הפה למאכל ודבור, עשה לו שינים ומתלעות לטחון בהם המאכל, עשה לו הלשון ללוש בו המאכל בתוך הפה ולחתך בו הדבור, עשה לו בית הבליעה והושט לבלוע המאכל והמשקה, עשה לו הגרגרת להעלות ולהוריד רוח נשמת חיים מן הלב מתך הריאה אל הנחירים ואל הפה ולהוציא קול הברת הדבור היוצא מתוך סמפוני קריאה הבא מרוח נשמת חיים, עשה לו הלב להיות בית מכון לרוח החיים ולחשוב כל מחשבות, עשה לו הקרב העליון היא האצטומכא לקבל המאכל והמשקה ולהתבשל בתוכו ולכלכל מטעם המאכל והמשקה כל הגוף להחיותו, עשה לו הכבד בצד הימין עם המרה האדומה והדם במקורות הכבד לחמם את הקרב העליון ומחום הכבד והמרה מתבשל המאכל והמשקה בתוך הקרב העליון, עשה לו המעים לקבל פסולת המאכל והמשקה ומגלגל בתוכם בעקמומיות עד מקום הוצאת גדולים וקטנים, עשה לו שתי הכליות ימין ושמאל לחמם את הבטן התחתון בחמם להחיותו ולחזקו ולהוציא גדולים וקטנים חוץ לגוף ועוד אחז"ל הלב מבין והכליות יועצות, עשה לו הטחול לצד שמאל עם המרה השחורה לקרר בקרתם הקרבים והמעים והבטן שלא יתייבשו ויחרבו המאכל והמשקה מפני חום רתוח הקרבים המתחממים ונרתחים מחום הדם והכבד והמרה האדומה ועוד ארז"ל הטחול שוחק, עשה לזכר ולנקבה איברי המשגל כדי להזריע בהם ולהוליד, עשה לנקב' שדים להיות בהם החלב להניק את הילד, עשה לו עצמות להיות בנין הגוף חזק, שם בשר על העצמות כדי לחמם קור העצמות, עשה לו גידי הדם והם הורידין להשקות כל הגוף בהם והולכות מצד אל צד, עשה לו עצבים לחזק את דבק העצמות והאברים, עשה לו אברים וקשרים נדבקים וחליות של שדרה וקשרי אצבעות ידים ורגלים וזרועות וירכים וברכים ושוקים וקרסולים וכפות הרגלים וחליות הצואר ושכמי הכתפים כדי שיוכל להתפשט ולהכפל להכפה ולהזקף לעמוד ולישב לכרוע ולהשתחוות ולסוב ראשו הנה והנה, קרם לו עור מלמעלה לבשר ולעצמות ולגידים ולעצבים כדי לכסות את הגוף להיות חם מלהתקרר ולהגן על לחות הגוף ואיברים הפנימיים, עשה לו גלגל הראש להיות מלך על כל האיברים ומוח הראש ששם ישכן יישוב הדעת והנשמה החכמה, עשה לו לחה מסביב למוח הראש כדי שלא יתייבש המוח והעינים מחום הקרבים העולה מלמטה למעלה אל הראש, עשה לו שערות הראש לחמם את הראש שלא יתקרר על אשר אין לו בשר בין העור ובין עצם הגלגלת, עשה לו שערות הזקן מפני תאר הדרת פניו ולהיות מובדל במראיתו מן הנשים, עשה לזכר ולנקבה טבור כדי לקבל מחיה בעודם במעי אמם עד באתם לאויר הועלם כי לא יוכל הילד לקבל מזון ומחיה מן הפה מפני שהוא סתום עד צאתו לאויר העולם, עשה לו ידים למשמש ולתפוס ולאחוז ולהחזיק ולעשות מלאכה כדי להחיותו, עשה לו צפרנים כדי להיות נבדל מכל בריה ולהתגרד בהם. עשה לו רגלים כדי להעמיד עליהם הגוף ולהוליכו ולהביאו בכל מקום. והנה כל מה שברא הב"ה באדם לא בראו אלא לצורך האדם ולהחיותו וזו היא חכמה גדולה אין כמוה. ואמרינן בסיפרי הצור תמים פעלו, פעולתו שלימה עם כל באי עולם ואין להרהר אחר מעשיו אפילו עילא של כלום, שמא תאמר אלו היו לי שלשה רגלים שלשה עינים, אלו הייתי מהלך על ראשי, או היו פני הפוכים לאחור היה יותר נאה לי ת"ל תמים פעלו.

ועתה אבאר מאמר רבותי' ז"ל שאמר אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה. פי' שנמשל הדבר היוצא ראשון כמו הארץ והדבר השני הוא הזרע ומה שמזריע הוא יוצא. ועל כן כשהאיש מזריע תחלה הוא הארץ וכשבא זרע האשה אחר כן הוא הזרע ולכן יולדת נקבה. וכמו כן כשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר מזה הטעם. ואמרינן בירושלמי ובויקרא רבה משל לשני ציירים שיושבים וצרים זה את זה. זה צר צורתו של זה וזה צר צורתו של זה. א"ר אבין לית ספר דמספר לגרמיה. כלומ' האדם המספר זקנו אינו כלום עד שבא אחר ומספרו לו. וכמו כן ידוע כי מזרע האשה באה אשה ומזרע האיש בא איש אלא שהמזריע בראשונה אינו כלום מפני שהזרע האחרון מבטל את הראשון. וכת' הרמב"ן ז"ל אין כוונת רז"ל שיעשה הולד מזרע האשה כי האשה אע"פ שיש לה ביצים כביצי הזכר או שלא יעשה בהם זרע כלל או שאין הזרע ההוא נקפא ולא עושה דבר בעובר אבל אמרם מזרעת על דם הרחם שיתאסף בשעת גמר ביאה באם ומתאחז בזרע הזכר כי לדעתם העובר נוצר מדם הנקבה ומלובן האיש ולשניהם יקראו זרע. וכן אמרו שלשה שותפין יש בו באדם איש מזריע לובן שממנו גידים ועצמות ולובן שבעין. אשה מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושער ושחור שבעין וגם דעת הרופאים ביצירה כך הוא. ועל דעת פילוסופי היונים כל גוף העובר מדם האשה אין בו לאיש אלא הכח הידוע בלשונם היולי שהוא נותן צורה בחומר כי אין בין ביצת התרנגולת הבאה מן הזכר ליולדת מן המתפלשת בעפר שום הפרש וזו תגדל אפרוחים וזו לא תזרע ולא תצמיח בהמנע ממנה החום היסודי שהוא לה היולי ע"כ.

גרסינן בנדה בפרק המפלת דרש ר' שמלאי למה הולד דומה במעי אמו לפנקס מקופל ומונח שתי ידיו על ב' צדעיו ב' אציליו על שתי ארכובותיו. שני עקביו על שני עגבותיו, וראשו מונח לו בין ירכיו, פיו סתום, טיבורו פתוח ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, פי' דרך הטיבור הפתוח, ואינו מוציא רעי שלא יהרוג את אמו פי' ולכך נקב הרעי סתום ועוד כי מאכלו אינו עושה פסולת אבל הוא משתין כשיצטרך. וכן כת' רבינו שמואל בן חפני, וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לחיות שעה אחת. וגרסינן התם תנו רבנן שלשה חדשים הראשונים ולד דר במדור התחתון אמצעיים במדור האמצעי אחרוני' במדור העליון. וכיון שהגיע זמנו לצאת מתהפך ויורד וזהו חבלה של אשה. תאנא חבלי נקבה מרובין מחבלי זכר מאי טעמא זה דרך תשמישו בא וזו דרך תשמישה באה האי מיהפיך והאי לא מיהפיך פי' בן זכר נולד פניו למטה כדרך תשמיש הזכר. ונקבה פניה למעלה כדרך תשמיש הנקבה ולפיכך נקבה צריכה להתהפך קדקדה כי כשהיא במעי אמה פניה למטה. ת"ר שלשה חדשים הראשונים תשמיש קשה לאשה וקשה לולד. פי' מפני שדר במדור התחתון. אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד כת' רש"י לא ידענא במאי אחרוני' יפה לאשה ויפה לולד. שמתוך כך יבא ולד מלובן ומזורז. מלובן פי' שהזרע מלבן הולד מגיעולין. ומזורז פי' חזק ובריא וכת' רבי סעדיה בשם חכמי הנסיון כי מקום דירת הולד בחדש השביעי הוא רחב ובחדש השמיני הוא צר ובחדש התשיעי הוא יותר רחב מכלן לפיכך הוא חי בן שבעה ותשעה ולא בן שמנה ואינו רחוק שיהיה מקום הכנסתו ויציאתו רחבים והאמצעי ביניהם צר ולפיכך אינו נמול בן שמנה בשבת ע"כ.

ת"ר בראשונה היו אומרים אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה ולא פירשו חכמי' את הדבר עד שבא ר' צדוק ופירשו שנאמר אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו תלה הכתוב את הזכרים בנקבות ואת הנקבות בזכרים. ואומר ויהיו בני אולם אנשי' גבורי חיל דורכי קשת ומרבים בנים ובני בנים. וכי בידו של אדם להרבות' בנים ובני בנים אלא מתוך שמשהין עצמן על הבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחלה יהיו בניהם זכרים ומעלה עליהם הכתוב כאלו מרבים בנים ובני בנים והיינו דאמר רב קטינא יכול אני לעשות כל בני זכרים. פי' שישהא עצמו מלהזריע אמר רבא הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה. פירוש שמתוך תאות בעילה ראשונה תהא מזרעת תחלה. ונמצא כתוב בספר התולדת שיש באשה שבעה נקבים שלשה מימין ושלשה משמאל ואחד באמצע. אם נכנס הזרע באותם של ימין תלד זכר ואם בשל שמאל תלד נקבה ואם באמצע תלד טומטום או אנדרוגינוס וכשהיא שוכבת על ימין נכנס הזרע באותם של ימין ותלד זכר וממהר' הטומאה לצאת ולפיכך אינה טמאה אלא שבעת ימים וטהרתה שלשים ושלשת יום. וכשהיא שוכבת על שמאל יולדת נקבה ואין הטומאה ממהרת לצאת ולכך טמאה שבועים וטהרתה ששים וששה ימים ע"כ. ופירש הרמב"ן כי בעבור שטבע הנקבה קר ולח והלחה ברחם האם רבה מאד וקרה ועל כן ילדה נקבה. ולפיכך היא צריכה נקיון גדול מפני רבוי הלחות והדם המעופש שבהם ומפני קרירותם בידוע כי החלאים צריכין בנקיונן אריכות זמן יותר מן החמין.

וגרסינן בנדה בפרק המפלת תנו רבנן שלשה שותפין יש בו באדם הב"ה אביו ואמו. אביו מזריע לובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראש ולובן שבעין. אמו מזרע' אודם שממנו עור ובשר ודם ושער ושחור שבעין. והב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים פי' זיו הפנים וראיית העין פי' שנברא העין מאב ואם אבל אינו רואה תדע שהרי המת יש לו עינים ויש לו אזנים ויש לו שפתים ואינו רואה ואינו שומע ואינו מדבר. ושמיעת האוזן ודבור שפתים והלוך הרגלים ודעה ובינה השכ' נותן לו השם. וכיון שמגיע זמנו ליפטר מן העולם הב"ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מונח לפניהם לארץ. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי פוץ מילחא שדי לכלבא. פי' קפץ המלח מן הבשר ושוב אינו ראוי אלא לכלבים. ואמרינן באבות דר' נתן כל באי עולם באים בבכיה ויוצאים בבכיה באין בידים קמוצות והולכין בידים פשוטות למה בידים קמוצות כלומר כל העולם שלי הוא, בידים פשוטות כלומ' הא לכם כל מה שקניתי. וברא בו נקבים נקבים על שם מלאכת תופיך ונקביך בך ביום הבראך כוננו. חלים חלים על שם ובמחלות עפר. ויש קורין חלולים חלולים וטעות הוא כי חלולים הוא שם הפועל וחלים הוא שם דבר בשקל מלים ונבלעה הלמד השניה בדגשות הלמד הראשונה, ודע כי נקבים הם צרים ואינם רחבים וחלים הם רחבים. וגרסינן בפרק שני דאהלות מאתים וארבעים ושמנה אברי' באדם ל' בפסת הרגל, ששה בכל אצבע, עשרה בקרסול, שנים בשוק, חמשה בארכובה, אחד בירך שלשה בקטלית ואחת עשר צלעות, שלשים בפסת היד, ששה בכל אצבע, שנים בקנה, שנים במפרק אחד בזרוע, ארבעה בכתף, מאה ואחד מזה ומאה ואחד מזה, שמנה עשרה חוליות בשדרה תשעה בראש, שמנה בצואר, ששה במפתח של לב, וחמשה בנקוביו. פי' פסת הרגל כף רגל ככף איש עולה מים תרגומו כפסת ידא. קרסול הפרק הראשון הסמוך לעקב. קטלית כף הירך בוקא דאטמא מקום חבור הירך והגוף. בקנה עצם הסמוך ליד. מפרק מקום כפיפת הזרוע מלשון ותשבר מפרקתו. מפתח של לב החזה לפי שבנענוע החזה מתרפאת הריאה מעל הלב ונמצא שהחזה כמו מפתח ללב שפותח לו דרך להכניס לו האויר ולהוציא ההבל. בנקוביו כלי הזרע והזכרות.

גלוי וידוע לפני כסא כבודך כך הוא לשון רז"ל בהרבה מקומות והוא על שם גלי עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכה. ואמר לפני כסא כבודך, ולא אמר לפניך כמו שרגיל לומר בשאר מקומות לפי שהוא רומז כי מקום הנפשות הוא לפני כסא כבודו שאם יסתם אחר מהם או אם יפתח אחד מהם כלומ' אם יסתם אבר ממה שדרכו להיות פתוח כגון בית הבליעה ונקבי השתן והרעי או אם יפתח אבר ממה שדרכו להיות סתום כגון הטיבור ובני מעים אינו יכול להתקיים אפי' שעה אחת. וה"ר מאיר מרוטנבורק כת' שאין לומ' אפי' שעה אחת שהרי סותם את פיו הרבה שעות ויכול לחיות. בא"י רופא כל בשר על שם מחצתי ואני ארפא, ומפליא לעשות פסוק הוא. כי כמה נסים גדולים עושה עמו הב"ה בבטן אמו כי כשהאדם יושב יום אחד במקום צר וחשך נפשו קצה עליו והתינוק נתון במעי אמו תשעה חדשים ואין נפשו קצה עליו נמצא שהוא מפליא לעשות לו ברפואתו שלא נתרסק בית הרחם. וי"מ רופא כל בשר על שם הנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו כי אם יתעפש בבטן ימות והוצאתו היא רפואה וזהו רופא כל בשר ואמ' ומפליא לעשות על שם שבורר הב"ה בו טוב המאכל ודוחה הפסולת אי נמי ומפליא לעשות ע"ש דגרסינן בנדה בפ' המפלת דרש ר' חנינא בר פפא מאי דכתי' עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר בא וראה שלא כמדת הב"ה מדת בשר ודם, מדת ב"ו נותן חפציו בחמת צרורה ופיה למעלה ספק משתמר ספק אין משתמר ואלו הב"ה צר את העובר במעי אשה פתוחה ופיה למטה ומשתמר. ד"א אדם נותן חפציו לכף מאזנים כל זמן שמכביד יורד למטה ואלו הב"ה צר את העובר במעי אשה כל זמן שמכביד עולה למעלה פי' שבשלשה חדשים אחרונים ולד דר במדור העליון כמו שאמרנו למעלה. ואמרי' בב"ר ר' תנחומה פתח כי גדול אתה ועושה נפלאות א"ר תנחומא בשם ר' חייא הנוד הזה אם יש בו נקב כחודה של מחט כל רוחו יוצא ממנו והאד' הזה עשוי מחילין מחילין נקבים נקבים ואין רוחו יוצא ממנו. מי עושה כן אלא אתה אלהים לבדך.

והכי אית' בתנחומא וכל היום כשעושה צרכיו יש אומרים שלקטנים מברך אשר יצר לבד ולגדולים על נטילת ידים. ויש אומרים שבין לגדולים בין לקטנים מברך על נטילת ידים ואשר יצר שכיון שצריך לברך אשר יצר שהוא דבר של קדושה צריך לברך על נטילת ידים. והרא"ש כת' בתשובת שאלה וזה לשונו, אם עשה אדם צרכיו בבקר וקנח או קטנים ושפשף ורוצה להתפלל יטול ידיו ויברך אבל כל היום כשעושה צרכיו או יטיל מים אף אם רוצה ללמוד אין לו לברך על נטילת ידים כי אם אשר יצר, עד כאן. ועתה נהגו בשחר על נטילת ידים ואשר יצר בין עשה צרכיו בין לא עשה צרכיו מפני שרוח רעה שורה על הידים ועוד שהידים עסקניות הן ואי איפשר שלא יגע בדבר מטונף בלילה ועוד דומיא דכהן גדול שמקדש ידיו קודם העבודה. וכן צריך שיקדש אדם ידיו קודם שיעבד את הבורא יתברך כדי שיעבדנו בידים נקיות וגם כן נהגו לרחוץ פיהם מפני הרירין שבתוכו שצריך להזכיר את השם הגדול בקדושה ובטהרה.

וכתב ה"ר יעקב בן הרא"ש שצריך לערות המים על ידיו ג' פעמים מפני שרוח רעה שורה על הידים קודם נטילה ואינה סרה עד שיערה שלשה פעמים. ועל כן צריך למנוע מהגיע בידיו קודם נטילה לפה ולחוטם ולאזנים ולעינים מפני שרוח רעה שורה עליהם ע"כ. וארבעה דברים הם הטעונין נטילת ידים סימן להם ושבולת שטפתנ"י, פירוש, שמע, טבולו במשקין, פת, תפלה, צריכין נטילת ידים. ואמרינן בשבת בפרק ר' אליעזר דמילה אמר שמואל האי מאן דמשי אפיה ולא מנגב נקטא ליה חספנית' מאי תקנתיה למשי במיא דסילקא פרש"י חספניתה פניו מתבקעות, ואני אומר שהוא מין שחין והוא ובחרס שהכתוב מדבר, חספניתא תרגום של חרס ע"כ. ואין לו ליטול ידיו ממי שלא נטל כדאיתא בברכות בפרק שלשה שאכלו אל תטול ידיך שחרית ממי שלא נטל ידיו דקשה לרוח רעה. וצריך שיהיו המים באים מכח אדם, ואם אין לו מים והיה מתירא שמא יעבר זמן תפלה יכול לנקות ידיו בצרור או בעפר ומברך על נקיות ידים על שם ארחץ בנקיון כפי וגומ' וכן כתב הרא"ש.

ואחר כך אומר אלהי נשמה ברכה זו אינה פותחת בברוך ולא מפני שהיא סמוכה לברכת אשר יצר דקא אמרינן בפרק הרואה כי מיתער לימא הכי אלקי נשמה וכו' וברכת אשר יצר אומרה לבדה בכל עת שעושה צרכיו. אלא פירש הראב"ד מפני שהיא סמוכה לברכת המפיל חבלי שינה על עינים ושינה אינה הפסקה מפני שאינה מעשה וקשיא לי לדבריו שהרי אי איפשר שלא יקיים מצות עונה וצריך שיסוח קודם שישמש מטתו כדאיתא בפרק הרואה. והנכון כמו שפירש רבינו תם שאינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה שמודה לשם שהחזיר לו נשמתו להתנועע בה ולקום בבקר ולעשות צרכיו שאם אינו מקדים תחלה הודאה על מה שתחול הברכה הויא לה ברכה לבטלה. וכן ברכת הגשמים דאמרינן מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה וכו' אינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה על התועלת העתידה לבא מהגשמים. וצריך להפסיק מעט בין אלהי לנשמה כדי שלא יהא כחוזר למעלה חלילה וחס. שנתתה בי טהורה, כי ממקום טהור נגזרה, ואמרינן בפרקא קמא דברכות גבי מרזט"י סימן. מה הב"ה טהור אף נשמה טהורה. אתה בראתה על שם ובורא רוח ועל שם ויברא אלקים את האדם. אתה יצרתה על שם יוצר רוח האדם בקרבו, ועל שם וייצר ה' אלקים את האדם. אתה נפחתה בי שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים. ואתה משמרה בקרבי על שם שומר נפשות חסידיו, וכתיב ישמור את נפשך כלומר משמרה שלא תצא עד עת בא דברו. וזהו שאמר ואתה עתיד ליטלה ממני, פירוש ליום המיתה שנא' והרוח תשוב אל האלהים ארשה נתנה. ולהחזירה בי לעתיד לבא. פי' לתחיית המתים שנאמ' ונתתי רוחי בכם וחייתם. וחמשה שמות נקראו לה, רוח, נפש, נשמה, חיה, יחידה, סימן להם רנן חי. ומפרש בב"ר רוח שהיא עולה ויורדת שנאמר ומי יודע רוח בני האדם העולה היא וגומ'. נפש זה הדם שנאמר כי הדם הוא הנפש. נשמה זו האופה הוא דברייתא אמרינן האופי יתיה טבא. ומפרש בערוך האופי שר"ל דעת. חיה שכל האיברים מתים והיא חיה בגוף. יחידה שכל האיברים משנים שנים והיא יחידה בגוף הה"ד אם ישים אין לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף. וחוזר ואומר מענין ראש הברכה על הודאת הקיצ. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי על דרך לא המתים יהללו יה וגומ', ואנחנו נברך יה וגו'. רבון כל המעשים על שם אני ה' עושה כל אלה ועל שם ראיתי את כל המעשים. אדון כל הנשמות על שם נותן נשמה לעם עליה. והמון העם אינם אומרים אדון כל הנשמות והם טועים כי צריך לאומרו כדי לומר מעין חתימה סמוך לחתימה וגם רב עמרם ורבינו סעדיה והרמב"ם ז"ל כתבוהו. בא"י המחזיר נשמות כי בבקר מחזיר לנו נשמתינו כמו שאמרנו למעלה. לפגרים מתים על שם פגרים מתים. כי השינה דומה למות וכן כנה הכתוב המות בשינה שנא' כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי וגו' וכן אמרו רבותי' שינה אחת מששים במות. כששומע קול תרנגול מברך בא"י אמ"ה הנותן לשכוי בינה להבין בין יום ובין לילה. ברכות אלו אע"פ שהם סמוכות הן פותחות בברוך מפני שהן מטבע קצר. וגם אי איפשר לכלול הכל בברכה אחת כי כל אחד מהם הוא ענין בפני עצמו וצריך לברך על כל אחד ואחד. הנותן לשכוי בינה פסוק הוא. או מי נתן לשכוי בינה, ושכוי הוא התרנגול כדאמרינן בראש השנה בפרק ראוהו בית דין אמר ריש לקיש כשהלכתי לגבול קנשריא היו קורין לתרנגול שכוי. ונקרא כן בעבור שהוא צופה ומביט למרחוק כדמתרגמינן ויבט ואיסתכי וכן מצפה סכותא. ויש מפרשים שנקרא כן מפני מראות כנפיו מלשון במשכיות כסף ואנו מברכין על בינת התרנגול מפני שהוא מצרכי בני אדם שהם עומדין ממטתן לקולו וזהו שאומר להבחין כלומר שיבחינו הבריות וידעו שמתחיל היום וזהו דבר פלא שאין בעולם מי שיודע להבחין בין יום ללילה ואפי' האדם שהוא בעל דע' והשכל אלא התרנגול וגם בחצות הלילה הוא מרגשי וקורא.

כשמעביר ידיו על עיניו מברך פוקח עורים פסוק הוא ואע"פ שאין האדם עור ממש אלא סתום העין נופל בו לשון פקיחה וכן ונפקחו עיניכם אע"פ שלא היו עורים אלא היו סתומים מן הדעת. כשישב על מטתו ומתח עצמותיו מברך מתיר אסורים פסוק הוא וגם זה כמו כן אע"פ שאינו אסור ממש אלא מפני שמניע איבריו שהיו כפותים כל הלילה. וברכה זו אינה נזכרת בגמרא אבל הרמב"ם כתב אותה בחבורו ונהגו לאומרה. כשלובש בגדיו מברך מלביש ערומים על שם ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וכמו שאמרו רז"ל מה הב"ה מלביש ערומים אף אתה עשה כן. כשעומד ממטתו מברך זוקף כפופים פסוק הוא ואע"פ שאינו כפוף ממש אלא לפי שזוקף קומתו שהיתה כפופה כל הלילה. כשמוריד רגליו מן המטה ומניחם על הארץ מברך רוקע הארץ על המים, פסוק הוא. ואנו מברכין על רקיעת הארץ מפני שהיא מצרכי בני אדם שהבורא יתברך נתן כח שטח הארץ על המים ואע"פ שהמים גבוהים מן הארץ הקוה אותם אל מקום אחד ונראית היבשה להיות החיים והצמחים עליה שאם לא כן לא היה להם מקום להתגדל בו. כשלובש מנעליו מברך שעשה לי כל צרכי לשון חכמים הוא על שם ואנחנו נכרות עצים מן הלבנון ככל צרכך, ועל שם עשה לי את החיל הזה. והטעם לברכה זו שכל זמן שהוא יחף אינו יכול לצאת ולעשות צרכיו וצרכי ביתו. וכיון שלבש מנעליו כאלו נעשו לו כל צרכיו. אומ' בגמר' כי אסר המייניה מברך אוזר ישראל בגבורה. פי' הראב"ד המייניה על לבישת המכנסים שישראל חייבין בו משום ולא יראה בך ערות דבר. והרמב"ם ז"ל פירש המייניה חגורתו והוא על שם נאזר בגבורה ועל שם אזור נא כגבר חלציך והוא רומז למה שנא' כי כאשר ידבק האזור אל מתני האיש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל וגו'. ואמ' בגבורה כי באזור תלויה גבורת הגבור כי בו תלה כלי זין שלו. ומלשון שנסדרו בגמר' אלו הברכות נראה כפי הרמב"ם ז"ל שמזכיר שם כי אסר המייניה אחר כי משי ידיה ואין אדם לובש מכנסים שלו אחר שיטול ידיו. כשיצא לדרך מברך המכין מצעדי גבר על שם מה' מצעדי גבר כונהו שהכין הב"ה פסיעות רגליו ללכת בכל עסקיו. ועוד מוסיף בגמרא כשמניח סדינו על ראשו מברך עוטר ישראל בתפארה על שם המעטרכי חסד ורחמים ועל שם ישראל אשר בך אתפאר. והטעם לברכה זו לפי שהיו עוטרים מצנפת כדי שלא ילכו בגלוי הראש, ואמ' כאן ישראל לפי שהשכינה שורה עליהם. ובכל ארץ ישמעאל נוהגין לאמרה מפני שהם מניחים מצנפת על ראשם. אבל באלו הארצות אין נוהגין לאמרה כי אינם מניחים מצנפת אבל נוהגין לומר ברכה אחרת שאינה נזכרת בגמ' והיא בא"י אמ"ה מגביה שפלים. והטעם כמו שפירשנו בברכת זוקף כפופים, ויש מקומות שמברכין נותן ליעף כח. והטעם אפרשנו בוגמלהו חסדים טובים.

ומברך אדם בכל יום שלש ברכות אלו הראשונה שלא עשני גוי מפני שאין הגוים כלום לפניו שנא' כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו והשנית שלא עשני עבד מפני שאין העבד מצווה במצות עשה שהזמן גרמה, ועוד שאין לו זכות אבות שלא עמדו אבותיו על הר סיני. ועוד שאין מאמינין בו דמרבה עבדים מרבה גזל. ועוד שאסור לישא בת ישראל וקרוב לגוי. נשאל הרמ"ה אם יכול לברך גר שלא עשני גוי ושבוי שלא עשני עבד. והשיב כך ראינו שאין הברכה אלא על תחלת ברייתו של אדם לפי אין הגר מברך שלא עשני גוי אלא כל זמן שהורתו ולידתו בקדושה. אבל השבוי מברך שלא עשני עבד שלא תקנו ברכה זו מפני העבדות עצמה אלא מפני שאין העבד חייב במצות כישראל ואינו ראוי לבא בקהל ופסול לכמה דברים. והשלישית שלא עשני אשה מפני שאינה מצווה במצות עשה שהזמן גרמה כמו שפירשנו בהקדמת הספר הזה. האיש דומה לפועל שנכנס לשדה חבירו ונטעה ברשות, והאשה דומה לנכנס שלא ברשות, ועוד שאימת בעלה עליה ואינה יכולה לקיים אפי' מה שנצטוית. והנשים נוהגות לברך במקום שלא עשני אשה שעשני כרצונו, כמי שמצדיק את הדין על הרעה הבאה עליו.

כשרוחץ פניו מברך המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי לפי שכשהעביר ידיו על עיניו ובירך פוקח עורים העביר קצת עוצם מעיניו וקצת מעפעפיו ועדיין עוצם עיניו לא העבירו כלו עד שירחצם במים. יהי רצון מלפניך ה' אלקי על שם ויפק רצון מה'. ואלקי אבותי ברוב התפלות מזכירין זכות אבות. ואם תאמ' ברכה זו למה אינה פותחת בברוך והלא אין ברכה סמוכה לה שאלו הברכות הקטנות אינם סמוכות לה שכל אחת מהן צריך לאומרה בשעתה כמו שאמרנו. ואע"פ שיש שסודרין אותם ביחד אעפ"כ אינן סמוכו' לה כמו ברכת הבדלה שהיא סמוכה לברכות שלפניה ואפילו הכי פותחת בברוך מפני שיש שמפזרין אותם ואף משכנסן פותח בהן בברוך ויש לומר שהיא סיומה של ברכת המעביר שינה. וכן היא כתובה בגמ' בנוסחאות מדוייקות סמוכה לה בלא פירוד וכן מצאתיה בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה וכן היא דעת הרא"ש וכתב עוד שצריך לומ' ויהי רצון בוו ולאפוקי מן המקומות שנוהגין לפתוח בבית הכנסת מיהי רצון ולא יתכן. שתרגילני בתורתך על שם ואשמרה תורתך תמיד לעולם ועד ואע"פ שהטוב והרע מסורין ביד האדם הוא מתפלל לשם לסייעו לעשות טוב ולהתרחק מן הרע. ותדביקנו במצותיך על שם דבקה נפשי אחריך וכתיב הדריכני בנתיב מצותיך. ואל תביאני לידי חטא וכו' על שם ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי וכל זה נאמ' ע"ש מכל אורח רע כליתי רגלי ואשיבה רגלי אל עדותיך. ולא לידי נסיון כי שמא לא אוכל לעמוד בנסיון. ולא לידי בזיון ידוע הוא. והרחיקני מיצר הרע על שם כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ותמצא כי יצר רע הגימ' רשע לומ' לך שכל ההולך אחרי יצרו נעשה רשע וכשם שצריך ליזהר מזה כן צריך ליזהר מזה, ואמרינן בירושלמי דשבת בפרק שמונה שרצים והסיר ה' ממך כל חולי זה יצר הרע שתחלתו מתוק וסופו מר, והדביקני ביצר הטוב על שם סור מרע ועשה טוב, ותנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי על שם ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם כלומר שאהיה אהוב לשמים ולבריות. וגמלני חסדים טובים על שם גמול על עבדך אחיה כי בערב אדם עיף ויגע והולך לישן והרי הוא כמת ומפקיד נשמתו ביד הקב"ה וגומל עמו חסד ומחזירה לו בבקר כשהיא רגועה וזהו שנאמ' חדשים לבקרים רבה אמונתך. בא"י גומל חסדים טובים שנאמ' אשר גמלה כרחמיו וכרוב חסדיו.

כתב הרמב"ם ז"ל נהגו העם ברוב ערינו לברך ברכות אלו זו אחר זו בבית הכנסת בין נתחייבו בהן בין לא נתחייבו בהן וטעות הוא ואין ראוי לעשות כן ולא יברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה. וכתב רב נטרונאי בתשובת שאלה וברכות אלו לברך כל אחת ואחת בשעתה אי איפשר מפני טנופת הידים העסקניות אלא כשניעור אדם משינתו רוחץ פניו ידיו ורגליו כהוגן ומתחיל ומסדרן וכל יחיד ויחיד חייב בהן. וכת' הרשב"א הא דאמרינן בפר' הרואה כי מיתער לימ' הכי אלהי נשמה וכו' דמשמע שאינו צריך ליטול ידיו דהא אחר כלן אמר כי משא ידיה וכו' מכל מקום צריך לנקות ידיו ברחיצת מים או בצרורות או בכל דבר המנקה. וה"ר יהודה בר ברזילי ברצלוני כתב דלאו למימרא שצריך לברך כל שיעשה כך אלא בעת שיזדמן לו לברכן ביחד. וכן כתב ר"י שאם לא שמע קול תרנגול כגון שהיה בדרך מברך שאין הברכה על התרנגול אלא על האורה שמבחין התרנגול ונהנה מן האורה והוא הדין בכלם. והרא"ש כתב וכל אותן ברכות שהן להנאתו כמו מלביש עומרים ושעשה לי כל צרכי אם אינו נהנה מהם כגון ששוכב על מטתו ערום או שהולך יחף אינו מברך אותם. והאידנא נהיגי לברך אלו הברכות אחר שנטל ידיו דכל זמן שאין ידיו נקיות אינו יכול לברכם על הסדר. והא דאמרינן כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן היינו ברכת המצות שאומר בהן וצונו צריך לברך להב"ה תחלה על מה שצונו וקרבנו לעבודתו אבל ברכה שהיא של הודאה ושבח כגון אלו יכול לברך אחר כן, ומיהו מלשון שסדרן בגמרא משמ' שיכול לברך כל אלו הברכות קודם נטילת ידים וזהו סעד לדברי שלא תקנו לברך על נטילת ידים אלא לקריא' שמע ולתפלה עכ"ד.

יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שתצילני היום ובכל יום ויום מעזי פנים פי' מאנשים עזי פנים שלא יתריסו כנגדי ויוציאו עלי לעז של פסול. ומעזות פנים שלא אעיז גם אני פנים כנגד אחרים כי עז פנים לגהינם. מיצר רע פירשנוהו. ומשכן רע כדי שלא נלקה עמו, ואמרו רבותינו הרחק משכן רע ומצאנו כתוב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ובמה זכו לתורה בשכונת משה רבינו ע"ה. ובני ראובן דתן ואבירם לקו בשכונת קרח ותבלעם הארץ מכאן אמרו רבותינו אוי לרשע ואוי לשכנו. וכתיב סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאתם. ומחבר רע כדי שלא אלמוד מעשיו הרעים ואמרו רבותינו ואל תתחבר לרשע. וכתיב אל תתרע את בעל אף ואת איש חמות לא תבא פן תאלף אורחותיו ולקחת מוקש לנפשך. ומפגע רע הם קורות הזמן ותחבולותיו והפסוק קרא אותם ילד יום. מדין קשה ומבעל דין קשה לשון חכמים הוא. בין בן ברית ובין שאינו בן ברית פירוש בין שיהיה יהודי שהוא מהול בברית אברהם בין גוי שאינו בעל ברית.

ברכות התורה

בא"י אמ"ה אקב"ו על דברי תורה שנאמר והגית בו יומם ולילה כך אומרים בספרד, ויש מקומות שאומרי' לעסוק בדברי תורה, ומנהג ספרד יותר נכון שכולל עסק הלמוד ועשיית המצות. וכן כת' אב"ן הירחי, ונהגו ישראל להתנועע בשעה שקורין כי כשנתנה התורה נרתעו כלם שנאמר וירא העם וינועו, וכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך להודיע כי הוא וכל עצמותיו עסוקין יחד להלל ולשבח לשם.

הערב נא ה' אלקינו כתב רבינו תם שאין זה כי אם סיום ברכה ראשונה וצריך לומר והערב נא בוו וראייתו לפי שכל מקום שהברכות קצרות ואפי' ברכה הסמוכה לחבירתה פותחת בברוך כגון המבדיל בין קדש לחול שפותחת בברוך. ולא מקריא סמוכה לברכת הבשמים והאש שהזכיר תחלה. וגם בשבע ברכות של חופה שפותחת בברוך ברכת אשר יצר ולא מקריא סמוכה לברכת שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם שהזכיר תחלה משום דמטבע קצר הן ומטבע ארוך עם מטבע קצר לא הויא סמוכה לחבירתה אלא ארוך עם ארוך שהם מטבע אחד. ואם כן היה צריך שברכה זו תהא פותחת בברוך שאותה שלפניה היא קצרה. ולכך אינה כי אם סיום ברכה ראשונה אבל הרמב"ם ז"ל מנאה ברכה בפני עצמה. וכן עיקר כיון שהלשון משתנה ומדבר להבא וכך נוהגין לאומרה בלא וו. ומה שאמר ר"ת דמטבע ארוך עם מטבע קצר לא הויא ברכה הסמוכה לחבירתה כתוב בחדושי דב"ש דהא ליתא ומוכח לה מהירוש' דקתני כל הברכות פותחין בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחבירתה ומקשי והרי הבדלה כלומ' שיש בה כמה ברכות תחלה ואפי' הכי פותח בה בברוך. ומתרץ שניא היא דר' מפזרן כלומר שאינו אומרן על הכוס אלא כל אחת לבדה שמ' דאי לאו דר מפזרן לא היה פותח בה בברוך משום דברה סמוכה לחבירתה מקריא ואע"ג דהויא עם מטבע קצר והכא נמי בהערב נא משום הכי אינו פותח בה בברך דהויא סמוכה עם מה שלפניה, ואם תאמר בשבע ברכות של חופה למה פותח באשר יצר בברוך והלא סמוכה היא למה שלפניה. ויש לומ' שם טעם אחר כמו שנפרש במקומה.

וכת' ה"ר זרחיה הלוי ותקנו חכמים שלש ברכות אלו כנגד מקרא שהיא פרשת צו ומשנת אי זהו מקומן ותלמוד ר' ישמעאל שהם שלשה ענינים של תורה. והשיג עליו הראב"ד וכי היכן מצינו שיברך תחלה על מצות הרבה ביחד ואחכ"ך יעשה אותם אדרבה היה לו לומר שיקרא כסדר ברכותיו יברך ויקרא יברך ויקרא. וכתוב בחדושי דב"ש הא לאו קושיא היא דמכל מקום אע"פ שהם שלשה ענינים כלהו תורה מיקרו ואכל חד וחד שייכי כל הברכות ומשום הכי אין אנו קפדים לברך ולקרות על סדר ברכותיו.

ועתה אחזור לפרש הברכה הערב נא ה' אלהינו על שם וערבה לה'. ועל שם ערוב עבדך לטוב. את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל וכו' על שם לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך כלומר שיערבו עלינו דברי תורה לעסוק בהן מאהבה. בצאצאנו ע"ש וצאצאי מעיך. בספרד גורסין בצאצאינו ובצאצאי עמך בית ישראל. ואבן הירחי גורס בצאצאינו ובצאצאי צאצאינו ובצאצאי עמך בית ישראל כדאמרינן בב"מ בפ' השוכר את הפועלים אמר ר' פרנך אמ' ר' יוחנן כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין תורה פוסקת מזרעו שנא' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם. מאי אמר ה' אמ' רב יהודה אמ' רב אמ' הב"ה אני ערב בדבר זה. מאי מעתה ועד עולם אמר ר' ירמיה מכאן ואילך תורה חוזרת על אכסניא שלה וגם מצאתי כתוב בשם הרא"ש אסמכתא לזה מפסוק אחר שנא' שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. וסמיך ליה בהנחל עליון גוים וגומ' כלומר כשאביך וזקניך הם תלמידי חכמים ואתה עמהם אז תהיה התורה נחלה לך ולזרעך עד עולם וזהו שאמ' הכתו' והחוט המשולש לא במהרה ינתק. והני מילי בהיותם כאחד בחיים כאשר משמע הכתוב. ונהיה כלנו יודעי שמך כדי שתמשוך חסדך עלינו כמו שנאמ' משוך חסדך ליודעיך. ולומדי תורתך לשמה ולא לקרותו רב כדאמרינן בספרי שמא תאמ' הרני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקרא דיין ת"ל לאהבה את ה' אלהיך אלא עשה דברי' לשמן וסוף הכבוד לבא. בא"י המלמד תורה לעמו ישראל שנאמ' ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. וכתי' זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטי'. ואין לחתום בא"י למדני חוקיך משום דבירושלמ' סותר חתימה זו מפני שאין עושין פסוק ברכה. ורש"י פירש טעם אחר למה אין חותמין כך מפני שכל חתימה היא לשון הודאה שמודה לשם שיש לו כח למלאת בקשתו, אבל למדני חקיך הוא לשון בקשה ואין זה מטבע ברכה וכן כתב אבן הירחי.

בא"י אמ"ה אשר בחר בנו מכל העמים וכו' לקמן אפרשנה בענין קריאת ספר תורה בצבור, ואם תאמר ברכה זו למה פותחת בברוך והלא סמוכה היא לברכת הערב נא, וי"ל כיון שלפעמים אומרה בפני עצמה כשקורא בספר תורה בצבור ואינה סמוכה לאחרת כלל לפיכך פותח בה בברוך.

עטיפת הציצית

כשמתעטף בציצית מברך בא"י אמ"ה אקב"ו להתעטף בציצית. ופירוש להתעטף מלשון מתרגו' מעיל צדקה יעטני, עטפני. וכל זמן שמתכסה בו ביום צריך לברך עליו ואפי' כמה פעמים. אבל בלילה אינו מברך עליו מפני שאין מצות ציצית נוהגת אלא ביום כמו שאמרנו בהקדמת הספר הזה. וחייב לברך עליו מעומד. ושש מצות הם שברכתן מעומד, סימן להם על"ץ של"ם, עומר, לבנה בחדושה, ציצית, שופר, לולב, מילה כי באלו הששה כתוב לכם, בעומר וספרתם לכם. וכן בלבנה החדש הזה לכם, וכן בציצית והיה לכם לציצית. וכן בשופר יום תרועה יהיה לכם. וכן בלולב ולקחתם לכם. וכן במילה המול לכם כל זכר. ואנו למדין חמשתן בגזירה שוה מלכם הכתו' גבי עומר. וספירת העומר מעומד שנאמ' מהחל חרמש בקמה אל תקרי בקמה אלא בקומה. קרי ביה בקימה. ויש מצות אחרות שמברכין עליהן מעומד למצוה מן המובחר ואם לא בירך מעומד אין לחוש כגון הלל ומקרא מגלה וסוכה. וי"א כלל לזה כי כל מצוה שאין בה הנאה מברכין עליה מעומד. גדולה מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות שנאמ' וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' בגימטריא תרי"ב ומצות ציצית אחת הרי תרי"ג. ועוד תמצא כי ציצית עולה למנין ת"ר וח' חוטין וה' קשרים הרי תרי"ג, ואע"פ שהוא כתוב חסר יו"ד מפרש בתנחומא ג' פעמים כתו' בפרש' ואחד מהם לציצית, חלק הלמד לשלשתן והיא משלמת המנין. ועוד יש בארבע הכנפים ל"ב חוטין שזורין שהם ס"ד כנגד ס"ד פנים שיש בכסא הכבוד וכן תרגם יונתן וארבעה פנים לאחד מנין אפיא דארבע בריין שתין וארבע אפין וכן תמצא ס"ד תיבות מן דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית עד אני ה' אלהיכם לרמוז כאלו השכינה כנגדו. והכי אמרינן בספרי ובירושלמי שכל המקיים מצות ציצית כאלו מקביל פני שכינה. כתיב הכא וראיתם אותו וכתיב התם את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד.

הנחת תפילין

כשמניח תפילין מניח תחלה של יד ואחר כך של ראש שנאמר והיו לטוטפות בין עיניך כשתשים אותם של בין עיניך יהיו שנים. וכשחולצן חולץ תחלה של ראש ויצניעם ואחר כך של יד לפי שכשירצה ליקחם ימצא תחלה לפניו של יד ולא יעבור על המצות. אמ' רבה בר שילא אמר רב חסדא סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך. סח אין לא סח לא. והא רב הונא בר חייא אמ' ר' יוחנן על תפילין של יד הוא אומר אקב"ו להניח תפילין ועל תפילין של ראש הוא אומר אקב"ו על מצות תפילין. אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא סח מברך אחת, סח מברך שתים. פי' רש"י לא סח מברך אחת על של יד ועל של ראש. סח מברך שתים להניח שכבר בירך על של יד וחוזר ומברך על מצות על של ראש והרי בירך שתים. וכן כתב הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ור"ת פירש לא סח מברך אחת על של ראש על מצות תפילין. סח מברך שתים על של ראש שצריך לחזור ולברך להניח וכן כתב רב עמרם ובה"ג תאנא סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזרין עליה מעורכי המלחמה שעל שם קיום מצות תפילין כתקנן בזרועו ובקדקדו יתקיים באנשי המלחמה וטרף זרוע אף קדקד ואף לענות אמן יהא שמיה רבה ולקדושה אין להפסיק. וכתב הרא"ש שמצא בהלכות תפילין עתיקתא שח בין תפלה של יד לתפלה של ראש אם שח שיחת חולין חוזר עליה מעורכי המלחמה. אם בקדושה ויהא שמיה רבה שח אין חוזר עליה מעורכי המלחמה, אבל עבירה היא.

ת"ר תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן, פי' משהתחיל להניחם עד שיהדקם בזרועו ובראשו כדי שתהיה הברכה עובר לעשיית'. היה רוצה לצאת לדרך מניחם וכשיגיע זמן הנחתן ממשמש בהן ומברך. ולמה מניחן בשמאל ולא בימין שהוא חשוב יותר מהשמאל לכל דבר. משום דת"ר והיו לאות על ידכה זה שמאל אתה אומר שמאל או אינו אלא ימין ת"ל אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. ואומר ידה ליתר תשלחנה וימינה להלמות עמלים. ואומר למה תשיב ידך וימינך. ר' יוסי אומר' מצינו יד שנקראת ימין שנאמ' וישלח ישראל יד ימינו. ורבנן יד ימינו איקרי יד סתמא לא איקרי, ר' נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומ' וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשיר' בימין. וכיון דקשירה בימין הנחת בשמאל ור' יוסי הנחה בשמאל מנא ליה מהיכא דנפקא ליה לר' נתן. רב אשי אמ' ידכה זו יד כהה וזהו יד שמאל שאין משתמש בה. עוד טעם אחר משל לאדם הבא להחזיק ביד חבירו באי זו יד הוא מחזיק באותה שנכונה לו שימין שלו כנגד שמאל חבירו כך הב"ה הוציאנו בחוזק יד ממצרים וכאלו החזיק ביד שמאלית של ישראל והוציאם וזהו שכתוב והיה לאות על ידכה וגומר השמאלית כי בחוזק יד הימנית הוציאנו ה' ממצרים והנה תפילין של יד זכר לחוזק יד, ושל ראש זכר ליציאת מצרים אשר ראו בעיניהם כמו שכתו' ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו. ת"ר אטר מניח תפילין בשמאלו שהוא ימין כל אדם והא תניא מניח בשמאלו שהוא שמאל כל אדם, כי תניא ההיא בשולט בשתי ידיו. ואדם הכותב בשמאל ושאר רוב מעשיו עושה בשמאל כתב בעל התרומות זה הכלל יניח תפילין ביד תשת כח כרב אשי דדריש ידכה זו יד כהה ולא אזלינן בתר כתיבה.

תאנא דבי מנשה על ידכה זו קיבורת והוא לשון קבוץ בשר כמו קיבורה דאהיני והוא בגובה הבשר שבפרק שבין הקנה לכתף ויטה אותה מעט לצד ימין בענין שכשיכוף זרועו למטה יהיו כנגד לבו. ולא יהיה דבר חוצץ ביניהם לבשרו, וצריך שיהיה נויו שהוא המקום שנראה כעין דלת לצד חוץ ולא לצד הכתף, והרצועה יכרוך אותה סביב זרועו עד שיגיע לאצבע האמצעי וכורכה סביביו ג"פ, והרא"ש כשהיה קושר תפילין של יד על הזרוע היה מניח מיד של ראש קודם שהיה כורך הרצועה סביב זרועו שהיה אומ' כיון שאין להפסיק ביניהן יש למעט ההפסק בכל מה שיוכל והכריכה סביב הזרוע אינה מן המצוה. הילכך טוב לאחר אותה עד אחר שיניח של ראש וכן נוהגין העולם. בין עיניך זה קדקד היכא אמרי דבי ר' ינאי במקום שמוחו של תינוק רופס והוא כל גובה הראש וצריך שיהיה הקשר מאחרי הראש למעלה מהעורף ולא למטה בצואר ושיהיה מול העורף ממש מכוון באמצע הראש ולא שיטה לצד הפני' לכאן או לכאן כדאמרינן במנחות אמ' רב יעקב אמר רב יהודה קשר של תפילין צריך שיהיה למעלה כדי שיהיו ישראל למעלה ולא למטה וצריך שיהיה כלפי פנים כדי שיהו ישראל לפנים ולא לאחור. וצריך שיהיה נויו שהוא המקום שנראה כעין דלת לצד חוץ ולא לצד הראש וגם הרצועות שסובבות סביב ראשו צריך להזהר בהן שלא יתהפכו כדי שיהיה נוייהן דהיינו כלפי השער שהוא חלק יותר וצבוע שחור ניכר מבחוץ. וישלשל הרצועות שיהיו תלויין לפניו ויגיעו של ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה. וי"א של צד ימין על המילה ושל שמאל עד הטבור ושיעור רחבן כאורך שעורה. ואם פחת או הוסיף לא עכב.

קשר של תפילין הלכה למשה מסיני, והוא שיקשור ברצועות של ראש כעין דל"ת ובזה יראה עליהם שדי שין שעל בית החיצון ודלת שנראית בקשר, ויו"ד נראית בקשר רצועה של יד שהוא כמו רצועה קטנה וראשה כפוף כעין יו"ד, ועל זה ארז"ל וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפילין שבראש לפי שכתוב עליהם רוב השם שי"ן דלת ובשל יד אין בהם אלא יוד, וגם תמצא שם ה' נקרא ר"ת שי"ן שהיא בל ראש ותמצא כי בשלש מצות נאמר אות במילה ובשבת ובתפילין. במילה והיה לאות ברית ביני וביניכם, בשבת ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, בתפילין. והיה לאות על ידכם. והן שלשתן אות ועדות לישראל שהם עבדים להב"ה ועל פי שנים עדים יקום דבר כי כל אחד מישראל אינו יהודי שלם אלא אם כן יש לו שנים עדים שהוא יהודי, הילכך בשבת וי"ט שנקרא גם כן אות שבת פטור אדם מלהניח תפילין כי יש לו שנים עדים כי הוא יהודי שבת ומילה. אבל בחול חייב כל אחד להניח תפילין כדי שיהיו לו שנים עדים תפילין עם המילה, וכל מי שאינו מניח תפילין אין לו כי אם עד אחד שהוא יהודי ולכך חושבו כמנודה לשמים בפר' ערבי פסחים. כתב גאון שמנהג החכמים לנשק התפילין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן.

משנת איזהו מקומן

ואומר ברכת כהנים לפני פרש' צו כדי להזכיר ברכתן של ישראל לפני התמידין ואומר פרשת צו ואחר כך אומר משנת איזהו מקומן שהיא שנויה בזבחים ומה שתקנו לקרות בענין הקרבנות יותר מדברים אחרים לפי שכל האומרם בכוונת הלב כאלו מקריבן. ועוד לפי שהתפלה נתקנה כנגדן כמו שאמרנו ותקנו לומר משנת פרק זה יותר מהמשניות אחרות לפי שהיא כלה בלא מחלוקת התנאים. ועוד שהיא סדר הקרבנות ומה שקבעו אחריה בריתא דר' ישמעאל של י"ג מדות משום הא דאמרינן בפ"ק דקדושי' אמ' רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא מאי דכתיב ושננתם אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד. ומקשי ומי ידע כמה חיי ומתרץ לא בריכא אלא ליומי כלומר שצריך בכל יום ללמוד משלשתן וכך אנו נוהגין בתחלה מקרא דהיינו פרשת צו ואחר כך משנה דהיינו איזהו מקומן ואחר כך מדרש של ברית דר' ישמעאל והוי במקום תלמוד שהמדרש כתלמוד ועוד לפי שהיא תחלת תורת כהנים שהיא ראש לכל הקרבנות קבעוה אצל הקרבנות. וא"ת היאך קורין פרשת צו ופסוקי הזמירות וק"ש על פה והא קיימא לן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה. ויש מתרצים שכל דבר שרגילין בו ושגור בפי הכל אין בו משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה. והר"ף כת' דלא אמרינן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פי אלא להוציא אחרים ידי חובתן אבל כל אחד לעצמו מותר. וכן כת' הרא"ש ובירוש' אומ' דהא דאמרי' דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה שהוא בקורא בתורה שמא יאמרו חסר משם אבל בתפלות אין לחוש.

ואומר איזהו מקומן של זבחים, כלומ' באי זה מקום מותר לשחוט הזבחים הקרבים. קדשי הקדשים הם נקראים חטאות ואשמות ועולה ושלמי צבור דבחטאת כתיב קדש קדשים היא ובאשם כתי' קדש קדשים הוא והוקשה עולה לחטאת ואשם וגם שלמי צבור הוקשו לאשם כמו שנפרש לקמן. שחיטתן בצפון שנאמ' בעולה ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה' וכתי' בחטאת במקום אשר ישחט העולה תשחט החטאת. וכתי' באשם במקו' אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם והאי דלא קתני בריש' וקבול דמן בכלי שרת בצפון כדקתני' בסיפא משום דמעיקרא סבר שאשם מצורע אינו טעון כלי אלא בידים שנא' באשם מצורע ונתן ודרש"י מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה בעצמו של כהן ולהכי לא פסיק ליה למתניה קבול דמן ובסוף חזא דלא סגי ליה בלאו כלי שנא' בו כי כחטאת כאשם הוא ודרשי' מה חטאת טעונה כלי אף אשם טעונה כלי פסיקא ליה ותנייה בסוף. אשכחן קבול דמים בצפון מקבל עצמו מנין ת"ל ולקח מדם הפר ומדם השעיר ודרשינן מאי ולקח לו קח כלומר שיקרב הוא אצל הפר לצפון ויקבל. אשכחן למצוה לעכב מנין ת"ל בשעיר נשיא ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה לפני ה' חטאת הוא היכן עולה נשחטת בצפון אף זה בצפון. וכי מכאן אני למד והלא כבר נאמ' במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת הא למה זה יצא לקבעו שאם לא שחטו בצפון פסל אשכחן בשעיר נשיא שאר חטאות לעכב מנין מדכתיב בשעירה וכבשה האמורות גבי פרש' ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ וגומ' שאמר בשעירה ושחט את החטאת במקום העולה ושנה בכבשה ואמר ושחט אותה לחטאת במקום אשר ישחט את העולה ואם אינו ענין לזה שהרי כבר נאמר בשעירה תנהו ענין לשאר חטאות שמעכב בהון צפון אבל שוחט לא בעי צפון מדתני ר' חייא ושחט אותו על ירך המזבח מה ת"ל לפי שמצאנו שכהן עומד בצפון ומקבל בצפון יכול אף שוחט כן תלמוד לומר אותו. אותו בעי צפון ואין שוחט בעי צפון.

פר ושעיר של יום הכפורים. פר הוא פרו של אהרן שנאמר בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת. ושעיר של יום הכפורים שנאמר והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת, והם חטאות פנימיות. ומפרש בגמרא דאיירי דאתיא ליה חטאת מדרשא חביבא ליה ואקדמא. ומקשי לתני חטאת חיצונה ברישא. ומתרץ משום דהני דמן נכנס לפני לפנים חביבא ליה ואקדמה. שחיטתן בצפון מפני שהן חטאות, וקבול דמן בכלי שרת שנא' בעולת סיני וישם באגנות וממנו למדו כל הזבחים. ודמן טעון הזאה על בין הבדים שנא' ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים וגו' וכתיב בשעיר ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת כי היה עומד בין בדי הארון ומזה אחת למעלה ושבע למטה ובבית שני שלא היה שם ארון עומד בבין הבדים ואלו ההזאו' היו כנגד עביה של כפרת ולא היה נוגע בה שנאמ' ולפני הכפרת ועל הפרכת חוץ מבית קדשי הקדשים שנא' וכן יעשה לאהל מועד כלו' כשם שהזה משניה' בפנים אחת למעלה ושבע למטה כך היה מזה על הפרכת מבחוץ משניהם אחת למעלה ושבע למטה. ועל מזבח הזהב שנא' ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב וזה המזבח הוא מזבח הזהב שהוא לפני ה' בהיכל שנאמ' וישם את מזבח הזהב באהל מועד לפני הכפורת. והיה מזה עליו שבע הזאות שנאמר והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים, מתנה א' מהן מעכבת, פי' אם חסר מתנה אחת ממנין ההזאות הפנימיות מעכב הואיל ומנאן הכתו' בפירוש בכל מקום כמו שאמרנו. שיירי הדם, פי' של פר ושעיר של יום הכפורים היה שופך אל יסוד מערבי של מזבח החיצון, ולמדנו זה משיירי דם פר כהן משיח שדמו גם כן נכנס לפנים ונאמ' בו ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד ופתח אהל מועד הוא למערבו של מזבח כי ההיכל במערב והמזבח כנגדו. והטעם לשפכו ביסוד מערבי כי הוא הקרוב אליו בצאתו מן ההיכל. אם לא נתן לא עכב פי' אם לא נתן השירים הללו אל יסוד המזבח אלא שפכן לא עכב הכפרה שנא' וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר, את הקדש אלו דמים של בית קדשי הקדשים, ואת אהל מועד אלו דמים של ההיכל ואת המזבח זה מזבח הזהב ואמ' וכלה אמ' דבהכי נשלמו כל הכפרות המעכבות.

ב'. פרים הנשרפים, הם שלשה פר יום הכפורים ופר הבא על כל המצות ופר העלם דבר של צבור. פר יום הכפורים הוא שנכנס בו כהן גדול לפני לפנים שנאמ' בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר ונאמ' בו ואת פר החטאת וגו' ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם ופר הבא על כל המצות הוא אם שגג כהן משיח באחד מחייבי כריתות המנויין בתחלת כריתות מביא פר בן בקר לחטאת ונשרף שנאמר והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה וגו' ושרף אותו על עצים באש. ופר העלם דבר של צבור הוא אם שגגו והורו שלא כהלכה באחת ממצות לא תעשה שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת והם ל"א מצות לא תעשה המנויות בתחלת כריתות ועשו הקהל או רובו על פיהם מביאין פר בן בקר לחטאת ונקרא פר העלם דבר מפני שנאמ' בתחלת הפרש' ונעלם דבר מעיני הקהל. ונשרף שנאמ' והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה ושרף אותו. והאי מחוץ למחנה ילפינן ביומא שהוא חוץ לשלש מחנות והוא חוץ לירושלים. שעירים הנשרפים הם שנים שעיר יום הכפורים ושעירי עבודה זרה. שעיר של יום הכפורים הוא בן זוגו של שעיר המשתלח ונשרף שנאמר ואת שעיר החטאת וגומ' ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם ושעירי ע"ז הם אם הורו בית דין בע"ז חייבין כל שבט ושבט להביא שעיר ונשרפין לפי שהם חטאות הצבור. ולמדנו שריפתם מפר העלם שנשרף ונא' בו חטאת הקהל הוא. ותניא בת"כ בנין אב לכל חטאות הקהל שישרפו. שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון שהן חטאות וטעונות שחיטה וקבול בצפון כמו שאמרנו למעלה. ודמן טעון הזאה על הפרוכת ועל מזבח הזהב. אבל בין הבדים אין כתו' בהן כמו שכתו' גבי פר ושעיר של יום הכפורים. ולמדנו מתן דמים על הכפורת ועל מזבח הזהב ומתנה אחת ושיירי הדם על יסוד מערבי מפר כהן משיח שנאמ' בו והזה מן הדם שבע פעמים לפני ה' את פני פרכת הקדש ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטורת הסמים לפני ה' אשר באהל מועד ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד וכענין זה כתו' בפר העלם. ולמדנו גם כן שעירי ע"ז מפר כהן משיח שנא' בו ואת כל חלב החטאת ירים ממנו. ואמרינן בספרי החטאת לרבות שעירי ע"ז לכל האמור בענין ר"ל הזאה וזריקה והקטרת אימורין ושריפת הנשאר אל מחוץ למחנה. אלו ואלו נשרפין בבית הדשן ר"ל למקום שמוציאין שם דשן המזבח שנא' והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה וכתי' בפר כהן משיח על שפך הדשן ישרף. ופר יום הכפורים הוקש לפר העלם שנא' בו ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת ואמרי לפר זה יום הכפורים.

ג'. חטאות הצבור והיחיד אלו הן חטאות הצבור החיצונות שאנו צרכין להזכיר דאלו הפנימיות כבר נשנו. שעירי ראשי חדשים ושל מועדות האמורים בפרשה וחטאות היחידי' הם הבאים על שגגת חייבי כרתות שבתורה שכל דבר שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת קבועה ובתחלה כריתות מנה אותם ולכך לא מנה אותם כאן. שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון כבר אמרנו למעלה בנין אב לכל דבר ששמו חטאת שטעון צפון בשחיטה וקבול ומקבל. ודמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות שנא' קרנות מלא משמע תרי וכתיב קרנת קרנת תרי הרי ארבע. כיצד עלה בכבש ופנה לסובב כלומ' היאך היה נותן המתנות היה עולה בכבש שהיה בדרומו של מזבח ופנה לסובב כדאמרי' בגמ' עלה אמה וכנס אמה זהו היסוד. עלה חמש וכנס אמה זהו הסובב, עלה שלש וכנס אמה זהו מקום הקרנות ומקום הקרנות אמה הרי עשר אמות. וילפינן לה מג"ש דרבוע רבוע ממזבח הזהב. כתיב הכא במזבח החיצון חמש אמות ארך וחמש אמות רוחב רבוע וכו' וכתיב במזבח הזהב אמה ארכו ואמה רחבו רבוע ואמתים קומתו. מה להלן גבהו פי שנים ברחבו. אף כאן גבהו פי שנים ברחבו ומה אני מקיים ושלש אמות קומתו משפת סובב ולמעלה. והנה אצייר לך צורת המזבח והכבש ומקום היסוד והסובב והקרנות, כדי שתבין היטב כל הענין שאמרנו ומפני שמתן דמן נותן על הקרנות ובאצבע צריך לעמוד על גבי סובב. אבל כל שאר הדמים שהן תחתוניות מן החוט ולמטה עומד על הרצפה אצל זוית המזבח וזורק מן הכלי למזבח וכל מקום שיגיע למזבח כשר. ובא לו לקרן דרומית מזרחית שבו הוא פוגע תחלה דקיימ' לן כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח והכבש היה בדרום וכשעולה בו ופניו לצפון נמצא ימינו למזרח ופונה לימינו ולקרן דרומי' מזרחית ומקיף כדרכו עד שמגיע למזרחי' צפונית ואחריה צפונית מערבית ואחריה מערבית דרומית ובא לו לכבש וירד על יסוד דרומי. דתניא בבריתא ואת דמו ישפוך אל יסוד מזבח העולה זה יסוד דרומי או אינו אלא יסוד מערבי אמרת ילמד ירידתו מן הכבש מיציאתו מן ההיכל מה יציאתו מן ההיכל אינו נותן אלא בסמוך אף ירידתו מן הכבש אינו נותן אלא בסמוך והטעם משום דאין מעבירין על המצות. ונאכלין לפנים מן הקלעים שנאמר בחטאת במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד יאכלוה. והמשכן היו קלעים סביבות החצר ובית עולמים היו חומות העזרה. לזכרי כהונה שנא' הכהן המחטא אותה יאכלנה, לאפוקי נשים שאינם ראויות לחטוי, וכתי' כל זכר בכהנים יאכל אותה. בכל מאכל משום דקתני גבי פסח אינו נאכל אלא צלי תנא בכלהו בכל מאכל הן מבושל הן צלי הן מה שירצה, ואע"ג דאמרי' מתנות כהונה אין נאכלין אלא צלי שנא' למשחה בהם לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין אינה אלא מעלה בעלמ' שיברור להם אכילה יפה אבל אם רצה לאכול אותם מבושל יותר מצלי הרשות בידו. ליום ולילה דילפינן בפ"ק דזבחים ובשר זבח תודת שלמיו למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה אחד חטאת ואשם מנין ת"ל זבח. ובקדשים לילה הולך אחר היום שנא' לא יניח ממנו עד בקר. עד חצות. סייג עשו כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתנן בפ"ק דברכות כל הנאכלין ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר ולמה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

ד'. העולה קדש קדשים ליפסל ביוצא וטבול יום ומחוסר כפורים והאי דקתני בה קדש קדשים ולא קתני הכי בכולהו משום דלא כתיב בה קדש קדשים אשמעינן תנא דאפי' הכי קדש קדשים היא דהיא כולה לגבוה סלקא. שחיטתה בצפון שנאמ' בה על ירך המזבח צפונה. וקבול דמה וכו' כמו שפירשנו למעלה. ודמה טעון שתי מתנות שהן ארבע שלא מצאנו שנכתב בעולה קרנות המזבח אלא נאמ' בזריקת דמה וזרקו את הדם על המזבח סביב, וממה שאמ' סביב אמרו שצריכה ד' מתנות והן בקרן מזרחית צפונית ובקרן מערבית דרומית שכנגדה באלכסון והיה זורק על הקרן והדם הולך אילך ואילך ונעשה כמין גם, וזהו שתי מתנות שהם ארבע דבעינן שיראה הדם בארבע רוחות והא לא משכחת לה אלא בשתי קדנות זו באלכסונה, דאי בשתים שברוח אחת לא הוי הדם אלא בשלש רוחות המזבח ולא קרינן ביה סביב והכי תנן במסכת תמיד בא לו לקרן מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה מערבית דרומית נותן מערבה דרומה והטעם מפני שמזרחית דרומית לא היה לה יסוד ואי איפשר שיתחיל ממנה מפני שהעולה תחלת מתן דמה טעון גג יסוד דאמ"ר עקיבא ק"ו ומה שירים שאין מכפרים ואין באין לכפרה טעונין יסוד תחלת דם עולה שמכפרת ובאה לכפרה אינו דין שטעונה יסוד. והנה אצייר לך צורת רבוע המזבח והדם על הדרך שאמרנו, וכי קרן דרומית מזרחית לא היה לה יסוד . וטעונה הפשט ונתוח וכליל לאישים. מפורש בכתו' והמון העם קורין לאישים השין רפויה וטעות הוא כי לקריאתם יהיה משמעו מענין איכה אישים אקרא. והנכון לקראת השין דגושה שהוא מענין ואשם לא תכבה, ולכן אין לכתו' בו יו"ד בין האלף והשין.

ה'. זבחי שלמי צבור הם שני כבשי עצרת שמניפין אותם עם שתי הלחם והשוה אותם הכתוב עם החטאת שנאמר ועשיתם שעיר עזים א' לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים. והנה דינם שוה כדין חטאת חוץ ממתן ארבע שאין טעון מתן ארבע בשום קרבן כי אם בחטאת בלבד. אשם גזלות הוא מי שיש בידו משוה פרוטה ולמעלה מממון ישראל בין שגנבו בין שהלוהו בין שהופקד אצלו או משום שותפות או משאר דברים וכפר בו ונשבע לשקר מביא איל אשם על חטאו והוא הנקרא אשם גזלות. אשם מעילות הוא מי שנהנה משוה פרוטה ולמעלה מן ההקדש מעל ומביא איל אשם וזהו בשגגה אבל במזיד אינו חייב קרבן מעילה כי ההקדש אינו מתחלל במזיד אלא ישאר בקדושתו. אשם שפחה חרופה הוא שפחה כנענית המיוחדת לעברי ואם בא עליה אחר בין בשגגה בין במזיד מביא איל אשם ונקרא אשם שפחה חרופה וגם נקרא אשם ודאי. אשם נזיר, הנזיר כשיטמא מביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש בן שנתו לאשם והוא הנקרא אשם נזיר. אשם מצורע המצורע כשיטהר מביא שני כבשים וכבשה. הכבשה לחטאת והשני כבשים אחד לעולה ואחד לאשם והוא הנקרא אשם מצורע ואם דל הוא ואין ידו משגת מביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש לאשם. אשם תלוי מביאו אדם שנסתפק לו אם חטא או לא חטא כגון מי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר אם לאו כגון אם היו לפניו חלב ושומן והיה סבור כי שניהן היתר ואכל אחד מהם אמרו לו אחת של חלב היתה שם ולא ידע אם של חלב אכל מביא אשם תלוי ומגין עליו כל זמן שלא יודע לו שודאי חטא ואם יודע לו לאחר זמן מביא חטאת קבועה וזהו הנקרא אשם תלוי עד שיהי נודע לו החטא, וזהו שאמ' הכתו' ואם נפש כי תחטא וגומ' ולא ידע ואשם ונשא עונו, והביא איל תמים וגומ' ותנן בכרתות זה הכלל כל דבר שחייבין על זדונו כדת ועל שגגתו חטאת קבועה מביא על לא הודע שלו אשם תלוי. ואלו הן ששה אשמות החמשה הראשונים הם סמוכים ולכך נקודה האלף בשבא ופתח אבל הששי שהוא אשם תלוי האלף נקודה בקמץ מפני שהוא שם דבר. שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון שנאמר בזבחי שלמי צבור על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם. מה עולה טעונה צפון אף זבחי שלמי צבור טעונין צפון ובאשם כתיב במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם ועולה טעונה צפון כמו שאמרנו אשכחן שחיטה קבלה מנלן שנא' ואת דמו דהוה מצי למיכתב את דמו ו"ו מוסב לעיל כלו' במקום שחיטתו שם תהא קבלת דמו'. אשכחן שחיטה וקבלה מקבל עצמו מנין ת"ל את דהוה מצי למכתב דמו כתב את לרבות המקבל. אשכחן למצוה לעכב מנין ת"ל ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש. ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע מפני שכתוב באשם סביב. ונאכלין לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה שנאמ' כל זכר בכהנים יאכלהו במקום קדוש יאכל.

ו'. התודה ואיל נזיר וגומ' התודה היא קרבן שלמים שמביא עם המנחה שנא' וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה יקריבנו וגו' והיה מביא עם קרבן תודה ארבעים חלות מעשרים עשרון סלת העשרה עשרונים חמץ העשרה עשרונים אחרים מצה העשרה של חמץ עושה מהן עשר חלות והעשרה של מצה עושה מהן שלשים חלות שוות עשר חלות מאפה תנור, ועשר חלות רקיקין, ועשר חלות מורבכות שנאמ' על חלות לחם חמץ אחר שאמר חלות מצות ורקיקי מצות וסלת מורבכת. ומפי השמועה למדו שמשקל אלו הג' מינין כמשקל החמץ. ואיל נזיר, במלאת ימי נזרו מביא כבש אחד לעולה וכבשה אחת לחטאת ואיל אחד לשלמים והיה מביא עם האיל עשרים מצות מששה עשרונים ושני שלישי עשרון העשרה חלות העשרה רקיקין והכל מאפה תנור. קדשים קלים לומ' שאין מועלין בהם שחיטתן בכל מקום בעזרה לומ' שאין טעונין צפון. ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע מפני שכתו' בהן בשלמים סביב כמו בעולה, ולכך כל השלמים דמן טעון שתי מתנות שהן ארבע כמו העולה. ונאכלין בכל העיר שנאמ' ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור, ומקשי בגמ' וכי כל הני במקום טמא אכלי להו אלא טהור מכלל שהוא טמא ואי זה זה זה מחנה ישראל שהוא טהור מטומאת מצורע וטמא טומאת זב, וירושלם היא כנגד מחנה ישראל. לכל אדם לזרים. ליום ולילה עד חצות שנאמ' בתודה ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר. ואיל נזיר הוקש לחטאת ואשם. ובכל מקום שאומ' בתורה עד בקר מצותו עד שיעלה עמוד השחר וחכמים אמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה, ותניא תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר. המורם מהם מן התודה דהיינו חזה ושוק כשאר שלמים. וארבע חלות מארבע מינין שנא' והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'. ונאמ' בתרומת מעשר והיא א' מי' והרמותם ממנו תרומת ה' מה תרומת מעשר היא א' מי' כך א' מכל קרבן הוא א' מי' והחלוץ היו מ' ועשיריתם ד' חלות והמורם מאיל נזיר הוא הזרוע בשלה וחזה ושוק נמי כתי' גבי נזיר וחלת מצה אחת ורקיק אחד. כיוצא בהם נאכלים ליום ולילה אלא שאין נאכלין לבעלי' אלא לכהנים, לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם שנא' ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור אתה ובניך ובנותיך אתך.

ז'. שלמים קדשים קלים לומר שאין מועלין בהם ואשלמי יחיד קאי דאלו שלמי צבור כבר נשנו. שחיטתן בכל מקום בעזרה ואפי' בדרום שנאמ' ושחטו לפני אהל מועד מדקאמ' לפני ולא קאמ' פתח משמע כל מקום שהוא כנגד ההיכל מכל צד ומדכתי' קרא אחרינא ושחטו פתח אהל מועד דמשמע דבעינן פתח עשו שני פשפשין בכותל בית החליפות, כי האולם היה עודף על רוחב ההיכל ט"ו אמה לצפון וכן לדרום ובכותל של אותו עודף היו חלונות מבחוץ לגנוז שם סכינין ולכך קרוי האויר שכנגדו עד כותל מערבי של עזרה בית החליפות. ואותן הפשפשין היו מתירין כל בית החליפות לארכו ולרחבו כי היה פתחן בקרן זוית של אולם כדי שיהיה קצת נראה לצפון וקצת נראה למערב. וכך היו עושין בדרום ובהני פשפשין קרינן שפיר פתח אהל מועד וקסבר כי אולם קרוי אהל מועד ואלו הפשפשין לא היו משמשין ליציאה ולכניסה אלא להכשיר שחיטה בעלמא. ולהכשיר אחורי בית הכפרת היה שם לול קטן בכותל ההיכל. נמצאת כל העזרה מכל צד מוכשרת לאכילת קדשי קדשים ולשחיטת קדשים קלים. ועל זה הלול כתוב בדברי הימים לפרבר, ואמרינן מאי פרבר אמר רבה בר שילא כמאן דאמ' כלפי בר. לשני ימים ולילה אחד, שנאמר והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. ואינן נאכלין אלא ביום זבחיהם ובלילה ויום אחר עד הלילה. דתניא בבריתא יכול יהו נאכלין לאור שלישי ודין הוא זבחים נאכלין ליום ולילה אחד מה להלן לילה אחריהן אף כאן לילה אחריהן, ת"ל יאכל עד יום ביום אתה אוכל ואי אתה אוכל בלילה. לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם פירשנוהן למעלה.

ח'. הבכור ידוע. והמעשר מעש' בהמ'. והפסח ידוע. קדשים קלים פירשנוהן. ודמן טעון מתנה א' מפני שאין כתו' בהן סביב אלא כתיב בבכור ואת דמם תזרוק על המזבח ומעשר ופסח אנו למדין מבכור כדאמרינן בגמ' תניא ר' יוסי הגלילי אומ' דמו לא נאמ' אלא דמם חלבו לא נאמר אלא חלבם למד על בכור מעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואמורין לגבי מזבח. כנגד היסוד דילפינן זריקה זריקה מעולה מה עולה טעונה יסוד אף אלו טעונין יסוד ועולה גופה שנא' אל יסוד מזבח העולה, והאי דלא עבדינן שתי מתנו' שהן ארבע משום דהוו עולה ושלמים ואשם שלשה כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים. ואמר בלבד שיתן כנגד היסוד למעט דרום ומזרח. שנה באכילת' אע"פ שמתן דמם שוה משונים הם באכילתן, הבכור נאכל לכהנים שנא' ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה. וכבר ידעת כי חזה ושוק כמו שלמים דתנן המורם מהם כיוצא בהם והשלמי' נאכלים לכהנים לשני ימים ולילה אחד וכך הבכור נאכל לכהנים לשני ימים ולילה אחד ומעשר בהמה מקריבין ממנו האמורין והשאר אוכלין אותו בעליו ואין לכהנים בו חלק ולא חזה ושוק וזה שאומ' לכל אדם. ונאכלין בכל העיר בכל מאכל הן צלי הן מבושל. והגורס בכאן לכל אדם טועה הוא דהא קתני שנה באכילתן כי הבכור נאכל לכהנים והמעש' לכל אדם. לשני ימים ולילה אחד שהכתו' הקישן לחזה ושוק כמו שאמרנו. הפסח אינו נאכל אלא בלילה שנא' ואכלו את הבשר בלילה הזה. אינו נאכל אלא עד חצות מתני' ר' אלעזר בן עזריה היא דיליף ג"ש שנא' ואכלו את הבשר בלילה הזה ולהלן כתיב ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות שנא' בחצות הלילה אף כאן עד חצות. אינו נאכל אלא למנויו שנא' במכסת נפשות. אינו נאכל אלא צלי שנאמ' צלי אש ומצות. ודע כי כל מה שאומר בזה הפרק ודמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות ושתי מתנות שהן ארבע. זהו למצוה מן המובחר אבל אם נתן מתנה אחת בלבד לכל קרבן מהם נתכפר שנאמר ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל, בשפיכה אחת נתכפר.

ברייתא דר' ישמעאל

ואומ' ר' ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת. ובמדרש השכם גורס משלש עשרה, וכן כת' רבי סעדיה, מק"ו כמו שנא' ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה ארבעה עשר יום אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון. תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה גו' שאין אנו רשאין להחמיר יותר על הנדון, וכמו שנא' כי תראה חמור שונאך ולא פירש האוהב כי אם השונא שלא רצה הכתו' להאריך בלשון ופתח בשונא כדי ללמוד האוהב, ואין אנו רשאין להקדים חמור האוהב מהשונא לפי שדיו לבא מן הדין להיות כנדון ככל התורה כלה.

המדה השנית מגזירה שוה, כמו שנאמר ערות בת בנך או בת בתך הנה אסר לך את בת הבן ואת בת הבת ולא אסר את הבת, וכתו' אחר אומ' ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה. למדנו הנה הנה לגזירה שוה, מה להלן אשה ובתה ובת בנה ובת בתה אף כאן בתו ובת בנו ובת בתו. וכמו שנאמר בישראל ולא תשימו קרחה בין עיניכם ונאמר בכהנים לא יקרחו קרחה בראשם למדנו קרחה קרחה מגזירה שוה מה להלן בכל הראש אף כאן בכל הראש.

המדה השלישית מבנין אב וכתוב אחד מבנין אב משני כתובים כמו שנאמר בחג המצות אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם שהתיר לנו הכתוב אוכל נפש בלבד בחג המצות ובשאר המועדים לא התיר לעשות אוכל נפש אלא אמרו רז"ל זה בנה אב לכל המועדים, וכמו שנאמ' ועד אין בה והיא לא נתפשה. ותניא ועד אין בה בשני עדים הכתוב מדבר או אינו אלא עד אחד ת"ל לא יקום עד אחד באיש ומה ת"ל ועד זה בנה אב כל מקום שנאמ' עד הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב אחד. וכמו שאמרו רז"ל כל מקום שנאמר דמיו בו דמיהם בם אינו אלא סקילה הואיל ופירש הכתוב באחד מהם סקילה שנאמר איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם אף בכל מקום שנאמר דמיהם בם אינו אלא בסקילה זהו בנין אב מכתוב אחד. מבנין אב משני כתובים כמו שנאמר במומי אדם או גבן או דק או תבלול בעינו וגו' ולא אמ' לנו הכתו' יבלת אך במומי בהמה כתוב עורת או שבור או חרוץ או יבלת. ואמרו רז"ל כל מקום שנמצא בתורה מום סתם נוהגין עליו מומי אדם ומומי בהמה. זהו בנין אב משני כתובים.

המדה הרביעית מכלל ופרט כמו שנאמר אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה כלל לחיה שחיה בכלל בהמה, ואחר כך פרט מן הבקר ומן הצאן ונתמעטה החיה מן הקרבן ואין בכלל אלא מה שבפרט. וכמו שנאמר לא תלבש שעטנז כלל שאסר כל שעטנז שהוא משני מינין ואחר כך פרט צמר ופשתים יחדו, צמר ופשתים אסור אבל לא דבר אחר. אף בכל מקום שנמצא בתורה כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.

המדה החמישית ומפרט וכלל כמו שנאמר בהשבת אבדה וכן תעשה לחמורו, וכן תעשה לשמלתו פרט שמשמע שאלו אתה חייב להשיב בלבד אבל לא דבר אחר ואחר כך כלל וכן תעשה לכל אבדת אחיך כל אבדה שבעולם ונעשה הכלל מוסף על הפרט הלך אחר הכלל. וכמו שנאמר לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו פרט שמשמע אלו אין לך לחמוד בלבד אבל דבר אחר כן. ואחר כך וכל אשר לרעך חזר וכלל ונעשה הכלל מוסף על הפרט. אף בכל מקום שנמצא בתורה פרט וכלל הלך אחר הכלל.

המדה הששית כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט כמו שנא' על כל דבר פשע שבעולם ואחר כך פרט על שור על חמור על שה על שלמה כמשמעו שעל אלו אתה חייב להשבע בלבד אבל לא על דבר אחר. ואחר כך כלל על כל אבדה כל אבדה שבעולם כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל גופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות שנא' והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה יצאו שטרות שאע"פ שהן מטלטלין אין גופן ממון. וכמו שנא' במעשר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע ויש לשאול היכן מצינו שהבקר והצאן הם גדולי קרקע. י"ל ממה שכתו' תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וגומ', או יש לומר שהם גדלות על ידי גדולי קרקע שהם העשבים.

המדה השביעית מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל כמו שנא' פקוד כל בכור זכר ואם אמר פקוד כל בכור ולא אמר זכר הייתי אומר כל פטר רחם אפי' הנקבות. לכך אמר זכר שמשמע זכר ולא נקבה זהו כלל שהוא צריך לפרט ואם אמר זכר ולא אמ' בכור הייתי אומ' כל זכר בין בכורים בין שאינן בכורים לכך אמר בכור זהו פרט שהוא צריך לכלל.

המדה השמינית וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא כמו שנאמר במולך איש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת. ומולך בכלל שאר התיעובין היה למה פיר' ענשו יותר מכולם לא ללמד על עצמו יצא שהוא בסקילה אלא ללמד על הכלל כלו יצא ששאר כל התיעובין הם בסקילה.

המידה התשיעית וכל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טעון אחר שהוא כענינו יצא להקל ולא להחמיר כמו שנא' ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים מכה בשוגג בכלל רוצח היה שנא' ומכה אדם יומת בין בשוגג בין במזיד ויצא מכה בשוגג מן הכלל לטעון טעון אחר שהוא כענינו של מכה במזיד שזה המית וזה המית. ויצא מן הכלל להקל על עצמו שניצול בערי מקלט זהו להקל ולא להחמיר.

המדה העשירית וכל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טען אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמי' כמו שנאמר כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד וגו' והוציא אמה העבריה מן הכלל שנאמ' וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים. והלא אמה העבריה בכלל עבד עברי היתה שנא' כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה וגו' ולמה יצאת מן הכלל לטעון טעון אחר שלא כענינו שעבד אינו יוצא בסימנין ואינו יוצא במיתת אדון והאמה יוצאה בסימנין ובמיתת אדון אפילו בתוך שש, ויצא להקל שהדבר הוקל עליה שיוצאת בתוך שש, ולהחמיר שאדונה מקדשה בעל כרחה.

המדה האחת עשרה וכל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפי' כמו שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, ובתו בכלל יליד ביתו היתה בין פנויה בין נשואה, ויצא לידון בדבר חדש שאחר שנשאת אינה אוכלת בתרומה שנאמר ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל. והואיל והוציאה הכתו' מן הכלל אי אתה יכול להחזירה לכללה אפילו היא אלמנה וגרושה אם לא יחזירנה הכתוב לכללה בפירוש שנאמר ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה בנעוריה מלחם אביה תאכל.

המדה השתים עשרה ודבר הלמד מענינו ודבר הלמד מסופו כמו שנאמ' בענין שבת שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי אינו ר"ל שישבו תחתיהם כל היום כלו אלא שלא יצא איש ממקומו אלפים אמה ושהוא למד מענינו. וכמו שנאמר בכהן גדול ומן המקדש לא יצא אינו ר"ל שלא יצא מן המקדש לעולם אלא שלא יצא להטמא למת והוא למד מענינו שהפרשה עצמה מדברת בטומאת מת. ודבר הלמד מסופו כמו שנא' גבי עריות איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. אסר לנו כל שאר שבעולם אך בסוף הענין פירש לנו את האסורות שנאמ' ערות פלוני ופלוני לא תגלה ומהם נוכל ללמד המותרות. וכמו שנאמר בהפרת נדריה שהאב מפר נדרי בתו והבעל נדרי אשתו שמשמע בין דברים שיש בהן ענוי נפש בין שאין בהם ענוי נפש אך בסוף הענין פירש כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש למד שהאב והבעל אינם יכולים להפר אלא נדרים שיש בהן ענוי נפש בלבד.

המדה השלש עשרה ושני כתובים המכחישין זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. כמו שנאמר בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ שמשמע שהשמים נבראו תחלה וכתו' אחר אומר ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים שמשמע שהארץ נבראת תחלה. ובא הכתו' השלישי ויכריע ביניהם לומר שאין בהם הכחשה שנא' אף ידי יסדה ארץ וימינו טפחה שמים קורא אני עליהם יעמדו יחד. וכמו שנאמר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם שמשמע שלא דבר עמהם בהר. וכתיב במשנה תורה פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש ובא הכתוב השלישי והכריע ביניהם לומר שאין בהם הכחשה שנאמ' מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. וכמו שנאמר כל חלב וכל דם לא תאכלו שמשמע בין חלב חיה בין חלב בהמה כתי' אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו ובא הכתוב השלישי והכריע ביניהם שנא' כל חלב שור וכבש ועז לא תאכלו. ומנין י"ג מדות אלו הוא לדעת רש"י אבל רבינו סעדיה מונה מכלל ופרט מפרט וכלל מדה אחת, ודבר הלמד מענינו ודבר הלמד מסופו שתי מדות. והרא"ש הסכים לסברא הראשונה.

ויש מקומות שנוהגין לומר רבון העולמים כי לא על צדקותינו וכו' אתה הוא עד שלא נברא העולם ואין מנהגנו לאומרו' וגם אומרי' הודו לה' קראו בשמו ומזמור השמים מספרים כבוד אל וגומ' אבל אין מנהגנו לאומרם אלא בשבתות וימים טובים.

פסוקי דזמרה

ואומר ברוך שאמר והיה העולם. לשון חכמים הוא שאומר במקומות הרבה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם והוא על שם כי הוא אמר ויהי, ור"ל שעל ידי אמירה נברא העולם בלא שום יגיעה ולא שום פעולה אחרת שנא' בדבר ה' שמים נעשו. והיינו דאמרינן בבראשית רבה שהעולם הזה נברא בה"א שנא' אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בהא בראם. והטעם כמו הה"א שאין בכל האותיות יותר קלה ממנה להאמר בפה כך ברא העולם בלא יגיעה ועמל. ברוך הוא על שם ברוך ה' לעולם. ברוך אומר ועושה על שם ההוא אמר ולא יעשה. ברך גוזר ומקיים על שם ותגזר אומר ויקם לך. ברוך עושה בראשית על שם בראשית ברא אלהים. ברוך מרחם על הארץ על שם פקדת הארץ ותשוקקה. ברוך מרחם על הבריות על שם ורחמיו על כל מעשיו. ברוך משלם שכר טוב ליריאיו על שם מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך. ברוך אל חי על שם צמאה נפשי לאלהים לאל חי. לעד וקיים לנצח על שם ה' ימלוך לעולם ועד. ברוך מעביר אפלה ומביא אורה שנאמ' ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ברוך שאין לפניו עולה להטות את הדין. וכתי' אל אמונה ואין עול. ולא שכחה שנאמ' ברית עולם לא תשכח. ולא משוא פנים שנאמר לא ישא פני כל כופר. ולא מקח שוחד על שם ושוחד לא תקח. וא"ת מה יהיה שוחד זה שיעלה על הדעת שיהיה לוקח אלא שאינו נוטל זכיות כנגד עונות וישלם לו שכר המצות היתרות אלא מענישו על כל העבירות ונותן לו שכר על כל המצות וכן מצאנו במשה רבינו שנפרע ממנו עונש קלה שבקלות דהיינו שמעו נא המורים ולא הוציא עבירה כנגד מצוה. ובשבת מוסיפין ברוך המנחיל מנוחה לעמו ישראל שנאמ' ראו כי ה' נתן לכם השבת, לכם ולא לאחרים. וביום טוב אומ' ברוך אשר נתן מועדי שמחה לעמו ישראל שנא' וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל ואומ' שמחה על שם ושמחת בחגך. ובראש השנה אומ' ברוך אשר נתן את יום הזכרון הזה לעמו ישראל. וביום הכפורים ברוך המנחיל מנוחה וסליחה וכפור תועה לעמו ישראל. תועה שם דבר ור"ל כפרת התעות כמו ולדבר אל ה' תועה. ברוך הוא וברוך שמו על שם ה' אחד ושמו אחד. וברוך זכרו לעולמי עד על שם ה' זכרך לדור ודור.

בא"י אמ"ה ואין לומר האל דהא אמרינן אלהינו. וכן כת' רב עמרם בברכה שאחר המגלה ומזכיר כאן ט"ו פעמים ברוך כנגד ט"ו תיבות שבברכת כהנים המלך על שם ה' מלך הגדול על שם גדול ה'. והקדוש על שם כי קדוש אני ה'. האב הרחמן על שם כרחם אב על בנים וגו'. מהולל בפי עמו על שם תהלת ה' ידבר פי. משובח על שם דור לדור ישבח מעשיך. ומפואר על שם ובישראל אתפאר. בלשון כל חסידיו על שם וחסידיך רנן ירננו. ואמר בלשון על שם ורומם תחת לשוני. ועבדיו על שם הללו עבדי ה'. ובשירי דוד עבדך כמו שאמר דוד ומשירי אהודנו. ואמר עבדך על שם ודוד עבדי. נהללך ה' אלקינו על שם הללו את ה'. בשבחיו פירוש בשבחיו של דוד והוא ע"ש שבחי ירושלם את ה'. בזמיריו פי' בזמיריו של דוד והוא ע"ש זמרו ה'. ובסדר רב עמרם כתו' בשבחות ובזמירות, והמון העם חסרו שני התאוין שבסוף וקורין בשבחו ובזמירו ואינו נכון. נהודך על שם הודו לה'. נשבחך על שם שפתי ישבחונך. נפארך על שם כי תפארת עוזמו אתה. ונרוממך על שם ונרוממה שמו יחדיו. ונמליכך על שם ה' מלכנו. ונקדישך ונעריצך על שם והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו. ונזכיר שמך וכו' על שם וזה זכרי לדור דור. יחיד על שם ה' אחד. חי העולמים על שם חי אנכי לעולם. משובח ומפואר כבר זכרנוהו. שמו עדי עד על שם בטחו בה' עדי עד. בא"י מלך מהולל בתושבחות לפי שאומר אחר ברוך שאמר תשבחות והלולים מסיים החתימה כן.

ובעל המלמד פירש ברוך שאמר והיה העולם. לא אמר ועשה העולם כי המעשה יאמר על תקון הדבר ונתינת הצורה בו והגלות הצורה ההיא וזה לא היה במאמר הראשון אלא בתשעה מאמרות ששלמו ביום ששי וכלוי מעשה או תכליתו יאמר על המכוון במעשה ההוא אחר הגלות הצורה כמו שיאמר שתכלית הבית ישיבת האדם בו וזה לא יתכן כל עת שעוסק האומן בו. ולפי זה הענין נאמר ויכל אלקים ביום השביעי. ברוך אומר ועושה להורות שהוא מתמיד הויית העולם במאמר ובמעשה שלא כמדת בשר ודם מדת הב"ה שנוהג העולם האומר אינו עושה והעושה אינו אומר, אבל הב"ה הוא אומר ועושה לעולם כל המעשים. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל מאמרו של הב"ה מעשה הוא. ברוך גוזר ומקיים לאמת שינוי הטבע וחדוש הנפלאות כי בהתאמת זה התאמת הדת. אם תרצה אמור כי מראש נגזר מהב"ה על הכל. גם על הדברים שיצאו מטבעם שלא תאמר כבר גזר על השמים לסבוב תמיד ועל המים להיות נגרים ועל האש שתשרוף כל באיה וכיוצא בזה ואינו מקיים אינו כך שהרי השמש עמד בגבעון והים נבקע ועמדו מימיו וחנניה מישאל ועזריה באו בכבשן האש ולא שלטה בהם. ולפיכך בא למדך שהוא גוזר עליהם הכל מראש כמו שאמרו רבותי' תנאים התנה הקב"ה במעשה בראשית עם הים כלומר שבתחלת הבריאה התנה זה עם ברואיו. ואם תרצה אמור שהוא גוזר לרצונו לשנות הטבע, ומכריחו לעשות רצונו. ברוך עושה בראשית שלא תאמר הנה הוא אומר תוצא הארץ ישרצו המים וכיוצא בהם תאמר שהם העושים מעצמם לפי' בא ללמדך שלא ליחס בהם המעשה לפי שלעושים ההם עושים אחרים. ולעושים אחרים עושים כן עד ראשית, והשם יתברך עושה בראשית. ברוך מרחם על הארץ להורות שהוא משגיח בעולם השפל בדרך רחמים ורחמיו לעולם הם והנהגתו הישרה לו והיא השגחתו בו והוא שכתוב עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ לא כדברי הכופרים הרעים האומרים עזב ה' את הארץ. ברוך מרחם על הבריות להורות שהשגחתו היא גם כן באישים שלא תאמר המינים העומדים הם שהשגחתו בהם אבל האישים הנפסדים אין בהם השגחה לו לפיכך בא ולמדך שהוא מרחם על הבריות כלומ' משגיח בכל בריה ובריח לדחות דעות הרעים האומרין אין ה' רואה אותנו ולקיים מה שכתוב היוצר יחד לבם המבין את כל מעשיהם. ברוך משלם שכר טוב ליריאיו שלא תאמר הואיל ומשגיח על כל הבריות מפני מה אנו רואים צדיק ורע לו לפיכך בא ולמדך שהוא משלם שכר טוב ליריאיו וזהו בעולם הבא שאין תכלית טוב העולם הזה תכלית הטוב ולא הרע תכלית הרע כמו שהורה על ספורי הבל וקין שהבל שספרה התורה על ששעה השם אליו ואל מנחתו הרגו קין וזה מורה שאין טוב אמיתי אלא בעולם שכלו טוב ובזה נשלם הטוב בבריאת העולם ובהנהגתו. ברוך הוא וברוך שמו להורות שהיודע שמו המיוחד לו והמשיגו יודע השם ומשיגו השגה אנושית שהוא חי והכל עשה בחכמתו וברצונו. ורצונו הוא עצמו ואין לאדם בו השגה אחרת.

ותארוהו בשלשה תארים כנגד שלשה עולמות, המלך כנגד העולם הקטן שאנו בו, כלומ' מלכנו, והגדול כנגד העולם הגדול שבו יראה עזו וגדלו, והקדוש כנגד עולם המלכים שהק קודשים. ותארוהו עוד האב הרחמן כפי מה שזכרנו שהוא משגיח ומרחם עלינו כרחם אב על בנים. מהולל בפי עמו משובח ומפואר בלשון כל חסידיו ועבדיו להודיע שהם מהללים לשם כלשון בני אדם לא שהם מהללים בבחינת עצמו אלא שהתורה התירה להם להללו כדי לאמת מציאותו לעם וזה אי איפשר מבלתי היתר התוארי' והמהללים כפי לשון בני אדם ועל דרך שאמרו אי לאו דאתא משה ואמרינה ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו אנן לא יכלינן למימרינהו והוא שסדרו בה בלשון כל חסידיו. חי העולמים לרמוז בו על העולמות. ומה טוב לומר חי העולמים כלשון הכתוב בחי העולם כי הוא חייהם וקיומם. ואם נפשך לומר שהוא חי וקיים בשני העולמות העולם הזה והעולם הבא טוב כלשון בני אדם. עד כאן דבריו.

ותמצא כי יש בברכה זו רמז לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. כיצד ברוך שאמר והיה העולם ברוך הוא, זהו כלל לכל העשרה מאמרות. ברוך עושה בראשית כנגד מאמר ראשון שהוא בראשית ברא אלהים. ברוך אומר ועושה כנגד מאמר שני שהוא ויאמר אלהים יהי אור. ולכך אמר אומר ועושה שנאמר ויהי אור. ברוך גוזר ומקיים כנגד מאמר שלישי שהוא ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים וזה שגזר שלא יתערבו המים ומקיים שנאמר ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים. ברוך מרחם על הארץ כנגד מאמר רביעי שהוא יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה וזהו שריחם על הארץ שתהא נגלית ולא יכסוה המים. ברוך מרחם על הבריות כנגד מאמר חמישי שהוא ויאמר אלהים תדשא הארץ וזהו שריחם על הבריות שהכין להם דשאים לאכול. ברוך מעביר אפלה ומביא אורה כנגד מאמר ששי שהוא ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ שעד עתה לא נתלו המאורות ברקיע. ברוך משלם שכר טוב ליריאיו כנגד מאמר שביעי שהוא ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה וכתוב בו ויברא אלהים את התנינים הגדולים תנינם כתיב ודרשו רבותינו שהוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם לפניהם. ברוך שאין לפניו עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שחד כנגד מאמר שמיני שהוא ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה כלומר שאין לפניו עולה שאינו רוצה שיזקק מין לשאינו מינו. ולא שכחה על המינים ההולכים לשאינם מינם שאינו שוכח לפרוע להם את דינם ועל כן יהיו יראים ללכת לשאינו מינם. ולא משוא פנים שהרי אומר עץ פרי עושה פרי למינו. ואלו לא היה מצוה רק לחיות ולבהמות היה דומה למשוא פנים. ולא מקח שוחד מהמשנים את גזרותיו. ברוך אל חי לעד וקיים לנצח כנגד מאמר תשיעי שהוא ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וגומר. שכיון שלעולם כל אדם נברא בצלם ודמות הבורא הוא עדות וראיה שהבורא חי וקיים לעד ולנצח נצחים שאם לא כן היו משונים בני אדם לכמה פנים ולדמות אחר. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המלך הגדול והקדוש האב הרחמן מהולל בפי עמו כנגד מאמר עשירי שהוא ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה. נמצאו שכל בני אדם חייבין להללו ולשבחו ולפארו יותר מכל בריותיו שהאדם הוא השליט על כל שאר הבריות הרי כאן רמז לעשרה מאמרות. ומה שאומר אחר כן ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע זע אינו מאמר של צווי אלא בא להתיר להם כל עזב לאכלה.

ואחר כך תקנו לומר מזמורים שבסוף התלים והם כמו פרקליט לתפלה כדאמרינן בשבת בפר' כל כתבי הקדש אמר ר' יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום ומאי ניהו פסוקי דזמרה מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה ומפני שבאלו המזמורים הוא נשלם התלים תקנו לומר אחריהם ברוך ה' לעולם אמן ואמן. ברוך ה' מציון וגומ' וברוך ה' אלקים אלקי ישראל וגומ' ברוך שם כבודו וגומ', שאלו הפסוקים מצינו אותם כתובים בסוף ספרי התלים. ולכן תקנו לאומרם בהשלמת התלים. ואחר כך אומר ויברך דוד.

ויש באלו המזמורים רמז לעשרה מאמרות כיצד ברוך שאמר והיה העולם כנגד מאמר ראשון שהוא בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. מזמור לתודה כנגד מאמ' שני שהוא יהי אור ועליו מודים הבריות כי כלם צריכין לאורה וזהו שכתוב ועל מי לא יקום אורהו. ועל כן כל אדם חייב להודות לו. ותמצא במזמור זה ארבעה שמות כנגד ארבעה הצריכים להודות. יהי כבוד ה' לעולם אינו מזמור אלא פסוקים מפוזרים מהתלים וכתוב בו ה' בשמים הכין כסאו והוא כנגד מאמר שלישי שהוא יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים וזהו כבודו של מקום שהבדיל כסאו למעלה ולא היה הכל בערבוביא כבתחלה. אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה כנגד מאמר רביעי שהוא יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה שאם לא כן לא היה לבריות מקום לישב בו ולהלל לשם. יהללוך סלה הסמ"ך בדגש. שככה לו הלמ"ד בדגש. הללו יה הללי נפשי את ה' וכתיב נותן לחם לרעבים כנגד מאמר חמשי שהוא ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי וכו'. הללויה כי טוב זמרה אלהינו כי נעים נאוה תהלה. וכתי' מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא כנגד מאמר ששי שהוא יהי מאורות ברקיע השמים. לתבונתו אין מספר בלא ו"ו בתחלה. ומשפטים בל ידעום בו"ו בתחלה. הללויה הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים וכתיב הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות ואומר אחר כך החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף כנגד מאמר שביעי שהוא ישרצו המים שרץ נפש חיה וגומ' וכתי' ויברא אלהים את התנינים הגדולים וגומ'. הללו את ה' מן הארץ בלא יו"ד בתחלה. הודו על ארץ ושמים בחולם בין הדל"ת והו"ו האחרונה. הללויה שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים כנגד מאמר שמיני שהוא תוצא הארץ נפש חיה למינה וזו היא חסידות גדולה שאין רצונו שיזקק מין לשאינו מינו. וחרב פיפיות בו"ו בתחלה. הללויה הללו אל בקדשו וכתיב כל הנשמה תהלל יה כנגד מאמר תשיעי שהוא ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו שאין בכל הנבראים מי שיודע להלל אלא האדם המדבר. ויש במזמור הזה עשרה פעמים הללו כנגד עשרה מאמרות. והללויה אינו מן המנין שהוא תיבה אחת כדאמרינן בפרק ערבי פסחים שהוא כולל שם ושבח בתיבה אחת. ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל וגומ' וכתיב ואתה מושל בכל כנגד מאמר' עשירי שהוא ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה וגו' נמצא שהשליט את האדם על הכל. ואנו אומרים לו אע"ף שהשליטת האדם על שאר בריותיך וצויתו למשול בהם אתה הוא מושל בכל. ומתחלת ויברך דוד עד ומהללים לשם תפארתך הוא כתוב בדברי הימים. ומן ויברכו שם כבודך עד במים עזים הוא כתו' בעזרא. הרי כאן רמז לעשרה מאמרות. הכנעני החתי האמורי והפריזי והיבוסי והגרגשי, השלשה הראשונים בלא ו"ו. והשלשה האחרונים בו"ו. ואת זעקתם שמעת בזי"ן.

ואחר כך תקנו לומר וישע ה' ביום ההוא ושירת הים והוא זכר ליציאת מצרים ששתי זכירות אלו כתובות בתורה זכר למעשה בראשית שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגומ'. וזכר ליציאת מצרים שנאמר וזכרת כי עבד היית במצרים וגומ' ונוהגין בספרד לכפול הפסוק האחרון של כל אלו המזמורים. ועוד באשרי יושבי ביתך כופלין שני פסוקים אחרונים וטעות הוא שאין לכפול אלא הפסוק האחרון שבסוף כל המזמורים בלבד שהוא כל הנשמה תהלל יה להודיע שנגמרו המזמורים של סוף התלים כדרך סיום הפרשה שכופלין הפסוק האחרון, וכן בשירת הים כופלין פסוק ה' ימלוך לעולם ועד מפני שהוא סוף השירה ואם לא היו כופלין אותו לא היה נראה כי הוא סוף השירה. והטעם שנהגו לומר ויברך דוד ושירת הים לפי שכל אותם חמשה עשר לשונות של שבח הסדורין בברכת ישתבח דורש במכלתין מתוך שירת הים ומתוך פסוקים של ויברך דוד.

ואחר כך עומד שליח צבור ואומר בקול רם ישתבח שמך לעד מלכנו. ברכה זו אינה פותחת בברוך מפני שסמוכה היא לברוך שאמר. ופסוקים שבנתים לא הוו הפסק. וכתב הרי"ף ותקינו רבנן למימר ברכה קמייהו וברכה בתרייהו. ומאי נינהו ברוך שאמר וישתבח והילכך מיבעי ליה לאיניש דלא לאשתעויי מכי מתחיל ברוך שאמר עד דמסיים שמונה עשרה ואומר במדרש מי האיש הירא ורך הלבב זה המדבר מברוך שאמר עד סוף התפלה. ואמרינן בירושלמי הסח בין ישתבח ליוצר אור עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה. ואומר במדרש אמ' ר' אלעזר בר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אליהו זכור לטוב ועמו ארבעת אלפים גמלים טעונים אמרתי לו מה אלו טעונים. אמר לי אף וחמה, למה לעשות נקמה באף וחמה ממי שמספר בין קדיש לברכו, בין ברכה לברכה, בין פרק לפרק, בין אמן יהא שמיה רבה לויתברך, בין גאולה לתפלה, ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת לפני המקום שנאמר ולא אותי קראת יעקב. וכל המכוין בתפלתו ואינו מדבר אין תפלתו חוזרת ריקם שנא' תכין לבם תקשיב אזנך. וכתב רב עמרם ולאלתר מיבעי ליה לאיניש לאתחולי בפריסת שמע ביוצר אור וה"מ במידי דלאו צרכי צבור הוא אבל בצרכי צבור או לצורך מי שבא להתפרנס מן הצדקה ובעי למפסק ליה שפיר דמי. והרב ר' מאיר מרוטנבורק כשהיה צריך להפסיק בין ברך שאמר לישתבח היה אומר קודם שידבר אלו הפסוקים ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ויאמרו כל העם אמן והלל לה' וברוך ה' לעולם אמן ואמן וברוך ה' מציון וגומ' וברוך ה' אלהים אלהי ישראל וגומ' וברוך שם כבודו לעולם וגומ', וכשחוזר להתחיל ממקום שפסק היה אומר גם אלו הפסוקים לפי שהם כמו ברכה.

ועתה אחזור לפרש הברכה. ישתבח על שם להשתבח בתהלתך. שמך לעד מלכנו על שם ואברכה שמך לעולם ועד. האל על שם והאל הקדוש. ותמצא כי שמך לעד מלכנו האל ראשי תיבות שלמה ואיפשר כי החכם שחבר זה היה שמו כן ועשאו לכבוד שלמה המלך. המלך על שם ארוממך אלהי המלך. הגדול על שם גדול אתה וגדול שמך בגבורה. והקדוש על שם והאל הקדוש נקדש בצדק'. בשמים ובארץ על שם אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתיך. כי לך נאה ה' אלהינו על שם מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה. שיר ושבחה הלל וזמרה עוז וממשלה נצח וגבורה גדולה תהלה ותפארת קדושה ומלכות ברכות והודאות לשמך הגדול, כל אלו ט"ו לשונות של שבח כנגד חמשה עשר שיר המעלות שאמר דוד וכנגד חמשה עשר מעלות הסדורים בהגדת פסח. ומעולם עד עולם אתה אל פסוק הוא. בא"י מלך גדול ומהולל בתושבחות על שם גדול ה' ומהולל מאד. ומה שאומר בחתימת ברכה זו מלך גדול יותר מחתימת ברוך שאמר וברכת יהללוך שלאחר ההלל לרמוז ששבח ברכה זו הוא גדול ומעולה משבח שתי ברכות האחרות כי בכאן משבח את השם בחמשה עשר לשונות של שבח שהם נדרשים מן התורה ומן הכתובים כמו שאמרנו למעלה. וכתב הרא"ש שאין לענות אמן אחר בא"י מלך גדול ומהולל בתושבחות שאין זה סיום הברכה אלא אחר חי העולמים שהוא סיום הברכה. אל ההודאות על שם הודו לה'. אדון הנפלאות על שם עושה פלא. בורא כל הנשמות אדון כל המעשים כבר זכרנום למעלה. הבוחר בשירי זמרה על שם בחרתי בשבט הלוי לפי שאומרים השיר במקדש, ויש כאן באל ההודאות חמשה עשר תיבות כנגד ט"ו מעלות שבמקדש שעולים מעזרת נשים לעזרת ישראל שעליהם עומדים הלוים בשיר. וכתב בעל המנהגות שהאומר הבוחר בשיר ובזמרה שאינו נכון כי מלת זמרה הוא שבח כמו מזמרת הארץ, ור"ל הבוחר בשיר של שבח ולא בשיר שאינו של שבח, והאומר בשיר ובזמרה משמע שהוא בוחר בכל שיר אע"ף שאינו של שבח, וזה לא יתכן, וכן מזמור שיר, שיר של שבח וכן שיר מזמור שיר של שבח, ע"כ. חי העולמי' על שם וישבע בחי העולם ואומר חי העולמים ולא לעולמים ולא בעולמים לפי שהן מורים זמן וגבול ומקום. וההא היא הפלגת ההויה שאין לה תחלה וסוף.

קדיש וברכו

ואומר ש"צ קדיש עד לעילא. ואין לאומרו בפחות מעשרה שכל דבר שבקדושה כגון קדיש וברכו וקדושה או הפורס על שמע אינו בפחות מעשרה ושליח צבור מן המנין שנאמ' ונקדשתי בתוך בני ישראל שכל עשרה מישראל נקראים עדה שנא' עד מתי לעדה הרעה הזאת והם היו שנים עשר יצאו מהם יהושע וכלב נשארו עשרה וקראם הכתוב עדה. חדוש במקהלות ברכו אלקים, במקהלות בגימטריא בעשרה,. ופירוש הפורס על שמע המברך ברכות שמע. כי הוא יברך הזבח תרגום ירושלמי הרי הוא מפרס על נכסא. ויש מפרשים פורס לשון פרוסה והיינו כשאדם בא לבית הכנסת לאחר שקראו הצבור את שמע ועומד אחד ואומ' קדיש וברכו וברכה ראשונה שלפני קריאת שמע.

ואמרינן בירושלמי דמגלה שאם התחילו בעשרה והלכו מקצתם גומר ועל כלם הוא אומר ועוזבי ה' יכלו. וכתב הרמב"ם ז"ל בתשובת שאלה התחילו בעשרה ברכת יוצר אור והלכו להם מקצתן משלימין ואומר הקדושה של יוצר. וכן בקדושה של תפלה אבל קדיש לא יאמר עד שיהיו שהעשרה שאין הקדיש חלק מאשר התחילו בו בעשרה. וכתב רבינו תם אם יש ששה בני אדם שלא שמעו קדיש וברכו אע"ף שהאחרים שמעו יכולין לומר קדיש וברכו עמהם. וכתב עוד שכן מצא כתו' בהגדה שאין אומרין ברכו אלא אם כן יש שם ו' שלא התפללו שנא' בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' פירוש שהתיבה הששית היא ברכו. ויש נסמכין על זה הפסוק במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל ויש בו ששה תיבות. עוד הביא רבינו תם אסמכתא לאלו הששה זה הפסוק ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר ויש בו ששה תיבות וגם אותיות ואתחנן ששה וגם אות ראשונה ששה. וכן נראה מדברי הרמב"ם שצריך ששה שלא שמעו קדיש וברכו. אבל הרא"ש כתב שתלמידי רש"י כתבו בשמו שאפי' בשביל אחד פורסין על שמע וכן כתוב במסכת סופרים במקום שיש תשעה או עשרה ששמעו בין קדיש בין ברכו ולאחר התפלה עמד אחד בין אלו ואמר ברכו או קדיש וענו אלו אחריו יצא ידי חובתו וסברא גדולה היא לא דלמה יצטרפו תשעה ששמעו עם היחיד שלא שמע שיאמר הוא דבר שבקדושה הרי הוא מקדש את השם בעשרה עכ"ד.

וזהו פירוש הקדיש שלם: יתגדל ויתקדש על שם והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה' האמור במלחמת גוג שאז יתגדל שמו של הב"ה כמו שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר וכו' וכתיב בתריה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. שמיה רבה יש מפרשים שם יה רבה שאנו מתפללין על שם יה שאינו שלם שיתגדל ויחזור שלם וזהו לעת הגאולה שיתנקם מעמלק שהוא מזרעו של עשו שנשבע שלא יהיה שלם עד שיתנקם ממנו, שנאמר כי יד על כס יה ה' לא נאמר כי אם יה וכסא לא נאמר כי אם כס שנשבע ה' בימינו ובכסאו שלא יהיו שלמים עד שימחה שמו של עמלק, אבל לאחר שיתנקם ממנו יהיה השם שלם וגם הכסא שנאמ' האויב תמו חרבות לנצח וגומ' וכתיב בתריה וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו הרי השם שלם והכסא שלם. ולזה רמז הכתוב באומרו אוה למושב לו, אל"ף להשלים הכסא והא להשלים השם. משל למלך ששלח את בנו מבית האסורים ויצא משם והיה הולך אצל אביו ובאמצע הדרך פגע בו לסתיס ובזבז כל נכסיו והכה את אנשיו, כששמע המלך חרה לו עד מות ואמ' לא די הצער שסבל בני בבית האסורים אלא לאחר שפדיתיו בכחי ובזרועי הגדול בא עליו אותו ליסתם ובזבז את נכסיו והכה את אנשיו, מיד השליך חותמו מידו ונשבע שלא יקרא בשמו ולא יכנס במלכותו עד שיתנקם מאותו צורר ולאחר שיתנקם ממנו יקרא בשמו ויתמלא כסא מלכותו וכך נשבע הב"ה כמו שאמרנו. וא"ת איך יאמר לחצי השם רבה. ויש לומר מפני שאין לומ' מיעוט כלפי מעלה כי אם רבוי וכן מצאנו ברוח הקדש שלאחר שנחלקה לחלקים רבים קורא אותו רבוי שנאמ' ואצלתי מן הרוח אשר עליך ומתרגמי' וארבי מן רוחא דעלך. כך פירשו מקצת המפרשי' ואינו נכון בעיני כי שמיה רבה הוא תרגום של שמו הגדול כי הקדיש נתקן בלשון תרגום בעבור עמי הארץ כמו שנפר' לקמן ועוד כי מצאתי בנוסחאות ישנות ומדוייקות בפ"ק דברכות שגורס בשעה שעונין אמן יהי שמו הגדול מבורך אבא מנענע ראשו וכו'.

בעלמא דברא כרעותיה לפי שכשברא את העולם הזה לא היה שם עדיין עם מי יהיה נמלך כי עדיין לא נבראו המלאכים עד יום שני אבל כשרצה לברות את האדם נמלך עם המלאכי' שנא' ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו וגו' ואמרו רבותינו שנמלך עם פמליא של מעלה. וימליך מלכותיה כלומר שיראה מלכותו עלינו. ויצמח פורקניה תרגו' מצמיח ישועה. (ויבח) [ויבע] קץ משיחיה ר"ל ויחיש ביאת הגואל וחש עתידות מתרגמי' ומבע. וישכלל היכליה פי' ויבנה היכלו על שם לשכללא היכלא. בחייכון וביומיכון וכו' ולפי שבזמן הגאולה לא ישארו כי אם א' מעיר ושנים ממשפחה אנו מתברכין כאן בחיים וזש"ה ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו כי הוא כאש מצרף וכבורית מכבסים והיינו דאמרי' ייתי ולא אחמיניה מרוב הצרו' העתידות לבא באותו זמן, ובאותה מלחמה תהיה מיתה לעמלק וחיים וארך ימים לישראל ובזה יהיה גדול השם. בעגלה פי' במהרה כמו כי היכי דלשתריף בעגל ואמרי' על המשיח דליתי בעגלא.

ועונין הקהל אמן יהא שמי' רבא וכו', וגרסינן בשבת בפרק כל כתבי הקדש אמ' ר' יהושע בן לוי כל העונה אמן יהיה שמו הגדול מבורך בכל כחו פי' בכל כוונתו שלא יחשוב בדבר אחר אלא שיהיה כל כח שבגופו עמו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה מרעה לטובה שנאמ' בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה', מה טעם בפרוע פרעות משום דברכו ה', פי' בפרוע הוא מלשון כי פרוע הוא ומתרגמינן ארי בטיל הוא, ופרעות הוא מלשון פורענות וכן הוא הפי' בהבטל הפורענות מישראל מפני שמתנדבים העם לברך את ה' הוא. אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן אפילו יש בו שמץ עבודה זרה מוחלין לו, כתיב הכא בפרוע פרעות, וכתיב התם כי פרעה אהרן, וכן הוא הפי' בהבטל פריעת עבודה זרה שתשקע ותשכח שלא יזכר עונה משום והתנדב עם הוא. לעלם ולעלם עלמיא, על שם ויחסן מלכותא עד עלמא ועד עלם עלמיא. יתברך על שם יתברך באלקי אמן. וישתבח על שם להשתבח בתהלתך. ויתפאר על שם ישראל אשר בך יתפאר. ויתרומם ויתנשא על שם עתה ארומם עתה אנשא, וכתיב ויתרומם ויתנשא על כל אל. ועוד ויתנשא על שם והמתנשא לכל לראש. ויתהדר על שם משבח ומרומם ומהדר למלך שמיא. ויתעלה על שם מאד נעלית על כל אלקים. ויתהלל על שם מאד נעלית להתהלל עם נחלתך. לעילא מכל ברכתא שירתא תושבחתא כלומ' למעלה מכל שירות ושבחות שאדם מהלל ומשבח למלך בשר ודם יהיו שבחיו של הב"ה. ונחמתא כלומר יתנחם בנחמת ציון יותר משאר נחמות של בני אדם. ומצאנו שהב"ה מתנחם בנחמות שנאמר וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי כיון שאמר למעני יראה שהוא מתנחם בנחמות. וגם על שם דאמרינן בפ"ק דברכות בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין אמן יהא שמו הגדול מבורך הב"ה מענע ראשו ואמ' אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך אוי לו לאב שהגלה את בניו אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם, ולפי שאין שמחה לפניו באותה שעה אלא כמו דאגה על חרבן הבית ועל גלותינו אנו מתפללין שיתנחם בקרוב באותה דאגה וימהר לגאלנו. דאמירן בעלמא כלומ' האמירות בעולם לבני אדם לשבחם בהם. ואמרו אמן. על שם ואמ' כל העם אמן.

וכשאומ' קדיש אחר סדור כל תפלה מוסיפין בסופו תתקבל צלותהון ובעותהון דכל ישראל על שם אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי ומתרגמינן בתרגום ירושלמי בצלותי ובבעותי ולכן סמכן זה לזה. קדם אבוהן די בשמיא ואמרו אמן לשון חכמים הוא שאומ' בכמה מקומות לפני אביהם שבשמים. וכשאומ' קדיש אחר קריאת תלמוד או מדרש אומ' במקום תתקבל צלותהון, על ישראל ועל רבנן ועל תלמידהון ועל תלמידי תלמידיהון על שם לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וגומר וכמו שפירשנו בברכת הערב נא. דעסקין באורי' קדישתא על שם והגית בו יומם ולילה. ורוב שלוחי צבור אומרים באוריתא קדישא וטעות הוא דאורי' הוא לשון נקבה וקדישא לשון זכר ולכן צריך לומר קדישתא. די באתרא הדין ודין בכל אתר ואתר אינו חוזר על התורה אלא על החכמים שזכר. וכן הוא שיעורו על ישראל ועל רבנן די באתרא הדין וכו'. יהא חנא וחסדא על שם ותשא חן וחסד לפניו. ורחמי על שם רחם ארחמינו. מן קדם מרי שמיא וארעא ואמרו אמן על שם בה' אלהי השמים ואלהי הארץ.

ובין אחר התפלה ובין אחר קריאת תלמוד או מדרש אומ' יהא שלמא רבה מן שמיא על שם יהי שלום בחילך. והטעם שנקבע השלום באחרונה לפי שהוא שקול כנגד הכל וכן הוא אומר ביוצר עושה שלום ובורא את הכל ותניא בתורת כהנים ושמא תאמר הרי מאכל הרי משתה אם אין שלום אין כלום ת"ל ונתתי שלום בארץ וגומ' מגיד שהשלום שקול כנגד הכל, גדול השלום שהשם הגדול הנכת' בקדושה אמר הב"ה ימחה על המים כדי לשום שלום בין איש לאשתו, גדול השלום שמשבח את התורה בשלום שנאמר וכל נתיבותיה שלום, גדול השלום שאפילו העליונים שאין ביניהם לא קנאה ולא שנאה ולא עין רעה צריכין שלום שנא' עושה שלום במרומיו. חיים על שם בקרב שנים חייהו וכתיב ה' עליהם יחיו. ושובע על שם שובע שמחות את פניך. וכתיב ומשביע לכל חי רצון. וישועה על שם ויהי לי לישועה, וכתי' הושוענו אלהי ישענו. ונחמה על שם כי נחם ה' ציון וכתי' תנחומיך ישעשעו נפשי. ושזבא על שם תרגום ומלט הוא את העיר בחכמתו. ורפואה עם שם הנני מעלה לך ארוכה ומרפא. וגאולה על שם גאל ה' את יעקב עבדו. וסליחה, על שם כי עמך הסליחה וכתי' כי אתה ה' טוב וסלח. וכפרה על שם כפר לעמך ישראל. וריוח והצלה על שם ריוח והצלה יעמד ליהודים. לנו ולכל ישראל ואמרו אמן. ובקש כאן שתים עשרה בקשות למספר שבטי בני יעקב.

ונהגו לומר אחר שקוברין את המת וכן בתשעה באב כך. יתגדל ויתקדש שמיה רבה דהוא עתיד לחדתא עלמא כמו שאמרו רז"ל שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב. ולשכללא היכלא כך הוא לשון הפסוק בעזרא. ולמיפרק חייא לגאול את החיים מזה הגלות שאנחנו בו. ולאחיאה מתיא ולהחיות את המתים שהוא עיקר אמונתנו. ולמבני קרתא ירושלם שנא' בונה ירושלם ה' וגו'. ולמעקר פולחנא נכראה מארעא על שם הסירו את אלהי הנכר אשר בתככם וכתיב וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. לאתבא פולחנא קדישא דשמיה להדריה וזיויה על שם והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'. בחייכון וביומיכן על לעילא. ואומר תתכלי חרבא וכפנא. לפי שכתוב מחוץ תשכל חרב הוא מבקש כאן מאת השם שתכלה אותה החרב מן העולם. וכפנא, ומותנא על שם ברעב פדך ממות. ומרעין בישין על שם תרגום וכל מדוי מצרים הרעים. מננא וכל עמיה בית ישראל ואמרו אמן.עושה שלום וכו'.

יש אנשים שעונין אמן יהא שמיה רבה מברך וכו' עד ואמרו אמן. ואני קבלתי מרבותי שאין לענות אלא אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלם עלמיא בלבד. וכן נראה מדברי רבינו סעדיה. וכן מצאתי כתוב בשם הרא"ש. והטעם כי יש עד עלמיא ז' תיבות וכ"ח אותיות. ומלת אמן אינה מן המנין כי הוא עונה על מה שאומ' ש"צ יתגדל ויתקדש. ולפי זה צריך לומר ולעלם עלמיא כדי שיהיו כ"ח אותיות ועוד כי כן הוא לשון הפסוק כמו שאמרנו למעלה. ותמצא כי אומר קדיש ז' פעמים ביום. וכן תמצא בקהלת ז' פסוקים מעת ללדת עד ועת שלום. ובכל פסוק מהם ד' פעמים עת ובכלם יש כ"ח עתים כנגד שבעת ימי השבוע שיש בהם כ"ח עתים כי ארבעה עתים משתנים בכל יום ולילה מהבקר עד חצי היום עת אחד ומחצי היום עד הלילה עת שני, ומתחלת הלילה עד חצות עת שלישי ומחצי הלילה עד הבקר עת רביעי. וכנגדן ז' כוכבי לכת וכ"ח מחנות הלבנה. וכן תמצא בפסוק ה' בחכמה יסד ארץ ז' תיבות וכ"ח אותיות. וכן בפסוק בראשית ברא אלהים ז' תיבות וכ"ח אותיות וכן בפסוק וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר ז' תיבות וכ"ח אותיות. מכאן אמרו העונה אמן יהא שמיה רבה בכל כחו כאלו נעשה שותף להב"ה במעשה בראשית. וגרסי' בסוכה בפ' לולב הגזול אמ' רבא לא לימ' איניש אמן יהא שמיה רבה והדר מברך אלא יהא שמיה רבה מברך והדר לעלם. אמ' רב ספרא משה שפיר קאמרת אלא הכא והתם אמרי אסוקי מילתא ולית לן בה.

ומה שתקנו הקדיש בלשון ארמית יש אומרים מפני מלאכי השרת שלא יתקנאו בנו שאנו משבחין שבח נאה כזה כמו שאמרו בפ"ק דברכות אשרי המלך שמקלסי' אותו בביתו כך. וגם לפי שבשעה שישראל עונין אמן יהא שמיה רבה מברך הקדוש ברוך הוא נזכר לחרבן הבית וגלות ישראל כמו שאמרנו ואם יבינו זה מלאכי השרת יקטרגו עלינו על כן תקנו אותו בלשון ארמית כדי שלא יבינו המלאכים שאינן מכירין לשון ארמית כדאיתא בסוטה בפרק ואלו נאמרין והקשו בתוספות. והלא אפילו מחשבות אדם הם יודעין ומכירין אלא לשון זה הוא מגונה ביניהם להזקק לו. ור"י פירש טעם אחר לקדיש בלשון ארמית לפי שהיו רגילין לומר אותו אחר הדרשא כדאית' בשלהי סוטה אמאי קאי עלמא אסדרא דקדושא ואיהא שמיה רבה דאגדתא והיו שם עמי הארץ שאינה מכירים אלא ארמית שהוא לשונם לכך תקנו לאמרו בלשון ארמית שהכל מבינים אותו. ובספרד נהגו לומר לעילא מכל ברכתא שירתא וכו' בלשון הקדש ולא יתכן כי למה מפסיקים באמצע לומר בלשון הקדש. וגם רב עמרם ורבינו סעדיה והרמב"ם ז"ל כתבוהו בלשון תרגום. ואל יקשה בעיניך מה שתקנו לומר יתברך וישתבח ויתפאר וכו' בלשון הקדש כי השבח לא היו יכולין לשנותו ללשון תרגום.

כתב רב נחשון שיש בקדיש ארבעה כריעות של חובה ואחת של רשות יתגדל ויתקדש כורע, בעגלא ובזמן קריב כורע, יתברך וישתבח כורע, שמיה דקודשא בריך הוא כורע. אבל בעושה שלום כריעא של רשות היא וכן כתב רבינו סעדיה. ואומר במדרש תלים שארבע כריעות אלו הם כנגד ארבעה שמות שבפסוק כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים אמר ה' צבאות.

וכתב רבינו סעדיה כשאומר שליח צבור יתגדל ויתקדש שמיה רבה עונין הקהל אמן. בעגלא ובזמן קריב עונין אמן יהא שמיה רבה. שמיה דקודשא בריך ההוא עונין אמן. דאמירן בעלמא ואמרו אמן עונין אמן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וכתב רב עמרם שיש מקומות שאין אומרים יתקלס לא מפני שהוא גנאי כמו וקלסה לכל הארצות כי מצאנו בו לשון שבח והוא במלכים יתקלס אלא שיש בקדיש שבע ענייני שבח כנגד שבע רקיעים זולתו.

ואומר שליח צבור ברכו את ה' המבורך ועונין הקהל ברוך ה' המבורך לעולם ועד. וכתב הרב ר' יהודה בר ברזילי ברצלוני שצריך שליח צבור לחזור ברוך ה' המבורך. אבל הרב ר' מאיר דרוטנבורק כתב שאין צריך לחזור ברוך ה' המבורך, וכן נהגו. ונוהגין בכל המקומות שאומר הקהל בלחש ישתבח ויתפאר וכו' בשעה ששליח צבור אומ' ברכו. ויש אינם רוצים לאמרו כדי שיאזינו למה שיאמר שליח צבור כדמסיק בסוטה בפרק ואלו נאמרין גבי ברכת כהנים שאין לקהל לומר פסוקים בשעה שהכהנים מברכין מזה הטעם. וגם רב עמרם ורבינו סעדיה והרמב"ם ז"ל לא כתבוהו. וכתב הרא"ש שמעתי בכל המקומות שאומר ישתבח ויתפאר וכו' כשאומר החזן ברכו ולכך מאריך בו, וסימן לדבר מודים שמאריך בו החזן כדי שיאמרו הקהל מודים דרבנן. וכתב עוד בתשובה ברכת יוצר וערבית אני אומר עם שליח צבור בנחת כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם שליח צבור בשתיקה וגם אם היה מכוין לדברי שליח צבור בשתיקה ובאמצע הברכה היה פונה לבו לדברים אחרים הרי הפסיד הכוונה כי הפסיק באמצעיתה. אבל כשאדם קורא בפיו אף אם קורא מקצתה בלא כוונה יצא. וכשאני מגיע לסוף הברכה אני ממהר לסיים כדי לענות אמן אחר ברכת שליח צבור ע"כ.

קריאת שמע וברכותיה

ולענין ההפסקה שמפסיקין בברכות שמע לומר קרובות נשאל הרמ"ה על זה והשיב כך ראינו שאסור להפסיק והרי בפירוש שנינו מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר וכו' ועוד שנינו כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו ואשר הוגד לכם שאני יושב ביניהם ושומע ושותק אמת הוגד לכם ולא מפני שהדבר ישר בעיני אני בא בעת הקרובה אלא כדי שלא אמנע עצמי מסדר הקדושות והקדישים ועניית אמן ולהתפלל עם הצבור. אך מה שהוגד לכם שיש בידי למחות לא הוגד לכם האמת. על כן אמרתי נח להם לישראל מוטב יהו שוגגין ואל יהו מזידין וזו היא סיבת שתיקתי. ומנהגי ביום הקרובה כיון שמתחיל שליח צבור ביוצר אור אני מתחיל לברך לבדי בלחש כל הברכות כסדרן וקורא קריאת שמע ומברך לפניה ולאחריה אך איני גומרה מיד רק עד העונה לעמו ישראל. ומשם ואילך אני שותק איני מברך ולא מדבר בדברי תורה לא בדברי שיחה עד שיגיע שליח צבור למקום שפסקתי ואני חותם עם הצבור ברכת אמת ויציב בגאולה ואני סומך גאולה לתפלה עד כאן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל ברכות אלו עם שאר הברכות אין אדם רשאי לפחו' מהם ולא להוסיף עליהם. ומיהו כבר פשט המנהג בכל המקומות לומר בהם קרובות וגם הראשונים שתקנום היו גדולי עולם כמו ר' אליעזר הקליר שהיה מארץ ישראל מקרית ספר ובימיו היו מקדשין על פי הראיה שהרי לא תקן שום קרובה ליום שני של ימים טובים. וכן הרב ר' יצחק בן גיאת עשה קרובות ורבים כמוהו. וכן כתב הראב"ד למעט או להרבות באמצע הברכה אין קפידה לפיכך נהגו להוסיף פיוטים במאורות ובאהבת עולם ובזולת ומכל מקום טוב ויפה הדבר לבטלם למי שאיפשר לו ובידו יכולת כי היא סיבה להפסיק ולשוח שיחה בטלה בדברי הבאי בברכות שמע אבל מה שנהגו להרבות בפיוטים וסליחות בשלש ראשונות וברכת סלח לנו מותר וכן כתבו הגאונים. ופירש ר"י שסומכין על הא דאמרינן אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין אותה ברכה אומר רק שיתחילו מענין הברכה ואחר יכולין להאריך בפיוטים ובדברי רצוי ותחנונים כפי רצונם בין יחיד בין צבור.

יוצר 0

ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל, פסוק הוא. ובמקום ובורא את הכל כתוב ובורא רע. המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים על שם ועל מי לא יקום אורהו. ואם תאמר ומה מועלת האורה לארץ דבשלמא לדרים עליה יש תועלת גדולה שיוצאים לעסקיהם. ויש לומר שגם לארץ יש תועלת גדלה כמו האנשי' שיוצאי' לעסקיהם כי השמש מגדל הצמחים והמתכות וממתיק לפרות כמו שנאמר וממגד תבואות שמש וגומר. ואמר ברחמים כי הוא מביא לנו האורה בדרך רחמנות מעט מעט לא בפעם אחת כלה כי הקם ממטתו אם רואה אור גדול אינו יכול לפתוח עיניו לראותו במהרה כי קודם יעמוד כשעה אחת כמו סומא שלא יוכל להביט בו. וטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ר"ל על זריחת האור בכל יום שנאמר בו כי טוב. ואמר מעשה בראשית כי כמו שהבדיל בין האור ובין החושך בששת ימי בראשית כמו שנאמר ויבדל אלקים בין האור ובין החושך כך הוא מתמיד אותה הויה בכל יום. ואמר תמיד על שם ויום ולילה לא ישבותו. מה רבו מעשיך ה', פסוק הוא. המלך המרומם לבדו מאז על שם אתה הוא ה' לבדך. המשובח והמפואר והמתנשא כבר זכרנוה למעלה. מימות עולם על שם מעולם ועד עולם אתה אל. אלקי עולם על שם אלקי עולם ה'. ברחמיך הרבים רחם עלנו על שם וברחמיך הרבים לא עשיתם כלה. אדון עזנו על שם ה' עזי ומעזי. צור משגבנו על שם אלקי צורי אחסה בו מגני וקרן ישעי משגבי. מגן ישענו על שם ותתן לי מגן ישעך. משגב בעדנו על שם ואתה ה' מגן בעדי. וכתב בעל המנהגות יש לתמוה למה נתקן בברכת המאורות אלקי עולם ברחמיך הרבים רחם עלנו. ונראה בעיני משום דאמרינן בירושלמי יהי מארת מארת כתיב חסר בלא ו"ו מפני שגורמין להפיל אסכרא בתינוקות. לפי' תקנוהו לומ' ברחמיך הרבים בברכת המארת.

אל ברוך גדול דעה על שם ברוך ה' לעולם. ומה שתקנו לומר אלפא ביתא ביוצר של חול ושל שבת להודיע כי לא נתקיימו שמים וארץ ותולדותיהם אלא בעבור התורה שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, והתורה כלה יוצאת מאותיות אלפא ביתא כ"ב אותיות וזהו שאמר הכתוב נגילה ונשמחה בך ואומר במדרש חזית א"ר יצחק בך בכ"ב אותיות שכתבת בהן את התורה והפוך כ"ב ויהיה בך. גדול דעה עם שם גדול העצה. הכין ופעל זהרי חמה על שם אתה הכינות מאור ושמש. ופעל על שם מי פעל ועשה. טוב על שם וירא אלהים כי טוב ועל שם הודו לה' כי טוב. יצר כבוד לשמו על שם כל הנקרא בשמי ולכבודי ברתיו שיצרתיו אף עשיתיו, כלומר שהוא מתכבד עם בריותיו שיצר וכאלו יצר הכבוד לשמו. מאורות נתן סביבות עזו על שם ונהורא עמיה שרי. פנות צבאות קדושים כלומר שרי צבאיו שנקראו קדושים, ופירוש פנות שרים מלשון גשו הלום כל פנות העם. רוממי שדי תמיד מספרים כבוד אל וקדושתו כך עושין המלאכים ערב ובוקר תמיד ולקח לשון מספרים כבוד אל על שם השמים מספרים כבוד אל. תתברך ה' אלהי על שם אברך את ה'. בשמים ממעל ועל הארץ מתחת פסוק הוא. על כל שבח מעשה ידיך על שם כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך והוא חוזר על מה שלמעלה ממנו כלו' שהוא מבורך בשמי' ובארץ על כל שבח מעשה ידיו שעשה למעל' ולמטה, ועל כן הקורא ועל כל שבח בו"ו טועה הוא. ועל מאורי אור, על שם כל מאורי אור בשמים. שיצרת יפארוך סלה על שהשמים מספרים כבוד אל ומדבר בו על המאורות שהם מפארים לשם.

תתברך צורנו מלכנו וגואלנו ע"ש מלך ישראל וגואלו. בורא קדושים אלו המלאכים על שם ואשמעה אחד קדוש. ישתבח שמך לעד מלכנו יוצר משרתים ואשר משרתיו וכו' כי בכל יום מחדש מלאכים כדאי' בחגיגה בפ' אין דורשין כל יומא מיברו מלאכי השרת מנהר דינור ואמרי שירה ומבטלי שנאמ' חדשים לבקרים רבה אמונתך. וכן הוא הפירוש יוצר משרתים אותם המתחדשים בכל יום. ואשר משרתיו מעולם כמו מיכאל וגבריאל. כולם עומדים ברום עולם על שם שמים לרום. ומשמיעים ביראה על שם ויראה להם. יחד קול על שם ואשמע אחרי קול רעש גדול. בדברי אלקים חיים ומלך עולם על שם הוא אלקים חיים ומלך עולם. כלם אהובים שאן ביניהם קנאה ולא שנאה. כלם ברורים מלשון ברו לכם איש. והכוונה בזה שהם שכלים נפרדים. כולם גבורים על שם גבורי כח עושי דברו. כולם עושים באימה רצון קוניהם על שם משרתיו עושי רצונו. וכולם פותחין את פיהם אמר כן כלשון בני אדם. בקדושה ובטהרה כי כמו שהם קדושים וטהורים כך הם דבריהם. מברכים משבחים מפארים כבר זכרנום למעלה. מקדישים ומעריצים על שם והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו. את שם האל המלך הגדול והגבור והנורא ע"ש האל הגדול הגבור והנורא. קדוש הוא כך הוא לשון הפסוק. וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה לשון חכמים הוא על שם וקרא זה אל זה ואמר ומתרגמי' ומקבלין דין מדין. ומתנין רשות זה לזה פי' הגדול נותן רשות לקטן. להקדיש ליוצרם בנחת רוח לשון חכמים הוא על שם נחית בחסדך. בשפה ברורה על שם ושפתי רננות יהלל פי. ואמ' ברורה ע"ש ודעת שפתי ברור מללו. ובנעימה קדושה פירוש ובנעימת קול קדושה וטהורה על שם ושמעו אמרי כי נעמו וכתיב ונעים זמירות, ומפני שקרא לשפה ברורה קרא גם כן לנעימה קדושה דרך העברה. ויש יחידים קורין קדושה כלם כאחד וכו' והראשון נכון. עונים באימה ואומרים ביראה קדוש קדוש קדוש וכו' בקדושה של מעומד אפשרנו. והאופנים הם הגלגלים כמו ויסר את אופן מרכבותיו. וחיות הקדש ברעש גדול על שם קול רעש גדול. מתנשאים לעומתם על שם והאופנים ינשאו לעומתם. משבחים ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו בקדושה של מעמד אפרשנו.

ויש אומרין שאין לומר קדושה זו ושל ובא לציון בפחות מעשרה ויחיד מדלג אותם אבל חכמי צרפת אומרים שהיחיד מותר לאמרם שאינו בכלל דבר שבקדושה אלא נקדישך וכיוצא בו שאנו מקדישין אבל קדושה של יוצר אור ושל ובא לציון שאינה אלא ספור דברים בעלמא היאך הם מקדישים המלאכים מותר והכי איתא במסכת סופרים. ועוד דכתב רבינו יונה דהא דאמרינן כל דבר שבקדושה אינו בפחות מעשרה אינו רוצה לומר כל דבר שיש בו קדושה שהרי קרית שמע אין לך קדושה יותר ממנה כיון שיש בה עול מלכות שמים ואפילו הכי מותר לקרותה ביחיד אלא ודאי הכי קאמא כל דבר שהותקן לאמרו בעשרה מתחלה משום קדושה צריך עשרה וקרית שמע וקדושה של יוצר ושל ובא לציון לא נתקנו בעשרה ותדע שהרי היא כתובה בכל נוסח תפלות של יחיד ביוצר אור ובא לציון וקדושת נקדישך אינה כתובה והילכך שמע מינה כדאמרן. והא דאמרינן אין פורסין על שמע בפחות מעשרה זהו לפטור את השומעים בעניית אמן. והטעם שתקנו לומר קדושה ביוצר אור כדי להוציא מלבם של כופרים שאומרים עזב ה' את הארץ ונתן הממשלה לשמש ולשאר המאורות והם עושים חפצם בכל אשר ירצו ואינו כן שאינו השמש ושאר המאורות זזים כי אם במצות בוראם יתברך שמו שהרי כל צבאות מעלה מקדישין ומיחדין אותו שהוא בורא הכל והוא מושל בכל. וזהו שאמר הכתוב עד מתי ה' יחרף צר ינאץ אויב שמ"ך לנצ"ח יש בו אותיות שצ"ם חנכ"ל. כלומר שהאויב אומר שנתן להם הממשלה ולפיכך סדרם על סדר שמ"ך לנצ"ח להשמיענו שהאויב נותן להם הממשלה שהיא לשמו המיוחד לנצח.

לאל ברוך מלת ברוך פרשנוה בברכת נטילת ידים. נעימות יתנו ע"ש נעימות בימינך נצח. למלך אל חי על שם הוא אלקים חיים ומלך עולם. וקיים ע"ש ותגזר אמר ויקם לך. זמירות יאמרו ע"ש ונעים זמירות ישראל. וזכר כאן ג' הלולים נעימות וזמירות ותושבחות כנגד קדוש קדוש קדוש שאמר למעלה. כי הוא לבדו פועל גבורות על שם פועל פעלת בימיהם בימי קדם וכתי' בתריה אתה ידך גוי' הורשת ותטעם ואמר כי הוא לבדו על שם אין עוד מלבדו ולעתיד כתי' ה' כגבור יצא. עושה חדשות על שם חדשים לבקרים ולעתיד כתיב ורוח חדשה אתן בקרבכם ועוד לעתיד כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה. בעל מלחמות על שם ה' איש מלחמה ולעתיד כתיב ויצא ה' ונלחם בגוים ההם. זורע צדקות על שם זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד. ולעתיד כתיב שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. מצמיח ישועו' על שם מושיעו בעת צרה ולעתיד לבא כתיב יצמיח צדקה ותהלה וגו' וכתי' עד יצא כנגד צדקה וישועתה וגומ'. בורא רפואות על שם מחצתי ואני ארפא וכתיב בריאה בהשחתה שנא' ואנכי בראתי משחי' לחבל ולעתיד כתי' ואת החולה אחזק. נורא תהלות אדון הנפלאות על שם נורא תהלות עושה פלא ולעתיד כתיב יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים ופלא לעתיד שנאמר ויורו שמים פלאך ה'. המחדש טובו בכל יום תמיד מעשה בראשית פירשנוהו למעלה. ויש בברכה זו רמז לחל"מ כצנ"ש שהן סימן לראשי הימים. כיצד פועל גבורות כנגד חמה שנא' כצאת השמש בגבורתו. עושה חדשות כנגד לבנה המתחדשת בכל חדש. בעל מלחמות כנגד מאדים שממונה על זה. מצמיח ישועות כנגד כוכב שנא' דרך כוכב מיעקב. זורע צדקות כנגד צדק. בורא רפואות כנגד נוגה ונוגה הוא כשחמה זורחת וכתיב שמש צדקה ומרפא בכנפיה. נורא תהלות כנגד שבתי שמשמש בשבת ומצאנו שיר בשבת שנאמר מזמור שיר ליום השבת. ומה שהקדימו זורע צדקות למצמיח ישועות לפי שבתחלה זורעין ואחר כך צומח הגרעין.

כאמור לעושה אורים גדולים וגומ' בא"י יוצר המאורות שנאמר ויעש אלהים את שני המאורות וגומ' והטעם שמברך על יצירת האור ביום ועל הערבת הערב בלילה לפי שביום מזכיר שברא הכל ודבר הצריך לכל שהוא האור לעשות עסקיו ולבקש מזונותיו. ובלילה מברך במעריב ערבים לנוח מעמלו כי אם יהיה האור תמיד לא תהיה להם מנוחה.

גרסינן בפרקא קמא דברכות ברכה שניה מאי היא אמר רב יהודה אמ' שמואל אהבה רבה ורבנן אמרין אהבת עולם. תניא נמי הכי אין אומרין אהבה רבה אלא אהבת עולם וכן הוא אומר ואהבת עולם אהבתיך. וקיימ' לן כרבנן. והא דאמרינן אמר רב יהודה אמר שמואל השכים לקרא קודם שיקרא קרית שמע צריך לברך לאחר שקרא קרית שמע אינו צריך לברך מאי טעמא שכבר נפטר באהבה רבה, ההיא מימרא דשמואל היא דהוא מארה דשמעת' קמיתא ורבנן פליגי עליה. וכבר אדחיא לה דשמואל דתניא כותיהו דרבנן. וכל מאי דמשכחת בתר הכי אהבה רבה אעיקרא דשמואל גריר. כך כתב הרי"ף. וכתב מר רב כהן צדק שיש לקיים דברי שניהם לומר שחרית אהבה רבה וערבית אהבת עולם וכן כתו' בסדר רב עמרם וכן כת' מר שר שלום שנהגו מכאן ואילך בישיבה כן. ורבינו שרירא ורבי' האיי כתבו אין אנו מאמינים שמר שר שלום אמר כן לפי שלא נאמר כן בנהרדעא מעולם אהבה רבה לא בשחרית ולא בערבית ולא בעילם ופרס ומדי וכל מדרשות שבסורא אין אומ' אלא אהבת עולם חוץ ממדרש אחד בלבד ומדמים אנו שבאותו היה רגיל מר רב כהן צדק ע"כ. וכבר פשט המנהג כדברי רבינו שרירא ורבינו האיי.

אהבת עולם אהבתנו ה' אלקינו על שם ואהבת עולם אהבתיך. חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו ע"ש וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו. וסמך חמלה אצל אהבה על שם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם. אבינו מלכנו בעבור שמך הגדול על שם ואעש למעל שמי. ובעבור אבותינו שבטחו בך על שם זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ותלמדמו חוקי חיים כלומ' נתת להם התורה שהיו בה חוקים ומצות ונאמר בה כי חיים הם למוצאיהם. כן תחננו אבינו כלומ' כמו שחננת לאבותינו ולמדתם חוקי חיים כן תחננו. אב הרחמן המרחם רחם נא עלינו על שם כרחם אב על בנים רחם ה' על יריאיו. ותן בלבנו ע"ש הט לבי אל עדותיך. להבין על שם ולבבו יבין. להשכיל על שם למען תשכילו. לשמוע על שם שמע ישראל ללמוד על שם ודברת בם. וללמד על שם ולמדתם אותם את בניכם. לשמור ולעשו' ע"ש למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו. ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה ע"ש הקימותי את דבר ה'. באהבה שנעשה המצות מאהבה כמו שנאמר ואהבת את ה' אלקיך. והאר עינינו במצותיך לשון חכמים הוא על שם האירה עיני. ודבק בלבנו תורתך על שם ולדבקה בו. ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך על שם יחד לבבי ליראה שמך. למען לא נבוש על שם אלקי בך בטחתי אל אבושה. ולא נכלם לעולם ועד על שם אל יכלמו בי מבקשיך ועל שם לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד. כי בשם קדשך הגדול והגבור והנורא בטחנו על שם ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד וכתי' אלקי אבטח בו נגילה ונשמחה בישועתך על שם נגילה ונשמחה בישועתו. ורחמיך וחסדיך אל יעזבונו נצח סלה ועד על שם למה לנצח תשכחנו תעזבנו לארך ימים. ואין לומ' לעד אלא ועד דאמרי' בפר' כיצד מערבין תאנא דבי ר' אליעזר בן יעקב כל מקום שנאמ' נצח סלה ועד פי' או זה או זה אין לו הפסק לעולם ולעולמי עולמים. נצח שנאמ' כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף. סלה שנא' אלהים יכוננה עד עולם סלה. ועד שנא' ה' ימלוך לעולם ועד. והבא עלינו שלום מהרה שנאמר ה' יברך את עמו בשלום ואמ' והבא על שם יבא שלום. מארבע כנפות כל הארץ ע"ש ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ. ושבור עול הגוים מעל צוארנו על שם ואשבור מוטות עולכם. והוליכנו קוממיות לארצנו על שם ואולך אתכם קוממיות כי אל פועל ישועות אתה שנאמר פועל ישועות בקרב הארץ. ואמר למעלה פועל גבורות וכאן פועל ישועת על שם שהשם מושיע את עמו בגבורה שנאמר ויושיעם למען שמו להודיע את גבורתו. ובנו בחרת מכל עם ולשון ע"ש ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים. וקרבתנו לשמך הגדול באהבה להדות לך על שם ואני קרבת אלהים לי טוב וגומר. וליחדך ולאהבה את שמך זו היא קרית שמע שיש בה ייחודו של הב"ה וכתי' בה ואהבה את ה' אלהיך. בא"י הבוחר בעמו ישראל באהבה שנאמר כי לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכך ויבחר בכם וגו' כי מאהבת ה' אתכם.

ותמצא כי בברכה זו נכללים דברים רבים כי השם אהב אותנו מכל האומות ונתן לנו תורה ולהאמין בייחודו ושהוא אדון הכל ומסיים הברכה על האהבה לא על הייחוד מפני שספור הייחוד אם לא יהיה מאהבה ומלב שלם לא יועיל כלום. וכתב בעל המנהגות מה שסמכו אהבת עולם ליוצר המאורות לפי שבה מזכיר יחוד שמו של הב"ה ונתינת התורה המאירה מכל המאורות שהשמש אינו מאיר אלא ביום והתורה ביום ובלילה ואחזו דרך המשורר במזמור השמים מספרים כבוד אל שהזכיר יצירת המאורות וסמך לזה תורת ה' תמימה משיבת נפש ואחר כך עדות ה' נאמנה שאנו חייבין להעיד על יחודו האמתי ולפיכך קורא מיד ק"ש שהיא ייחוד הב"ה עד כאן. וטעם נכון אמ' אבל קשיא לי לדבריו מה יאמר באהבת עולם של ערבית שהיא סמוכה למעריב ערבים.

יש נוהגין לומר אל מלך נאמן בתחלת ק"ש ואומ' לתשלום רמ"ח תיבות שיש בקריאת שמע דאמרינן באלה הדברים רבה שמור מצותי וחיה שמור רמ"ח תיבות שבקרית שמע והב"ה ישמור רמ"ח איברים שלך. ותמצא שחסר מהם שלש תיבות כי בפרשת שמע יש ארבעה וחמשים תיבות עם ברוך שם כבוד מלכותו שאנו מוסיפין ובפרשת והיה אם שמוע קכ"ב תיבות ובפרשת צצית ס"ט תיבות סך הכל רמ"ה חסר שלש תיבות, ועם אל מלך נאמן יהיו רמ"ח ולכן הוסיפו אל מלך נאמן לפי שהוא נוטריקון של אמן כדאיתא בשבת וקאי אסיום דהבוחר בעמו ישראל באהבה. ויש אומרים אמן אל מלך נאמן. והרמ"ה השיב על זה בתשובה וכתב ודאי אם הקדים וסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה קודם שליח צבור יכול לענות אמן כשיסיים שליח צבור דלאו עונה אמן אחר ברכותיו הוא אלא אחר שליח צבור והפסקה ליכא דלא גרע משאלת שלום דמפסקינן בין שניה לשמע, אבל מי שעונה אמן אחר ברכת עצמו בין יחיד בין צבור הוי טעות ונקרא בור והוי הפסקה בדבר שלא היה לו להפסיק וכל שכן המפסיק באמן אל מלך נאמן דאיכא תלת דמפסיק בין ברכה לקריאה, ועוד דמפיק שם שמים לבטלה ועבר על לא תשא דהזכרת השם הכא לית ביה ענינא דמדכר ליה לא להבוחר בעמו ישראל ולא לשמע ישראל והויא לבטלה, ועוד כיון שלאו לצורך ברכה הוא אלא לאשלומי רמ"ח תיבות הוי ליה תוספת בקריאת שמע והאי תוספת לאו יעקב אמרה ולא בניו ולא משה אמרו ואם כן אנן היכי אמרינן ליה, השתא ברוך שם כבוד מלכותו אי לאו דאמריה יעקב לא הוה אמרי' ליה ואע"ג דאטמרי' יעקב לא אמרינן ליה אלא בחשאי ואנן ניקום ונימא מדעתין מידי דלא אמריה יעקב ולא משה ולא איתיה לא במתניתין ולא בגמר' אלא מחוורתא דקאי מנהגא לית ליה עיקר, ומאן דיכול לסלוקיה שלא על ידי מחלוקת אלא בחבורה שדעת אחת לכולם שפיר דמי ומאן דלא יכיל לסלוקיה ליסלקיה אנפשיה עד כאן דבריו.

ולהשלים רמ"ח תיבות אומר במדרש רות א"ר נהוראי א"ר נחמיה בק"ש יש רמ"ח תיבות כמנין איבריו של אדם והקורא קרית שמע כתקנה כל אבר ואבר נוטל תיבה ומתרפא בה וזהו שאמ' הכתוב רפאות תהי לשרך. אדהכי מטא ההוא ינוקא לאיי מאורחא ויתיב קמיהו שמע אילין מילין קם על רגלוהי ואמר והלא בקרית שמע אין שם אלא רמ"ה תיבות א"ל ר' חייא תיב ברי תיב יתי' א"ר ברי שמעת בהאי מידי אמר כך שמעית מאבא בק"ש יש רמ"ה תיבות חסר תלת לתשלום מנין איבריו של אדם ומשום הא תקינו שיהא שליח צבור חוזר לשלש תיבות ומאי ניהו ה' אלקיכם אמת כדי להשלים לכל הקהל רמ"ח תיבות וכדי שלא יפסיק לאמת לא פחות ולא יתר משלשה. ועם כל דא הוה אבא קרי על דא וחסרון לא יוכל להמנות הנהו ג' תיבות דמשלים שליח צבור לא יוכל להמנות לתשלום רמ"ח כשאר הצבור. אדהכי אתא ר' יהודה בריה דרב פנחס ויתיב לגביהו. אמר להו במאי עסקיתו אמרו ליה ובמילי דקרית שמע והכי והכי אמ' האי ינוקא אמ' ודאי הכי הוא והכי אמר ר' יוסי בן דורמסקית משמיה דר' עקיבא חסידים הראשונים תקנו ק"ש כנגד עשרת הדברות וכנגדן מנין איבריו של אדם ותקינו שיהא שליח צבור חוזר ומשלים אותם ומאי נינהו ה' אלקיכם אמת.

גרסינן בפרק היה קורא בתורה אמר עולא כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו פירוש שהוא עושה הפך קריאתו שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים בפיו ובשפתיו ואינו מקיים מצותו. ויש מפרשים כי הוא לשון כנוי והכי קאמ' כאלו מעיד שאין התורה אמת שהרי הוא אומר החיוב ואינו מקיימו. ויש מקשים למה לא אמר גם בלא צצית דהא איכא פרשת ציצית וי"ל שלא היה יכול לומר בלא צצית שאם אין לו טלית בת ארבעה כנפים אינו חייב בציצית דהא לאו חובת גברא הוא אלא חובת מנא. ור' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כאלו הקריב תודה בלא מנחה. זבח בלא נכסים פירוש שלא עשה כי אם חצי מצוה שקיים ודברת בם ולא קיים והיו לאות על ידכה. ואמ' ר' יוחנן הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה נוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל וזו היא מלכות שמים שלימה רב קרא קריאת שמע ואנח תפילי וצלי ואסיק בגמרא שליחא הוא דעוית פירוש ששלח בשביל התפילין שלו ונתאחר השליח וחשש שמא יעבור זמן קריאת שמע והקדים וקר' ואחר כך בא השליח והפסיק והניח תפילין כדי שלא יתפלל בלא תפילין. ונמצא כתוב על רבינו יצחק בר' יהודה שהביא לו השליח טליתו אחר קריאת שמע והתעטף בטליתו והתפלל והביא סמך לדבריו מהא דרב דאנח תפילין בין קריאת שמע לתפלה והוא הדין לציצית. והרא"ש כתב דתפילין שאני כדאמרינן ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל זו היא מלכות שמים שלימה ועוד יש לחלק מן הסברא דשאני תפילין שכתוב בהן קבלת מלכות שמים ועול מצות וקראן הכתו' זכרון ועוז והן מצוה בגופו של אדם אבל מצות ציצית אינה בגופו אלא שחייב הכתוב להטיל צצית בבגד שיש לו ארבע כנפים ואם לא ילבשנו עתה ילבשנו לאחר זמן ואין להפסיק בין ק"ש לתפלה בשביל עטיפת צצית ע"כ. מיהו יש אומרים שנוכל לומר שהניח תפילין בלא ברכה, ואחר תפלתו ממשמש בהם ומברך וכן נמי בטלית ובכך סגי שגם כשידיו מטונפות מותר להתעטף בטליתו ולאחר שיטול ידיו ממשמש בו ומברך.

הקורא ק"ש בלא ברכותיה יצא וכן פר"ח וכן כתב הר"י בן גיאת וה"ר אשר מלוניל. ואמרינן נמי בירושלמי אמ' ר' אבא זאת אומרת ברכות אינן מעכבות. וכתב רבינו האיי דסדרן אינו מעכב אבל צריך לקרות את שתיהן ודייק מדקאמ' בפרקא קמ' דברכות לא לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור וכי מטא זמניה אמר ומאי ברכות אינן מעכבות לקדם אלמא סתמא דתלמודא סבירא ליה דסדר אינו מעכב אבל אם לא אמר כלל מעכב. והא דדייק בירושלמי דברכות אינן מעכבות היינו ביחיד אבל בצבור מעכב כדאמ' אמ' להם הממונה ברכו ברכה אחת.

כתב בה"ג מי שקרא קריאת שמע ובא לבית הכנסת ומצאן שקורין קורא פסוק ראשון עמהן. ומביא ראיה מדאמרינן בברוכת בפרק מי שמתו גבי בעל קרי מהרהר בלבו ואמרינן עלה בגמרא למה מהרהר אמ' ר' אלעזר כדי שלא יהו כל העולם עסוקין והוא יושב ובטל וכן כתב רבינו סעדיה.

ואמרינן בירושלמי בפרק קמא דתרומות אמ' רבא חד חסיד שאל לאליהו ערום מהו לקרות ק"ש אמ' ליה ולא יהיה בך ערות דבר תאני חזקיה כאן לקרות כאן לברך. גרסינן בפרקא קמא דיומא אמ' רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו ותניא ר' אלעזר חסמא אומר הקורא את שמע ומרמז בעיניו ומקרץ בשפתיו ומראה באצבעותיו עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב ומוקים לה בפרק ראשון משום דמשוי לה עראי. וגרסי' התם ת"ר ודברת בם בם ולא בתפלה, ודברת בם בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים, ודברת בם עשה אותם קבע ואל תעשה עראי. ואמרינן בירוש' לישוי איניש ק"ש כל שעתא ושעתא כפרוזדגמא חדתא דהיא פרוזדגמ' דקודשא בריך הוא דלא למטרח עלן לכתי' עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי מאי מה הלאיתיך אמ' ר' ברכיה מלך ששלח פרוזדוגמא שלו למדינה פי' שטר צואת המלך על העיר מה הם עושים כל בני המדינה עומדין על רגליהם ופורעין את ראשיהם וקוראין אותה ביראה באימה ברתת ובזיע אבל הב"ה ישתבח שמו ויתעלה זכרו אמר להם לישראל הדא ק"ש פרוזדגמא חדתא דידי היא לא הטרחתי אתכם לקרותה לא עומדין על רגליכם ולא פורעין את ראשיכם אלא בשבתך בביתך ולמדנו מזה שכל אדם קורין כדרכן. וכתב הראב"ד משום גאון דמהלך צריך לעמוד עד על לבבך כדאמרינן בפ"ק דיומא דבפרק ראשון אין לו לרמוז בעיניו. וכן כתב הרי"ף דאסור לרמוז בכל הפרק משום דחשיב קריאת עראי. וכן נמי צריך עמידה משום דלא ליחשיב קריאת עראי. והאי דלא בעינן עמידה בכל הפרק משום דבפסוק דבתריה כתי' ובלכתך בדרך אלמא דקורא במהלך. כך כת' הרא"ש. עוד כתב כללא דמילתא לענין כוונה בעינן פסוק ראשון ולענין דלא לישוי עראי בעינן כוליה פרקא. וכתב בעל ההשלמה דע כי ארבע כוונות חלוקת זו מזו בק"ש כוונת הלב, וכוונת קריאה, וכוונה לצאת, וכוונת קבע. כוונת הלב לא בעינן אלא פסוק ראשון. כוונת קריאה בעינן בכל הפרשיות שאם היה קורא להגיה לא יצא. וכוונה לצאת לא בעינן אפי' בפסוק ראשון שאפי' לא כיון לבו לצאת יצא דמצות אין צריכות כוונה. וכוונת קבע בעינן בפרק ראשון שלא יעסוק במלאכתו ויקרא כדי שלא תהא קריאתו קריאת עראי.

יש לשאול למה אומר ש"צ ברכות ק"ש בקל רם כדי להוציא את מי שאינו יודע וק"ש אומר בלחש שאין האחרים שומעין א"כ למה השמיעם הברכות וי"ל כי מברכות ק"ש יכול ש"צ לפטור את מי שאינו יודע מפני שהדבר תלוי בשמיעה כמו בקריאה אבל מק"ש אינו יכול לפוטרו משום שנא' ודברת בם מה שאין כן בקריאת התורה בצבור שהיא תקנת עזרא וקריאת מגלה ותקיעת שופר ותפלה מפני שהדבר תלוי בשמיעה כמו בקריאה וש"צ יכול לפטור מאה אלף איש אבל מתלמוד תורה אין ש"צ יכול לפטור לשום אדם. ועוד כי אין בור בעולם שאינו יודע לומר פסוק שמע ישראל. ובכך יצא ידי חובתו ולפי' השמיעם הברכות.

והטעם שאין מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו על קריאת שמע כמו בשאר מצות מפני שענין הברכות כלם הוא לקבל עול מלכות שמים עלינו כדאמרי' בפר' כיצד מברכין שכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה. ופסוק שמע יש בו הזכרת השם וגם כן הוא נחשב כמו מלכות כדאיתא בר"ה והרי הוא חשוב כברכה.

ואומר שמע ישראל. ונהגו לאומרו בקול רם כדי לעורר הכוונה בפסוק הראשון שבו עיקר הכוונה. וגם הוא דרך עדות כאלו כל אחד אומר לחבירו שמע שאני מאמין כי ה' אלוהינו הוא יחיד בעולמו. ולכן תמצא עי"ן של שמע גדולה ודל"ת של אחד גם כן גדולה שהוא סימן עד רמז לעדות. דבר אחר שמע נוטריקון שאו מרום עיניכם, למי, שדי מלך עולם, אימתי, שחרית מעריב ערבים. ואם תעשה כן תקבל עליך עול מלכות שמים שהוא שמע למפרע. ד"א שמע יתפרש לג' ענינים נגררים זה מזה, הא' הכנסת הקול בחוש השמע כמו וישמע יתרו, והב' נגרר אחר השמע והוא ההבנה כמו גוי אשר לא תשמע לשונו, והג' נגרר אחר ההבנה והיא הקבלה כמו והיה אם שמוע תשמע, ושלשתן ישנן בפסוק הזה שמצוה על כל איש ישראל לשמוע הדבר הזה ולהבין אותו לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו ולקבל עליו עול מלכותו. ובספרי מפרש ה' אלקינו בעולם הזה שאין מיחד שמו אלא עלינו, ה' אחד לעולם הבא שנא' כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד וכתיב והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. כת' הר' אליעזר מגרמישא מפני מה נתן לישראל ליחד שמו של הב"ה בלשון שמיעה שאומ' שמע ישראל ולא ניתן בלשון הסכת או בלשון הבנה שכך פירושו של שמע הבינו או השכילו שה' אלקינו ה' אחד, משלו משל למה הדבר דומה למלך שזמן כל עבדיו לסעודה והושיבם בתקדראות של זהב והעלה להם כל מעדני עולם על גבי שלחנות של זהב והכין לעצמו שלחן אחד קטן של זהב כמו שסדר לעבדיו והעלה עליו מאותם המעדנים שהכין לעבדיו אמ' המלך במה יהא ניכר שאני מלך אמר לאחד מעבדיו לך והבא לי שני כוסות של מרגליות שיש לי בבית גנזי ושים אותם על שלחני ובהם יכירו כל הנכנסים שאני מלך הלך העבד להביא שני הכוסות וכשהוציא הכוס הראשון מן התיבה נפל מכסה התיבה ונשבר נתרשלו ידיו של עבד אמר המלך ולמה העבד מעכב אמרו לו אדוננו המלך נשבר כוס א' שבידיו אמר להם יבא בכוס השלם ואשתמש בו ויכירוני שאני מלך, והמלך זה הב"ה והעבדים אלו ישראל שזמנם לסעודה בהר סיני ביום מתן תורה והשרה שכינתו עליהם והם אמרו נעשה ונשמע חטאו בעגל ואמרו קום עשה לנו אלהים ואבדו זכות של נעשה אמ' הב"ה במה שנשאר בידם והוא זכות של נשמע בו יהיו מיחדים את שמי בכל יום ותעמוד להם זכות לדורות לפיכ' נתן להם יחוד שמו הגדול בלשון שמיעה. עכ"ד.

וצריך שלא יאריך באל"ף של אחד כדי שלא יראה כאומ' אי אחד כלומ' אין חד. ולא יחטוף בחי"ת כדאמרינן במנחות בפרק הקומץ חטרי ליה לגגיה דחי"ת כלומר עושי' לה חטוטרת באמצעיתה להודיע שהוא חי וברומו של עולם. וגם כן צריך בקריאתה להאריך מעט להודיע שהוא חי וברומו של עולם. ויאריך בדל"ת כשיעור שימליכוהו בארבע רוחות העולם כחשבון ד' שהוא ארבעה. ויש אומרים שירמוז בעיניו כנגד השמים והארץ וארבע רוחות העולם. ותמצא כי בשלש אותיות של אחד נכללים ג' עולמות שיכוין באל"ף להב"ה שהוא ראשון. ובחי"ת לשמונה גלגלים, ובדל"ת לד' יסודות שהעולם הזה מיוסד בהם. ויש אנשים שמנענעים בראשן למעלה ולמטה וד' רוחות העולם כדי לעורר את הלב ואין לחוש להא דתניא בפ"ק דיומ' הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו, הרמיזה והקריצה היא לצורך דבר אחר אבל הכא נענוע הוא לצורך הכוונה.

גרסינן בפסחים בפ' מקום שנהגו מאי טעמא מוספינן בשכמל"ו דא"ר שמעון בן פזי ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, וכתיב הקבצו ושמעו וגומ' בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר חס ושלום שמא יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק שיצא ממנו עשו, אמרו לו שמע ישראל פי' אבינו ה' אלקינו ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כן אין בלבנו אלא אחד, פתח הזקן ואמ' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, פי' וזהו אמרו פעם שנית ושמעו אל ישראל אביכם כלומר מאמר זה שהוא ברוך שם כבוד מלכותו יהא קבלה בידכם, וענו כלם ואמרו כן, אמרי רבנן היכי נעביד נמריה לא אמריה משה לא נמריה אמריה יעקב התקינו שיהו אומר אותו בחשאי. ואמרינן באלה הדברים רבה למה ישראל אומרים בשכמל"ו בלחש בשעה שעלה משה למרום גנבו מן המלאכים ולמדו לישראל, א"ר שמואל בר נחמני לבן בתו של מלך שהיתה לו בת בתולה והיתה רואה בגדים נאים ואומרת לו קח לי הבגדים הללו והיה לוקח לה, פעם אחת נכנס לפלטרין של מלך וראה קוזמירון של מטרונה שם, פירוש בגד נאה וחשוב, מה עשה גנב אותו ובא ונתנו לבתו התחיל מצוה אותה ואומר לה כל הבגדים שלקחתי לך לבוש אותם בפרהסיא אבל קוזמירון זה גנוב הוא אל תלבשי אותו אלא מן הדלת ולפנים, כך אמר משה לישראל כל המצות שנתתי לכם ממה שקבלתי מהב"ה אבל השם הזה שאני נותן לכם הוא ממה ששמעתי ממלאכי השרת שבו הם משבחים להב"ה ונטלתי אותו מהם לכך תהיו אומרים אותו בלחישה, ולמה אומרים אותו ביום הכפורים בפרהסיא לפי שהם כמלאכים לובשים לבנים ולא אוכלים ולא שותין ואין בהם לא חטא ולא עון. ואומר במדרש כשאמר יעקב לבניו שמא יש במטתי פסול אמרו לו בניו אין קץ בשמותינו ועל כן לא זכינו לידע את הקץ וגם חט אין בשמותינו.

ואלו הן הדברים שצריך האדם להזהר בהם בק"ש. צריך שירגיש יו"ד של שמע ישראל שלא תבלע. וצריך להפסיק מעט בין אחד לברוך כדאמרי' בפסחים בפרק מקום שנהגו בענין ששה דברים עשו אנשי יריחו, וכורכין את שמע היכי עבדי אמ' רב יהודה אומרים שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד ולא היו מפסיקין, ופרש"י שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך, משמע שצריך להפסיק. והתוספות פי' ולא היו מפסיקין בין שמע ישראל לשם דמשמע שישראל ישמעו השם או השם ישמע אותם. ובירושלמי משמע כפרש"י דאמ' התם ר' יוסי ור' זעירה בשם ר' שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך. וצריך להפסיק בין לעולם ועד לואהבת. וצריך להרגיש יו"ד של והיו שלא יראה כקורא והאו. וצריך להפסיק מעט בין היום לעל לבבך שלא יהא נראה היום על לבבך ולא למחר. ומזה הטעם גם כן צריך להפסיק בין אשר אנכי מצוה אתכם היום ובין לאהבה. וצריך לתת ריוח בכל תיבה שתחלתם כסוף האות שלפניה כגון בכל לבבך, על לבבך, בכל לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, על לבבכם, הכנף פתיל, אתכם מארץ. וכתב ה"ר דוד קמחי ז"ל בחלק הדקדוק מה שאמרו רבותינו שצריך ליתן ריוח בין הדבקים כגון בכל לבבך בכל לבבכם לא אמרו להפסיק שלא לתת מקף בין שני הלמדין כאשר הוא אלא אע"פ שיקראם במקף יתן ריוח והבדל ביניהם בלשון שדימה כי שני למדין קרא כי הנה בכל הוא נקוד בקמץ מפני המקף. ואם יקרא אותו בלא מקף יהיה נקוד בחולם וזה לא אמרו רז"ל להחליף התנועות אשר ניתנו למשה בסיני. וצריך להספיק בכל אל"ף שהיא אחר מ"ם כגון ולמדתם אותם כדי שלא יראה כקורא מותם, ושמתם את, ושמרתם אותם, וראיתם אותו. וצריך ליתן ריוח בין וחרה לאף שלא יראה כקורא וחרף. וצריך להוציא בפה יפה עי"ן אשר נשבע ה' שלא יראה כהא חלילה וחס וגם כדי שלא תבלע האל"ף של שם בעי"ן. וצריך להתיז זי"ן של וזכרתם שלא לשתמע כסמ"ך. וכן זי"ן של תזכרו כדי שלא יראה כקורא תשכרו כלומ' על מנת לקבל שכר. וצריך ליתן ריח בין אלקיכם לאמת כדי שלא תבלע האלף חלילה וחס. וכת' הרמב"ם ז"ל כיצד ידקדק יזהר שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה ולא יניד הנח ולא יניח הנד. וכתב הראב"ד לא ידעתי נוד הנח מה הפסד יש בו אם יאמר לבבך בנוד הבי"ת השנית כדי להטעימה שלא תראה ו"ו וכן אם יטעים יו"ד והיו שלא תראה אל"ף וכן כל כיוצא באלו יניד הנח ותבא עליו ברכה.

ואע"פ שצריך לדקדק באותיותיה קראה ולא דקדק באותיותיה יצא. קראה למפרע לא יצא. כתב הרמב"ם ז"ל במה דברים אמורים בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרש' לחבירתה אעפ"י שאינו רשאי יצא לפי שאינה סמוכה לה בתורה. ואע"ג דתנן למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע לכתחלה סדרום לומר כן. ואע"ג דתנן בין ויאמר' לאמת ויציב לא יפסיק היינו כשקורא הפרשיות כסדר תקנת חכמים.

ונוהגין מקצת אנשים כשאומרים וקשרתם לאות על ידך למשמש בתפילין של יד. וכשאומרים והיו לטוטפות בין עיניך למשמש בתפילין של ראש. וכשאומרים והיה לכם לצצית למשמש בצציות אבל רב נטרונאי כתב האוחז צציותיו בידו כשקורא ק"ש יהירות הוא. שכל דבר שאין האדם מחוייב בו ועושה אותו ברבי' במדת חסידות וכל העם אינם עושים אותו והוא מיתחזי כיוהרא.

גרסינן בירושלמי בפ"ק דברכות מפני מה קורין פרשיות הללו בכל יום ר' לוי ור' סימון ר' סימון אמר מפני שכתוב בהם שכיבה וקימה ר' לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולות בהן, אנכי ה' אלקיך שמע ישראל ה' אלקינו, לא יהיה לך אלקים אחרים על פני ה' אחד, לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ואהבת את ה' אלקיך מאן דרחים למלכא לא משתבע בשמיה לשקרא, זכור את יום השבת לקדשו למען תזכרו ר' אומר זו היא מצות שבת שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה אמ' ר' אלעזר בר אבינא מצות דשבת מנין דכתיב ואת שבת קדשך הודעת להם מצות וחקים להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה, כבד את אביך ואת אמך למען ירבו ימיכם וימי בניכם, לא תרצח ואבדתם מהרה מאן דקטיל מיתקטיל, לא תנאף ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם א"ר לוי לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה נינהו אמ' הב"ה אי יהבת לי לבא ועינא אנא ידע דאת דילי וזהו שאמר הכתו' הנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, לא תגנוב ואספת דגנך ולא דגנו של חבירך, לא תענה ברעך עד שקר אני ה' אלהיכם. אמר ר' לוי אמר הב"ה אם העדת על חבירך עדות שקר מעלה אני עליך כאלו העדת עלי שלא בראתי שמים וארץ, לא תחמוד בית רעך וכתבתם על מזוזות ביתך ולא על בית רעך. למדנו מזה שצריך אדם לקרא שלש פרשיות אלו בכוונת הלב למצוה מן המובחר וכאלו קרא עשרת הדברות שהם עיקר הדת.

ודכוותה אמרינן בסוף פ"ק דברכות אמ' רב יהודה אמ' שמואל אף בגבולין בקשו לומר עשרת הדברות בכל יום אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין ולא פירש מה היא תרעומת המינין. אבל בירושלמי מפרש אותו דגרסי' התם בפ"ק דברכות ר' שמואל בר נחמן בר יהודה בר זבידא בדין היה שיהו קורין עשרת הדברות בכל יום ויום ומפני מה אין קורין אותם מפני טינת המינים שלא יהו אומרי' אלו לבדן ניתנו למשה בסיני, פי' שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר התורה אמת ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הב"ה מפיו בסיני. ויש מפרשים מפני תרעומת המינים שלא יאמרו כופרים אתם בכל התורה שיאן אתם אומרים אלא עשרת הדברות. אבל משמע והיה אם שמוע אין שם תרעומת שהרי כתוב בהם בהדיא ובשכבך ובקומך.

ובסוף פ"ק דברכות שואל פרשת צצית מפני מה קבעוה מפני שיש בה ששה דברים ואלו הן יציאת מצרים וצצית ועול מצות והרהור עבירה והרהור ע"ז ומינות. ומקשי בשלמא הנך תלתא בהדיא כתיבין עול מצות שנא' וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם, מצות צצית ועשו להם צצית, יציאת מצרים שנאמר אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וגומ', אלא הנך תלת מנא לן, שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלקים, ואחרי עיניכם זה הרהור עבירה וכן הוא אומר ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, אשר אתם זונים אחריהם זה הרהור עבודה זרה וכן הוא אומר ויזנו אחרי הבעל. ולפיכך הניחו חכמים הדבר וחשבו בלבם כי בכלל אלו השלש פרשיות הם נרמזים עשרת הדברות.

והרב"ם נרו' כת' כי פרשת שמע לבדה יש בה רמז לעשרת הדברות שכן הוא תשובת משה לישראל אחר ששמעו הדברות מפי הגבורה ויאמרו לו קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלקינו אליך ושמענו ועשינו, אז אמר להם משה שמע ישראל הריני בן אדם כמוכם והרינו משמיעכם את דברי ה' ומפרש אני אותה אליכם, הנה שמעתם דבור ראשון אנכי ה' אלקיך וקבלתם אלקותו עליכם כאשר עניתם נעשה ונשמע לכן שמע ישראל ה' אלקינו לומ' ה' עושה הכל הוא אלקינו ואליו נשא עינינו וממנו נשאל כל צרכנו כי הוא אלקינו, דבור שני לא יהיה לך אלקים אחרים כנגדו אמ' משה ה' אחד לומ' לא יהיה לך מבטח לא במלאך ולא במזל ולא תסמוך בדבר אחר שיוכל להועיל לך רק בה' לבדו כי הוא אחד ואין שני לו וכל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, דבור שלישי לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא כנגד ואהבת את ה' אלקיך כי מי שהוא אוהב את המלך לא ישבע בשמו לשקר ואמר בכל לבבך כי האהבה תלויה בלב וכן השבועה על דבר הידוע ללב ונעלם מן העין וכתי' ושבועת שקר אל תאהבו כי את כל אלה אשר שנאתי נאום ה' למד ששבועת שקר יש בה שנאה ולא אהבה ושבועת אמת יש בה אהבה שנא' ובו תדבק ובשמו תשבע וכתיב ותדבק נפשו בדינה ויאהב את הנערה, דבור רביעי שמור את יום השבת לקדשו כנגדו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום וכתי' כי שבת היום לומר שמור מה שצויתיך בכבוד היום הוא יום השבת הקדוש מימי בראשית וביום השבת ניתנה התורה, דבור חמישי כבד את אביך ואת אמך כנגדו ושננתם לבניך שתלמדהו מצות המורה לכבד אב ואם ותטע זאת בלבו מנעוריו וגם כי יזקין לא יסור ממנה ומאי בשבתך בביתך כנגד למען יאריכון ימיך ולומר כאשר יראו בניך כי תכבד אתה לאביך ואמך הזקנים עמך בביתך ובמנוחתך כן יכבדו אותך בניך כי מנהג אבות יעשו בנים., דבור ששי לא תרצח כנגדו ובלכתך בדרך כי רוב הרציחות בדרכים וכתיב דרך ירצחו שכמה לומר ירא את אלהיך בלכתך בדרך ולא תרצח, דבור שביעי לא תנאף כנגדו ובשכבך וכתיב התם אשר ישכב את אשה לומר שמור עצמך בשכבך שלא תחטא בביאה אסורה, דבור שמיני לא תגנוב כנגדו וקשרתם לאות על ידיך שלא תגנוב בהם, דבור תשיעי לא תענה ברעך עד שקר כנגדו והיו לטוטפות בין עיניך שלא תעיד אלא על מה שראית בעיניך, דבור עשירי לא תחמוד בית רעך כנגדו וכתבתם על מזוזות ביתך ולא בית רעך ובשעריך ולא בשערי רעך.

עוד תמצא עשרה מצות עשה קבועות בפרשה זו אחת קבלת עול מלכות שמים שנאמ' ה' אלקינו, שנית ייחוד השם שנאמ' ה' אחד, שלישית אהבת השם שנאמ' ואהבת את ה', רביעית תלמוד תורה שנאמ' ודברת בם, חמישית למוד בנים שנא' ושננתם לבניך, ששית ושביעית לקרוא ק"ש שחרית וערבית שנא' ובשכבך ובקומך, שמינית ותשיעית תפילין של יד ושל ראש שנא' וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך, עשירית מזוזה שנאמ' וכתבתם על מזוזות ביתך. עוד תמצא ראשי הגוף נזכרים בה שמע לאזנים, טוטפות לעינים, ודברת ללשון, ושננתם לשינים, וקשרתם וכתבתם לידים ימין ושמאל, ובלכתך לרגלים, והלב והנפש, ובכלל הנפש האף שבה משיב הרוח, ואזהרה מיצר רע שנא' בשבתך בביתך ולא בבית רעך.

ופרש' והיה אם שמוע תשמעו תשובה על פרש' שמע מלה במלה אחר שהזהיר בפרשת שמע התרה בהם בעונש ושכר. שמע כנגדו והיה אם שמוע, ה' אלקינו כנגדו ה' אלקיכם, ה' אחד כנגדו השמרו לכם, ואהבת את ה' אלקיך כנגדו לאהבה את ה' אלקיכם, בכל לבבך ובכל נפשך כנגדו ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשיכם ולימד שהעבודה בלב והיא בכלל האהבה והיא התפלה ולימד על כוונת הלב והנפש והמתפלל בכוונה נאמר בו ואשפוך את נפשי, והיו הדברים האלה כנגדו ושמתם את דברי אלה, אשר אנכי מצוך היום כנגדו אשר אנכי מצוה אתכם היום, ושננתם לבניך כנגדו ולמדתם אותם את ביניכם, ודברת בם כנגדו לדבר בם, בשבתך ובלכתך ובשכבך ובקומך וקשרתם וכתבתם כתו' בשתיהן. הוסיף בזו לפרש מתן שכר ונתתי מטר ארצכם ועונש השמרו לכם וחתם ברבוי ימים ושנים ונחלת הארץ. ופתח בשבח וסיים בשבח עכ"ד הריב"א.

גרסינן בברכות בפ' היה קורא בתורה באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. מפני היראה פרש"י אדם שמתיירא שמא יהרגנו וכן כת' הר"ם במז"ל מלך או אנס. וכת' הרא"ש פשיטא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ופירש הוא דאביו ורבו חשיב מפני היראה שנאמר איש אמו ואביו תיראו ותנן מורא רבך כמורא שמים וכן פירשו הגאונים. ואלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשנייה בין שנייה לשמע בין שמע לוהיה אם שמוע בין והיה אם שמוע לויאמר, בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק אלא דינו כאמצע הפרק. ויש אומרים שאינו פוסק כלל בין ה' אלהיכם לאמת ואפי' מפני היראה אלא אומר אני ה' אלהיכם אמת ואחר כך פוסק כדין אמצע הפרק. והא דאמרינן באמצע שואל מפני הירא' נחלקו בו המפרשים בענין הפסקה בק"ש וברכותיה לקדיש ולקדושה ולברכו ולמודים אם פוסק אם לאו. יש מי שאומר שא"ע פי ששאול מפני היראה ומשיב מפני הכבוד אפי' הכי אינו פוסק לקדיש ולקדושה דכיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשביל שבח אחר. ורוב המפרשים אמרו שיפסיק אפילו באמצע הפרק דלא גרע ממה שמפסיק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד. ולזה הסכים הר' יונה והביא ראיה מדאמרינן דבתפלה אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק ואפי' הכי נחלקו אחר כן בגמרא אי מפסיק בתפלה לקדיש ולקדושה אע"ג דמסיק הלכתא כמאן דאמ' אינו מפסיק בתפלה מכלל דבק"ש וברכותיה דקיימ' לן דמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד פשיטא להו לכולהו דמפסיק לקדיש ולקדושה ולברכו ולמודים אפי' באמצע הפרק. וגם לזה הסכים הרא"ש ז"ל. וכשפוסק לברכו ולמודים יש אומרים שאינו אומר אלא ברכו בלבד, וכן במודים אינו אומר אלא מודים בלבד ושוחה. וי"א שאומר בברכו ישתבח ויתפאר וכו' וכן מודים דרבנן.

עוד גרסינן התם קרא וטעה יחזור למקום שטעה, תאני תנא קמיה דר' יוחנן קרא וטעה ואינו יודע בהיכן טעה יחזור לראש הפרק, בין פרק לפרק יחזור לפרק ראשון, בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה, א"ר יוחנן לא אמרן אלא דלא אמר למען ירבו ימיכם אבל אמ' למען ירבו ימיכם סרכיה נקט ואתא. וכת' הרא"ש הא דאמרינן ואינו יודע בהיכן טעה חוזר לתחלת הפרק היינו דוקא שאינו יודע בהיכן טעה אבל אם ידע שאמר כל הפרק ונזכר שדלג פסוק אחד או תיבה אחת אינו צריך להתחיל אלא מאותו פסוק ואילך והכי תניא בתוספתא דמכלתין הקורא את שמע וטעה והפסיק בו פסו' אחד לא יתחיל מראש הפרק אלא יתחיל מאותו הפסוק וגומר וכן בהלל וכן במגלה וכן בתפלה עכ"ד.

וגרסינן בפרק מי שמתו אמר רב יהודה אמ' שמואל ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמ' חוזר ואומ' אלמא קסבר קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאוריתא. פירוש לפי שדורש ובשכבך ובקומך בדברי תורה אמת ויציב דאוריתא לפי שיש בה יציאת מצרים. וכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים. ודוקא במסופק שלא אמר קריאת שמע הוא דהוי אמת ויציב דאורית' אבל אם יודע בודאי שקרא קריאת שמע ופרשת צצית הרי יצא ידי חובת זכירת מצרים ואינו חוזר ואומר אמת ויציב אפי' לשמואל. ויש מפרשים שהחוזר לא יחתום בא"י גאל ישראל שהרי מדרבנן היא ומספק אינו מוציא שם שמים לבטלה ואם משום סמיכות גאולה לתפלה כיון שמזכיר יציאת מצרים ומתפלל היינו סמיכה. וי"מ שצריך לחתום שכיון שהוא מסופק בדבר של תורה חייב לומ' הדבר כתקנו וראיה מדאמרינן בפרק במה מדליקין דאין מברכין על הדמאי בשעה שמפרישין ממנו מעשר מפני שהוא ספק של דבריהם משמע הא ספק של תורה צריך לברך. ור' אלעזר אמר ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא קסבר ק"ש דאוריתא. ורבינו האיי ורבינו חננאל והריא"ף פוסקים כר' אלעזר ואע"ג דתלמיד הוא לגבי שמואל כיון דאשכחן דכלהו רבנן כוותיה קיימי וכלהו מילי דק"ש תליין בקראי כדאמרינן שמע בכל לשון שאתה שומע, והיו בהוייתן יהו קיימ' לן כוותיה והילכך חוזר וקורא ק"ש בברכותיה כתקנה כמו שאמרנו.

וקיימ' לן בפרק היה קורא בתורה דאינו חוזר ואומ' אמת. כי אם שהה בנתים כגון שאמר להיות לכם לאלקים אני ה' אלקיכם אמת ושהה, לאחר שעה אינו חוזר ואומר פעם אחרת אמת ויציב אלא מתחיל ואומר ויציב. ובזה טועים המון העם כשמתפללין בצבור וקורין ק"ש בלחש אומרים עד אמת וכש"צ אומר אמת ויציב חוזרים הם ואומרים פעם אחרת אמת ואין ראוי לעשות כן.

אמת ויציב

ברכה זו אינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכה לברכה שלפני ק"ש דק"ש לא הויא הפסק. ולפי שסיים הפרשה השלישית של שמע ביציאת מצרים על כן עיקר הברכה שהיא אחר ק"ש היא ספור יציאת מצרים. ותקנו לומר אמת ויציב בשחרית על הנסים שעשה הב"ה עם אבותינו שגאלנו והעבירנו בים בחרבה ושקע צרינו בתוכו. והכי איתא בירושלמי בפ"ק דברכות צריך להזכיר באמת ויציב יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורות וצור ישראל וגואלו. ותקנו לומ' אמת ואמונה בערבית על הגאולה של עתיד שאנו מאמינים ומקוים שיקים לנו הבטחתו ויגאלנו בקרוב. אי נמי אמת ואמונה בערבית לפי שבטחנו בהב"ה בליל מכת בכורות שיוציאנו ממצרים בבקר וקיים לנו הבטחתו והוציאנו לפיכך ראוי לומר בשחרית אמת ויציב. וי"מ אמת ואמונה בערבית על שאנו מפקידין בידו נשמתינו בכל לילה ומאמינים בו שישיבנה אלינו. ובשחרית אמת ויציב שיאמת ויקיים דבריו להשיב הפקדון. והיינו דאמרי' בסוף פרקא קמא דברכות אמר רבה בר בר חנה סבא משמיה דרב כל שאינו אומר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. פירוש לא יצא ידי חובת המצוה כתקנה אבל לעולם יצא דברכות אינן מעכבות.

ותמצא כאן ט"ו תיבות כל אחת מתחלה בו"ו כנגד ט"ו שיר המעלות שאמר דוד וכנגד ט"ו מעלות הסדורים בהגדת פסח וכנגד חמשה עשר מעלות במקדש שעולין מעזרת הנשים לעזרת ישראל.

ויציב על שם ויציב חלמא. ונכון על שם והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בישראל. וקיים על שם ודבר אלקינו יקום לעולם. וישר על שם כי ישר דבר ה'. ונאמן על שם יאמן נא דברך. ואהוב על שם ואהבת את ה'. וחביב על שם אף חובב עמים. ונחמד על שם הנחמדים מזהב ומפז רב. ונעים ע"ש ודעת לנפשך ינעם וכתיב דרכיה דרכי נועם. ונורא ע"ש מה נורא מעשיך. ואדיר ע"ש ה' אדוננו מה אדיר שמך. ומתוקן ע"ש תקן משלים הרבה. ומקובל ע"ש שמע עצה וקבל מוסר. וטוב על שם טוב ה' לכל. ויפה ע"ש הנך יפה דודי. הדבר הזה עלינו לעולם ועד כלומר הדבר הזה שהזכרנו בקריאת שמע הוא אמת ויציב וכו'.

אמת אלקי עולם מלכנו על שם אלקים חיים ומלך עולם ועל שם וה' אלקים אמת. צור יעקב כל ישראל נקראים בשם יעקב שנאמר שמעו נא בית יעקב הנקראים בשם ישראל. מגן ישענו על שם ותתן לי מגן ישעך. לדור ודור הוא קיים על שם לדור דורים שנותיך. ושמו קיים על שם ה' שמך לעולם. וכסאו נכון על שם נכון כסאך מאז. ומלכותו ואמונתו לעד קיימת שנאמ' ה' ימלוך לעולם ועד וכתיב ועד דור ודור אמונתו. ודבריו חיים וקיימים זו התורה והמצות שנאמר כי הוא חייך וקיימים שאין העולם מתקיים אלא עליהם שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ונאמנים על שם נאמנים כל פקודיו. ונחמדים על שם ונחמדים מזהב ומפז רב. לעד ולעולמי עולמים כמו שפירשנו. על אבותינו ועלינו ועל בנינו ועל דורותינו על שם והנגלות לנו ולבנינו. ועל כל דורות זרע ישראל עבדיך על שם וגורו ממנו כל זרע ישראל. ואמר עבדיך על שם ולישראל עבדיך. על הראשונים שנאמר ואתה צדיק על כל הבא עלינו. ועל האחרונים שנאמר וצדקתו לבני בנים. דבר טוב וקיים באמת ובאמונה חוק ולא יעבור התורה שהיא אמת שנאמר אמת קנה ואל תמכור וגומ' והמצות שהם אמונה שנאמר כל מצותיך אמונה הם חק עלינו לקיימם ולא יעבור זה החק.

אמת שאתה הוא ה' אלקינו ואלקי אבותינו מלכנו מלך אבותינו גואלנו גואל אבותינו כל זה על שם מלך ישראל וגואלו אתה גאלת את אבותינו מארץ מצרים אתה עתיד לגאלנו מגלותינו. צורנו שנא' ואין צור כאלקינו. צור ישועתינו ע"ש וירום אלקי ישעי. פודנו על שם אשר פדם מיני צר. ומצילנו על שם ויצילם ה'. מעולם הוא שמך על שם כי מעולם שברתי עולך ור"ל מזמן רב וכתי' כי סלעי ומצודתי אתה ולמען שמך הנחני ותנהלני. אין לנו עוד אלקים זולתך סלה על שם אני ה' ואין עוד אלקים מבלעדי. עזרת אבותינו אתה הוא מעלם מגן ומושיע להם ולבניהם אחריהם בכל דור ודור על שם עם נושע בה' מגן עזרך ועל שם ישראל נושע בה' תשועת עולמים ואף לבניהם ויהי להם למושיע. בכל דור ודור איפשר שהוא מחובר למעלה ואיפש' שהוא מחובר למטה ושניהם נכונים. ברום עולם מושבך על שם יושב במרום ה' ומשפטך וצדקתך עד אפסי ארץ כלומ' עד דור אחרון שתאפס הארץ. ויש מפרשים ברום עולם הוא מושבך ומשפטיך וצדקתך מגיעין עד אפסי ארץ כלומר עד מקום שאין שם ארץ כי אם תהו וישימון.

אמת אשרי איש שישמע למצותיך על שם אשרי אדם שומע לי. ותורתך ודברך ישים על לבו על שם ושמתם את דברי אלה על לבבכם.

אמת אתה הוא אדון לעמך על שם כי הוא אדוניך והשתחוי לו. ומלך גבור לריב ריבם על שם מלך ישראל ועל שם ה' כגבור יצא ועל שם כי ה' יריב ריבם.

אמת אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון על שם אני ראשון ואני אחרון. ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע על שם ומבלעדי אין אלקים ועל שם מלך ישראל וגואלו ועל שם ומושיע אין בלתי. אמת מצרים גאלתנו ה' אלקינו מבית עבדים על שם ויפדך מבית עבדים. כל בכוריהם הרגת שנא' למכה מצרים בבכוריהם. ובכורך גאלת אלו ישראל שנאמ' בני בכורי ישראל. וים סוף בקעת על שם ויבקעו המים וכתיב בקע ים ויעבירם. וזדים טבעת על שם כי בדבר אשר זדו עליהם ועל שם טבעו בים סוף. וידידים עברו ים אלו ישראל שנאמר נתתה את ידידות נפשי בכף אויביה. ויכסו מים צריהם וגו' פסוק הוא. על זאת שבחו אהובים בני יעקב שנאמר בו ואוהב את יעקב. ואמר שבחו על שם אז ישיר משה ומתרגמי' בכן שבח משה. ורוממו לאל על שם אלקי אבי וארוממנהו. ונתנו ידידים על שם ידיד ה' וכתי' נתתי ידידות נפשי. זמירות שירות וכו' והכל זכרנו למעלה. רם ונשא גדול ונורא משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עד מרום על דרך כי אני ה' השפלתי עץ גבוה הגבהתי עץ שפל והטעם בזה שהשפיל את מצרים שהיו מתגאים על ישראל והגביה את ישראל שהיו שפלים. וקראו רם ונשא על דרך כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. וקראו גם כן גדול ונורא על שם שהרא' בים גדולותיו ונוראותיו. מוציא אסירים על שם מוציא אסירים בכושרות. פודה ענוים על שם יען משח ה' אותי לבשר ענוים. ועוזר דלים על שם ותהי לדל תקוה. העונה לעמו ישראל בעת שועם אליו על שם ותעל שועתם.

תהלה לאל עליון ברוך הוא ומבורך על שם תהלתי יספרו. ומשה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל וכו' ואמר ענו לרמוז ותען להם מרים. בשמחה רבה על שם בתופים ובמחלו' וכתי' ויוציא עמו בששון ברנה את בחיריו. וסמך שירה אצל שמחה על שם בשמחה ובשירים לפי שזה תלוי בזה. ואמרו כולם מי כמוך וגומ' שירה חדשה שבחו גאולים על שם ויתן בפי שיר חדש. ואמר שירה חדשה בלשון נקבה על שם שאומר במדרש חזית ר' ברכיה בשם ר' שמואל בר נחמן אמר נמשלו ישראל כנקבה מה נקבה זו נוטלת עשור מנכסי אביה כך ירשו ישראל ארץ שבעה עממין שהיא עשור לשבעים אומות ועל ידי שירשו ישראל כנקבה אמרו שירה בלשון נקבה שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', אבל לעתיד לבא הן עתידין לירש כזכר היורש כל נכסי אביו הה"ד עד מתי תתחמקין הבת השובבה כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר וכתיב פאת קדים הים דן אחד מפאת קדימה ועד פאת ימה אשר אחד נפתלי אחד מנשה אחד וכלהון כך והן אומרין שירה בלשון זכר שנאמר שירו לה' שיר חדש חדשה אין כתיב כאן אלא חדש. עוד מפרש במכילתא שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה כל השירות שעברו קרויות בלשון נקבה כשם שהנקבה מתעברת ויולדת וחוזרת ומתעברת ויולדת כך כל התשועות שעברו היה אחריהם שעבוד אבל השירה העתידה נקראת בלשון זכר כשם שאין הזכר יולד כענין שנאמר שאלו נא וראו אם יולד זכר וגומר כך התשועה העתידה לבא אין אחריה שעבוד שנאמר ישראל נושע ה' תשועת עולמים. וכן בגאולה של ליל פסח אנו אומרים ונודה לך שיר חדש על גאולתנו. לשמך על שפת הים על שם מת על שפת הים. יחד כולם הודו והמליכו וכו' ונאמר גואלנו ה' צבאות וכו'. והטעם שתקנו לומר בשחרית פסוק זה ובערבית פסוק כי פדה ה' את יעקב מפני שביום אנו מבקשין מלפניו שיגאלנו וזהו לשון גואלנו. ובלילה כבר גאלנו ופדאנו מיד חזק ממנו שהם הגוים שאנו בעיניהם כקוצים ואעפ"כ השם מצילנו מידם בכל יום.

ותמצא כי בברכה זו מזכיר שבעה פעמים אמת כנגד חצבה עמודיה שבעה כמו שכתוב בספר יצירה שהם שש קצוות העולם מעלה ומטה פנים ואחור ימין ושמאל והשביעי הוא היכל הקדש מכוון באמצע והוא כסא הכבוד. והטעם כי העולם כולו קיים על האמת כדתנן על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום וזהו שאמ' הכתוב אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. ופסוק זה הוא כפול כיצד אמת מארץ תצמח ראשי תיבות אמת, תיבות שניות מארץ, תיבות אחרונות תצמח, ואמרו רבותינו ז"ל קושטא קאי שקרא לא קאי כי אותיות אמת יש להם מושב ואותיות שקר אין להם מושב. וגם אותיות אמת הם כסדר אלפא ביתא וכן מספרם, ואותיות שקר מהופכים ויש בהם קצת שוה שכן דרך השקרן לומר קצת אמת כדי לפתות את האנשים בדבריו.

וקימא לן בפרקא קמא דברכות שמצוה לסמוך גאולה לתפלה בין בשחרית בין בערבית ואע"ג שבתחלה אומר ה' שפתי תפתח אינו הפסק דכיון שתקינו ליה רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמיא, וכן בערבית ואע"פ שצריך לומר השכיבנו בין גאולה לתפלה כיון דתקינו ליה רבנן בגאולה כגאולה אריכתא דמיא. וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תלים שנאמר ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה. וגרסינן בירושלמי בפרק קמא דברכות אמר ר' אמי כל מי שאינו תוכף גדולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך יצא המלך לידע מהו מבקש ומצאו שהפליג ועוד הוא מפליג. פירוש כך אדם המתקרב לפני הב"ה בשירות וקלוסין ובהזכרת יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו. וצריך ליזהר שלא לדבר בין גאולה לתפלה ואפילו לענות קדיש וקדושה שהרי פסוק ה' שפתי תפתח לולי שתקנוהו בתחלת התפלה היה הפסק. ואם צריך לענות קדיש וקדושה ימתין קודם שיאמר שירה חדשה. וכן שמעתי בשם רבינו תם.

תפילת עמידה

וגרסינן בפרקא קמא דברכות כן הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאלו עשאו במה שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תקרי במה אלא במה. ודוקא במשכים לפתחו הוא שאסור שיראה שעשאו אלוה שקודם הלך לקראתו ואחר כך הלך לבית הכנסת להתפלל. ועל זה אומר הפסוק חדלו לכם מן האדם כלומ' כל זמן שמורא שמים מוטל עליכם חדלו לכם מן האדם מלהקדים כבוד האדם לכבוד הבורא אבל אם פגע בו בדרך או אפילו במשכים לפתחו לצורך שיש לו אצלו אנוס הוא נחשב ויכול לשאול בשלומו דהא תנן באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד שאע"פ שהוא מתעסק בכבוד המקום התירו לו להפסיק בקרית שמע כשפגע בו בדרך או השכים לפתחו לצרכו. ופירש רבי' האיי מדקאמ' אשר נשמה באפו והלא כל אדם נשמה באפו אלא בשחרית הכתו' מדבר שהנשמה חוזרת באפו של אדם. ודרשינן בפרק אין עומדין אני האשה הנצבת עמך בזה אמ' ר' יהושע בן לוי מכאן שאסור לישב בארבע אמות של תפלה. יש מפרשי' ממה שאינו כתוב היושבת אלא הנצבת. ויש מפרשי' ממה שכתוב עמכה בה"א כלומר שעומדין ברחוק חמש אמות. אי נמי עמכה הם ארבעה אותיות כנגד ד' אמות. ואמרו מקצת המפרשים שאלו הארבעה אמות הם בין מלפנין בין מן הצדדים וסימן לדבר עמכה בזה זה בגימ' י"ב דהיינו ארבעה אמות לכל שלשה רוחות. ומפרש בירושלמי אם היה עסוק בתפלה וברכות מותר.

ואמרינן נמי בירושלמי בפרק אין עומדין אמ' ר' יוסא צריך אדם להסב פניו לכותל להתפלל. ומה טעמא ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה' כלומר שלא יתפלל באמצע הבית. ובתלמודא דידן בפרקא קמא דברכות אומר אמר רב יהודה אמ' ר' יהושע בן לוי מנין למתפלל שלא יהי דבר חוצץ בינו ובין הכותל שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר. ומפרש בחדוש דב"ש דוק' דבר שהוא חוצץ כגון הפסק מטה שהוא מקום חשוב שרחבה ד' וגבוה י' אבל דבר מועט אינו נקרא הפסק שאם כן היאך מתפללין בבית הכנסת לפני הספסלים שיושבין בהם. ונשאל הרמב"ם ז"ל מהו הדבר הנקרא חוצץ בינו ובין הקיר ולמה מנעוהו ואם בכלל החציצה הזאת כלי מילת שתולין אותן על כותלי הבית לנוי ובהן צורות שאינן בולטות אם זה בכלל האיסור או לא. והשיב שהטעם שהצריכו להתקרב אל הקיר בעת התפלה הוא כדי שלא יהא לפניו דבר שיבטל כוונתו והבגדים התלויים אינם אסורות אבל אינו נכון שיבדיל בינו ובין הקיר ארון ושקים וכיוצא בהן מכלי הבית כי הדברים האלו מבטלין הכוונה, והבגדים המצויירים אע"פ שאינן בולטות אין נכון להתפלל כנגדם מהטעם שאמרנו כדי שלא יהא מביט בציורים ההם ולא יכוין בתפלתו, ואנחנו רגילין להעלים עינינו בתפלה בזמן שיקרה לנו להתפלל כנגד בגד או כותל מצוייר עד כאן דבריו. ואמרינן בפרקא קמא דברכות אמר ר' יוסי בר חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב המתפלל צריך שיכוין את רגליו זו אצל זו שנא' ורגליהם רגל ישרה ומתרגמי' ורגליהון רגל כיונין. וסימן לדבר ישרה בגימ' תפלה. ומפרש בחדושי דב"ש שיהיו העקבים סמוכים זה אצל זה ואצבעות הרגלים מפוזרים ודומה לכף רגל עגל שמחובר מלמטה ונפרד מלמעלה וזהו ורגליהם רגל ישרה הא כיצד רגליהם ממקום אחד ורגל ממקום אחד עד כאן. ויש מפרשים שידבק את רגליו זה לזה בכוון בין למעלה בין למטה וזהו ורגליהם רגל ישרה שקורא לשניהם רגל.

וגרסינן בירושלמי בפרק תפלת השחר ר' חייא בשם ר' יוחנן צריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפלה ומה טעמא בכל מקום אשר אזכיר את שמי תזכיר אין כתיב כאן אלא אזכיר, אמר ר' תנחום בר חייא צריך אדם לייחד לו מקום בבית הכנסת להתפלל שנאמר ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלקים השתחוה לא נאמר אלא ישתחוה.

וכתב רבינו האיי אדם שמתפלל אינו רשאי לדבר ולא לענות קדיש וקדושה משל לשני אנשים שכל אחד הולך בשליחות עצמו זה אינו רשאי לעשות שליחותו של זה וזה אינו רשאי לעשות שליחותו של זה.

ואמרינן בפרק מי שמתו המגהק והמפהק בתפלתו הרי זה מגסי הרוח. פי' לשון נוטריקון הם גו הקים פה הקים. ונקרא גס רוח מפני שאין עליו אימת הבורא. המתעטש בתפלתו סימן רע לו ויש אומרים ניכר שהוא מכוער ודוקא שמתעטש מלמטה אבל מלמעלה סימן יפה לו כשם שעושין לו נחת רוח למטה כך עושין לו נחת רוח למעלה, היה עומד בתפלה ונזדמן לו רוק מבליעו בטליתו או באפרקסיתו. פי' אפרקסיתו סודר שבראשו ושני ראשי הסודר תלויין לפניו ואם היה אסתניס זורקו לאחריו או לשמאלו. ואמרינן בירושלמי כל עמא מודו דרקק אמטויילן דהוא אסור. פירש הנגיד כמטייל כלומ' שלא מאונס.

וגרסינן בירושלמי בפרק הפלת השחר וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשכורה, אמר ר' יוסי בר חנינא מן הפסוק הזה אתה למד ארבעה דברים וחנה היא מדברת על לבה מכאן שהתפלה צריכה כוונה, רק שפתיה נעות מכאן שהוא צריך להרחיש בשפתיו, וקולה לא ישמע מכאן שלא יגביה קולו בתפלתו, ויחשבה עלי לשכורה מכאן שהשכור אסור להתפלל. והכי איתא בתלמודא דידן ואמרינן בפרק מי שמתו המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. פירוש כאלו הוא סבור שאין הב"ה שומע תפלת לחש. אמר רב הונא לא שאנו אלא שיכול לכוין את לבו בלחש אבל אם אינו יכול לכוין את לבו בלחש מותר ואפילו בהגבהת קול. דהכי אמרינן בירושלמי בפ' תפלת השחר רבה בר זבדא מצלי בקלא עד דילפון בני ביתיה צלותא מיניה. פירוש כל כך היה מתפלל בקול להעיר רוח הכוונה עד שבני ביתו היו שומעין ולמדין התפלה ממנו. והני מילי ביחיד אבל בצבור לא מאי טעמא דילמא אתי למטרד צבורא. המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר שנאמ' בנביאי איזבל קראו בקול גדול אולי ישן הוא וייקץ.

ותניא בפרק אין עומדין המתפלל צריך שיכוין לבו ואם אינו יכול לכוין את לבו בכולם יכוין את לבו באחת מהם, אמר רב ספרא משום חד דבי ר' ינאי באבות. פירוש לפי שהיא חשובה יותר משאר ברכות מפני שיש בה גדולת השם וזכות ראשונים וגאולת אחרונים ועוד מפני שאם נותן דעתו עליה יתלמד להוסיף בכוונתו. ודע כי לפי הכוונה תקובל התפלה שנא' כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע. וגרסי' בפרק הדר עם הנכרי שתוי יין אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה, שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה, היכי דמי שתוי יין והיכי דמי שכור שתוי יין שיכול לדבר לפני המלך שכור שאינו יכול לדבר לפני המלך. ואמרינן בירושלמי בפרק היה קורא אמר ר' חייא רובא אנא מן יומוי לא כוונית אלא חד זמן בעית מכוונית והרהרית בלבי ואמרית מאן עליל קומי מלכא קומוי. פירוש מי נכנס לפני המלך תחלה. ארקפטא או ריש גלותא. פירו' ארקפטא שר גדול וקורין לו בערבי זעים והוא נכבד מריש גלותא. שמואל אמר אנא מנית פרחייא. פי' העופות. רבון אמר אנא מנית דוסמייא. פי' שורות האבנים של בנין הכותל ודומה לו מה דאמרינן בסנהדרין הוסיף בו דימוס אחד לשם מת. אמר ר' מתניא מחזיק אנא טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים כרע גרמיה. וגרסינן בפר' אין עומדין ת"ר המתפלל צריך שיכוין את לבו, אבא שאול אומ' סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזניך. ופירש הר' יעקב בן הרא"ש שיכוין המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאלו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הב"ה שצריך לכוין אף מחשבתו כי לפניו המחשבה כדבור כי כל מחשבות הוא חוקר עד כאן. וכתב הרמב"ם ז"ל במורה הנבוכים בענין כוונת הלב בתפלה אם תתפלל בתנועת שפתיך ואתה מסב פניך אל הקיר ומחשב במקחך ובממכרך לא תחשו' שהתפללת אבל תהיה אז קרוב ממי שנאמר בהם קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. פי' ה"ר אברהם בר' יצחק אב בית דין ועבדתם את ה' אלקיכם לשון עבודה היא להסיר המחשבה הטרודה בעסקי העולם ולהביאה בשעבוד הכוונה. ותמצא כי תפלה בגימ' בכונת הלב וגם בגימ' עבודת לב. וכל הרוצה שתשמע תפלתו יכוין בתפלתו להתחנן לפני יוצרו שכן במשה כתיב ואתחנן אל ה', ותמצא כי ואתחנן בגימ' תפלה לומר שאין תפלה אלא בתחנה.

והטעם שאין מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו על התפלה מפני שהתפלה היא מצוה שאין לה קצבה מן התורה אלא ביד האדם הוא למעט או להרבות כמו שכתב הרשב"א בהגדה של פסח שאין מברכין על קריאתה מטעם זה.

ומתפללין בלחש שמנה עשרה. ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך פסוק הוא והוא על דרך לאדם מערכי לב ומה' מענה לשן והוא מבקש מאת השם לשים מענה בפיו בתפלתו. וזה השם הוא כתוב באלף דלת וכת' ה"ר שמואל בן חפני שההפרש שיש בין ה' באלף דלת ובין יוד הא וו הא הוא כשתהיה כוונת אומרו שהוא אדון הנבראים ואינו מדבר כנגד עצמו אז יכתב יוד הא וכשתהיה כוונת אומרו כנגד עצמו שיאמרו אדוני וגבירי ורבוני אז יכתב באלף דלת כדין כל הדברים שמדבר האדם כנגד עצמו שיש בסופם יו"ד. והראיה על זה מאמר הנביא העירה והקיצה למשפטי אלקי ואדוני לריבי פירושו אלקי ורבוני, וכן אומרו אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן הראשון ביו"ד הא והשני אלף דלית ירצה לומר שאני קורא אלך לשני עניינים בעבור שאתה אדון כל הנבראים ובעבור שאתה אדוני אני בעצמי וכבר הטבת אליהם בכלל ואלי בפרט. וכתוב בחדושי דב"ש שלכך קבעו רז"ל ה' שפתי תפתח בתחלת התפלה מפני שהתפלות כנגד תמידין תקנום כמו שפירשנו למעלה ופסוק זה הוא כתוב קודם זבח שנאמר אחריו כי לא תחפוץ זבח ואתנה. ואחר כך הוא מקשה על זה הפירוש ואומר שאינו טעם נכון שאם כן זה שמקשה בפ"ק דברכו' אמאי לא תקנו יהיו לרצון בתחלה היה מתרץ לו שזה עדיף מפני שהוא כתוב קודם זבח. ומצאתי כתו' הגהה בספר של אלו החדושים יש לומר שטעם נכון הוא וזה שמקשה בגמרא למה לא תקנו יהיו לרצון בתחלה מפני שכן עדיף לפי שהוא לשון גאולה שנאמר וגואלי ויהיה סמוך גאולה לתפלה, ולמה תקנוהו לבסוף, ותימה הוא למה לא היה מתרץ לו שזה עדיף מפני שהוא כתוב בסוף המזמור דאלמ' על מה שהזכיר תחלה קאי עד כאן.

ברוך אתה ה' אלקינו, כבר פירשנו בהקדמת הספר הזה שיש בברכה זו מלכות. ואמ' ואלקי אבותינו וחזר ואמר אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב על שם שכן אמ' הב"ה למשה כה תאמר אל בני ישראל אלקי אבותיכם אלקי אברהם וגומ'. האל הגדול הגבור והנורא פסוק הוא. ואיפשר שרמז בשלש לשונות אלו לשלשה עולמות שהם עולם העליון והוא עולם המלאכים.,ועולם התיכון והוא עולם הגלגלים והכוכבים, ועולם השפל והוא עולם המעשים. הגדול כנגד עולם המלאכים לפי שהשם הוא הגדול שבכולם, והגבור כנגד עולם הגלגלים לפי שהשם מסבב הגלגלים בגבורה, והנורא כנגד עולם המעשים שעל ידי נוראותיו שעושה עם שוכני בתי חומר ניכר שהוא נורא. ואחר שזכר ששבח הב"ה בשלשה עולמות אמ' כי הוא אל עליון שליט בכולם. אל עליון על שם וברוך אל עליון. גומל חסדים טובים על שם אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו. טובים יותר מגמילות חסדי האדם והוא על שם טוב ה' לכל. קונה הכל על שם קונה שמים וארץ וכן אני ה' עושה כל אלה כדמתרגמינן עשה לי את החיל הזה קנה לי ית נכסיא האילן. וזוכר חסדי אבות שנאמר וזכרתי את בריתי יעקב וגו' וכתיב זכרתי לך חסד נעוריך. ומביא גואל על שם ובא לציון גואל. ואמר חסדי אבות אצל הגאולה כלומר זוכר חסדי אבות לבניהם לגאלם ואף אם תמה זכות אבות מביא גואל לבני בניהם. למען שמו על שם גואלנו מעולם שמך. באהבה על שם ואהבת עולם אהבתיך. וכל זה הלשן הוא הווה על העבר ועל העתיד כלומ' בכל יום גומל חסד וקונה הכל וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם כי גאל את ישראל ממצרים והם היו בני בניהם של אבות וגם גואלנו בכל יום ועתיד לגאלנו. מלך על שם ה' מלכנו. עוזר על שם ויעזרם ה'. ומושיע על שם מושיעו בעת צרה. ומגן על שם מגן עזרך. בא"י מגן אברהם שנא' אל תירא אברם אנכי מגן לך. ועל שם שאמ' משה בסוף ברכתו עם נושע בה' מגן עזרך אנו אומרים שלשתן בחתימה עוזר בחסד ומושיע בגבורה ומגן בזכות אברהם.

גרסינן בברכות בפרק אין עומדין ת"ר אלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף. ובירושלמי מפרש הטעם באבות ואקוד ואשתחוה לה' ואברך את ה' אלקי אדוני אברהם, ובהודאה ואשתחוה למלך ומתרגמינן ומודינא למלכא. ואם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה, א"ר תנחומא א"ר יהושע בן לוי המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חליות שבשדרה. פירוש שיהיו בולטים הקשרים שבפרקי חליותיו לאחוריו והוא מלשון פקק הגפן שהו' קשר שבגפן שהו' בולט לחוץ. עולא אמר עד שיראה איסר כנגד לבו. פירש רבינו האיי שיכוף ראשו כאגמון עד שאהיה איסר מונח בקרקע כנגד לבו שיראה אותו ולא שישחה גופו וראשו זקוף. ורש"י פירש שיכרע עד שיראה ב' קמטים אחד למעלה מן הלב ואחד למטה וכרוחב איסר ביניהם. ור' חנינא אמר כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך, אמר רבא והוא דמצער נפשיה ומתחזי כמאן דכרע. אלא שאינו בריא ואינו יכול לכרוע כראוי. וכריעות אלו הם כדי שיזכור לפני מי הוא עומד וכי סופו היות עפר. ד"א לרמוז כדי למשוך ברכה מלמעלה למטה. וכשיזכור השם יזקוף כי רם ה' ושפל יראה וכן הוא אומר ה' זוקף כפופים כלומ' כשיזכיר שם ה' יהיה זוקף הכפוף. רב ששת כי הוה כרע כרע כחיזרא כי זקיף זקיף כחויא. פרש"י כחיזרא כשבט שביד האדם שאדם חובטו כלפי מטה בפעם אחת כך יכרע במהירות בפעם אחת וכשהוא זוקף זוקף בנחת ראשו תחלה ואחר כך גופו שלא תראה עליו כמשוי כמו הנחש כשהוא זוקף מגביה ראשו מעט ואחר כך גופו מעט מעט. ורבינו האיי פירש חיזרא הוא א' ממיני הקוצים שמצוי בבבל שקורין אותו אל חזיר וראשו כפוף וכן יכרע שלא יכרע מאמצע מתניו וראשו זקוף ועומד אלא יכוף את ראשו כאגמון ויכרע. וזהו כפי שפירש עד שיראה איסר כנגד לבו.

אתה גבור לעולם ה' על שם ה' כגבור יצא. ואמ' בתחלת ברכה זו לשון גבורה שכל אלה שמזכיר בברכה זו הם בגבורה כמו שנפרש. ומזכיר בברכה זו שלשה פעמים תחיית המתים הראשונה מחיה מתים אתה והשנית מחיה מתים ברחמים רבים והשלישית בא"י מחיה המתים. והטעם כי בשלשה עניינים הב"ה מחיה המתים, הראשונה כשאדם ישן על מטתו והרי הוא חשוב כמת ואומר בידך אפקיד רוחי והב"ה מעלה עננים ומוריד טללים וגשמים כדי לפרנסו ומחזיר לו נשמתו לכך נסמך זה לזה מחיה מתים אתה רב להושיע משיב הרוח ומוריד הגשם כי זו מורה בתחיית המתים לגוף בקומו ממטתו, והשנית בענין ירידת הגשמים כדאמרינן בפרקא קמא דתעניות א"ר אבהו גדול יום הגשמים יותר מתחיית המתים דאלו תחיית המתים לצדיקים ולא לרשעים שנאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם ואלו גשמים לצדיקים ולרשעים, והג' בענין תחיית המתים לעתיד לבא שאנו חותמין בא"י מחייה המתים שאז עקר זכיר' תחיית המתים. והיינו דאמרינן בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים ר' גזר תעניתא אנחתינהו לר' חייא ובניו קמי תיבותא אמר משיב הרוח נשיב זיקא מוריד הגשם אתא מיטרא כי מטא לאדכורי תחיי' המתים רעש עלמא. וכת' הר"ף אע"ג דמקמי משיב הרוח ומוריד הגשם איכא מחייה מתים אתה זה לא קשה דדוק' למשיב הרוח נשב זיקא ולמוריד הגשם אתא מיטרא מפני שאז עיקר תפלת הגשם והרוח שבברכה זו אבל תחיית המתים שהברכה חתומה בה לא היו מרגישים עד החתימה שאז היה עיקר זכירת תחיית המתים ע"כ. מחייה מתים אתה ע"ש יחיו מתיך. רב להושיע ע"ש אני מדבר בצדקה רב להושיע ועל שם שהמטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש והושיע מהם לוט ושתי בנותיו לעין כלם ועל כרחם. משיב הרוח ומוריד הגשם על שם ישב רוחו יזלו מים והוא בגבורה שכל טיפה וטיפה יורדת ממקום גבוה ואין הרוח מפזרתן אלא יורדין למקום שהב"ה חפץ וזאת היא גבורה שאין כמוה ובגשם תלויה תחיית המתים כמו שאמרנו וכתי' עושה גדולות ואין חקר וגומ' וסמיך ליה הנותן מטר על פני ארץ וגו'. ובימות החמה שאין מזכירין גבורות גשמים מזכירין טל וטל גם כן נקרא תחייה על שם שיחיו המתים בטל שנא' הקיצו ורננו שוכיני עפר כי טל אורות טלך וגם בירידת הטל יש גבורה גדולה שהוא יורד בכל יום ואינו נמנע. מכלכל חיים בחסד על שם נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו שמכלכל אותם במזונות ובשאר צרכיהם שתי פעמים ביום או שלשה והיינו דאמרינן בפר' ערבי פסחים א"ר אלעזר קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף שנא' לגוזר ים סוף לגזרים וסמוך ליה נותן לחם לכל בשר שאם יעשה אדם מלבוש אחד יהנה ממנו שנה או שנתים והמזון מעת לעת. ואמר בחסד כלומ' זה שעושה הוא בחסדו ולא בצדקת הבריות. ואמרינן בפרקא קמא דתענית אמ' ר' יוחנן שלשה מפתחות לא נמסרו ביד שליח ואלו הן מפתח של גשמים שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, של חיה שנאמ' וישמע אליה אלקים ויפתח את רחמה, של תחיית המתים שנאמ' וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם, במערבא אמרי אף מפתח של פרנסה שנאמר פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. ומקשי ור' יוחנן מאי טעמא לא חשיב לה להא ומתרץ אמר לך גשמים היינו פרנסה. וסימן לאלו הארבעה מפתחות מפתח פירוש מ' מטר פ' פרנסה ת' תחיית המתים ח' חיה. מחיה מתים ברחמים רבים כמו שפירשנו. ועוד הולך ומפרש כיצד מחיה מתים ברחמים רבים כי הוא סומך נופלים על שם סומך ה' לכל הנופלים כי פעמים שיפול אדם ויחשבוהו הרופאים כמת והשם סומכו ומחייהו. ורופא חולים על שם כל המחלה וגו' כי אני ה' רופאך כי פעמים שיגיעו עד שערי מות והשם רופאם ומחייה אותם. ומתיר אסורים על שם ה' מתיר אסורים, שגם הם חשובים כמתים שחיו. ומקיים אמונתו לישיני עפר על שם ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו כלומ' כשם שמקיים אמונתו עם החיים ומרפא אותם כך עתיד לקיים עם המתים. ויש מפרשים ומקיים אמונתו לישני עפר שמזכיר השבועה שנשבע לאברהם יצחק ויעקב שנקראו ישני עפר. והראשון עקר. מי כמוך בעל גבורות אלו שאמרנו והוא על שם ומי כמוני יקרא. ומי דומה לך על שם ואל מי תדמיון אל. מלך ממית ומחיה על שם ה' ממית ומחיה שהוא ממי' ומחיה בהרבה ענינים כמו שאמרנו ומצמיח ישועה על שם יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים. ונאמן אתה להחיות מתים כלומר ומעתה יש להאמין שאתה מחיה המתים. ברוך אתה ה' מחיה המתים אמר במדר' אמונים נוצר ה' אלו שאומרים אמן באמונה אומ' שליח צבור מחיה המתים והם עונין אמן ועדין לא ראו תחיית המתים, אומר גואל ישראל והם עונין אמן ועדין לא נגאלו. ואע"פ שנגאלו הרי חזרו ונשתעבדו. אומר בונה ירושלים והם עונין אמן אע"פ שעדין היא בחורבנה, הוי אמונים נוצר ה'.

אתה קדוש על שם והאל הקדוש נקדש בצדקה. ושמך קדוש על שם וקדוש שמו וכנגד זה וקדושים בכל יום יהללוך סלה אלו ישראל שנא' קדושים תהיו. כי אל מלך גדול שנא' כי מלך גדול אני וכתיב גדול אתה. וקדוש אתה כמו שאמרנו. והמון העם אינם אומרים כי אל מלך גדול וקדוש אתה. ובסדורי הגאונים ישנו ונכון לאמרו מהטעם שאפרש לקמן. בא"י האל הקדוש שנאמר כי קדוש אני ה'.

אתה מוצא כי לא נתקן להזכיר מלך בחתימות שמנה עשרה ברכות כלם אלא בארבע ברכות בלבד והן שלש ראשונות אלו וברכת השיבה שופטינו. והטעם מפני שחתימות שלש ברכות ראשונות אלו רומזות לאבות כי חתימת ברכה ראשונה היא מגן אברהם, וחתימת ברכה שניה מחיה מתים כנגד יצחק ע"ש שלקח אביו בידו הסכין לשוחטו במצות הבורא והיה חשוב כמת ואחר כן לא הניחו הבורא לשוחטו והרי כאלו החיה אותו, וחתימת ברכה שלישית האל הקדוש כנגד יעקב ע"ש שהיתה מטתו שלימה וקדושה שלא יצא ממנו זרע פסול. וחתימת מלך אוהב צדקה ומשפט רומזת לדוד המלך היושב על המשפט. ולפיכך תקנו בסוף ארבעתן מלכות בעבור חשיבות שהן רומזות לאבות ולדוד. והוא על שם מה שנאמר לדוד ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ. כך נראה לי. ואחר כך מצאתי שפירש הריב"ח נר"ו כי מפני ששלוש ראשונות הם כנגד שלשה אבות ונאמר בהם אלהות אמר כנגדם שלש מלכיות ומלך אוהב צדקה ומשפט כנגד מה שכתוב אלרי דוד אביך וכן כתוב ארוממך אלרי המלך ואברכה שמך לעולם ועד ואומ' ימלוך ה' לעולם אלקיך ציון וגומ' ע"כ.

אתה חונן לאדם דעת ע"ש המלמד אדם דעת וע"ש וחנותי את אשר אחון. ומלמד לאנוש בינה על שם ויתן אלהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד. חננו מאתך דעה ובינה והשכל על שם ורעו אתכם דעה והשכל.

השיבנו אבינו לתורתך על שם ואבותינו לא עשו תורתך אמרו ז"ל ואמר אבינו שנהיה חביבין לפניך כבן. ועוד השיבנו אבינו לתורתך על שם דאמרי' בספרי ובאלה שמות רבה. תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, משל לבן מלך שנשבה למדינת הים כשהוא קטן אם מבקש לחזור אפילו לאחר כמה שנים אינו בוש לחזור מפני שאומר לירושתי אני חוזר כך תלמיד חכם כשהוא פורש מדברי תורה והולך ומתעסק בדברים בטלים אם מבקש לחזור אפי' לאחר כמה שנים אינו בוש לחזור מפני שאומר לירושתי אני חוזר ולכך אמ' אבינו לפי שהבן חוזר לירושתו שירש מאביו. וקרבנו מלכנו לעבודתך שהיא עבודת המצות שחייב אדם לעבוד אותו כעבדים ולכך אמר מלכנו ומצאנו המצוה שנקראת עבודה שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך כלומ' שלא קיימת המצות. פירוש אחר וקרבנו מלכנו לעבודתך ר"ל להתפלל לפניך כמו שאמרו ז"ל ולעבדו בכל לבבכם אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה. ושייך קריבה בתפלה על שם אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך. והחזירנו בתשובה שלימה לפניך על שם השיבנו ה' אליך ונשובה כלומ' אם התחלנו לשוב סייענו להיות בתשובה שלימה לפניך וזהו על דרך מה שאמרו רז"ל בא ליטהר מסייעין אותו. בא"י הרוצה בתשובה שנאמ' אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה וכתי' החפץ אחפוץ מות רשע נאם ה' אלהים הלא בשובו מדרכיו וחיה.

סלח לנו אבינו כי חטאנו על שם וסלחת לעמך אשר חטאו לך. מחול לנו מלכנו כי פשענו על שם ולכל פשעיהם אשר פשעו בך. וסמך סליחה וחטא לאב ומחילה ופשע למלך מפני שכל זדונות שעושה הבן דומות לפני האב כשגגות ונקלים יהיו בעיניו לסלחם כמו שחטא נקל מפשע, ולפני המלך דומות שגגות העם כזדונות כמו שנאמר מלך במשפט יעמיד ארץ ולכן יש לומ' לו כי פשענו לפי שפשע גדול מחטא, ומחילה יש לבקש מכל אדם המקפיד ומדקדק על חבירו או על עבדו שימחול לו עלבונו אבל אין לומר שיסלח לו עלבונו, ולכן יש לומ' לאב שאינו מקפיד ומדקדק כל כך סלח לנו כלומ' שאף הקפדה מועטת לא תשאר. ויש מפרשים סלח לנו אבינו אע"ף שחטאנו מחול לנו מלכנו אע"ף שפשענו. כי אל טוב וסלח אתה ע"ש כי אתה ה' טוב וסלח. בא"י חנון שנא' חנון ורחום ה'. המרבה לסלוח שנאמר ואל אלקינו כי ירבה לסלוח.

ראה נא בעניינו על שם ראה עניי. וריבה ריבנו ע"ש כי ה' יריב ריבם וכתיב רבת ה' ריבי נפשי וכתיב ואת יריבך אני אריב. וגאלנו מהרה למען שמך על שם גואלנו ה' צבאות שמו. כי גואל חזק אתה על שם כי הנה ה' בחזק יבא.

רפאנו ה' ונרפא הושיענו ונושעה כי תהלתנו אתה פסוק הוא בירמיה בלשון יחיד. ואע"ג דאמרי' בתוספת' כל הכתו' לרבים אין מכנין אותו ליחיד ליחיד אין מכנין אותו לרבים פי' הרמ"ה דוק' במתרגם המתרגם הפסוקים או הקורא פסוק בכתבו בזמן שמכוין לקרות אינו רשאי לשנות מרבים ליחיד או מיחיד לרבים, אבל פסוק של תפלה שאין כוונת הצבור לקרותם אלא להתחנן דרך תפלה ובקשה הרי הן כשאר תפלות ורשאין לשנותן כפי צורך השעה ולפי ענין תחנתם ובקשתם. והר' יונה פירש דוקא כשקורא כל המזמור או כל העני' כסדר אז אין לשנות אבל כשמתפלל ואומ' פסוקים מפוזרים הנה והנה יכול לשנות מרבים ליחיד ומיחיד לרבים. ולזה הסכים הרא"ש. והעלה רפואה שלימה לכל תחלואינו על שם הרופא לכל תחלואיכי. ולכל מכאובינו על שם כי הוא יכאיב ויחבש. כי אל רופא רחמן ונאמן אתה על שם כי אני ה' רופאך כנגד חלאים רעים הוא רופא רחמן וכנגד נאמנים הוא רופא נאמן וכן הוא אומר וחלאים רעים ונאמנים. בא"י רופא חולי עמו ישראל על שם מחצתי ואני ארפא.

ברך עלינו ה' אלקינו את השנה הזאת על שם וצויתי את ברכתי לכם ועל שם וברכתי לכם את השנים. ואת כל מיני תבואתה לטובה כל מיני פירות נקראין תבואה על שם ותבואתה מרבה למלכים. ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה על שם אם יהיה השנים האלה טל ומטר וכתיב ואתנה מטר על פני האדמה. ורוה פני תבל על שם תלמיה רוה וכתיב כי אם הרוה את הארץ. ושבע את העולם כלו מטובך על שם ויאכלו וישבעו וישמינו ויתעדנו בטובך הגדול. ומלא ידינו מברכותיך ומעושר מתנות ידיך על שם פלג אלקים מלא מים ועל שם רבת תעשרנה ועל שם איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך. שמרה והצילה שנה זו על שם עטרת שנת טובתך ועל שם תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה. מכל דבר רע על שם אל תט לבי לדבר רע. ומכל מיני משחית על שם ולא יתן המשחית לבא. ומכל מיני פורענות לשון חכמים הוא והוא על שם בפרוע פרעות בישראל. ועשה לה תקוה על שם מקוה ישראל ה'. ואחרית שלום על שם כי אחרית לאיש שלום. חוס ורחם על כל תבואתה על שם ועשת את התבואה לשלש השנים. והמון העם קורין חוס ורחם עלינו ועל כל תבואתה ואינו נכון כי ברכה זו נתקנה לבקש רחמים על תבואת השנה ופירותיה ומה לנו להכניס עצמנו בה כי הנה שאר ברכות התפלה הם בקשה עלינו. ופירותיה על שם כי עץ נשא פריו. וברכה בגשמי רצון ברכה ונדבה על שם והורדתי הגשם בעתו גשמי ברכה יהיו ועל שם גשם נדבות תניף אלקים. ושובע על שם ואכלתם לחמיכם לשובע. ושלום על שם ונתתי שלום בארץ, כשנים הטובות על שם גשמי ברכה יהיו כשנים הטובות. ברוך אתה ה' מברך השנים על שם וצויתי את ברכתי לכם. ובספרד נוהגין לומר ברכה זו בימות הגשמים בנוסח הזה שאמרנו. ובימות החמה מתחילין בה ברכנו ה' אלקינו בכל מעשה ידינו וברך שנתינו בטללי רצון ברכה ונדבה וכו'. ושמעתי שיש מקומות שמתחילין ברכה זו לעולם ברך עלינו אלא שמשנין בה בין טל לגשם בלבד.

תקע בשופר גדול על שם והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. לחירותינו על שם לקרוא לשבויים דרור ותרגום דרור חירותא וזה מדבר על עת ביאת הגואל שיגלה במהרה בימינו להוציאנו ממאסר האומות. ושא נס לקבץ גליותינו וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות כל הארץ לארצנו על שם ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ. בא"י מקבץ נדחי עמו ישראל על שם בקבצי את בית ישראל ועל שם ואסף נדחי ישראל.

השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה על שם ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה. והסר ממנו יגון ואנחה על שם ונסו יגון ואנחה וכתיב וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ והוא חוזר על מה שלמעלה ממנו על שם ובמשול רשע יאנח עם ומתוך שמשיב לנו שופטים הגונים נהפכה אותה האנחה לששון ולשמחה. וגם יתכן לפרש מתך שנעשה דין ומשפט בינינו סר ממנו יגון ואנחה. ומלוך עלינו אתה ה' לבדך שנאמר והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ברחמים בצדק ובמשפט לפי שכתוב ובחמה שפוכה אמלוך עליכם אנו מבקשין מלפניו שלא ימלוך עלינו בחמה אלא ברחמים בצדק ובמשפט ע"ש וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. בא"י מלך אוהב צדקה על שם אהבת צדק. ומשפט על שם ועוז מלך משפט אהב.

כתב הר' יחיאל בן הרא"ש תמה אני על חתימת זו הברכה למה נישתנית מכל חתימה ברכ' שמונה עשרה לענין מלכות הא קיימא לן ברכה הסמוכה לחבירתה אין בה מלכות ועוד לכאורה איני יודע מה הפרש גדול בין מלך אוהב צדקה ומשפט ובין המלך המשפט לענין שצריך לחזור לראש אם שכח אך שאיני רשאי לשנות מה שהורגל בפי כל אמנם שמעתי שבפרובינסיא אין אומרים מלך וישר בעיני, שוב מצאתי בסדור הנקרא מחזור ויטרי הכי גרסינן בפרקא קמא דברכות כל השנה כלה אומ' האל הקדוש האל המשפט חוץ מעשרת ימי תשובה שאומר המלך המשפט חוץ מעשרת ימי תשובה שאומר המלך הקדוש מלך המשפט לפי שעכשיו יושב על המשפט לדין כל העולם, ויש אומרים כל השנה כלה מלך אוהב צדקה ומשפט דגבי משפט שייך לומר מלכות טפי משאר ברכות כמו שנאמר מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה, ונשאתי ונתתי בדבר לפני אדוני אבי הרא"ש וקבל דברי עד כאן. וכבר פירשנו למעלה טעם נכון לחתימת ברכה זו למה תקנו להזכיר בהמלך. (פירוש ברכת המינים אינו מופיע בדפוס מפני הצנזורה)

על הצדיקים על שם עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם. ועל החסידים על שם על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא. ועל גרי הצדק על שם ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. ועלינו יהמו רחמיך ה' אלקינו על שם המון מעיך ורחמיך אלי התאפקו. והזכיר כאן ארבעה כתות מישראל צדיקים חסידים גרי הצדק ועלינו יהמו נא רחמיך כדאמ' במכלתין וכן אתה אומר בארבעה כתות שהם עונות ואומרו' לפני הקדוש ברוך הוא יהודים אנחנו זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לה' ובשם ישראל יכנה זה יאמר לה' אני שלא נתערב בי חטא. פירוש אלו הצדיקים שהם גדלים מכלם שלא חטאו מעלם ולא נצרכו להיות בעלי תשובה ולקרותם חסידים ובאיוב נמי איש תם וישר וירא אלקים לפי שהיה עובד את השם מיראה. וזה יקרא בשם יעקב אלו גרי הצדק וזה יכתוב ידו לה' אלו בעלי תשובה. פירוש אלו חסידים שיש בהם קצת יראה על העבירות שעשו וכן אמר דוד שמרה נפשי כי חסיד אני כלומר כי בעל תשובה אני שלא היה רשאי לקרות עצמו חסיד. ובשם ישראל יכנה אלו יראי שמים. וזהו ועלינו יהמו נא רחמיך אע"ף שאין אנו חושבין כל כך אלא אנו יראי שמים ואין אנו מחזיקין עצמנו כעובדים מאהבה. והפסוק הזכיר גרים קודם בעלי תשובה מפני שהזהירה תורה פעמים לאהבה אותם וגם השם אוהב אותם ובתפלה נזכרו כסדר מעלתם. ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת ורוצה לומר שהם יודעים אמיתת שמך על שם ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ה'. ואמר ותן שכר טוב על שם מה רב טובך אשר צפנת ליריאך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. ושים חלקנו עמהם עם הבוטחים בשמך על שם שאומר בתלמוד יהא חלקי עם הצדיקים בגן עדן. ולעולם לא נבוש פירוש ממעשינו. כי בך בטחנו חבר בטחון עם בושה על שם בך בטחתי אל אבושה אל יעלצו אויבי לי. ועל חסדך נשענו על שם כי נשענו על ה' אלקי אבותיהם. ואמר חסדך על שם וחסד ה' מעולם. ברוך אתה ה' משען על שם ולא יוסיף עוד שארית ישראל להשען על מכהו ונשען על קדוש ישראל באמת. ומבטח לצדיקים על שם אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב.

תשכון בתוך ירושלם עירך כאשר דברת שנאמר ושכנתי בתוך ירושלם ונקראה ירושלם עיר האמת. ובנה אותה בנין עולם על שם עולם חסד יבנה. במהרה בימינו לשון חכמים הוא. ברוך אתה ה' בונה ירושלם שנאמר בונה ירושלם ה' נדחי ישראל יכנס.

את צמח דוד מהרה תצמיח ע"ש אצמיח קרן לדוד. וקרנו תרום ע"ש קרנו תרום בכבוד. בישועתך על שם ובישועתך תרום קרננו. ואמר בישועתך כי בנין ירושלם היא ישועת המקום שנאמ' וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו. כי לישועתך קוינו כל היום על שם לישועתך קויתי ה'. ואמר כל היום על שם אותך קויתי כל היום, וחותם ברוך אתה ה' מצמיח קרן ישועה שנאמר ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל.

שמע קולנו ה' אלקינו על שם וישמע ה' את קולנו. ורחם עלינו על שם רחום וחנון ה'. וקבל על שם וישמע ה' את קולנו ומתרגמינן וקבל ה' צלותנא. ברחמים על שם כי לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים. וברצון את תפלתינו על שם ואני תפלתי לך ה' עת רצון אלקים ברוב חסדך ענני באמת ישעך. כי אל שומע תפלותינו ותחנונינו כך קורין המון העם. ויש קורין כי אל שומע תפלות ותחנונים אתה והוא הנכון כי אין להחזיק עצמינו כל כך בצדיקים ולומר כי שומע תפלותינו בכל עת. ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו על דרך אל ישוב דך נכלם ורוצה לומר אם לא זכינו הרבה אל תחזירנו ריקם מכל וכל ועשה לנו קצת מן בקשתינו. כי אתה שומע תפלת כל פה על שם שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו. ויש אומרים כי פ"ה בגימטריא מילה כלומר ישראל שהם מהולים. וחותם בא"י שומע תפלה.

רצה ה' אלקינו בעמך ישראל על שם ורציתי אתכם נאם ה'. וכת' רבינו סעדיה ורבינו שרירא שבתפלת המנחה אין אומר שליח צבור רצה מפני שאין הכהנים נושאין את כפיהם בשעת המנחה משום שכרות שכבר סעדו כל העם ושמא שתו הכהנים יין ושכור אסור בנשיאות כפים אלא מתחיל ואישי ישראל. אבל במנחה של תעניות כתבו שאומר אותו וביום הכפורים במנחה לבד אע"ף שאין נושאין כפיהם נהגו לומר רצה. וכת' הר' יעקב בן הרא"ש אע"ף שאין נשיאות כפים במנחה מה ענין זה שלא לומר רצה ואם משום דאמרי' בסוטה בפ' ואלו נאמרין כל כהן שאינו עולה בעבודה פי' ברצה שוב אינו עולה מאי נפקא מינה וכי בשביל שהיו עולין ברצה לא יאמרו אותו כשאין נשיאות כפים. ולתפלתם שעה על שם וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. והשב העבודה לדביר ביתך על שם ודביר בתוך הבית. ואישי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון אע"פ שאין עתה עבודה מתפללין על התפלה שהיא במקום הקרבנות שתתקבל ברצון. ויש מפרשים והשב העבודה לדביר ביתך ואישי ישראל ואח"כ ולתפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון תחלת דבר הוא ולפי פי' זה אין להתחיל ואשי ישראל מפני שאינו תחלת דבר. ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך על שם עולותיהם וזבחיהם יעלו לרצון על מזבחי והתפלה נקראת עבודה כמו שאמרנו בהקדמת הספר הזה. ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים על שם ותחז בציון עינינו וכתיב כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. ואמר ברחמים על שם ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך וכתיב רחם ארחמנו נאם ה'. בא"י המחזיר שכינתו לציון על שם ושכנתי בתוכם וכתיב לשכן שמו שם. ולשון המחזיר הוא מדברי רז"ל שנשתמשו בו הרבה.

מודים אנחנו לך וכו' מלשון אך צדיקים יודו לשמך. ואבן הירחי פי' מודים משתחוים כדמתרגמינן ואשתחוה אל המלך ומודינא למלכא ואמרינן בבראשית רבה כי לא שאול תודך ומי הוא מודה מי שהוא חי ומשתחוה לחי העולמים שכן כתי' חי חי הוא יודך ולכן אמר בסוף וכל החיים יודוך סלה לפי שאנו חיים ואתה חי מודים אנחנו לך. ותמצא כי מודים עולה למנין מאה לרמוז שאנחנו מודים לו במאה ברכות בכל יום. צור חיינו על שם צור חיי. ומגן ישענו על שם ותתן לי מגן ישעך. אתה הוא לדור ודור על שם לדור ודור הללויה. נודה לך על שם אך צדיקים יודו לשמך. ונספר תהלתך על שם תהלת ה' ידבר פי ועל שם וגדולתך אספרנה. ועל חיינו המסורים בידך על דרך בידך עתותי. ועל נשמותינו הפקודות לך שנאמר בידך אפקיד רוחי שנפשות האדם הם בידו פקדון בכל לילה עד שייקץ. ועל נסיך שבכל יום עמנו על שם נתת ליריאך נס להתנוסס. ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ע"ש רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. ערב ובקר וצהרים על שם ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה. הטוב כי לא כלו רחמיך המרחם כי לא תמו חסדיך ע"ש חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו. ואמ' לשון הטוב על ההודא' על החסד על שם הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ואע"פ שלשון הפסוק הוא תמנו בכאן אינו נופל לשון תמנו אלא תמו המ"ם בדגש, כי בפסוק יתפרש כך חסדי השם עמנו כי לא תמנו אנחנו, אבל בכאן אינו נופל פירוש זה לכך צריך לומ' תמו. כי מעולם קוינו לך על שם זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה. ועל כלם יתברך ויתרומם תמיד שמך מלכנו לעולם ועד לשונות של פרקי היכלות הם. וכל החיים יודוך סלה על שם ושמך לעולם נודה סלה ועל שם חי חי יודך כמוני היום. ויהללו את שמך הגדול על שם וקדשתי את שמי הגדול. ואמר לשון הלול אצל גדולה על שם גדול ה' ומהולל מאד. באמת על שם וה' אלים אמת. כי טוב על שם הודו לה' כי טוב. ברוך אתה ה' הטוב שמך שנאמר טוב ה' לקוויו. ולך נאה להודות לשון חכמים הוא על שם מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה.

שים שלום על שם וישם לך שלום. טובה על שם וה' יתן הטוב אלינו. וברכה על שם וברך את עמך. חן על שם חן וכבוד יתן ה'. וחסד על שם ויט עלינו חסד. ורחמים עלינו ועל כל ישראל עמך ע"ש כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו. וברכנו כלנו כאחד באור פניך כלומ' אתה אל אחד ואנחנו בני אברהם הנקרא אחד שנאמ' אחד היה אברהם וכתיב כי אחד קראתיו ואנחנו נקראים גוי אחד שנאמ' ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ אם כן ברכנו כלנו כאחד. ואמ' באור פניך על שם ברכת כהנים שכתוב בה יאר ה' פניו אליך ועל שם ה' באור פניך יהלכון. כי באור פניך נתת לנו ה' אלקינו תורה על שם כי נר מצוה ותורה אור ואור הוא גדול מנר. וחיים היא התורה שנאמ' כי היא חייך ואורך ימיך. אהבה על שם ואהבת עולם אהבתיך. וחסד צדקה על שם משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב. ורחמים ברכה ושלום פירשנום למעלה. וטוב בעיניך כלומר ויהיה טוב בעיניך. לברך את עמך ישראל ברוב עוז ושלום על שם ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. בא"י המברך את עמו ישראל בשלום אמן שנאמ' ונתתי שלום בארץ. והטעם שתקנו לברך את ישראל בסוף כל תפלה לפי שהתפלות כנגד תמידין תקנום וכמו שבכל פעם בהשלים העבודה היו הכהנים מברכין את ישראל כמו שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וגומ' וכתיב כה תברכו את בני ישראל וגו'.

ואומר יהיו לרצון אמרי פי וגומ'. ואחר כך אומר עושה שלום במרומיו וכו'. ועושה שלש פסיעות לאחוריו בכריעה אחת כי בכל השלש פסיעות שכינה שורה ונותן שלום לשמאלו תחלה כנגד ימינו של הקב"ה העומד לנגדו שנא' שויתי ה' לנגדי תמיד. ובמקום שכלו שלש פסיעותיו צריך לעמוד ולא יחזור מיד למקומו דגרסינן ביומא בפרק הוציאו לו את הכף משמיה דרב מרדכי אמרי כיון שפסע ג' פסיעות לאחריו התם איבעי לי למיקם משל לתלמיד הנפטר מרבו אם חוזר מיד דומה לכלב ששב על קיאו שסופו הוכיח על תחלתו שלא פסע לאחוריו כדי ליפטר מרבו כיון שחוזר אליו מיד. וכת' הריא"ף איבעי ליה למיקם התם עד דפתח ש"צ וכדפתח שליח צבור הדר לדוכתיה. ואיכא מאן דאמ' עד דמטי שליח צבור לקדושה וכן נהגו. וכת' הראב"ד שכשהוא מתפלל יחידי ממתין כדי שיעור זה. ואסמכתא לשלש פסיעות אלו מפסוק ורגליהם רגל ישרה, רגליהם שנים ורגל אחד הרי שלשה. ומה שאומר אחר כן וכף רגליהם ככף רגל עגל שהם ג"כ שלשה הם בחזרתו למקומו. שיש לו לחזור בשלש פסיעות כבתחלה.

ויש יחידים שנוהגין לומר אחר תפלתם קודם שיפסעו שלש פסיעות בקשה זו אלהי נצור לשוני על שם נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה ואע"ף שהטוב והרע מסורין ביד האדם הוא מבקש מאת השם לסייעו לעשות טוב. ולמקללי נפשי תדום הוא מוסיף על נצור לשוני מרע כלומר לא מיבעיא שאני שואל שתזכני שלא אחרף לזולתי תחלה אלא אף אני שואל שתזכני לסבול קללתו וזהו שומעין חרפתן ואינם משיבין. ונפשי כעפר לכל תהיה הוא מוסיף על ושפתותי מדבר מרמה. כלומר לא מיבעיא שאני שואל מניעת הדבור של מרמה אלא אף אני שואל להיות כעפר לפני הכל והטעם לרמוז כמו שהעפר הכל רומסין אותו ברגליהם ועולה על ראשיהם וגם לסוף הכל צריכין לו כך המשפיל עצמו בעולם הזה יהיה לראש לעולם הבא. ואמר אחר כן פתח לבי בתורתך כדאמרי' במסכת עבודה זרה נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, שמא תאמר הואיל ונצרתי לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה אלך ואגרה בשינה תלמוד לומר סור מרע ועשה טוב ואין טוב אלא תורה שנאמ' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. והלמד ואינו מקיים אינו כלום לכך אמר ובמצותיך תרדוף נפשי. וכיון שארדוף מעתיך הצילנו מן החושבים עלי רעה ורודפים אותי כמו שנאמר כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני כמעט כלוני בארץ ואני לא עזבתי מצותיך כי רדיפת המצות מועלת לבטל רדיפת השונאים. ולכך אומר מיד וכל החושבים עלי רעה מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבותם. ואומר פסוק יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי וכבר כתבנו הטעם בתחלת שמונה עשרה. ובקשה זו היא שנויה בברכות בסוף פרק היה קורא.

יש אנשים שמנו התיבות שיש בכל ברכה וברכה משמנה עשרה והביאו פסוקים על כל ברכה מענינה שעולין תיבותיהם כמנין תיבות הברכה. וכן עשיתי אני בראשונה מנין כזה. ואחר כך נראה לי שאין לו יסוד ולא שורש כי לא תמצא מקום בעולם שאומ' שמונה עשרה ענין אחד תיבה בתיבה אלא יש מוסיפין תיבות ויש גורעין ואם כן המנין הזה אינו מועיל אלא למי שעשאהו לא לזולתו ולמה נטריח על הסופרים לכתבו.

גרסינן בפרק היה קורא את המגלה תנו רבנן מנין שאומ' אבות שנא' הבו לה' בני אלים, ומנין שאומר גבורות שנאמ' הבו לה' כבוד ועוז, ומנין שאומר קדושת השם שנאמר הבו לה' כבוד שמו והשתחוו לה' בהדרת קדש, ומה ראו לומר בינה אחר קדושה שנאמר והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו וכתיב וידעו תועי רוח בינה וגומ', ומה ראו לומר תשובה אחר בינה שנאמ' ולבבו יבין ושב ורפא לו, אי הכי לומ' רפואה אחר תשובה לא ס"ד שנאמ' וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח אלמא בתר תשובה סליחה היא, ומאי חזית דסמכת אהאי סמוך אהאי קרא אחרינא כתיב הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי, למימרא דגאולה ורפואה בתר סליחה היא והא כתי' ושב ורפא לו, ההיא רפואה לא דתחלואים היא אלא דסליחה היא, ומה ראו לומ' גאולה בשביעי'. פירוש ולא אמרו רפואה אחר סליחה כמו שנאמר הסולח והרופא. אמ' ר' חייא בר אבא מתוך שאנו עתידין ליגאל בשביעית לפיכך קבעוה בשביעית איני והא אמ' מר בששית קולות בשביעית מלחמות במוצאי שביעית בן דוד בא, מלחמה נמי התחלה דגאולה היא והתחלה דגאולה מיהא בשביעית הויא. ואמרינן בירושלמי בפרק היה קורא בתורה ר' יונה בשם ר' אחא שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון שירה שביעית להודיעך שאין ישראל נגאלין אלא בשביעית עד כאן. ומה ראו לומר רפואה שבמינית אמ' ר' אחא ואיתימ' ר' לוי מתוך שניתנה מילה בשמינית שצריכה רפואה לפיכך קבעוה בשמינית, ומה ראו לומר ברכת השנים בתשיעית אמר ר' אלכסנדרי כנגד מפקיעי שערים שנאמר שבור זרוע רשע ורע תדרוש רשע בל תמצא ודוד כי אמרה בפרשת תשיעית אמרה. ואמרינן בירושלמי אמר ר' אלכסנדרי מפני מה תקנו מברך השנים ברכה תשיעית כנגד קול ה' שובר ארזים שהוא עתיד לשבר כל מפקיעי שערים. פירוש והוא השם התשיעי במזמור. עד כאן. ומה ראו לומר קבוץ גליות אחר ברכת השנים שנאמר ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא, וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין ברשעים שנא' ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדליך וכתיב בתריה ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה, וכיון שנעשה דין ברשעים כלו המינין וכולל זדים עם המינין שנאמ' ושבר פושעים וחטאים יחדיו וגו', וכיון שכלו המינים מתרוממות קרנות הצדיקים שנאמר וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק וכולל גרים עם הצדיקים שנאמ' מפני שיבה תקום וסמיך ליה וכי יגור אתך גר, והיכן מתרוממו' קרנות הצדיקים בירושלם שנאמ' שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך, וכיון שבאו לירושלם בא דוד שנאמר אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם, וכיון שבא דוד באת תפלה שנאמר והביאותים אל ה' קדשי ושמחתים בית תפלתי, וכיון שבאת תפלה באת עבודה שנאמר עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, וכיון שבאת עבודה באת הודאה שנאמ' זובח תודה יכבדנני. פי' זביחה דהיינו עבודה ואחר כך הודאה. ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה שנאמ' וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה, ולימרה מקמי עבודה מי כתיב לעשות מעשות כתיב, ולימרה בתר עבודה הא כתיב זובח תודה יכבדנני מאי חזית דסמכת אהאי סמוך אהאי מסתברא עבודה והודאה חדא מילתא היא, ומה ראו לומר שים שלום אחר ברכת כהנים שנאמ' ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם וברכה דקודשא בריך הוא היא שלום שנא' ה' יברך את עמו בשלום, מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקב"ה. פירוש בקביעות ברכה. והיינו דאמ' ר' אלעזר מאי דכתיב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו, למי נאה למלל גבורות ה' למי שיכול להשמיע כל תהלות וכתיב לך דומיה תהלה, סמא דכולא משתוקא, אבל אם בא לומר אחר תפלתו אפי' כסדר וידוי יום הכפורים אומר ובלא קביעות ברכה. מכאן ראיה שהחותם בתפלות יום הכפורים בסוף סקילה שריפה בא"י המלך הסולחן שהוא טועה ואין ראוי לחתום.

והריב"ח נר"ו הביא ראיה לסדר ברכות אמצעיות מפרשת שובה. קחו עמכם דברים כנגד חונן הדעת שנא' קחו מוסרי ואל כסף ודעת, ושובו אל ה' כנגד השיבנו, אמרו אליו כל תשא עון כנגד סלח לנו, אשור לא יושיענו וגו' אשר בך ירוחם יתום כנגד ראה בענינו, ארפא משובתם כנגד רפאנו, אהיה כטל לישראל כנגד ברכת השנים, ילכו יונקותיו כנגד תקע בשופר וקבוץ גליות שנא' ויעל כיונק לפניו, ויהי כזית הודו כנגד השיבה שופטינו שנאמ' ונתת מהודך עליו, וריח לו כלבנון ולא כמינין המבאישים ריחם, ישובו יושבי בצלו כנגד על הצדיקים שנאמ' יושב בסתר עליון בצל שדי, יחיו דגן כנגד בונה ירושלם שנאמ' בטנך ערמת חטים וגומ' השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך, ויפרחו כגפן כנגד את צמח דוד שנא' בו אוסרי לגפן עירה ואומ' גפן ממצרים תסיע ודמה ירושלם ודוד ללחם ויין הוא שאומ' ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין, אני עניתי ואשורנו כנגד עננו, ממנו פריך נמצא כנגד שומע תפלה.

וכת' עוד כי י"ג ברכות אמצעיות הם ששה כנגד ששה ושומע תפלה כנגד כלם. ששה ראשונות באדם עצמו פתח בחונן הדעת שהוא עיקר האדם שנאמ' יראת ה' ראשית דעת ואמרו רבותי' דעה קנית מה חסרת דעה חסרת מה קנית א"ר תמה אני היאך הוא מתפלל וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו שנא' כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו, ואמר חונן הדעת לומר כי מתת אלהים היא בדרך חן ותחנונים לתת לטוב לפניו. וכיון שהבין וידע יחזור בתשובה. ואחר כך ישאל סליחה ומחילה על אשר חטא ומרד. ואחר כך ישאל להצילו מצרותיו ומשונאיו כי ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ועונותיו של אדם גורמין להשניאו בעיני הבריות. ולפי שהם העונות קשים מתחלואי גופו הקדים לשאול עליהם תחלה ואח"כ לרפאת גופו ואיבריו אשר הם חולים בעונותיו וכן כתיב רפאה נפשי כי חטאתי לך וכתיב ויאמר אם שמוע תשמע וגומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. ואחר גאולת נפשו ורפואת גופו שואל על הפרנסה להיות גופו ונפשו בברכת השנים. ואחר ששאל ששה בצרכי היחיד חוזר לשאול בצורך הרבים. תקע בשופר להרים דגל לחירותינו שהיא ראש הכל לכלל ישראל כנגד חונן הדעת, ואמרו ז"ל כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו שהמקד' ניתן בין שני שמות שנאמר פעלת ה' מקדם ה' ודעה בין שני שמות שנאמר כי אל דעות ה'. ואחר כך אומר השיבה שופטינו כנגד השיבנו וסימן כי לאחר קיבוץ גליות יהיה מנוי שופטים שנאמר ונקבע בני ישראל ובני יהודה יחדיו ושמו להם ראש אחד. ואחר כך ברכת המינים כנגד סליחת עונות כי הם המחטיאים ונדונים בשופטים כשרים. ובכן צדיקים יראו וישמחו כנגד גואל ישראל כי הצדיקים רואים בעוני שביניהם ומקנאין להם לגאול אותם מצרתם. ובונה ירושלם כנגד רפאנו וכן כתי' בונה ירושלם ה' הרופא לשבורי לב. וצמח דוד אחר בנין ירושלם כנגד ברכת השנים שהיא צמח שדה וכשיש מלך טוב בארץ מתברכת כמו שנאמר רב אוכל ניר רשים ואומר עושה משפט לעשוקים נותן לחם לרעבים. ואחר כך שומע תפלה על כל הברכות.

ודע כי כל ברכה הקודמת לחברתה מעולה ממנה והערך אליה גדול מאשר לאחריה. לכן תחלה חונן הדעת שאם אין דעת אין תשובה כי לא ידע בין טוב לרע. וכן אם לא ישוב מה תועיל לו סליחת עונות הרי הוא חוטא ועושה עון בכל יום. ואם אין סליחת עונות לא יסורו אויביו וצרותיו כד"א הוי אשור שבט אפי. ומה תועיל לו בריאותו אם ירדפוהו שונאיו. ומה תועלת בעשרו אם הוא חולה ומעונה. הא למדת שגדולה סליחה מן הפרנסה בשלש מעלות וקנין דעת בחמש לכן ראוי לרדוף אחריהם כפי מעלתם, וכל ההולך פרסה אחת כדי לקנות סחורה הרי הוא חייב לילך ששה פרסאות ללמוד תורה וכל הסובל עמל ועלבון נפש כדי שלא ינזק בממונו חייב לסבול כפלים כדי שלא יחטא ואם הוא בעל תשובה כפלים פעמים. וכן תחלת הגאולה קבוץ גליות ובהתקבצם ימנו שופטים להשמיד הרשעים ובכן צדיקים יראו וישמחו ותשכון שכינה בישראל ואז בן דוד בא. ולמדת שקבוץ גליות קודם לצמח דוד בדברים רבים, עד כאן דבריו.

וכתב בעל הלכות גדולות אמרי במערבא אשכחן בתפלת חנה מענין שמנה עשרה, רמה קרני בה' כנגד מגן אברהם, ה' ממית ומחיה כנגד מחיה המתים, אין קדוש כה' כנגד האל הקדוש, כי אל דעות ה' כנגד חונן הדעת, ונכשלים אזרו חיל הרוצה בתשובה, מוריד שאול ויעל חנון המרבה לסלוח, כי שמחתי בישועתך גואל ישראל, מקים מעפר דל רופא חולי עמו ישראל כד"א מדוע אתה ככה דל בן המלך, ורעבים חדלו מברך השנים, רגלי חסידיו ישמור מקבץ נדחי עמו ישראל, ה' ידין אפסי ארץ מלך אוהב צדקה ומשפט, ורשעים בחשך ידמו מכניע זדים, ונכשלים אזרו חיל משען ומבטח לצדיקים, וכסא כבוד ינחילם בונה ירושלם, וירם קרן משיחו את צמח דוד, ואין צור כאלהינו שומע תפלה, אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה עבודה, יצא עתק מפיכם הודאה, ויתן עוז למלכו המברך את עמו ישראל בשלום.

ותמצאו בשמנה עשרה ברכות הללו תשעה מקומות שמשנים אותם או מוסיפין בהם בזמנים ידועים ואלו הן: הראשון בברכת אתה גבור שאומר בימות הגשמים משיב הרוח ומוריד הגשם ואומר אותו מתפלת מוסף של יום שמיני של חג הסוכות עד תפלת מוסף של יום טוב הראשון של פסח ומשם ואילך כל ימות החמה אומר מוריד הטל. ומפרש בירושלמי כדי שיצאו כל המועדים בטל מפני שהטל סימן יפה לעולם. וזה הטעם אינו מספיק דמה טעם ביום ראשון של פסח אינו אומ' טל בליל ראשון משום הכי אצטריך טעמא אחרינא דאמרינן בירושלמי ולדכר מבערב לית כל עמא תמן פירוש ונמצא אחד מזכיר ואחד שאינו מזכיר ויהיו שתי אגודות. וזה הטעם אינו אלא ליום ראשון של פסח דלית כל עמא תמן שהן טרודין במלאכתן או בעסקי מצה ומרור אבל לי"ט האחרון של סוכות שאין להם מלאכה וכל עמא תמן כמו בשחרית אצטריך למימר כדי שיצאו כל המועדים בטל והוא שמיני של סוכות. והדר מקשי בירוש' ולדכר בתפלת יוצר אף הוא סבור שהזכירו מבערב, פירוש ואתי למטעי לשנה הבאה, וכיון דחזו דלית מזכיר בשחרית בתפלת יוצר ידע הזכיר מבערב. עוד נראה לי להביא טעם נכון לזה מדאמ' בירושלמי דראש השנה עלה דמתני' השני במוסף מתקיע, דאמרינן מפני מה ר' יהושע בן לוי בשם ר' אלכסנדרי שמע לה מן הדא שמעה ה' צדק זו קרית שמע הקשיבה רנתי זו רנון תורה האזינה תפלתי זו תפלה בלא שפתי מרמה זה מוסף מה כתיב בתריה מלפניך משפטי יצא. אלמא תפלת המוספין עיקר ולפיכך תקנו לאמרו במוסף.

בימות החמה טעה ואמר משיב הרוח אינו חוזר לראש לפי שאין הרוחות נעצרין ואין צריכין בקשה. ואם אמר מוריד הגשם במקום מוריד הטל חוזר לראש לפי שהגשם הוא סימן קללה בימות החמה. ואם לא הזכיר טל אין מחזירין אותו שאין הטל נעצר ואין צריך בקשה. ובימות הגשמים טעה ולא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו ואם לא אמר מוריד הגשם ולא מוריד הטל חוזר לראש. ואם הזכיר טל אינו חוזר מפני שהוא סימן ברכה. כתב אב"י העזרי שאם סיים ברכת מחייה המתים ולא הזכיר ועדין לא התחיל אתה קדוש אין צריך לחזור אלא יאמר משיב הרוח ומוריד הגשם ומתחיל אתה קדוש כדאמרינן בפרק שלשה שאכלו טעה ולא הזכיר של ראש חדש אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל וכן בשבת וכן ביום טוב, לא שאנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש. וכת' הראב"א ויש לבעל הדין לחלוק דשאני התם דמזכיר בברכה אבל הכא דלא תקינו בה ברכה חוזר לראש. ואם נסתפק לו אם אמר משיב הרוח ומוריד הגשם אמרינן בירושלמי בתוך שלשים יום חוזר לראש שבודאי לא אמר אותו הואיל ואינו רגיל בו אבל לאחר שלשים יום אינו חוזר לראש מפני שכבר הוא רגיל ולא שכח לאמרו. והר' מאיר דרטנבורוק היה רגיל לומר ביום שמיני של חג הסוכות תשעים פעמים מתחלת אתה גבור עד משיב הרוח ומוריד הגשם כנגד שלשים יום שהיה צריך לאמרו שלשה פעמים בכל יום. ומעתה אם נסתפק לו אם אמר משיב הרוח ומוריד הגשם אין צריך לחזור לראש לפי שבודאי אמרו. ומביא ראיה מדאמרינן ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כל שכן, אף כאן אמרו שלשים יום שלש פעמים בכל יום ואחר שלשים יום אם הוא מסופק אינו חוזר לראש מפני שכבר רגיל בו ומסתמא אמרו, כל שכן בכאן הואיל ואמרו תשעים פעמים בשעה אחת כיון שהוא רגיל בו שאינו חוזר לראש. וכתב הרי"ף דלא שפיר למיעבד הכי דאין הנדון דומה לראיה דודאי גבי שור המועד דהוי טעמא משום דאתחזק לנגח והילכך אם הוחזק בשלשה פעמים רחוקות כל שכן קרובות אבל גבי משיב הרוח שהדבר תלו בהרגל לשון אינו דומה מפני שאע"פ שהרגיל לשונו לומר מתחלת אתה גבור עד משיב הרוח ומוריד הגשם לבדו בלא ברכה ראשונה דמגן לא הוי חזקת הרגל כשמתחיל להתפלל בסדר ברכת המגן ואחר כן אתה גבור.

כתב ר"א מנין לנו שלא תהא נזכרת גבורת גשמים אלא בתפלה מדכתי' ולעבדו בכל לבבכם וסמיך ליה ונתתי מטר ארצכם בעתו ואמרינן אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה וקאמר שבשבילה המטר יורד. ומפרש בפרק אין עומדין גבורות גשמים בתחיית המתים מאי טעמא אמר רב יוסף מתוך ששקולה כתחיית המתים לפיכך קבעוה מתחיית המתים. והכי אמרינן בירושלמי כשם שתחיית המתים חיים לעולם כך ירידת גשמים חיים לעולם, ר' חייא בר בא שמע ליה מן הדא יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו וכתיב בתריה ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו ויבא כגשם לנו במלקוש יורה ארץ.

השני בברכת אתה קדוש שאומר בעשרת ימי תשובה במקום האל הקדוש המלך הקדוש. ואם טעה וחתם האל הקדוש חוזר לראש. ואם לא נזכר אלא אחר שהשלים כל תפלתו חוזר לראש.

השלישית בברכת אתה חונן שאומר בליל מוצאי שבת הבדלה. ואם שכח לאמרה במקומה אם נזכר קודם שומע תפלה מבדיל בשומע תפלה ואם נזכר אחר שומע תפלה משלים תפלתו ואינו צריך לחזור מפני שאומר על הכוס. וכתב בעל הלכות גדולות כיון שתלו הדבר בכוס היכא שאין לו כוס צריך לחזור ולהתפלל. והרב רבינו יונה כתב אף אם אין לו כוס מזומן בלילה אם יודע שימצא למחר אין צריך לחזור ולהתפלל אלא אם כן סבור שאף למחר לא יהיה לו. ולפי זה אף בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת אם טעה ולא הבדיל בתפלה אין צריך לחזור ולהתפלל כיון שמבדיל על הכוס במוצאי תשעה באב.

הרביעי בברכת השנים אם בימות הגשמים שואל את הגשמים. וזמנם מיום ששים בתקופת תשרי עד ליל פסח, ויום ששים יבא בכ"ב יום מנובינבר אם היה אותה שנה פבריר מכ"ח יום אבל אם היה פבריר מכ"ט יום תהיה השאלה בכ"ג נונבר כי תקופת תשרי לעולם שבעה ימים קודם אכתובר. ואם בימות החמה שואל את הטל. וזמנו מיום ראשון של פסח עד יום ששים בתקופת תשרי ויום ששים כלפני ששים. כתב הרא"ש ראיתי בפרובינצא ששואלין את הגשמים משבעה במרחשון וישר מאד בעיני כי תלמוד שלנו בבלי הוא ולא היתה בבל צריכה למים אבל כל הארצות האלה צריכות למים במרחשון ואם לא ירד גשם עד ששים בתקופה יפסידו הזרע ולמה לא נעשה כמשנה שאומרת בשבעה במרחשון שואלין את הגשמים.

שכח ולא שאל גשמים בברכת השנים אם נזכר קודם שומע תפלה שואל את הגשמים בשומע תפלה. ואם נזכר אחר שברך שומע תפלה חוזר לברכת השנים. ואם לא נזכר אלא אחר שהשלים כל תפלתו חוזר ומתפלל. וכתב אבי העזרי שאם נזכר קודם תקע בשופר אומ' ותן טל ומטר תקע בשופר גדול וכו' וכבר כתבנו למעלה ראיה לזה. וכן מי ששכח שאלה מברכת השנים והיה אותו היום מתענה ונזכר קודם שומע תפלה שואל תחלה את הגשמים בשומע תפלה ואחר כך אומר עננו כי שאלת הגשמים היא יותר חובה מעננו שהרי אם שכח שאלת הגשמים והשלים כל תפלתו חוזר ומתפלל ואם שכח עננו והשלים כל תפלתו אינו חוזר ומתפלל כמו שנפרש לקמן.

ומפרש בפר' אין עומדין שאלה בברכת השנים מאי טעמא אמ' רב יוסף מתוך שהיא פרנסה קבעוה בברכת פרנסה.

החמשי בברכת השיבה שופטינו שאומר בעשרת ימי תשובה במקום מלך אוהב צדקה ומשפט המלך המשפט. ואם טעה וחתם מלך אוהב צדקה ומשפט חוזר לתחלת השיבה שופטינו. ואם לא נזכר עד אחר שהשלים כל תפלתו חוזר לראש. ופי' המלך המשפט המלך שהוא מלך המשפט. וכמוהו הארון הברית שר"ל הארון ארון הברית. וזה להפליג במעלתו. והראב"ד פירש המלך שהוא עצם המשפט כלומר שהוא עצם המדע והחכמה לשפוט תבל בצדק ואינו מקבל מזולתו שנאמר ויגבה ה' צבאות במשפט.

הששי בברכת תשכון בתוך ירושלם שאומ' בתשעה באב נחם ה' אלרינו. ובירושלמי אומר שצריך לאמרו בהודאה דגרסינן התם בפרקא בתרא דתעניות ר' אבדומה דצפורין בעא קומי ר' מונא ואיכן הוא אומרה אמר ליה כן אמר ר' ירמיה בשם רב כל דבר שהוא להבא אומרו בעבודה וכל דבר שהוא לשעבר אומרו בהודאה ומתניתין אמרה כן נותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבא. וכתב הרי"ף ועתה נהגו העולם לאמרו בברכת תשכון לפי שהוא מעין הברכה וסומכין על הא דאמר רב יהודה בריה דרב שמו' בר שילת משמי' דרב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומ' בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר.

וכתב הר' גרשום בר שלמה שאם טעה ולא הזכירו במקום הנהוג שיאמר אותו בהודאה שהוא מקומו המיוחד לו מן הדין. ואם לא זכר עד שהשלים תפלתו אינו חוזר ומתפלל משום דקימא לן בפרק במה מדליקין כי בימים שאין בהם קרבן מוסף כגון תעניות ומעמדות וחנוכה ופורים אם טעה ולא אמר מעין המאורע אין מחזירין אותו אבל בימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ראש חדש וחולו של מועד אם טעה ולא אמר מעין המאורע מחזירין אותו והכי איתא בהדיא בתוספתא.

השביעית בברכת שמע קולנו שאומ' בימי הצומות עננו. וזהו בתפלת היחיד אבל כשחוזר ש"צ התפלה אומרו בין גואל לרופא. מי ששכח לומר עננו אם נזכר קודם שעקר את רגליו אומר עננו אבינו וכו' כי אתה שומע תפלת כל פה ופודה ומציל בכל עת צרה וצוקה יהיו לרצון אמרי פי וגומ'. ואם עקר את רגליו אינו צריך לחזור. השמיני בברכת רצה ה' אלקינו שאומר בראשי חדשים ובחולו של מועד יעלה ויבא. ואם שכח בראשי חדשים לאמרו אם היה בתפלת הלילה אינו חוזר התפלה לפי שאין מקדשין את החדש בלילה אלא ביום משום דגבי תקעו בחדש שופר כתי' ומשפט לאלקי יעקב ובמשפט כתי' דינו לבקר משפט. אבל אם שכח ביום לאמרו אם נזכר קודם שיעקור את רגליו חוזר לעבודה. ואם נזכר אחר שעקר את רגליו חוזר ומתפלל. ובחולו של מועד אם שכח לאמרו בין בתפלת הלילה בין בתפלת היום אם נזכר קודם שיעקור את רגליו חוזר לעבודה ואם נזכר אחר שעקר את רגליו חוזר ומתפלל. ואם היה רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ונזכר שהשלים את תפלתו קודם שיעקור רגליו חוזר לעבודה.

התשיעי בברכת מודים שאומר בחנוכה ופורים על הנסים. ואם שכח לאמרו בין בחנוכה בין בפורים אינו חוזר התפלה בין נזכר קודם שיעקור את רגליו בין לאחר שעקר את רגליו כמו שכתבנו למעלה.

כתב הרא"ש ונראה שכל אותם שאין מחזירין אותו כגון על הנסים בחנוכה ופורים ויעלה ויבא בליל ראש חדש ועננו וכיוצא בהם כיון שסיים אותה ברכה אע"פ שלא פתח בברכה של אחריה אינו חוזר ואם יחזור הויא ברכה לבטלה. וה"ר אלחנן כתב שכל זמן שלא פתח בברכה של אחריה חוזר. וה"ר יונה כתב שאין לו לחזור והביא ראיה מדאמרינן בפרק תפלת השחר א"ר תנחום א"ר יהושע בן לוי טעה ולא הזכיר של ראש חדש בעבודה חוזר לעבודה בהודאה חוזר לעבודה בשים שלום חוזר לעבודה דמשמע שמיד שמסיים ברכת עבודה דיינינן בטעות ולכך אמר לשון חוזר ואע"ף שלא התחיל עדין ברכה אחרת. ור"י ראה לרבינו תם שחזר לאחר מודים בדבר שאם לא אמר אין מחזירין אותו. ותמה הרא"ש וכתב דלא מסתבר כלל דכל היכא דאם עקר רגליו אינו חוזר לראש גם אם סיים הברכה אינו חוזר לעבודה, ואיפש' שהוא היה מפר' אין מחזירין אותו אינו חייב לחזור אבל אם רצה יחזור, ומיהו גם זה יתכן אם סיים תפלתו שיוכל לחזור לראש דלא גרע מתפלת נדבה אבל באמצע התפלה כיון שאינו מחוייב לחזור נרא' לי דהוי הפסק אם הוא חוזר עד כאן דברי הרא"ש.

נקוט האי כללא בידך מי שטעה בא' משלש ברכות ראשונות חוזר לראש התפלה. ובאמצעיות אם נזכר באי זו ברכה טעה חוזר וגומר מאותה ברכה שטעה בה על הסדר ואם אינו נזכר באי זו ברכה מהם טעה חוזר לאתה חונן. ואמרינן בירושלמי בפרק אין עומדין טעה ואינו יודע היכן טעה חוזר למקום הברור לו. ובשלש אחרונות אם טעה באחת מהם חוזר לעבודה.

וכל מקום שהיחיד חוזר ומתפלל שליח צבור חוזר ומתפלל אם טעה כמותו בעת שמתפלל בקול רם חוץ משחרית של ראש חדש שאם שכח שליח צבור ולא הזכיר יעלה ויבא עד שהשלים תפלתו אין מחזירין אותו מפני טורח צבור שאנו סומכין על תפלת המוספין שעדין הוא לפניו שמזכיר בה ראש חדש. וכתב בעל הלכות גדולות וכן אם טעה ולא הזכיר במוסף אין מחזירין אותו מפני טורח צבור ועוד שהרי תפלת המנחה לפניו. אבל הרא"ש כתב שאם טעה ולא הזכיר במוסף שמחזירין אותו ולא נסמוך על מה שמזכיר בשחרית דדוקא על תפלה שעדין לפניו אנו סומכין ולא על התפלה שהזכיר בה כבר ולא נסמוך גם כן על מה שיכול לומר במנחה כי דוק' בשחרית ומוסף שרגילין להתפללם כאחת הוא שאנו סומכין מתפלה לתפלה אבל לא מתפלת מוסף מוסף לתפלת המנחה עד כאן. שליח צבור ששכח ולא אמ' עננו בין גואל לרופא אומרו בשומע תפלה ביחיד.

כתב ר"י זכרנו לחיים וכתוב לחיים ובספר חיים שמוסיפין בעשרת ימי תשובה אם לא אמר מחזירין אותו בין ביחיד בין בצבור דמשנה הוא ממטבע ברכות. וכתב הרא"ש תמה אני למה מחזרין אותו מאחר שאינו מוזכר בתלמוד דבמלך הקדוש והמלך המשפט איכא פלוגתא ופסיק תלמודא דלא יצא אבל בזכרנו ומי כמוך אם תקנת גאונים היא לאמרם מנא לן דמחזירין, אין זה נקרא משנה ממטבע ברכות מאחר שלא הוזכר בתלמוד. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בשם הגאונים שאין מחזירין אותו בין יחיד בין שליח צבור. ומפני שהיא תקנת גאונים לאמרם לא מניתים בכלל האחרים.

כתב בעל הלכות גדולות שאם שכח אדם דבר שיצטרך לחזור בשבילו ולהתפלל יכוין דעתו וישמע מפי שליח צבור כל שמנה עשרה ברכות מראש ועד סוף ויצא ידי חובתו כדאמרינן בשלהי ראש השנה כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי ואע"ג דאמרינן התם שלא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות דאניסי וטרידי אבל דעיר לא היינו היכא דלא התפלל כלל אבל היכא שכבר התפלל אלא שטעה מוציא אף הבקי וכן פירש רב אחאי. וכן כתב הרב ר' מאיר דרוטנבורק.

חזרת הש"ץ

וחוזר שליח צבור את התפלה בקול רם להוציא את מי שלא התפלל והכל עומדין ושומעין כל ברכה וברכה מפיו ויענו אמן בין אותם שיצאו ידי תפלה ובין אותם שלא יצאו ובכוונה שיכוין בלבו אמת היא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה כי אמן הוא לשון אמנת דברים. ולא יענה אמן חטופה פירוש שחטף וענה אמן קודם שתכלה הברכה מפי המברך. ויש מפרשים חטופה כאלו האלף נקודה בחטף. ולא אמן קטופה פירוש שאינו מחתך כל האותיות. ויש מפרשים שפסק אמן לשנים. ויש מפרשים שלא אמר אמן אלא מן. ולא אמן יתומה פירו' שלא שמע הברכה מפי המברך ואם הוא יודע אי זו ברכה סיים אע"פ שלא שמעה מפיו יכול לענות. ויש מפרשים אמן יתומה שלאחר זמן מרובה שסיים הברכה וענה אמן על דעת אותה ברכה. ולא יזרוק ברכה מפיו. פירוש לא ימהר להוציא הברכה מפיו אלא יברך בנחת. וכתוב בערוך הא דאמרינן שאין עונין אמן יתומה קשיא ליה לרבינו נסים מיהא דאמרי' בסוכה בפרק החליל כיון שהגיע לענות אמן הלא מניף בסודרין והן עונין אמן והא הני לא שמעי הברכה אלא בהנפת הסודרין יודעין שהגיע שעת אמן ועונין אמן יתומה, ופרקה הא דתמא אין עונין אמן יתומה מפרשי רבנן דבני מערבא שעל מי שהוא חייב לענות אמן צריך שישמע הברכה ואחר כך יענה אמן ולא יענה אמן יתומה וזה שהיו עונין אמן בהנפת הסודרין היה בקריאת ספר תורה אבל לא בתפלה ולא בדבר ששליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן וכן מפורש בגמר' דסוכה דבני מערבא בימה של עץ באמצע וחזן הכנסת עומד עליה עמד אחד מהן לקראת בתורה היה הממונה מניף בסודרין עד כאן. מכאן נהגו ששליח צבור עומד בתיבה להשמיע לרבים ולהוציא מי שאינו בקי. ואע"פ שאמרו אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל טוב הוא זה המנהג שאלמלא כן לא ישמעו מרוב הקהל המתאספים בבית הכנסת.

וגרסינן בשבת בפרק כל כתבי הקדש אמר רש לקיש כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן שנאמ' פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי אמונים אלא אמנים. ואמרינן בברכות בפרק אלו דברים גדול העונה אמן יותר מן המברך. יש מפרשים כי אמן בגימ' עולה למנין צ"א והוא כמנין שני שמות יו"ד ה"א אל"ף דל"ת. ויש מפרשים כי המברך דומה לשטר שלא נתקיים בב"ד ויכול אדם להכחישו ואחר שהוא מאושר ומקויים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע כך אמן הוא קיום חותם הברכה וכן עקר.

וכתב הרא"ש בתשובה אלו שחוזרין ואומרין התפלה עם שליח צבור מלה במלה אפילו אינם חותמין עמו צריך לגעור בהם ששליח צבור מתפלל להוציא מי שאינו בקי והקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכת שליח צבור ולומ' אמן וכשאין תשעה בבית הכנסת שמכוונין לברכת שליח צבור קרוב אני בעיני שברכת שליח צבור לבטלה לפי שברכת שליח צבור נתקנה לאמרה בעשרה לכך כל אדם יעשה עצמו כאלו אין תשעה זולתו ויכוין לברכת שליח צבור והחוזרין עמו נראה כקלות ראש עד כאן.

ואומ' שליח צבור בסוף ברכת אתה גבור נקדישך ונעריצך ונערצך כבר זכרנוהו למעלה. כנועם על שם דרכיה דרכי נועם. שיח על שם ולפני ה' ישפוך שיחו. סוד על שם בסוד ישרים, שרפי קדש נקראו כן המלאכים לפי שהם שורפים בהבל פיהם. המשלשים לך קדושה, שאומר קדוש קדוש שלשה פעמים להורות שאין לקדושתו חקר כאשר יזכיר האדם דבר שלש פעמים די לו כאלו הזכירו מאה פעמים.

והחכם ר' דוד קמחי ז"ל פירש שאמר שלשה פעמים קדוש כנגד שלשה עולמות שהם עולם העליון ועולם התיכון ועולם השפל והוא העולם הזה והנכבד בזה העולם הוא האדם ואומר שהוא קדוש ונעלה משלשה עולמות ובשני עולמות יקדישוהו וירוממוהו בתהלתם והאדם גם כן בעולם השפל עד כאן. ובתנחומא מפרש דברים רבים שהם משולשים. אבות משולשים אברהם יצחק ויעקב ישראל משולשים כהנים לוים וישראל, משה אותיותיו משולשים, רועים שלשה משה אהרן ומרים, תורה משולשת תורה נביאים וכתובים, וגם תורה אותיותיה משולשות. פירו' אותיות אבג"ד שהתורה כולה יוצאת מהם הם משולשות כיצד אחדים עשרות ומאות והאחדים שלש פעמים שלש וכן העשרות וכן המאות. פירוש אחר אבג בי"ת שליש של שלשתן, בגד גימל שליש, גדה דלי"ת שליש, וכן עד סוף האותיות. עוד שמעתי פירוש אחר בשם הרא"ש אב"ג יעלו ששה והם משולשים שלש אותיות ושני פעמים שלשה, בג"ד הם תשעה והם משולשים, גד"ה הם י"ב והם משולשים, וכן עד סוף האותיות. שלשה תפלות ביום ערב ובקר וצהרים, וכן שלמה עשה שלש ספרים שיר השירים ומשלי וקהלת וזהו שאמר הלא כתבתי לך שלושים במועצות ודעת.

וכן כתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר כלומ' המלאכים נוטלים רשות זה מזה שלא יקדים האחד ויתחיל אלא אם כן פתחו כלם ביחד וזהו שאומ' ביוצר כלם כאחד עונים באימה וכו'. ונהגו לנענע עצמן בקדושה וסמך לדבר וינועו אמות הסיפים מקול הקורא וכתיב ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול וגומ' כלומ' כשהייתי שומע הקדושה כאלו רוח היתה נושאה אותי. לעמתם משבחים ואומרים כלומ' כל ארבע רוחות הם לנוכח פני האופנים והם משבחין להב"ה באי זה נכח שירצו כי הכבוד מלא את הרוחות ואינם צריכין להסב פניהם לכל צר שהרי יש להם פנים לכל צר כמו שנאמר ואיש אל עבר פניו ילכו אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתם. ואומר כל אחד מהם ברוך כבוד ה' ממקומו לפי שאין יודעין איה מקומו. והר"מ במז"ל פירש ממקומו כפי מעלתו ועצם חלקו במציאות. ובדברי קדשך כתוב לאמר ימלוך ה' לעולם אלקיך ציון לדור ודור הללויה ישראל נקראו ציון כדאיתא בפסיקתא אמר ר' חנניא בר פפא חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו מקום שנקראו ישראל ציון אלא זה ולאמר לציון עמי אתה. או יש לומר ציון ממש. ומן הדין היה לנו לומר ה' ימלוך לעולם ועד שהוא של תורה אלא בשביל הזכרת ציון אנו אומרים זה שאמר דוד על שם אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי. ובכל התפלות אנו מזכירין או ציון או ירושלם.

וכשיגיע שליח צבור למודים וכורע כל העם שוחין ואומרין הודאה קטנה המתחלת כמו כן במודים שאין דרך העבד להודות לרבו ולומר לו אדוני אתה על ידי שליח אלא כל אדם צריך לקבל בפיו עול מלכות שמים ואם יקבל על ידי שליח אינה קבלה גמור' שיוכל להכחיש ולומר לא שלחתיו. אבל בשאר התפלה שהיא בקשה יכול לתבוע צרכיו על ידי שליח שכל אדם חפץ בטובתו ולא יכחיש ויאמר לא שלחתיו וזהו שאמר דוד אמרת לה' ה' אתה אני בעצמי אמרתי לו ולא על ידי שליח. אלקי כל בשר פסוק הוא. יוצרנו יוצר בראשית ברכות והודאות אנו נותנין לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו. וכן תעשה להבא שתחיינו ותחננו ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך על שם ומקבציו ישתוהו בחצרות קדשי. לעשות רצונך על שם לעשות רצונך אלקי חפצתי. ולעבדך בלבב שלם על שם ולעבדו בכל לבבכם. על שאנו מודים לך ר"ל אנחנו מודים לך על שזכיתנו מכל האומות וקרבתנו להודות לך. וכורע תחלה וסוף. ובתלמודא דידן אינו מזכיר בה חתימה אבל בירושלמי חותם בה בא"י אל ההודאות וכן היה נוהג הרא"ש. ואמרינן בירושלמי בפרקא קמא דברכות הכל שוחין עם הצבור בהודאה, ר' זעירא אומר ובלבד במודים, תניא הכורע בהודאה של הלל ובהודאה של ברכת המזון הרי זה מגונה וכן במודים של נשמת כל חי. פירוש הודאה של הלל הוא אודך כי עניתני.

וכשמסיים שליח צבור ברכת מודים אומר אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה הכתובה על ידי משה עבדך וכו'. ומזכיר זכות אבות שהם שלשה לפי שהשלש ברכות חלות בזכותן. ואמר משולשת כי הם שלש פסוקים. כתב הרב ר' יוסף קמחי ז"ל שאין לומר כהני עם קדושיך כי אינם כהני ישראל אלא כהני ה' כמו שאין לומ' נביאי ישראל אלא נביאי ה' וגם אין לומ' כהנים עם קדושיך כי אינם נקראים עם והעד והכהנים והעם וכתיב והיה כעם ככהן אלא הנכון לומ' כהנים בעם קדושיך. ונראה לי שיכול לומר כהנים עם קדושך כדאמרינן בוידוי יום הכפורים ובני אהרן עם קדושיך וכן הוא כתוב בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה. וכתב אבן הירחי ושמו את שמי אין מנהג בצרפת לאמרו דאמרינן בסוטה בפרק אלו נאמנין ושמו את שמי שמי המיוחד לי שמברכין את העם בשם המפורש ועתה אין אנו מברכין בשם המפורש ואנו מבקשין את ברכתו ואומ' ברכנו בברכה המשולשת בתורה וכו' וכבר אמרנו המשולשת ומה לנו להוסיף עוד ושמו את שמי כשם שאין אנו אומרים כה תברכו את בני ישראל ששניהם לשון צואה ולא לשון ברכה כך כתב רש"י. ותכף וישם לך שלום יאמר שים שלום דומה לדומה, אבל בספרד ובפרבינצא נהגו לאמרו ולא יתכן עד כאן. ובסדר רב עמרם ורבינו סעדיה כתב ושמו את שמי ועליהם סמכו באלו הארצות לאמרו. חדוש יברכך ה' וישמרך כנגד שלשה שקורין בתורה בחול. יאר ה' פניו אליך ויחנך כנגד חמשה שקורין בתורה במועד. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום כנגד שבעה שקורין בתורה בשבת. ונשאל הריא"ף אם צריכין הקהל לענות אמן כשאומר שליח צבור ברכת כהנים והשיב דאין צריך לענות אמן אלא כשנושא הכהן את כפיו עד כאן. והטעם מפני שאין עונין אמן אלא כשומעין מפי המברך. ולכן יש מקצת יחידים שעונין כן יהי רצון במקום אמן. ואסור ליחיד לומר ברכת כהנים בתפלתו כי בצבור נתקנה כנגד נשיאו' כפים שאינה אלא בעשרה אומרה שליח צבור. וכשהכהנים נושאין את כפיהם צריך שליח צבור לקראתם קודם שיתחיל רצה ואומר כהנים ואז עוקרין את רגליהם ממקומם לעלות לדוכן. וכשעוקרין את רגליהם לעלות אומ' יהי רצון מלפיך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה ולא יהיה בה מכשול ועון מעתה ועד עולם. וכתב רבינו תם שאין לשליח צבור להפסיק ולקרוא כהנים דהוי הפסק בתוך התפלה אלא הסגן של ש"צ קורא. ועולים לדוכן ועומדין שם פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם ואצבעותיהם לתוך כפיהם עד שמסיים שליח צבור מודים ואז מחזירין פניהם כלפי עם ומברכין בא"י אמ"ה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם ופושטין ידיהם וחולקין אצבעותיהם כדאית' במדר' מציץ מן החרכים ששכינה למעלה מראשיהם ומציץ מבין חרכי אצבעותיהם ומכוונין לעשות חמשה אוירים בין שני אצבעות לשני אצבעות אויר אחד ובין אצבע לגודל ובין גודל לגודל לקיים מציץ מן החרכים. ושליח צבור מקרא אותם יברכך והם עונין אחריו מלה במלה עד שיסיימו פסוק ראשון ואז עונין הקהל אמן וכן אחר פסוק שני וכן אחר השלישי. ואחר כך מתחיל שליח צבור שים שלום ואז הכהנים מחזרין פניהם כלפי ההיכל ואומרין רבונו של עולם עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך וגומ'.

וגרסין בחגיגה בפרק אין דורשין המסתכל בשלשה דברי עיניו כהות בקשת ובנשיא ובכהנים. ודוקא במקדש לפי שמברכין את העם בשם המפורש ושכינה שורה על ידיהם אבל בגבולין ובזמן הזה שאין מברכין בשם המפורש ואין השכינה שורה על ידיהם אינו אסור אלא משום הסח הדעת. כדאמרינן בירושלמי דמגלה עלה דמתניתי' היו ידיו צבועות אסטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו, אמ' ר' יוסי זאת אומרת שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהן מברכין את ישראל אמר ר' חגי כלום אמרו אין מסתכלין אלא מפני הסח הדעת אנא מסתכלנא ולא מסחא דעתאי פי' שכיון שאינו מסתכל עומד באימה ומכוין לברכה.

וכשמברכין הכהנים את העם יש אנשים שאומרין פסוקים מעין כל מלה ומלה של ברכה ואין ראוי לאומרם מהטעם שאמרנו. והכי איתא בסוטה בפרק ואלו נאמרין העם בשעת ברכת כהנים מה הם אומרים אמר רב חסדא ברכו ה' מלאכיו ברכו ה' כל צבאיו ברכו ה' כל מעשיו, אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן כל האומרם בגבולין אינו אלא טועה, אמ' ר' חנינא בר פפא תדע דבמקדש נמי לא ליבעי למימרינהו כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין, א"ר אחא בר חנינא תדע דבגבולין נמי מיבעי למימרינהו כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מסביר פנים, אמר ר' אבהוא מריש הוה אמינא להו כיון דחזינא לר' אבא דמן עכו דלא אמר להו אנא נמי לא אמינא להו. מכאן שאין אומר אותן אפי' בגבולין. ואמרינן בתוספת' דברכות אין עונין עם המברך, ר' יהודה היה עונה עם המברך קדוש קדוש קדוש ה' צבאות וברוך כבוד ה' ממקומו, כל אלו היה אומ' ר' יהודה עם המברך.

גרסינן בירושלמי דברכות בפרק אין עומדין אמר ר' יהודה בן פזי בשם ר' אלעזר כל כהן שהוא עומד בבית הכנסת ואינו נושא את כפיו עובר בעשה. פירוש בשעה שקורא שליח צבור כהנים. ר' יהודה בן פזי כד הוה תש ולא הוה חזיק רישיה הוה קאים אחוריה עמודא, ר' אלעזר נפיק לבראי.

וכתוב בערוך נשאלה שאלה מן הגאונים כהן שלא התפלל ומצא צבור שמתפללין מותר לעלות לדוכן או לא. והשיבו לא מצאנו דבר שמעכב ברכת כהנים אלא נטילת ידים דאמרינן בסוטה כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו אבל לא מצאנו שהתפלה מעכבת ויעלה ויברך.

נשאל הר"מ במז"ל קהל שהתפללו וכלם בקיאין בתפלה אם ירד שליח צבור לפני התיבה ויחזור התפלה בקול רם או אינו חוזר כי חזרת התפלה היא שלא לבייש את מי שאינו בקי ובכאן כלם בקיאין ואינו חוזר משום ברכה לבטלה הואיל וכבר יצאו כלם ידי חובת עצמם בלחש או ירד לפני התיבה ויחזור כדי שלא תתבטיל תורת הסדר ואם תאמר כי לא תתבטל תורת הסדר אלא אם כן יהיה בקהל מי שאינם בקיאין כמה יהיו שחוזרין בשבילן. והשיב הואיל ותקנו חכמים ז"ל שירד שליח צבור לפני התיבה להוציא את מי שאינו בקי ולדברי רבן גמליאל שאמר אפי' הבקי שלא התפלל בינו לבין עצמו לא תהיה חזרת שליח צבור ברכה לבטלה כלל מפני עיקר התקנה ואע"פ שלא יהיה בקהל מי שאינו בקי, כמו שתקנו הקדוש בבית הכנסת והיה עיקר זה מפני האורחים ונתחייבו לאומרו בכל בתי כנסיות ואע"ף שאין שם אורחים וכמו שתקנו ברכה אחת מעין שבע בליל שבת בשביל המאחרים לבא לבית הכנסת ונתחייבו לאומרה תמיד וא"ע פי שהיו שם כל הקהל, וכן כל דבר הנתקן בשביל דבר אחר אין ענינו שלא נעשית התקנה ההיא עד שיהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו רק ענינו שנעשה התקנה ההיא על כל פנים גזרה שמא יהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבלו, וצריך שיובן זה הענין שאם לא כן היו החכמים נותנין דבריהם לשיעורין והיה צריך בכל תפלה לחפש כל איש ואיש שבבית הכנסת אם הוא בקי או לא ואז יחזור שליח צבור התפלה וזה כלו חוץ מענין הגזרות והתקנות עד כאן דבריו.

דיני התפילה

כתב רב עמרם שאם נכנס לבית הכנסת ורואה שאם יאמר כל הזמירות שלא יוכל להשלים ולהתפלל תפלתו עם הצבור שיאמר ברוך שאמר ומזמור של תהלה לדוד בלבד וחותם בברכת ישתבח ואע"פ שתקנו לומר מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה נראה שעיקר התקנה לא היתה אלא מפני המזמור של תהלה לדוד כדאמרינן בפרקא קמא דברכות כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא ובשביל אותו מזמור תקנו לומר עד סיום התלים הילכך טוב הוא שידלגה כדי שיקרא קריאת שמע ויתפלל עם הצבור. והרב רבינו יונה כתב בשם רבותיו שאם נכנס בשעה ששליח צבור מתחיל יוצר ואין לו שהות לומר אפי' מזמור של תהלה לדוד טוב הוא שיקרא ק"ש בברכותיה ויתפלל עם הצבור ואחר כך יקרא פסוקי הזמירות עם הברכו' שלפניהם ושל אחריהם לפי שהתפלה רצויה ומקובלת עם הצבור. וגרסינן בירושלמי דברכות הנכנס לבית הכנסת ומצאן עומדין ומתפללין אם יודע שהוא גומ' עד שלא יתחיל שליח צבור לענות אחריו אמן יתפלל ואם לאו אל יתפלל. באי זה אמן אמרו תרין אמוראין חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפלה. א"ר פנחס ולא פליגי מן דמר באמן של האל הקדוש בשבת ומאן דמר בשומע תפלה בחול. וגרסינן בפרק מי שמתו אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל לפי שצריך לשחות עם הצבור במודים שלא יראה ככופר במי שהצבור משתחוים לו. וכתב הריא"ף ואם יגיע הוא למודים או לאחת מן הברכות ששוחין בהם בשעה ששליח צבור אומ' מודים שפיר דמי מאחר ששוחה עמו. ור"ת כשהיה עומד באמצע התפלה והיה שליח צבור מגיע למודים היה משתחוה עם הצבור באמצע ברכה. אבל לא בתחלה וסוף דאמרי' דאין לשחות בתחלת ברכה ובסוף ברכה אלא באבות ובמודים. וכתב הרא"ש ולכתחלה אין לעשות כן אם לא שיצטרך אדם להתפלל כדי לסמוך גאולה לתפלה. ואם היה מתפלל ושמע שהצבור אומר קדושה או אמן יהא שמיה רבה או ברכו כתב רש"י בסוכה בפ' לולב הגזול בשם הלכות גדולות ששותק ומכוין למה שהצבור אומרין והוי כעונה וכן כתב רבינו סעדיה ור"ח אבל רבינו תם ור"י כתבו שאינו שותק שכיון ששומע כעונה הויא הפסקה בתפלה. ויש אומרים דלא אמרינן שומע כעונה אלא אם כן הוא יכול לענות אבל המתפללין שאינן יכולין לענות לא אמרינן בהו שומע כעונה. כתב רבי האיי הנכנסת לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין בלחש ימתין להתפלל עד שיגמרו וכששליח צבור חוזר התפלה בקול רם יתחיל הוא עמו בלחש מלה במלה ויענה הקדוש' עם הצבור במקומה ואין בזה הפסק וזה שאמרו אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור למודים לא אמרו זה אלא כשהתחיל קודם שליח צבור אבל אם התחיל עם שליח צבור שפיר דמי כדי שלא יפסיק בין גאולה לתפלה.

כתב הרב ר' גרשום בר' שלמה נשאל לפנינו אם סח בתפלה אם צריך לחזור אם לאו ואם חוזר אם יחזור לראש או לאותה ברכה שסח בה והשבנו תשובה לשואל כי צריך לחזור לראש כי כל שמונה עשרה ברכות כברכה אחת דמו והארכנו מאד בדבר כמו שכתוב אצלנו בסיפרי תשובות שאלות עד כאן דבריו.

כתב הרב ר' שמשון מקוצי המתפלל ושהה באמצע התפלה כדי לגמור את כלה אם שהה מעצמו בלא דחוי ואונס שאם היה רוצה היה יכול לגמור אינו צריך לחזור לראש כההיא דמגלה שקרא לסירוגין וכן ההיא דראש השנה שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא אבל אם שהה מחמת שהיו מים שותתין על ברכיו ולא היה יכול להתפלל באותה שעה זה ודאי אם שהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש. ולאחר שמסיים שליח צבור חזרת התפלה אינו צריך לפסוע ג' פסיעות לאחריו אם התפלל בלחש עם הצבור אבל אם לא התפלל בלחש פוסע שלש פסיעות לאחריו.

סיום התפילה

ונופלין כל הצבור על פניהם בצדם השמאלית ומגביהין צד ימין ואומרי מזמור אליך ה' נפשי אשא וגומ'. ומוסיפין בתחלתו רחום וחנון חטאנו לפניך רחם עלינו. ומזמור זה חברו דוד באלפא ביתא וחסר ממנה שלשה אותיות שהן בוק לפי שלשון בוק הוא לשון ריקות ומורה על ריקות מתשובה וממעשים טובים והיא המשובה שנאמר במזמור זה יבושו הבוגדים ריקם שר"ל ריקם מתשובה וממעשים טובים. ולפי שהמזמור הזה חברו למי ששב בתשוב' להתפלל אותו תמיד לא רצה להזכיר בו משובה. ואעפ"כ חזר דוד ורפאה ברוח הקדש שכפל במזמור זה שלשה אותיות שהם ארפ לשון רפואה ומצאנו בתשובה לשון רפואה שנאמר ארפא משובתם אוהבם נדבה. ויש יחידים שמתחננים מזמורים אחרים כל אחד ואחד כפי רצונו ודעתו. ואחר כך אומר ש"צ אבינו מלכנו אבינו אתה אבינו מלכנו אין לנו אלא אתה וגומ'. והטעם שנהגו לאומרו אחר התפלה משום דאמר בתעניות בפ' סדר תעניות האלו מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבעה ברכות ולא נענה, ירד אחריו ר' עקיבא ואמ' אבינו מלכנו אבינו אתה אבינו מלכנו אין לנו אלא אתה אבינו מלכנו רחם עלינו ונענה.

ואחר כך אומרים ואנחנו לא נדע וכו' והוא פסוק בדברי הימים. ואומר פסוקים מפוזרים מהתלים. והטעם שנהגו לומר ואנחנו לא נדע כלומר כבר עשינו כענין שעשה משה בהר בעלותו לקבל התורה שאמר בתחלה ואשב בהר בלשון ישיבה ואחר כך ואנכי עמדתי בהר ואחר כך ואתנפל לפני ה' וכן עשינו אנחנו בתחלה פסוקי הזמירות בישיבה ואחר כך שמונה עשרה בעמידה ואחר כך נפילת אפים ומעתה אין אנו יודעים להתפלל בענין אחר וזהו ואנחנו לא נדע.

ואחר כך עומד ש"צ ואומר קדיש עד לעילא.

ואחר כך אומר אשרי יושבי ביתך וגומ'. ונהגו לאומרו שלשה פעמים בכל יום כנגד ג' פעמים שבת קול יוצאת ואומרת בשלש משמרות הלילה אוי שחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני בין אומות העולם. ולכך אנו אומרים על הבית שנשרף ואין לנו כי אם מקדש מעט אשרי יושבי ביתך. ועוד שאשרי הוא כנגד אוי כמו שאומר במדרש תלים עשרים אשרי יש בספר תלים כנגד עשרים הוי שיש בספר ישעיה. ואע"ף שתמצא שהם עשרים ואחד הוי המדרש לא מנה אלא העשרים שהם ראשי פסוקים ולא האחד שאינו ראש פסוק והן כמספר הוי.

וגרסינן בפ"ק דברכות א"ר אלעזר א"ר חנינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, מאי טעמ' אילימ' משום דאתי באלפא ביתא. פירוש לפי שאדם משבח בה להב"ה בכל מיני מוצאי הדבור. אם כן לימ' אשרי תמימי דרך דאתי בתמניא אלפא ביתא, אלא משום דאית ביה פותח את ידיך. פי' שמורה על תכלית היכולת והרחמים שהוא זן מקרני ראמים ועד ביצי כנים. לימא הלל הגדול דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר. שכלל בו האלהות והיכולת והגבורה והרחמים ושאר הנסים. אלא משום דאית ביה תרתי. פי' אלפא ביתא ורחמים. ובספרים מדויקים גורס כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מפני שא"א שלא יכוין דעתו באחת משלשתן. כתבו הגאונים שצריך לכוין בכלו ואם לא כוין לכל הפחות בפותח את ידיך צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת. וזה שאמרו מובטח לו שהוא בן העולם הבא לא אמרו שמשום מצוה זו לבדה זוכה אדם לחיי העולם הבא אלא שאם היתה מצוה זו יתירה על מחצה זכיות מכרעת והשמיעונו בזה שהיא כשאר מצות והטע' לפי שכלו שבח והודאה למקום וצורך העולם ופרנסתן והשם ברחמיו מכין להם צרכיהם. והאומרו בכוונה ודאי יש לו רוח נשברה. ומה שמוסיפין בתחלת המזמור אשרי יושבי ביתך מפני שממנו אנו למדין בפ' אין עומדין שצריך אדם שישהה שעה אחת קודם שיתפלל כדי שתתישב דעתו עליו ויכוין את לבו. וגם מה שמוסיפין בסוף המזמור ואנחנו נברך יה להודיע שהוא בן העולם הבא וזהו מעתה ועד עולם ועוד כדי שיסיים בהללויה ולהסמיך הללויה להללויה שכל המזמורים שיש עד כל הנשמה תהלל יה מסיימין בהללויה ומתחילין בהללויה. וגרסינן בפ"ק דברכות מפני מה לא נאמרה נון באשרי. מפני שיש בה מפלתן של שונאיהם של ישראל שנא' נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל פירוש לא רצה דוד לשבח בה מפני שצפה ברוח הקדש שבאות זו עתיד הנביא לינבא על מפלתן של ישראל, במערב' מתרצי לה להאי קרא הכי נפלה ולא תוסיף, קום בתולת ישראל, אמ' רב נחמן בר יצחק אפילו הכי חזר דוד וסמכו ברוח הקדש שנאמר סומך ה' לכל הנופלים. כלומר שאע"ף כן יסמוך הקב"ה את נפילתנו. ואומר במדרש למה כל פסוקי האלפא ביתא באמצע הפסוקים אחרי האתנחות מתחילין בו"ו חוץ משני פסוקים שהם חנון ורחום ה' וגומ', קרוב ה' לכל קראיו, לומר לך חק אל לאומרו בכל יום, חי"ת דחנון, קו"ף דקרוב הרי חק, אלף דארך למ"ד דלכל הרי אל.

ואחר כך אומרים למנצח מזמור לדוד ומה שתקנו לאומרו בסוף התפלה מפני שאומר במדרש תלים אמ' ר' שמעון בר אבא אתה מוצא י"ח מזמורים מראש הספר ועד פסוק זה ואשרי האיש ולמה רגשו גוים חד הוא כנגד י"ח ברכות שאדם מתפלל בכל יום, אדם אומר לחבירו תתעני צלותך כך דוד המלך לאחר ששר י"ח שירות ותושבחו' אמר יענך ה' ביום צרה והכי איתא בירושלמי. וגם מדבר זה המזמור בענין הקץ שנאמ' יענך ה' ביום צרה וכתיב בדניאל והיתה עת צרה, ישלח עזרך מקדש זה משיח בן דוד, עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו, אלה ברכב גוג ומגוג, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו. ולכך נהגו לאומרו סמוך לסדר קדושה שמתחיל ובא לציון גואל. ואומר במדרש תלים תשעה פסוקים יש במזמור הזה כנגד תשעה חדשים שהאשה מתעברת בהם. לאשה עוברה שהיא מקשה לילד אמרין לה לית אנן ידעין מה נומר לך אלא מאן דעני לאימך בעידן קשיותה יענה יתיך בעדן קשיותיך, כך ביעקב כתיב האל העונה אותי ביום צרתי אמר להם דוד לישראל מי שענה את יעקב אביכם בעת צרה הוא יענה אתכם בעת צרתכם הוי יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב. עוד אומר שם המזמור הזה ראשו בענייה וסופו בענייה, ראשו יענך ה' ביום צרה וסופו המלך יעננו ביום קראנו. ובשבתות ובימים טובים אין אומרים אותו מפני שהוא מזמור של תחנה וגם הוא מתחיל יענך ה' ביום צרה ושבתות וימים טובים אינם ימי צרה אלא ימי שמחה.

ואומר סדר קדושה ובא לציון גואל וגומ' ואני זאת בריתי אותם וגומ' הם שני פסוקים סמוכים זה לזה בישעיה. ומה שאומר פסוק ואני זאת בריתי אותם עם ובא לציון גואל מפני שמדבר על רוח נבואה שלא ימוש מפינו וזה יהיה בביאת הגואל כמו שנאמר והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וגומ'. ואתה קדוש יושב תהלות ישראל פסוק הוא. ויושב הוא מלשון ותשבו בקדש שהוא ממתין מתעכב לתהלתן של ישראל קודם המלאכים כדאמרינן בחולין בפרק גיד הנשה אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה שנא' ברן יחד ככבי בקר אלו ישראל והדר ויריעו כל בני אלהים אלו המלאכים. עוד דרשו רבותינו בפסוק ואתה קדוש יושב תהלות ישראל שהב"ה ממתין עד שתתפלל כנסיא אחרונה שבישראל ומקבל תפלתם ביחד. וקרא זה אל זה ואמר וגומ' פסוק הוא. ומקבלין דין מדין ואמרין הוא תרגומו. קדיש בשמי מרומה בית שכינתיה פירש הרב ר' משה כהן מובדל ומופרש הוא מעולם הגלגלים כי בעולם הגלגלים אין לו כי אם בית שכינתיה כלומ' בני אדם אין להם מי שיורה אותם עליו מלבד הנביאים כי אם הגלגלים שמתוך תנועתם שהיא משונה זו מזו ויש בהפך ממש יודע שיש להם מנהיג וזהו בית שכינתיה. וכמו שאמר הכתוב היושבי בשמים וחלילה שאין לו משכן ולא ישיבה כי הוא מובדל ונפרש מעולם הגלגלים מכל וכל. קדיש על ארעא עובד גבורתיה אמר כל שכן שהוא מובדל ומופרש מעולם היסודות אבל יש בהם עובד גבורתיה שהחכם יכיר פעולת הגלגלים בהם והיאך יתרכבו המורכבים מהם מבלי שינוי אחד מהם לא נעדר ויותר יראה הפלא הה בעשבי' מבשאר הדברים כי במקום קטן מהארץ יצאו מעצמם כמה מינים שאינם דומים זה לזה ועם כל זה יש דומים להם במקומות אחרים והארץ המולידה אותם אחת והמים המשקים אותם אחדים. קדיש בעלם עלמיא כלומ' בעולם המלאכים שהוא מובדל ומופרש מהן. ואם תאמ' הואיל והוא מופרש כל כך כל שכן שלא ישים עיניו לראות במעשי האדם אמר ה' צבאות מליא כל ארעא זיו יקריה ואין לזוז מתחת ממשלתו והשגחתו כמו שנאמ' אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בעי אדם וגומ', עכ"ד. והמון העם קורין קדיש לעלם ולעלמי עלמיא וטעות הוא והנכון לומר בעלם עלמיא וכן הוא בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה. ותשאני רוח וגו' פסוק הוא. ונטלתני רוחא הוא תרגומו. ה' ימלוך לעולם ועד פסוק הוא בתורה. ה' מלכותיה הוא תרגומו.

מה שנהגו לומר זה הסדר קדושה בלחש בעבור פסוק ה' ימלוך לעולם ועד שאמר משה והיה ראוי לאומרו ראשון ושמוהו אחרון כדרך סדר הקדושות שהמלכות בסוף. ותדע שכן הוא שהפסוקים הראשונים אומר שליח צבור בקול רם עם תרגומם ופסוק ה' ימלוך ותרגומו אומר אותו בלחש. וא"ת למה תקנו לומ' בסדר קדוש זה ה' ימלוך לעולם ועד שאמר משה ובקדושה שאומר מעומד ה' ימלוך לעולם שאמר דוד. וי"ל לפי שמתרגמין זה הסדר קדושה תקנו לומר הפסוק שאמר משה לפי שאין תרגום לכתובים. ושמעתי בשם הרא"ש שאמ' כי קבלה בידו שעל תרגום פסוק ימלוך ה' לעולם וגומ' יצאה בת קול ואמרה ליונתן ב"ע מי הוא זה שמגלה סתרי לבני אדם מפני שיש בו קץ משיח.

ומה שתקנו סדר קדושה בסוף התפלה בעבור עמי הארץ המאחרים לבא לתפלה שלא יפסידו שמיעת הקדושה דאמרינן בשלהי סוטה אמאי קאי עלמא אסדרא דקדושה ואיהא שמיה רבה דאגדתא. ולכך תקנו לתרגם סדר קדושה זה כדי שיבינו עמי הארץ שאין מכירים לדבר בלשון הקדש אלא בלשון תרגום שהיו רגילין לדבר בו באותו זמן כמו שאמרנו בפירוש הקדיש. ותקנו להם כאן כמו תפלה קטנה בתחלה אשרי ואחר כך קדושה וזכרון ציון ותלמוד תורה כמו שתקנו בלילי שבת ברכה מעין שבע בעבור המאחרים לבא. וגם מניתי ההזכרות שיש בסדר קדושה זה ומצאתים י"ח הזכרות כנגד שמונה עשרה. והטעם שאין אומרים אותו בשבתות וימים טובים בשחרית מפני שכלם באים לבית הכנסת בתפלה ראשונה ונהגו לאומרו שבתות וימים טובים במנחה לפי שהיו דורשין בימים אלו קודם תפלת המנחה ורגילות הוא לדבר בסוף הדרשה בפסוקי גאולה וקדושה וגם עמי הארץ באים לשמוע הדרשא. ומה שנהגו לאומרו במוצאי שבת לפי שהוא זמן הכנסת רשעים בגהנם כמו שנפרש במקומו ומאריכין בסדר קדושה כדי לתת להם מעט מנוח יותר. ואין מתחילין בפסוק ובא לציון במוצאי שבת אלא מן ואתה קדוש לפי שאין עיקר גאולה בלילה שלא יאמרו האומות דרך הגנבים ברחו להם בלילה אלא ביום לעיני כל הגוים כמו שנאמ' בגאולת מצרים ויהי בעצם היום הזה בעצומו של יום.

ומה שנהגו להתחיל בליל פורים ובליל תשעה באב ובא לציון מפני שבפורים היתה גאולתנו מיד אויבינו ומבקשי רעתינו ולכך נהגו להזכיר גאולה בלילה שלפניו. וגם כן בליל ט' באב צריך להזכיר נחמה וגאולת ציון היא נחמה. ועוד מפני שאומר תחלה קינות ובסופם אומר נחמה ומסיים בה ובא לציון גואל כדי להסמיך ובא לציון גואל לובא לציון גואל.

ואומר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך וגומ' פסוק הוא בדברי הימים וענינו שיועיל סדר קדושה זה ליצר מחשבותנו ולהכין את לבבנו אליך. ואומר פסוקים מפוזרים. ואומר ברוך אלקינו שבראנו לכבודו על שם ולכבודי בראתיו פירוש לשבחו וזהו כבודו. והבדילנו מן הטועים על שם ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי וכתיב וידעו תועי רוח בינה. ונתן לנו תורת אמת על שם ותורתך אמת. וחיי עולם נטע בתוכנו על שם עץ חיים היא למחזיקים בה ולכך הזכיר לשון נטיעה. הוא יפתח לבנו בתורתו לשון חכמים הוא. וישים בלבבנו יראתו על שם את ה' אלקיך תירא. ואע"פ שביד האדם היא יראת שמים להיות צדיק או רשע כמו שאמרו רז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים הוא מבקש מאת השם לסייעו כיון שהתחיל ליראה אותו על דרך מה שאמרו רבותינו בא ליטהר מסייעין אותו. לעשות רצונו על שם לעשות רצונך אלקי חפצתי. ולעבדו בלבב שלם על שם ולעבדו בכל לבבכם. למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה על שם לא ייגעו לריק ולא ילדו לבהלה. כן יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו לשון חכמים הוא. שנשמור חקיך בעולם הזה על שם אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך. ואמר בעולם הזה כי זה העולם הוא עולם המעשים ובזה נזכה ונחיה ונירש טובה וברכה לחיי העולם הבא. ומסיים הענין בפסוקים מהתלים.

ואומר שליח צבור קדיש תתקבל.

ונהגו לומר בכל ששת ימי החול תפלה לדוד מפני שכתוב בו הורני ה' דרכך. ומוסיפין בסופו פסוקים של תחנה ובקשה. בקול תחנותי בבית בתחלה. אין כמוך באלהים הבי"ת ברפי. ויראו שונאי בו"ו בתחלה.

וגם נהגו לומר בכל ימי השבוע השיר שהיו הלוים אומרים במקדש. ביום ראשון אומר לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו. ביום שני אומר שיר מזמור לבני קרח גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו הר קדשו על שם שחלק מעשיו ומלך עליהם ונתעלה וישב במרום. ביום השלישי אומר מזמור לאסף אלקים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט על שגלה ארץ בחכמה והכין תבל לעדתו. ביום רביעי אומר אל נקמות ה' אל נקמות הופיע על שם שברא חמה ולבנה כוכבים ומזלות ועתיד ליפרע מעובדיהם. ביום חמישי אומר למנצח מזמור לדוד הרנינו לאלקים עוזנו על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו. ביום ששי אומר ה' מלך גאות לבש לבש ה' עוז התאזר על שם שגמר מעשיו ומלך עליהם. ביום שביעי אומר מזמור שיר ליום השבת על שם ששבת. וסימן לאלו המזמורים לש"ם אל"י.

ואומר קדיש יהא שלמא רבה וכל העם נפטרין לשלום.

ויש מקומות שנוהגין לומ' בכל יום מימות העומר מזמור שיר אלקים יחננו ויברכנו מפני שיש בו מ"ט תיבות חוץ מן הפסוק הראשן שהוא פתיחת המזמור והם כנגד ארבעים ותשעה ימי העומר. ועוד יש בו שבעה פסוקים חוץ מן הפסוק הראשון והם כנגד שבעה שבועות. ובמקצת מקומות אומרים אותו בכל יום מפני שנקרא מזמור המנורה והקורא אותו בכל יום נחשב לו כאלו מדליק המנורה הטהורה בבית המקדש וכאלו מקביל פני שכינה כי תמצא בו ז' פסוקים כנגד ז' קני המנורה. וגם יש בו תשע וארבעים תיבות כנגד מנין הגביעים והכפתורים והפרחים והנרות שבשבעה קני המנורה שעולין למנין מ"ט. כיצד גביעים כ"ב פרחים תשעה כפתורים י"א נרות שבעה סך הכל מ"ט. ופסוק ראשון יש בו ארבע תיבות כנגד מלקחיה ומחתותיה מלקחיה תרי ומחתותיה תרי.

וגם יש מקומות שנוהגין לומר בכל יום שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו וגומ'. ומוסיפין בסופו פסוקים מפוזרים מהתלים. ואומר אין קדוש כה' וגומ' כי מי אלוה מבלעדי ה' וגומ'.

ואומר אין כאלהינו וכו'. עד אתה תושיענו אתה הוא שהקטירו אבותינו לפניך קטרת הסמים בזמן שבית המקדש קיים ככתוב בתורתך ויאמר ה' אל משה קח לך סמים וגומ'. ואומר פטום הקטרת כיצד, תרגום ירושלמי איש אשר ירקח גבר דיפטם. שלש מאות וששים ושמונה מנים היו בה. פירוש מנים ליטראות. שלש מאות וששים וחמשה שבכל יום כמנין ימות החמה כי היתה נעשית בכל שנה ושנה והיו מקטירין ממנה מנה בכל יום על מזבח הזהב פרס שחרית ופרס ערבית. ושלשה שהיה מוסיף בה כהן גדול בערב יום הכפורים. פירוש הם השלשה מנים הנשארים. ומחזירן למכתשת ונוטל ממנה מלא חפניו כדי לקיים בה מצות דקה מן הדקה כדתנן ביומא בפרק טרף בקלפי בכל יום היתה מן הדקה והיום דקה מן הדקה ומפרש בגמר' תנו רבנן ומלא חפניו קטרת סמים דקה מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר ושחקת ממנה הדק אלא להביא דקה מן הדקה שבכל ערב יום הכפורים היה מחזירה למכתשת. ואחד עשר סמנים היו בה הארבעה מפורשות בתורה נטף ושחלת וחלבנה ולבונה זכה והשאר הלכה למשה מסיני וסמכום רבותינו ז"ל מן הפסוק שאמ' קח לך סמים הרי שנים, נטף ושחלת וחלבנה הרי חמשה, סמים לרבות אחרים כאלו הרי עשרה, ולבונה זכה הרי אחד עשר סמנים. ואם תאמר סמים האחרון יהיה כסמים הראשון מה הראשון שנים אף האחרון שנים אם כן היה אומר הכתוב סמים סמים שני פעמים זה אצל זה ולבסוף נטף ושחלת וחלבנה ולבונה זכה אלא ממה שאמ' סמים באחרונה בא לרבות חמשה כמנין הראשונים. ואלו הן הצרי הוא נטף האמור בתורה שנוטף מעצי הקטף שיוצא מן הצרי כמו שמפרש לקמן רבן שמעון בן גמליאל וקורין לו בערבי צמג אל בלסן. והצפורן היא שחלת כדמתרגמינן שחלת טופרא שהוא תרגומו של צפורן כדמתרגמינן ועשתה את צפרניה ותרבי ית טופרנהא ונקרא צפורן מפני שהוא חלק ועשוי כצפורן של אדם ונותנין אותו במוגמרות וקורין לו בערבי אטפאר אל בכור. והחלבנה הוא שרף אילן הנמצא בערי יון והוא כמו דבש שחור וריחו רע וקורין לו בערבי מיעה והלבונה בערבי לובאן. משקל שבעים שבעים מנה מאלו הארבעה סמנים. מור בערבי מסך. וקציעה כך שמה בערבי. ושבלת נרד בער' סנבל אלנארדין ונקרא שמו שבלת נרד מפני שהוא דק כשער שבולת. וכרכום בערבי זעפראן. משקל ששה עשר ששה עשר מנה מאלו הארבעה סמנים. קושט שנים עשר בערבי קוסט. וקליפה שלשה היא קליפת עץ וקורין לה בערבי קשר סליכא. וקנמון תשעה בערבי עוד אל טיב. הרי אלו אחד עשר סמנים שעולין למנין שלש מאות וששים ושמונה מנים. ולא נודע למה נותן מאלו שבעים ומאלו ששה עשר אלא יראה כי לפי חוזק הסמנים וקשיותן היה מרבה וממעיט מן החזק היה מקל משקלו ומן הקל נותן יותר. ומוסיפין עוד על אלו האחד עשר סמנים בלא משקל בורית עשב שמכבסין בו ונקרא אהלא ותרגום והזכותי בבור כפי ודכותי באהלא ידי וקורין לו בערבי סאבון. כרשינא פירש החכם ר' אברהם בן זיזא ז"ל שקוראין לו בערבי אל אשנאן והוא עשב הנקרא גם כן בערבי גאסול. ואומר כי הו מכבס הבגד כמו הבורית או יותר. ולא ראיתיו בארץ הזאת. תשעה קבין משניהם. מלח סדומית רובע פירוש רובע הקב וזהו שאמ' הפסוק ממולח טהור קדש. מעלה עשן כל שהוא הוא שם עשב ולא היו מכירין אותו אלא אנשים ידועים שהיה הלכה בידם איש מפי איש ועשנו עולה כמקל ואינו מפצע לכאן ולכאן. ר' נתן הבבלי אומר אף כפת הירדן כל שהוא פרש"י עשב הוא שגדל על שפת הירדן. ויש אומרים שהוא הבושם הנקרא בערבי עובר והוא גדל בירדן כמו שנפרש בברכות הריח.

אם נתן בה דבש פסלה שנאמר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. חסר אחד מכל סמניה חייב מיתה פי' כהן גדול שמביאה לפני לפנים שהרי בא לביאה ריקנית שכן כתוב וכסה ענן הקטרת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות ומשמע הכתוב הוא בזמן שכסה הענן הקטרת את הכפרת כהלכתו וכמשפטו שכל סמניה בה לא ימות אבל אם חסר אחד מכל סמניה שאינו ענן הקטורת כהלכתו חייב דהכי אמרינן ביומא בפרק הוציאו לו ונתן את הקטורת על האש לפני ה' שלא יתקן מבחוץ ויכניסו מבפנים וכו' אם כן למה נאמר כי בענן אראה על הכפורת מלמד שנותן בה מעלה עשן ומנין שהיה נותן בה מעלה עשן תלמוד לומר וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות הא אם לא נתן בה מעלה עשן או שחסר אחד מכל סמניה חייב מיתה. רבן שמעון בן גמליאל אומר הצורי אינו אלא שרף מעצי הקטף. לא בא לחלוק אלא לפרש מהו צרי. יין קפריסין יש אומרים שהוא שם מקום נקרא קפריסין שהיה היין שלו חזק הרבה. וי"א שהוא יין שמשליכין בו לולבי הקפריסין הנקראים בערבי עסאלג? אלכבאר. סאין תלתא וקבין תלתא שהן חצי סאה כדקיימא לן סאה ששת קבין. ואם לא מצא יין קפריסין מביא חמר חיור פירוש יין שאינו לבן מכל וכל ולא אדום. עתיק פירוש ישן. יין קפריסין למה הוא בא כדי לשרות בה את הצפרן מפני שהיא עזה כדי שיהא ריחה נודף. בורית כרשינה למה הוא בא כדי ליפות בה את הצפורן כדי שתהא נאה. והלא מי רגלים יפין לה פירוש לרחצה וליפותה. אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש מפני הכבוד מכלל דבמקדש היו עושין אותה אבל אם היו עושי' אותה בחוץ כיון שהוא מעורב עם שאר סמנים בטל כנגדם ומותר להכניס שאינו נראה מי רגלים. וא"ת מנא לן שאין מכניסין מי רגלים למקדש והרי קרבו ופרשו קרב לגבי המזבח ויש לומר דלית לן אלא מה דאמור רבנן עד כאן היא ברית' שנויה בפרקא קמא דכריתות ובירושלמי דיומא בפ' טרף בקלפי.

ואומר אתה תקום תרחם ציון וגומ'. תאנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום וכו'. אמר ר' אלעזר אמ' ר' חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו'. ואומר קדיש על ישראל.

יש מקומות שנוהגין שאומר שליח צבור ברכו לאחר התפלה בעבור המאחרים לבא כדי שלא יפסידו שמועת ברכו. ואינו אומר אחריו שום ברכה מברכות שמע. ויש אומרים שאין ראוי לאומרו אם לא יאמרו אחריו ברכה כי ברכו הוא לשון הזמנה כמו נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ומדברי רב עמרם נראה שיכול לאומרו שכתב ששליח צבור יכול להפסיק אחר שחתם ברוך אתה ה' המולך בכבודו חי וקיים תמיד ימלוך עלינו ועל כל מעשיו ולומר ברכו בשביל בני אדם שבאו בין הפרקים ולא שמעו ברכו דכיון שבלאו הכי מפסיקי בפסוקים אין חוששין להפסיק.

שליח צבור נהגו לקרותו חזן. ועיקרו מלשון שמירה הוא דאמרינן בשלהי פרק השוכר את הפועלים עד מתי שומר שכר חייב עד כדי הייתי ביום אכלני חורב ואמרינן עלה התם בחזני מתא ומקשי ויעקב חזנא דמתא הוה דאלמא לשון ניהוג ושמירה הוא לפיכך המנהג בית הכנסת בשמירתו נקרא חזן. וגם נהגו לקרותו חזן מתרגו' וירא וחזא מפני שהוא צריך לראות היאך יקרא והיאך קורא בני אדם לקרות בתורה וכדאשכחן לענין שליח שהוא עומד בין הקורא למתרגם דאומר שליח צבור עומד ומחזין ביניהם. ודע כי שליח צבור הוא עתה בזמן הזה במקום הכהן המקריב בזמן הבית. ולכך נקרא גם כן שליח צבור קרוב. כמו שאמר במדרש שיר השירים כד דמך ר' אלעזר ב"ר שמעון היה דורו קורא עליו מקוטרת מר ולבונה מכל אבקת רוכל דהוה ר' אלעזר קרוי ותנוי וקרוב ופיטן. ובברכות ירושלמי ר' זעיר' הוה סמיך לקרובה כדי שיהי שוחה עמו תחלה וסוף. ועוד אמרו שם ר' יוחנן בשם ר' מנחם דמן גליא זה שעבר לפני התיבה אין אומרין לו בא והתפלל אלא בא וקרב עשה קרבנינו עשה צרכינו עשה מלחמותינו פייס בעדנו. ומזה הטעם נקראו הפיוטים שאומר ש"צ באמצע התפלו' קרובות ואיפשר שנקראו כן מפני שאומרים אותם בקרב התפלות ובאמצעם.

קריאת התורה

בשני ובחמישי מתפללין כשאר הימים ולאחר שמסיים שליח צבור חזרת התפלה אומר תחנונים המתחילין והוא רחום יכפר עון וגומ'. וכתב אבן הירחי שמעתי שיסדוהו שלשה זקנים על ספינת גולת ירושלם שהגיעה אל ממשלת הגמון אחד ואמר לנסותם בכבשן האש אם הם מזרע ישראל כחנניה מישאל ועזריה ושאלו ממנו זמן ונתן להם זמן שלשים יום ולסוף הזמן חלם א' מקרא שכתוב בו תרין כי ותלתא לא ולא ידע מה הוא אמרו לו זה הפסוק הוא כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך ונכנס באש ונחלק האש לג' חלקים ויצאו בשלום ונכנסו אליו הזקנים ויסדו והוא רחום על הנס הגדול וכל אחד מהם התחיל ברחום וסיים ברחום. הא' והוא רחום והשני אנא אל מלך רחום וחנון והשלישי אין כמוך כנון ורחום. ואחר שמסיים והוא רחום נופלין על פניהם כדרך שאמרנו למעלה. ואומר תחנה ה' אלהי ישראל שוב מחרון אפך וגו' ואומר אבינו מלכנו וכו' ואומר ואנחנו לא נדע וגו'. ואחר כך עומד שליח צבור ואומר קדיש עד לעילא.

ואומר אל ארך אפים ורב חסד ואמת פסוק הוא. אל באפך תוכיחנו על שם ה' אל באפך תוכיחני. חוסה ה' על ישראל עמך. על שם חוסה ה' על עמך. והושיענו מכל רע על שם הושע ה' את עמך. חטאנו לך על שם חטא ישראל. אדון סלח נא כרוב רחמיך אל על שם סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך ועל שם כרוב רחמיך מחה פשעי. אל ארך אפים מלא רחמים אל תסתר פניך ממנו על שם אל תסתר פניך ממני. חוסה ה' על ישראל עמך וכו'. והצילנו מכל רע על שם הצילה מחרב נפשי. וכתב בעל משמרת המועדות שהטעם שאומר בראשונה והושיענו ובאחרונה והצילנו כי תחלה אנו מבקשין על הגאולה מהגלות והיא הישועה השלימה ואחר כך אנו מבקשין רחמים כי גם תוך זמן היותנו בגלות הוא יצילנו מכל רע מצרות האויבים וגזרותם. עד כאן. ותמצא בשתיהן חמשים תיבות כנגד עשרת הדברו' וארבעים יום שעמד משה בהר לקבל התורה.

ומוציא ספר תורה ועומד לפני ההיכל ואומר בקול רם גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו ומגביה הספר בידו למעלה. ועל שם ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' ששה צעדים נהגו לומר גדלו שיש בו ששה תיבות. ועוד לפי שיש בו ששה ועשרים אותיות כחשבון השם לומר שצריך לגדלו. ועולה בספר לתיבה ואומר הכל יתגדל ויתקדש. יש מפרשים כי הכל היא מדה בשמים ששמה כל וזהו וה' ברך את אברהם בכל. וזה הפי' אינו מתישב על הלשון שהרי אחרי כן הוא אומר שמו של מלך מלכי המלכים הב"ה. והנכון בעיני כי הכל הוא מדבר כנגד הצבור כלומר אתם הצבור כלכם אמרו יתגדל ויתקדש שמו של הב"ה לפי שבר' העולם כמו שמספר והולך. והראיה על זה מה שאומר אחרי כן הכל תנו עוז לאלהים. ובמסכת סופרים גורס על הכל יתגדל ונכון הוא. ומזכיר כאן חמשה ענייני שבח כנגד חמשה חומשי תורה והן יתגדל ויתקדש ויתברך ויתרומם ויתנשא. שמו של מלך מלכי המלכים הב"ה על שם אנת הוא מלכא מלך מלכיא די אלה שמיא. בעולמו שברא העולם הזה והעולם הבא כרצונו פירשנוהו בקדיש. וכרצון יראיו וכרצון כל עמו בית ישראל תגלה ותראה מלכותו עלינו במהרה כרצון יראיו וכו' כלומר ויהי רצון מלפניו שתגלה מלכותו עלינו במהרה כרצון יראיו וכרצון כל עמו בית ישראל.

ואומר הכל תנו עוז לאלקים וכו' ואומר תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. האל תמים דרכו אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו. ויש בכל אלו הפסוקים ארבעים תיבות כנגד ארבעים יום שעמד משה בהר לקבל התורה.

תנן בפרק הקורא את המגלה עומד בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין כסדרן פי' בסדר של אותו השבוע. ואמרי' בגמר' מקום שמפסיקין בו בשבת בשחרית שם קורין במנחה ובשני ובחמישי ובשבת הבאה. ואמרי' במסכת סופרים בשני ובחמישי ובשבת ובמנחה קורין שלשה אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם ואין מפטירין בנביא, ובראשי חדשים ובמועד קורין ארבעהף זה הכלל כל יום שיש בו מוסף ואין יום טוב קורין ארבעה, ביום טוב קורין חמשהף ביום הכפורים ששה, בשבת שבעה, יום טוב שאסורו בלאו חמשה, יום הכפורים שאסור בכרת ששה, שבת שאסורו בסקילה שבעה ומפטירין בנביא. ובעל משמרת המועדות כתב שהטעם שקורין ששה בתורה ביום הכפורים כנגד היום שבא לספר על מעשה העולם הזה שנמשלו לששת ימי החול. אבל השבת נמשל לעולם הבא שהוא יום מנוחה לצדיקים ועל כן קורין בו שבעה. וכתב רבינו סעדיה כי יש בקריאת התורה בצבור חמשה חלוקים. הראשון הימים שקורין בהם שלשה אנשים אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם והם יום שני ויום חמשי ובמנחת השבתות ושמונת ימי חנוכה ויום פורים. והשני הימים שקורין בהם ארבעה אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם והם ראשי חדשים וימי חולו של מועד. והשלישי הימים שקורין בהם חמשה אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהם והם המועדים הנקראים מקרא קדש כלומר פסח ושבועות וראש השנה וסוכות ושמיני חג עצרת. והרביעי הוא יום הכפורים לבדו שקורין בו ששה אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהם. והחמישי יום שבת שקורין בו שבעה אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהם וכל יום שיכולין להוסיף על המנין הנזכר בו קורין בו הפטרה וכל יום שאין יכולין להוסיף על המנין הנזכר בו אין קורין בו הפטרה חוץ ממנחת תשעה באב עד כאן דבריו. ולפי זה המנין נמצא בשבוע מספר כהנים ולויים הקורין כמספר ישראל הקורין.

גרסינן בבא קמא סוף פרק מרובה עשר תקנות תקן עזרא. תקנה ראשונה שיהו קורין בתורה במנחה בשבת משום יושבי קרנות. פירש רש"י הם יושבי חנויות ימות החול ועוסקין בסחורה ואין קורין בשני ובחמישי. תקנה שניה שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי שלשה אנשים עשרה פסוקים כנגד עשרה בטלנין הם בני אדם כשרים בטלים ממלכתן לעסוק בצרכי הצבור ולבא לבית הכנסת כדי שיהו מצויין עשרה לעת תפלה ומתפרנסין עם הצבור. תקנה שלישית שיהו בתי דינין קבועין בשני ובחמשי שהרבים מתקבצים לשמוע ספר תורה. תקנה רביעית שיהו מכבסין בחמישי בשבת מפני כבוד השבת ללבוש לבנים. תקנה חמישית שיהו אוכלין שום בערב שבת מפני שאז היא עונת תלמידי חכמים כדאמרינן אשר פריו יתן בעתו זה המשמש מטתו בערב שבת והשום מרבה את הזרע. תקנה ששית שתהא אשה חופפת ראשה במסרק ביום טבילתה משום חציצה. תקנה שביעית שתהא אשה חוגרת בסינר משום צניעות, פרש"י כעין מכנסים קטנים. תקנה שמינית שתהא אשה משכמת ביום שהיא רוצה לאפות ואופה כדי שתהא פת מצויה לעניים. תקנה תשיעית שיהו רוכלין מחזרין בעיירות ולא יוכלו בני העיירו' לעכב עליהם כדי שיהו תכשיטין מצויות לבנות ישראל כדי שלא יתגנו על בעליהן. תקנה עשירית שיטבול בעל קרי קודם שילמוד תורה ותקנה זו בטלוה שלא פשט איסורה כדאמרינן בברכות בפרק מי שמתו נהוג עלמא כר' יהודה בן בתירא שמתיר ללמד תורה בלא טבילה. ובירושלמי מונה קריאת התורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה בתקנה אחת ומוסיף להשלים העשרה תקנות שיהו הנשים מדברות בבית הכסא דאמרינן בשלהי ברכות קבלה דבית הכסא שתיקותא וצניעותא ולנשים התירו לדבר כדי שאם יבא אדם להכנס לבית הכסא שישמע הדבור ולא יכנס.

ומה שנהגו לקרות בתורה בשני ובחמישי וגם להתענות אומר בתנחומ' שבארבעים יום אחרונים שעלה משה למרום עלה בחמישי וירד בשני ונתרצה לו הב"ה. ואומר במדרש דרשו ה' בהמצאו ב"ה מציאות כלומ' בשני ובחמישי תמצאון אותו להיות קרוב אליכם אם תדרשוהו.

ואלו השלשה שקורין הם כהן ולוי וישראל וקורין לכהן תחלה ואחר כך ללוי ואחר כך לישראל דגרסינן בפרק הנזקין אלו דברים שאמרו משום דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל. וכתב רב עמרם כל היכא דאיכא כהן לית ליה רשותא לישראל למקרי קמיה אפילו הוא נשיא שבישראל. וכן כתב רב נטרונאי דאפילו כהן עם הארץ קודם לתלמיד חכם. ואמרינן בפרק הנוקין אמר רביי נקיטינן אם אין שם כהן נתפרדה חבילה. פרש"י בלשון אחד שלא יקרא לוי כלל וכן כתב רב עמרם ור"ח. ופירוש אחר פירש שלא יקדים לוי לישראל אלא מי שירצה שיקדום אם ישראל גדול הוא קודם ואם הלוי גדול או אפילו שוין הוא קודם. והמנהג כלשון הראשון. ואמר אביי נקיטינן אם אין שם לוי כהן קורא במקום לוי ודוקא כהן הראשון ישאר עומד במקומו ומברך פעם אחרת וקורא אבל כהן אחר לא יעלה שלא יאמרו פגום הוא שיאמרו חלל הוא על כן קרא כהן אחר. אבל פגם שני ליכא שהרי קורא אחריו לוי ואלו היה חלל זה לא היה קורא אחריו לוי אלא היה קורא ראשון אותו לוי. וכן לא יעלו שני לויים זה אחר זה שלא יאמרו אחד מהם פגום הואי שיאמרו לוי הראשון נפסל באחת מן הממזרות או נתינות לפיכך חזר לקראת זה הלוי האמיתי או יאמרו לוי הראשון הוא לוי גמור והשני נפסל בא' מן הפסלנות ונפסל ממעלתו ויצא לכלל ישראל. אבל כהנים הרבה יכולין לקרות בהפסק ישראל ביניהם ואין לחוש שמא יאמרו הראשון פסול הוא כיון שקראו ישראל אחריו. וכן כתב רב עמרם ובתר דקרי כהן ולוי וישראל קרי מאן דבעי אי בעי כהן למיתנא ומקרי שפיר דמי. וכן כתב רבינו סעדיה שאחר שקראו כהן ולוי וישראל יכולין לעלות כהנים ולויים אחריהם. וכתב ה"ר מאיר דרוטנבורק בתשובה עיר שכולה כהנים ואין בה ישראל כלל ולא נשים ולא קטן לא יקראו בתורה כלל. יראה מדבריו שאם יש שם נשים או קטן דכהן קורא פעמים ושוב יקראו נשי' או קטנים שהכל משלימין למנין שבעה. וכשאין שם כהן וקורא לישראל במקומו אומר במקום כהן כדי שלא יטעו להאכילו חלות אבל העולה במקום לוי אין צרי לומ' במקום לוי דמעשר ראשון מותר לזרים וגם לא שכיח. וכתב הרי"ף אם התחיל ישראל לברך ברכת התורה בצבור וקודם שהתחיל לקרות בתורה נכנס כהן אינו פוסק הישראל וקורא הכהן אבל ברכו לא הוי התחלה. וכן אם היו כהן ולוי בבית הכנסת וקרא הכהן ראשון וסבור שאין שם לוי והתחיל לברך שניה אין מפסיקים אותו דאין דוחין מצות לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא משום פגמו של לוי דמצות אין מבטלות זו את זו.

ואלו השלשה אין קורין פחות מעשרה פסוקים ווידבר עולה מן המנין ואם נשלם הענין בפחות מעשרה פסוקים כגון פרשת ויבא עמלק שאין בה אלא תשעה פסוקים אין לחוש. ואין קורין עם כל אחד פחות משלשה פסוקים שנים קורין שלשה שלשה ואחד קורא ארבעה ואי זה מהם שקרא ארבעה משובח.

ואמרינן במסכת סופרים החזן הקורא בתורה בשבת פחות משבע קריאות ושכח כסבור שקראו שבעה יחזור ויקרא וימלא שבע קריאות עד כאן והכל עולין למנין שבעה ואפי' אשה ואפי' קטן אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור.

גרסינן במגלה קראה אחד קראוה שנים יצאו. ואמרינן בגמר' תאנא מה שאין כן בתורה. פי' שאין קורא אלא אחד אותו שהוא עומד לקראת בתורה ואין שליח צבור קורא עמו. ומה שנהגו עתה ששליח צבור קורא עמו כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקראת כדאמרינן גבי ביכורים בתחלה מי שיודע לקרות קורא מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו נמנעו מלהביא. פירוש מחמת הבושה. התקינו שיהו מקרין את הכל. וכתב הרא"ש אין הדמיון נראה לי דהתם נמנעו מלהביא בכורים ועברו על מה שכתו' בתורה אבל הכא הבקיאין יקראו והאחרים ימנעו ומחמת בושה יתנו לב ללמוד הפרשה אלא נראה הטעם לפי שאין הכל בקיאין בטעמי הקריאה ואין הצבור יוצאין בקריאתו והוא בעיניו כיודע ואם לא יקראוהו בתורה אתי לא נצויי עם שליח צבור לכך תקנו שיקרא שליח צבור שהוא בקי בקריאה, ומכל מקום גם העומד לקרות יקרא בנחת עם שליח צבור ובדקדוק שלא תהא ברכתו לבטלה ואותו שאינו יודע לקרות אין ראוי שיקראוהו שליח צבור והויא ברכה לבטלה ולא מסתבר שהוא יברך על קריאת שליח צבור עד כאן דבריו.

ואמרינן בתנחומא מעשה בר' עקיבא שקראו החזן ברבים בבית הכנסת לקראת בספר תורה ולא רצה לעלות אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו כי היא חייך ואורך ימיך ולמה נמנעת מלעלות. אמר להם לא נמנעתי מלעלות אלא לפי שלא סדרתי הפרשה שנים ושלשה פעמים שאין אדם רשאי לומר דבר לפני הצבור עד שיסדר אותו שנים ושלשה פעמים בינו לבין עצמו שכן בהקב"ה שהוא נותן מענה לשון לכל הבריות והתורה גלויה לפניו ככוכב כשבא ליתן אותה לישראל כתוב בו אז ראה ויספרה הבינה וגם חקרה ואחר כך ויאמר לאדם וגו' ומכאן יש ללמוד קל וחומר לאותם שעולים לקרות בתורה שאין יודעין אפילו אות אחת שאינן רשאין לעלות וצריך למחות בידם שלא יעלו. וכתב רבינו סעדיה שאם הם צריכים לזה האיש שאינו יודע לקרות שיעלה לפי שהוא כהן או לוי ואין שם אחר זולתו יראה שליח צבור אם כשיקרא לו מלה במלה יודע לאמרה יכול לקראת ואם לאו לא יעלה וכל אחד מהעולים לקראת פותח הספר ורואה ומברך וקורא. ובירושלמי דמגלה מפרש מה טעם וכפתחו עמדו כל העם מה כתיב בתריה ויברך עזרא את ה'. ואומר ברכו את ה' המבורך בקול רם כדי שיענו הקהל ושליח צבור ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ואע"פ שאומר ברכו אינו כמוציא עצמו כיון שאומר המבורך. והכי איתא בירושלמי. והר' יהודה ב"ר ברזילי ברצלוני כתב בשם רבי' סעדי' אע"פ שאמר המבורך ולא הוציא עצמו מן הכלל צריך להחזיר עצמו לכלל לגמרי ולאמר ברוך ה' המבורך מידי דהוה אברכת המזון שאע"פ שאמר נברך ולא הוציא עצמו מן הכלל צריך לחזור למקום שפסק ולומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.

ואחר כך מברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים שנאמ' ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה. ונתן לנו את תורתו שנא' ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם וכתי' זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים. וחותם בא"י נותן התורה ולא תקנו בברכה זו ראשונה חיי עולם נטע בתוכנו כמו שתקנו בשניה שאחר קריאת התורה לפי שאינה עץ חיים עד שיחזיק בה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה אבל משהחזיק בה וקרא בה מברכין חיי עולם נטע בתוכנו ולכך צריך כל אחד מהעולם להחזיק הספר בידו בשעה שמברך. וראיה לזה מדאמרינן בפרק לולב הגזול קורא קרית שמע ולולבו בידו מתפל ולולבו בידו קורא קרית שמע ולולבו בידו מתפל ולולבו בידו קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי קרקע וזהו כדי להחזיק ס"ת בידו. ועוד ראיה אחרת מדאמרי' בבראשית רבה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך מלמד שהיה ס"ת בחיקו של יהושע שאין אומ' הזה אלא למי שתופס החפץ בידו.

כת' הר' יהודה ב"ר ברזילי ברצלוני בשם רבי' סעדיה אע"פ שכבר בירך על התורה בבקר קודם פרשת התמיד חוזר ומברך אשר בחר כשקורא בתורה. ולא הוי ברכה לבטלה דמשום כבוד התורה נתקנה כשקורא בצבור. וכן כתב הרא"ש שחוזר ומברך דברכה זו נתקנה על קריאתו בצבור כמו שנתקנה ברכה אחריה וכמו שתקנו אשר בחר בנביאים למפטיר. וכת' הר' יחיאל בן הרא"ש אם איחר אדם לבית הכנסת עד קריאת התורה והתחיל בברכות ומסיים ברכת התורה קודם שהתחיל פרשת הקרבנות קראוהו לקרות בתורה בזה נסתפקתי אם יש לו לברך אשר בחר בנו אם נאמ' שאין לחלק הואיל ותקנו ברכה זו על קריאת בצבור יש לו לברך אע"פ שכבר בירך או נאמ' ודאי אחת מהן לבטלה דהיאך יברך ברכה אחת פעמיים בזה אחר זה בלי הפסק בנתים וכן היה נראה לי, אמנם שאלתי את פי אדוני אבי הרא"ש ואמר שיש לו לברך כי לא חלקו חכמים ואם קראוהו לקרות בתורה קודם שברך ברכת התורה בהא ודאי נראה לי שאין לו לברך שנית אשר בחר בנו דלא גרע ממי שנפטר באהבה רבה. עכ"ד.

ולאחר שקורא גולל הספר ומברך ברוך אתה ה' אמ"ה אשר נתן לנו תורת אמת שנא' ותורתך אמת. וא"ת ברכה זו למה פותחת בברוך והלא סמוכה היא לברכה שלפני התורה כמו אמת ויציב ויראו עינינו דאמרינן בהו דפסוקים לא הוו הפסק וי"ל דכי אמרינן פסוקים לא הוו הפסק הני מילי פסוקים הקבועים תמיד כגון פסוקים שיש בין השכיבנו ליראו עינינו ופסוקים שיש בין ברכת יהללוך שלאחר ההלל לברכה שלפני ההלל אבל בקריאת התורה הוו הפסק כיון שאינם קבועים תמיד. וכן תפרש ברכה שלאחר ההפטרה. אי נמי משום דבימיהם לא היו מברכין אלא ראשון ואחרון הילכך צריך לפתוח האחרון בברוך. אי נמי כיון שהיא אחר קריאה בספר נראה שהיא תחלת המעשה. ולהאי טעמ' ניחא נמי ברכה שלאחר קריאת המגלה. חיי עולם נטע בתוכנו על שם עץ חיים היא למחזיקים בה ועל שם שקרא אותה הפסוק עץ אמר בה לשון נטיעה. והרב רבינו יעקב בן הרא"ש גורס אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. ופירש כי תורת אמת היא תורה שבכתב וחיי עולם נטע בתוכנו היא תורה שבעל פה דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים. ויש קורין לחיי עולם נטעה בתוכנו. והראשון עיקר. ותמצא נטע בגימ' תרי"ג מצות. וחותם בא"י נותן התורה. ותמצא באלו השתי ברכות ארבעים תיבות כנגד ארבעים יום שעמד משה בהר לקבל התורה.

וכתב רבינו סעדיה שאין לקורא לומר ברכו עד שיראה הפסוק שמתחיל בו. וצריך לברך ברכה ראשונה וספר תורה פתוח לא סתום. וברכה אחרונה לא יברך אותה עד שיגלול הספר לא כשיהיה פתוח.

גרסינן בסוטה בפרק ואלו נאמרין אמר רבה בר רב הונא כיון שנפתח ספר תורה אסור לדבר אפילו בדבר הלכה שנא' וכפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר והוחלתי כי לא ידברו עמדו ולא ענו עוד, ר' זירא אמר מהכא ואזני כל העם אל ספר התורה. וקשיא הא דאמרינן בפרק קמא דברכות רב ששת מהדר אפיה וגריס.פי' בשעת קריאת ספר תורה אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו. ופירש ר"י שהיה גורס בלחש דהא דאמרינן שאסור לספר דוק' בקול רם לפי שמונע האחרים מלשמוע אבל בלחש מותר. והרי"ף כתב דוקא רב ששת דתורתו אומנותו אבל להורות לאדם ששואל לפי שעה או לפרש דבר אסור לא. ובעל הלכות גדולות כתב דוקא היכא דליכא עשרה בר מההוא דצייתי לספר תורה דאיכ' בזיון דספר תורה אבל אי איכא עשרה שפיר דמי. וכתוב בחדושי דב"ש שזה אינו נכון דהא כתי' וכפתחו עמדו כל העם והתם ודאי הא איכא יותר מעשרה דשמעי לספר תורה ואפילו הכי אסור. ויש אומרים כי זה היה לפי מנהגם שהיו נוהגין שהקורא ראשון היה מברך לפניה והמסיים לאחריה והאמצעיים לא היו מברכין כלל. ובדין היה שלא לספר כלל שמא יצטרך לעלות ולקראת ואם יספר בין שתי הברכות יהיה הפסק. ומי' הדעת הנכונה היא שלא לספר כלל.

ואסור להניח ספר תורה בשעה שקורא הקורא ולצאת שנאמר ועוזבי ה' יכלו ובין גברא לגברא שרי. כתב רב נטרונאי דוכתא דמצלו בי עשרה ולית בהון שבעה דידעי למקרי בספר תורה קרי כל גברא דידע למקרי תרי זימני ושפיר דמי דלא ליבטיל מנהג ישראל ולא ליבטלן ברכות ולאשמועי להנך דלא גמירי דאין בזה משום מוציא שם שמים לבטלה עד כאן. ואם אין בהם אלא אחד היודע לקרות בתורה קורא עד שבעה פעמים ומברך לפניה ולאחריה בכל פעם ופעם ואין צריך לעמוד ולישב. והתוספתא שאומרת שצריך לעמוד ולישב לדין המשנה הוא שהראשון הפותח בתורה מברך לפניה והחותם בה מברך לאחריה ואין ניכר שיהו שבעה אלא בעומד ויושב. אבל עתה שמברכין כל אחד לפניה ולאחריה בברכות ניכר שהן שבעה ואין צריך לעמוד ולישב. ומה שתקנו לברך כל אחד ואחד לפניה ולאחריה גזרה משום הנכנסין ומשום היוצאין לפניה משום הנכנסין עכשיו לבית הכנסת שהיו סבורין שזה ראשון וראשון צריך לברך לפניה ולאחריה משום היוצאין שיהו סבורין שזה אחרון ואחרון צריך לברך לאחריה.

אין משיירין בפרש' פחות מג' פסוקים. פי' הקורא בתורה לא יקרא עד סוף הפרש' בענין שלא ישאר ממנה אלא שני פסוקים משום היוצאין שיאמרו העולה אחריו לא יקרא אלא שני פסוקים הנשארים וכן לא יתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים משום הנכנסין שאם יתחיל בה שני פסוקים יאמרו הנכנסין אותו שלפני זה התחיל בפרשה ולא קרא רק שני פסוקים כי אם התחיל לפני הפרשה למה לא פסק כשהגיע לפרשה ופסק אחרי כן באמצע הפרשה. ולכן כשקורין פרשת ואתה תצוה אינו יכול לקראת הכהן פחות משבעה פסוקים מפני שפרשה ראשונה היא משני פסוקים ופרשה שניה מחמש פסוקים. ואם תאמר והרי בפרשת ראש חדש קורא השלישי פרש' וביום השבת שהיא משני פסוקים והיה לנו לחוש שמא יאמרו הנכנסין שלא קרא השלישי רק שני פסוקים שאלו קרא מפרשה עליונה היה לו לפסוק כשהגיע לפרשה. ויש לומר שאין לחוש שהרי גם עתה הפסיק בפרשה.

כתוב בתשובת הגאונים וששאלתם על הקורא בתורה ראשון וקרא אחריו השני מה שקרא הראשון מה דינו אם הוסיף ומה דינו אם לא הוסיף. תשובה אם קרא אותו שני מוסף על מה שקרא ראשון שלשה פסוקים במקום שאפש' או אפילו שנים במקום דלא אפשר אותו שני עולה למנין דתנן בפרקא בתרא דתעניות ביום הראשון בראשית ויהי רקיע ותאנא בראשית בשנים ויהי רקיע באחד והוינן בה בשלמא יהי רקיע באחד תלתא פסוקי הויין אלא בראשי' בשנים חמשה פסוקי' הויין ותנן הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקי' ואיתמר רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק ואי סלקא דעתך דשני קורא מה שקרא ראשון בלא תוספת ועלה למנין אמאי פליגי רב ושמואל אמתניתין לוקמה דקרא ראשון פרשת בראשית ואחר כך קראה שני והוה ליה בשנים אלא לאו שמע מנה דאין עולה למנין אלא אם כן מוסיף הואיל ואפשר מה שאין כן בפרי החג דהתם לא אפשר עד כאן.

גרסינן בפרק הנזקין רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו אין קורין בחומשין בבית הכנסת מפני כבוד הצבור. ועל זה שאל אחד מן החכמים את הרשב"א וזה לשון השאלה. ספר תורה שאינו עשוי כהלכתו או שיש בו אחד מן הדברים הפוסלים ספר תורה מותר לברך בו או אסור, לפי שמצאתי תשובת שאלה מהרמב"ם ז"ל שהתיר, וזהו לשון התשובה מותר לברך בספר תורה פסול ואין הברכה על הקריאה בספר כמו הברכה על נטילת לולב או ישיבת סוכה שעליה מברך ואם היו פסולים לא עשה מצוה אבל בקריאת התורה מצוה היא הקריאה בין שקרא בספר כשר בין שקרא בספר פסול ואפילו קרא על פה עצמה של קריאה היא המצוה שעליה מברכין הלא תראה שהקורא בשחר קודם שיתפלל משנה או תלמוד או הלכה או מדרש מברך ואחר כך קורא או דורש הא למדת שההגייה בתורה היא המצוה שעליה מברכין וזהו ההפרש שלא הרגישו בו רוב חכמי המזרח ואמרו שהמברך וקורא בספר תורה פסול שהיא ברכה לבטלה. וראיה לדבר זה מה שאמרו רבותינו ז"ל אין קורין בחומשין בצבור מפני כבוד הצבור וכי יש פסלנות בעולם כמו פסלנות של חמשים ואפילו היה ספר תורה חסר אות אחת פסול וכל שכן חומש ולמה נתנו טעם מפני כבוד צבור והיה להם ליתן טעם מפני שהוא פסול שנמצאת ברכה לבטלה, ואם תאמר שקריאה זו בלא ברכה נאסרת וכי יש בעולם מי שעלה בדעתו לאסור קריאה בלא ברכה ואפילו על פה אלא ודאי שלא אמרו בצבור אלא על הקריאה שחייבין לקרותה בצבור שהן ג' או ז' וכיוצא בהן הוא שאין קורין בהם מפני כבוד הצבור לא מפני הברכה, ועל דוקיא זו סמכו כל אנשי המערב והיו קורין בספרי קלף בלא עבוד כלל ומברכין לפניה ולאחריה בפני גאוני עולם כגון רבינו יוסף הלוי בן מאגש ורבי' יצחק וכיוצא בהן ומעולם לא נשמע פוצה פה ומצפצף לפי שכלם בעלי בינה חכמתם מיושבת ומכוונת וידעו שאין הברכה תלויה בספר אם כשר הוא או פסול הוא אלא בקריאה בין שקרא בספר כשר או פסול כמו שביארנו, ואעפ"כ ראוי לכל צבור להיות להם ספר תורה כשר בכל הלכותיו ובו ראוי לקרות לכתחלה בצבור, ואם אי איפשר להם קורין ואפילו בפסול ומברכין מהטעם שאמרנו וכן הורה רבינו חנוך הספרדי, עד כאן לשון התשובה, ואני תמה קצת על דבריו שהוא ז"ל כתב בספרו בהלכות ספר תורה נמצאת למד שעשרים דברים שכל אחד מהם פוסל ספר תורה ואם נעשה בו אחד מהן הרי הוא כחומש שמלמדין בו התינוקות ואין בו קדושת ספר תורה ואין קורין בו ברבים, נראה מדבריו שאין קורין בו כלל. תודיעני אם דעתך מסכים על זה לדעת הרב ואם מותר לקרות בחומשין בהקבץ בבית המדרש עשרה או יותר אע"פ שנראה מדעת הרב שהשוה דין חומשים שמלמדין בהם תינוקות לספר פסול.

תשובה פליאה ממני דעת הרב בתשובתו נשגבה ולא אוכל לה והדבר מחודש בעיני הרבה מכמה ענינים האחד שאם אינו פסול לקראת ולברך בו לאי זה ענין הוא פסולו והכשרו שאין סברא לומר פסול לקרות בו לכתחלה היכא דאיפשר להם בספר כשר, וכן נמי כל מקום שאמרו אין קורין בו שיהא פירושו אין קורין בו לכתחלה במקום שיש להם ספר כשר. ועוד שהטענה בעצמה שנסמך עליה הרב והיא שעל עצמה של קריאה אנו מברכין ואפילו קרא על פה נפלאתי עליה הפלא ופלא לפי שהקריאה בעצמה שבבית הכנסת לא תקנוה בעל פה אלא בספר תורה שאלו היתה התקנה בעל פה מפני מה אין קורין בחומשין מגרע גרע חומש מקורא על פה, אבל קריאת תקנת משה ועזרא תקנה מחייבת לקרא בשני ובחמשי ובשבתות ובימים טובים ואע"פ שבירך לאלתר על קריאת פרשת הקרבנות ושנה סדר תמיד וחזר ואמר אהבה רבה ונפטר בכך מברכת התורה ואלו רצה לקראת בעלמא ולשנות פטור מלברך אפי' כן אם קרא בתורה באותן זמנים מזומנים ואפי' לאלתר חייב לברך עליה למצות קרית התקנה ואותה תקנה עיקרה לא נתקנה אלא בקריאת ספר תורה, והלכך כל שאינו קורא על הספר ובספר כשר אינו מברך שאין זה כקורא מן התקנה. והראיה שהביא משמן של גאונים יותר תמה בעיני לפי שמשם נראה לי ראיה מפורשת בהפכו דהכי גרסינן התם שלחו בני גלילא לר' חלבו מהו לקרות בחומשין בבית הכנסת לא הוה בידיה אתה שאיל בי מדרשא ופשטוה מיהא דאמ' ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו ולא היא התם מיחסר במילתיה הכא לא מיחסר במילתיה, אלמא אפי' למאן דמכשר בחומש בספר תורה חסר או פסול אין קורין בו משום דעדיפי חומשין טובא דלא מיחסרי ולא מיפסלי במלתיהו מספר תורה חסר או פסול במלתיה, ויריעה דנקט מסתברא דלאו דוקא דאפי' חסר אות אחת. ועוד דבהדיא תנן בפרקא קמא דמסכת סופרים כותבין על הקלף במקום בשר ועל הגויל במקום שער ואין רשאי לשנות והלכה למשה מסיני שאם שנה בזה ובזה פסול ואין קורין בו. ועוד שם בפר' שני מניח בין שם לשם כדי שיהא ניכר ובאותיו' כדי שלא יהו מעורבין. ואם עירב האותיות או שהפסיק באמצע השם ונעשה שם אחד כשני שמות כגון שכתב ראובן מופסק כשני שמות כזה ראו בן פסול ואין קורין בו. ועוד שנינו שם בכמה פסלנות אין קורין בו וזו היא תשובה גדולה על דבריו. גם מדבריו הוא נושב שכתב בחבורו שאין קורין בספר פסול ברבים ואיני כחולק על דבריו ועל עדותו שהעיד משום גאוני המערב אלא שאיני יורד לסוף דעתו שדבריו נראין לי כסותרין זה את זה עד שאני אומר שזו בילדותו שנאה לנו וחזר בו בזקנותו. ועם סתירת ראיותיו וטענותיו אני מורה לך הלכה למעשה לא ראיתי מי שעשה בה מעשה. גם בכפרים שאין שם ספר תורה וקורין בספרים שאינם נגללין ואינן נכתבין כהלכתן לא ראיתי מעלם מי שעשה בה מעשה שבירך בהם לא בתחלה ולא בסוף. עד כאן תשובת הרשב"א.

ואחר שמסיימין בקריאת התורה אומר שליח צבור קדיש עד לעילא. וגולל ספר תורה ויעמידנו על התפר שאם יקרע יקרע על התפר וגרסי' במגלה בפ' בני העיר אמ' ר' שפטי אמ' ר' יוחנן עשרה שקראו בתורה הגולל ספר תורה נוטל שכר כלם, כלם סלקא דעתך אלא אמר אביי נוטל שכר כנגד כלם.

ונהגו לברך את המלך ולהתפלל לשם שיעזרהו ויאמצהו על אויביו שכן כתו' ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום ושלום העיר הוא שיתפללו לשם שינצח המלך את אויביו. ואמרינן בפרקא קמא דעבודה זרה אמר רב יהודה אמ' שמואל מאי דכתי' ותעשה אדם כדגי הים כרומש לא מושל בו מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלענו והיינו דתנן ר' חנניא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות וכו'.

ואחר כך מברך את הקהל כמו שנאמר ויברך את כל קהל ישראל. ואומר אשרי יושבי ביתך וגומ' ולמנצח מזמור לדוד וגומ' ובא לציון וכל סדר קדושה ואומ' יהללו את שם ה' כי נשגב שמו לבדו וגומ' ומחזיר ספר תורה למקומו ואומר קדיש תתקבל. ואומר תפלה לדוד ומזמור שהיו הלויים אומרים באותו היום כמו שכתבנום למעלה ואומ' קדיש יהא שלמא רבה.

מנחה

תפלה זו זמנה משש שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה דברי חכמים ור' יהודה אומ' עד פלג המנחה שהוא עד סוף י"א שעות חסר רביע והוא שעה ורביע קודם הלילה. ולא איפסיקא הלכתא בהדיא כחד מניהו ואסיקנא דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. וכתב רבינו האיי והוא שיעשה לעולם כחד מניהו שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנח' ולמעלה דכיון דמיחשב אותו יום לענין תפלת המנחה אינו יכול לעשות לילה לענין תפלת ערבית. וכן אם הוא עושה כר' יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה באותה שעה.

ונקראת זאת התפלה מנחה מפני שבשעה עשירית מן היום שנברא בו אדם הראשון חטא וזהו שכתו' לרוח היום ומתרגמי' למנח יומא.

ומתחיל שליח צבור ואומ' אשרי וקדיש ומתפללין שמונה עשרה. וכתב הרב רבינו יונה באגרת תשובה שמצוה לומר בערב קודם אשרי פרשת את קרבני לחמי כמו שאומר אותה בבקר במקום שני התמידין שהיו קרבין בכל היום בבקר ובערב כדי שתחשב הזכירה כמעשה וכן הוא אומ' ונשלמה פרים שפתינו. וכן נוהגין במקצת מקומות וחוזר שליח צבור התפלה ואינו אומר ברכת כהנים. ונופלין על פניהם ואומר אבינו מלכנו וכו' ואומר ואנחנו לא נדע וכו'. ואומר קדיש תתקבל ואומר מזמור מהתלים. ואומר קדיש יהא שלמא רבה.

ערבית

תפלה זו אינה חובה שלא נתקנה אלא כנגד איברים ופדרים שלא נתאכלו ביום שקרבין והולכין כל הלילה וגרסי' בברכות בפרק תפלת השחר תפלת ערבית ר"ג אומ' חובה ור' יהושע אומ' רשות, אמ' אביי הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמ' כדברי האומ' רשות. וקיימא לן הלכתא כרבא משום דהלכתא כרב באיסורי. וכתב הריא"ף והני מילי היכא דלא צלי לה כלל אבל היכא דצלי לה חדא זימנא כבר שוייה עליה חובה ואי טעי הדר לרישא כדאמרינן אמ' רבא טעה ולא הזכיר של ר"ח ערבי' אין מחזירין אותו שאין מקדשין את החדש אלא ביום ושמעינן מינה שאם טעה בערבית בשבת או בימים טובים שמחזירין אותו, ואמרינן נמי טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים, הא דברי הכל היא דהא ליכא מאן דפליג עלה, ואפי' למאן דאמ' רשות חובה הוא דליכא אבל מצוה איכא והאידנא נהוג עלמא לשוייה חובה ע"כ. וכן כתבו כל המפרשים.

ועומד שליח צבור ומתחיל והוא רחום יכפר עון וגומ' כתב אבן הירחי לפי שהפושעים הם לוקין בין מנחה למעריב ואומר על המלקות שלשה פעמים והוא רחום על כן מכריז החזן והוא רחום יכפר עון, ומכאן תשובה למנהג ספרד שנוהגין לאומרו בשבתות ובימים טובים ואין ראוי לאומרו שכבר קדש היום ואין מלקין אותם עו,. ובצרפת ובפרובינסיא אין אומרים אותו בשבתות ובימים טובים, אך לפי מה שאומר במדרש מאי דכתיב צדק ילין בה מעולם לא לן אדם בירושלם ובידו עון הא כיצד תמיד של שחר היה מכפר על עבירות הלילה ושל בין הערבים על עבירות היום, ולפי מה דקימ' לן דתפלות כנגד תמידין תקנום ותפלת הערב אין לה סמך בקרבן שאין קרבן בלילה שנאמ' ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ואסמכוה רבנן כנגד איברים ופדרים שלא נתאכלו מבעוד יום שנאמר בהן היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה ואם נתאכלו מברב נתאכלו ואין סמך לדבר, על כן נהגו לומר והוא רחום יכפר עון שאין לנו קרבן במה לתלות זאת התפלה והוצרכו להזכיר כפרה ולפי זה נוח ויפה מנהג ספרד עד כאן. ולא יעיר כל חמתו פירוש שום דבר מחמתו והוא מלשון ולרש אין כל וכן אין לשפחתך כל בבית.

ואומר שליח צבור ברכו ועונין הקהל ברוך ה' המבורך

ואומר אחר כך ברוך אתה ה' אמ"ה אשר בדברו מעריב ערבים שנאמר ויהי ערב ויהי בקר. ואמר ערבי בלשון רבים לפי שכתוב בין הערבים. ופירש החכם ר' אברהם בן עזרא ז"ל כי בכל יום שני ערבים האחת עריבת השמש והיא ביאתו תחת הארץ והשני ביאת אורו הנראה בעבים ויש ביניהם קרוב משעה ושליש. בחכמה פותח שערים על שם פתחו שערים ויבא גוי צדיק וכתי' וזה שער השמים ואמ' שערים בלשון רבים ע"ש ודלתי שמים מי פתח. בתבונה משנה עתים כי שלשה פעמים היום משתנה דהיינו ערב ובקר וצהרים. וסמך חכמה ותבונה זה אצל זה על שם ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. ומחליף את הזמנים מיום ללילה ומלילה ליום. ומסדר את הכוכבים ר"ל על סדר שצ"ם תנכ"ל ועל סדר טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד. במשמרותם לשון חכמים הוא כדאמרינן בפ"ק דברכות שלש משמרות הוי הלילה. ברקיע כרצונו ע"ש יהי מאורות ברקיע השמים. ואמר כרצונו כי אין חכם בעולם שידע למה נסדרו על הסדר הזה ועל התכונה הזאת. בורא יומם ולילה כלומ' שהוא עתה מתמיד בכל יום המנהג הזה והסדר הזה. גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור פי' כיצד בורא יומם ולילה שגולל אור מפני חשך וכו' וזש"ה וירא אלהים את האור כי טוב כלומ' שראה שאין לו עם החשך להשתמש בערבוביא וקבע לזה תחום בביום ולזה תחום בלילה. גולל מלשון וגללו את האבן ור"ל מסיר. מעביר יום ומביא לילה ומבדיל בין יום ובין לילה כלומ' מעביר היום לצד אחד ומביא הלילה ולא שיסלק השמש ממש ויוליכנו למקום אחר אלא שמבדיל בין יום ללילה וזו היא הארץ בין זה לזה שכשיאיר לנו יחשיך למטה מן הארץ וכשיחשיך לנו יאיר למטה מן הארץ. ויש מקומת שמוסיפין לומר כאן ה' צבאות שמו חי וקיים תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד וטעות הוא כי אין זה מעין חתימה סמוך לחתימה. בא"י המעריב ערבים פירשנוהו.

אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת על שם ואהבת עולם אהבתיך. תורה ומצות חקים ומשפטים אותנו למדת על שם וזאת המצוה והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלינו ללמד אתכם וכתיב תורה צוה לנו משה וגומ'. על כן ה' אלקינו בשכבנו ובקומנו על שם ובשכבך ובקומך. נשיח בחקיך על שם עבדך ישיח בחקיך. ונשמח ונעלוז בדברי תורתך ומצותיך לעולם ועד על שם פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה. ונעלוז היא שמחה יתירה על שם יעלזו חסידים בכבוד. כי הם חיינו וארך ימינו על שם כי היא חייך וארך ימיך. ובהם נהגה יומם ולילה על שם והגית בו יומם ולילה. ואהבתך לא תסור ממנו לעולמים על שם אהבתי אתכם אמר ה' וכתיב ואוהב את יעקב. ואמר לעולמים על שם ואהבת עולם אהבתיך. בא"י אוהב את עמו ישראל כמו שאמרנו. וקורין קריאת שמע.

ואחר כך אומרים אמת ואמונה כלומר התורה שהיא אמת שנאמ' ותורתך אמת וכתיב אמת קנה ואל תמכור וגומ' והמצות שהם אמונה שנאמר כל מצותיך אמונה. כל זאת קיים עלינו בעבור כי הוא ה' אלקינו ואין זולתו. ועל שם שמסיים פסוק זה שקר רדפוני עזרני אמר מיד הפודנו מיד מלכים. דבר אחר אמת ואמונה על שם פדית אותי ה' אל אמת ועל שם רבה אמונתך ודורש במדרש תלים בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת, בנוהג שבעולם אדם מפקידין בידו פקדונות והוא מחליף את של זה בזה ואת של זה בזה אבל הב"ה אינו כן אלא ה' אמת, עמד אחד שחרית ובקש נפשו ולא מצאה או שמא מצא נפשו ביד אחר או נפשו של אחר בידו הוי ה' אל אמת, אמ' ר' אלכסנדרי בשר ודם מפקידים בידו חדשים והוא מחזירן בלויים ושחוקים אבל הקב"ה מפקידין בידו בלויים ושחוקים והוא מחזירן חדשים, תדע לך שכן הפועל הזה עושה מלאכה כל היום ונפשו יגעה עליו ושוקקה וכשהוא ישן ומשלים נפשו להב"ה ונפקדת אצלו ולשחרית היא חוזרת לגופה בריה חדשה שנאמר חדשים לבקרים רבה אמונתך. כי הוא ה' אלקינו ואין זולתו על שם אני ה' ואין עוד. הפודנו מיד מלכים פי' מפרעה וסיחון ועוג בימי משה ומשלשים ואחד מלכים בימי יהושע והוא על שם אשר פדם מני צר. הגואלנו מכף כל עריצים כמו עמלק ואחרים שעמדו עלינו לכלותנו. ואמר לשון עריצים על שם וגאות עריצי' אשפיל. האל הנפרע לנו מצרינו לשון נקמה מלשון בפרוע פרעות בישראל ומתרגם נקום נקמת בני ישראל אתפרע פורענות. המשלם גמול לכל אויבי נפשינו על שם כעל גמולות כעל ישלם חמה לצריו גמול לאויביו ולכך אמר צרינו ואויבנו ועל שם אויבי נפשי. השם נפשנו בחיים פסוק הוא כלומר שאויבינו פרשו למיתה ואנחנו פרשנו לחיים. ולא נתן למוט רגלינו הוא תשלום הפסוק כלומר שלא מתו בכורינו עם בכוריהם וזש"ה אל יתן למוט רגלך אל ינום שמרך שאותה הלילה היתה ליל שמורי' לישראל. המדריכנו על במות אויבנו על שם ואתה על במותינו תדרוך. וירם קרניו על כל שונאינו על שם ויושיעם מיד שונא ועל שם קרנו תרום בכבוד. העושה לנו נקמה בפרעה ואותות ומופתים באדמת בני חם על שם ותתן אותות ומופתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו. ואמ' נקמה על שם אל נקמות ה'. ואמר באדמת בני חם על שם נפלאות בארץ חם ובפסוק אחר ומופתים שם בארץ חם. המכה בעברתו כל בכורי מצרים על שם מכה עמים בעברה וכתיב ויך כל בכור במצרים. ויוציא את עמו ישראל מתוכם על שם ותוצא את עמך את ישראל מארץ מצרים וכתיב ויוציאנו ה' ממצרים לחירות עולם שהוציאנו מעבדות לחירות. המעביר בניו על שם ויעברו בתוך הים ביבשה, בין גזרי ים סוף על שם לגוזר ים סוף לגזרים. ואת רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טבע על שם ואת רודפיהם השלכת במצולות כמו אבן וכתיב תהומות יכסיומו וכתי' ומבחר שלישיו טבעו בים סוף. ראו בנים את גבורתו על שם וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וכתי' בתלים ויושיעם מיד שונא להודיע את גבורותיו הודו לו ושבחו לשמו על שם אשירה לה' ומתרגמינן נשבח ונודה קדם ה'. ואמר לשמו על שם הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך והם יצאו ממסגר'. ומלכותו ברצון קבלו עליהם שאמרו ה' ימלוך לעולם ועד. ומשה ובני ישראל לך ענו שירה וכו'. כבר זכרנו כל זה למעלה. מלכותך ה' אלקינו ראו בניך על הים כמו שאמרו רבותינו ז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. יחד כלם הודו והמליכו וכו' ונאמר כי פדה ה' את יעקב כבר פירשנו למעלה למה מזכירין בערבית פסוק זה. ובשחרית מזכירין פסוק גואלנו ה' צבאות שמו.

ואומר השכיבנו אבינו לשלום אמר אבינו כלומר כמו האב החומל על בנו שמשכיבו בין זרועותיו כך השכיבנו אתה בצל כנפי שלומך. והעמידנו מלכנו לחיים ולשלום אמר מלכנו והוסיף לומר לחיים על שם שמחזיר לנו נשמותינו בבקר כמו שפירשנו בברכת המפיל חבלי שינה והרי כאלו החיה אותנו ובהחזרת נשמותינו לנו תראה מלכותו עלינו שעל המתים אינה נראית אלא על החיים על דרך לא המתים יהללו יה וגומ'. ופרוש עלינו על שם פרש ענן למסך סוכת שלומך על שם באברתו יסך לך ומפרש במדרש תלים לפי שאין מצות צצית ערבית מסיף פורש סוכת שלום. ותקננו בעצה טובה מלפניך על שם גדול העצה ורב העליליה וכתיב אברך את ה' אשר יעצני וגומ'. ואמר ותקננו לפי שאין עצה מתוקנת לעמוד בלתי עצתו שנאמ' עצת ה' לעולם תעמוד. ולפי שבלילה לב האדם פנוי מעסקי העלם והוא חושב מחשבות על משכבו אנו מבקשים מאת השם ליעצנו עצה טובה. והושיענו בקרוב למען שמך על שם ויושיעם למען שמו. ואמר בקרוב על שם קרבה אל נפשי גאלה. והגן בעדנו על שם ואתה ה' מגן בעדי. והסר מעלינו אויב דבר חרב צרה רעה ויגון על שם הסר מעלי נגעך ועל שם והסירותי מחלה מקרבך. שבור שטן מלפנינו ומאחרינו על שם יפול מצדך אלף ורבבה מימינך. וכן בלילה אומר לשם שמירה וכן מלפני אוריאל ומאחרי רפאל. ושמור צאתנו ובואנו מעתה ועד עולם. כי שומרנו על שם ה' שומרך. ומצילנו אתה על שם כי הוא יצילך מפח יקוש. ויש מוסיפין לומר כאן מכל דבר רע ומפחד לילה ותוספת זה מורה חסרון כי כיון שאמר כי שומרנו ומצילנו אתה כלל בו כל נזק שבעולם. ברוך אתה ה' שומר את עמו ישראל לעד על שם הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל ומפני שהלילה צריכה שמור מן המזיקין יותר מהיום תקנו ברכה זו לבקש בה מאת השם שישמרנו מפחד בלילות. וכבר כתבנו בהקדמת הספר הזה שצריך לומ' כאן אמן מפני שברכה זו היא סוף ענין ברכות קריאת שמע.

ואומר ברוך ה' לעולם וגומ' ופסוקים מפוזרים מהתלים. וכתב הרא"ש תמה הוא על מה שנהגו שאנו מפסיקין בערבית בפסוקים וביראו עינינו וקדיש ואין לומר דסבירא לן כרב דאמר בפרק תפלת השחר תפלת ערבית רשות ולהכי אין אנו חוששין לסמוך דאם כן ר' יוחנן דמצריך לסמוך סבירא ליה דהיא חובה ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן או שמא גם ר' יוחנן סובר כמו רב ואפי' הכי מחייב לסמוך, ומנהג זה נהגו המון העם לפי שבימים הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתעכב שם עד אחר תפלת ערבית. ותקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם שמונה עשרה הזכרות כנגד שמונה עשרה ברכות של שמונה עשרה ותקנו אחריהם ברכת יראו עינינו ונפטרין בקדיש והשתא נמי שמתפללין ערבית בבית הכנסת לא נתבטל המנהג הראשון מכל מקום אין להפסיק בדברים אחרים אלא כמו שנהגו עד כאן דבריו. ובעל המנהגות כתוב זה שנהגו לומר ברוך ה' לעולם שיש בו שמונה עשרה הזכרות משום שגזרו שמד על ישראל שלא יתפללו תפלת ערבית ועל כן תקנו לומר שמונה עשרה הזכרות כנגד שמונה עשרה ברכות של י"ח ואע"ף שבטל השמד לא בטלה התקנה, תדע כי בליל שבת אין אומרים אותן מפני שאין מתפללין שמונה עשרה, ועוד הקדיש שאומר אחר שמונה עשרה הזכרות מוכיח כי כסיום תפלה דאמי.

וכתב אבן הירחי למאן דאמר תפלת ערבית חובה ובעי למסמך גאולה לתפלה אמרינן בפרקא קמא דברכות כיון דתקינו רבנן למימר השכיבנו בגאולה כגאולה אריכתא דמיא, הטעם הוא דבהשכיבנו יש בה ופרוש עלינו סוכת שלומך שהוא לשון גאולה כמו ואפרוש כנפי עליך וכתיב ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה. והראב"ד כתב דהיינו טעמ' דעבדינן גאולה אריכתא בערבית יותר משחרית משום דמחצות הלילה התחילה גאול' מצרים ונמשכה עד הבקר והויא אריכת' אבל גאול' הבקר תכף הויא וכי תקינו השכיבנו כדי לשמרם מן השטן המשחי' במצרים שנאמר בה שבור שטן מלפנינו וכו' ואע"ג דאוקימו בה ברוך ה' לעולם אע"ף שאינו מן השכיבנו משום דהוא גופיה כנגד תפלה תקנוהו כשאדם בא עיף מן השדה ואינו יכול להתפלל מתפלל ההוא תפלה דאית בה שמונה עשרה הזכרו' כנגד שמונה עשרה הילכך ליכא הפסקה בין גאולה לתפלה ואפילו קדיש לא מקרי הפסק כיון דברוך ה' לעולם במקום תפלה נתקן. והרב ר' יצחק בן גיאת כתב דלא אמרינן ברוך ה' לעולם משום דבעי למסמך גאולה לתפלה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וכבר נהגו לאומרו ומנהג אבותינו תורה היא כדאמרינן מנהג מבטל הלכה.

ואומר יראו עינינו וישמח לבנו. ברכה זו אינה פותחת בברוך מפני שהיא סמוכה להשכיבנו דבפסוקים לא הוי הפסק. וישמח לבנו ותגל נפשינו בישועתך על שם כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון וכתיב לעיל מיניה קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו. ואמר כאן לשונות אלו ואמר עוד גאולה אצל תפלה שכתו' מיד כי נחם ה' ציון גאל ישראל. ואמר בישועתך על שם שכתוב אחר כן וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו. ואמר לשון שמחה וגילה על שם יגל יעקב ישמח ישראל ועל שם ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה. וכל אלו הלשונות הם בנחמת ציון וירושלם. באמת כלומר ישועתך שנגיל בה היא באמת על שם ושכנתי בתוך ירושלם ונקראה ירושלם עיר האמת וכתיב ונטעתים בארץ הזאת באמת וכתיב ואני אהיה להם לאלהים באמת ובצדקה. ומאי היא ישועה זו שתגל בה נפשינו באמור לציון מלך אלהיך על שם משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך. ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד וזה אינו פסוק אלא המלאכים אומרים כך כדאיתא בפרקי היכלות והם כנגד הווה והיה ויהיה. ואמר ה' מלך תחלה שיש שלהמליכו תחלה על ההווה היום ואחר כך על העבר ואחר כך על העתיד. כי המלכות שלך היא על שם והיה ה' למלך על כל הארץ. ולעולמי עד תמלוך בכבוד על שם ה' ימלוך לעולם ועד. ואמר בכבוד על שם וכבודי לאחר לא אתן ועל שם העתיד ובאו וראו את כבודי. ואין לנו מלך אלא אתה על שם ומבלעדי אין אלהים ועל שם ה' מלכנו הוא יושיענו ברוך אתה ה' המולך בכבודו כמו שאמרנו. חי על שם חי ה'. וקיים על שם ותגזר אומר ויקם לך. תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד על שם אמלוך עליכם וזהו לעתיד ואמר תמיד כלומ' שלא נהיה עוד בגלות מימות המשיח ואילך. ועל כל מעשיו על שם ועמך כלם צדיקים וגומר מעשה ידי להתפאר וגם זה לעתיד.

ואומר שליח צבור קדיש עד לעילא. ומתפללין בלחש ואין שליח צבור חוזר התפלה מפני שאינה חובה כמו שאמרנו למעלה. ואומר קדיש תתקבל ונפטרין לבתיהם לשלום.

תפילת תשלומין

מי שטעה ולא התפלל שחרית ועבר חצי היום יתפלל מנחה שתים. ראשונה תפלת מנחה ושניה תשלומי שחרית. ואם טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה חמה מתפלל ערבית שתים. ראשונה של ערבית ושניה תשלומי מנחה. ואם טעה ולא התפלל ערבית עד שעלה עמוד השחר מתפלל שחרית שתים ראשונה שחרית ושניה תשלומי ערבית. ואם לא נזכר להתפלל ערבית עד המנחה כיון שעברו עליו שני זמנים של תפלות עבר יומו בטל קרבנו שלא תקנו חכמים שיחזור ויתפלל כיון שעברו שני זמני תפלות. וכן בשאר תפלות. ודוקא אם טעה בשוגג או שהיה אנוס או טרוד אבל בטל במזיד אין לו תקנה ועליו הכתוב אומר מעוות לא יוכל לתקון. וכתב גאון שאם רצה לחזור ולהתפלל תשלומי התפלה שבטל ואפילו במזיד רשאי ואין לו אלא שכר רחמים שהם רשות בעלמא אבל שכר תפלת מצוה אין לו. ויש אומרים כל מי שטעה או שנאנס ולא התפלל אפי' כמה תפלות ואפי' לאחר כמה ימים שחוזר ומתפלל כל התפלות שלא התפלל. וכתב רשב"ם שאם טעה ולא התפלל מוסף אין לו תשלומין שכיון שמזכיר בתפלה קרבן המוסף אינו ראוי להתפלל אלא בזמן הקרבת המוסף אבל שאר תפלות אע"פ שנתקנו כנגד הקרבנות מכל מקום אינו מזכיר בהם קרבנות ורחמי נינהו ולואי שיתפלל אדם כל היום.

היו לפניו שתי תפלות של מנחה ושל מוספין מתפלל של מנחה ואחר כך של מוספין. וכל המתפלל שתי תפלות אפי' שחרית ומוסף לא יתפלל זו אחר זו אלא ישהה מעט בין תפלה לתפלה כדי שתתכונן דעתו עלויי.

נשלם פירוש סדר תפלות החול בריך רחמנא דסייען

תם

סדר תפילות השבת

ערב שבת

ערב שבת נכנסין לבית הכנסת ומתפללין תפלת המנחה כשאר ימות החול אלא שאין נופלין על פניהם. ודע כי בערבי ימים טובים וביום מוצאיהם נוהגין שלא ליפול על פניהם לא בשחרית ולא במנחה וגם לאחר תפלת שחרית אין אומרים יענך ה' ביום צרה ובמקום תפלה לדוד אומרים למנצח משכיל לבני קרח כאיל תערוג על אפיקי מים. ואם חלו ערביהם או מוצאיהם בשני ובחמישי אין אומרים תחנונים של שני וחמישי וכשמוציאין ספר תורה אומר אתה הראית לדעת במקום אל ארך אפים. ובערבי שבתות וראש השנה ויום הכפורים נוהגין שלא ליפול על פניהם במנחה בלבד אבל בשחרית וביום מוצאיהם נופלין על פניהם. ובערב ראש השנה עושין מעט שינוי בשחרית שבמקום תפלה לדוד אומר למנצח מזמור לדוד הרנינו לאלהים עוזנו כדי להכיר שהוא ערב יום טוב. ובערבי ראשי חדשים וחנוכה נוהגין ליפול על פניהם בערביהם וביום מוצאיהם בין בשחרית בין במנחה והוא הדין בערב פורים אלא שביום מוצאו אין נופלין על פניהן בין בשחרית בין במנחה מפני שהוא פורים שושן. והטעם שנוהגין שלא ליפול בתחנה בימים אלו מפני שהם ימי שמחה ומועדי קדש וגם השבתות נקראו ימי שמחה כדאיתא בספרי וביום שמחתכם אלו השבתות ובערביהם כבר הובדלו העם ממלאכה וקדש היום והם אסורין בהספד ותענית ומלאכה. מה שאין כן בערבי ראשי חדשים וחנוכה ופורים שמותרין בהספד ותענית וגם בהם עצמם מותרין במלאכה ומן הדין היה ליפול גם בהם בתחנה אלא שמנעו זה מפני שקורין בהם את ההלל שגם בפורים היה ראוי לקרות את ההלל אי לאו דאמרי' התם דקריאת המגילה זו היא הלילא. ועוד מפני שראשי חדשים הוקשו למועדים שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם. וכתיב עשה ירח למועדים וימי חנוכה גם כן נקראו בדברי רבותינו ימים טובים ופורים גם כן כתוב בו שמחה ומשתה ויום טוב. והטעם שעושין יתרון לימים טובים על השבתות מפני שערבי ימים טובים וימי מוצאיהם הם ימים מעטים בשנה ולכן אין נופלין בהם בתחינה לא בשחרית ולא במנחה ואם היינו עושין כן לשבתות הרי חצי השנה לא היינו מתחננים ולא יתכן. ועוד כי ימים טובים יש להם יתרון בזה הענין מפני שקורין בהם את ההלל. תדע שהרי בשבת אומרים צדקתך ואם חל בו יום טוב או אפי' ראש חדש אין אומרים אותו מפני שקורין בו את ההלל. והטעם שנופלין על פניהם בערבי ראש השנה ויום הכפורים שחרית וביום מוצאיהם שחרית וערבית מפני שהם ימי תחנה ובקשה וגם אין קורין בהם את ההלל אבל בערביהם אין ראוי ליפול בהם בתחנה מפני שכבר קדש היום כמו שאמרנו.

העושה מלאכה בערב שבת מן המנח' ולמעלה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם. וכתב אבי העזרי דוקא העושה מלאכה להשתכר אבל אם מתקן בגדיו וכליו לצורך שבת ויום טוב מותר. ומשמע מסוף דבריו שאפי' אם אינה מלאכה להשתכר אם אינו עושה לצורך שבת אסור. וכת' הרא"ש וכן מי שכות' ספרים לעצמו דרך למודו מותר כל היום.

ומקדימין להתפלל ערבית של שבת מבעוד יום יותר משאר ימות החול כדאמרינן עיולי יומא מקדימינן ליה דאמר ר' יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריה שהיתה יושבת בעמק ובעוד יום גדול היה נראה להם ערב. וכת' בה"ג שקבלת שבת תלויה בהדלקת הנר שכיון שהדליק חל עליו שבת ואסור במלאכה. והתוספות כתבו שאינה תלויה בהדלקת הנר שאפי' לאחר שהדליק של שבת לא חל עליו שבת אלא תלויה בתפלת ערבית שמשהתפלל ערבית חלה עליו שבת. וכתבו התוספות שמפלג המנחה ולמעלה יכול להדליק הנר ולקבל שבת בתפלת ערבית רק שימתין לקרות ק"ש עד עונתה שהוא צאת הככבים ואין בזה ובלבד שלא יקדים שאין זו הקדמה כיון שמקבל עליו השבת באותה שעה, כי יכול אדם לקבל עליו שבת מבעוד יום ובלבד מפלג המנחה ולמעלה ומשהתפלל אסור במלאכה שהרי קבל עליו השבת.

ואם הוא יום המעונן וכסבור הוא ששקעה חמה ועדיין לא שקעה וקבל עליו השבת יכול הוא להדליק ולהוסיף שמן בנרות מפני שקבלה זו היתה בטעות. ואומר במדרש זכור ושמור זכור בים ושמור ביבשה. פירוש בים שאין שם צל בתים ואילנות ונראה שהוא יום גדול אף כשהוא סמוך לחשכה זכור השבת בכניסתו וקבל אותו מבעוד יום. ושמור ביבשה כלומר בעיר ביבשה לאחר עד שתחשך לפי שאף כשהוא יום גדול דומה שהוא סמוך לחשכה. שמור לשון המתנה כמו ואביו שמר את הדבר. וכן שומרת יבם וכן כתו' במכלתי' זכור מלפניו ושמור מאחריו. ומצאתי כתוב מנין שמוסיפין מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנא' שבתון שבת קדש. וכתיב קרא אחרינא שבת שבתון היא לכם.

ערבית

נוהגין ברוב המקומות בספרד לומר והוא רחום כשאר הימים. וכבר כתבנו למעלה בשם אבן הירחי שני טעמים על שנהגו לאומרו ולפי הטעם הראשון אין ראוי לאומרו בשבת ולפי הטעם השני ראוי לאומרו. וגם רב נחמן כתבו.

וקורין ק"ש בברכותיה כשאר ימות החול בלא גירוע ובלא תוספת עד והושיענו בקרוב למען שמך. וחותמין ופרוש עלינו סוכת שלום בא"י הפורש סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלם. ואין חותמין שומר את עמו ישראל לעד מפני שאומ' במדרש שבשבת אין צריכין שמיר' שהשבת שומר. ועוד דאמרינן בירושלמי הא דתימ' בחול אבל בשבת אומר ופרוש עלינו סוכת שלום. וכן כתבו הגאונים. וכן נוהגין במקצת מקומות לאפוקי ממנהג אישביליא וטליטלה שנוהגין לחתום בשבת כמו בחול ולא יתכן. ואיני יודע למה חותמין בימים טובים ופרוס עלינו ובשבתות כשאר ימות החול.

ונוהגין לומ' פסוק ושמרו בני ישראל וגו' בין גאולה לתפלה לומ' שאם ישמרו ישראל את השבת כראוי מיד נגאלין. וכת' אבן הירחי ואומרי' בצרפת בשבתות ושמרו בני ישראל וגו' ובשאר מועדים אלה מועדי ה' וגו' וידבר משה את מועדי ה' וגו' תכף לחתימת הפורש סוכת שלום עלינו כלומר שיפרוש סוכת שלומו עלינו אם נשמרהו כראוי. וכן ייסד החכם ר' אברהם בן עזרא ז"ל פיוט לשבת כי אשמר' שבת אל ישמרני אות היא לעולמי עד בינו וביני ע"כ.

וברוב המקומות בספרד נוהגין לומר אחר פסוק ושמרו בני ישראל ברכת יראו עינינו וישמח לבנו אלא שמשנים בפתיחתה במקום יראו עיניו אומרים ישמחו השמים ותגל הארץ. ובימים טובים אינם אומרים אותה ואיני יודע למה נשתנו שבתת מימים טובים לומר בהם ברכה זו. והרב רבינו יעקב בן הרא"ש כת' שאין ראוי לאומרה אף בשבתות שלא תקנו ברכה זו בחול אלא לפי שתקנו לומר פסוקים שיש בהם שמונה עשרה הזכרות תקנו לומר ברכה אחריהם וכיון שאין אומ' פסוקים בשבת למה יאמרו הברכה שתקנו בשבילם ואדני אבי הרא"ש לא היה עונה אחריה אמן מפני שהיה אומר שהיא ברכה לבטלה ע"כ. וכן כתב אבן הירחי, וכן כתב רב נטרונאי והאריך הרבה וסיים בדבריו אתו רבנן בתראי ותקינו בתר שומר את עמו ישראל לעד למימר פסוקי דאית בהן שבתות וזמירות וכיון דאמרינן פסוקי תקינו בתרויהו ברכה ודבר זה בחול אבל בשבת כיון דשכיחי מזיקין וצריכי ישראל למיעל לבתיהון מקמי דליחשך אי נמי מקמי אעקורי שרגא סלקוה לתוספת שהוסיפו ואוקמוה אדתנן ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה וכן המנהג בישיבה שלנו ובבית רבי' שבבבל שאין לומר שומר את עמו ישראל לעד וחותמין במקומו הפורש סוכת שלום וקדיש לאלתר.

ומתפללין אבות וגבורות וקדושת השם ואומרים אתה קדשת את יום השביעי לשמך על שם ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת וזהו לשמך. תכלית שמים וארץ על שם ויכלו השמים והארץ. וצריך להפסיק מעט בין לשמך לתכלית כדי שלא יהא כחוזר למעלה חלילה וחס. וברכתו מכל הימים על שם ויברך אלקים את יום השביעי. וקדשתו מכל הזמנים על שם ויקדש אותו. וכתב רבינו סעדיה כי ברכת השבת וקדושו הוא על שומרי השבת שיהיו מבורכים ומקודשים והחכם ר' אברהם בן עזרא ז"ל פי' כי הברכה תוספת טובה שיתחדש בגופות יתרון כח בתולדת ובנשמה יתרון השכל וקדש אותו שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים. והרמב"ן פירש בדרך הפשט כי יום השבת מבורך וקדוש כי צוה בזכירה לברך אותו ולהדרו וצוה בשביתה שיהיה לנו קדוש ולא נעשה בו מלאכה. וכן כתוב בתורתך ויכלו השמים והארץ וגומר ויש אנשים שאין אומרין ויכלו אלא מתחילין ויברך אלקים את יום השביעי. ויותר נכון לאומרו דגרסינן בפרק כל כתבי הקדש אמ' רב ואיתימ' ר' יהושע בן לוי אפי יחיד המתפלל צריך לומר ויכלו ואמר רב המנונא כל המתפלל ואמר ויכלו מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להב"ה במעשה בראשית שנאמר ויכלו אל תקרי ויכלו אלא ויכלו. פי' הב"ה והוא אמ' שהעיקר לאמרו לפי שמורה כאלו נעשה שותף. ויש לדחות שאין להוכיח מכאן שצריך לאמרו שזה שאומר אפי' יחיד המתפלל צריך לומר ויכלו ר"ל אחר תפלתו כמו שאנו עושין בצבור ומיהו אפילו הכי טוב הוא לאמרו בתפלה.

ישמחו במלכותך על שם וביום שמחתכם ובמועדיכם ואמרינן בספרי וביום שמחתכם אלו השבתות. ואמר במלכותך על שם בני ציון יגילו במלכם. שומרי שבת על שם ושמרו בני ישראל את השבת. קוראי עונג על שם וקראת לשבת עונג. עם מקדשי שביעי כלומר עם משמרי שבת בקדושה והוא על שם וקדש את יום השבת. כלם יתענגו וישבעו מטובך על שם ויאכלו וישבעו וישמינו ויתעדנו בטובך הגדול. והשביעי רצית בו וקדשתו על שם ויקדש אותו. חמדת ימים אותו קראת שנאמר ויכל אלהים ביום השביעי ומתרגמינן בירושלמי וחמיד ה' ודומה לו נכספה וגם כלתה וכן ותכל נפש דוד. פ"א והשביעי רצית בו וקדשתו מפני שהוא יום חמדת ימים אותו קראת זמנת וקדשת ודומה לו וישראל מקוראי וכן ראו קרא ה' בשם בצלאל. כך נראה לי מפני שלא מצינו בתורה מפורש שהשם קראו חמדת ימים.

אלקינו אלקי אבותינו רצה נא במנוחתנו על שם תשבתו שבתכם ומתרגמינן תנוחון נייחכון ועל שם ששבת וכנסת ישראל נקראו כלה והב"ה נקרא חתן אנו אומרים לו תתרצה שנהיה ככלתך ותנוח כלתך בך כדאיתא במדרש רות בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך מכאן שאין לאשה מנוח אלא באישה. וקדשנו במצותיך פירשנוהו בברכת נטילת ידים. ותן חלקנו בתורתך ע"ש חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך ועוד על שם שכתוב בקהלת כי היא חלקך בחיים גבי אשה כלומר התורה אצלך כמו אשה ארוסה ואומר במדרש תלים כי חלק ה' עמו כאיניש דאמר נפלה פלניה לפלן. ושבענו מטובך על שם וישבעו ויתענגו בטובך. ושמח לבנו בישועתך על שם נגילה ונשמחה בישועתו. וטהר לבנו לעבדך באמת על שם לב טהור ברא לי אלקים. ואמ' באמת על שם וה' אלקים אמת. והטעם שאנו חפצים לעבדך באמת ואתה תסייענו והוא על דרך בא ליטהר מסייעין אותו. והנחילנו ה' אלהינו באהבה וברצון שבת קדשך כלומר בשביל האהבה שאהבתנו כשנתת לנו את השבת כשהיינו במדבר כמו שאמר זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך וגו'. וברצון שבת קדשך כלומר בשביל האהבה שאהבתנו כשנתת לנו את השבת כשהיינו במדבר כמו שאמ' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך וגו' וברצון בשביל שרצית שידחו הקרבנות את השבת. ויש מפרשים וברצון לפי שאין בשבת שעיר לחטאת אלא שני כבשים בלבד. וביום טוב אומר במקם באהבה וברצון בשמחה ובששון כמו שאפרש בוהשיאנו. וגם בשבת עם יום טוב אומר בשמחה ובששון על שם וביום שמחתכם ובמועדיכם ואמרי' בספרי שמחתכם אלו השבתות. הרי שגם בשבת נופל לשון שמחה. ואמר שבת קדש על שם ואת שבת קדשך הודעת להם. וינוחו בו ישראל מקדישי שמך על שם וינח ביום השביעי וכתי' למען ינוח. ובי"ט אומר וישמחו בך על שם ושמחת בחגך וגם בשבת עם יום טוב אומר וישמחו כמו שאמרנו שגם בשבת נופל לשון שמחה. ברוך אתה ה' מקדש השבת שנאמר ויקדש אותו כי השם מקדשו ולא ישראל. ומפרש במסכת סופרים כי הטעם שבחתימת שבת אין מזכירין ישראל כמו בימים טובים אלא בשבת בלבד מפני ששבת קדמה לישר' שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש וכתיב ראו כי ה' נתן לכם השבת שהיה כבר. ואומר שלש אחרונות.

ואחר כך אומר שליח צבור ויכולו ואע"פ שאמרו אותו בתפלה תקנו לאמרו פעם אחרת בקול רם ומעומד לפי שהוא עדות להב"ה שברא שמים וארץ בששה ימים וביום השביעי שבת ממלאכתו. ועדות מעומד שנאמר ועמדו שני האנשים ודרשינן אלו העדים שצריך שיעידו ביחד ומעומד ולכך צריך שיאמרו אותו ביחד ומעומד. וכתב אבן הירחי שמעתי כי הר"מ במז"ל הצריך לאמרו מעומד כשאדם מקדש בביתו מטעם זה שאמרנו עד כאן. ולפי דעתי כי אין צורך כי על פי שנים עדים יקום דבר. ואמרינן בפרק כל כתבי אמר רב חסדא אמר מר עקבא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו שני מלאכים המלוין לו לאדם מניחין ידיהם על ראשו ואומרין לו וסר עונך וחטאתך תכופר. והטעם שאומ' פסוק זה מפני שכתוב בענין עדות אם לא יגיר ונשא עונו וזה שאמ' ויכלו לא עכב העדות כמו שאמרנו לפיכך יוסר אותו עון מעליו. ובמדרש אמר טעם אחר בגזרה שוה שבויכולו כתיב שלשה פעמים אשר ובפסוק ויקחו אליך פרה אדומה כתו' שלשה פעמים אשר כשם שפרה מכפרת כך האומר ויכלו שלשה פעמים מתכפר. ועוד טעם אחר לויכלו שאומר אחר התפלה לפי שכשחל יום טוב בשבת אין אומ' ויכלו בתפלה מפני שמתפללין אתה בחרתנו ולכן צריך לאמרו אחר שהתפלל ועל אותה שבת שצריך לאמרו אחר תפלה תקנוהו כמו כן בכל השבתות. ועוד טעם אחר כמו שאמרנו למעלה כל האומר ויכלו בערב שבת כאלו נעשה שותף להב"ה במעשה בראשית וגם כן אנו צריכין לשתף כל ישראל גדולים וקטנים טף ונשים ולכך אומרו בתפלה ואומרו אחר התפלה כמו ברכה מעין ז' בשביל עם שבשדות ואומרו בביתו בשביל בני ביתו כדאמרינן נמי בפרק ערבי פסחים למה ליה לקדושי בביתא לאפוקי בניו ובני ביתו דלא אתו לבי כנשתא נמצא שכל ישראל שמעו ויכלו.

יש שואלין מה ראו חכמים לתקן בשבת שלש תפלות משונות זו מזו אתה קדשת וישמח משה ואתה אחד, וביום טוב לא תקנו אלא אחת אתה בחרתנו לערבית ולשחרית ולמנחה. ויש לומר מפני ששבת נקראת כלה והב"ה נקרא חתן תקנו אתה קדשת על שם הקדושין שנותן החתן לכלה. ואחר כך ישמח משה על שם שמחת החתן בכלה. ואחר כך מוסף על שם התוספות שמוסיף החתן על כתובת הכלה או אי נמי על שם שמקריבין קרבנות כעין סעודת מצוה. ואחר כך אתה אחד על שם שמתיחד החתן עם הכלה. והר' קלונימוס כתב טעם אחר ששלש תפלות אלו הן כנגד שלש שבתות שבת בראשית ושבת של מתן תורה דכולי עלמא מודו דבשבת נתנה תורה ושבת שלעתיד. וכן הוא הפירוש אתה קדשת מיירי בשבת בראשית, וישמח משה מיירי בשבת מתן תורה, ואתה אחד מיירי בשבת שלעתיד שאז יהיה ה' אחד ושמו אחד. ואם תאמר הא קיימ' לן כי פסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום חמישי ואם כן יום מתן תורה יבא ביום ששי והיכי אמרינן דביום שבת נתנה תורה. ויש לומר דקיימ' לן נמי אייר דההיא שתא עבורי עברוה כלומר הוסיפו יום אחד.

ואומר שליח צבור ברכה זו שהיא מעין שבע ברוך אתה ה' אלקינו ואלקי אבותינו וכו' אל עליון קונה שמים וארץ פסוק הוא ואומר אותו על שם שביום שביעי השלים מלאכתו וקנה שמים וארץ. מגן אבות בדברו על שם אל תירא אברם אנכי מגן לך. מחייה מתים במאמרו על שם כה אמר ה' הנני פותח את קברותיכם וגו'. האל הקדוש שאין כמוהו על שם כי קדוש אני ה' ועל שם ומי כמוני יקרא וכתי' אין כמוך באלים ה'. המניח לעמו בשבת קדשו ע"ש תשבתו שבתכם ומתרגמינן תנוחון נייחכון ועל שם ואת שבת קדשך. כי בם רצה להניח על שם ורציתי אתכם. לפניו נעבוד ביראה ופחד ע"ש עבדו את ה' ביראה. ונודה לשמו בכל יום תמיד על שם יודו לשמך. מעין הברכות וההודאות לשון חכמים הוא. אדון השלום על שם עושה שלום. מקדש השבת על שם ויקדש אותו. ומברך השביעי על שם ויברך אלקים את יום השביעי. ומניח בקדושה לעם מדשני עונג כמו והיה דשן ושמן ור"ל מקבלי הנאה דרך תענוג כמו שנאמר וקראת לשבת עונג וזהו באכילה ושתיה וכסות נקיה והוא על שם ותתענג בדשן נפשכם. זכר למעשה בראשית צוה לנו את השבת שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת ונותן טעם למה כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. ואינו אומר זכר ליציאת מצרים ואע"פ שכתוב גבי שבת וזכרת כי עבד היית במצרים מפני שעיקר מצות שבת אינה אלא על שם ששבת כי השבת היה קודם יציאת מצרים. אבל בקדוש של שבת הוא מזכיר שניהם. ובקדוש יום טוב אינו אומר כי אם זכר ליציאת מצרים בלבד כי המועדים לא נצטוו בהם אלא זכר ליציאת מצרים לא זכר למעשה בראשית.

וכיצד היא ברכה זו מעין שבע מגן אבות בדברו כנגד מגן אברהם. מחייה מתים במאמרו כנגד מחייה המתים. האל הקדוש שאין כמוהו כנגד האל הקדוש. המניח לעמו ביום שבת קדשו וגו' כנגד רצה נא במנוחתינו. לפניו נעבוד ביראה ופחד כנגד רצה שהוא עבודה. ונודה לשמו כנגד מודים. לאדון השלום כנגד שים שלום. ואומר רצה נא במנוחתנו וכו' וחותם בא"י מקדש השבת. ואומר קדיש תתקבל. וכתב אבי העזרי שאין ליחיד לומר ברכה זו שלא נתקנה אלא משום סכנת מיזקין שבתי כנסיות שלהם היו בשדות ותקנו אותם בשביל בני אדם שמאחרין לבא שיסיימו תפלתם בעוד ששליח צבור מאריך כדאיתא בפרק במה מדליקין יום טוב שחל להיות בשבת שליח צבור היורד לפני התיבה ערבית אינו מזכיר של ים טוב בברכה מעין שבע. ומסיק טעמא משום בדין הוא דאפילו בשבת לא בעי למימרה ורבנן הוא דתקינו משום סכנה מאי דתקון תקון ומאי דלא תקון לא תקון אלמא שאין להוסיף על מה שתקנו ולא נתקנה אלא בצבור כדמשמע לישנא דשליח צבור היורד לפני התיבה ערבית אלמא שלא נתקנה אלא לשליח צבור. ותו אנן דלית לן סכנה לא אמרינן לה אלא משום מנהג אבותינו. והרי"ף כתב שאם רוצה היחיד לאמרה אומרה שגם כן יש לחוש משום סכנת מזיקין. ויש לומר כי בשאר לילי החול היו עסוקין כל איש במלאכתו וכשגמר מלאכתו מתפלל ערבית בביתו ולא היו באים לבית הכנסת ולפיכך אין שם חשש אבל בלילי שבתות היו באין לבית הכנסת וחששו חכמים משם סכנת מזיקין כי בלילי שבתות ובלילי רביעיות רגילין מזיקין לבא בישוב. וגם בלילי יום טוב לא הוצרכו לתקן ברכה זו שהרי אין שם סכנה אלא בשני לילות אלו שאמרנו. והטעם מפני שכל שאר הלילות בני הכפרים משכימין ומעריבין בלילה משם ספר תורה שבליל שני משכימין ליום הכניסה לשמוע קריאת התורה, ליל שלישי חוזרין לבתיהם, ליל רביעי נשארין בבתיהם, ליל חמשי משכימין ליום הכניסה, ליל ששי חוזרין לבתיהם, ליל שבת כל אדם בביתו, ובשבת לאחר אכילה באין בני הכפרים שבתוך התחום לשמוע הדרשא במוצאי שבת חוזרין לבתיהם. והיינו דאמרינן בתעניות ונתתי גשמיכם בעתם אלו לילי רביעיות ולילי שבתות שאין בני אדם מצויין בדרכים. וכתב בעל משמרת המועדות שאף בשבת אחר יום טוב אומר ברכה מעין שבע שהרי יש שומרי גנות ופרדסי' שמאחרין לבא בשאר ימות השנה.

מי שטעה בליל שבת ופתח באתה חונן ולא הזכיר של שבת אם נזכר בתוך תפלתו גומר אותה ברכה שנזכר בה וחוזר ואומר של שבת ואם לא נזכר עד שעקר את רגליו חוזר ומתפלל שבת. וכן כתב רב עמרם רב משה גאון כתב שאם טעה ולא הזכיר אתה קדשת אם שמע משליח צבור מגן אבות בדברו שהיא ברכה אחת מעין שבע מראש ועד סוף יצא ידי חובתו, ורב נטרונאי כתב שאפי' לא התפלל כלל אתה קדשת ושמע מש"צ מגן אבות בדברו מראש ועד סוף יצא ידי חובתו. וכתב הרב ר' יעקב בן הרא"ש כיון שמחזירין אותו אם לא הזכיר של שבת היאך יוצא בברכה אחת מעין שבע ולא דמי למה שכתב בהלכות גדולות יחיד שלא הזכיר של ראש חדש ושמע משליח צבור התפלה מראש ועד סוף שיצא דשאני התם ששומע כל התפלה אבל הכא היאך יצא בברכה מעין שבע במקם שבע ויותר קשה לרב נטרונאי שאמ' שיוצא בה ואפילו לא התפלל כלל דלא קיימ' לן כרבן גמליאל דאמר שליח צבור פוטר היחיד אלא בראש השנה ויום הכפורים אבל בשאר ימות השנה לא עכ"ד. ועוד נראה לי שאינו יוצא ידי חובתו בברכה מעין שבע מטעם אחר שכיון שאפילו בשבת לא בעי למימרה שלא תקנוה אלא משום מזיקין ואם חל יום טוב בשבת אינו אומ' בה בשל יום טוב כמו שאמרנו למעלה אינו יוצא בה ידי חובתו וחוזר ומתפלל שבע ברכות. וכן מצאתי בתשובת הגאונים שאם שכח אתה קדשת שמחזירין אותו.

ומקדש ש"צ בבית הכנסת על כוס של יין כדי להוציא אורחים ידי חובתן שאוכלין ושותין בבית הכנסת כמו שנפרש לקמן. ומברך על היין תחלה כבית הלל שאמרו מברך על היין ואחר כך מברך על היום שהיין גורם לקדוש שיאמר. דבר אחר ברכת היין היא תדירה וברכת היום אינה תדירה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ואומר עליו קדוש היום כדאמרינן בפרק ערבי פסחים זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין שמצינו זכירה על היין שנא' זכרו כיין לבנון, נזכירה דודיך מיין. אין לי אלא ביום בלילה מנין תלמוד לומר את יום את לרבות הלילה. ביום מאי מברך אמר רב יהודה אמר רב בורא פרי הגפן. וקורהו שם קדושא רבה מפני שהיא לעולם ראשון לכל הברכות שהוא ברכ' הנהנין וכמו תרומה גדולה שהיא ראשונה לכל התרומות כי תרומת מעשר גדולה ממנה שהיא א' מעשרה וזו היא תרי ממאה. ויש אומרים מפני שהוא קטן קורא לו קדושא רבא כמוח שקורין לסומא סגיא נהור. ולפי שכל המועדים נקראו שבתות תניא לילי שבת ולילי יום טוב יש בהן קדושא על הכוס. פי' שמזכיר קדושת שבת ויום טוב מה שאין כן ביום שבת וביום טוב שאין בהם קדושה על הכוס שאין אומרין אלא בורא פרי הגפן בלבד כמו שאמרנו.

ומתחיל ואומר בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו וכו'. ומקשי בירושלמי גבי כל הברכות פותחות בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחבירתה והרי קדושא פירו' שהיא סמוכה לבפ"ה ולמה פותח בה בברוך ומתרץ שניא היא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום שאינו אומ' בורא פרי הגפן. פירוש ולפיכך פותחת בברוך מידי דהוה אהבדלה דלא מקריא סמוכו' משום דלפעמים מפזרין כמו שנפרש שם. ומקשי והרי סופה א"ר מונא טופס ברכות כך הוא, א"ר יודן מטובע קצר פותח ברוך ואינו חותם בברוך מטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך. פי' והרי סופה דברכה זו שהיא כמו ברכת המצות שאינה חותמת בברוך ומתרץ טופס ברכות כך הוא פירוש בעבור שיש בה אריכות דברים חותמת בברוך.

והטעם שאין אומרים בשבת אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון כמו בימים טובים לפי שבמרה נצטוו על השבת שנאמר שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו ואמרו ז"ל שבת ודינין במרה אפקוד ועדין לא בחר בהם הב"ה עד שנתן להם התורה אבל כשנצטוו על ימים טובים כבר נתן להם התורה ובחר בהם ולכך אין אומרים בשבת אשר בחר בנו. וגם רוממנו מכל לשון לפי שהוא על שם ארוממך ה' כי דיליתני כלומר נסים גדולים עשית לי שדילתני על אויבי ולכן ארוממך. וימים טובים נצטוו בהם על ידי נסים ונפלאות שעשה עמהם הב"ה אבל שבת לא נצטוו בו על ידי נסים ונפלאות אלא על שם ששבת בו ממלאכה ולכך אין אומרים בשבת ורוממנו מכל לשון. ומזה הטעם אומרים גם כן בתפלות ימים טובים אתה בחרתנו וכו' ורוממתנו. ורצה בנו על שם ורציתי אתכם. ושבת קדשו על שם ואת שבת קדשך הודעת להם. באהבה על שם כי מאהבת ה' אתכם וגו'. הנחילנו שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם הרי שהשבת נחלה לנו. זכרון למעשה בראשית פירשנוהו למעלה ברכה מעין שבע. תחלה למקראי קדש פי' שהשבת מוזכר בפרשת המועדים קודם לכולם. זכר ליציאת מצרים שכל המועדים הם זכר ליציאת מצרים. והרמב"ן פירש שהשבת עצמו זכר ליציאת מצרים כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול על כן כתב בדברות שניות וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת שאם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהוא לך לראיה ולזכות והנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית. עד כאן דבריו. כי בנו בחרת שנאמר ויבחר בכם. ואותנו קדשת מכל העמים שנאמ' ולהיותך עם קדוש. ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו ברוך אתה ה' מקדש השבת פירשנוהו ברצה נא במנוחתינו.

ענין סברי מרנן רבו בו הטעמים יש אומרים שהטעם על שם דאמרינן בסנהדרי' בפ' נגמר הדין היו מוציאין אותו לסקלו והיו משקין אותו כוס של יין חי בקורטי לבונה כדי שתטרף דעת עליו. פי' ולא ירגיש בענין הסקילה ויש רמז לזה היין מן הפסוק שנאמר ויין ענושים ישתו פירו' יין של אותם שעונשין אותם בדין ישתו. על כן אומר סברי מרנן כלומ' היש בדעת מורי ורבותי שזה הכוס לחיים ולא למות לברכה ולא לקללה ולא יהיה כאותו שנגמר דינו והם עונין לחיי לחיים יהיה ולא למות. עוד שמעתי טעם אחר ואתיא כמ"ד עץ שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה ולפיכך נקנסה עליו מיתה ולכן הוא אומר סברי מרנן היש בדעתכם שזה הכוס הוא לחיים ולא למות כאותו של אדם הראשון והם עונין לחיי לחיים יהיה ולא למות. ויש אומרי' טעם אחר ע"ש דאמרינן בפרק כיצד מברכין בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי ועכשיו שבית הבליעה פנוי הוא אומר היש בדעתכם רבותי לשמוע הברכה ולכוין דעתכם לצאת בה ידי חובה והן עונין לחיי בלשון תלמוד רוצה לומ' הן. וזהו הנכון שבכולם. גם יתכן לומר שהוא נוטל רשות מן היושבים אם ישתה תחלה וכן הוא הפירוש סברי מרנן כלומר ברשותכם ובדעתכם רבותי שאברך בורא פרי הגפן ואשתה תחלה והם עונין לחיי כלומר הן שתה תחלה. וכתב הר' יעקב בן הרא"ש ז"ל ונוהגין בכל המקומו' שש"צ מקדש בבית הכנסת ואני תמה היאך נתפשט זה המנהג דהא קימ' לן כשמואל שאין קדוש אלא במקום סעודה ולדידיה אין מקדשין בבית הכנסת אלא דאפוקי אורחי' דאכלי ושתו בבי כנסתא דלדידהו הוי מקום סעודה וכיון דהשתא ליכא אורחים דאכלי התם קרוב הדבר להיות ברכה לבטלה, והמקדש בבית הכנסת אין לו לשתות מיין של קדוש כיון שאינו יוצא שאינו לו במקום סעודה אסור לטעום עד שיקדש במקום סעודתו אלא יתן לתינוק ושפיר דמי דהא דאמרינן המברך צריך שיטעון לאו דוקא הוא אלא הוא הדין נמי אם טעים אחר שפיר דאמי, ורב נטרונאי כת' מקדשין בבית הכנסת אע"פ שאין אוכלין שם ואע"פ שאין קדוש אלא במקום סעודה אפי' הכי מקדשין בה מפני שהטעמת יין של קדוש של שבת רפואה היא ומה שטועמים כל הצבור לא שחובה היא לטעום אלא שחובה לשמוע קדוש בלבד וכיון ששמעו הצבור הקדוש יצאו ידי חובתן ואין צריך לטעום וזה שמקדש ונותן לצבור משום רפואה ליתן על עיניהם דאמרינן פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ובמאי מהדר ליה בקדושא דבי שמשא הילכך כיון דאיכא מן הצבור דלית להו יין תקינו לקידוש בבית הכנסת על היין משום רפואה, וכל דבריו תמוהין מה שכתב שיוצאין בשמיעה בלא טעימה תמה על עצמך היאך יוצאין אפי' בטעימה כיון שאינו מקום סעודה ולא עוד אלא שאסור לטעום כדפרישית לעיל. וגם מה שכתב שתקנו לקדש משום רפואה זה לא מצינו שלא תקנו אותו אלא משו' אורחים וכיון דליכא אורחים ראוי היה שלא לקדש ואי איישר חילי אבטליניה, וכן כתב רבי' האיי שאם אין אורחים אין מקדשין בבית הכנסת עד כאן דברי הרב רבינו יעקב. והרב רבינו יונה כתב דאינה ברכה לבטלה דהא דאמרינן אין קדוש אלא במקום סעודה היינו דרבנן ואסמכוה אקרא וקראת לשבת עונג ועיקר הקידוש מן התורה הוא מתחלתו כדאמרינן זכרהו על היין בכניסתו הילכך כיון שיש בני אדם שאינם יודעין לקדש נהגו לקדש בבית הכנסת כדי שיצאו ידי קידוש מן התורה שהוא עיקר ואע"פ שלא יצאו ידי קידוש דרבנן. ועוד מצאתי כתוב לאחד מן החכמים סייע למנהגנו וזה לשונו כיון דקיימ"ל כשמואל והוקבע הקדוש בבית הכנסת לצאת אורחים ידי חובתן אנן נמי השתא אפי' במקומות דליכא אורחי' יש לנו לקדש שם ממנהג חכמים הראשונים, וכן בשאר ענינים השאירו הגאונים מנהג הקדמונים במקומו אע"פ שבטלה הטבה שעליה היתה התקנה כגון בברוך ה' ויראו עינינו אע"פ שנראה הפסק בין גאולה לתפלה כיון שתקנוהו הראשונים על דבר אע"פ שבטל הדבר התקנה לא זזה ממקומה וכן בענין הקידוש בבית הכנסת. וגם יש בזה פרסום גדול וקדוש השם והודאה לשמו לברכו במקהלות שנאמ' במקהלות ברכו אלהים ואין בזה משום ברכה לבטלה כיון שמסדרין שם הברכות בפני כל העם בקיאין ושאינן בקיאין ודומה לזה גם כן מה שנהגו הראשונים להדליק נרות של חנוכה בבית הכנסת כדי לפרסם הנס בפני כל העם ולסדר הברכות לפניהם גם שיצאו ידי חובתן הרואים שאין להם בית לברך שם. וגם זה הענין תמצאנו מבואר היטב בתשובת שאלה להרמב"ם ז"ל שכתבנוה בתפלת החול.

וכתב הרא"ש הא דאמרינן לאפוקי אורחים דאכלי ושתו בבי כנשתא לאו דוק' בבי כנשתא ממש דהא אמרינן במגלה בפרק בני העיר בתי כנסיות אין אוכלין ושותין בהם ואין נאותין בהן ואין נכנסין בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואין לומר דהכא בבתי כנסיות של בבל עסיקינן דקתני התם דעל תנאי הם עשוים דהני מילי בחרבנן אבל בישובן לא דקאמ' התם רבינא ורב אדא לא היו רוצים ליכנס בבית הכנסת מפני הגשמים אי לאו דשמעתא בעיא צילותא, אלא הכא מיירי בחדרים שאצל בית הכנסת ואידי דשיכי לבי כנסתא קרי להו בי כנסתא כדאמרינן בפרקא קמא דיומא בית הכנסת שיש בה דירה לחזן ושם היו אוכלין האורחים ושומעין הקדוש בבית הכנסת עד כאן דבריו.

במה מדליקין

ולאחר הקדוש נהגו לומר משנת פרק במה מדליקין מפני שיש בה דיני הדלקה ושלשה דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה. ומה שלא נהגו לומר דיני הטמנה במה טומנין וכירה שהסיקוה משום טורח ציבור אינמי מפני שנר שבת הוא משום שלום הבית הוצרך להזהיר עליו יותר. ושמעתי שיש מקומות שאומרים פרק זה בין המנחה לערבית וישר בעיני כי קריאתו אחר ערבית מה תועיל. ילך אדם ויתקן את פתילותיו ואת נרותיו ויעשה מלאכה. מה שהיה היה. אבל כשקורא אותו בין המנחה לערבית אם שכח מלתקן ילך ויתקן. וכתב הרב ר' יעקב בן הרא"ש ובאשכנז נוהגין שלא לאמרו ביום טוב שחל להיות בערב שבת מפני שאינו יכול לומר עשרתן.

במה מדליקין ובמה אין מדליקין משום דקיימא לן דהדלקת נר בשבת מצוה כמו שנפר' לקמן וקיימ"ל דהבערה וכבוי ודבר הגורם כבוי אסורין לפי' כתבו הפתילות שאין דרכן למשוך השמנים והפתילות שדרכם למשוך. וגם כתבו השמנים שהם יפים להמשיך אחר הפתילה ויש לה אור צח והשמנים שהם עבים ושאין אורם יפה. ואמרו במה מדליקין ובמה אין מדליקין כלומ' באי זו פתילה יפה להדליק ואי זו אינה יפה. אין מדליקין לא בלכש הוא כמין צמר הגדל בין קליפת האורז לעץ. ולא בחוסן מפרש בגמר' כדתניא דדייק ולא נפיץ פירוש פשתן שאינו מתוקן ולכך נקרא חוסן מפני שהוא קשה הרבה מלשון והיה החסון לנעורת. ולא בכלך חתיכות של משי. ולא בפתילת האידן כמין צמר גדל בין קליפת הערבה לעץ. ולא בפתילת המדבר מין עשב שעליו רחבים ונפתלים ונדלקים. ולא בירוקא שעל פני המים הוא ירק הגדל בדפני הספינות המתעכבות הרבה במים במקם אחד וכשקולף אדם אותו יכול לעשות ממנו פתילה. ואמרינן בתוספתא הוסיפו עליהן של צמר ושל שער. ואמרינן עוד בתוספתא ע"כ פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים.

ולא בזפת ולא בשעוה ידועים הם ולא בשמן קיק שואל בגמ' מאי שמן קיק אמר שמואל עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו. פירוש ומחלבו נותן בשמן ודולק. ואמרינן בירושלמי תאני ר' ישמעאל ואת הקאת זה קיק. רב יצחק בר' יהודה אמר משחא דקזא. פירו' שמן העשוי מגרעיני צמר גפן. רש לקיש אמר קיקיון דיונה. פירוש יש לו פרי שעושין ממנו שמן. ולא בשמן שריפה הוא שמן תרומה שנטמאת ועומדת לשריפה וביום טוב שחל להיות ערב שבת עסיקינן כמו שנפרש לקמן. ולא באליה כלומר שמן האליה. ולא בחלב ונחום המדי היה מתיר בחלב מבושל והוא חלב מהותך ואע"פ שהוא קרוש כי במעט חמימות יהיה נמס. וחכמים אסרו בכל ענין בין מבושל בין שאינו מבושל. ומקשי בגמרא חכמים היינו ת"ק ומתרץ איכא ביניהו דרב ברונא דאמר דאמר רב ברונא אמר רב חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו מוסיף עליהם שמן כל דהוא ומדליק ולא מסיימי. כלומר לא פשיט' ליה לתלמודא אם חכמים שאמרו אחד מבושל וא' שאינו מבושל אין מדליקין בו דוקא בעיניה דגזרו מהותך משום שאינו מהותך וכשגזרו לא גזרו אלא בעיניה אבל על ידי תערובת לא או דילמא תנא קמא הוא דסבירא ליה הכי וחכמים בכל ענין אוסרין. ואע"ג דלא מסיימי נפקא לן מינה דחלב מבושל אינו מכלל שמנים שאמרו אין מדליקין בהם דבגמ' בעי אביי כל אלו השמנים שאין מדליקין בהם אי מהני בהו תערובת או לא ומסיק דלהדליק אסור אבל אם ברך על דבר שאין מדליקין בו כדי להקפות את הפתילה מותר ומקשי ליה מההיא דרב ברונא ומתרץ הני ממשכי בעיניהו והני לא ממשכי בעיניהו, אלמא דחלב מהותך אינו משמנים שאין נמשכין וגזרו חכמים חלב מהותך משום שאינו מהותך ומשום קרבי דגים, ומקשה אי הכי הכי נמי נגזור, כלומר נגזור על ידי תערובת משום שאינם מעורבים, ומתרץ היא גופה גזרה ואנן מקו' ונגזור גזרה לגזרה. משמ' דמה שאמרו אין מדליקין בהם אינה גזרה כי בודאי יטה אם ידליק בהן וחלב מהותך וקרבי דגים הוא משום גזרה אבל על ידי תערובת לא גזרינן דהויא גזרה לגזרה וגזרה לגזרה לא גזרינן. ואמרינן בתוספתא כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת אבל עושין מהן מדורה בשבת בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה לא אסרו אלא לעשותה פתילה לנר.

ב אין מדליקין בשמן שרפה ביום טוב משנה זו באה לפרש שמן שריפה שחשבנו למעלה עם שאר שמנים הפסולים והכי קאמר מה שפסלנו למעלה שמן שריפה לא מפני שאינו נמשך אחר הפתילה אלא משום שאין שורפין קדשים ביום טוב כי שריפתו היא מלאכה ואינו מותר ביום טוב אלא אוכל נפש בלבד. ונקרא שמן שריפה משום דלשריפה הוא עומד ולא לדבר אחר. ואמ' הכתו' בקדשי' לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו לומר שאין שורפין אותו ביום טוב כלומר שאם חל יום טוב ערב שבת אינו יכול להדליק בו בערב מפני שצריך להדליק מבעוד יום ועדין הוא יום טוב ואסור כמו שאמרנו. אבל בשאר ערבי שבתות מותר ולא גזרינן כל ערבי שבתות אטו ערב שבת שחל בו יום טוב אבל בכל ערבי ימים טובים גזרינן שאם תתיר לו להדליק בו בערב יום טוב לצורך יום טוב יש לחוש שמא יוסיף עליו שמן עוד ועובר משום דאין שורפין קדשים ביום טוב מה שאין לגזור כן בכל ערבי שבתות שהרי בדל הוא מנר שבת ואינו נוגע בו כלל.

ר' ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת. עטרן פסולת היוצא מן הזפת וריחו רע ולפיכך אסור. ואם תאמר למה אמר מפני כבוד השבת תפוק לי שהרי אינו נמשך אחר הפתילה אפילו בעוד שהזפת בתוכו כמו שאמרנו למעלה ולא בזפת כל שכן בעטרן שהוא פסול. ויש לומר שאע"ף שאין הזפת נמשך אחר הפתילה אבל העטרן נמשך לפי שהזפת הוא עב הרבה אבל העטרן היוצא אחר הזפת הוא רר כמו המים ועל כן הוא נמשך אחר הפתילה.

וחכמים מתירים בכל השמנים בשמן שומשמין ג?לג?אלן בערבי. בשמן אגוזים ידוע. בשמן צנונות פיגלא. בשמן דגים הם קרבי דגים שנימוחו. ומפשטא דמתניתין נראה דשמן דגים מותר אפי' בלא תערובת שמן אלא דתלמודא אייתי הא מתנית מדליקין בשמן דגים ובעטרן, ר' שמעון שזורי אומר מדליקין בשמן פקעות ונפט, סמכוס אומר כל היוצא מן הבשר אין מדליקין בו אלא קרבי דגים בלבד, ומקשי היינו תנא קמא ומתרץ איכא ביניהו דרב ברונא ולא מסיימין, ופירש רש"י דלא ידעינן אי תנא קמא סבירא ליה דמדליקין בשמן דגים בלא תערובת וחלב מהותך על ידי תערובת ואתא סמכוס למימר דשמן דגים על ידי תערובת אבל חלב מהותך כלל כלל לא, אי נמי איפכא. וכיון דלא מסיימי עבדינן כרב ברונא לחומרא דשמן דגים דוקא על ידי תערובת וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכן נראה משטת הריא"ף והרא"ש שכתבו ההיא דרב ברונא כפשטה ולא פירשו מידי. בשמן פקועות עלקם בערבי. בעטרן ובנפט ידוע. ר' טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד ואין הלכה כמותו רק הלכה כחכמים בכלן חוץ מיהא דתנינן במתניתא.

אין מדליקי בצרי והוא שמן אפרסמון גזרה שמא יסתפק ממנו לסיכת גופו וחייב משום מכבה. ונפט גם כן אסור והוא מין שמן שריחו רע. ויש בו שני מינין האחד שאינו לבן והשני לבן. והלבן יש בו סכנה מפני שהוא עף כלומ' שהשלהבת היוצאה מחמת שמנה מתפרדת מן הפתילה כשעולה למעלה ונאחזת בכותלי הבית אם נדבק בהן שמן או חלב או נאחזת בפני האדם ובראשו אם נמשח בשמן וזהו אפי' בחול אסור. וטבל טמא וכל שכן טהור אין מדליקין בו בחול ואין צריך לומר בשבת. והטעם מפרש בגמ' דאמ' קרא ואני נתתי לך את משמרת תרומותי וגומ' בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה, מה תרומ' טהורה שהיא לאכילה אין לך בה אלא מהרמה ואילך שקודם לכן היא טבל וחייב עליה מותה אף תרומה טמאה אע"ף שאינך אוכלה אלא מסיקה אין לך בה אלא מהרמה ואילך ואסור להסיקו בטבלו. וטעם איסור כל אלו הפתילות הוא מפני שאין השלהבת עולה יפה והאור מסכסכת בהם ואין אורם צח ויבא לתקן הנר בשבת. ושמנים גם כן מזה הטעם אסורין שמחמת עביין אינם נמשכין אחר הפתילה ואין להם אור צח וצריך לתקן הנר תמיד.

וכתבו רוב המפרשים שאלו הפתילות והשמנים שאסרו חכמים דוקא כשהפתילה והשמן פרודין זה מזה כדרך שעושין לשמן זית בין שהיה השמן כשר והפתילה פסולה בין שהיתה הפתילה כשרה והשמן פסול אבל אם היו דבוקין זה עם זה מותר ונפקא מינה אבוקה של שעוה. ונדחוק לפרש כך משום דאמרינן בתוספתא עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים ומפרשי לה עד כאן פסול פתילות שהם נפרדים מהשמן ואפי' בתוך שמן כשר מכאן ואילך פסול שמנים ואפי' הפתילה כשרה אבל אם היו דבוקין זה עם זה כשרים כמו שאמרנו. ואמרינן עלה בגמרא פשיטא ומתרץ שעוה איצטריכא ליה מהו דתימ' על ידי פתילה נמי לא קמ"ל. ופירש רש"י על ידי פתילה שכרך עליה שעוה ועשה ממנה אבוקה ומדליק שהוא אסור קמ"ל שהוא מותר. והריא"ף הכי סבירא ליה וגורס מהו דתימ' נגזור פסול פתילות אטו פסול שמנים קמ"ל. ופירוש גרסתו כן הוא מהו דתימא נגזור אם עשה אבוקה משעוה ופתילה אסורה משום פסול שמנים כגון שנתנם פרודין זה מזה קמ"ל דלא. וכן פסק הרא"ש שאבוקה של שעוה מותרת. וכתב שכך נוהגין בצרפת ובאשכנז. אבל רבינו תם וחכמי נרבונה כתבו שמה שאסור חכמי' בכל ענין הוא בלא חלוק ומפרשים התוספתא כשמשמעה וזה שאומ' בגמרא פשיטא וכו' מפרשין אותו כן מהו דתימא על ידי פתילה נמי לא שאם כרך סביב פתילה אסור השעוה ונתנה בתוך שמן כשר שהוא אסור קמ"ל שהוא מותר כיון שיש עמה שמן כשר. אבל אם הם לבדם אפי' כרוכין ביחד אסורין. וכן כתוב בתשובת הגאונים ואבוקה של שעוה ששאלת לא ראינו מעולם מי שמדליק בה בערב שבת וכלהו רבוואתא שראינו היו אוסרין. והרא"ש דחה להאי פיסקא חדא דכיון שאינו עושה הפתילה של שעוה אלא להדליק בה בתוך שמן כשר למה תירץ לו שעוה איצטריכא ליה הוא הדין נמי שהיה יכול לומ' זיפתא איצטריכא ליה. ועוד מאחר שהפתילה אסורה שמן כשר מאי מהני ליה דהא אמרינן בגמר' כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו אין מדליקין בו והיינו פתילת שעוה בתוך שמן כשר. ולפי מה שפירש רש"י שמותר אפי' בפני עצמה לא קשי מידי. וגם לא קשי אמאי לא קאמא זיפתא איצטריכא ליה לפי שאין דרך לכרוך הזפת סביב לפתילה לעשות ממנו אבוקה וכבר פשט המנהג להדליק באבוקה של שעוה.

ג כל היוצא מן העץ את מדליקין בו אלא פשתן שמצאנו שהכתוב קראו עץ שנא' ותטמנם בפשתי העץ הערוכים לה על הגג. וקנבוס וצמר גפן מותר להדליק בהם מפני שאינם יוצאין מן העץ דאמרינן בפ' כיצד מברכין היכא דכי שקלת לפירא ליתיה לאילנא כגון חטה ושאר מיני זרעים מברכין בורא פרי האדמה. וקנבוס וצמר גפן אי שקלת לפירא ליתיה לאילנא. ואע"ף שהפשתן הוא כן מ"מ הכתוב קראו עץ. ודלא כרש"י שפירש כל היוצא מן העץ כגון קנבוס וצמר גפן. ועוד אמרינן במנחות קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים דרבנן. אלמא זרע הוא ואינו עץ.

וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן שאם מת אדם באהל של אבנים או רעפים או תקרת עץ אין האהל מקבל טומאה אבל אם מת באהל של פשתן או עור או נוצה של עזים האהל והכלים טמאים שנאמר והזה על האהל ועל כל הכלים. ואנו לומדים אהל אהל ממשכן שנאמ' ויפרוש את האהל על המשכן. ומצאנו כי אהל המשכן היה שש ועזים ועורות תחשים. וכבר פירשנו כי פשתן נקרא עץ.

פתילת הבגד שקפלה ר"ל כרכה כמין פתילה. ולא הבהבה ר"ל שחרך אותה על השלהבת כדי שיאחוז בה האור היטב. ר' אליעזר אומר טמאה היא ואין מדליקין בה, ר' עקיבא אומר טהורה היא ומדליקין בה. בגמר' מוקים לפלוגתיהו בבגד שהוא שלש על שלש מצומצמות והוא מקבל טומאה שראוי הוא לעשות ממנו טלאי ובי"ט שחל להיות ערב שבת עסקינן. וסובר ר' אלעזר שאע"פ שקפלה עדיין בשיעורה היא קיימת כבתחלה הואיל ולא הבהבה ומקבלת טומאה, וכיון שמקבלת טומאה הויא כלי ואין מדליקין בה דלכולי עלמ' אין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת מפני שאינה דולקת יפה, וגזרה שמא יטה, וכיון דהויא כלי אינו יכול להבהבה מפני שמיד נעשית שברי כלים, ואמרינן במסכת ביצה אמ' רב יהודה מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ביום טוב מפני שהם מוקצה ומשום יום טוב שחל להיות ערב שבת גזרו בכל שבתות השנה. ור' עקיבא סובר שכיון שקפלה כבר נתמעט שיעורה ואע"ף שלא הבהבה אינה מקבלת טומאה, וכיון שאינה מקבלת טומאה לא הויא כלי ומדליקין בה שאע"פ שהבהבה אינה נקראת שברי כלים אלא עץ בעלמא ומותר להדליק בה אפי' ביום טוב שחל להיות ערב שבת. וקיימא לן הלכה כר' עקיבא מחבירו.

ד לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת טיפה טפה על הפתילה כדי שיתקיים הנר זמן רב. גזרה שמא לקלות השפופרת יסבור שלא ינענע הנר ויקח אותה ויסתפק ממנה והשמן כבר הקצהו להדלקה ואם יסתפק ממנו הוי גורם כבוי ואסור. ואפי' של חרס שהיא כבדה ומאוסה ולא נחוש שיקחנה שמא ינענע הנר אפי' הכי אסור ואין צריך לומר אפי' היתה מכסף או מזהב. ור' יהודה מתיר שאינו גוזר שמא יסתפק ממנו שהרי הוא רואה שהוא עשוי בענין שמטפטף השמן על הפתילה שהיא תחתיו. ואין הלכה כמותו. ואם חברה היוצר מתחלה כלומ' כנר והשפופרת מותר מפני שהוא כלי אחד ואין שום אדם בישראל שינענע הנר בשבת. ולא דוקא יוצר אלא אפי' אם חברה בעל הבית בסיד או בחרסית ונעשית חזקה כשל יוצר מותרת.

לא ימלא אדם קערה שמן ויתננה בצד הנר כלומר סמוך לנר ויתן ראש הפתילה שהיא דולקת בנר בתוכה כדי שתשאוב השמן ולא תכבה מהרה. והטעם גזרה שמא יסתפק. ור' יהודה מתיר ואין הלכה כמותו.

והוצרכו ליכתב אלו השלש מחלוקות דהיינו שפופרת ושל חרס וקערה. דאי אשמעינן שפופרת של ביצה בלבד הוה אמינא הוא שאוסרין חכמים שמשום קלותה יבא ליקחנה אבל בשם חרס שהיא כבדה ומאוסה היו מודים לר' יהודה צריכא. ואי אשמעין שפופרת ושל חרס הוה אמינא באלו הוא שמתיר ר' יהודה מפני שאין שום דבר שמשתף אותם עם הנר אבל קערה שיש שם פתילה שמשתפת אותה עם הנר היה מודה לחכמים צריכא. ואי אשמעינן קערה בלבד הוה אמינא בזה הוא שאוסרים חכמים מהטעם שאמרנן אבל בשפופרת ושל חרס היו מודים לר' יהודה צריכא. והלכה כחכמים.

ה המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני גוים כגון פרסיים שיש להם יום איד שאין מניחין נר אלא בבית עבודה זרה שלהם. מפני לסטים שלא יראו שיש שם אדם ויהרגוהו. מפני רוח רעה שיש בני אדם שדרכם אם הנר דלוק בעת שינתם ידמו דמיונות בענין שיבאו לידי רוח רעה ויצאו מדעתם ואם יכבו הנר נוח להם. פטור אבל אסור. ואם בשביל החולה שיישן מותר. ואפי' לר' יהודה דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה היכא דאיכא סכנה מותר והוא שלא יהיה שם שום דבר שמונע ממנו האור ואי איפשר שיוליכוהו למקום אחר. אבל אם אין בו סכנה לא יכבה ואם כבה פטור לר' שמעון דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ולר' יהודה חייב. והאי דקתני במתני פטור משום דקא בעי למתנא סיפא חייב תאנא רישא פטור שודאי מותר הוא לגמרי אם הוא מסוכן כמו שאמרנו. ושיעור משנה זו כך הוא מפני גוים מפני לסטים מפני רוח רעה פטור ואם בשביל החולה שיישן מותר.

כחס על הנר שלא ישרף בלהב. כחס על השמן כדי שיעשה ממנו צרכו ליום אחר. כחס על הפתילה כדי שתשאר לו שימצא אותה לליל אחר שיוכל להדליקה. חייב והוא אליבא דר' יהודה. ר' יוסי פוטר בכלן מסיק בגמרא דסבירא ליה כר' שמעון. חוץ מן הפתילה מפני שהיא עושה פחם ר"ל עושה מעשה פחם שהכבוי הוי מלאכה הצריכה לגופה. והאי פתילה שצריכה להבהבה הוא שעל ידי הכבוי מתקנא ובהא אפי' ר' שמעון מודה. ואין הלכה כר' יוסי.

ו על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. פי' אם אינן נזהרות בשלש מצות אלו. וטעם בשעת לדתן מפני שהיא עת פקודתן. ואמרי' עלה בגמר' אמ' רבא נפל תורא חדדו סכינא. ומפרש בגמ' הטעם שמתות על אלו השלשה דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא אמ' הב"ה רביעית דם נתתי בכם. פירוש הוא הדם הצלול שבלב שממנו משתית הלב וחיי האדם תלויין בו. על עסקי הדם הזהרתי אתכם שלא תשמשו עד שתטהרו במעין ובור מקוה מים, ראשית קראתי אתכם שנא' קדש ישראל לה' ראשית תבואתה על עסקי ראשית הזהרתי אתכם זו חלה שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, נשמה נתתי בכם הקרויה נר שנאמ' נר אלקים נשמת אדם על עסקי נר הזהרתי אתכם זו הדלקת נר ערב שבת אם אתם מקיימין אותם מוטב ואם לאו אני נוטל נשמתכם מכם. ובירוש' מפרש אדם הראשון חלה טהורה היה לעולם שנאמר וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה וגו'. ואתיא כההוא דאמ' ר' אסי בר קצרתה משהאשה הזאת משקשקת עיסתה במים היא מגבהת חלתה וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות חלה לאשה. אדם הראשון דמו של עולם היה שנא' שופך דם האדם באדם דמו ישפך וגו' וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות נדה לאשה. אדם הראשון נרו של עולם היה שנאמ' נר אלהים נשמת אדם וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות הנר לאשה. ותמצא כי חוה נוטריקון חלה וסת הלדקה שאלו השלשה הם מוטלות על הנשים מפני שהם מצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית.

וכת' ה"ר גרשו' בר' שלמה הדלקת נר בשבת היא חובה מפני שהיא מכלל עונג שבת, ועוד אמרי' נר חנוכה ונר ביתו נר ביתו עדיף, נר ביתו וקדוש היום נר ביתו עדיף משום שלום ביתו, וכיון דחזינן דעדיף וקודם מקדוש היום שהוא דבר תורה ומנר חנוכה שהוא פרסומי ניסא ש"מ ממצוה גדולה היא וחובה לעשותה, ומברכין על הדלקתה בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של שבת, אבל בהדלקת נר יום טוב לא נהגו לברך שאינה מצוה וחובה כמו בשבת שהיא מכלל עונג שבת אבל ביום טוב שמחת יום טוב מצאנו עונג יום טוב לא מצאנו ע"כ. ובעל משמרת המועדות כתב שצריך לברך על הנר בלילי ימי הטובים. וכתב הרא"ש כי בלילי יום הכפורים צריך לברך על הנר כמו בשבת משום שלום הבית.

נר שהיתה דולקת מערב שבת והגיע עת לדלוק נר שבת, יש אומרים שאין חייב לכבותה ולחזור להדליק וגם לא להדליק נר אחרת. ורבינו תם כתב שמכבה אותה וחוזר ומדליקה לשם שבת כדאמ' לה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר.

ז שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו משום שלום הבית צריך לאמרם, לפי שאם לא עשר, כיון שאין לו דבר מותר לאכול, אין שלום מצוי בבית, וגם אם לא ערב כיון שאין מותר לו לטלטל אין שלום מצוי בבית, ואם לא הדליקו הנר כיון שאינו יכול לאכול אין שום מצוי בבית. וצריך לאמרם בנחת כדי שלא יטיל אימה יתרה שאם ימהר הרבה להזכירם יפשעו ויאמרו עדין יש שהות ביום. ערב שבת עם חשכ' סמוך לחשכה. עשרתן פירות האילן לסעודת שבת ואע"ף שמותר לאכול מהן בחול אכילת עראי אבל בשבת אסור דכל אכילת פירות שיאכל אדם בשבת לכבוד השבת אפילו תמרה אחת או ענבה אחת אכילת קבע נקראת מפני שמקיים בה וקראת לשבת עונג. ערבתן ואפי' עירובי תתחומין שהרי קודם בין השמשות הוא. הדליקו את הנר בלשון צווי שהרי הוא רואה אם יש שם נר או לא אבל בעשור ובערוב שאינו ידוע אמרם בלשון שאלה. אי נמי מפני שלא הגיע זמן הדלקת הנר שהרי קודם בין השמשות הוא ואמרינן ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר' ופשיטא הוא שלא הדליקו ולפיכ' הוא מזכיר אותם שידליקו' אבל אם הקדימו השנים הראשונים הרי הם זריזים ונכשרים לפיכך שואל אותם אם עשו כמנהג זריזים שמקדימין למצות.

ח ספק חשכה ספק אינה חשכה והוא הנקרא ובין השמשות ובגמ' פליגי בה ר' יהודה ור' יוסי, ר' יהודה או' משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות, ור' יוסי אומ' כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ויא אפשר לעמר עליו. פירוש נקודה אחרונה שביום שבה הלילה מתחיל והיום כלה. ובדברי ר' יהודה פליגי רבה ורב יוסף רב אמ' כל מילתיה דר' יהודה בין השמשות הוא ור' יוסף אומר משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין יום הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות. ושניהם מודים שאם הכסיף העליון והשוה לתחתון שהוא לילה. ופסק תלמודא דהלכה כר' יהודה לענין שבת וכר' יוסי לענין תרומה שלא יאכלו כהנים שנטמאו התרומה עד שיראו שלשה כוכבים בינוניות שהוא ודאי תחלת לילה. והאי פסקא לא ידעינן אי אליבא דרבה או אליבא דרב יוסף. ומילתא דאיסורא היא ואזלינן בה לחומרא. ומיד שתשקע החמה בין השמשות הוא ואין מעשרין את הודאי מפני שהוא כמתקן. וזהו הטעם שאין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות דשמא הוא לילה והוי ספיקא דאוריתא ולחומרא. אבל מעשרין את הדמאי מפני שאינו כמתקן דרוב עמי הארץ מעשרין הן. ומערבין ודוקא עירובי חצרות אבל ערובי תחומין דחמירי אין עושין בין השמשות שהוא ספק כדמוכח בעירובין. וטומנין את החמין בדבר שאינו מוסיף משום דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן ולא נחוש שמא ירתיח אבל אם ודאי חשכה אסור להטמין גזרה שמא ימצא קדרתו צוננת וירתיחנה.

ואומר אמר ר' אלעזר אמ' ר' חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו' ואחר כך אומר שליח צבור קדיש שלם וכל העם נפטרין לבתיהן לשלום. וכתב אבן הירחי מנהג צרפת כשחל יום טוב בערב שבת שאין אומ' במה מדליקין מפני שאין יכול לומ' עשרתם ערבתם שאין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב ע"כ. ובספרד אומרים אותו וכן נראה בעיני שאין צריך למנעו שאין לומר שמא יבאו להגביה תרומות ומעשרות כשיבנה בית המקדש שאין האנשים טועים בזה.

קידוש

כשיבא אדם לביתו צריך שימצא נרות דולקות ושלחן ערוך כדאמרינן בפרק כל כתבי הקדש תניא ר' יוסי ב"ר יהודה אומ' שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו א' טוב וא' רע כשבא לביתו מצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטה מוצעת מלאך טוב אומ' יהי רצון שיהא לשבת אחרת כך ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. לא מצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטה מוצעת מלאך רע אומר יהי רצון שיהא לשבת אחרת כך ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו. ופירש ה"ר מאיר כוכב כי זה הוא לפי סדר המזלות שמזל צדק משמש בשעה אחרונה של ערב שבת ומלאך שלו צדקיאל שמו וזהו מזל טוב. ומאדים משמש בשעה ראשונה של ליל שבת ומלאך שלו סמאל שמו וזהו מלאך רע, ונמצא ששניהם פוגעין זה בזה זה נכנס בהכנסת שבת וזה יוצא ושניהם מלוין לו לאדם עד ביתו.

ואמרינן בפ' כל כתבי הקדש א"ר אלעזר לעולם יסדיר אדם שולחנו בערב שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית. והטעם מפני כבוד השבת.

ומקדש בביתו כדי להוציא בניו ובני ביתו מתחיל ויכולו ומברך בורא פרי הגפן ואח"כ מברך על היום ושותה ממנו מלא לוגמיו ואם שתה פחות לא יצא. וכתבו התוספות לאו מלא לוגמיו ממש אלא כדמפרש במסכת יומא וכמה כמלא לוגמיו כל שאלו מסלקו לצד אחד בפיו ויראה כמלא לוגמו והוא רוב רביעית.

ואם היו המסובין שנים או רבים ולא טעם המקדש וטעם אחר כמלא לוגמיו כתבו הגאונים שלא יצא אלא א"כ טעם המקדש וכן כתב בעל הלכות גדולות. וכתב עוד אי אישתלי ולא טעים ושתו אחריני מייתי ליה כסא אחרינא ובריך בורא פרי הגפן ולא צריך לאהדורי ולקדושי. והא דמשמע בעירובין דסגי בטעימת אחר פירשו הגאונים היינו דוקא בשאר דברים שטעונין כוס אבל קדוש לא יצא אלא אם כן טעם המקדש. והרא"ש כתב שגם בקדוש יוצאין בטעימת אחר ומיהו צריך אחד מן המסובין לשתות מלא לוגמיו ואין שתיית שנים מצטרפות למלא לוגמיו דלא מקרי שתייה של הנאה בפחות ממלא לוגמיו ואנן בעינן שיהנה אחד מהם מכוס של ברכה, ומכל מקום מצוה מן המובחר שיטעמו כלם. וכן היא דעת רש"י.

כתב בעל הלכות גדולות מאן דמקדיש ומקמי דליטעום משתעי הדר מברך בורא פרי הגפן ואין צריך לחזור ולקדש. ובהבדלת מוצאי שבת אפרש דין טעמו פגמו בע"ה.

גרסינן בבבא בתרא בפ' המוכר את הפירות אמר רב זוטרא בר טוביא אמ' רב אין אומרים קדוש היום אלא על יין הראוי לנסך על גבי המזבח. ואסיקנא למעוטי שריחו רע ומגולה ואע"ג דעבריה במסננת. וכתב ה"ר יצחק בן גיאת אפי' האידנא דלא קפדינן אגלוי אין מקדשי' עליו אבל מברכין עליה בורא פרי הגפן. אבל יין מגתו מקדשין עליו דאמר רבא סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קדוש היום. וכן יין שבפי החבית (ויין שבשולי) אעפ"י שיש בו קמחים ויין שבשולי החבית אע"ף שיש בו שמרים. ויין כושי פי' שחור. ויין בודק פי' לבן ביותר והוא גריעותא. ויין הליסטון פי' מתוק. ויין סתם של מרתף שאינו בדוק אם הוא טוב אם לאו כלם מקדש עליהם. ומכל מקום מצוה מן המובחר לברור היין הטוב לקדש עליו.

כתב בעל הלכות גדולות שיין חי אפילו הוא חזק דדארי על חד תלתא מייא מקדשין עליו. ומכל מקום יותר טוב למזגו ובלבד שיהא מזוג כראוי אבל מזוג יותר מדאי מברכין עליו שהכל. ויינות שלנו יותר טובים הם בלא מזיגה.

ויין צמוקים בין שנכמשו בגפן בין שנצטמקו על ידי החמה או על ידי האור כגון שהכניסן בחמין למהר צמוקם בין שתלאן לעשן מקדשין עליו. ודוקא שיש בהן לחלוחית שאם ידרוך אותם יצא מהם משקה אבל אם הם יבשים ואינו יוצא מהם משקה אלא אם שורה אותם במים אין מקדשין עליו ומברכין עליו שהכל.

וחמרא דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, אבל ריחיה חמרא וטעמיה חלא חלא דבתר טעמא אזלינן.

שמרי יין שנתן עליהם מים או חרצנים שנתן עליהם מים ויש בהם טעם יין אין מקדשין עליהם ומברכין עליהם שהכל ודוקא אם נתן עליהם שלש מדות מים והוציא פחות מארבעה אבל אם הוציא ארבעה הרי זה יין מזוג ומברכין עליו בורא פרי הגפן. ויין מבושל יש בו מחלוקת בין המפרשים רש"י כתב בתשובה שמברכין עליו שהכל. וכן כתב ה"ר יצחק בן גיאת יין שנתבשל אפי' מעט וכן אם נתן לתוכו מעט דבש מברכין עליו שהכל. וכן כתב רבינו האיי כיון שנתן האור תחתיו והרתיח אין בו משום גלוי ולא משום יין נסך ואין אומרין עליו קדוש היום. אבל בעל העטור כתב שמברכין עליו בורא פרי הגפן וגם מקדשין עליו דלא גרע מיין קונדייטון פי' יין מבושם דאמרי' בירוש' שיוצאין בו בפסח ידי ד' כוסות. וכן כתב ר"ת ור"י שמקדשין על המבושל ולזה הסכים הרא"ש. ובהדיא אמרי' בירוש' דפסחים ושקלים יוצאין ידי ארבע כוסות ביין מבושל אלמ' יין הוי. והרמב"ם ז"ל כתב אין מקדשין אלא על יין הראוי לנסך על גבי המזבח לפי' אם נתערב בו דבש או שאור אפי' כטפת חרדל בחבית גדול' אין מקדשין עליו כך אנו מורים בכל המערב ויש מי שמתיר לקדש עליו שלא אמרו יין הראוי לנסך על גבי המזבח אלא להוציא מגולה או ריחו רע או מבושל שאין מקדשין על אחד מאלו.

במקום שאין היין מצוי מקדשין על השכר ושאר משקין כיון שאין יין מצוי שם הוי שאר משקין חמר מדינה. ופרשב"ם שנקרא חמר מדינה כשאין יין בכל העיר. וי"מ שאינו נקרא חמר מדינה אלא אם אין יין גדל מהלך יום סביב לעיר. ומדברי הרמב"ם ז"ל יראה שאין מקדשין עליו שכתב מדינה שרוב יינה שכר אע"פ שאין מקדשין עליו מבדילין עליו הואיל והוא חמר מדינה. ועל הפת כת' ר"ת שאין מקדשין עליו ורשב"ם כתב שמקדשין עליו. וכן כת' רב עמרם ואומ' ויכולו ומברך המוציא ואינו פורס וגומר הקדוש ופורס וכן כתב רבינו האיי. וכתב הרא"ש שמקדשין על השכר אם הוא חמר מדינה ומכל מקום יותר טוב ולקדש על הפת כיון שהסעודה באה לכבוד שבת אבל בסעודת הבקר יותר טוב לקדש על השכר פי' שיברך עליו שהכל נהיה בדברו קודם לברכת המוציא שאם יברך על הפת תחלה אין כאן שום שינוי.

ואסור לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש ואם שכח וטעם מקדש דאמ' רבה הלכתא טעם מקדש. והרמב"ם ז"ל התיר לשתות מים קודם הקדוש. והתוספות אוסרים לשתות.

ואם לא קדש בלילה מקדש בבקר ואפי' כל היום כלו. וכת' הרמב"ם ז"ל שאפי' לא קדש בלילה במזיד יקדש למחר.

ומי שקדש בביתו ולא היו שם כל אנשי ביתו יכול לקדש פעם אחרת ואפי' כמה פעמים. והוא הדין בהבדלה דכל המצות אע"פ שיצא מוציא.

וצריך שיאכל אחר קדוש ואפי' כזית ואם לאו לא יצא ידי קדוש דאין קדוש אלא במקום סעודה כמו שאמרנו למעל'. ומפרש הטעם בירוש' מדכתי' וקראת לשבת עונג במקום עונג שם תהא קריאה. וגרסי' בפ' ערבי פסחים אמר רב ענן בר תחליפא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דמר שמואל ואפי' מאגרא לארעא הוה מקדש לן והוא הדין מפנה לפני באותו הבית. ואמרו רבוואתא הני מלי דחזי לדוכתא דקדיש בה אבל לא חזי לא יצא ומדמו לה לשתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד אם רואות אלו את אלו מצטרפין. וכת' רבי' נסים דהא דאמרינן אין קדוש אלא במקום סעודה הינו היכא שהיה בדעתו מתחלה לאכול במקום הקדוש ושוב נמלך לאכול במקם אחר אבל אם מתחלה קדש אדעתא דלאכול במקום אחר יצא ידי קדוש. והביא ראיה מהא דאמרינן בירושלמי בסוף פרק כיצד מברכין מי שסוכתו עריבה עליו לילי יום טוב האחרון מקדש בביתו ואוכל בסוכתו.

אם נטל ידיו ואחר כך קדש אינו צריך לחזור ליטול ידיו דלא הוי קדוש הסח הדעת ולא הפסק בין נטילה לסעודה מאחר שאין קדוש אלא במקום סעודה כמו שאמרנו למעלה כך פרשב"ם. ומיהו טוב הוא לקדש קודם כדחזינן דסברי ב"ש שמוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים שלא להפסיק במזיגה בין ברכה לנטילה. ור"ת כתב דהתם איירי בחול שאם יטול ידיו תתחלה שמא יתעסק בשאר צרכיו ולא יאכל לאלתר ואתי לאסוחיה דעתיה אבל בשבת השלחן ערוך ליכא למיחש ואפי' לכתחל' יכול ליטול קודם הקדוש וכן כתב ר"י.

וחייב לבצוע על שתי ככרות ומברך המוציא דאמרי' בפרק כל כתבי הקדש א"ר אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת שנא' לקטו לחם משנה, אמ' רב אשי חזינא לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא פי' מן העליונה דנקיט תרתי משום דכתי' לקטו לחם משנה ובצע חדא דאי אמרת ליבצע תרתי מתחזי כרעבנותא ואוכל ומברך ברכת המזון.

שחרית

שחרית של שבת נכנסין לבית הכנסת ומתחילין מאשר יצר את האדם עד אשה ריח ניחוח לה'. ואחר כך אומ' וביום השבת שני כבשים וגו'. והטעם שאומר אלו שני הפסוקים שהם של קרבן מוסף שבת בתפל' שחרית. וביום טוב ובראש חדש אין אומ' הפסוקים של קרבן מוסף י"ט וראש חדש לפי שבשבת אין מוציאין ס"ת שני למוסף וביום טוב ובראש חדש מוציאין. ורבי' סעדיה כת' שאין לאמרם לפי שאין לומר של מוסף בתפלת שחרית. וכן כת' אבן הירחי ובעל המנהגות. ובספרד נהגו לאמרם וכן כתב רב עמרם. ואומ' איזהו מקומן.

ואחר כך מוסיפין י"ב מזמורים על שאר ימי השבוע ואלו הן הודו לה' קראו בשמו והוא כתו' בדברי הימים עד והלל לה' ומוסיפי' בסופו פסוקים מפוזרים מהתלים, השמים מספרים כבוד אל, רננו צדיקים, לדוד בשנותו, תפלה למשה, יושב בסתר עליון, הללו יה שעומדים בבית ה', מזמור שירו לה', שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, שיר המעלות לדוד לולי ה', הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, מזמור שיר ליום השבת. והטעם שמוסיפין מזמורים אלו בשבת כדי להכיר בין שבת לחול ויתקיים הפסוק שאומר ביני ובין בני ישראל אותו היא לעולם וגם בימים טובים נהגנו לאומרם שגם הם נקראו שבתון ומקראי קדש ומקדשים אותם על הכוס כמו בשבת. וכתב רבינו סעדיה כי בימים טובים אין אומרים מזמור שיר ליום השבת אלא מתחיל מן טוב להודות לה' חוץ מיום הכפורים שאומרים אותו ואע"פ שאינו שבת ע"כ. ומי' נהגו לאומרו אף בימי' טובים מהטעם שאמרנו.

ויש רמז באלו המזמורים לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. הודו לה' קראו בשמו הוא כלל לעשרה מאמרות. השמים מספרים כבוד אל כנגד מאמר ראשון שהוא בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. רננו צדיקים בה' כנגד מאמר שני שהוא יהי אור שנברא בתחלה לצדיקים ואחר כך גנזו להם לעתידי. לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך כנגד מאמ' שלישי שהוא יהי רקיע שחלקו המים העליונים מהתחתונים וגרשם אלו למעלה ואלו למטה. תפלה למשה כנגד מאמר רביעי שהוא יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה וכתי' יראה אל עבדיך פעלך דהיינו בלוי היבשה. יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן כנגד מאמר חמישי שהוא תדשא הארץ שברא לבריות דשא כדי לחיות בו ולהתלונן בצלו. הללויה שעומדים בבית ה' בחצרות בית אלקיהנו כנגד מאמר ששי שהוא יהי מאורות שבראם כדי לשמש אותו בחצרותיו. שעומדים לשון שמוש כדמתרגמי' והוא עומד עליהם והוא משמש עילויהון. מזמור שירו לה' שיר חדש כנגד מאמר שביעי שהוא ישרצו המים וכתיב ירעם הים ומלואו וזהו כי נפלאות עשה. שיר למעלות אשא עיני אל ההרים כנגד מאמר שמיני שהוא תוצא הארץ נפש חיה וכתיב אל יתן למוט רגלך שאע"פ שיאכל האדם דשאים ויוכל לחיות בהם איפשר שימוטו רגליו ולא יהיה לו כח ללכת בהם אם לא יאכל בשר. שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו כנגד מאמר תשיעי שהוא נעשה אדם וזהו לולי ה' שהיה לנו שעשה את האדם בצלמו היינו כבהמות. הודו לה' כי טוב כנגד מאמר עשירי שהוא פרו ורבו כדי שיולידו הטובים והצדיקים להודות לו. וכתי' כי לעולם חסדו וזהו עולם חסד יבנה דהיינו פריה ורביה. מזמור שיר ליום השבת רמז ליום השביעי שבו שבת ממלאכה.

הודו לה' קראו בשמו כבר אמרנו שהוא כתוב בספר דברי הימים ובתלים הוא ג"כ כתוב במזמור אחד מהודו לה' עד ולנביאי אל תרעו ובמזמור שירו לה' שיר חדש שירו לה' כל הארץ הוא כתוב עד תכלית המזמור. ויש ביניהם שינוי במקצת מלות. ומשפטי פיהו בו"ו בתחלה. לך אתן ארץ כנען ואין שם את ובתלים כתוב את. לא הניח לאיש בלמ"ד. ובנביאי אל תרעו בבי"ת ובתלים בלמ"ד. ומהולל מאד בו"ו בתחל'. כי כל אלהי הכ"ף של כל בדגש וצריך להפסיק מעט בין כי כל אלהי העמים אלילים ובין וה' שמים עשה שלא יהא כחוזר למעלה ח"ו. השתחוו לה' בלא ו"ו בתחלה. חילו מלפניו בלמ"ד ובתלים מפניו בלא למ"ד. יעלוץ השדה בצדי ובתלים בזי"ן. ואמרו הושיענו ובפסוק האחר שאנו אומרי' אחר כן שהוא דומה לזה והוא כתוב בתלים אין בו ואמרו. בזה כתוב אלקי ישענו ובאחר כתוב ה' אלקינו. בזה כתוב וקבצנו והצילנו ובאחר אינו כתוב אלא וקבצנו בלבד. בזה כתוב ויאמרו כל העם הו"ו בפתח והיו"ד בדגש ובאחר כתוב ואמר כל העם. בזה כתוב והלל לה' ובאחר כתוב הללו יה. וישעך תתן לנו היו"ד בסגול. וכופלין ה' מלך ה' מלך כדי להודיע ייחוד מלכותו בשבת ליום שכלו שבת וכן מזמור שיר לים השבת ליום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

במזמור השמים מספרים, ללילה יחוה דעת הלמ"ד הראשונה בדגש. ובקצה תבל בו"ו בתחלה. לשמש שם אהל בלא ו"ו בתחלה. והוא כחתן הכ"ף בדגש. על קצותם בלמד. במזמור רננו צדיקים, ייראו מה' בשני יודין בתחלה. אל כל יושבי הארץ בלמ"ד. אל כל מעשיהם בלמ"ד. ומגננו הוא בו"ו בתחלה. במזמור לדוד בשנותו את טעמו, ומכל מגורותיו בו"ו בתחלה. כל טוב בחולם בין הטית והו"ו. יצילנו ה' בדגש הנו"ן. ומזמור זה חברו דוד באלפא ביתא וחסר ממנו הו"ו. השלימה בסוף המזמור שכת' פודה ה' נפש עבדיו. ופ"א היא ו"ו בחלוף אותיות את בש וף. והטעם שלא כתבה במקומה לפי שהיה בדעתו להזכיר פדותו מיד אביש ואנשיו כי גדול הפדות שאירע לו שהיה ביד גואלי דם גלית ופדאהו השם מידם ולא היה נכון להזכיר הו"ו בחלופה בתוך האלפא ביתא לפיכך קבעה בסוף המזמור. במזמור תפלה למשה, ומעולם בו"ו בתחלה. עד עולם בלא ו"ו בתחלה. לערב ימולל בלא ו"ו בתחלה. ונרננה בו"ו בתחלה. במזמור יושב בסתר עליון שמת מעונך המ"ם בלא דגש. במזמור הללויה שעומדים בבית ה', מקצה הארץ במם בתחלה. מאדם עד בהמה בלא ו"ו. ארצם נחלה בלא למ"ד. ובמזמור הודו לה' כי טוב הוא כתוב בלמד. לישראל עמו ובמזמור הודו לה' כי טוב כתוב עבדו וסימניך כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם. כל אשר בוטח בהם בלא ו"ו בתחלה. במזמור שירו לה', הושיעה לו בדגש הלמ"ד. פצחו ורננו בו"ו. בשיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו יש שלשה פעמים אז. ומצאתי כתוב בשם הרא"ש למה נכת' אזי בתוספת יו"ד לרמוז לנו כי בזכות שמתפללין בני הגלות בכל יום ערב ובקר וצהרים שמונה עשרה ברכות בכל תפלה כמנין אז"י שעולים כלם למנין דן שהב"ה יגאל אותנו ודן את האומות שנשתבדו בנו. והכי אמרינן בבראשית רבה אמ' ר' חלבו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וגם את הגוי הוא מצרים וארבע מלכיות אשר יעבודו דן אנכי, ר' אליעזר אומר בשתי אותיות הללות הבטיח הב"ה לאברהם אבינו שיגאל את בניו מבין האומות. במזמור הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו יש ששה ועשרים פסוקים של הודאה לשם יתברך כנגד מנין השם המיוחד יוד הא ו"ו הא שעולה לששה ועשרים ואיפשר כי מזה הטעם נקרא בדברי רבותינו ז"ל הלל הגדול על שם כי גדול ה' ומהולל מאד. ורבותינו ז"ל נתנו בו טעם אחר דגרסי' בפרק ערבי פסחים למה נקרא שמו הלל הגדול אמ' ר' יוחנן מפני שהב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה, אמ' ר' יהושע בן לוי הני כ"ו חסדו כנגד מי כנגד כ"ו דורות שברא הב"ה בעולמו לא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו. והטעם כי לא היתה בבני אדם תורה שיזון אותם כדתנן אם אין תורה אין קמח ואע"ף כן זן אותם בחסדו ואע"ף שהתורה ישראל לבדם קבלוה כל העולם הוא עומד בשביל ישראל שקבלו התורה כמו שדרשו רז"ל ביום הששי הוסיף ה"א בששי לרמוז לנו שאמר הב"ה למעשה בראשית כלכם תלויין עד יום הששי הוא ששה בסיון המוכן למתן תורה אם ישראל מקבלין אותה מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו. וכ"ו דורות הם שמאדם ועד משה רבינו ע"ה ואלו הן עשרה מאדם ועד נח ועשרה מנח ועד אברהם וששה מאברהם ועד משה ואלו הן אברהם יצחק יעקב לוי קהת משה. ואחר כך אומ' ברוך שאמר. וכתב אבן הירחי ראיתי מנהג ספרד לומר ברוך שאמר בחול ובשבת וביום טוב לפני כל המזמורים וכן בדין שהוא ברכה דלפני פסוקי הזמירות ועוד שהוא אומר ובשירי דוד עבדך נהללך וכו' נמצא שעדין לא הללונו בשירי' ומנהג ספרד ופרובינסיא להתחיל בשבת ויום טוב אחרי הברכות והקרבנות לפני ברוך שאמ' הזמירות של שבת ויראה הטעם למנהגם לפי שאין לברך עד שיתאספו כל הקהל הגדול ויצאו ידי חובתם בשמיעת הברכה ובעניית אמן ולפי שאין הכל בקיאין בברכה אומרה ש"צ לבדו בקול רם ע"כ. ועוד נראה לי טעם אחר לפי שתקנת חכמים היא לקרות זמירות שבסוף תלים ולברך לפניהם ברוך שאמר ולאחריהם ברכת ישתבח ואין להוסיף בנתים מזמורים אחרים ועתה שנהגו להוסיף מזמורים בשבת קבעו אותם קודם ברוך שאמר כדי להניח תקנת הראשונים כמו שהיתה.

ואומר מזמור לתודה. וכת' אבן הירחי בצרפת נהגו שלא לומר בשבתות וימים טובים מזמור לתודה לפי שאין מביאין קרבן תודה בשבת ואמרינן בשבועות כי על קרבן תודה היו אומרים אותו אבל בפרובינציא וספרד אומרי' אותו ולא יתכן ע"כ. ואני אומ' כי יתכן לאומרו ואין צריך למנעו שאין לומר שמא יבאו להקריב תודה כשיבנה בית המקדש שאין האנשים טועים בזה. ואומ' מזמור שיר ליום השבת וגומ'. לא יבין את זאת בלא ו"ו בתחלה. נאוה קדש האל"ף נקראת והיא נקודה בשבא ופתח. ואומ' יהי כבוד ה' לעולם וגומ'. ואומ' אחר כך אשרי יושבי ביתך וגומ' ושאר המזמורים ושירת הים עד ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד כמו שאומרים בחול.

ואחר כך עומד ש"צ ואומר בקול רם נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלקינו על שם כל הנשמה תהלל יה. כל חי על שם לא המתים יהללו יה. תברך את שמך על שם ברכי נפשי את ה'. ורוח כל בשר על שם ורוח כל בשר איש. תפאר על שם אשר בך אתפאר. ותרומם על שם ויתרומם ויתגדל על כל אל. זכרך מלכנו על שם זכרתי בלילה שמך ה'. תמיד על שם ואברכה שמך לעולם ועד. ואומר בתחלה תברך. מן העולם ועד העולם אתה אל על שם ומעולם עד עולם אתה אל ואומ' במדרש תלים מן עלמא דלא הוינא ביה עד עלמא דאנן ביה. ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע ע"ש ואין עוד אלקי' מבלעדי ועל שם ומושיע אין בלתי וכתי' ה' מלכנו הוא יושיענו. פודה על שם פדית אותי ה'. ומציל על שם ויצילם ה'. ועונה על שם ענני ה' ענני. ומרחם על שם ובחסד עולם רחמתיך בכל עת צרה וצוקה על שם ותצילם ברחמיך רבות עתים. אין לנו עוזר על שם ויעזרם ה'. וסומך אלא אתה על שם סמכני כחסדך ואחיה. ולך אנחנו מודים שנא' הודו לה'.

ואלו פינו מלא שירה כים על שם ויתן בפי שיר חדש. מלא שירה כים על שם והים איננו מלא. ולשוננו רנה על שם ותרון לשון אלם. כהמון גליו על שם משביח שאון ימי' שאון גליהם. ושפתותינו שבח על שם שפתי ישבחונך. כמרחבי הרקיע מלשון ויוציאני למרחב ובדברי רז"ל הרקיע היה מרחיב עצמו והולך. ועינינו מאירו' על שם האירה עיני. כשמש וכירח על שם שמש ירח עמד זבולה שהם מתפשטים על כל העולם. וידינו פרושות כנשרי שמים על שם וכפיו פרושות השמים וגם הנשרים הולכים בכל העולם. ורגלינו קלות כאילות על שם ועשהאל קל ברגליו שהאילות הן קלות לרוץ. אין אנו מספיקין על שם אם יספיק עפר שומרון ורז"ל נשתמשו בזה הלשון הרבה. להודות לך ה' אלקינו ולברך את שמך מלכנו על שם הודו לו ברכו שמו. על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב ריבי רבבות פעמים על שם שובה ה' רבבות אלפי ישראל. ורוב הוא מלשון ורצוי לרוב אחיו. ריבי כמו רבבי ודגשות הבית לחסרון בית הכפל והמון העם קורין רובי בשורק וטעות הוא. הטובות שעשית עמנו ועם אבותינו כדאמרינן במכלתין אלקי אבי וארוממנהו אמרה כנסת ישראל לפני הב"ה רבונו של עולם לא על הנסים שעשית עמי אומר לפניך שבח וזמרה אלא אף על הנסים שעשית עם אבותי'.

והולך ומפרש מה הם הטובות שעשה עמנו. מלפנים ממצרים גאלתנו ה' אלקינו על שם ויגאלם מיד צד. מבית עבדים פדיתנו על שם ויפדך מבית עבדים. ברעב זנתנו על שם ולחם משמים נתת לרעבים וכתיב ונפש רעבה מלא טוב. ובשבע כלכלתנו שנתת לנו ריוח בשנת השבע כדאמר ר' יוחנן נהירנא כדהוו ארבע סאין בסלע והוו נפישי נפיחי כפן בטבריא מדלת איסרי. והמון העם קורין ובשובע כלכלתנו. והחכם ר' אברהם בן עזרא ז"ל כתב כי האומר ובשובע טועה הוא כי שובע הוא שם הפועל אבל שבע הוא שם כמו רעב. מחרב הצלתנו על שם ויצילני מחרב פרעה. מדבר מלטתנו על שם ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם. מחלאים רעים ורבים שאמרת בתורה להביא בתוכחותיך והוא על שם וחלאים רעים ונאמנים. דליתנו על שם ארוממך ה' כי דליתני. עד הנה עזרונו רחמיך על שם עד הנה עזרנו ה'. ולא עזבונו חסדיך על שם וברחמיך הרבים לא עשיתם כלה ולא עזבתם. על כן איברים שפלגת בנו מלשון כי בימיו נפלגה הארץ כלומ' שחלקת בנו אבר אבר לכל צד. ורוח ונשמה שנפחת באפנו שנאמ' ויפח באפיו נשמת חיים וכתי' כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. ולשון אשר שמת בפינו שלא יוכל הפה לדבר בלא הלשון שהפה מדבר והלשון מחתך הדבור. הן הם יודו ויברכו וכו'. ותמצא כי הן הם עולה למנין מאה לרמוז שמברכין אותו במאה ברכות בכל יום. כי כל פה לך יודה על שם ופי יגיד תהלתך. וכל לשון לך תשבח על שם ולשוני תהגה צדקך. וכל עין לך תצפה על שם עינו בגוים תצפנה וכתיב בקר אערוך לך ואצפה. וכל ברך לך תכרע על שם כי לי תכרע כל ברך. וכל קומה לפניך תשתחוה השתחויה היא מלא קומתו בפשוט ידים ורגלים. והלבבות ייראוך על שם לבי יחיל בקרבי. והקרבים על שם וכל קרבי את שם קדשו. וכליות על שם יסרוני כליותי. יזמרו לשמך על שם זמרו לשמו. כדבר שנאמ' כל עצמותי וגומ' ועני ואביון בו"ו בתחלה. שועת עניים אתה תשמע על שם וישמע אלהים את נאקתם וכתיב ושועתי האזינה. צעקת הדל תקשיב ותושיע ע"ש ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יושיעם וכתיב ויקשב ה' וישמע.

וכתוב רננו צדיקים בה' וגו'. בפי ישרים תתרומם ובדברי צדיקים תתברך ובלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל. תמצא בראשי תיבות יצחק רבקה. י'שרים צ'דיקים ח'סידים ק'דושים יצחק. תתר'ומם תתב'רך תתק'דש תתה'לל רבקה. ויש אומרים כי החכם שחבר זה היה שמו יצחק ושם אשתו רבקה ועשאו לכבוד יצחק אבינו ורבקה אמנו כדי להזכיר לנו זכותם. במקהלו' על שם במקהלות ברכו אלקים. רבבות עמך בית ישראל על שם שובה ה' רבבות אלפי ישראל. שכן חובת כל היצורים לפניך ה' אלקינו לשון חכמים הוא בכל מקום חובה עלינו כלומ' שחובה על כל הנבראים. להודות ולהלל ולשבח על כל דברי שירות ותושבחו' דוד המלך. ואמר היצורים על שם עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו כלומר כיון שיצרתים חובה עליהם שיהללוני. ומזכיר כאן שבע עניני שבח כנגד ז' רקיעים. והם להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר ולקלס. על כל דברי שירות ותושבחות דוד בן ישי על שם כלו תפלות דוד בן ישי. עבדך משיחך על שם בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך וכתיב וירם קרן משיחו

ובכן ישתבח שמך לעד מלכנו האל המלך וגומ' כבר פירשנוהו. ואומר שליח צבור קדיש וברכו כמו שכתבנום בתפלת החול.

יוצר

ברוך אתה ה' אמ"ה יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא את הכל פירשנוהו ביוצר של חול. הכל יודוך על שם יודוך ה' כל מעשיך. והכל ישבחונך רוצה לומר כל הדורות על שם דור לדור ישבח מעשיך ועל שם שפתי ישבחונך. והכל יאמרו אין קדוש כה' על שם אין קדוש כה'. הכל ירוממוך סלה ע"ש ארוממך אלקי המלך ואברכה שמך לעולם ועד דהיינו כמו סלה. יוצר הכל על שם אני ה' עושה כל אלה. האל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח על שם ודלתי שמים מי פתח כלומר פותח שערי מזרח ויוצא השמש. ומאיר לעולם כלו על שם ועל מי לא יקום אורהו. וליושביו על שם יושבי תבל. שברא במדת רחמים שאמר הב"ה אם אברא עולמי במדת הדין לא יוכל להתקיים שתף מדת רחמים על מדת הדין וזהו שנאמר ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. ודכותה אמרינן בבראשי' רבה למה התחילה התורה בבית לפי שהוא לשון ברכה ולא באלף שהוא לשון ארירה כלומר האל"ף והבי"ת הם הראשונות והם סמוכות זו לזו ומה שלא התחיל בא' שהיא ראשונה מן הב' לפי שארור וברוך הוא דבר וחלופו ולכך התחיל ב' שהוא לשון ברכה והוא חלוף הארור. ויש מקשים על זה ואומרים הרי מצאנו בוקק הארץ ובולקה בזיון וקצף והרבה דברים רעים שמתחילות גם כן בב' ולמה לא התחילה התורה בא'. ויש לומר שלא יתכן לומר זה שהרי הפך בוקק הוא מלא והפך בזיון הוא כבוד ואין אחד מהם מתחיל באל"ף ולא תמצא בא' ובב' דבר שיהיה האחד הפך חבירו ומתחי' באלו השתי אותיות כי אם ארור וברוך. המאיר לארץ ולדרים עליה וכו' עד משגב בעדנו פירשנוהו ביוצר של חול.

אין ערוך לך על שם אין ערוך אליך ועל שם בימי בשחק יערוך לה'. ואמרי' בירושלמי דברכות בפרק הרואה לך דומיה תהלה אלקי בציון, סמא דכלה דמילתא משתוקא למרגלית דלית לה טימי כל מה דאת משבח לה את פגים לה. פירוש טימי דמים. ואין זולתך על שם אין זולתי. אפס בלתך על שם ואין עוד אפס אלקים. ומי דומה לך על שם כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים. ונאמרו אלו הארבעה לשונות כנגד העולם הזה והעולם הבא וימות המשיח ותחיית המתים כמו שמפרש והולך. אין ערוך לך ה' אלקינו בעולם הזה לפי שהאומות עובדים לאלהים אחרים רבים אמר שאין עורך אותם לשם יתברך. ואמר ה' אלקינו לפי שהעולם הזה נברא במדת רחמים ובמדת הדין כמו שפירשנו. ואין זולתך מלכנו לחיי העולם הבא דהיינו לעתיד לבא. ואמר מלכנו על שם והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד שלא יהיה שם אלוה זולתו. אפס בלתך גואלנו לימות המשיח אמר כאן גואלנו לפי שהוא יגאלנו לימות המשיח משעבוד מלכיות ואין לנו גואל אחר זולתו כמו שנאמר גואלנו ה' צבאות שמו. ומי דומה לך מושיענו לתחיית המתים כמו שנאמ' ואל מי תדמיוני ואשוה והפסוק הזה נאמר כנגד תחיית המתים שנאמר בסוף הענין וקויי ה' יחליפו כח ולכך אמר מושיענו שהיא ישועה גדולה ואין דומה לה.

אל אדון על כל המעשים תמצא בחרוז ראשון עשר תיבות אל אדון על כל המעשים הרי ה' ברוך ומבורך בפי כל הנשמה הרי ה' ואין לומר ברוך הוא ומבורך. והחרוזים האמצעיים מן גדלו וטובו יש עד שבח יתנו לו בכל חרוז שמונה תיבות סך הכל ע"ב. וחרוז אחרון יש בו שנים עשר תיבות שבח יתנו לו כל צבא מרום הרי ששה תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקדש הרי ששה. לרמוז שעל ידי שם של ע"ב אותיות מסר את התורה שיש בה עשרת דברות לשנים עשר שבטי ישראל כמו שנאמר במתן תורה הנה אנכי בא אליך בעב הענן. וכבר פירשנו ביוצר של חול למה תקנו אל ברוך גדול דעה ואל אדון על כל המעשים על דרך האלפא ביתא ביתא. ובזה האריך הרבה לספר בו גבורת האל וגדלו בבריאת העולם והמאורות ופתח. ואמר אל אדון על כל המעשים רוצה לומר האל שהוא חזק והוא אדון על כל מעשיו עליונים ותחתונים בכלל כמו שנאמר ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ. ברוך ומבורך בפי כל הנשמה ע"ש כל הנשמה תהלל יה והוא רומז לנפש האדם שנאמר בה ויפח באפיו נשמת חיים וזכר האדם בתחלה ואע"פ שנברא לבסוף לפי שהוא היה תחלת הכוונה שכך אמרו תחלת הכוונה סוף המעשה. גדלו וטובו מלא עולם האמור כאן הוא כדור הארץ ויושביה והוא מלא גדלו על שם כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים וגומ'. ואמר וטובו לפי שבזריחת האור יצאו בני עולם לפעלם לבקש מזונותם ותועלתם. דעת ותבונה סובבים אותו על העולם שזכר ידבר כי לאחר שזכר כדור הארץ זכר המים שמקיפין אותה שנבראו בדעת הב"ה שנאמר בדעתו תהומות נבקעו וזכר אחרי כן גלגל השמים המקיף כל היסודות שנברא בתבונתו שנאמר כונן שמים בתבונה. המתגאה על חיות הקדש אחר שזכר גדולת האל בשפלים אמר אע"פ שהוא משגיח בשפלים הוא גאה ורם על כל רמים שהם חיות הקדש והאם השכלי' הנפרדי'. ועוד ונאדר בכבוד על המרכבה כמו שמפורש בתחלת יחזקאל. ומישור לפני כסאו אחר שזכר גדולת האל אמר כי בעלי הזכות והמישור הם לפני כסאו והכוונה בזה שתחזור הרוח למקום מחצבה שהוא לפני כסאו. חסד ורחמים לפני כבודו אחר שזכר המדות שצריכין הבריות להתנהג בהן והן זכות ומישור זכר המדות שהשם מתנהג בהם עם בריותיו והם חסד ורחמים. והראיה לפי' הזה החלוק שאמר על הזכות והמישור לפני כסאו ועל החסד והרחמים לפני כבודו. טובים מאורות שברא אל'ינו על שם וירא אל'ים את האור כי טוב ורוצה לומ' כי מרוב חסדי השם ברא מאורות טובים לעולם כמו שנפרש לקמן. יצרם בדעת בבינה ובהשכל כי הם יודעים בוראם ומבינים למה בראם ומשכילים בתנועתם עושין רצון קוניהם. כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל על שם ולמשול ביום ובלילה כי השמש הוא מוליד הזמנים קור וחום קיץ וחורף והמתכות והצמחים וכל החיים תלויים בו והרבה דברים שהם נודעים ממשפטי הכוכבים והלבנה גם כן יש לה ממשלת על כל דבר לח. מלאים זיו ומפיקים נוגה רוצה לומ' כי האל ברא להם זיו יותר משאר המשרתים ועוד שהם מוציאים נוגה בענין שיראה כי נאה זיום בכל העולם. שמחים בצאתם ששים בבואם על שם והוא כחתן יוצא מחפתו שהוא שמח והכוונה בזה כי לא ייעפו ולא ייגעו. ופירש הרב ר' יוסף קמחי ז"ל שדמה השמש לחתן יוצא מחופתו שהוא נכסף לשוב לכלתו כך השמש שב בכל יום למקום זריחתו. עושים באימה רצון קוניהם כי הוא הנותן בהם כח להתנועע. פאר וכבוד יתנו לשמו שנאמר השמים מספרים כבוד אל כי ממהלכם וסבובם שהוא על סדר נכון ואינו משתנה לעולם יודע לעין כל תפארתו וכבודו של עושה בראשית כי הוא מסבבם בכח שאין לו תכלית. צהלה ורנה לזכר מלכותו וזה ידוע כי בזריחת השמש יקום האדם לאור היום ויודה לבוראו שהאיר אליו וגם בלילה עת מנוחה ישמח על מנוחתו ויתן צהלה ורנה לבורא חושך. קרא לשמש ויזרח אור על שם ויקרא אלקים לאור יום ור"ל כשברא האל השמש ברא בו עיקר האור וזהו שאמר כשקרא שם לשמש אז ויזרח אור. ראה והתקין צורת הלבנה הוא נקשר עם קרא לשמש וכן הוא הפירוש כשקרא לשמש וראה שיבואו בני העולם לטעות אחריו לעבדו אז התקין צורת הלבנה כדי שימנעו מלטעות אחריו כי יראו שהם שנים והכי איתא בירושלמי בבראשית רבה. ואמר צורת הלבנה ולא אמר אור הלבנה כי הלבנה היא גוף שחור אין לה אורה אלא מה שמקבלת מאור השמש וכפי התרחקה ממנו. ויש מפרשים ראה והתקין צורת הלבנה ראה שקטרגה לבנה על השמש ומיעט צורתה ואחר כך נתן לה כוכבים לסיוע לה ולתקן צורתה כדאיתא בפרק אלו טריפות דרש ר' שמעון בן עזאי מאי דכתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולות וכתיב את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הלילה אמרה ירח לפני הב"ה רבונו של עולם אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לו לך ומעט את עצמך אמר לפניו בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי אמר לה לך ומשול ביום ובלילה ומאי רבותא בשרגא בטיהרא. פירוש נר בצהרים אינו מאיר. אמר לה זיל למנו בך ימים ושנים יומא נמי לא סגי דלא מנו ביה תקופתא שנא' והיו לאותות ולמועדים אמר לה זיל לקרו צדיק אשמך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן לא היה מיתבא דעתיה אמר הב"ה הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח והיינו דאמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו חטאת לה' אמר הב"ה הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח. ועל זה אמרינן בשבת בפרק אמר ר' עקיבא ת"ר הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהם הכתו' אומ' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. והטעם שנמשלו לשמש ששמע ללבנה מקטרגת עליו ושתק. והחכם ר"א בן עזרא ז"ל פירש טעם קטרוג הלבנה על השמש וזה לשונו ידוע בחכמת המזלות כי שנ' כוכבים שיהיה ביניהם חצי הגלגל שהם ק"פ מעלות הוא מבט ככב והוא מקטרג עמו ובעבור זה אמרו כי הבית השביעי שהוא המזל השוקע הוא בית המלחמות והנה אור הככבים לא יחסר כאשר יחסר אור הלבנה כי אין לה אור בראיות גמורות כי אם מהשמש לבדה ומשעה שתהיה הלבנה לנכח השמש אז הוא אלכסון הלבנה כאלכסון השמש וזה טעם הגדולים אז תקטרג על השמש ואז יחל חסרון הלבנה עד שיעדר אורה מהעולם שלא בעת התחברות המאורות והשם צוה לעשות בו שעיר חטאת כי השם הוא הסבה הראשונה לחסרון אורה עד כאן. ואחר שזכר למעלה שבח הבורא בתחתונים אמר שגם כן הוא משובח בעליונים הם שכלים נפרדים. וזהו שאמר שבח יתנו לו כל צבא מרום תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקדש. ויש גורסים שרפים וחיות ואופני קדש. והגרסא הראשונה עיקר שכן אנו אומרים ביוצר והאופנים וחיות הקדש.

ויש מקומות שנוהגין לומר לאל אשר שבת מכל המעשים שנאמר וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה ולפי שאמר למעלה אל אדון על כל המעשים אמר כאן לאל אשר שבת מכל המעשים. וביום השביעי נתעלה עם שם מאד נעלית על כל אלהים כלומ' נתעלה על כל מה שעשה בששת ימי'. וישב על כסא כבודו שהיה פנוי ממלאכה וזה דרך משל מה שהאוזן יכולה לשמוע. תפארת עטה ליום המנוחה כמו שאין בגדי שבת דומין לשל חול וכתי' בבגדי כהן לכבוד ולתפארת וכתיב לבשי בגדי תפארתך. עונג קרא ליום השבת כלומר שכשם שצריך לכבד שבת במלבושים כך צריך לכבדו במאכל ומשתה. זה שיר שבח של יום השביעי מה שצוה לענגו במלבוש ובמאכל שהוא מודיע לעולם שבו שבת אל מכל מלאכתו ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת כלומר שהשבת היא שאמרה זה המזמור ודוד המלך ידע זה בדרך נבואה או עשאו על שם שבת כאלו היא מדברת ואומרת כך וזהו שאמר ליום השבת כלומר כי הוא אמרו. לפי' יפארו לאל כל יצוריו סלה על זאת המתנה טובה שנתן לישראל כמו שנפרש בישמח משה. והוא על שם עם זו יצרתי לי תחלתי יספרו. ושבח על שם שבחי ירושלם את ה'. ויקר על מה יקר חסדך אלקים וגדולה עם שם אלקי גדלת מאד. יתנו לאל המנחיל מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קדש שנאמ' ושמרו בני ישראל את השבת וגו' לדורותם ברית עולם הרי שהשבת נחלה לנו. ואומר שמך ה' אלקי יתקדש וזכרך יתפאר מלכנו וכו' כמו שפירשנו ביוצר של חול ואומר קרית שמע בברכותיה עד גאל ישראל.

ומתפללין תפלת יוצר. אומר שלש ראשונות ואחר כך ישמח משה במתנת חלקו על שם יראו צדיקים וישמחו. במתנת חלקו ומה היא מתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו שנאמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. והטעם שתקנו לומר ישמח משה בשבת משום דאמרינן בפרקא קמא דשבת לדעת כי אני ה' מקדשכם אמר הב"ה למשה מתה טוב יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני רוצה ליתנה לישראל לך והודיעם ולכך תקנו ישמח משה באותה מתנה טובה של שבת שנתנה על ידו. עוד טעם אחר לפי מה שאומר במדרש שבשעה שיצא משה אל אחיו וראה בסבלותם ולא היה להם מנוחה נתקשה לו הדבר הרבה והלך ואמ' לפרעה אדוני המלך דרך העולם אדון שיש לו עבדים הוא רוצה בקיומם ואתה רוצה לכלות את עבדיך אמר לו היאך אמר לו מתוך שאתה משתעבד בהם תמיד ואין להם מנוחה יכלו אלא תן להם יום אחד בשבוע שינוחו בו ויתחזקו ויוכלו לסבול השעבוד אמ' לו בחר להם איזה יום שתרצה למנוחה בכל שבוע אמר לו תן להם יום השבת מפני שכל מלאכה שיעשו בו אין בה סימן ברכה לפי ששולט בו שבתאי והיו נוחין בו בכל שבוע מסבלותם וכשיצאו ממצרים ניתן להם השבת וכיון שראה משה שהסכימה דעתו לדעת יוצרו שמח שמחה גדולה ולכך תקנו ישמח משה במתנת חלקו. ואומ' במתנת חלקו לפי שהשבת ניתן להם בלשון מתנה שנאמ' ראו כי ה' נתן לכם את השבת. כי עבד נאמן קראת לו כליל תפארת בראשו נתת. כלומר כיון שקראתו עבד נאמן כאלו נתת כליל תפארת בראשו. בעמדו לפניך על הר סיני שני לוחות אבנים הוריד בידו שנאמ' וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו. וכתו' בהן שמירת שבת דהיינו זכור ושמור. וכת' הרמב"ן אני תמה אם שמור נאמ' מפי הגבורה למה לא נכתב בלוחות ויתכן שהיה בלוחות ראשונות ובשניות כתוב זכור ומשה אמר לישראל כי שמור נאמר לו וזו כונתם באמת עד כאן. ואם תאמר למה כתוב בדברות ראשונות זכור ובאחרונות שמור ויש לומר כי מנהג העולם כשאדם נותן מתנה לחברו ומאבדה ואחר כך נותן לו מתנה אחרת אומר לו שמור אותה בטוב, כך הב"ה נתן שבת לישראל ובא מקושש וחללו כשחזר בדברות שניות אמר שמותר את יום השבת כלומר שמרוהו היטיב. וכן כתו' בתורתך ושמרו בני ישראל את השבת וגו' כי זה לא היה כתוב בלוחות אלא בתורה.

ואומר ישמחו במלכותך וכו' ורצה נא במנוחתינו וכו' ופירשנום באתה קדשת. ואומ' שלש אחרונות. וחוזר שליח צבור התפלה ואומר קדיש שלם.

קריאת התורה

והולך שליח צבור להוציא ספר תורה ואומר בהליכתו אתה הראית לדעת ופסוקים מפוזרים. והטעם שנהגו לומר אתה הראית לדעת מפני שנא' על קבלת התורה והתורה נתנה בשבת. יהי ה' אלקינו עמנו וגו' שלמה אמרו על בנין הבית. קומה ה' למנוחתך וגו' כהניך ילבשו צדק וגו' בעבור דוד עבדך וגו' שאמרם שלמה כשהכניס הארון לבית קדשי הקדשים כשדבקו שערים זה בזה ולא יכלו להכניסו כדאיתא בפרק במה מדליקין ובפרק קמא דמועד קטן. ומוציא ספר תורה ואומר אשרי העם שככה לו וגו' גדלו לה' אתי וגו' ועולה בספר לתיבה ואומר ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים ה' מלך ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה למען משפטך הכל יתגדל ויתקדש וכו' כמו שפירשנוהו למעלה. ומה שמוסיפין אלו השני פסוקים בשבת בתחלה ישמחו השמים וישמח הר ציון הטעם כמו שפירשנו בישמח משה. ועוד לפי שהעולם הבא דומה לשבת שאז יהיה ה' אחד ושמו אחד וזהו ויאמרו בגוים ה' מלך. והטעם שאין קורין בכל שבת קרבנות שבת בספר תורה שני כמו שקורין ביום טוב מפני שאין שם כי אם שני פסוקים שהם וביום השבת ועולת שבת בשבתו. ואע"פ שהיה יכול להתחיל מהפרשה שלמעלה כמו בראש חדש מכל מקום עיקר קרבנות היום אינן כי אם שני פסוקים ולא רצו לתקן קריאת פרשה שעיקרה אינו שלשה פסוקים. ועוד טעם אחר משום דאמרי' במגלה ובתעניות כבר תקני להם סדר קרבנות כל זמן שקורין בהן מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני מוחל אני להם על כל עונותיהם ובקרבנות שבת אין שם קרבן המכפר כי כלם עולות.

ועולין שבעה לקרות בתורה פרש' אחת מפרשיות התורה.

וכתב אבן הירחי מנהגם בכל צרפת ופרובינצא לכל המסיים בתורה מהקוראים אומר לו החזן בקול רם חזק ויש סמך למנהג מדאמרינן בבראשית רבה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך מלמד שהיה ספר תורה בחיקו של יהושע שאין אומ' הזה אלא למי שתופס החפץ בידו כשסיים יהושע א"ל הב"ה חזק ואמץ מכאן למסיים את התורה שאומ' לו חזק, ובספרד לא נהגו לאמרו אלא כשמסיימין כל ספר וספר מחומשי התורה ואולי סוברין למסיים בתורה מן הספר ממש קאמר עד כאן.

ולאחר שמסיימין השבעה בקריאת התורה אומר שליח צבור קדיש עד לעילא. וחוזר וקורא עם המפטיר בסוף הפרשה ולא יפחות משלשה פסוקים. ואומ' קדיש עד לעילא וגולל ספר תורה. וקיימ' לן דמפטיר עולה למנין שבעה מדתנן במגלה בפרק בני העיר ראש חדש אדר שחל להיות בואתה תצוה אמר אביי קרו שיתא בואתה תצוה עד ועשית כיור נחשת וחד מכי תשא עד ועשית כיון נחשת והיינו המפטיר אלמא מפטיר עולה למנין שבעה. וכתב רב עמרם ובעל הלכו' גדולות דבתעניות במנח' ובתשעה באב וביום הכפורים במנחה שאין מוסיפין עליהם שלישי הוא המפטיר אבל בשבת וביום טוב וביום הכפורים שמוסיפין עליה המפטיר אינו ממנין העולים כי אנו רוצים לעשות אליבא דכולי עלמא כלומר אפילו למאן דאמר אין מפטיר עולה ואע"פ שקורא ביום טוב וביום הכפורים מענינא דיומא בספר השני מכל מקום תקנו עכשיו שיקרא המפטיר שהוא שמיני ענינא דיומא כדי לנהוג אליבא דכולי עלמא. וכן השיב רבינו תם לרבינו משולם. וכתב רב עמרם שבמקום שמפסיקין בקדיש אין מפטיר עולה למנין שבעה ובמקום שאין מפסיקין בקדיש מפטיר עולה למנין שבעה. ונראה מפני שהקדיש הוא הפסק לחובת קריאת התורה וכדי להפסיק בין הקוראים לענין חובת הקריאה למפטיר שאינו קורא לחובת הקריאה נהגו להפסיק בקדיש בנתים. ואמרינן התם א"ר תנחום אמ' ר' יהושע אין המפטיר מתחיל עד שיגלל ספר תורה כדי שלא יהא הגולל טרוד ולא יוכל לשמוע הפטרה.

ואחר שגוללין ספר תורה קורא ההפטר' וצריך שיהא בה מענין פרשת היום. ולמה מפטירין בנביאים לפני שגזרו שמד על ישראל שלא יקראו בתור' וכנגד שבעה שהיו עולין לקרות בתורה ואין קורין פחות משלשה פסוקים עם כל אחד ואחד תקנו לקרות כ"א פסוקים בנביאים ולא פחות מהם ואם נשלם הענין בפחות מכ"א כגון הפטרת שובה שהיא קטנה אינו צריך לקרות יותר. ולכן נקראת הפטר' לפי שהיו נפטרין בה מקריאת התורה. ור"ת כתב טעם אחר למה נקראת הפטרה לפי שאמרי' בסוטה בפרק ואלו נאמרין כיון שנפתח' ספר תורה אסור לספר אפי' בדבר הלכה שנא' ובפתחו עמדו כל העם ולאחר קריאת התורה הותרו לפתוח ולדבר והוא מלשון יפטירו בשפה ומלשון פטר רחם פתוח וי"א שהוא מלשון אין מפטירין לאחר הפסח לשון סלוק מן הדבר כלומר אחר שקראו ההפטרה נסתלקו מתפלת יוצר ומתחילין בתפלת מוסף. וקודם שקורא ההפטרה מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנביאים טובים על שם לולי משה בחירו לאפוקי נביא השקר. ורצה בדבריהם הנאמרים באמת על שם הנביא אשר נבא לשלום בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת ולפי שברכנו על התורה שנתנה בסיני אשר בחר בנו מכל העמים אנו מברכין כמו כן אשר בחר בנביאים טובים ששקולים דברי נביאים כדברי תורה שנא' ולא שמענו בקול ה' ללכת בתורתו וביד עבדיו הנביאים הרי השוו דברי נביאים לתורה. ולכן תקנו כאן תחלה וסוף חמשה ברכות לרמוז חמשה חומשי תורה. בא"י הבוחר בתורה על שם ודעת מחרוץ נבחר. במשה עבדו שנאמר לולי משה בחירו. ובישראל עמו שנא' ויבחר בכם. ובנביאי האמת והצדק שנאמר ויוציא עמו בששון ברנה את בחיריו כי נביאיו הם משה ואהרן ומרים וכתי' אהרן אשר בחר בו. וכתי' הן עבדי אתמך בו בחירי. והצדק על שם אנשים צדיקים. וקורא ההפטרה.

ולאחר קריאתה מברך ברוך אתה ה' אמ"ה צור כל העולמים על שם כי ביה ה' צור עולמים וכבר פירשנו בברכת התורה למה ברכה זו פותחת בברוך כיון שהיא סמוכה לברכה שלפני ההפטרה. צדיק בכל הדורות כלומר ארך אפים הוא לכמה דורות. האל הנאמן על שם הוא האלקים האל הנאמן שומר הברית והחסד ולפי שאמר בכל הדורות אמר האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור. האומר ועושה כבר זכרנוהו. מדבר ומקיים על שם ודבר אלקינו יקום לעולם. כי בכל דבריו האמת והצדק על שם ראש דברך אמת. והצדק על שם הפסוק ולעולם כל משפטי צדקך. ויש מי שעונים אמן אחר האמת והצדק ומתחיל נאמן אתה הוא כי הם סבורים שהם שתי ברכות ואינם כי אם אחת שהרי הראשונה אינה חותמת בברוך ומה שמפסיקים בה משום דאמרינן במסכת סופרים שהיו רגילין הכל לומר כאן דברי שבח ורצוי. ותדע דברכה אחת היא שהרי תקנו למפטיר שבעה ברכות כדאמרינן במסכת סופרים אומר שבעה ברכות כנגד שבעה שקורין בתורה. פירוש שתים בקריאת התורה תחלה וסוף. ואחת לפני ההפטרה וארבעה לאחריה הרי שבע ברכת. נאמן אתה ה' אלהינו שנאמ' האל הנאמן. ונאמנים דבריך שנאמ' נאמנים כל פקודיו. ודבר אחת מדבריך אחור לא ישוב ריקם על שם כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם ועל שם יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב. כי אל מלך נאמן אתה ברך אתה ה' האל הנאמן בכל דבריו כמו שאמרנו.

ולפי שברכה זו מדברת מענין הנביאים שעיקר נבואתם היתה על ציון ועל אליהו ועל דוד לפיכך אומרים אחר כך רחם על ציון ואחר כך על אליהו שיבא לבשרנו ואחר כך על דוד.

רחם על ציון על שם אתה תקום תרחם ציון. כי היא בית חיינו על שם אתהלך לפני ה' בארצות החיים כי ארץ ישראל נקראת ארץ החיים כמו שנקראת ארץ צבי וכן אמרו רבותינו ז"ל ארץ שמתיה חיים. ולעגומת נפש ענין דאבון והוא כנוי לכנסת ישראל שהיא דואבת בגלות והוא מלשון עגומה נפשי לאביון. תנקום נקם במהרה בימינו על שם כעל גמולות כעל ישלם וגומ' וכתיב בתריה ובא לצין גואל. ואמר במהרה על שם קל מהרה אשיב גמולכם בראשכם. בא"י משמח ציון בבניה כדאמרי' בתנחומא במה עתיד הב"ה לנחמה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה.

שמחנו ה' אלקינו באליהו הנביא עבדך על שם הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגומ' והשיב לב אבות על בנים. ואמ' עבדך על שם עבדי הנביאים. ובמלכות בית דוד משיחך על שם ובית דוד כאלקים והוא מתפלל על העתיד שנא' ועבדי דוד מלך עליהם. במהרה יבא המשיח שהוא מזרע דוד. ויגל לבנו על שם יגל לבי בישועתך. ועל כסאו לא ישב זר על שם וכסאו כשמש נגדי. ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו על שם ונחל ה' את יהודה חלקו ודוד הוא משבט יהודה. ואמר כבודו על שם והיתה מנוחתו כבוד. בא"י מגן דוד שנאמ' ותתן לי מגן ישעך. ואמרי' בפ' ערבי פסחים ועשית לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ תאני רב יוסף זה שאומר מגן דוד כמו מגן אברהם שכתוב בו ואגדלה שמך שהאבות הם הגדולים אשר בארץ.

על התורה שקראו עתה בספר תורה. ועל הנביאים הוא ההפטרה. ועל יום המנוח הזה שנתת לנו ה' אלקינו לקדושה שנא' ולקדש את היום השבת. ולמנוחה שנאמ' למען ינוח. לכבוד שנאמר וכבדתי מעשות דרכיך. ולתפארת על שם לבשי בגדי תפארתך כלומ' כבדהו בכסות נקייה שלא יהו בגדי השבת כבגדי החול. ועל הכל ה' אלקינו אנו מודים לך ומברכין את שמך על שם הודו לו ברכו שמו. יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד על שם ואברכה שמך לעולם עד. ואמ' בפי כל חי על שם לא המתים יהללו יה אלא החיים. בא"י מקדש השבת שנאמ' על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו.

וביום טוב אומ' ועל יום חג פלוני הזה ועל יום טוב מקרא קדש הזה שנתת לנו ה' אלהינו לששון ולשמחה לכבוד ולתפארת ועל הכל ה' אלקינו וכו' וחותם בא"י מקדש ישראל והזמנים. ואם היה שבת ויום טוב כולל שניהם וחותם בא"י מקדש השבת וישראל והזמנים לפי שקדושת היום גורמת למפטיר שיבא. ואם חל ראש חדש בשבת אינו צריך להזכיר של ראש חדש. והרב ר"י כתב שצריך להזכיר ולומ' ועל יום המנוח הזה ועל יום ראש החדש הזה אבל אין צריך לחתום בשל ראש חדש. והטעם שאינו צריך להזכיר של ראש חדש מפני שאלמלא שבת אין נביא בראש חדש. והוא הדין חולו של מועד בשבת. ומיהו כשחל יום הכפורים בשבת המפטיר במנחה מזכיר של שבת וחותם בשל שבת אע"ף שהפטרת המנחה אינה באה אלא מפני יום הכפורים הואיל ובהפטרת שחרית מזכיר של שבת מה שאין כן בשבת וראש חדש ובחולו של מועד שאין מפטירין בו כלל. ובראש השנה אומר ועל יום הזכרון הזה ועל יום טוב מקרא קדש הזה זכרון תרועה באהבה מקרא קדש זכר ליציאת מצרים ודברך אמת וקיים לעד בא"י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון. וביום הכפורים אומ' ועל יום הכפורים הזה ועל יום מקרא קדש הזה שנתת לני ה' אלקינו למחילה לסליחה ולכפרה ולמחול בו את כל עונותינו באהבה מקרא קדש זכר ליציאת מצרים ודברך אמת וקיים לעד בא"י מוחל וסולח לעונות עמו ישראל מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים.

ואחר כך מברך את המלך ואת הקהל ואומר אשרי ומחזיר ספר תורה למקומו ונהגו לומ' כשמחזירין אותו ברוך ה' אשר נתן מנוחה וגו' עד כי ה' הוא האלקים אין עוד והוא כתוב במלאכים ומוסיפין פסוקים מפוזרים. ואחר אומ' מזמר לדוד הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז וגומ' מפני שנאמר על מתן תורה שנא' בו וירקידם כמו עגל וכתי' במזמור יקום אלקים יפוצו אויביו למה תרצדון הרים גבנונים ולכולי עלמ' אותו המזמור נאמר על מתן תורה. ומוסיפין בסופו שאו שערים ראשיכם וגו' שאמרם שלמה כשהכניס הארון לבית קדשי הקדשים כדאי' בשבת בפרק במה מדליקין ובפר' דמועד קטן ואומ' יהללו את שם יי' וגו'. ואומר שובה למעונך וכו' ואומ' קדיש על לעילא.

מוסף

ומתפללין תפלת מוסף. אומר שלש ראשונות ואחר כך למשה צויתה על הר סיני על שם ועל הר סיני ירדת. ורב עמרם ורבי' סעדיה התחילו תפלה זו תכנת שבת רצית קרבנותיה ולפי שאין מנהגינו לאמרה לא רציתי להאריך בפירושה. מצות שבת זכור ושמור כדאמרי' זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. ובו צויתנו ה' אלקינו חוזר על הר סיני שזכר. להקריב בה קרבן מוסף שבת כלומ' אע"ף שקדשת השבת ואסרת לעשות בה מלאכה בשבת עצמה צוית להקריב הקרבנות ולדחות את השבת. כראוי פי' כמו שאומר הפסוק עולת שבת בשבתו ואמרו רז"ל עולת שבת בשבתו ולא עולת שבת זו בשבת אחרת ואם ישנה חייב משום חלול שבת.

יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתעלנו לארצנו על שם וקמת ועלית אל המקום. ותטענו בגבולינו על שם ותטעמו בהר נחלתך ועל שם השם גבולך שלום. ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידין כסדרן. פי' כסדר הכתובין בתורה. ומוספין כהלכתן הכתובין בתורה. את מוסף וכו' באהבה על שם כי מאהבת ה' אתכם. כמצות רצונך על שם כאשר צוך שכתו' בשבת. ואמר רצונך על שם שכתוב בקרבנות ורציתי אתכם נאם ה' אלקים. כמו שכתבת עלינו בתורתך אמר לשון עלינו על שם זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל וגו'. על ידי משה עבדך על שם ומצות וחקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך. כאמור וביום השבת וגו'.

ואומר ישמחו במלכותך וכו'. ורצה נא במנוחתינו וכו'. ופירשנוה באתה קדשת והמון העם אין אומרים במוסף ישמחו במלכותך אלא מתחילין מן והשביעי רצית בו והם טועים כי למה אין אומרים אותו. ועוד כי בתפלת מוסף ראש חדש שחל להיות בשבת שהיא אתה יצרת הם אומרים אותו ולמה לא יאמרו אותו בכאן. ואומר שלשה אחרונות וחוזר שליח צבור התפלה.

ואומר בסוף ברכת אתה גבור קדושה רבה כתר יתנו לך ה' אלקינו מלאכים המוני מעלה וכך אומר בפרקי היכלות משרתיך יכתירו כתרים לך וישירו לך שיר חדש. והשבח שמשבחין לשם הוא מכנה אותו בלשון כתר על [שם] כי לוית חן הם לראשך ותמצא כתר בגימטריא ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. ועמך ישראל קבוצי מטה יחד כלם קדושה לך ישלשו וכולי כמו שפירשנו בקדושה של חול. ואע"ף שאמרו במסכת חולין שאין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל שירה למטה כמו שאמרנו למעלה אעפ"כ אין אנו רוצין להתפאר בזה אלא אנו אומרים שהמלאכים משבחין ומקדישין תחלה.

כבודו מלא עלם פירוש ממלא כל העולם. והטעם שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. ומשרתיו שואלים איה מקום כבודו להעריצו שאף מהמלאכים הוא נעלם שנאמר כי לא יראני האדם וחי האדם כמשמעו וחי אפי' המלאכים שהם חיים וקיימים לעמתם משבחין ואומרים וכו' כמו שפירשנו למעלה.

ממקומו יפן ברחמיו לעמו על שם ויפן אליהם ויחן אותם וירחמם וזהו ויחן אותם לפי שמיחדים שמו ערב ובקר בכל יום תמיד וכו' על שם ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה.

אחד הוא אלקינו על שם שאמר קודם ה' אלהינו ה' אחד. והוצרך לפרש הוא אלקינו משום דתנן בברכות בפ' אין עומדין מודים מודים משתקין אותו. ומפר' בגמ' וכן האומר שמע שמע כאומ' מודים מודים דאמר מתיבי הקורא שמע וכופלו הרי זה מענה מענה הוא דהוי הא שתוקי לא משתקינן ליה לא קשיא הא דאמ' מילתא ותנייה הא דאמר פסוקא ותנייה. פרשינן אם אמר פסוקא ותנייה משתקין אותו מפני שנראה כשתי רשויות אבל אמ' מילת ותנייה מגונה הוא אבל אין משתקין אותו. והריא"ף כתב הפך זה שאם אמר מילתא ותנייה משתקין אותו אבל אמ' פסוקא ותנייה מגונה הוא אבל אין משתקין אותו. ובין שיהיה האומר מילתא וכופלא מענה או משתקין אותו המחבר קדושה זאת רצה לפרש הוא אלקינו. ומה שנהגו לומ' בסליחות וביום הכפורים שמע ישראל וכופלין אותו שאין ראוי לעשות כן משתקין אותו. ויש אומרים כיון שהוא מנהג אין משתקין אותו שזה ודאי אין אומ' אותו משום שתי רשויות. הוא אבינו על שם כי אתה אבינו. הוא מלכנו הוא יושיענו וכתיב מושיעו בעת צרה. הוא יגאלנו הוא ישמיענו ברחמיו ע"ש משמיע ישועה. שנית על שם יוסיף ה' שנית ידו וגו'. לעיני כל חי על שם חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים. הן גאלתי אתכם אחרית כראשית וגו'.

ומה שנהגו לומר קדושה רבה מפני שיש בה התחלת קריאת שמע וסופה שאנו אומרים בה שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ובסופה להיות לכם לאלקים אני ה' אלקיכם. והטעם לפי שגזרו שמד על ישראל שלא לקרות קריאת שמע תקנו שהיה אומרו שליח צבור בהבלעה בעמידה בכל תפלת שחרית בין בחול בין בשבת והעם עונין אחריו כדי לצאת ידי חובת קריאת שמע וכשנתבטל השמד בטלו לומר כן בכל התפלות וקבעו לאמרו בתפלת מוסף מפני שני דברים האחד לפי שאין בתפלת מוסף קריאת שמע והשני כדי שיתפרסם הנס לדורות ולהודות לשם על בטול השמד כך כתבו הגאונים.

וגומ' שליח צבור חזרת התפלה ואומר קדיש תתקבל. ונוהגין ברוב המקומות בספרד לומר משנת פרק אחד בכל שבת ושבת וכן בימים טובים מענין כל מועד ומועד. ואחר כך אומ' אמר ר' יהודה אשרי מי שעמלו בתורה על שם אשריך וטוב לך וכמו שפירשו רז"ל כי אדם לעמל יולד. אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו דברה תורה כלשון בני אדם כי כיון שנודע כי רצונו הוא לעסוק בתורה כמו שצוה והגית בו יומם ולילה יראה שכל העוסק בה כאלו עושה לו נחת רוח כיון שמקיים מצותו. גדל בשם טוב וכו' ועליו אמ' שלמה בחכמתו טוב שם וכו' אמר בחכמתו על שם ויחכם מכל האדם. למוד תורה הרבה ויתנו לך שכר' וכו' והמון העם גורסין כדי שיתנו לך שכר ואסור לומ' כן דהא תנן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס וכו'. ואם תאמר הא דאמרי' בפרקא קמא דבבא בתרא האומ' סלע זה לצדקה שאחיה אני ובני וכדי שאזכה בה לעתיד לבא הרי זה צדיק גמור. י"ל כדמשני התם כאן בישראל כאן באומות העולם כלומ' ישראל דעתו לשמים וגומר בלבו לתת בין יחיו בין לא יחיו ואינו מהרהר אחר מדת הדין ואם כן אין זה על מנת לקבל פרס אבל גוי אינו נותן אלא על מנת כן ואם לאו מתחרט. והרי שלא יחשוב האדם שמתן שכר המצות הוא בעולם זה לפיכך פירש ואמר ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא שנאמ' מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו' וכתיב להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. הכי גרסינן ודע שמתן שכרן בשין ולא גרסינן מתן שכרן לפי שאינו מתישב על הלשון.

ואומר ר' חנניה בן עקשיא אומר רצה הב"ה לזכות את ישראל זו היא משנה בסוף מכות ופירשה הרמב"ם ז"ל כך מעיקר האמונה בדת הוא כשיקיים האדם מצוה מתרי"ג מצות כפי הראוי ולא ישתף עמה כוונה לדבר אחר מחפצי הועם אלא עשה אותו מאהבה יזכה בשבילה לחיי העולם הבא לכן אמ' ר' חנניא כי בריבוי המצות אי איפשר שלא תעלה ביד האדם מצוה אחת בכל ימיו על מתכונתה ושלימותה ותשאר נפשו ותתקיים באותו מעשה. והראיה על העיקר הזה שאלת חנניה בן תרדיון לר' יוסי בן קסמא מה אני לחיי העולם הבא אמ' לו כלום בא מעשה לידך כלומר בא מעשה מצוה לידך על שלימותה אמ' לו מעות פורי' נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים אמר לו ר' יוסי אם כן עם חלקך יהא חלקי. כלומר כיון שבאה לידך מצות צדקה על שלימותה. וטעם הפסוק ה' חפץ לצדק את ישראל למען כי יגדיל תורה ויאדיר.

ואומ' אין כאלקינו וכו'. מי כאלקינו וכו'. נודה לאלקינו וכו'. ברוך אלקינו וכו'. אתה הוא אלקינו וכו'. ושמעתי סימן להם כדי שלא יטעה האדם להקדים אחד מהם לחבירו שתמצא בראשי תיבות אמן ברוך אתה.

ואומר תאנא דבי אליהו כל השונה הלכות וכו'. אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא תלמידי חכמי' וכו' ואומ' קדיש על ישראל ונפטרין לבתיהם לשלום.

סעודת היום

ומצוה על כל איש לאכול קודם חצי היום כדי לקיים מצות עונג שבת כדאמרי בירושלמי ר' אחא ור' אבהו בשם ר' יוסי ב"ר חנינא אסור להתענות בשבת עד שש שעות. והדרשנים אומרי' אסמכתא לזה ממה שנאמר וקראת לשבת ענג ענג כתיב חסר ו"ו לרמוז שצריך לאכול קודם שש שעות.

ושמעתי בשם ה"ר זרחיה הלוי שאמר כל מי שאינו אוכל בשבת חמין צריך בדיקה אם הוא מין ואם מת יתעסקו בו עממין ויש מן האומרים על השמאל שהוא ימין וכל המשמין להבשיל ולהטמין הוא המאמין ויזכה לראות בקץ הימין.

ומה שנהגו לפרוש מפה על השלחן בשבתות ובימי' טובים בשעה שאומר קדוש היום כתב אבן הירחי שהוא זכר למן טל מלמעלה וטל מלמטה ודומה כמי שמונח בקופסא. ואינו נכון כי לדבריו וגם בחול היה צריך לכסות את השלחן. אבל בירוש' אומר הטעם על דרך משל כדי שלא יראה הפת בושתו כי מן הדין הוא קודם לברכה כי הוא ראשון בפסוק ארץ חטה וכל הקודם בפסוק הוא קודם לברכה אלא שצריך לברך על היין תחלה.

מנחה

אומ' אשרי וסדר קדושה וקדיש עד לעילא. ואומ' ואני תפלתי לך ה' עת רצון וגו' ונהגו לאומרו לפי שאומר במדרש ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר ואני תפלתי לך ה' עת רצון אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם אומות העולם כששותין ומשתכרין יושבין ומנגנין ואין מזכירין שמע ואני אע"ף שאני אוכל ושותה אני בא להתפלל לפניך ואני שואל ממך עת רצון לכפר על העולם ודוד היה מכנה הדבר כלפי ישראל ובעבורם היה מדבר. עוד שמעתי טעם אחר לפי שתפלת מנחה נהגו להתפלל אותה אחר שאכלו ושתו הרבה ואמרינן בפרק הדר עם הנכרי שתוי יין אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה ולפיכך שואלים מלפניו שתהיה תפלה זו עת רצון. תדע כי ביום טוב אין אומרים אותו מפני שאין נוהגין להתפלל תפלת מנחה עד סמוך לערב כשאר ימות החול. ומה שנהגו לכפול פסוק זה כתב אבן הירחי לפי שהוא חשוב כפרשה בפני עצמה ונראה כמסיים את הפרשה.

ומוציא ספר תורה וקורין בו שלשה עשרה פסוקים מפרשה הבאה דתניא במגלה בפרק בני העיר במקום שפוסקין בו בשבת שחרית שם קורין במנחה, במקם שפוסקין במנחה שם קורין בשני, במקום שפוסקין שחרית בשני שם קורין בחמישי דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר במקום שפוסקין בשבת שם קורין במנחה בשני ובחמישי ובשבת הבאה וכן הלכה.

ולאחר שקורין מחזיר שליח צבור ספר תורה למקומו ואומ' קדיש עד לעילא. והטעם שאין שליח צבור רגיל לומר קדיש במנחה בשבת אחר קריאת ספר תורה וכן במנחה בתענית מפני שאין אומרים קדיש אלא אם כן אומר שום דבר בתחלה שכך נהגו לומר במנחה בכל יום בתחלה אשרי ואחר כך עומד ש"צ ואומר קדיש ובכאן אם אומר קדיש אחר קריאת ספר תורה נמצא גומר תפלתו וכשיורד לפני התיבה להתפלל ויאמר קדיש תחלה נמצא שנאמר על חנם. ואם תאמר יעמדו צבור ויתפללו היאך יתכן הדבר. לכך נהגו שלא לומר קדיש אחר קריאת ספר תורה בתיבה עד שיחזיר התורה למקומה ויעמוד ויאמר קדיש ויתפללו הצבור שהוא כתפלה אחת הכל. אבל בשבת בשחרית וכן בימים טובים ובראשי חדשים ובתעניות בשחרית כיון שאומר אשרי בתיבה לאחר שנכרך ספר תורה אומר קדיש אחר ספר תורה לאלתר. וקדיש שחוזר ואומר קודם לתפלה אחר שהחזיר ספר תורה אומרו על אשרי שהוא תפלה אחרת. ואם תאמר יאמר גם במנחה אשרי אחר שנכרך ספר תורה ואחר כך יאמר קדיש קודם לתפלה לפני התיבה. ויש לומר שלא יתכן שהרי כבר פתחו לפני התיבה באשרי כשנכנסו לבית הכנסת והיאך יאמר אותו פעם אחרת ועוד כי לא נתקן לאומרו כי אם שלש פעמים ביום. ויש מקומות שנוהגין לומר במנחה בשבת אחר קריאת ספר תורה מזמור שיר ליום השבת. ולפי זה היה יכול לומר קדיש אחר קריאת ספר תורה והקדיש האחר היה בא על המזמור.

ומתפללין שלש ראשונות ואחר כך אומר אתה אחד ושמך אחד לפי שבשחרית של שבת ניתנה התורה והתפללנו ישמח משה שהוא מדבר במתן תורה תקנו לומר במנחה אתה אחד כלומר כשם שאתה אחד ואין כמוך כמו כן מי כעמך כישראל גוי אחד שהם לבדם רצו לקבל תורתך ולא האמות. והיינו דדרשינן בפרקא קמא דברכות וחגיגה את ה' האמרת היום וה' האמירך היום אמר הב"ה אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. ופירוש חטיבה כריתה מלשון מחוטב עציך ור"ל דבר נפרד ומיוחד שאין כמוהו בכל האחדים והייחודים. חדוש את ה' האמרת היום בגימ' זו קריאת שמע.

פירוש אתה אחד שהשם יתברך אינו מתחלק ולא מורכב כמו שאר האחדים שהם מספר ונחלקים לשני אחדים רק הוא יתברך אחד בתכלית האחדות בלא הרכבה ובלא חלוק. ושמך אחד זה הוא שם בן ארבע אותיות שהוא שם מיוחד לו יתברך. דבר אחר אתה אחד לפי שכל הנבראים הם בשלשה ענינים ילד ובחור וזקן אבל הב"ה לעולם הוא בענין אחד ולא ישתנה. ושמך אחד ולא כן בנבראים כדאמרי' בתנחומא שלשה שמות נקראין לו לאדם אחד שקראוהו אביו ואמו ואחד שקורין לו בני אדם ואחד שקורא הוא לעצמו אבל הב"ה שמו אחד לעולם ולא ישתנה. ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ פסוק הוא ולכך תפארת גדולה ועטרת ישועה מנוחה וקדושה לעמך נתת. תפארת על שם בית המקדש שנאמר בו ובית תפארתי אפאר וכתיב בית קדשנו ותפארתנו. גדולה על שם תרב גדולתי ותסוב תנחמני. ועטרת על שם והיית עטרת תפארת ביד ה'. ישועה על שם ישועתך אני. מנוחה זו שבת על שם ברוך ה' אשר נתן מנוחה. וקדושה לעמך נתת שנאמר והייתם קדושים וכתיב קדש ישראל לה'. אברהם יגל יצחק ירנן כלומר אברהם ויצחק ישמחו כשיעקב ובניו ינוחו בשבת ושומרין אותו. ושתף יעקב עם בניו לפי שהם נקראים על שמו שנאמר שמעו נא בית יעקב הנקראים בשם ישראל. ואמר גילה באברהם ורנה ביצחק לפי שיצחק הוא קרוב לבני יעקב שניתן להם השבת יותר מאברהם ויש לו שמחה יותר ממנו לפיכך נאמר בו רנה שהוא יותר מגילה שנאמר אף גילת ורנן. ועוד כי גילה הוא בלב ורנה בפה. אבל יעקב שהוא קרוב יותר מאברהם ויצחק לבניו שנתן להם שבת יש להם עיקר המנוחה. והולך ומספר המנוחות מנוחת אהבה ונדבה על שם אוהבם נדבה. מנוחת אמת ואמונה על שם ונתתי פעולתם באמת ואמונה על שם וארשתיך לי באמונה. מנוחת שלום על שם ובשלום תובלון ועל שם וישב עמי בנוה שלום. השקט ובטח על שם שנאמר אצלו השקט ובטח עד עולם. מנוחה שלימה שאתה הוא רוצה בה וזו הוא מנוחת שבת שהוא רוצה לנוח בו. יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם רוצה לומר גם אתה רוצה שיכירו וידעו בניך שמצוה זו של שבת אינה כשאר מצות שהרי כשאמרת לא יהיה לך אלהים אחרים לא תשא, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב לא צויתם למען יעשו כמוך אבל מנוחת שבת היא למען יעשו כמוך שנא' ושמרו בני ישראל את השבת וגו' ביני ובין ישראל וביום השביעי שבת וינפש. נמצא שעל כן צונו מצות מנוחה להודיע כי ממנוחתו היא מנוחתינו ועל מנוחתם יקדישו את שמך. ואומ' רצה נא במנוחתנו ואומ' שלשה אחרונות וחוזר שליח צבור התפלה.

ואחר כך אומר צדקתך צדק לעולם וצדקתך אלהים עד מרום צדקתך כהררי אל. כך נהגו לאמרם ברוב המקומות בספרד. וכתב אבן הירחי שלא יתכן לאמרם על זה הסדר כי בתלים כתוב ראשון צדקתך כהררי אל בלמנצח לעבד ה' לדוד נאם פשע לרשע וצדקתך אלהים בלמנצח לדוד להזכיר צדקתך צדק לעולם באלפא ביתא דאשרי תמימי דרך וכן מנהג צרפת ופרובינצא לאמרם על סדר הכתובים והוא הנכון להגדיל ולהוסיף בשבח המקום ברוך הוא בתחלה נדמית שגדלה כהררי אל ועוד גדלה עד מרום ולעולם צדקתו ותורתו אמתיי' עד כאן. וכן הם מסודרים בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה.

והטעם שנהגו לומר צדקתך כתב מר שר שלום כי צדוק דין הוא על שמת משה רבינו ע"ה בשבת במנחה וגם נהגו שלא לקבוע מדרש באותה שעה כי חכם שמת בתי מדרשים בטלים ומנהג אבותינו תורה היא. והקשו עליו כי נראה כי מת בערב שבת דאמרינן בסדר עולם בכ"ח בניסן נלכדה יריחו ושבת היה שנאמר ויהי ביום השביעי וישכימו כעלות השחר ויסובו את העיר כמשפט הזה שבע פעמים וכתיב אחר כן ותפול החומה תחתיה ומדכ"ח בניסן שבת היה ראש חדש ניסן בא' בשבת ור"ח אדר שלפניו בשבת ושבעה באדר מת משה בערב שבת שכשנשלמו שלשים יום לאבלו ויאמר ה' אל יהושע וגו' משה עבדי מת וגו' וכתי' הכינו לכם צדה כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן וכתיב והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון ונלכדה יריחו בכ"ח בניסן הוצא מהם שלשים ושלשה למפרע מיום שעברו את הירדן הא למדת שבשבעה באדר מת משה בערב שבת. והכי אית בפ"ק דקדושין. ועוד כתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ודרשי' היום מלאו ימי ושנותי ואמרי' בו ביום כת' י"ג תורות ואם היה בשבת היאך כתב. אלא יש אומרים שנהגו לאומרם כמו צדוק הדין על פושעים שעתידין לחזור לדינם אחר השלמת הסדר מצדיקין את הדין על דינם החוזר כדאמרינן בב"ר מלאך הממונה על הרוחות מכריז בערב שבת ואומר צאו פושעים מגהינם ונוחו כדרך שישראל שובתין. ובמוצאי שבת מכריז ואומ' חזרו פושעים לגהינם שכבר השלימו ישראל את סדריהם שנאמ' צלמות ולא סדרים כיון דשלמו סדרים צאו למות. וכל זמן שלא התפללו שלש תפלות אלו אינם דואגים ואומרים עדין לא פנה השמש אבל כיון שהתפללו מנחה והוא ערב דואגים על הלילה הבאה שעתידים לחזור לדינם ולפי' מצדיקין עליהם את הדין במנחה. ועוד יש מפרשים שנהגו לאמרם לפי שאחר המנחה אוכלין סעודה שלישית ואמרינן במסכת שבת שכל המקיים שלש סעודות שניצול משלש פורעניות מחבלו של משיח ומלחמת גוג ומגוג ומדינה של גהינם ואלו השלשה פסוקים נהגו לאמרם על שם אלו השלש צדקות שיעשה עמנו. וכך הם דרשים צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה כנגד חבלו של משיח שיעקור מלכות הרשעה ואמרו רז"ל שמלכות הרשעה דומה לתהום מה תהום אין לו חקר כך מלכות הרשעה אין לה חקר. וצדקתך אלקים עד מרום אשר עשית גדולות וגו' כנגד מלחמת גוג ומגוג שכתוב בה והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים ועוד כתיב שם על זבחי אשר אני זובח לכם זבח גדול על הרי ישראל. צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת כנגד דינה של גהינם ששואלין תחלה למת למה לא עסקת בתורה שנקראת אמת ודרשו זה מפסוק פוטר מים ראשית מדון.

וכתבו הגאונים כל יום שאומרין בו הלל אין אומרים במנחה צדקתך לפי שההלל הוא על השמחה וצדקתך הוא לשון צער שהוא כמו צדוק הדין.

ואומ' ש"צ קדיש התקבל ואומר מזמור מהתלים. ואומר קדיש יהא שלמא רבה ונפטרין לבתיהם לשלום.

מי שטעה והתחיל להתפלל תפלה של חול בשבת ונזכר גומר כל אותה ברכה שנזכר בה וחוזר לשל שבת. ודוקא בערבית שחרית ומנחה אבל במוסף פוסק ואפי' באמצע ברכה וחוזר לשל שבת לפי שבתפלת ערבית שחרית ומנחה ראוי הוא לומר שמונה עשרה כשאר הימים אלא משום כבוד השבת לא רצו חכמי' ז"ל להטריחו כדי שלא יצטער שאם היה לו חולה אומר בברכת חולים ואם היה צריך לפרנסה אומר בברכת השנים ולכך אין מתפללין כי אם שבע ברכות דקיימא לן אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת. אבל מוסף אינו ראוי לשמונה עשרה ברכות שאין לך מוסף שיש בו שמונה עשרה ברכות ועל כן אם התחיל בשל חול פוסק ואפי' באמצע ברכה. והראב"ד כתב דלא שנא דאפי' תפלת המוספין ראויה היא לשמונה עשרה ברכות ואם התפלל שמונה עשרה ברכות וחדש בה דבר מועט במוספין יצא כדאמרי' בירושלמי בפ' תפלת השחר בענין כמה ישהה בין תפלת יוצר לתפלת מוסף כדי הלוך ד' אמות רבא אמ' צריך לחדש בה דבר זעירי בעי קומי ר' יוסי מהו צריך לחדש בה דבר אמ' ליה אפי' אמר נעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום וקרבן מוסף יצא הילכך תפלת המוספי' ראויה היא לשמונה עשה ברכות ואם התחיל גומר אותה בברכה.

שלוש סעודות

אמרי' בשבת בפ' כל כתבי הקדש שחייב אדם לקיים ג' סעודות בשבת ודרש לה מקרא שנאמ' כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה. ובשכר המצוה הזאת אמרינן התם כל המקיים ג' סעודות בשבת ניצל מג' פורעניות מחבלו של משיח וממלחמת גוג ומגוג ומדינה של גהנם. ובכל אחד מאלו השלשה פורעניות הזכיר יום. חבלו של משיח לפני בא יום ה', מלחמת גוג ומגוג היה ביום בא גוג, דינה של גהנם הנה יום בא בוער כתנור. ועוד אמרי' התם א"ר יוסי יהא חלקי מאוכלי ג' סעודות בשבת.

וכבר כתבנו בהקדמת הספר הזה שאומר ר"ת שהנשים חייבות בג' סעודות וכן חייבות לבצוע על שתי ככרות ושם פירשנו הטעם.

וכת' הר"ם במז"ל שגם בי"ט צריך לעשות ג' סעודות, והרא"ש לא היה נוהג כן.

וצריך להיות זמניהם חלוקים האחד בליל שבת והשני בשחרית והשלישי במנחה לא כאותן שעושין השלישית בשחרי' אחר סעודה וברכת זמון שפורשי' מפה וחוזרין ועושים השלישית בענין שעושין סעוד' שבת לחצאין ואין כאן הכירא בסעודה השלישית. כי זמן הסעודה היא במנחה כדתנן בפרק כל כתבי הקדש נפלה דליקה בליל שבת מצילין מזון ג' סעודות בשחרית מצילין מזון שתי סעודות במנחה מצילן מזון סעודה אחת. ועוד אמרינן התם ת"ר מדיחין כלים בשבת לצורך השבת כיצד קערות שאכל בהן בשבת ערבית מדיחין לאכול בהן שחרית שחרית מדיחין לאכול בהם במנחה מן המנחה ולמעלה אינו מדיחן אבל כוסות וקיתוניות תלוחיות מדיח והולך כל היום כלו לפי שאין קבע לשתיה. ועוד ראיה מדתנן בפרקא קמא דפסחים ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין מזון שתי סעודות וסעודה שלישית אין צריך לשייר דחמץ אסור משש שעות ולמעלה. אלמא שאין זמנה אלא במנחה. ורבינו תם היה רגיל לאכול בארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת בסעודה שלישית מצה עשירה הנילושת בשמן ודבש שלא אמרו רבותינו ז"ל כל האוכל מצה בערב פסח כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו אלא בלחם עוני אבל מצה עשירה מותר שעדיין לא חל עליו חיוב לחם עוני עד הערב.

וכתב הר"ם במז"ל שצריך לקבוע כל אחת משלש סעודות האלו על היין. והרא"ש לא היה מברך על היין קודם משום דאתקש יום ללילה לענין קדוש מה לילה סגי בחד זימנא אף ביום נמי סגי בחד זימנא.

וכתב הרמב"ם ז"ל שצריך לבצוע על שתי ככרות גם בסעודה שלישית. וכן כתב הרא"ש. וכתב עוד הרא"ש שאף כל שעה שמבקש לסעוד חייב בלחם משנה ואע"ף שאינו מחויב אלא בשלש סעודות.

כתב הרב ר' משה כהן שזה שחייבו לאכול שלש סעודות בשבת מפני שהאוכל אכילה גסה יצטרך להרחיק זמן האכילה שאחריה וכשיראה שהוא מצוה לאכול שלש סעודות לא יאכל בשום סעודה מהם כי אם בשיעור שיוכל לאכול בהגיע זמן הסעודה שאחריה נמצאו כל סעודותיו לשם מצוה ולשובע נפשו וישאר לבו פנוי לעסוק בדברי תורה ונמצא כובש יצרו בסלקו האוכל מלפניו בעודו תאב לו וכשיעשה זה ביום המנוחה כל שכן שיעשה ביום המלאכה שלא יכבד האוכל עליו לבטלו ממלאכתו וכן אמרו בברכה על הכוס ונותן עיניו בו שלא יסיח דעתו ממנו להראות שצריך לחשוב שהותר לו לשתות היין לצורך המצוה ולברך עליו את השם וכשיהיה בלבו כך לא יבא להשתכר ממנו עד כאן דבריו.

וכתב רב נחשון מי שאכל הרבה ואין נפשו יפה לאכול שלש סעודות אם יכול לאכול כביצה ואין מצטער יאכל ויקיים שלש סעודות ואם כשיאכל הביצה מצטער הימנה פטור שלא תקנו רבותינו ז"ל שלש סעודות בשבת אלא לכבוד השבת ולענגה וכיון שמצטער אין לו עונג ופטור. וכן כתב הרמב"ם ז"ל.

כתב רבינו תם שיכול להשלים סעודה שלישית במיני תרגימא פירוש מאכל העשוי מחמשת מיני דגן. כדאמרינן גבי סוכה לר' אלעזר שצריך ארבע עשר סעודות בסוכה אם השלים במיני תרגימא יצא. ור"י כתב כיון דילפינן שלש סעודות משלש פעמים היום הכתובין גבי מן צריך לעשותה בפת. וכן כתב הרמב"ם ז"ל.

מוצאי שבת

נהגו לומר במוצאי שבת קודם התפלה שירות שבתלים. ואומר הטעם במדרש משל לכלה ומלכה שמלוין אותה בשירות ותושבחות ושבת מלכה וכלה כדאמרי' בפרק כל כתבי הקדש בא ונצא לקראת שבת מלכתא בואי כלה בואי כלה ואנו מלוין כך השבת בשירות ותשבחות. ודכותה אמרינן בבראשית רבה ויכל אלקים ביום השביעי אמר הב"ה בואו ואמרו שירה פנים חדשות באו לכאן כלומ' בהכנסת הכלה שבאה מחדש. וסימן לשירות שבתלים אאשאלה בלא רמיזהה ובלבד שיהיו אלף ראשונה של אשאלה וה"א של רמיזה כפולות.

גרסינן בפרק תפלת השחר ת"ר טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל ערבית שתים של שבת, טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצאי שבת שתים של חול מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשנייה ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשנייה שנייה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו, למימרא דכיון דלא הבדיל בקמיתא כמאן דלא צלי דמי ורמינהי טעה ולא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השני' מחזירין אותו הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס קשיא. וכתב ה"ר האיי אע"ג דנשארה בקושיא כיון דלא קאמא תיובתא לא משבשתא היא דטעמא דמסתבר הוא דכיון דהבדיל בשנייה גלי דעתיה דכיוון בראשונה לשם תשלומין ושנייה משום חובתו ואין להקדים של תשלומין לחובת הזמן וצריך להתפלל אותה של תשלומין פעם שנית. וכת' הרא"ש אם לא הבדיל באחת מהן או שהבדיל בשתיהן אין מחזירין אותו דאין כאן גלוי דעת דראשונה לתשלומין וכן משמע מדפריך למימרא דכיון דלא אבדיל בקמיתא כמאן דלא צלי דמי יצא ידי שתיהן ואע"ף שלא הבדיל בראשונה והבדיל בשנייה ראשונה עלתה לו לשם חובה ושנייה לשם תשלומין ע"כ. וזה שאמרו שמתפלל במוצאי שבת שתים של חול ויוצא בה בשל שבת מפני שגם בשבת ראוי להתפלל י"ח אלא מפני הטורח תקנו ז' ברכות הילכך כשלא התפלל במנחה שבע ברכות יצא באותם י"ח ברכות שמתפלל במוצאי שבת דאינון נמי שייכי לשבת.

מי שטעה והתפלל בשבת במנחה י"ח ברכות ולא הזכיר של שבת אם נזכר מבעוד יום צריך להתפלל ז' ברכות מפני שלא יצא באותה תפלה. ואם לא נזכר מבעוד יום י"א שאינו חוזר ומתפלל למוצאי שבת מפני שכבר התפלל י"ח ברכו'. וי"א כיון שלא יצא ידי חובתו בזאת התפלה הוה ליה כאלו לא התפלל וצריך להתפלל ב' למוצאי שבת אע"ף שאינו מזכיר של שבת. וכת' הר"י לצאת מן הספק שיתפלל אותה לערב בתורת נדבה. ואין צריך לחדש בה דבר שכיון שמתפלל אותה על דרך הספק אין לך חדוש גדול מזה כמו שאמרנו בתחלת הספר הזה.

תפלת ערבית של מוצאי שבת

מה שמאחרין התפלה כדי להוסיף מחול על הקדש דא"ר יוסי יהא חלקי עם מוציאי שבת בצפרי שהיתה יושבת בהר והיה נראה להם יום גדול עד צאת הככבים ולכך היו מאחרין במוצאי שבת. ומ"מ זמן יציאת השבת להיות מותר במלאכה הוא ג' חלקי מיל אחר שקיעת החמה. למי שהוא אנוס ויכול להתפלל מפלג המנחה ולמעלה ולהבדיל מיד אבל לא יברך על הנר אבל במלאכה אסור עד הלילה. כתב הראב"ד יש מתמיהין איך יאמר המבדיל בין קדש לחול ועדיין הוא שבת ואני תמה על המתמיהין ומאי שנא על הכוס מתפלה וכי מעידין אנו על השבת שהוא חול ועד החול שהוא שבת אבל שבח הוא לבורא ית' שצוה על השבת וקדשו והבדיל בינו ובין החול. וכן כתב הר' יצחק בן גיאת שהרבה מן הגאונים הראשונים טעו בדבר זה ורצו לומר שאין אומ' קדוש והבדלה מבעוד יום עד שתחשך.

וקורי' ק"ש בברכותיה ואומ' ש"צ קדיש עד לעילא. ומתפללין ג' ראשונות אחר כך ומתחיל אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה. ואומר אתה אמרת להבדיל בין קדש לחול שנא' ולהבדיל בין הקדש ובין החול. ובין אור לחשך שנא' ויבדל אלקים בין האור ובין החשך והאור נברא במוצאי שבת. ובין ישראל לעמים שנא' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי וכתי' בשבת כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם הרי בשבת ישראל נבדלין מן האומות ומקודשין. הרי אלו שלש הבדלות דשיכי למוצאי שבת והינו דאמרינן בפרק ערבי פסחים הפוחת לא יפחות משלש והמוסיף לא יוסיף על שבע. אבל ובין יום השביעי לששת ימי המעשה אינו מן המנין אלא מתוך שצריך לאמרו בהבדלה על הכוס כדי לומר מעין חתימה סמוך לחתימה גם בתפלה לא תקנו להסירו. כשם שהבדלתנו ה' אלקינו מעמי הארצות על שם ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. וממשפחות האדמה על שם נהיה כגוים וכמשפחות האדמה. כן פדנו והצילנו מאדם רע על שם חלצני ה' מאדם רע. ומשטן רע על שם והשטן עומד על ימינו לשטנו. ומפגע רע על שם ואין פגע רע. ומכל שעות הרעות המתרגשות לבא בעולם על שם מרגשת פועלי און. ואומר וחננו מאתך דעה ובינה והשכל בא"י חונן הדעת. ומסיים התפלה.

והטעם שתקנו ההבדלה בחונן הדעת לפי שאין אדם מגיע לדעת בין קדש לחול ואור לחשך אלא אחר חכמה גדולה ויגיעה רבה. ועוד כשם שאין לו לאדם לעשות מלאכה במוצאי שבת קודם שיבדיל כך אין לו לתבוע צרכיו קודם שיבדיל ולכך קבעו ההבדלה בברכת חונן הדעת שהיא ראש לכל הצרכים. והכי איתא בירושלמי אסור לאדם לתבוע צרכיו עד שעה שיבדיל.

ואומר שליח צבור קדיש עד לעילא ואחר כך אומר פסוק ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו שהוא סוף מזמור תפלה למשה. ונהגו לאומרו בנעימת קול ובנחת כדי להאריך מנוח לרשעים מלהחזירם לגהנם עד השלמת הסדר כמו שאמרנו למעלה.

ואומר יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן שהוא מזמור של פגעים. וכל האותיות יש בו חוץ מזי"ן. ואומ' במדרש שכל האומרו אינו צריך לכלי זין. וגם תמצא כי ז' פעמים בשנה אין אומרים אותו ואלו הן בשבוע שיבא בו פסח ב' ושבועות א' וראש השנה א' ויום הכפורים אחד וסכות שנים הרי שבעה.

והטעם שכופלין בתחלה ויהי נועם ולבסוף אורך ימים אשביעהו. יש אומרים מפני כי יושב בסתר עליון עם פסוק ויהי נועם יש בו קכ"ד וכשתכפלם יהיו רמ"ח ומן הדין היה לכופלו פעם אחרת אלא מפני טורח הצבור תקנו לכפול הפסוק הראשון והאחרון בלבד ויחשב כאלו כופלו כלו. ולכך תקנו לאומרו במוצאי שבת שהוא תחלת השבוע כדי לשמור רמ"ח איברים כדאמרינן באלה הדברים רבה ברמ"ח תיבות שיש בקריאת שמע שמור מצותיו וחיה. שמור רמ"ח תיבות שבקריאת שמע והב"ה ישמור רמ"ח איברים שלך.

וכתוב בתשובת הגאונים שאין אומר ויהי נועם אלא במוצאי שבת לששת ימים כלם של חול אבל במוצאי שבת שבא י"ט באותו השבוע אין אומרים אותו מפני שמזכיר ומעשה ידינו עלינו שני פעמים שאלו היה מזכירו פעם אחת היינו אומרים כשהם רוב ששת ימי השבוע של חול אבל כיון שמזכירו שני פעמים אנו צריכין שיהיו ששת הימים כלם של חול ע"כ. ועוד טעם אחר דאמרינן בספרי וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה וגומ' ויברך אותם משה מה ברכה ברכם אמ' להם תשרה שכינה על מעשה ידיכם והם אמרו ויהי נועם ה' אלהינו וגומ' ועל כן נהגו לאומרו בכל מוצאי שבתות חוץ משבת שיצא יום טוב בתוכה שעצור מן המלאכה. ואע"ף שבתפלה ובהבדלה אומר ובין יום השביעי לששת ימי המעשה אף אם יבא יום טוב באותו שבוע הא אמרינן בפרק ערבי פסחים סדר הבדלות הוא מונה. אבל כשאומר בהבדלה החל עלינו את ששת ימי המעשה הבאים לקראתנו וכו' אין להזכיר ששת אלא ימי המעשה בלבד.

וכתבו הגאונים בכל עת שאין אומרים ויהי נועם אין אומרים סדר קדושה שאם נדחה זה נדחה זה. שלא תקנו סדר קדושה לומר אלא שאין דרך לברך לתלמיד שלא יתברך רבו עמו לכך מאחר שמתחיל בברכת עצמו. ומיהו אין נוהגין כן אלא מתחיל מאורך ימים אשביעהו ואומר אחריו סדר קדושה.

ואומר קדיש תתקבל ואחר כך מבדיל שליח צבור כדי להוציא עניים ידי חובתן שאין ידם משגת לקנות יין כי אין מבדילין על הפת אלא על היין כמו שיתבאר לקמן. וכתב רב נטרונאי שכיון שהבדיל שליח צבור יצא כל הצבור כלו ידי חובה. והרוצה לחזור ולהבדיל בביתו הרשות בידו. ואם לא רצה או שאין לו יין יצא ידי חובתו בהבדלת שליח צבור.

ומתחיל שליח צבור ואומר אליהו הנביא אליהו הנביא אליהו הנביא במהרה יבא אלינו עם משיח בן דוד. וכופלין אותו הקהל. והטעם שמזכיר אליהו ג"פ לחזק הענין. על שם והחוט המשולש לא במהרה ינתק. איש אשר קנא לשם האל שנאמ' בקנאו את קנאתי ואתיא כמאן דאמ' פנחס הוא אליהו. איש בושר שלום ושנאמ' הנני נותן לו את בריתי שלום. על יד יקותיאל זה משה רבינו כי ששה שמות נקראו לו חוץ מהשם שנקרא בו משה ובפרק קמ' דמגלה הם נדרשים מן הפסוק דגרסינן התם ר' שמעון בן פזי אמ' ואשתו היהודית ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח אלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרדי, וכי יהודיה שמה והלא בתיה שמה ולמה קרא שמה יהודיה על שם שכפרה בע"ז שנא' ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור, ואמ' ר' יוחנן משום ר' שמען יוחאי מלמד שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה כתיב הכא ותרד בת פרעה לרחוץ וכתי' התם אם רחץ ה' את צואת בנות ציון ילדה והלא רבוי רביתיה לומ' לך שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו, ירד זה משה ולמה נקר' שמו ירד שירד מן לישראל בימיו ובשבילו, גדוד שגדר פרצותיהם של ישראל, חבר שחבר את ישראל לאביהם שבשמים, שוכו שנעשה כסוכה, יקותיאל שקוו ישראל לאל בימיו, זנוח שהזניח עונותיהם של ישראל, אבי אבי אבי אב בתורה אב בחכמה אב בנביאות, ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד וכי מרד שמו והלא כלב שמו אלא אמר הב"ה יבא כלב שמרד בעצת מרגלים וישא בתיה בת פרעה שמרד בגלולי אביה. איש גש ויכפר על בני ישראל שנאמר ויכפר על בני ישראל. ועונין הקהל אליהו הנביא על כל דבר ודבר וחוזר ואומר פעם אחרת אליהו הנביא אליהו הנביא וכו' וכופלין אותו הקהל. איש דורות שנים עשר ראו עיניו ואלו הן נחשון שלמון בועז עובד ישי דוד שלמה רחבעם אביה אסא יהושפט יהורם. איש הנקרא בעל שער בסימניו פירוש איש אחד מכלל סימניו הוא זה שנאמר איש בעל שער. איש ואזור עור אזור במתניו שנא' ואזור עוד אזור במתניו. ועונין הקהל אליהו הנביא על כל דבר ודבר וחוזר ואומר אליהו הנביא וכו' וכופלין אותו הקהל. ויש מסיימין אלפא ביתא על זה הדרך איש זעף על עובדי חמנים שנאמר עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים. איש חש ונשבע מהיות גשמי מעונים שנא' חי ה' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. איש טל ומטר עצר שלש שנים שנאמר ויהי ימים רבים ודבר ב' היה אל אליהו בשנה השלישית לאמר לך והראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה. ועונין הקהל אליהו הנביא על כל דבר ודבר וחוזר ואומר אליהו הנביא וכו' וכופלין אותו הקהל וכענין זה עונין בשאר האלפא ביתא. איש יצא למצוא לנפשו נחת שנאמר וירא ויקם וילך אל נפשו וגומ'. איש כלכלוהו העורבים ולא מת לשחת שנאמר ואת העורבים צויתי לכלכלך שם. איש למענו נתברכו כד וצפחת שנאמר כד הקמח לא כלתה וצפחת המים לא חסר. איש מוסריו הקשיבו וכמהים שנאמר וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלקים וגומ'. כמהים אלו ישראל על שם כמה לך בשרי. איש נענה באש משמי גבוהים שנאמר ותפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים וגומ'. איש סחו אחריו ה' הוא האלקים שנא' ויאמ' ה' הוא האלקים ה' הוא האלקים. איש עתיד להשתלח משמי ערבות שנאמר הנח אנכי שולח לכם את אליה הנביא. איש פוקד על כל בשורות טובות שאמר משמיע שלום מבשר טוב וגומ'. איש ציר נאמן להשיב לב בנים שנאמ' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. איש קרא קנא קנאתי לה' בתפארה שנאמ' ויאמר קנא קנאתי לה' אלקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל וגומ'. איש רכב על סוסי אש בסערה שנא' והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם ויעל אליהו בסערה השמים. איש שלא טעם מיתה וקבורה שלא מת כמות כל האדם אלא שהעלתהו רוח סערה מן הארץ עד גלגל האש ושם כלה בשרו ושב כל יסודו אל יסודו והרוח שבה אל האלקים אשר נתנה. איש תשבי על שמו נקרא פירוש מוסף על שמו נקרא תשבי על שם שהיה מתושבי גלעד. תצליחנו על ידו בתורה שהוא עתיד להסיר לנו כל הספקות שיש לנו בתורתנו. תשמיענו מפיו בשורה טובה על שם מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך. תוציאנו מאפלה לאורה שעל ידו נצא מזה הגלות שהוא כאפלה לימות המשיח שיהיה לנו כאורה במהרה בימינו. ואומ' ככתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו'.

ואמ' בעל המסרה כי בחמשה מקומות יעקב מלא ו"ו ובחמשה מקומות אליהו חסר וו ואלו הן יעקב מלא ו"ו וזכרתי את בריתי יעקוב, והנני שב שבות אהלי יעקב, גם זרע יעקוב ודוד עבדי, ושב יעקב ושקט תנינא לא כאלה חלק יעקב. אליה חסר ו"ו ומלאך ה' דבר אל אליה התשבי, וילך אליה, אליה התשבי הוא, ויען אליה וידבר אליהם, הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא. והטעם דרך משל לומ' כי יעקב אבינו תפש לאליהו הוא"ו משמו בתורת משכון עד שיבא עם משיח בן דוד המוכתר בששה מדות שנא' במשיח ונחה עליו רוח ה' רוח חכמ' ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' ואז יחזיר לו הוו ויהיה שמו שלם. והטעם של אליהו כי דיו לעבר להיות כרבו.

והטעם שתקנו להזכיר אליהו במוצאי שבת כתב אבן הירחי משם דאמרינן בעירובין מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח וממוצאי שבת והלאה הוא זמן ביאתו. וקשה לו לזה הטעם למה אין מזכירין אליהו גם כן במוצאי ימים טובים. ויש לתרץ מפני שדין יום טוב הוא יום אחד ואנו עושים שני ימים והואיל ונדחה נדחה. ומיהו אינו נכון זה הטעם. והנכון בעיני כי מה שתקנו להזכיר אליהו במוצאי שבת שהוא על שם דאמרי' בשבת בפרק כל כתבי הקדש אמר רב יהודה אמ' רב אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון שנא' ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו וכתי' בתריה ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, ועוד אמרינן התם אמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין שנאמר כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגומר וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי, ועל כן אנו אומרים להב"ה הרי שמרנו את השבת כמו שצויתנו מעתה שלח לנו את אליה הנביא. וגם הטעם שתקנו לומ' אליהו הנביא בהבדלה לפי שההבדלה היא סימן להבדיל בין קדש לחול וכמן כן אליהו כשיבא יבדיל בין כשרים שבישראל לפסולים שבהם שנאמ' כי הוא כאש מצרף וכבורית מכבסים.

ואחר כך אומר אלקינו ואלקי אבותינו תחל עלינו את ששת ימי המעשה הבאים וכו'. ויש מקומות שאין נוהגין לאומרו. אבל בירושלמי דברכות בפרק אין עומדין אומר שצרי לאומרו. דגרסינן התם ר' ירמיה בשם ר' זעירא בשם ר' חייא צריך לומר אלקינו ואלקי אבותינו החל עלינו את ששת ימי המעשה וכו' והעונין אמן צריכין ליתן עיניהם בכוס ועיניהם בנר. וכן בסדר רב עמרם ישנו. החל עלינו יש מפרשים שהוא לשון התחלה כמו החלותי תת לפניך. ויש מפרשים שהוא לשון יחולו על ראש יואב וכן בדברי רבותינו ז"ל יום טוב שחל להיות בשבת, וזהו הנכון. את ששת ימי המעשה כבר אמרנו כי במוצאי שבת שיבא יום טוב באותו השבוע אין להזכיר ששת אלא ימי המעשה בלבד. הבאים לקראתינו לשלום על שם הנה ימים באים. ואמר לקראתנו על שם וגם הנה הוא יוצא לקראתך. ואמר לשלום כי כן דרך התלמוד לכל אדם הבא אומר לו בואך לשלום וכן כתיב וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. חשוכים מכל חטא ופשע על שם כי אתה חשכת למטה מעונינו וכתיב ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי. ואומר חטא ופשע על שם ופשע וחטאה. ומנוקים מכל עון ואשמה ורשע על שם מנסתרות נקני וכתיב וניקתי מפשע רב. וא"ת כיון שכך הוא אלך ואגרה בשינה ולא אחטא לכך אמ' אחר כן ומדובקים בתלמוד תורה ע"ש ולדבקה בו שכל הנדבק בתורה כאלו נדבק בשכינה. ומעשי' טובים על שם והיה מעשה הצדקה שלום. וחנונים דעה ובינה והשכל מאתך כבר זכרנום למעלה. וסמך וחנונים אצל מדובקים בתלמוד תורה על שם ותורתך חנני. ותשמיענו בהם ששון ושמחה על שם ותשמע שמחת ירושלם עד מרחוק. ולא תעלה קנאתינו על לב אדם ולא קנאת אדם תעלה על לבנו על שם ויקנאו בו אחיו וכתיב ויקנאו אותו פלשתים כי הקנאה גורמת הרבה רעות כמו שמצינו בענין יוסף. וכל היועץ עלינו ועל עמך ישראל עצה טובה על שם איעצך נא עצה. ומחשבה טובה על שם אלקים חשבה לטובה. אמצו על שם אאמיצכם במו פי. ברכו על שם כי תקדמנו ברכות טוב. גדלו על שם אחל גדלך. קיימו על שם קיימנו כדברך. קיים עצתו על שם ועצת ה' היא תקום. כדבר שנאמר יתן לך כלבבך וגומ' ונאמר ותגזר אומר ויקם לך וכו'. וכל היועץ וכו' עצה שאינה טובה ומחשבה שאינה טובה לא רצה לומר עצה רעה שהוא לשון מגונה אלא אמר דרך כבוד כדאמרינן בפרקא קמ' דפסחים לעולם יספר אדם בלשן כבוד. אבדו על שם ואחריתו עדי אובד. בטלו לשון חכמים הוא על שם ובטלו הטוחנות. גדעו על שם גדעת לארץ. השפילו על שם ושפלת מארץ תדברי. הכניעו על שם והוא יכניעם לפינך. והמון העם אומרים הפרו והוא בלא טעם כי לא יתכן לומר על האדם הפרו. הפר עצתו כדבר שנאמר ה' הפיר עצת גוים וגומ' ונאמר עוצו עצה ותופר וגומ'. ומהר לנו ה' אלקינו מה דכתיב מה נאוו על ההרים רגלי מבשר וגומ' חזר עתה ואמר מענין מה שאמר בתחלה על ביאת הגואל שיגלה במהרה בימינו.

ומברך על היין בורא פרי הגפן. ומברך תחלה על הבשמים ואחר כך על האור. וסימן לדבר בשמים ראש. והרב ר' מאיר דרוטנבורק כשהיה מברך על הבשמים היה נוטל ההדס בימינו וכן משמע בברכות בפרק אלו דברים דבר שיש לו לברך עליו יטול בימינו. שאל רבינו יהודה ממגנצא לרבינו אפרים למה מברכין על ההדס יותר מכל מיני בשמים כגון עשבים המריחים או פירות. והשיב לו איני מברך על ההדס שוטה שלכם שלבו יבש ואין בו לחלוחית של ריח ויש לי זכוכית קטנה של בשמים ועליה אני מברך. והרב ר' ברוך כת' שמצוה מן המובחר לברך על ההדס וסמך לדבר ותחת הסרפד יעלה הדס וסמיך ליה שומר שבת מחללו. כתב הרב ר' שמואל ב"ר גרשום מי שאין לו עצי בשמים ולא עשבי בשמים שיכול לברך בריח הפירות שריחם מבושם ונודף ויברך שנתן ריח טוב בפירות וכן בלחם חם שריחו נודף. והטעם שמריחין הבשמים במוצאי שבת כדי לעשות נחת רוח לאדם על שהלכה ממנו הנשמה היתרה האבודה במוצאי שבת שנאמ' שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש.

נשאל הרשב"א מפני מה אין מברכין על הבשמים במוצאי יום טוב שחל להיות בתוך השבת כמו שמברכין במוצאי שבת שהרי יש ביום טוב נשמה יתרה ועל זה מברכין ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת יקנה"ז ואין מברכין על הבשמים. והשיב נראה לי כי נשמה יתרה שאמרו הוא מפני שהימים נפעלים כפי התחלת בריאתם וכמו שאמרו במסכת תעניות בפרק בשלשה פרקים. תנו רבנן אנשי משמר היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון, אנשי מעמד נכנסין לבית הכנסת ויושבין ארבע תעניות בשבת בשני ובשלישי וברביעי ובחמישי, בשני על יורדי מים כלומר מפני שבו נחלקו המים ועלול להיות צער בימים. ובשלישי על הולכי מדברות כלומר מפני שבו נראית היבשה, וברביעי על אסכרא שלא תפול בתינוקות כלומר מפני שבו נבראו המאורות דכתי' בהו והיו למאורות למארת כתיב, ובחמישי על עוברות ומניקות. עוברות שלא יפלו ומניקות שיניקו את בניהם כלומר שבו נבראו העופות והדגים ולפי' כשנגמרה מלאכת הבריאה עמד העולם על שלימותו ובריאותו בשבת וכשיצא השבת חוזרות ימות השבת חלילה וחס להיותם נפעלים בתחלתם, ויום הראשון חלוש מכלם שממנו התחלה, וענין זה אמרו שם עוד שביום הראשון לא היו מתענין מפני שהוא יום שלישי ליצירה כלומ' ליצירת האדם והאדם חלוש בשלישי ליצירה כתינוקות שהם חלושות בשלישי כמו שמוזכר בדברי חכמים, ואמרו ריחני משום נשמה יתירה ופירושו כמו שאמרתי ולפיכך צריך ריחני להשיב את הנפש ולחזקה, אבל במוצאי יום טוב אינו צריך ומכל מקום כשבא יום טוב במוצאי שבת אינו צריך לבשמים שעונג יום טוב עולה כבשמים לנשמה יתירה ויותר, ויש מפרשים נשמה יתרה הוא המנוחה והעונג שהנפש מוצאה בשבת כאלו היא נשמה יתרה וכשנכנס לימי הטורח והענוי כאלו אבדה ממנו נשמה יתרה ונחלש, ולפי פירש זה בשבת נתוספה בו נשמה יתרה מפני שהוא יום מנוחה ואפי' ממלאכת אוכל נפש מה שין כן ביום טוב, ומכל מקום כשבא יום טוב במוצאי שבת אינו צריך לבשמים שעונג יום טוב עולה כבשמים ע"כ תשובת הרשב"א.

והרב ר' אברהם בן עזרא ז"ל פירש נשמה יתרה כי בשבת יתחדש בגופות יתרון כח ובנשמה יתרון השכל וזהו ויברך אלקים את יום השביעי. ולפי פירוש זה אין חדוש זה ביום טוב ולפיכך אין מברכין על הבשמים במוצאו.

כתב הרב ר' גרשום ב"ר שלמה וזה לשונו שאל אחד מחכמי הדור אם יכול להריח בהדס של לולב להבדלה מי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו או דילמא כיון דעיקר מצות בשמים משום הנאה דוינפש אבדה נפש אסור, ומסתברא דאסור דהא אין מחזרין על האור כדרך שמחזירין על המצות דהוא הדין לבשמים וכן הסכימו כל המפרשים ע"כ.

ומברך על האור בורא מאורי האש. ואמרי' בפרק קמא דפסחים אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. וגרסינן בברכות בפרק אלו דברים בית הלל אומרי' נר ובשמים ומזון והבדלה. ואמרינן עלה בירושלמ' קשיא לבית הלל היכי עבידא. פירוש היאך עושה שיברך ברכת המזון והבדלה על הכוס והא אמרי' בפרק ערבי פסחים אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל ואמימר בת טות פירוש לן בתענית לפי שלא היה לו בלילה כוס להבדיל. ומתרץ היה יושב ואוכל וחשכה לו למוצאי שבת ואין לו אלא כוס אחד אמרינן יניח עד לאחר המזון ומשלשלן כלן עליו וכו'. ומה שאינו מבדיל ושותה הימנו מעט ומן המותר יברך ברכת המזון משום דאמרינן בפרק ערבי פסחים דאין לברך על כוס פגום ואע"ף שנשאר בו יותר משיעור רביעית משום דמחזי כמאן דמברך אשיורי כוסות ויש לו לחזר אחר כוס שאינו פגום אבל אם לא ימצא אלא כוס פגום יותר טוב הוא לברך בפגום מלברך בלא יין. ובירושלמי משמע דכוס פגום מרבה עליו כל שהוא ומכשירו ואפי' מים יכול לתקנו דגרסינן התם ר' יונה טעים כסא ומתקן ליה פירוש היה שותה כוס של קדוש ומשים בו מעט מים ומניחו עד למחר. ומקשי והא תניא השותה משקין מזוגין שעבר עליהם הלילה דמו בראשו' אמר ר' והוא שלנו בכלי זכוכיתף וכן לכל הברכות שנתקנו על היין בין להבדלה בין לקדוש בין לברכת המזון בין לברכת אירוסין בין לברכת נישואין אם טעמו פגמו חוץ מלענין בורא פרי הגפן שהיא ברכת הנהנין שאפי' שתו מן הכוס עשרה אנשים אין לשתות ממנו עד שיברך עליו שאסור ליהנות בלא ברכה ואין בו דין טעמו פגמו. ואם טעמו באצבעו לא פגמו כדחזי' בברכת מילה שמושיט אצבעו בכוס ונותן בפי התינוק ומברך עליו ולא הוי פגום.

תנן בפרק אלו דברים אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו, פירוש (שיאמ') [שיאור] כל כך בטוב עד שיהנה ממנו. ושיעור ההנאה מפרש בגמרא כדי שיכיר בין מלוזמא של טבריא למלוזמא של צפרי. פירוש בין מטבע של טבריא שהיה מפותח ובין מטבע של צפרי שהיה חלק בלא פתוח ולכך נהגו להסתכל בצפרנים ואחר בכף בשעה שמברכין על האור להראות שיכול ליהנות ממנו ולהכיר בין צפרניו שהם כנגד המטבע החלק ובין כפו שהוא כנגד המטבע שיש בו פתוח. ואמרי' בירושלמי בפרק כיצד מברכין על הנר משיכיר בין צפורן לבשר. ואמרינן בירושלמי בפרק אלו דברים עלה דמתני אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו דרש ר' זעירא ברי' דר' אבהו דקסרין וירא אלקים את האור כי טוב ואחר כך ויבדל אלקים. ותמצא שכמנין ויבדל מבדילין בשנה במוצאי שבתות.

כתבו הגאונים סומא אין צריך להבדיל על האור ובתפלה סגי לה. והטעם מפני שאין לו הנאה באור.

גרסינן בפר' ואלו דברים אמ' רב יהודה אמ' רב אין מחזרין על האור כדרך שמחורין על המצות לפי שברכה זו אינה אלא לזכר בעלמא שנברא האור במוצאי שבת שאם משום הנאת האור מברך היה צריך לברך בכל פעם ופעם שנהנה מן האור וכל שכן שאין מחזרין על הבשמים שאינן אלא להשבת נפשו.

וגרסינן בפסחים בפרק מקום שנהגו אמ' ר' בנימין בר יפת אמ' ר' יוחנן מברכין על האור בין במוצאי שבת בין במוצאי יום הכפורים וכן עמא דבר מתיבי אין מברכין על האור אלא במוצאי שבתות הואיל ותחלת ברייתו הוא וכשהוא רואהו מברך מיד ר' יהודה אומ' מסדרן על הכוס ואמ' ר' יוחנן הלכה כר' יהודה. ומתרץ לא קשיא כאן באור ששבת כאן באר היוצא מן העצים ומן האבנים. דאין מברכין במוצאי יום הכפורים אלא על אור ששבת אבל על האור היוצא מן העצים ומן האבנים לא דדוקא במוצאי שבת שנברא בו האור מברכין עליו. ואם חל יום הכפורים בשבת אין צריך לברך על האור ששבת. ונר שהדליקו מגחלים ששבתו מברכין עליו גם במוצאי יום הכפורים.

ותנן במסכת ביצה בפרק אין צדין אין מוציאין האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים. פירוש אור היוצא מן העפר הוא היוצא מן הסיד שמשליכין עליו מים. ואור היוצא מן המים הוא שממלאין אשישה זכה מזכוכית מים ומשימין אותה לנוכח השמש וכנגדה צמר גפן נקי ויבער בה האש וכן בקערות הבאות מאלסין וכן באבן שקורין אל מהא בערבי וכן עושין באבן וברזל וכן עושין בעץ בהרגילו על עץ אחר במהירות.

ותמצא שאנו מזכירין במוצאי שבת שלש בריאות בורא פרי הגפן בורא עצי בשמים בורא מאורי האש והם כנגד שלש בריאות שבפסוק ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם.

ואומ' ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם המבדיל בין קדש לחול וכו'. ומקשי בירושלמי גבי כל הברכות פותחות בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחבירתה והרי הבדלה. פירוש שיש בה כמה ברכות תחלה אפי' הכי פותח בה בברוך. ומתרץ שניא היא דאמ' ר' אבא בר זבדא ר' היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס. וכיון שלפעמים מפזרן לא מקריין סמוכו'.

ואמרינן בירושלמי אסור לאדם לעשות מלאכה עד שעה שיבדיל. וגרסינן בברכות אמר רב יהודה אמ' רב שמואל המבדיל בתפלה צריך להבדיל על הכוס. וכתב הנגיד הבדיל בתפלה עושה צרכיו קודם שיבדיל על הכוס ואם הבדיל על הכוס עושה צרכיו קודם שיבדיל בתפלה ואם לא הבדיל לא בזו ולא בזו וצריך לצאת לדרך או לעשות צרכיו מברך ברך אתה ה' אלקינו מלך העולם המבדיל בין קדש לחול וכו' ועושה צרכיו אלא שאסור לו לטעום כלום עד שיבדיל על הכוס.

מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך עד יום רביעי ולא יום רביעי בכלל כדאמרינן בגיטין חד בשבא ותרי ותלתא בשבא בתר שבתא ארבעה וחמשה ומעלי שבתא קמי שבתא. ודוקא בורא פרי הגפן והמבדיל בין קדש לחול אבל על הבשמים והאש אינו מברך אלא במוצאי שבת.

כתבו התוספות שאין מבדילין על הפת אבל מבדילין על השכר אם הוא חמר מדינה. והגאונים כתבו אע"ף שאי מבדילין על הפת אם חל יום טוב במוצאי שבת מבדילין עליו כיון שמקדשין עליו הקדוש עיקר ואגב הקדוש מברכין גם כן עליו. כתב אבן הירחי מה טעם אין מבדילין על הפת כמו שמקדשין על הפת ויש לומר שאינה דומה הבדלה לקדוש מפני שהקדוש אי איפשר לו שלא לסעוד אחריו דקיימא לן אין קדוש אלא במקום סעודה וכיון ששלחנו קבוע וסעודתו קבועה ואי איפשר לו שלא לסעוד מקדש על הפת אבל הבדלה לא נתקנה על הפת אלא על היין כדאמרינן בברכות העשירו קבעוה על הכוס הענו קבעוה בתפלה, הילכך אין מבדילין על הפת ומי שאין לו אלא כוס אחד לקדוש ולהבדלה מקדש על הפת ומניח אותו הכוס להבדלה כיון שאינו יכול להבדיל על הפת, ומזה הטעם יראה שהמבדיל על שלחנו צריך לברך בתוך הסעודה על היין בורא פרי הגפן ולא יפטר באותו שבירך בתוך ההבדלה מפני שאיפשר לו שלא לסעוד שהבדלה ישנה שלא במקום סעודה אבל קידוש שאינה אלא במקום סעודה אין צריך עוד לברך ברכת הנהנין על היין שעל כרחו קובע סעודתו לאלתר עד כאן. ונ"ל שזה אינו כן מפני שכשהוא מיסב על השלחן ולא הפסיק בין הבדלה לסעודה עולה ברכת היין מכוס של הבדלה לכאן ולכאן וכן כתב הר' מאיר דרוטנבורק והרא"ש. ומי שאין לו יין ומצפה שיהיה לו למחר לא יאכל עד למחר שיבדיל.

כתב הר' מאיר דרוטנבורק שאם הוא מבדיל על שולחנו במוצאי שבת ובמוצאי יום טוב שצריך ליזהר שלא יבא הלחם לשלחן עד לאחר ההבדלה ואם הביאו פורס עליו מפה ומכסנו לפי שהוא מוקדם וצריך להקדימו אם לא יכסנו.

ואחר ההבדלה אומר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וגו'. שהוא כולו מלא פסוקים של ברכה והצלחה לסימן טוב מתחלת השבוע שיתברכו במעשה ידיהם. ואומר קדיש יהא שלמא רבה וכל העם נפטרין לבתיהם לשלום. וכתב אבן הירחי נהגו בפרובינצא לומר אחר אלו הפסוקים אין כאלקינו ופטום הקטרת והטעם משום דתניא ביומא מעולם לא שנה אדם בה מפני שמעשרת שנא' ישימו קטור' באפך וסמיך ליה ברך ה' חילו ונשלמה פרים שפתינו למען נתעשר ונצליח בכל דרכינו עד כאן.

ואמרינן בפרק כל כתבי הקדש אמ' ר' אלעזר לעולם יסדיר אדם שולחנו במוצאי שבת אע"ף שאינו צריך אלא לכזית כדי ללוות את השבת.

גרסינן בפסחים בפרק מקום שנהגו העושה מלכ' במוצאי שבתות וימים טובים אינו רואה סימן ברכה לעולם. ודוקא קודם הבדלה קאמ' כדאיתא בירוש' בפ' מקום שנהגו נשי דנהיגי דלא למעבד עיבידתא באפוקי שבתא לאו מנהגא פירוש אינו מנהג טוב עד דתתפני סדר מנהגא פירש עד שישלימו סדר התפלה. ומיהו נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה כל מוצאי שבת.

ראש חודש

שבת קודם ראש חדש אחר קריאת ההפטרה קודם אשרי מכריז שליח צבור ומודיע לקהל באיזה יום יחול ראש חדש או אם יהיה יום אחד או שני ימים. ואומר תחלה יהי רצון מלפני השמים לכונן את בית חיינו. כך אומ' ברוב המקומות בספרד. ויש מקומות שאומ' מלפני אלקי השמים וטעמם מפני שאין ראוי לומר מלפני השמים שנראה כשואל מאת השמים. ונראה לי שאין לחוש שהרי כתוב בדניאל די שליטין שמיא והטעם הב"ה שהוא שוכן שמים. לכונן את בית חיינו על שם עד יכונן ועד ישים ירושלם. ולהשיב שכינתו לתוכו על שם ושכנתי בתוכם. ואמרו אמן כבר זכרנוהו. יהי רצון מלפני השמים לרחם על פליטתינו על שם להשאיר לנו פליטה. לעצור המגפה על שם ותעבר המגפה. והמשחית מעלינו על שם ולא יתן המשחית לבא. יהי רצון מלפני השמים לקיים לנו את כל חכמי ישראל על שם קיימני כדברך. הם ובניהם ונשיהם ותלמידהם על שם ובניהם ונשיהם וטפם. בכל מקומות מושבותיהם לשון חכמים הוא. והטעם שמבקשים רחמים על החכמים בהכרזת ראש חדש מה שלא מצינו כן בשום מקום בעולם מפני שהם היו מקדשין החדש בזמנו על פי הראיה כי להם נמסר קדושו שנא' אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם אתם כתיב והם מסרו לנו העיבור ולולי הם לא היינו יודעים מתי יבא החדש ולכן אנו מזכירין אותם לטובה שיקיים אותם הבורא ויחזיר עטרה ליושנה ויקדשו החדש כבראשונה. יהי רצון מלפני השמים שנשמע ונתבשר בשורות טובות על שם מבשר טוב. מארבע כנפות כל הארץ על שם מארבע כנפות הארץ.

מי שעשה נסים לאבותינו על שם נתת ליראיך נס להתנוסס. וממצרים גאלם הוא יגאל אותנו וישיב בנים לגבולם על שם ושבו בנים לגבולם. בסימן טוב לשון חכמים הוא. יחדש אותו הב"ה עלינו וכו' לקמן אפרש כל זה. לשמועות טובות על שם ושמועה טובה מארץ מרחק. ולבשורות טובות כבר זכרנוהו. ולגשמים בעתם על שם ונתתי גשמיכם בעתם.

וכשיהיה ליל ראש חדש מתפללין כשאר הימים ומכריז שליח צבור לקהל להזכיר ראש חדש בתפלה. ומתפללין שמנה עשרה ומוסיפין בעבודה יעלה ויבא.

גרסינן בשלהי ראש השנה אמ' ר' אלעזר לעולם יסדיר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל אמ' רב מסתברא מילתיה דר' אלעזר בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים ושל פרקים אבל של שאר ימות השנה לא כמה הוא של פרקים משלשים יום ולהלן.

שחרית נכנסין לבית הכנסת ומסדרין הברכות וקורין הזמירות ומתפללין תפלת שחרית כשאר הימים ומוסיפין בעבודה יעלה ויבא וחוזר שליח צבור התפלה. ואין נופלין על פניהם וכבר פירשנו הטעם בענין תפלת ערב שבת.

וקורין את ההלל בדילוג ומברכין לפניו לקרוא את ההלל דגרסינן במסכת ערכין אמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק שמנה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את ההלל ואלו הן שמנת ימי חנוכה ויום טוב ראשון של פסח ויום טוב של עצרת ושמונת ימי החג ובגולה עשרים ואחד יום שמנת ימי חנוכה ושני ימים טובים של פסח ושני ימים טובים של עצרת ותשעת ימי החג. ובירושלמי דסוכה אמרינן בשמנה עשר יום ולילה אחד גומרין את ההל ומונה בליל פסח ויומו ובגולה אחד ועשרים יום ושתי לילות של פסח. והכי איתא בתוספתא דסוכה ובמסכ' סופרים. ובכל יום מאלו הימים מברכין לגמור את ההלל בין יחיד בין צבור. ובהלל של ראש חדש יש מחלוקת בין המפרשים הר"ם במז"ל כתב קריא' ההלל בראשי חדשים היא מנהג ואינה מצוה ומנהג זה בצבור לפיכך קורין בדילוג ואין מברכין עליו שאין מברכין על המנהג ויחיד לא יקרא כלל. ואם מתחיל יקרא בדילוג כדרך שקורין בצבור וכן בשאר ימי הפסח קורין בדילוג כדרך שקורין בראשי חדשים. וכן כתב רש"י. והריא"ף כתב שהיחיד אינו מברך עליו אבל צבור מברכין וקורין בדילוג דרב איקלע לבבל חזנהו דקא קאמרו הלל בראש חדש סבר לאפוקינהו כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמ' שמע מינה מנהג אבותיהם בידיה, תאנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר, הילכך אי בעי יחיד למקרי הלל בראש חדש קרי ליה בלא ברכה עד כאן. ורבינו תם כתב שאפילו יחיד מברך עליו והביא ראיות לדבריו וכן כתבו התוספות. ולזה הסכים הרא"ש.

וכיצד מדלגין מתחילין מתחלת ההלל עד חלמיש למעיינו מים ומדלגין לא לנו ואומר ה' זכרנו יברך ומדלגין אהבתי כי ישמע ה' ואומ' מה אשיב לה' עד סוף ההלל.

ימים שגומרין בהן את ההלל רשאי לפסוק כדין קריאת שמע בין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם ובאמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. וימים שאין גומרין בהם את ההלל אפי' באמצע הפרק פוסק כדין בין הפרקים של קריאת שמע. ואם תאמר כיון שהיחיד [אין] מברך עליו בימים שאין גומרין מה הפסקה שייך בו להוי כאדם שקורא בספר תלים. ויש לומר דהפסקה שיכא בו לאדם שקורא בו בצבור שמברכין עליו. ואלו הן הפרקים הללויה הללו עבדי ה', בצאת ישראל ממצרים, לא לנו, אהבתי, הללו את ה' כל גוים, מן המצר. והחכם ר' דוד קמחי ז"ל כתב כי מן המצר אינו תחלת המזמור אלא תחלת המזמור הוא מהודו לה' כי טוב שהוא קודם מן המצר.

כתב הרב ר' יצחק בן גיאת וכופל מאודך עד הצליחה נא שכך קבלנו מחכמים הראשונים ואנשי מעשה שר' לא היה כופל אלא עד הצליחה נא ור' אלעזר בן פרטא מוסיף על ר' כפילת מברוך הבא עד סוף הפרק וקיימ' לן הלכה כר' מחביריו עד כאן. וכבר פשט המנהג לכפול מאודך עד הודו כר' אלעזר בן פרטא. והטעם שתקנו לכפול פסוקים אלו מפני שתחלת פרשת מן המצר עניניה כפולים עד אודך כי עניתני כנגד העולם הזה וימות המשיח ולפיכך אנו גומרין אותה בכפולה עד סוף הפרשה. ופסוק ברוך הבא כפול הוא ברכנוכם מבית ה'. וכן פסוק אלי אתה ואודך כפול הוא אלקי ארוממך. וכיון שאין צריכין לכפול שני פסוקים מפני שהם כפולים אין כופלין פסוק אל ה' ויאר לנו שהוא באמצע. ויש אומרים טעם אחר לכפילת פסוקים אלו מפני שאמרום ישי ודוד ואחיו ושמואל כדגרסי' בפרק ערבי פסחים אמ' ר' שמואל בר נחמני אמ' ר' יונתן דיא"ש אדי"ש כשד"ך סימן מאודך ולמטה. אודך כי עניתני אמ' דוד. אבן מאסו הבונים אמר ישי על דוד שהיה צעיר שבאחיו ורועה בצאן ולא היה נחשב בעיניהם ולא עלה בלבם שיהיה הוא מלך. הבונים הבנים כתיב. מאת ה' היתה זאת אמרו אחיו שהוא לשון רבים. זה היום עשה ה' אמר שמועל שהיה מתנבא להם שסופם לגיל ולשמוח שיושיעם הב"ה מיד אויביהם על ידו. אנא ה' הושיעה נא אמרו אחיו. אנא ה' הצליחה נא אמ' דוד שהיה מצליח מתפלל שיצליח גם במלכותו. ברך הבא בשם ה' אמר ישי כשבא דוד מן הצאן. ברכנוכם מבית ה' אמר שמואל כשקרא אותם אל הזבח. אל ה' ויאר לנו אמרו כלם. אסרו חג אמר שמואל שאמר להם שיהיו מקריבין זבח שלמים לשמוח ולזרוק על המזבח. אלי אתה ואודך אמ' דוד. הודו לה' אמרו כלם. ומפני כבודם אנו כופלין אותם להראות שאנו חושבים כל פסוק מהם בפרשה בפני עצמה ולכך אנו פוסקין אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא לשנים וכופלין אותם אע"ף שהוא פסוק אחד.

וגרסינן בפרק ערבי פסחים ומאחר דאיכא הלל הגדול מאי טעמא אמרינן האי הלילא אמ' ר' יוחנן מפני שיש בו חמשה דברים יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה ותחית המתים ושעבוד מלכיות, יציאת מצרים בצאת ישראל ממצרים, קריעת ים סוף הים ראה וינס, מתן תורה ההרים רקדו כאלים, תחיית המתים אתהלך לפני ה' בארצות החיים, ושעבוד מלכיות לא לנו ה' לא לנו זה שעבוד מלכיות, ואיכא דאמרינן תניא ר' חייא לא לנו ה' לא לנו זו מלחמת גוג ומגוג.

ולאחר קריאת ההלל מברכין ברכה זו יהללוך ה' אלקינו כל מעשיך על שם יודוך ה' כל מעשיך ולכך אמ' אחר כך יודו ומה שהתחיל יהללוך על שם שגמר ההלל. וברכה זו אינה פותחת בברוך מפני שהיא סמוכה לברכה שלפני ההלל והלל לא הוי הפסק. ויש אומרים שאינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה כברכת הגשמים דאמרי' מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה וגומ' ואינה פותחת בברוך. וחסידיך על שם וחסידיך יברכוכה. וצדיקים עושי רצונך על שם משרתיו עושי רצונו. כלם עמך בית ישראל ברנה יודו ויברכו על שם ויברכו שם כבודך. וישבחו ויפארו כבר זכרנום למעלה. לזכר מלכותך על שם זכר רב טובך יביעו ועל שם כבוד מלכותך יאמרו. כי לך טוב להודות ולשמך נעים לזמר על שם טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. ואמר נעים לזמר על שם זמרו לשמו כי נעים. ומעולם עד עולם אתה אל בא"י מלך מהולל בתושבחות כבר זכרנו זה למעלה.

ואחר כך אומר שליח צבור קדיש תתקבל ואומר אתה הראית לדעת עד ורעם ונשאם עד העולם. ומוציא ספר תורה וקורין בו ארבעה בפרש' פנחס בענין ראש חדש ובקריאת הפרשה הלכתא כרב דאמ' דולג פירוש כהן קורא שלשה פסוקים שהם וידבר צו ואמרת להם. ולוי חוזר וקורא ואמרת, וזה פירוש דולג שדולג לאחריו, את הכבש אחד ועשירית האיפה. וישראל קורא עולת תמיד עד ובראשי חדשיכם. ורביעי קורא ובראשי חדשיכם עד סוף הענין. ואומר קדיש עד לעילא. ואומר אשרי ובא לציון וסדר קדושה. ואין אומרים יענך ה' ביום צרה לפי שראש חדש הוקש ליום טוב כמו שפירשנו למעלה ומחזיר ספר תורה למקומו ואומר קדיש עד לעילא.

ומתפללין תפילת מוסף אומר שלש ראשונת ואחר כך אומר ראשי חדשים לעמך נתת על שם ראשון הוא לכם לחדשי השנה. זמן כפרה לכל תולדותם ששעיר ראש חדש מכפר על טומאת מקדש וקדשיו כדאיתא בפרקא קמא דשבועות ונאמר בו ואותו נתן לכם לשאת את עון העדה ועל שם שכתוב בדברי הימים על החדשים ושאר קרבנות לכפר על ישראל. בהיותם מקריבים לפניך זבחי רצון על שם ונרצה לו. שעירי חטאת על שם ושעיר עזים אחד לחטאת. ויש מפרשים זמן כפרה לכל תולדותם כי עולת ראש חדש היתה באה לכפר על תולדות ימי החדש וזהו שאומ' אחר כן תשועת נפשם מיד שונא דהיינו יצר הרע הצורר והשונא והאורב שצריך לזכרו כדי להנצל ממנו ולהזכר לפני השם. וזהו שאומר זכרון לכלם יהיה על שם שכתו' וביום שמחתכם ומועדים ובראשי חדשיכם וגו' וכתיב והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם. תשועת נפשם מיד שונא על שם שכתוב למעלה מן הענין ונושעתם מאויביכם. מזבח חדש בציון תכין שנאמ' ביחזקאל אלה חקות המזבח ביום העשותו וגו'. ועולת ראש חדש נעלה עליו שנאמ' ביחזקאל וביום החדש פר בן בקר תמים ולא מצאנו שם שיהיה עולה אך מצינו כתוב למעלה מן הענין ועל הנשיא יהיה העולה והמנחה בחגים ובחדשים. ושעיר עזים נעשה ברצון פירשנוהו. ובעבודת בית המקדש על שם ועבד הלוי. נשמח כלנו על שם וביום שמחתכם. ושירי דוד עבדך נשמע בעירך האמורים לפני מזבחך פירוש שירי דוד עבדך האמורים לפני מזבחך נשמע בעירך. אהבת עולם תביא להם שנא' ואהבת עולם אהבתיך. ואמ' תביא על שם והביאותים אל הר קדשי. וברית אבות לבנים תזכור על שם וזכרתי להם ברית ראשונים ואמ' לשון אבות ובנים לרמוז העתיד שנאמ' והשיב לב אבות על בנים וגו'. יהי רצון מלפני ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתעלנו לארצנו וכו' פירשנו הכל בתפלת מוסף של שבת.

אלקינו ואלקי אבותינו חדש עלינו את החדש הזה החוזר חלילה ואמר חדש על שם חדש ימינו כקדם. לטובה על שם ביום טובה היה בטוב. ולברכה על שם למען יברכך. לששון על שם שוש אשיש. ולשמחה על שם ושמחת בחגך. לישועה על שם אמור לנפשי ישועתך אני. ולנחמה על שם כי נחם ה' ציון וכתיב כי נחם ה' את עמו. לפרנסה לשון חכמים הוא. ולכלכלה על שם וארבעים שנה כלכלתם במדבר. למחילת חטא לשון חכמים הוא. ולסליחת עון על שם הסולח לכל עונכי לפי ששעיר ראש חדש מכפר כמו שאמרנו. ויהא ראש החדש סוף על שם סוף דבר. וקץ על שם ויהי מקץ. לכל צרותינו על שם בצר הרחבת לי. ועל שם שאמר סוף וקץ אמר תחלה וראש שהוא הפנים. תחלה על שם כאשר בתחלה. וראש על שם ראש דברך אמת. לפדיון נפשנו על שם יפדה נפשי מיד שאול ועל שם פדה בשלום נפשי. ואמר צרותינו ופדיון נפשנו זה אצל זה על שם פדה אלקים את ישראל מכל צרותיו. כי בעמך ישראל מכל האומות בחרת על שם ויבחר בכם. ועוד שקבע דמות יעקב הנקרא ישראל בלבנה. וחקי ראשי חדשים על שם חק נתן ולא יעבור שאינם עוברין את גבולם למלא ולחסר. להם קבעת שישראל מונין ללבנה והוא לשון חכמים לקבוע שנים ולעבר חדשים. ואומר במדרש החדש הזה לכל לכם הוא אתם מונין לו ואין זרע עשו מונין לו, ר' לוי בשם ר' יוסי בר' אמי דרך ארץ הוא הגדול מונה לגדול והקטן מונה לקטן, עשו שהוא גדול שנאמר וקרא את עשו בנו הגדול מונה לגדול שהוא החמה שנאמר את המאור הגדול, יעקב שהוא הקטן שנאמר מי יקום יעקב כי קטן הוא מונה ללבנה שהיא קטנה שנאמ' ואת המאור הקטון, אמ' רב נחמן סימן טוב הוא מה הגדול שליט ביום ולא בלילה כך עשו שליט בעולם הזה ואינו שליט לעולם הבא, ומה הקטן שליט ביום ובלילה כך יעקב שליט בעולם הזה ובעולם הבא, רבא אמר כל זמן שאורו של גדול מבהיק אין אורו של קטן מפורסם, שקע אורו של גדול מבהיק אורו של קטן שנאמר כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה, וכל זמן שאורו של עשו מבהיק בעולם הזה אין אורו של יעקב מפורסם שקע אורו של עשו נתפרסם אורו של יעקב שנאמר קומי אורי כי בא אורך. וחותם ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חדשים.

ואומר שלש אחרונות וחוזר שליח צבור התפלה ואינו אומ' כתר אלא נקדישך. וכן בחולו של מועד שאין אומרים כתר אלא במוסף של שבת ויום טוב בלבד. והטעם כדי לעשות כתר ומעלה יתרה לשבתות וימים טובים על ראש חדש וחולו של מועד. ואחר כך אומר קדיש תתקבל ואומר ברכי נפשי את ה' מפני שכתוב בו עשה ירח למועדים ויצירת בראשית. ואומר קדיש יהא שלמא רבא ונפטרין לבתיהם לשלום.

למנחה מתפללין כשאר הימים ומוסיפין בעבודה יעלה ויבא ואין נופלין על פניהם. אמרינן בפרק אין בערכין ראש חדש אינו אסור בעשיית מלאכה. והנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בו. והכי אית' בירושלמי בפרק מקום שנהגו נשים דנהיגי דלא למיעבד עיבידתא בריש ירחא מנהגא כלומר מנהג הוא ויש להן להתנהג כן שזה המנהג מצאנו אותו בנביאים שנאמר אשר נסתרת שם ביום המעשה ותרג' יונתן ביומא דחולא שמשמ' שיום ראש חדש שהיו עומדים בו לא היה יום המעשה כל כך כמו שאר הימים שהנשים לא היו עושות בו מעשה. ואמרי' בפרקי ר' אליעזר ויאמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם ושמעו הנשים ולא רצו ליתן נזמיהן לבעליהן אלא אמרו להם מה אתם רוצים לעשות פסל ומסכה שאין בו כח להציל ונתן הב"ה להן שכרן בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה שהן משמרות ראשי חדשים יותר מהאנשים ובעולם הבא שהן עתידות להתחדש כראשי חדשים. מכאן סמך לנשים שלא לעשות מלאכה בראשי חדשים. ובמדרש אומר על שם שנזדרזו הנשים לנדבת המשכן שנא' ויבאו האנשים על הנשים והוקם באחד בניסן ולא רצו להביא נזמיהן לעגל נתן להן שכרן שהן משמרו' ראשי חדשים. ומצאתי כתוב בשם הרב ר' יהודה בן הרא"ש ז"ל טעם לדבר לפי שהמועדים נתקנו כנגד האבות, פסח כנגד אברהם שכתוב בו לושי ועשי עוגות ובפסח היה, שבועות כנגד יצחק שתקיעת מתן תורה היתה בשופר מאילו של יצחק, סכות כנגד יעקב שנאמ' בו ולמקנהו עשה סכות, ושנים עשר ראשי חדשי השנה שגם הם נקראים מועדים כנגד שנים עשר שבטי' וכשחטאו בעגל ניטלו מהם והניחום לנשים זכר שלא היו באותו חטא.

ואם חל ראש חדש בשבת נכנסין לבית הכנסת ומסדרין הברכות וקורין הזמירות כמו בשבת. ומוסיפין אחר יושב בסתר עליון ברכי נפשי את ה'. ומתפללין תפלת יוצר כשאר השבתות ומוסיפין בעבודה יעלה ויבא ואין להזכיר בו את יום המנוח הזה לפי שכבר הזכיר בתפלה ענין השבת ויעלה ויבא אינו בא אלא מפני ראש חדש בלבד. וכן בחולו של מועד שחל להיות בשבת והוא הדין בברכת המזון. ולפי ששמע רבינו תם שליח צבור אחד שאמר ביעלה ויבא של עבודה את יום המנוח הזה בראש חדש אמ' מנוח עם הארץ היה. ומיהו ראש חדש שחל להיות בחנוכה מזכיר של חנוכה במוספין שהמוסף אינו בא אלא מפני ראש חדש דיום הוא שנתחייב בארבע תפלות.

וקורין את ההלל בדלוג ומברכין לפניו לקרא את ההלל. ומוציא שליח צבור שני ספרי תורות וקורין באחד שבעה בסדר היום ובשני קורא המפטיר בשל ראש חדש ומתחיל מפרשת וביום השבת וקורא פרשת ובראשי חדשיכם מפני שכיון שקורא במוסף של ראש חדש ראוי שיקרא במוסף של שבת ואומ' קדיש על כל ספר ומפטיר בישעיה השמים כסאי עד סוף הספר. וכשחל ראש חדש באחד בשבת מפטירין בשבת שלפניו בשמואל ויאמר לו יהונתן מחר חדש עד ובין זרעך עד עולם. ומחזירין הספרים למקומן ואומר קדיש עד לעילא

ומתפללין תפלת מוסף אומר שלש ראשונות ואומר אתה יצרת עולמך מקדם על שם יוצר אור ובורא חשך וכתיב ויבשת ידיו יצרו ועל שם קיץ וחורף אתה יצרתם. מקדם על שם קדם מפעליו מאז ועל שם מקדמי ארץ. כלית מלאכתך ביום השביעי על שם ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וגומ'. בחרת בנו ה' אלקינו מכל האומות על שם ויבחר בכם. ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות וכו' באתה בחרתנו אפרש כל זה. ותתן לנו ה' אלקינו באהבה על שם כי מאהבת ה' אתכם. שבתות למנוחה שנאמר ראו כי ה' נתן לכם את השבת. וכתיב וינח ביום השביעי. וראשי חדשים לכפרה כמו שפירשנו בזמן כפרה לכל תולדותם. ולפי שחטאנו לפניך ה' אלקינו חרבה עירנו על שם ועריכם יהיו חרבה. וגלה יקרינו על שם גלה כבוד מישראל. ושמם מקדשינו על שם והשמותי את מקדשיכם. וניטל כבוד מבית חיינו כבר אמרנו למעלה כי ארץ ישראל נקראת ארץ החיים. ואין אנו יכולין להקריב לפניך קרבן וכו'. יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי [אבותינו] שתעלנו לארצנו וכו' הכל פירשנו במוסף של שבת ואומ' את מוספי בעבור שהם שנים מוסף שבת ומוסף ראש חדש. יש אומרים זה קרבן מוסף שבת ובקרבן מוסף ראש חדש נאמר ואין נכון לאמרו כי תוספת הוא.

ואומר אלקינו ואלקי אבותינו חדש עלינו את החדש הזה וכו' עד וחקי ראשי חדשים להם קבעת. ואומר ישמחו במלכותך וכו'. ואומר רצה נא במנוחתינו וכו' והכל פירשנו למעלה. וחותם בא"י מקדש השבת וישראל וראשי חדשים. ואומר שלש אחרונות וחוזר שליח צבור התפלה ואומר קדיש תתקבל.

למנחה מתפללין כשאר השבתות ואומר בעבודה יעלה ויבא ואין אומרים צדקתך והטעם פירשנוהו למעלה.

חנוכה

חייב כל איש ישראל להדליק נר חנוכה ליל כ"ה בכסלו ומניחו על פתח ביתו לשמאל הנכנס לבית כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל.

ולמה מדליקין נרות אלו לפי שבבית שני גזרו יונים גזרות על ישראל ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו כל השמנים שבהיכל עד שריחם עליהם הבורא יתברך וגברו בני חשמונאי ונצחום יום כ"ה בכסלו ולכך נקראו אלו הימים חנוכה כלומר חנו בכ"ה בכסלו ונכנסו להיכל ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו להדליק נרות המערכה אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום שמונה ימים טובים בהלל ובהודאה. פי' לומ' בהן הל. ובהודאה לומ' בהם על הנסים בהודאה. אבל מותרים הם בעשיית מלאכה ואע"ף שהנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה כל שמונת ימי חנוכה אין להקל בהם משום דקיימא לן דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם.

והטעם שהיה הנס שמונה ימים מפני שהשמנים היו באים מחלקו של אשר שנאמר וטובל בשמן רגלו ומקום היה בחלקו שנקרא תקוע שממנו מביאים השמנים ומשם עד ירושלם מהלך שמונה ימים בין הליכה לחזרה. והכי איתא בירושלמי.

וכתב בעל העתים למה אין אנו עושים תשעה ימי חנוכה מספק כמו שאנו עושים בחג הסכות תשעה ימים. תשיעי ספק שמיני ותירץ מפני שחג הסכות מן התורה והחמירו רז"ל על ספקו לפי שאין אנו קובעין עתה על פי הראייה אבל חנוכה שהיא מדבריהם הם אמרו לעשות שמונת ימי חנוכה והם אמרו חשבון המולדות ע"כ.

חדוש חנוכה נוטריקון ח' נרות והלכה כבית הלל שאמרו יום ראשון מדליק נר אחד ומכאן ואילך מוסיף והולך.

שלשה דברים הם אם נתנם אדם למעלה מעשרים אמה פסולים. ואלו הן מבוי נר חנוכה סוכה ושלשתן יש להם רמז מן הפסוק. מבוי שנאמר כי על כן באו בצל קורתי הקורה תהיה עד צל טפחים ולא יותר וצל טפחים הם עשרים אמה באמה בת ששה טפחים. סוכה שנאמר וסוכה תהיה לצל יומם מחורב. חנוכה זאת חנוכת המזבח ביום עולה למנין ק"כ.

המדליק נר חנוכה בליל ראשון מברך שלש ברכות בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של חנוכה ושעשה נסים לאבותינו ושהחיינו. ואם לא בירך זמן בליל ראשון כתב הרא"ש בתשובה שמברך בליל שני או אימתי שיזכור. ומליל ראשון ואילך מברך שתים להדליק נר של חנוכה ושעשה נסים לאבותינו. והרואה הנרות מברך בליל ראשון שתים. שעשה נסים ושהחיינו מכאן ואילך אינו מברך אלא שעשה נסים בלבד. ודוקא שאינו עתיד להדליק בביתו ולא מדליקין עליו כגון שהולך בדרך ורואה הנרות בעיר אבל בענין אחר אין צריך לברך. ואם תאמר למה תקנו לברך על ראיית נר חנוכה יותר משאר מצות. ויש לומר משום פרסומי ניסא. אי נמי שיש אנשים רבים שאין להם בית ולכך תקנו להם חכמים לברך.

כתב ה"ר יונה שבליל ראשון מברך שלש ברכות אלו קודם ההדלקה דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ובליל שני מברך קודם ההדלקה להדליק ושעשה נסים מברך אחר שמדליק נר ראשון קודם שידליק נר שני שהוא נס אותו היום וכן בליל שלישי קודם שידליק נר שלישי וכן ברביעי וכן לכלם.

ואמרי' במסכת סופרים המדליק נר חנוכה אחר שהדליק אומר הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות ועל הנסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קדש ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד כדי להודות לשמך על נפלאותיך ועל נסיך ועל ישועתך. וכן היו נוהגין לומר הר' מרוטנבורק והרא"ש.

מנין הפתילות של שמונת ימי חנוכה שש ושלשים סימן להם ל"ו חכמו. וכתוב בשאלתות דרב אחאי נר חנוכה שהותיר בה שמן מהו צריך לעשות בו, תש' דת"ר נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון מוסיף עליו ומדליקו ביו' ב' ביום השני מוסיף עליו ומדליקו ביום השלישי וכן בשאר הימים אבל אם הותיר ביום השמיני עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו. וכן כתבו הגאונים שהשמן והפתילות אסור להשתמש בהן אחר שכבו דאיתקצו למצוה. והקשה הרב ר' גרשום בר' שלמה דהא קיימא לן דתשמישי מצוה נזרקין. ותירץ דהני מיירי כגון תשמיש שופר ולולב וכיוצא בהן שדעתו עליהן אחר מצותן שיודע שישארו אחרי כן אבל הני אין דעתו עליהן כסבור שישרפו בשעת מצותן. אינמי שוינהו רבנן כתשמישי קדושה מפני שהוא זכר לשמן של הקדש, ויש לשאול אם כן פתילות של שבת ישרפו לדעת זו, ויש לומר דלא דמו אהדדי דנר שבת עיקר מצותו ליהנות ולהשתמש לאורו על השלחן ולכל הבית וכיון שכן יכול ליהנות אחר מצותן מה שאין כן בנר חנוכה שעיקר מצותו משום פרסומי ניסא ולא להשתמש לאורה ומשום הכי אסורין בהנאה אחר מצותן כי לכך נעשו מתחלה, ומה שנהגו לעשות פתילות חדשות בכל לילה אינו צריך ויש להוכיח זה ממה שפירש רש"י ז"ל במילתא דר' יהושע בן לוי בעששית שהיתה דולקת מערב שבת והולכת כל היום למוצאי שבת מכבה ומדליקה ופירש רש"י ז"ל שהדליקה מבערב לצורך חנוכה, נראה לפירושו שמותר להדליק בפתילות שהדליק בלילות הראשונות וכבו עד כאן דברי הר' גרשום. שאל ה"ר יחיאל לאביו הרא"ש נרות חנוכה שמדליקין אחד יותר בסתם לשמש ולא פירש אי זה מהם אם יכול אחר כך לברור אי זה שירצה להיות שמש אפי' הראשון או מן האמצעיות או דוקא מן האחרון והכי מסתבר. תשובה נרות חנוכה אין להפסיק בהם הילכך האחרון יהיה שלא לשם נר חנוכה אלא שאם ישתמש לאורם ישתמש לאור אותו הנר ואין שם שמש עליו כי השמש הוא המדליק בו הנרות.

נשאל הר"ם במז"ל מי שהדליק נר חנוכה ובירך עליו ואחר כך הדליק נרות אחרו' אם צריך לחזור ולברך או לא וכן פעם אחר פעם. והשיב שזה הענין חוזר לכוונת המברך כמו בשאר ברכות אם כשהדליק נר חנוכה וברך עליו היתה כוונתו להדליק נרות אחרות ברכה אחת לכלן ואם בירך והדליק ואחר כך נזדמנו לו נרות אחרות להדליק מברך בכל פעם ופעם ע"כ.

ואמרינן בירושלמי במוצאי שבת אין מבדילין בנר חנוכה מפני שאין נהנין לאורו ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. ליל שבת שחל להיות בחנוכה כתב בעל הלכות גדולות מדליק נר חנוכה ואחר כך נר שבת ואם הדליק נר שבת תחלה נאסר עליו להדליק נר חנוכה שהרי קבל עליו את השבת. והתוספות כתבו שאין הקבלה תלויה בהדלקת הנר ויכול להדליק נר שבת תחלה ואחר כך נר חנוכה כל זמן שלא קבל עליו השבת וכמו שמדליק הרבה נרות זה אחר זה כך מדליק נר חנוכה.

ונהוג להניח נר חנוכה באמצע בית הכנסת ומדליקין אותה בין תפלת מנחה לתפלת ערבית ובערב שבת מדליקין אותה קודם המנחה עד שלא יתפללו לקהל. ובמוצאי שבת מדליקין אותה אחר שמבדיל על הכוס ואחר כך אומר יפתח ה' לך וגומ'. ובליל ראשון של חנוכה מתפללין כשאר הימים ומכריז שליח צבור לקהל לומר על הנסים ואומר אותו כל שמונת ימי חנוכה בתפלה בהודאה. י"א אותו כשמגיעין עד שבכל עת ערב ובקר וצהרים וי"א אותו בכי מעולם קוינו לך. וכן הוא בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה.

על הנסים על שם נתת ליריאיך נס להתנוסס. ועל הפורקן על שם ויפרקנו מצרינו ועל שם ויפדך מבית עבדים ומתרגמינן ופרקך. ועל התשועות על שם הושיעה את עמך ועל שם ויהי להם למושיע. ועל הגבורות על שם ה' כגבור יצא. ועל הנפלאות על שם נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. ועל הנחמות על שם אנכי אנכי הוא מנחמכם. שעשית עמנו ועם אבותינו ע"ש המעלה אותנו ואת אבותינו ממצרים. בימים ההם כך הוא לשון הפסוק במגלה. בזמן הזה על שם בזמניהם בכל שנה ושנה. בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו פירוש יוחנן המכונה חשמונאי. ואע"ף שהיו חשמונאי ובניו חסידים ואנשי מעשה לקחו להם המלוכה שלא כהוגן שהם היו כהנים וכהן אין לו חלק במלכות שנאמר ולמען יאריך ימים על ממלכתו וסמיך ליה לא יהיה לכהנים הלוים ולפי שנעטרו בעטרה שאינה שלהם סבב הבור' ית' וקם הורודוס שהיה עבד מעבדי חשמונאי וכלה את זרעם ולא השאיר מהם שריד ופליט. כשעמדה מלכות יון הרשעה על שם ועמד מלך גבור הנאמר בדניאל על מלכות יון. ואין לומר כשעמדה עליהם אלא כשעמדה בלבד לפי שאומר אחר כך על עמך ישראל. לשכחם תורתך על שם להשכיח את עמי שמי. ואין לומ' מתורתך במ"ם תחלה אלא תורתך בלא מ"ם וכן הוא בסדר רבינו סעדיה וכן כתב ה"ר מאיר מרוטנבורק. ולהעבירם מחוקי רצונך על שם כי עברו תורות חלפו חק שגזרו עליהם שמד שלא יקיימו ראש חדש שבת ומילה שהם עיקרי התורה. ואתה ברחמיך הרבים, על שם וברחמיך הרבים לא עזבתם. עמדת להם בעת צרתם עמידה כנגד עמידה שעמדה עליהם מלכות יון. רבת את ריבם כבר זכרנוהו למעלה. ודנת את דינם על שם דן דין עני. ונקמת את נקמתם על שם ונקמתי את נקמתם ועל שם האל הנותן נקמות לי. ומסרת גבורים ביד חלשים על שם החלש יאמר גבור אני. ורבים ביד מעטים על שם להושיע ברב או במעט כי הם היו רבים ונצחום חמשה בני מתתיה כמו שמפור' במגלת אנטיוכוס. ורשעים ביד צדיקים הגוים נקראים רשעים שנא' וברשעת הגוים האלה וישראל נקראים צדיקים שנאמר ועמך כלם צדיקים. וטמאים ביד טהורים הגוים נקראים טמאים שנאמ' כי לא יוסי יבא בך עוד ערל וטמא וישראל נקראים טהורים שנא' קדש ישראל לה' וכתי' וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. וזדים ביד עוסקי תורתך על שם טפלו עלי שקר זדים. לך עשית שם גדול וקדוש בעולמך על שם לא למענכם אני עושה נאם ה' אלקים יודע לכם כי אם לשם קדשי וגומ' וכתיב בתריה וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים. ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן על שם ויעש ה' תשועה גדולה לכל ישראל. ואחר כך באו בניך לדביר ביתך על שם ודביר בתוך הבית. ופינו את היכלך על שם ופנו את הבית. וטהרו את מקדשך על שם לטהר את הבית. והדליקו נרות בחצרות קדשך על שם הרבה העצים הדלק האשי. ואמר בחצרות קדשך על שם בחצרות קדשי. ואמרו הלל והודאה לשמך וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לפניך על שם אודה שמך כי עשית פלא. והמון העם אינם אומרים ואחר כך באו בניך וכו'. ונכון לאומרו כי הוא עיקר הנס וגם רב עמרם ורבינו סעדיה כתבוהו. כשם שעשית עמהם פלא כן עשה עמנו וכו' כתב הרב ר' מאיר מרוטנבורק שאין ראוי לומר כשם שעשית עמהם פלא ונס לפי שאין ראוי לומ' תפלה בהודאה. ויש אומרים כיון שהוא צורך רבים יכולין לאומרו כמו שאומר בהודאה וכתוב לחיים טובים שהוא תפלה וגם בברכת אשר גאלנו של ליל פסח שהיא הודאה אומר כן יגיענו ה' אלינו למועדים וכו' וגם במודים דרבנן אומר כן תחיינו ותחננו ותאסוף גליותנו וגם רב עמרם רבינו סעדיה והרמב"ם ז"ל כתבוהו ונהגו לאומרו. וחוזר למקום שפסק וגומר התפלה.

כל שמונת ימי חנוכה אין נופלין על פניהם ואין אומרים לאחר התפלה יענך ה' ביום צרה וגומרין בהם את ההלל ומברכין לפניו לגמור את ההלל. והטעם שגומרין את ההלל כל שמונת ימי חנוכה ותשעת ימי חג הסכות ולא בחג המצות אלא שני ימים הראשונים ולא בראשי חדשים לפי שכל שמונת ימי חנוכה יש בכל אחד מהם (יש) דבר חדש שהוא נר אחד יותר ושמונת ימי חג הסכות חלוקין בקרבנותיהם כי היו ארבעה עשר פרים ויום שנח שלשה עשר ובכל יום מתמעטין והולכין ולכך גומרים בהם את ההלל שחשוב כל יום מימי חנוכה וחג הסכות כיום טוב בפני עצמו כיון שחלוק בנרותיו ובקרבנותיו. אבל בחג המצות כל שבעת הימים ובראשי חדשים אין בהם חלוק בקרבנותיהם אלא כלם שוים ולכך אין גומרין בהם את ההלל אלא שני ימים.

וכל שמונת ימי חנוכה קודם שמוציאין ס"ת אין אומר קדיש תתקבל כמו ביום שיש בו מוסף אלא אומר קדיש עד לעילא בלבד. ומטעם מפני שביום שיש בו מוסף צריך לומר תתקבל צלותהון שני פעמים. האחד אחר תפלת שחרית והשני אחר תפלת מוסף ולכן אומ' קודם שמוציאין ספר תורה תתקבל צלותהון לפי שכבר נשלמה תפלת שחרית אבל ביום שאין בו מוסף כגון חנוכה ופורים אין לומר תתקבל קודם שמוציאין ספר תורה אלא לאחר שקורין ספר תורה. ואומר סדר קדושה ומחזירין ספר תורה למקומו ואומר אותו שאז נשלמה תפלת שחרית.

ובכל יום מוציאין ספר תורה וקורין בו שלשה אנשים בפרשת נשא בנשיאים. ומפרש הטעם בפסיקתא מפני שנשלמה מלאכת המשכן בחמשה ועשרים בכסלו ומתחילין מפרשת כה תברכו את בני ישראל וקורא משם עד וביום הראשון עם כהן. ולוי וישראל קורא וביום הראשון. והטעם שמתחילין בברכת כהנים מפני שנעשה הנס על ידי חשמונאי ובניו שהיו כהנים. ביום השני כהן קורא וביום השני עד פר אחד בן בקר ולוי עד וביום השלישי וישראל חוזר וקורא וביום השני כלו מפני שצריכין לעשרה פסוקים ואם יקרא מקרבן שני ארבעה לתשלום עשרה לא ישתיירו מן הענין אלא שנים ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים ועל כן קורא קרבן שני כלו. וכן עושין בכל יום. ביום השמיני מתחילין וביום השמיני וגומרין עד סוף הסדר ומוסיפין עוד מפרשת בהעלותך עד כן עשה את המנורה כדי להשלים של חנוכה בסדר הנרות.

ובשבת שבחנוכה מוציאין שני ספרי תורות באחד קורין שבעה גברי בענינו של יום ובשני קורא המפטיר של חנוכה ומפטירין בנרות זכריה רני ושמחי עד תשואות חן חן לה. ואם חלו בו שני שבתות מפטירין בשבת שני במלכים בנרות של שלמה ויעש חירום עד מעיר דוד היא ציון. ואם חל ראש חדש טבת בשבת מוציאין שלשה ספרק תורה באחד קורין ששה בענינו של יום ובשני של ראש חדש שמתחיל וקורא וביום השבת עם ובראשי חדשיכם ובשלישי קורא המפטיר של חנוכה דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ומפטירין בשל חנוכה ומניחין של ראש חדש משום דסליק מיניה כלומר שסיים בו ועוד משום דפרסומי ניסא עדיף. ואם תאמר למה לא נאמר גם כן בכאן תדיר קודם ומפטירין בשל ראש חדש. ויש לומר דהיכא אמרינן דתדיר קודם כשאיפשר לקיים את שניהם כגון בקריאת הפרשיות אבל בכאן אי איפש' לקיים את שניהם מפני שאין קורין שתי הפטרות ולפיכך אמרינן פרסומי ניסא עדיף. ובאלו הארצות נוהגין לומר קדיש אחר כל ספר מהשלשה ספרים. כתב גאון בתשובה שאין לומר קדיש אחר הספר הראשון מאחר שלא גמרו עדיין כל חובת היום שהן שבעה שעולים אלא אחר הספר השני אומר קדיש וכן אחר השלישי שאין אומרים קדיש אלא אחר שבעה בשבת או אחר חמשה ביום טוב. וכן כתב הרא"ש. ואם חל ראש חדש בחול מוציאין שני ספרי תורות וקורין באחד של ראש חדש כהן ולוי וישראל ובשני אחד של חנוכה.

וכל שמונה ימי חנוכה אומ' לאחר התפלה במקום תפלה לדוד מזמור שיר חנוכת הבית לדוד שגם כן קורין בחנוכת המשכן כל ימי חנוכה כמו שאמרנו. ובשבת שבחנוכה אומר מזמור זה אחר יושב בסתר עלליון. ואם הוא ראש חדש וחנוכה קורין תחלה ברכי נפשי את ה' ואחר כך מזמור שיר חנוכת הבית משום דתדיר קודם כמו שאמרנו.

פורים

ליל י"ד באדר מתפללים ערבית כשאר הימים ומכריז ש"צ לקהל לומר על הנסים ואומר אותו בתפלה בהודאה. יש אומרים אותו כשמגיעין עד שבכל עת ערב ובקר וצהרים, וי"א אותו בכי מעולם קוינו לך. וכן הוא בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה. על הנסים וכו' עד בזמן הזה כבר פירשנוהו למעלה. בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה כשעמד עליהם המן הרשע על שם ביום עמדך מנגד הנאמר בעשו זקנו. בקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים וכו' כך הוא מפורש במגלת אסתר. ואמר בקש להשמיד כלומ' המן בקש להשמיד את ישראל אע"פ שהיה בידם זכות. והקב"ה ממתין להשמיד את הגוים עד שלא ימצא זכות בידם כדאמרינן בתנחומא והיה ביום ההוא אבקש להשמיד את כל הגוים הבאים על ירושלם, אמרו ישראל לפני הב"ה רבונו של עולם מי ממחה בידך עד שאתה אומר אבקש, אמר להם כשאבקש להם זכות ולא אמצא אשמידם באותה שעה. בשלשה עשר לחדש שנים עשר הוא חדש אדר ושללם לבוז יש לשאול כיון שהפיל פור והגיע לחדש אדר למה המתין עד י"ג בו ולא כתב בספרים להיות עתידים בראש אדר או לשבעה בו שמת משה. ויש לומר לפי שתגבורת האבל ביום שביעי על כן אמר בי"ג באדר שהוא שביעי למיתת משה. ואתה ברחמיך הרבים הפרת את עצתו על שם מפר מחשבות ערומים. ואמר עצתו על שם דכתיב בתריה ועצת נפתלים נמהרה. וקלקלת את מחשבתו לשון חכמים הוא. והשבות לו גמולו בראשו על שם כאשר עשית יעשה לך גמולך ישוב בראשך הנאמר בעשו זקנו של המן. ואמר גמולו כי המן בקש להשמיד את כל היהודים ביום אחד כמו שכתוב במגלה והשיב לו הבורא יתב' גמולו מדה כנגד מדה שנא' אשר נתן המלך ליהודי' אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמוד על נפשם וכתי' בתריה ביום אחד בכל מדינות המלך אחשורו'. ועוד והשבות לו גמולו בראשו על שם וגולל אבן אליו תשוב כמו שמפרש והולך. ותלו אותו ואת בניו על העץ וזהו על העץ אשר הכין לו כלומר כאלו הכינו לעצמו כי לבסוף הוא נתלה עליו ועליו הכתוב אומר ופושע מבטן קרא לך קרי ביה קורה לך בה"א כלומ' שהקורה שהכין למרדכי לו היתה, לך עולה למנין חמשים לרמוז יעשו עץ גבוה חמשים אמה. ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך וכו' כמו שפירשנו למעלה. וחוזר למקום שפסק וגומר התפלה.

ואומר שליח צבור קדיש עד לעילא ואינו אומר תתקבל לפי שצריך לומר סדר קדושה אחר קריאת המגלה ואז יאמר תתקבל. ואחר כך קורא את המגלה ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על מקרא מגלה על שם ונקראים בספר. ואחר כך מברך שעשה נסים לאבותינו ושהחיינו. והטעם שאין מברכין לשמוע מקרא מגלה כמו לשמוע קול שופר או מברכין על תקיעת שופר כמו על מקרא מגלה מפני שבשופר צריך לברך לשמוע ואין לברך לתקוע לפי שצריך שישמע התוקע קול ואם לא שמע לא יצא כדאמרינן התם ומנין דמפיק רישיה ואכתי שופר בבור והיה אדם תוקע בבור ואדם שחוץ לבור אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא נמצא שהשמיעה עיקר ולא התקיעה שאין הבנת הלב תלוי בה אבל במגלה יוצא בה בקריאה לבדה אע"פ שלא השמיע לאזנו כדאיתא בברכות נמצא שהקריאה עיקר שהבנת הלב תלוי בה בלא שמיעה כק"ש. ויש אומרים טעם אחר כי בשופר צריך לברך לשמוע ואין לברך לתקוע מפני שיש שם תרועה ושברים שאינן נקראין תקיעה וגם אין לברך להריע בשופר מפני שיש שם תקיעה שהיא פשוטה אבל במגלה אם היו מברכין לשמוע יש לספק שצריך שיבינו השומעים כי לשון שמיעה הוא לשון הבנה כמו כי שומע יוסף, וש"מ נשים שאינן מבינות לא יצאו ואנן קיימא לן דיוצאות אע"ף שאינן מבינות וכן עמי הארץ יוצאין אע"ף שאינן מבינים דהא אמרינן הלועז ששמע אשורית יצא. אע"ף שאינו מבין ולכן מברכין על מקרא מגלה כי די להם בקריאה בלבד אע"ף שלא יבינו.

ולאחר קריאת המגלה מברך בא"י אמ"ה הרב את ריבנו ויש קורין האל הרב. ורב נחמן כתב דלא אמרי' האל הרב אלא הרב דהא אמרינן אלקינו. וכן הוא בסדר רבינו סעדיה. וכבר פירשנו בברכת התורה למה ברכה זו פותח בברוך כיון שהיא סמוכה לברכה שלפני המגלה. והדן את דיננו והנוקם את נקמתינו כבר זכרנו זה למעלה. והנפרע לנו מצרינו בא להוסיף ולומר שמראה לכל העולם שהפורענות באה לצרים בשביל שמריעין לישראל ולכן אמר לנו. והמשלם גמול לכל אויבי נפשינו כלומר מדה כנגד מדה על דרך כי בדבר אשר זדו עליהם. בא"י הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע כלומר כי בפורענות צרינו מושיע אותנו כי לפעמים תהיה נקמה שלא תהיה בשבילה ישועה לאיש שלקה אך לישראל באה ישועה על ידי הנקמה כמו זאת שע"י הנקמה מהמן וממשפחתו ועוזריו באה ישועה לישראל. ואמר האל המושיע כלומר חוזקו של שם ה' הושיענו מצרינו ונקמנו מהם וזהו שנא' אלקי ישראל מושיע. כת' בעל משמרת המועדות יש לשאול למה לא חתם במשלם גמול שהרי יותר הוא סמוך לחתימה וקיימא לן שצריך לומר מעין חתימה סמוך לחתימה. ויש לומר כי רצה לחתום בלשון שהוא כולל יותר שלשון נפרע הוא לשון נקמה מלשון בפרוע פרעות בישראל. ועוד כי הלשון הזה מורה יותר שהפרעון שנפרע מן הצרים הוא לטוב עמו ישראל.

ויש אומרים שתקנו בברכה זו ששה לשונות כנגד ששה מישראל שנלחמו בעמלק. הרב את ריבנו על ידי יהושע שנא' ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. והדן את דיננו על ידי אהוד בן גרא בן הימיני שהרג את עגלון מלך מואב והיו עמו עמון ועמלק שנאמר ויאסוף אליו את בני עמון ועמלק וילך ויך את ישראל וכתי' ויקם ה' להם מושיע את אהוד בן גרא. והנוקם את נקמתינו על ידי גדעון שנאמר שם וכל מדין ועמלק ובני קדם נאספו יחדיו. והנפרע לנו מצרינו על ידי שאול שנלחם בעמלק. והמשלם גמול לכל אויבי נפשינו על ידי דוד בצקלג שנאמ' שם והעמלקי פשטו אל הנגב ואל צקלג. והחתימה הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם כנגד הנס של מרדכי ואסתר. האל המושיע לימות המשיח.

ואומר ובא לציון גואל וכל סדר קדושה. ואומר קדיש תתקבל. ואם חל במוצאי שבת אומר ההבדלה קודם קריאת המגלה. וויהי נועם וסדר קדושה ויפתח ה' לך אומר אחר קריאת המגלה.

תנן בפרקא קמא דמגלה קראו את המגלה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני, אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגלה ומתנות לאביונים. כת' הרא"ש נראה לפרש דסיפא ארישא קיימא דהיכא דקראו את המגלה בי"ד ונתעברה השנה אז אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגלה ומתנות לאביונים שאע"פ שעשאן בראשון צריכין לחזור לעשותן בשני אבל כל שאר דברים שעשאום בראשון ושוב נתעברה השנה אין צריכין לחזור ולעשותן בשני אבל אם נתעברה השנה קודם אדר הראשון אז הוי אדר הראשון כמו שבט ואהא קאמ' תלמודא אבל לענין פרשיות זה וזה שוין כלומר שאם קראו באדר כל ארבע פרשיות ושוב ראו שיש צורך לעבר השנה אין צריך לעשותן בשני אבל לא מסתבר כלל שבכל שנים מעוברות יקראו הפרשיות בשני אדרים, ושוין בהספד ותענית שאסורין בזה ובזה פי' אם קראו את המגלה בארבעה עשר ובו ביום עברו השנה אסור בהספד ובתענית אבל בשאר שנים מעוברות מותר בהספד ובתענית עד כאן דבריו.

ואם תאמ' למה מעברין חדש אדר יותר משאר החדשים. ויש לומר מפני שצריך שיהא תשרי שביעי שנאמ' בחדש השביעי באחד לחדש. וטבת גם כן צריך שיהיה עשירי שנא' בחדש העשירי הוא חדש טבת. ושבט גם כן אין מעברין משום שנאמ' לחדש שנים עשר הוא חדש אדר. אי נמי דומיא דחדש מה חדש מעברין אותו באחד ממנויו דהיינו יום אף שנה באחד ממנוייה דהיינו חדש ומה חדש מעברין אותו ביום אחרון אף שנה בחדש האחרון. אינמי מפני שחדש אדר הוא סמוך לאביב ובו יהיה נודע אם צריך לעבר מפני האביב או לא.

ואמרינן בפרקא קמא דמגלה שכהנים מבטלין עבודתם ותלמידי חכמים דברי תורה כדי לשמוע מקרא מגלה. ויש רמז לזה מהמסרה כי תמצא שלשה ונשמע במסרה ואלו הן ונשמע קולו נעשה ונשמע ונשמע פתגם המלך והרמז שמבטלים השנים מפני האחד שנאמר בונשמע דבמגלה כי רבה היא כלו' שהוא גדול מן השנים האחרים. והטעם משום פרסומי ניסא.

ואמרינן התם אמר ר' חנינא בר פפא כל השירות כלן אריח על גבי לבינה ולבנה על גבי אריח חוץ משירה זו של עשרת בני המן שהיא אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבנה מאי טעמא אמ' ר' אבהו כדי שלא תהא תקומה למפלתן של רשעים. וכן בשירת האזינו ובמלכים דיהושע שאומר במס' סופרים שהם לבינה ע"ג לבינה ר"ל שלא תהא תקומ' לשופכי דם נקי שנא' כי דם עבדיו יקום. ופירש רבינו תם אריח הוא חצי לבינה כדאיתא בפרקא קמא דערובין ובבא בתרא דהיינו ואת שהוא מיעוט כתב, לבינה רוב כת' דהיינו פרשנדתא. וכן פירש בעל הלכות גדולות ודלא כפרש"י שפירש אריח כת' לבינה חלק.

ואמרינן בירושלמי אמ' ר' יוסי בר אבין צריך שיהא איש בריש דפא ואת בסופה שניץ ונחיץ כהדין קנטירא. והכי איתא במסכת סופרים. ואמרינן בפרקא קמא דמגלה אמ' ר' יונה א"ר זירא ו"ו דויזתא בעי לממתחא בזקיפה מאי טעמ' כלהו בחדא זקיפא אזדקיפו. יש מפרשי' מותח בקריאתה ויש מפרשים בכתיבתה והיא מאלפא ביתא של אותיות הגדולות והכי איתא בירושלמי ואמ' ר' פנחס וא"ו דויזתא צריך למזקפיה כמוריא דלברות דכלהו בחדא זקיפא אזדקיפו. מוריא משוט של מלחים כדאיתא בפ' השוכר את הפועלים פת קטנית תנן או פת וקטנית תנן אמ' רב האלקים צריך ואו כמוריא דלברות. לברות שם נהר.

ואמרינן בפרקא קמא דמגלה א"ר חמא דמן יפו עשרת בני המן ועשרת בעי לממרינהו בנשימה אחת מאי טעמא כלהו בהדי הדדי נפקא נשמתיהו. ונהגו העולם לומר איש שהוא למעלה בנשימה אחת עמהן. ונראה שאם הפסיק בהם שאינו צריך לחזור. כתב אבין הירחי נהגו בצרפת ובפרובינציא לומר שליח צבור התחלת ארבעת אלו הפסוקים במגלה והצבור משלימין אותם בקול רם ואחר כך חוזר שליח צבור אותם איש יהודי, ומרדכי יושב, ליהודים, כי מרדכי, וכל זה להרבות השמחה לילדים ולכל. וכן כתב בעל משמרת המועדות ופירש כי הטעם הוא כדי לעורר הלב אם יתנמנם אחד מהם שלא ירדם, ואומרים אלו הפסוקים מפני שהם כתובים גבי מרדכי ומשום כבודו ושענין הנס היה על ידו. ואף המקרא שהוא בסוף צריך לעורר משום כוונת הברכה האחרונה ומשום כבודו של מרדכי ע"כ. ורבינו סעדיה לא הזכיר אלא שני פסוקים בלבד ליהודים היתה אורה כי מרדכי היהודי וכן נוהגין ברוב המקומות בספרד.

שחרית מתפללין כשאר הימים אלא שמוסיפין על הנסים בהודאה. ואין קורן את ההלל דקריאת המגלה זו היא הלילא. וכתב רב עמרם מנהג בשתי ישיבות ליפול על פניהם בפורים כיון שהוא יום נס ונגאלו בו צריכין אנו לבקש רחמים שיגאלו באחרונה כמו בראשונה. ובתשובה לגאון שאן נופלין על פניהם. וכן המנהג. ואומר קדיש עד לעילא.

ואומר אתה הראית לדעת עד ורעם ונשאם עד העולם ומוציא ספר תורה וקורין שלשה בפרשת ויהי בשלח מן ויבא עמלק עד סוף הסדר. ונהגו שלוחי צבור להחזיר שני פעמי הפסוק האחרון של פרשה זו מפני שאין בה אלא תשעה פסוקים בלבד וצריך להשלים לעשרה פסוקים. ואע"פ שאין לחוש לזה כמו שאמרנו למעלה בענין קריאת ספר תורה בצבור. ואומר קדיש עד לעילא.

וקורא את המגלה דאמרינן בפרקא קמא דמגלה אמר ר' יהושע כן לוי חייב אדם לקרא את המגלה בלילה ולשנותה ביום שנאמ' אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי. ומברך על קריאתה הברכות הכתובות למעלה. וכתב הרמב"ם שמאחר שבירך שהחיינו בלילה אינו חוזר ומברך אותו ביום. אבל רבי' תם כתב שחוזר ומברך ביום שהחיינו שעיקר הקריאה ביום שנאמ' והימים האלה נזכרים ונעשים וגם עיקר פרסום הנס הוא ביום בזמן משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביוני' ועוד דאמרינן בגמרא מאי מברך מנ"ח ולא קאמ' בלילה מברך מנ"ח וביום מברך מ"נ כדאמרינן גבי נר חנוכה יום ראשון מברך שלש מכאן ואילך מברך שתים. ואחר קריאת המגלה אומ' אשרי ואינו אומר יענך ה' ביום צרה ואומר סדר קדושה ומחזיר ספר תורה למקומו. ונהגו לומר כשמחזירין אותו שיר המעלות לדוד לולי ה' מפני שמדבר מענין מה שרצה המן לעשות לנו. ואומר יהללו וגו' ואומר קדיש תתקבל. ואומ' למנצח על אילת השחר שמדבר מענין אסתר כדאמרי' במגלה למה נמשלה אסתר לאילת מפני שרחמה צר כאילת וגו' וגם יש בו רמז לשם המן שנא' הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי ראשי תיבות המן מכי. ואומר קדיש יהא שלמא רבה.

כתב בעל משמרת המועדות מפני מה אין אנו קורין שני ימים מגלה מספק וי"ל מפני שאינה מן התורה אלא מדברי קבלה והם אמרו לעשות יום אחד והם אמרו חשבון המולדות ועוד יש לומר כי לא יעבור כתוב וכיון שעיר שדינו לקרות ביום ארבעה עשר אין לו לקרות ביום ט"ו כ"ש הקורי' בט"ו שאין להם לקרות ביום י"ו משום לא יעבור ועוד יש לומר ממה נפשך הוא יוצא ידי חובתו אם היום י"ד כבר יצא. ואם י"ג הכי נמי דיצא כיון שקראה ע"כ.

וביום שני של פורים מתפללין כשאר הימים אבל אין נופלין על פניהם לא בשחרית ולא במנחה ואין אומרין יענך ה' ביום צרה. ובמקום תפלה לדוד אומ' למנצח על אילת השחר וגומ'. ואם חל ביום שני אין אומרים תחנונים. וכשמוציאין ספר תורה אומר אתה הראית לדעת במקום אל ארך אפים. וגם הנשים נוהגות שלא לעשות בו מלאכה. והטעם בכל זה מפני שהוא פורים שושן דכרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר שנא' על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר ומדפרזי' בארבעה עשר מוקפין חומה מימות יהושע בט"ו. ושושן אע"פ שלא היתה מוקפת חומה מימו' יהושע בן נון קורין בט"ו הואיל ונעשה בה נס שהרגו בשונאיהם בשלשה עשר וארבעה עשר ונחו בט"ו. ואמרינן בירושלמי למה תלו הדבר ביהושע לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה באותן הימים. וכתב בעל משמרת המועדת ועוד יש לומ' לדעת הירושלמי למה תלוי הדבר ביהושע ולא במשה ודוד לפי שעל יד יהושע היתה תחלת מפלתו של עמלק שהמן היה מזרעו של עמלק ויהושע כבש וחלק הארץ לפיכך תלו הדבר בו ע"כ.

ואם תהיה השנה מעוברת בארבעה עשר ובחמשה עשר מאדר ראשון מתפללין כמו ביום שני של פורים שאמרנו. וגם הנשים נוהגות שלא לעשות בהם מלאכה.

כתב הראב"ד שחייב אדם להניח תפלין בפורים. אבל למלאכה במקום שנהגו הדבר תלוי. עכשיו אין אנו רואין מי שלא נהג כמנהג הזה כי חביבה המצוה הזאת עלינו.

ואמרינן בפרקא קמא דמגלה רבה בריה דרבא אמ' משתה ושמחה קבילו עליהו מלאכה לא קבילו עליהו, מעיקרא כתיב שמחה ומשתה ויום טוב ולבסוף כתי' לעשות אותם ימי משתה ושמחה ואלו יום טוב לא כתיב. וכתב בעל הלכות גדולות דוכתא דלא נהיגי למעבד מלאכה בפוריא לא ליעביד יחיד מלאכה אלא ליבטיל בהדיהו דרב חזייה לההוא גברא דזרע כיתנא בפורייא ולטייה ולא צמח כיתניה ומקשי מיכדי מלאכה לא קבילו עליהו אמאי לטייה ומתרץ דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור הואי דתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם ומנא לן דמנהגא מילת' היא דאמ' שמין בר אבא אמ' ר' יוחנן דאמר קרא שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. 

ואמרינן בירושלמי שצריך לומר אחר קריאת המגלה ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורי' כל הערלים ברוכים כל ישראל גם חרבונא זכור לטוב משם שנאמר זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב.

וכת' אבין הירחי שנוהגין בצרפ' ובפרובינסי' התינוקות לקחת אבנים חלקים ולכתוב עליהן המן וכשמזכיר הקורא את המגלה המן הם מקישין זו על זו למחוק את שמו משום שנאמר ושם רשעים ירקב וכן אומר במדרש תמחה את זכר עמלק אפי' מעל העצים ומעל האבנים. כתוב בערוך שמנהג בבבל ועילם כל הבחורים עושים צורה בדמות המן קודם פורים ותולין אותה על גגותיהם ימים ובימי הפורים עושין מדורה ותולין אותה הצור' לתוכה ועומדין סביבה ומזמרין ויש להם טבעת תלויה בתוך האש שתולין בה הצורה וקופצין מצד האש לצד האחר. וטבעת זו נקראת משוורתא כדאיתא בסנהדרין בפרק ארבעה מיתות הנותן מזרעו למולך א"ר יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה, היכי דאמי אמר אביי שירגא דליבני בי מיצעי נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא, רבא אמ' כי משוורתא דפורייא. פירוש שורה אחת של לבנים באמצע וחלקה היתה והאש מכאן ומכאן ומעבירו על אותה השורה וחוזר ומעבירו עד שתופס בו האור ונופל לתוכו פירוש משוורתא קפיצה כדאמרינן בפרק חלק שוור בן שוור פירוש קופץ בן קופץ.

ואמרינן בפרקא קמא דמגלה מחייב איניש לאבסומי בפורייא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. יש מפרשים עד שיתחלף לו המן במרדכי ומרדכי בהמן. ויש מפרשי' כי ארור המן עולה למנין ברוך מרדכי ור"ל עד שלא ידע לכוין החשבון. ובעל המנהגות כתב ונראה בעיני שפיוט היה שעל הבית האחד עונין ארור המן ועל הבית האחר עונין ברך מרדכי וצריך צילותא שפעמים שאין אדם מתכוין וטועה והרב ר' יצחק עשה פיוט בדוגמא זו, או שמא מפני שלא היו רגילין לשתות יין כדאמרינן בירושלמי ר' יונה שתי ד' כסי בלילי פסחא וחזיק רישיה מדבחא ועד עצרתא, ר' יהודה בר' אלעאי שתי ארבעה כסי וחזיק רישיה עד בי חגא, ועל כן היו מתבסמין ומרגישין במעט יין אבל אנחנו שרגילין בו ואין אנו משתכרין מהרה אין לשתות יין כל כך ע"כ. ואם תאמר היאך חייבו חכמים להשתכר בפורים והלא בכמה מקומות בתורה מזכיר שהוא מכשול גדול השכרות כמו נח ולוט. ויש לומר מפני שכל הנסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש היו על ידי משתה כי בתחלה נטרדה ושתי מן המלכות על ידי משתה היין שנאמר ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר להביא את ושתי וגו'. ובאה אסתר תחתיה על ידי משתה שנא' ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו את משתה אסתר וגומ'. וכן ענין המן ומפלתו על ידי משתה היין היה. ולכן חייבו להשתכר בפורים מפני שבא הנס בעבור משתה היין שעשתה אסתר ועתה יהיה נזכר הנס הגדול בשתיית היין.

תניא הימים הכתובים במגלת תענית הם ולפניהם ולאחריהם אסורין שבתות וימים טובים הן אסורין לפניהם ולאחריהם מותרין מה הפרש בין זה לזה הללו דברי תורה ואין צריכין חזוק והללו דברי סופרי' וצריכין חזוק. והאידנא בטלה מגלת תענית כדאי' בפרקא קמא דראש השנה. ומה שנהגו להתענות בשלשה עשר באדר והוא יום שלפני פורים וחנוכה ופורים לא בטלו. יש לומר כדאמרינן בפרקא קמא דראש השנה גבי תענית של צום גדליה דדברי קבלה כדברי תורה דמו ואין להם פנים ואחור הילכ' הוי פורים כדברי תורה ומלפניו מותר.

פסח

חודש ניסן

כתב בעל ספר המצות הקטן מנהג פשוט בכל ישראל שלא להתענות ושלא לומר תחנונים בניסן. ואם יתענה יתענה בצינעא עד כאן. והכי איתא במ' סופרים. ומיהו ברוב המקומות בספרד נהגו לומר תחנונים בחדש ניסן.

וכתב אבין הירחי שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול והטעם מדקיימא לן בשבת בפרק ר' עקיבא ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת היה ובעשור לחדש בא בשבת ואמר הב"ה בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, אמרו ישראל הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, אמ' הב"ה התיצבו וראו את ישועת ה' אשר אעשה לכם, הלכו ולקחו איש פסחו בעשור לחדש להיות להם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש, כשראו המצרים זה היו רוצים להנקם מהם והיו מיעיהם מתחתכים ונדעכין באש ונדונין ביסורין ובחלאים רעים ולא הזיקו אחד מישראל, ועל שם אותם הנסין קורין אותו שבת הגדול. וכן כתוב במחזור ויטרי. ומוסיף שם טעם אחר שלכך נקרא שבת הגדול שהוא שבת ראשון שנכנסו למצות.

סדר תפלות הפסח

מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם איסור אכילתו שנאמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ואמרינן בפרקא קמא דפסחים חמץ משש שעות ולמעלה מנא לן דאסור אמ' רבא תרי קראי כתיבי כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, הא כיצד לרבות ארבעה עשר לביעור. ומקשי ואימ' לרבות ליל ארבעה עשר לביעור. ומתרץ ביום כתיב. והדר מקשי ואימ' מצפרא. ומתרץ אך חלק והוה ליה בתחלת שבע ועבדו רבנן הרחקה יתירה דלא ליגע באיסורא דאוריתא. פי' אך חלק משום דאכין ורקין מיעוטין הן אלמ' מקצת היום מותר ומקצתו אסור ומעתה יש לנו לחלק חציו לאיסור וחציו להיתר. והדרשנים אומרי' אך הוא חץ בחלוף אותיות באלפא ביתא דאח"ס בט"ע גי"ף דכ"ץ. והשבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר.

ומדברי סופרים לחפש את החמץ במחבואות ובחורים בתחלת ליל ארבעה עשר בניסן לאור הנר מפני שבלילה כל העם מצוין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה. והחמץ שמוצא מצניעו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו. ואם רצה לבערו בלילה מבער. וקודם שיבדוק יברך בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ. והטעם שאינו מברך על ביטול חמץ מפני שהביטול הוא תלוי בלב האדם ואין צריך להוציאו בשפתיו ואין בו מעשה כלל ואין מברכין על מצוה שאין בה מעשה כמו שכתבנו בהקדמת הספר הזה. וגם אין לברך על בדיקת חמץ מפני שהיא מדרבנן.

ולאחר הבדיקה אומ' כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ולא ביערתיה ולא ידענא ביה יהא בטיל וחשיב כעפרא. ואין לומר דאיכא בביתא הדין אלא דאיכא ברשותי כי שמא יש לו בבית אחר.

ואם תאמר למה הצריכו לבדוק החמץ בחורין ולהוציאו מביתו יותר משאר איסורין כגון חלב ונבלות. ואם תאמר מפני שחלב ונבלות בני אדם בדלין מהם כל השנה אין אנו חוששין שמא יאכל מהם אבל בחמץ שאין בדלין ממנו יש לחוש. עדין קשה שהרי לנזיר לא הצריכו להוציא היין מרשותו אע"ף שאינו בדל ממנו כל השנה אלא ימי נזרו בלבד. וגבי חדש גם כן שאסור עד ששה עשר בניסן ואפי' בחוצה לארץ ואין בדלין ממנו לא הצריכו להוציאו מביתו. וי"ל שהטעם בחמץ מפני שהזהירה בו התורה יותר משאר מצות ואסרה אותו בבל יראה ובל ימצא החמירו בו יותר והצריכו לבדקו כדי שלא יבא לידי מכשול. תדע שהרי בשאר איסורין אנו הולכים אחר הטעם ואפי' ביין נסך שאיסורו במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם ואלו בחמץ בין במינו בין שלא במינו במשהוא.

ערבית ליל פסח

ערבית נכנסין לבית הכנסת וקורין קריאת שמע בברכותיה וחותמין ופרוש עלינו וכו'. ואומר שליח צבור קדיש עד לעילא ומתפללין שלש ראשונות.

ואומר אתה בחרתנו מכל העמים על שם ויבחר בכם. אהבת אותנו על שם ואהבת עולם אהבתיך ועל שם כי מאהבת ה' אתכם. ורצית בנו על שם כי רוצה ה' בעמו וכתיב רצה האלהים את מעשיך. ורוממתנו מכל הלשונות על שם רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה והוא מלשון ידעתיך בשם. ואמר לשון רוממות על שם תרוממנה קרנות צדיק. ואמר מכל הלשונות על שם מכל לשונות הגויםץ וקדשתנו במצותיך פירשנוהו בברכת נטילת ידיםץ וקרבתנו מלכנו לעבודתיך פי' לשמוע מתן תורה. ואמר וקרבתנו על שם ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בוער באש ותקרבון אלי וגו' וכן ויקרבו כל העדה. ושמך הגדול על שם וגדול שמך בגבור'. והקדוש על שם והאל הקדוש נקדש בצדקה. עלינו קראת על שם ושמך עלינו נקרא או על שם כי אני ה' הקורא בשמך אלקי ישראל כלומר חפץ אני שאקרא בעולם אלקי ישראל בשביל אהבתכם. אינמי ששמו משותף בשם ישראל שסוף השם הוא אל וגם כן בכל השבטים הראובני והשמעוני בראש ה"א ובסוף יו"ד וזש"ה שבט יה עדות לישראל והטעם לפי שהיו אומות העולם מבזין את ישראל ואומרים על מה אלו מתיחסין על שבטיהם לבית אבותם סבורין הם שלא שלטו המצרים באמותיהם אם בגופם שלטו באמותיהם לא כ"ש לפיכ' העיד עליהם הב"ה כי הם בני אבותיהם. ותתן לנו ה' אלקינו באהבה ע"ש כי מאהבת ה' אתכם וגו'. מועדי' שנא' אלה מועדי ה'. לשמחה שנא' ושמחת בחגך. חגים שנא' את חג המצות חג השבועות חג הסכות. וזמנים הוא תרגום של מועדים והכל אחד. לששון הוא כפל השמחה. את יום חג המצות הזה את יום טוב מקרא קדש הזה שנא' מקרא קדש יהיה לכם. ואם חל י"ט בשבת כולל השבת עם י"ט ואומ' ותתן לנו ה' אלקינו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום המנוח הזה את יום טוב מקרא קדש הזה זמן חירותינו שבפסח יצאנו לחירות. באהבה מקרא קדש כבר זכרנוהו. זכר ליציאת מצרים פירשנוהו בברכה מעין שבע של ליל שבת ואינו אומ' זכר למעשה בראשי' ואפי' הוא שבת וי"ט מפני שגם בשבת כתוב וזכרת כי עבד היית במצרים. אלהינו ואלקי אבותינו יעלה ויבא ע"ש ותעל שועתם. ויבא ע"ש הנה צעקת בני ישראל באה אלי. יגיע ע"ש וראשו מגיע השמימה והוא רמז על הגעת תפלה לשמים. יראה ע"ש ראיתי את הלחץ. וירצה ע"ש לרצון על מזבחי. ישמע ע"ש וישמע אלקים את נאקתם. יפקד ע"ש פקד פקדתי אתכם וכתי' כי פקד ה' את עמו ויזכר ע"ש ויזכור אלקים את בריתו את אברהם וגו'. והוצרכו כל אלו הלשונות לפי שאם נאמ' יעלה בלבד הייתי אומר יעלה אבל לא יבא לפי' אמ' יבא. ואם נאמ' יבא הייתי אומ' יבא אבל לא יגיע לפי' אמ' יגיע ואם נאמ' יגיע הייתי אומ' יגיע אבל לא יראה לפי' אמר יראה ואם נאמ' יראה הייתי אומ' יראה אבל לא ירצה לפי' אמר ירצה. ואם נאמר ירצה הייתי אומר ירצה אבל לא ישמע בעולם שנרצה לכך אמ' ישמע. ואם נאמר ישמע הייתי אומ' ישמע פעם אחת אבל לא יפקד פעם אחרת לפי' אמ' יפקד. ואם נאמר יפקד הייתי אומ' יפקד פעמים או שלשה אבל לא לעולם לפיכך אמ' ויזכר לעולם. הרי שהוצרכו כלם. וכל אלו הלשונות הם ח' כנגד ח' מעלות שיש באתה בחרתנו. כיצד כנגד ושמך הגדול אמ' יעלה למעלה. וכנגד עלינו קראת אמר ויבא עלינו. וכנגד וקרבתנו מלכנו לעבודתיך אמ' יגיע עת הקריבה והעבודה. וכנגד וקדשתנו אמ' יראה הקדוש כי בעונותינו אין קדוש נראה עמנו בתוך העמים. וכנגד ורוממתנו מכל הלשונות אמ' ירצה לרוממנו. וכנגד ורצית בנו אמר ישמע לכל הגוים שאתה רוצה בנו. וכנגד אהבת אותנו אמ' יפקד הפקידה אשר מקדם. וכנגד אתה בחרתנו אמר ויזכר הבחירה אשר בחרת באברהם יצחק ויעקב.

זכרוננו ע"ש זכרני ה' ברצון עמך. וזכרון אבותינו על שם ויזכור אלקים את בריתו את אברהם וגו'. וזכרון ירושלם עירך על שם אם לא אזכרכי. וזכרון משיח בן דוד עבדך על שם זכור ה' לדוד וכתי' אל תשב פני משיחך. וזכרון כל עמך בית ישראל לפניך ע"ש זכרתי לך חסד נעוריך לפליט' ע"ש להשאיר לנו פליטה. לטובה על שם לשוש עליך לטוב וגומ' כלומר שהנשאר בגלותינו תהיה לו פליטה טובה. לחן על שם ולענוים יתן חן. לחסד על שם חיים וחסד עשית עמדי. ולרחמים על שם זכור רחמיך ה' וחסדיך. ומזכיר כאן חמשה זכרונות כנגד חמשה פעמים שקראן ישראל בפסוק אחד שנאמ' ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגש' בני ישראל אל הקדש. משל למלך ששואל על בנו ואו' ישן בני קם בני אכל בני הלך בני לבית הספר בא בני מבית הספר כך הקב"ה מתאוה להזכיר את ישראל בכל שעה. ביום חג וכו' זכרנו ה' אלקינו בו לטובה על שם זכרה לי אלקי לטובה. ופקדנו בו לברכה על שם פקד פקדתי אתכם. והושיענו בו לחיים טובים על שם הושיענו אלקי ישענו. מבקש מאת השם שיהיה אותו זכרון ששאל לטובה ולברכה ולחיים טובים. בדברי ישועה ורחמים ע"ש ופקדני בישועתך. חום וחננו ורחם עלינו והושיענו על שם ויחן ה' אותם וירחמם ויפן אליהם. כי אל מלך חנון ורחום אתה על שם כי אתה אל חנון ורחום.

והשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך לחיים רבו הפירושים בלשון והשיאנו. י"מ שהוא מלשון ונשיא בעמך כלומר רוממתנו וגדלנו. וי"מ שהוא מלשון כיצד משיאין משואות כלומר והאר פנינו ועינינו. ויש מפרשים שהוא מלשון ישא פרעה את ראשך ומתרגמי' ידכרינך פרעה כלומר שיעלה זכרוננו לפניך לטובה. ויש מפרשים שהוא מלשון ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ומתפלל לשם בדרך משל שיגיע העת שיצוה לעננים שישאונו בכל מועד ומועד לירושלם. ולא ישרו בעיני כל אלו הפירושים כי אינם נקשרים עם תיבת את. אבל הנכון לפרש שהוא מלשון וישא משאות מאת כלם שענינו דורון כלומ' שלח לנו דורון ברכת מועדיך. וגם יתכן לפר' שהוא מלשון משא בני קהת כלו' הטעיננו את ברכת מועדיך והטעם שתזכנו לעלות לירושלם ונקריב עולת ראיה שכתו' בה איש כמתנת ידו וכו'. בשמחה ובשלום כאשר רצית על שם רצה האלקים את מעשיך. כלומר שירצה אותנו בעלייתנו לרגל ובהבאת הקרבנות ועוד על שם רצית ה' ארצך ואנו מתפללין לשם שיזכנו לעלות לרגלים לירושלם. ואמרת לברכנו שנאמר כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך ותמצא כתו' בחג השבועות ובחג הסוכות ברכה ושמחה אבל לא בחג המצות עד לסוף שכולל כל המועדים בברכה בלבד שנאמ' כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך והטעם כי בחג השבועות ובחג הסוכות שיש לכל בעלי בתים תבואה ופירות הרבה צום הב"ה לשמח ארבעה והם הלוי והגר והיתום והאלמנה וכנגדן אמ' הב"ה אם תשמח ארבעה שלי אני אשמח ארבעה שלך והם בנך ובתך ועבדך ואמתך אבל בזמן חג המצות שהוא סוף תבואת שנה שעברה ועדין לא נקצרה התבוא' החדשה ואם היה מצוה אותם שישמחום יהיה בהם צרות עין לתת משלהם והתורה ירדה לסוף דעתם וכיון שאין משמחין אותם בחג המצות לא נאמר בו שמחה וגם ברכה לא נאמר בו לפי שיש בהם צרות עין לתת משלהם.

וקדשתנו במצותיך פירשנוהו בברכת נטילת ידים. ותן חלקנו בתורתך וכו' הכל פירשנו בתפלת ליל שבת ברצה נא במנוחתנו. והנחילנו ה' אלקינו בשמחה ובששון מועדי קדשך שנא' במועדים שמחה וכתיב לששון ולשמחה ולמועדים. וישמחו בם כל ישראל מקדישי שמך על שם ושמחת בחגך. ויש קורין אוהבי שמך וטעות הוא מפני שצריך לומ' מעין החתימה סמוך לחתימה. בא"י מקדש ישראל והזמנים על שם כי אני ה' מקדש את ישראל והזמנים שישראל מקדשין הזמנים. ואומ' שלש אחרונות ואומ' ש"צ קדיש.

ואם חל בשבת מזכיר בתפלה גם של שבת את יום המנוח הזה וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים. ואומר ויכלו וברכת מגן אבות בדברו וחותם בשל שבת בלבד. וכבר כתבנו הטעם בתפלת ליל שבת. ויש אומרים שאין לומר ברכה אחת מעין שבע בליל פסח שחל להיות בשבת כשאר ערבי שבתות מפני שתקנו אותם משום עם שבשדות שמאחרין לבא כדי שיגמרו תפלתם עם הצבור ולא ישארו שם יחידים משום דשכיחי מזיקין ולילה זו משומר ובא מהם ומכיוצא בהם. ומיהו נהגו לאמרה. ואין לקדש ש"צ בבית הכנסת ליל הפסח לפי שבשאר לילי שבתות וימי' טובים שמקדשין בבית הכנסת הוא להוציא אורחי' ידי חובתן כמו שכתבנו למעלה ובליל פסח אינו צריך כי הם מקדשים לעצמם בביתם כדתנן ולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין. ועוד אם יקדש בבית הכנסת יראה כמוסיף על ארבעה כוסות ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתם. ואומר ש"צ קדיש ונפטרין לבתיהם לשלום לעשות סדר ההגדה.

הסדר הראשון

סדר ההגדה ופירושה

מצוה מדברי סופרים על כל איש ישראל לשתות ארבעה כוסות של יין בכל לילה משתי לילות ראשונות של פסח. ואפי' עני שבישראל לא יפחתו לו מארבעה כוסות אלו של יין ואפי' מן התמחוי. ופירש ה"ר יחיאל מפריש דהא לא יפחתו לו אעני קאי וה"ק לא יפחתו לו מד' כוסות של יין אפי' אין לו מזון שתי סעודות ימכרם ויקח מהם ארבעה כוסות ואע"פ שיצטרך אחר כך ליקח מן התמחוי. ופירו' תמחוי קערה גדולה ויש בגופה מגורות מגורות ודומין לקערות קטנות בתוך קערה גדולה ומקבצין בה מיני מזון להאכיל לענים והיתה נגבית בכל יום.

ומקשי בגמרא היכי קיימי רבנן ומתקני מילתא דאתי בה לידי סכנה דתניא לא יאכל אדם תרי ולא ישתה תרי. ומתרץ אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא ליל שמורים הוא לה' לילה המשומר ובא מן המזיקין, רבא אמר כוס של ברכה מצטרף לטובה ואינו מצטרף לרעה. פירוש כוס של ברכת המזון מצטרף לטובה עם השנים הראשונים ואין מצטרף לרעה להיות זוגות עם כוס רביעי. רבינא אמר כל חד וחד מצוה באפי נפשה היא. וכתבו הגאונים ורוב המפרשים הואיל וכל א' מארבעתן מצוה בפני עצמה צריך לברך בורא פרי הגפן על כל אחד מהם. וגם משום שההגדה היא היסח הדעת והפסק. וחכמי צרפת והרב רבינו יונה והרא"ש כתבו שאין לברך בורא פרי הגפן אלא על כוס ראשון וכוס של ברכת המזון בלבד. והעולם נהגו כדברי הגאונים. הכוס הראשון אומר עליו קדוש היום. והכוס השני קורא עליו ההגדה עד גאל ישראל. וכוס השלישי מברך עליו ברכת המזון. והכוס הרביעי גומר עליו את ההלל. ואם שתה ארבעה כוסות אלו שלא על הסדר אלא שתאן זה אחר זה לא יצא. ושיעור כל אחד מאלו הארבעה כוסות רביעית לוג יין דהיינו ביצה ומחצה והוא משקל שלש אוקיות ושליש ומדת הכלי שיכילנו הוא ארכו כרוחב ב' גודלים וכן רחבו וגבהו כרוחב שני גודלים וחצי גודל וחומש גודל. ואין צריך שישתה כולו אלא רובו. וקטנים צריך להטעימן משיורי כוסות ואין צריכין כוס שלם אלא הוא שותה רוב הכוס והשאר מטעימו לתינוקות.

ואמרינן בירושלמי דשקלים שמצוה מן המובחר לחזר אחר יין אדום מדכתיב אל תרא יין כי יתאדם אלמא סתם יין אדום הוא. ואם הלבן משובח מן האדון הלבן קודם. נשאר ה"ר מאיר מרוטנבורק אם יכולין לברך הטוב והמטיב בליל פסח אם נראה כמוסיף על כוסות. והשיב דאינו נראה כמוסיף רק אם יברך בורא פרי הגפן כמו שמברכין על שאר כוסות.

וטעם לארבעה כוסות האלו אמרינן בירושלמי ר' יוחנן בשם ר' בניה אמר לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים ולקחתי אתכם לי לעם וגומר כנגד והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, ר' יהושע בן לוי אמר כנגד ארבעה כוסות של פרעה וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואסחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על יד פרעה. וכתיב ונתתה כוס פרעה בידו, ור' לוי דאמ' כנגד ארבע מלכיות, ורבנין אמרי כנגד ארבע כוסות של פורעניות שעתיד הב"ה להשקות את אומות העולם כי כה אמר ה' אלקי ישראל אלי קח את כוס היין החמה הזאת מידי והשקית אותו את כל הגוים אשר אנכי שולח אותך אליהם ושתו והתגועשו והתחוללו מפני החרב אשר אנכי שולח בינותם, כוס זהב בבל ביד ה' משכרת כל הארץ מיינה שתו גוים על כן יתהוללו, כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך ויגר מזה אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ, ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם, וכנגדן עתיד הב"ה להשקות את ישראל ארבעה כוסות של נחמות, ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה, כוס ישועות אשא תרין. פי' בשתי כוסות הכתו' מדבר א' לימות המשיח ואחד לעולם הבא.

יש שואלין מפני מה אין מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו לשתות ארבעה כוסות כמו שמברכין על המרור שהוא מדבריהם בזמן הזה. וי"ל היאך יברך לשתות ד' כוסות והרי יש כוס של קדוש שהוא מצווה בו ועומד ואם תאמר יברך לשתות שלשה כוסות והלא מחוייב הוא בארבעה הילכך לא איפשר. ועוד טעם אחר מפני שאין מברכין אלא על מצוה הנעשית בבת אחת בלא הפסק אבל ארבעה כוסות שעושה מצוה על כל אחד ואחד מהם ואם שתאן בבת אחת לא יצא אין מברכין.

וכתב רב נטרונאי ארבעה כוסות של פסח חובה הן וא"א שלא לשתות ואם לא שתה לא יצא ידי חובתו וחייב מלקות מדרבנן.

ואם אינו מוצא יין ישרה ענבים או צמוקים במים ויעשה מהם ארבעה כוסות שכך אמרו חכמים יין צמוקים לא יביא לקרבן ואם הביא כשר. וכיון דלקרבן אם הביא כשר לקדוש ולהבדלה לכתחלה כשר במקום שאי איפש' לו. וכת' הרי"ן גיאט מי שאינו יכול למצוא יין מקדש על הפת ובוצע ואוכל לאלתר ואין צריך לשהות עד שסודר הגדה מידי דהוה אבצקות של גוים דאדם ממלא כריסו מהם ומברך עליהם המוציא ואוכל מצה משומרת באחרונה ומברך עליה לאכל מצה וכל שכן הכא דלקיומי מצוה קא מכוין ואין בו לאחר שמילא כריסו ממנו יברך עליו, והגדה וברכת המזו' סודר על הפת. וכת' הריא"ף מאן דלית ליה חמרא בלילי פסחא מקדש אריפתא מידי דהוה אשבתות וימים טובים והיכי עביד שארי המוציא ברישא ובצע לה לריפתא ומנח ידיה עילוה עד דגמר ליה לקדושא ומברך לאכול מצה ואכיל והדר מטבל בשאר ירקי ועקר לה לפתורא ואומר מה נשתנה וכל ההגדה עד גאל ישראל ומברך אמרור ואכיל והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה.

ושתיית ארבעה כוסות האלו ואכילת מצה צריכין הסיבה דרך חירות. ואפילו עני שבישראל שאינו רגיל בהסבה כל השנה עתה לא יאכל עד שיסב. וגם נמי עשיר שהוא מסב על כלי מילת וכרים וכסתות הוי דרך חירות אבל עני שאינו מסב אלא על גבי ספסל הוה אמינא לא הוי דרך חירות ולא צריך הסבה קמ"ל דצריך הסבה. וההיסבה צריכה להיות על צד שמאל והסבת ימין אינה היסבה ועוד שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה.

אשה אינה צריכה הסבה מפני שאימת בעלה עליה ולפי זה אלמנה וגרושה בעיא הסבה. ובעל ה"ג פירש מפני שאין דרך האשה להסב. ולפי זה כל אשה אינה צריכה היסבה. ואם אשה חשובה היא צריכה הסבה.

בן אצל אביו אפי' הוא רבו מובהק צריך הסבה. תלמיד אצל רבו אינו צריך הסבה אלא אם כן יתן לו רבו רשות והטעם שאינו מסב לפני רבו. ואם היה אביו רבו מסב לפניו מפני שדרך האב למחול על כבודו לבנו והוא גם בו ואינו צריך ליטול רשות ממנו על זה מה שאין כן ברבו. שמש אצל רבו צריך הסבה.

וכל מי שצריך הסבה אם אכל ושתה בלא הסבה לא יצא. ואמרינן בואלה שמות רבה ויסב אלקים את העם מכאן אמרו רבותינו אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב שכך עשה להם האלקים שנאמר ויסב אלקים את העם.

וכת' אבי העזרי בזמן הזה שאין רגילות בארצנו להסב יושב כדרכו ואינו צריך להסב.

לילי הפסח לא יקדש עד שתחשך ויצאו הכוכבים ואע"פ שבשאר שבתות וימים טובים מוסף מחול על הקדש ומקדש מפלג המנחה ולמעלה אע"פ שלא שקעה חמה בפסח מצוה לשתות ארבעה כוסות בזמן אכילת מצה וכוס של קדוש אחד מהן ואין מצה נאכלת אלא בלילה כפסח שאינו נאכל אלא בלילה שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה.

וכשיבא אדם אל ביתו ומוצא נרות דולקות ושלחן ערוך וכוסות מוצעות מלאות יין מביאין לפניו סל או קערה שיש בה שני תבשילין ושלש מצות ושני מיני ירקות וחרוסת.

השני תבשילין הם זרוע וביצה אחד מהם צלי זכר לפסח ואחד מבושל זכר לחגיגה המבושלת הנאכלת קודם הפסח כדי שיהא הפסח נאכל על השבע. ובירושלמי יליף לה מקרא דכתב ועצם לא תשברו בו ואלו היה נאכל בשעת רעבון יש בו משום שבירת העצם. וכך היא המצוה בזמן שבית המקדש קיים בתחלה מביאין הפסח ומברכין בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת הפסח. ואוכל ממנו כל אחד כזית. ואחר כך מביאין החגיגה ומברכין בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת הזבח. וכשגמרו לאכל החגיגה מביאין הפסח ואוכלין אותו על השבע. ובזמן שחל להיות י"ד בניסן בשבת אין צריך כי אם הצלי שהוא זכר לפסח. ולא המבושל שהוא זכר לחגיגה שלא היתה חגיגה דוחה שבת באותו זמן. וצולין הזרוע על הגחלים מפני שהפסח אין צולין אותו אלא בשפוד של עץ רמון כמו שמפורש הטעם בפסח שני ואם באנו לחפש אחר שפוד של עץ יהיה טורח גדול. והרי"ף כת' שאין לחוש כיון שאינן אלא לזכר בעלמ' ואדרבה המדקדק בזה נראה שעושה אותו כמין קדשים ממש. וכן כת' בעל העיטור אל ישנה אדם. ואמרינן בירושלמי שלכך לוקחין ביעא ודרעא כלומר בעא רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרממא.

והמצות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח צריכין להיות מאחד מחמשה מיני דגן שהן חטין ושעורין כוסמין שהוא אשקאנדה בלעז ושבולת שועל שהיא אבינא בלעז ושיפון מפרש בערך שקורין אותו בערבי דוסר ובלעז אשפילטא, לפי שהם באים לידי חימוץ שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, דברי' הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהם ידי ובתו דברים שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון אין אדם יוצא בהן ידי חובתו לאפוקי אורז ודוחן שהן באין לידי סרחון. כוסמין הן מין חטין ושיבולת שועל ושיפון הם מין שעורים.

והמצות האלו צריכות שימור לשם מצה שלא יבאו מים בתבואה משעת קצירתה ואילך או אפי' משעת טחינה. ואם אין לו כך יעשה שמור משעת לישה. לשה אותה נכרית אפי' ישראלי' עומדת על גבה אינו יוצא בה ידי חובתו שכל דבר שצריך לשמו אינו נעשה על ידי נכרי. ונהגו שלא ליתן מלח במים של עיסת מצה משומר' משום לחם עוני.

וכת' הראב"ד בדרשא שלו וצריך לעשות המצות רקיקין קטנים ואם עשאן עבים וגדולים אין זה לחם עוני כדתניא לחם עוני פרט לחלוט ואשישה ואשישה לחם גדול הוא, ויש מדקדקים על המצות בעשייתן לרשום אותם אי זו נעשית ראשונה ואי זו שנייה לומ' שמצוה בראשונה כדאמרי' לענין קופות של תרומת הלשכה שמצוה בראשונה, ולדברי המדקדקים צריכה האשה להזהר שאותה שנעשית ראשונה שתכניסנה תחלה לתנור כדי שתגמר היא תחלה שאם נעשית היא תחלה ואחרת נאפת תחלה האחרונה היא ראשונה כי גמר הפת הוא העיקר וכיון שמצוה בראשונה מוטב שהראשונה תהיה ראשונה לכל דבר ואם לא תעשה כך הרושם שלה מה הועיל עכ"ד. וכת' בעל ספר המצות שאם החליף שנייה בראשונה יצא כדאמרי' בפר' הקורא את המגלה ראשון שקרא ארבעה משובח וכן שני וכן שלישי שקרא ארבעה משובח.

וכתב הראב"ד בדרשה שלו אין לשין מצה של מצוה אלא אחר חצות כשחיטת פסח שאינה אלא אחר חצות ואיתקש אכילת מצה לאכילת פסח.

והשני מיני ירקות נהגו להיות המין האחד מהם כרפס זכר לששים רבוא שנשתעבדו בעבודת פרך כי כשתהפוך כרפ תמצא בו פרך והס' סימן לששים רבוא. ואע"פ שיש חמשה מיני מרור שיוצא אדם בהן ידי חובתו ואלו הן חזרת שהיא חסא, עולשין שהם הנדבי בערבי, תמכה בערוך מפרש שהיא קארדוש בלעז ויש אומרים שהוא מרויו בלעז והרי"ף פירש סריס בערבי, חרחבינה יש אומרים שהיא קרצענה בערבי ויש אומרים שהוא חנדקוק, מרור שהיא חזרת של יער שהיא מרה, אע"פ כן חסה מצוה מן המובחר. לפיכך נהג להיות המין השני חזרת שהיא חסא והיא מרור דאמרינן בפר' ערבי פסחים מאי חסא דחס רחמנא עלן ומה מרור תחלת רך וסופו קשה אף מצרים תחלתן רך וסופן קשה. ובירושלמי גורס תחלתו מתוק וסופו מר.

וקי"ל כרבא דאמ' מרור בזמן הזה דרבנן לפי שהוא תלוי באכילת הפסח שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו.

והחרוסת היא מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו ישראל משועבדין בו במצרים ועושין אותה ממיני פירות מתוקים ומרורים וחומץ ומתבלין אותם בתבלין לדמותה לטיט שיש בו מכל דבר. וצריך שתהיה עבה כמו הטיט זכר לטיט כמו שאמרנו. וישים בה מיני קיהוי כגון תפוחים חמוצים זכר לתחת התפוח עוררתיך ואגוזים זכר אל גנת אגוז ירדתי ותאנים זכר לתאנה חנטה פגיה ותבלין כגון קנה וקנמון שהוא קצבה אלד?רירה וסנבל שדומין לתבן שהיו מגבלין בו הטיט במצרים.

וכשיהיה כל זה מוכן לפניו מוזגין לו כוס ראשון ומברך על היין תחלה ואחר כך מברך על היום. ויש מוסיפין לומ' בנוסח זה הקדוש בחר בנו ויגדלינו ורצה בנו ויפארנו ואינו ממטבע הברכה. ומברך שהחיינו. ואינו מברך שעשה נסים לאבותינו מפני שברכת אשר גאלנו היא במקומה ויותר מבוארת שמזכיר בה פרט הנס. ושותה כל אחד מהם כוסו בהסבה דרך חירות.

ואם חל להיות בשבת אומ' תחלה ויכולו ואחר כך מברך על היין ואחר כך על היום ואומר בחתימה ושבת ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו שמחה ביום טוב מפורשת ובשבת ברמז שנא' וביום שמחתכם ואמרינן בסיפרי אלו השבתות ובשבת מצאנו לשון נחלה שנאמ' ושמרו בני ישראל את השבת לדורותם וביום טוב לא מצאנו לשון נחלה אלא הוא על שם אל המנוחה ואל הנחלה כל יום שיש בו מנוחה הוא נחלה. וחותם בא"י מקדש השבת וישראל והזמנים. ואומר שהחיינו ואחר כך שותה.

ואם חל במוצאי שבת עושה סימן יקנה"ז יין קדוש נר הבדלה זמן. פי' מברך תחלה על היין ואומר עליו קדוש היום. ומברך על הנר בורא מאורי האש. ואומ' בא"י אמ"ה המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת והבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך בא"י המבדיל בין קדש לקדש. ומצאנו הבדלה בין קדש חמור לקדש קל שנא' והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. ושאל רבי אפרים למה נהגו העם לומ' ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת והבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך אחר בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת שאין זה לא מעין חתימה ולא מעין פתיחה. והשיב ר"ת משום דאמרינן בפרק ערבי פסחים הפוחת לא יפחות משלש הבדלות והמוסיף לא יוסיף על שבע, רצו לפעמים להזכיר שבע הבדלות והוסיפום ביום טוב אחר שבת לפי שהוא מענין יום טוב. ואלו הן בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לעמים הרי שלש, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה אינה מן המנין אלא אגב דאמרינן לה בעלמא אמרינן לה הכא, בין קודשת שבת לקדושת יום טוב הבדלת זהו אוכל נפש שמותר ביום טוב מה שאין כן בשבת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת זהו יום טוב אחרון של חג שחלוק מששת ימי חולו של מועד שלפניו, והבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך הם שתי הבדלות בין כהנים ללוים ולוים לישראל, וזהו מעין חתימה המבדיל בין קדש לקדש. ומצאנו הבדלה בין כהנים ללוים שנאמר בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן לקדשו קדש קדשים והבדלה בין לוים לישראל שאמ' בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. ואומר שהחיינו ואחר כך שותה ואינו מריח בשמים והטעם פירשנוהו בתפלת ליל מוצאי שבת.

ולאחר הקדוש נוטל ידיו הוא וכל אחד מן המסובין לאכול ירקות שטיבולם במשקה אע"פ שאינו אוכל פת דאמרי' בפר' ערבי פסחים כל שטיבולו במשק' צריך נטילת ידים דילמ' נגע במשקים והידים עסקניות הם ומברך כל אחד לעצמו ענ"י.

ולוקח מן הכרפס ומברך בורא פרי האדמה. וטובלו בחרוסת להמית את הקיפא שבירקות בחומץ שבחרוסת כדי שלא תזיק לאדם ואוכל ממנו כזית בהסבה הוא וכל אחד מן המסובין עמו. כך כתבו הגאונים ורוב המפרשים. אבל ר"ת ורשב"ם הנהיגו לתלמידיהם לטבל טיבול ראשון בחומץ ולא בחרוסת ומביאין ראיה דתנן בפרק ערבי פסחים הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שהוא מגיע לפרפרת הפת נמצא שבמשנה אינו מזכיר חרוסת עד טיבול שני. וה"ר יונה פיר' הטעם לפי שטיבול ראשון אינו לחיוב אלא להיכרא בעלמ' ורגילין כל השנה שאוכלין חזרת בלא חרוסת ואין חוששין לקיפא גם עתה נמי לא חשו חכמים אם ירצו יאכלו בלא חרוסת כמו בשאר ימות השנה אבל טיבול שני שהוא של מצוה הזהירו חכמים שלא יהא בו שום סכנה. והעולם נהגו כדברי הגאונים. וקיפה יש מפרשים שהיא תולעת כדתניא בתרומות האוכל תולעת שבעיקרי האילנות וקיפא שבירקות כי החומץ שבחרוסת ממית הקיפא שבירקות. ורבי' האיי פירש עיקר הקיפא בלשון ארמית מלשון קיפוי כגון נפיחה ורוח שאוחזת במעים מן המאכלות ונקראת קיפה מפני שהיא מנפחת והחרוסת היא סם שטורדת אותה רוח. ולא היה גורס להמית את הקיפא אלא לטרוד את הקיפה כלומר לטרוד הרוח והניפוח שבירקות.

והטעם שאין מברכין על החרוסת ואע"פ שהיא מצוה מדברי סופרים מפני שהיא טפילה לכרפס ותנן כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. ובטיבול שני אין לברך על המרור בורא פרי האדמה אלא לאכול מרור בלבד כי ההגדה אינה הפסק לענין אכילה הואיל והמרור לפניו ואינו נמלך. אבל לענין נטילה היא היסח הדעת שהידים עסקניות הם. ומזה הטעם אין לברך בורא נפשות רבות אחר אכילת שאר ירקות שההגדה אינה הפסק. וגם אחר המרור אין לברך בורא נפשות רבות לפי שחובת אכילתו היא עם המצה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו וא"כ נחשוב אותו כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שאין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם וכן במשנה קורא אותו פרפרת הפת דהיינו חזרת. וגם מזה הטעם אין לברך על המרור בורא פרי האדמה.

ולמה שאר ירקות באים בתחלה בתוך הסעודה להיכרא בעלמא לתינוקות כדי שישאלו מה נשתנה שאין דרך לטבל בירקות קודם אכילת פת.

מי שאין לו שאר ירקות אלא מרור בלבד מברך עליו בתחלה שתי ברכות בורא פרי האדמה ולאכול מרור וטובל בחרוסת ואוכל כזית וכשגומר ההגדה מברך על המצה ואוכלה וחוזר ואוכל מן המרור בלא ברכה.

ואחר אכילת שאר ירקות יבצע אחת מן השלש מצות ויתן חציה בין שתי השלימות והחצי תחת המפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם למצת אפיקומן שנאכלת באחרונה זכר לפסח שהיה נאכל על השבע.

ומפני מה נהגו לפרוס המצה קודם ההגדה כדי שלא יאמר הא לחמא עניא אלא על מצה פרוסה כדאמרינן בפסחים מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה.

כת' הרי"ף מאן דלית ליה אלא כזית דמינטר אכיל ברישא דלא מינטר ומברך עליה המוציא ולבסוף מברך על כזית דמינטר לאכול מצה והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה. ותמה עליו הרא"ש לפי סברתו שאוכל כזית דמינטר לבסוף היאך יעשה כריכה אחר שיאכל כזית דמינטר ויאכל שאינו שמור אחריו ויבטל טעם מצה דיותר מסתבר לפי סברתו להניח הכריכה שאינה אלא זכר למקדש ממה שיבטל טעם המצה שבפיו. וכן כתבו הרמבם ז"ל וה"ר יונה שיאכל כזית דמינטר באחרונה ויברך עליו לאכול מצה ולא יאכל אחריו כלום. ובעל העיטור כתב שיאכל מיד דלא מינטר ויברך עליו המוציא ולאכל מצה ויאכל דמינטר בסוף בלא ברכה. והרא"ש כת' שיאכל מיד כזית דמינטר כדי שיאכל מצה לתאבון ויברך עליו המוציא ולאכול מצה ואינו חושש אם יאכל לבסוף דלא מינטר.

ומתחיל ההגדה והקשה הר"ף למה אין מברכין על קריאת' כמו שמברכין על קריאת מגילה והלא מצות עשה היא שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וכו', ותירץ כי במה שאומר בתחלה בקדוש זכר ליציאת מצרים יצא. והרשב"א כת' טעם אחר שאין לברך על קריאתה מפני שהיא מצוה שאין לה קצבה ידועה ואפי' בדבור בעלמא שידבר בענין יציאת מצרים יצא ידי חובתו אלא המרבה הרי זה משובח.

ונקראת הגדה על שם והגדת לבנך ביום ההוא וכו'. ועוד מפני שמגיד בה ענין יציאת מצרים והנסים ונפלאות שעשה עמנו הב"ה באותו זמן. ויש מפרשים הגדה שהוא לשון הודאה ושבח להב"ה על שהוציאנו מארץ מצרים כמו שמתרגם בירושלמי הגדתי היום לה' אלקיך שבחית יומא דין וכן תרגמו רבי' סעדיה בער'.

וכשאומר הא לחמא עניא עוקרין הסל או הקערה מעל השולחן כדי שיכירו התינוקות וישאלו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין מה שלפנינו בקערה ועכשיו היא מסולקת מלפנינו. ואמרינן בפר' ערבי פסחים אביי הוה יתיב קמי' דרבה חזא דקא מגבהי פתורא א"ל ומי אכלינן דקא עקריתו תכא מקמן אמר ליה פטרתן מלומר מה נשתנה. ופרשב"ם והני מלי לדידהו שהיו להם שולחנות קטנים אבל אנו שהשולחנות שלנו גדולים ואינו דבר קל לסלקם אנו מסלקין הסל או הקערה שבו השלש מצות ומרורים ושני תבשילין ודי לנו בכך ע"כ. ובהשלמת הא לחמא עניא יחזיר הסל או קערה למקומה כדי שתהיה לפניו כשאומר ההגדה כדאמרינן לחם עוני לחם שעונין עליו דברים וגם כדי שתהיה מצויה לפניו כשאומר מצה זו מרור זה.

נשלם הסדר הראשון.

פירוש ההגדה

הא לחמא עניא, פי' כזה היה לחם עוני שאכלו אבותי' במצרים. וכתו' במחזור ויטרי אין לדקדק למה לא אמ' האי לחמא דלחם לשון זכר הוא והא לשון נקבה הוא דהא אמרינן הא גברא והא תיובתיה.

ומה שנהגו לאמרו בלשון ארמית לפי שכולם היו מדברי' בלשון ארמית ואין עמי הארץ מבינים לשון הקדש. ד"א כדי שלא יכירו מלאכי השרת שאנו מתפארים בכל זה ויקטרגו עלינו ויזכרו עונותינו שאין אנו כדי להגאל שאין מלאכי השרת מכירין לשון ארמית כמו שפירשנו. בקדיש.

ואם תאמר מהו די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כי ויאפו את הבצק לא היה אלא אחר יציאת מצרים. ופירש הר' יהוסף האזובי בשם בן עזרא שהיה שבוי בהודו והיו מאכלי' אותו לחם מצה ולא נתנו לו לעולם חמץ והטעם מפני שהוא קשה ואינו מתעכל במהרה כחמץ ויספיק ממנו מעט וכן היו עושים המצרים לישראל.

כת' רב מתתיה מה שנהגו לומר כל דכפין ייתי ויכול כך היה מנהג אבות שהיו מגביהין שולחנותם ולא היו סוגרין דלתותיהם והיו אומרים ככה כדי שיבאו ישראל העניים שביניהם לאכול ולקבל שכר היו עושין זה ועכשיו שנעשו שכיני גוי' יותר משכיני ישראל מפרנסין אותם בתחלה קודם כדי שלא יחזרו על הפתחים ואחר כך מגביהין את השולחן ואומרים כמנהג ראשונים ע"כ. ואמרי' במסכת תעניות רב הונא כי הוה אכיל הוה פתח הכי כל דכפין ייתי ויכול. ובליל פסח יש הוצאה גדולה ואין ביד העניים לקנות די ספוקם על כן נהגו לומר כל דכפין ייתי ויכול כלומר מי שהוא רעב ואין לו מה יאכל יבא ויאכל עמנו. וכל דצריך ייתי ויפסח פירוש שאיפשר שיש לאדם פת אורז ופת דוחן ואינו רעב שהרי יש לו מה יאכל ואין לו מצות מצוה וצרכי הפסח כגון חרוסת ומרור ויין לד' כוסות לכך אומר וכל דצריך ייתי ויפסח יבא ויעשה סדר הפסח. ואחר כך מדבר על לבם ואומר להם לא תבושו אם אתם סמוכים על שולחן אחרים השתא הכא השנה הזאת אתם כאן לשנה הבאה תהיו לשלום בארץ ישראל. הא שתא הכא עבדי השנה הזאת אנחנו ואתם משועבדים לשנה הבאה יבא המשיח ונהיה אנחנו ואתם משוחררים כדאמרינן בראש השנה בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל.

ויש מפרשים כל דכפין ייתי ויכול כל מי שהרעיב עצמו בערב הפסח כדי לאכול מצה בתאבון יבא ויאכל מיד שאסור לאכל מצה בערב הפסח כדאמרינן בירושלמי כל האוכל מצה בערב הפסח כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו. פי' מה בועל ארוסתו בבית חמיו לוקה אף זה לוקה. פי' אחר מה כלה אינה מותרת לבעלה אלא בז' ברכות כדאמרינן כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. אף מצה אינה מותרת ליאכל אלא בשבע ברכות ואלו הן ברכת היין וקדוש היום ושהחיינו ובורא פרי האדמה וברכת היין שאומר כשמסיים ההגדה והמוציא ולאכול מצה הרי שבע. וגרסינן התם מן המנחה ולמעלה לא יטעום כלום עד שתחשך כדי לאכל מצה בתאבון. וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמם בערב הפסח כדי לאכול מצה בתאבון ומותר לטבל במיני תרגמא כגון פירות וקנית ומטבל בבני מעים וכיוצא בהם שאין דברים אלו משביעין ושותה יין שהוא מגרר הלב כדי שיאכל מצה בתאבון. ואמרינן במסכת סופרים הבכורות מתענין ערב הפסח והצנועין כדי שיכנסו למצה בתאוה ואמרינן בירושלמי בפרק ערבי פסחים דר' לא הוה אכיל לא חמץ ולא מצה וקאמ' טעמא משום דר' בכור הוה. וטעם לדבר מפני שהרג השם בכורי מצרים והציל בכורי ישראל מתוכם.

מה נשתנה וכו' גרסינן בפרק ערבי פסחים ת"ר חכם בנו שואלו ואם לאו אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל את עצמו ואפי' חכמים הבקיאין בהלכות פסח שואלין זה את זה מה נשתנה.

הכי גרסינן אין אנו מטבלין וכן הוא בסדר רב עמרם ולא גרסינן אין אנו חייבין לטבל דאמרי' בפר' ערבי פסחים אמר רבא אטו חיובא אדרדקי אלא אמר רבא הכי קתני אין אנו מטבלין. ופירו' אין אנו מטבלין אין אנו אוכלין קודם עיקר סעודתנו ירקות אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים אחת בכרפס ואחת במרור, כי הטיבול אצל רז"ל היא האכילה כי כל מאכלם היה ע"י טבול כדאמרי' אבל מטבל הוא במיני תרגמא, השמש מטבל בבני מעים.

שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרור. פירוש שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות מתוקים והלילה הזה מרור. ואם תאמ' וכי בשאר לילות אי איפשר בלא אכילת שאר ירקות אלא ר"ל שבכל הלילות אנו מחזרין אחר שאר ירקות הן טובות לאכילה ומתוקות יותר ממרור.

עבדים היינו לפרעה במצרים זו היא תשובה לשאלת מה נשתנה כלומ' לפי שהיינו עבדים לפרעה ועל כן אנו אוכלין מצה ומרור כאשר אכלו הם. ותנן בפר' ערבי פסחים מתחיל בגנות ומסיים בשבח ופליגי בגמ' מאי גנות אביי אמר מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ורבא אמ' מתחילה עבדים היינו לפרעה במצרים. רבא סבר כיון שכל ענין היום הוא יציאת מצרים אין לנו להזכיר גנות אחר כי אם אותו עבדות של מצרים, ואביי סבר כיון שבידינו להזכיר גנות ושבח של מצרים להודיע כמה שבחו של מקום כי מאשפות ירים אביון יש לו להזכיר גנות כי אבותינו היו עובדי עבודה זרה ואין גנות בעולם כזה וגדול הוא מגנות של עבדות ואע"פ כן קרבנו המקום לעבודתו. ואביי ורבא הלכה כרבא ועוד דאמר ליה רב נחמן לדארו עבדיה עבדא דמפיק ליה מאריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא טובא מאי בעי למעבד א"ל בעי אודויי ושבוחי טובא מיד פתח ואמר עבדים היינו לפרעה במצרים. ולפי שהלכה כרבא ואף רב נחמן סבר כוותיה לכך מחבר הגדה זו חבר תחלה כרבא ואחר כך כאביי ומזכירין תחלה פסח מצה ומרור לסדרו של רבא ואחר כך פסח מצה ומרור לסדרו של אביי. ופי' ומסיים בשבח שהוציאנו הב"ה ברכוש גדול ממצרים שהיינו שם עבדים. וא"ת אם אבותינו אכלו מצה ומרור שיצאו אנו מה לנו ואלו לא הוציא הב"ה את אבותינו ממצרים וכו'. כלומ' אם חס ושלום גרמו עונות ישראל כשהיו במצרים שהיו בהם רשעים וערב רב לבטל חשבון הקץ שנשבע הב"ה לאברהם אבינו כ"ש אנחנו שדורותינו רשעים על איזו זכות היינו יוצאים. וא"ת נאכל מצה ומרור ולא נספר הענין. ואפי' כלנו חכמים שכבר ידענו דרכי השם. כלנו נבונים שמבינים אנחנו הכוונה במצות. ובסדר רב עמרם גורס כלנו זקנים שכבר שמענו והגדנו זה כמה שנים. כלנו יודעים את התורה ומה שנוציא בפינו ידענוהו אעפ"כ אנו מצווין לספר ביציאת מצרים בשמחה ובהודאה וכ"ש שיש לנו להודיע לשאינם יודעים שנא' ואמרתם זבח פסח הוא וכתי' והגדת לבנך וכתי' כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת וגו'.

וכתו' במחזור ויטרי דלא גרסי' משועבדים היינו לפרעה במצרים אלא משועבדים היינו במצרים. וכך נראה בעיני כי פרעה כבר היה מת. וא"ת שכך קוראים שם המלכים כלם כבר נתבטל זה השם מביניהם בימי מחבר הגדה זו.

ה"ג וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח ולא גרסי' וכל המספר ביציא' מצרים דכיון שהיא מצוה עלינו לא אמרי' בה הרי זה משובח אלא מחוייב הוא לעשות מה שנצטוה אבל להא דגרסי' וכל המרבה לספר ניחא. וה"ק מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים ואפי' בדבור בעלמא שידבר מענין יציאת מצרים יצא ידי חובתו וכל המרבה לספר הרי זה משובח. ואנו מביאין ראיה ממעשה דר' אליעזר וחביריו שהיו חכמי הדור ואפי' הכי ספרו כל הילה ביציאת מצרים, בבני ברק שם מקום. וא"ת נזכור ביום שנאמ' למען תזכור את יום צאתך וגומ' אך בלילה לא מצאנו זכירה לכך דורש עתה ימי חייך הימים כל להביא הלילות.

אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא אמר בן שבעים שנה אלא שקפצה עליו זקנה כדאמרי' בירוש' דברכות שלא היה כי אם בן י"ג שנה ובשביל שלא יבזוהו כשנתמנה נשיא ושמא לא יהיו דבריו מקובלים נעשה לו נס לכבודו מן השמים ובאו לו י"ג שורות של שער לבן כמנין שניו. והיה דומה לאיש שיבה. ולא זכיתי ולא נצחתי כמו זכנהו לרבנן מאן דזכי למלכא לשון נצוח כלומ' לא נצחתי לחכמים בכח גמר' ותלמוד. שתאמר יציאת מצרים בלילות שאני הייתי אומר אותה בלילות והם חולקי' עלי ולא יכולתי לנצחם בדבר זה לפי שהייתי יחיד והם רבים ואין דבריו של אחד במקום שני'. עד שבא בן זומא ודרש כל ימי חייך ימי חייך היה לו לכתוב כל למה לי לרבות יציאת מצרים בלילות שלא היו נוהגין לומ' פרשת ציצית שכתו' בה יציאת מצרים בק"ש של ערבית לפי שאינה נוהגת אלא ביום כדאמ' בברכות בפ' היה קורא בתורה במערבא אמרי הכי דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם אמת והיינו דקאמ' ר' אלעזר לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות. ויש מפרשים ולא זכיתי למצוא ראיה לדברי מן הכתוב לאומרה.

ברוך המקום שנתן תורה לישראל, רז"ל כנו שמו של הקב"ה מקום לפי שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו כמו שנקר' ג"כ מעון שנא' מעונה אלהי קדם ותמצא כי מקום עולה למנין יהו"ה בחשבון הגדול, מנה הי' עשרה פעמים וה"ה חמשה פעמים והו"ו ששה פעמים וה"ה חמשה פעמים יעלה למנין מקום.

ומפני שעתה הוא מתחיל לדרוש פסוקים אמ' ברוך המקום וכו' כאדם שרוצה לדרוש ואומר בשם ה' אל עליון ואחר כך מתחיל לדרוש שנתן תורה לישראל פירוש לדרוש הפסוקים הסמוכים שהרי מצאנו ארבעה פסוקים חלוקים זה מזה על שאלת דורות הבאים ובכלם כתיב בן. ויש לתמוה מה אלו השאלות הארבעה על כן דרשו רז"ל כי הם כנגד ארבעה בנים חלוקים זה מזה.

א' חכם וא' רשע וא' תם ואחד שאינו יודע לשאול. וא"ת סדר המקראו' אינו כתו' כך כי של חכם הוא כתו' בפרש' ואתחנן ושל רשע ושל תם ושל שאינו יודע לישאל כתובים בפרשת בא אל פרעה אך של שאינו יודע לשאל הוא קודם לשל תם והיה לו לתפוש סדר המקראות. וי"ל שרצה להזכירם כסדר חכמתם בתחלה חכם ואחריו רשע שגם הוא חכם ומתוך זדון לבו הוא מרשיע ואחריו תם שאינו חכם ממש אלא יש בו קצת חכמה לשאול ואחריו שאינו יודע לשאול שאין בו חכמה כלל.

חכם מה הוא אומ' בפר' ואתחנן כתוב כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם בבן חכם הכתוב מדבר שיודע לדבר ולשאול בלשון נכונה. ואין לומר כאן הרי הוציא את עצמו מן הכלל שאמר אתכם שהרי כתוב ה' אלקינו. אם כן מהו אתכם כלומ' אתם שיצאתם שהיה הדבר לצרככם. עדות הם דברים שיש להם טעם שהם עדות על גאולת מצרים כגון מצה זכר ללחם עוני ומרור זכר לוימררו את חייהם. חקים הם הלכות שיש בפסח שאין נראה להם טעם כגון ועצם לא תשברו בו. והמשפטים כגון ערל לא יאכל בו ושאר דקדוקי סופרים בענין חמץ ומצה. הבן החכם הוא רוצה לדעת עיקר הדברים. העדות בחולם בין הדלת והו"ו. והחקים בו"ו בתחלה.

אף אתה אמור לו כהלכו' הפסח וכו'. מה ענין תשובה זו לשאלה זו. פרש"י כי כששאל החכם מה החקים כלל בו כיון שעיקר היום בפסח למה אנו אוכלים חגיגה קודם הפסח הלא הפסח עיקר. אנו משיבין לו כי אנו עושין זה כהלכות הפסח שאינו נאכל אלא על השבע לפי שאין לאכול שום דבר אחריו כדי שישאר טעמו בפינו ומתוך הטעם נזכיר טעמי מצות הפסח ונספר בהם כל הלילה. אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומין כלומ' אין עושין סלוק ולא סיום לאכילה ממיני מגדין כמנהג כל הסעודות אלא בגמר האכילה אחר מיני מגדים כשנפטרין מסעודותם אוכלים כזית מבשר הפסח ולכן אנו אוכלים עתה כזת ממצה באחרונה זכר לפסח. ובהדיא תנן כשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומין כך אין מפטירין אחר המצה אפיקומין. מפטירין פירוש מסיימין מלשון הפטרה שמסיימין בה תפלת שחרי' כמו שפירשנו למעלה. אפיקומין בלשון יוני קורין לא כלום אפיקומין. פי' אחר מפטירין לשון פתיחת פה לדבור מלשון יפטירו בשפה. אפיקומין נוטריקון אפיקו מיני מתיקה ור"ל אין אומרי' אחר אכילת הפסח אפיקו מיני מתיקה לקנוח הפה.

רשע מהו אומר בפרשת בא אל פרעה כתוב והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם בבן רשע הכתו' מדבר שהרי אמר לכם ולא לו. מה העבודה הזאת לכם מפרש בירוש' מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה לערב את סעודתנו ולערבב את שמחת החג. ולפי שאמ' לכם והוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר כלומ' שלא נצטוה הוא בדבר זה. אף אתה הקהה את שיניו לשון חולש השינים כמו ושיני בני' תקחינה כלומ' זה שכפר בעיקר הרי הוא בכלל בן נכר לא יאכל בו ושיניו תקהינה שרואה לאחרים אוכלים והוא אינו אוכל. ד"א הקהה את שיניו כלו' הכעיסהו ואמור לו כנגדך דברה תורה בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים אבל רשע כמוהו לא היה כדאי להגאל. ואם תאמר היאך דורש לגבי רשע לי ולא לו שהוא כתוב אצל בעבור זה שהוא נדרש לגבי שאינו יודע לשאל. וי"ל אם אינו ענין לשאינו יודע לשאל תנהו ענין לרשע.

תם מהו אומר בפרשת בא אל פרעה כתו' כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת וגו' בבן טפש שאינו יודע להעמיק שאלתו הכתוב מדבר וזהו תם.

ושאינו יודע לשאל את פתח לו כמו פתח פיך לאלם. ברש' בא אל פרעה כתוב והגדת לבנך ביום ההוא לאמר. לא נאמ' בזה הפסוק שאלת שום בן אלא והגדת לבנך דרוש לו בהגדה ופרסם לו את הנס.

והגדת לבנך יכול מראש חדש אין זה מן התשובה אלא מחבר הגדה זו כיון שהזכיר פסוק זה דורש אותו. יכול מראש חדש כלומ' יכול יהא חייב לדרוש לו משנכנס חדש ניסן כדרך שהזהיר משה רבינו מראש חדש. ועוד שהרי הקדים לפסוק זה ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה. ת"ל ביום ההוא יום שנגאלו בו. יכול יהא חייב לדרוש לו מבעוד יום כששוחטים את פסחיהן ביום י"ד הואיל ונאמר כאן ביום. ת"ל בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך שתוכל לומ' עליהם בעבור זה שיהיו מונחים לפניך למדנו זה מפני שהקדימו לומ' מצות יאכל וכתיב בערב תאכלו מצות וסוף הפסוק עשה ה' לי בצאתי ממצרים. ד"א בעבור זה, זה בגימ' י"ב מצות שאדם עושה בליל פסח ואלו הן ד' כוסות חרוסת כרפס שתי נטילות ידים המוציא מצה מרור כריכה.

מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו. עתה מתחיל סדר של אביי שמפרש מאי גנות מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו. ויעקב ובניו בוא"ו בתחלה. ירדו מצרימה אין שם ה"א אחר המ"ם האחרונה.

ברוך שומר הבטחתו לישראל ברך הוא. עתה הוא מתיל לדרוש דרשא אחרת ואומ' שהב"ה מחשב את הקץ מלידת יצחק כי מלידת יצחק עד יציאת מצרים ארבע מאות שנה וזהו שכתו' כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו' כלומ' משנולד לך זרע. ה"ג חשב את הקץ ולא גרסינן מחשב את הקץ כי חשבון זה כבר עבר.

היא שעמדה לאבותינו ולנו כלומ' אותה הבטחה של בין הבתרים עמדה לאבותינו ולנו ויצאו הם ממצרים וכאלו יצאנו אנחנו. שלא אחד בלבד עמד עלינו וכו' והקב"ה מצילנו מידם כדי להראות השגחתו בישראל מקים להם בכל דור ודור אויבים ומציל אותם מידם. ולא גרסי' אלא הב"ה כי אם והב"ה מצילנו מידם. וכן הוא בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה.

צא ולמד איך התחילו הצקות ליעקב. ומשום דתנן בפרק ערבי פסחים ודורש מארמי אובד אבי עד שהוא גומ' את כל הפרש' הוא דורשה עתה כדאית' בספרי. והפרשה היא ד' פסוקים סמוכים זה לזה בפרשת והיה כי תבא אל הארץ והיו רגילין לקרותם על הבכורים כשהיו מביאים אותן לירושלם. ואלו הן הארבעה פסוקים וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט. ויהי שם לגוי גדול עצום ורב וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה ונצעק אל ה' אלקינו וישמע ה' את קולנו וירא את עניינו ואת עמלנו ואת לחצנו ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים.

ארמי אובד אבי כתרגומו לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא כי כשרדף לבן הארמי אחרי יעקב והשיגו ואמר לו יש לאל ידי לעשות עמכם רע ולפי שחשב לעשות חשב לו הב"ה כאלו עשה שהאומות חושב להם הב"ה מחשבה כמעשה והשם ית' בטל עצתו. ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו שאחרי זאת וירד מצרימה אנוס על פי הדבר על כרחו ירד למצרים שאמר לו הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה נמצא שמוכרח ירד לשם עד שאמר לו אנכי ארד עמך מצרימה ועוד אמרינן בשבת בפרק אמר עקיבא ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו וירד בכבוד גדול שנאמ' בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה. הדבר הוא רוח הקדש שנאמ' והנביאים יהיו לרוח והדבר אין בהם. ויגר שם שמא תאמר לא בא אלא ליטול כתר מלכות ת"ל ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע פי' לקבוע שם יישוב ולהיות כתושב. אלא לגור שם כגר ונכרי ללון ולגור בעלמא. שמא תאמר באכלוסין הרבה ירד ת"ל במתי מעט פי' באנשים מועטים. ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינין שם פי' שהיו נראים וידועים שיניאלאדוש בלעז שנתאספו יחד במקום אחד ולא נפרדו בערים ולכך היו נראים גוי אחד. גדול עצום בלא ו"ו בתחלה. ורב כמו שנא' רבבה כצמח השדה נתתיך שהיו גדלים מאיליהם כצמח השדה בלא שום צער ועמל. ד"א מה צמח השדה כל מה שגוזזין אותו יותר צומח כך ישראל כל מה שהיו מענין אותם היו פרים ורבים וכן הוא אומר וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. ואת עירום ועריה כלומר ערומים מן המצות שהגיע זמן הקץ ולא היה בידם מצות ונתן להם פסח ומילה שמלו ביום י"ד בניסן וזהו שכתוב מתבוססת בדמיך פי' בב' דמים דם פסח ודם מילה. ועריה כדא' עריה תעור קשתך שלא קיימו מצות ברית מילה.

ועכשיו הולך ומספר כיון שראו המצרים שהיו ישראל פרים ורבים מאד וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה כמו שנאמ' ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך דרשו רז"ל כי בתחלה אמרו להם שיעזרו בבנין יום אחד ולא יותר והמלך עצמו נכנס בעבודה והם התחזקו והוסיפו אומץ לכבוד המלך וסכום הלבנים שעשו באותו יום שמו עליהם לחק שיעשו בכל יום וזהו מה שדרשו בפרך בפה רך, כללו של דבר מעט מעט היו מתגברים עליהם ולפיכך נמשלו למרור שבתחלתו רך וסופו קשה. בפרך מתרגמי' בקשיו וזהו עבודה קשה. וירא את עניינו לשון חסרון התשמיש כמו אם תענה את בנותי שדרשו בו רז"ל אם תענה את בנותי מתשמי' זו פרישות דרך ארץ שהפרישום מנשותיהם.

וידע אלקים מלשון וידע אדם עוד את אשתו וזהו התשמיש שאין אחרים יודעין בו אלא הב"ה בלבד וזהו וידע אל'ים. ואת עמלנו אלו הבנים (כמו שנא') שהם גדלים מעמל האדם ויגיעת ידיו. ואת לחצנו זה הדחק פי' תוכן הלבנים.

ויוציאנו ה' ממצרים אין בפסוק אלקינו. לא על ידי מלאך ואם תאמ' והא כתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים ויש לומ' כי ויוציאנו חוזר על הבורא וכן הוא אומר ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים. והמלאך זה משה רבינו שהיה שלוחם של ישראל אל פרעה. וא"ת כיון שהדרש' הזאת אומרת כי הקב"ה בכבודו ובעצמו המית בכורי מצרים ולא המיתם על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אם כן מהו ולא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף. וי"ל כי מלת משחית היא פועל המורת השם, ודומה לה האליה והמכסה שם, המכסה אני מאברהם פועל, וכל משקה אשר ישתה שם, משקה מלך מצרים פועל. או יהיה שם על משקל מרבית משבית והוא הנכון. ולפי זה יהיה פירושו ולא יתן ההשחתה לבא אל בתיכם לנגוף. ואם תאמ' אם כן מה צורך לדמים הללו הואיל ואין אנו צריכין אותם להבחנה, וי"ל כי היו לצורך זכות כדי שיהיו ראויים ליגאל על דרך דרש ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמך וגו'.

ביד חזקה זו הדבר כמו שנאמ' ומנין שיד חזקה היא הדבר שנא' הנה יד ה' הויה הנה קראה יד. ובזרוע נטויה זו החרב של מכת בכורות שנאמ' למכה מצרים בבכוריהם מדקאמ' בבכוריהם מלמד שקמו הבכורות על מצרים להרגם כדי שיוציאו את ישראל מתוכם בליל מכת בכורות ומנין שזרוע נטויה היא חרב שנאמר וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים. ובמורא גדול במראה גדול וכן תרגומו ובחוזנא רבא ומהו המראה הגדול זה גלוי שכינה שנגלה להם במצרים שנא' ובמוראים גדולים אלו נוראות של גלוי שכינה ואע"פ שהיתה מצרים מלאה גלולים וטנופי' אעפ"כ נראה להם לקיים מה שהבטיח את יעקב ואנכי אעלך גם עלה ואימתי נגלה עליהם ב' פעמים א' ביום ר"ח ניסן שנא' וידבר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם וגו' ובלילה בשעת הגאולה וכמו כן ראוהו על הים. ונקרא מורא כי הרואה פני שכינה נרתע מאד ונבהל ודרשו בסיפרי ולכל המורא הגדול זו קריעת ים סוף ושם ראו פני שכינה ואמרו זה אלי ואנוהו מלמד שהראוהו באצבע ואמרו רז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי.

דבר אחר ביד חזקה שתים וכו'. לאחר שדרש ביד חזקה זה הדבר ובזרוע נטויה זה החרב ובמורא גדול זה גלוי שכינה ובאותות זה המטה ובמופתים זה הדם אלו החמשה דברים כנגד חמשה דברים שזכר, הוא חוזר ודורש אותם בענין אחר ואומר כי העשר מכות נעשו באלו החמשה דברים שתי מכות בכל אחד מהם. כיצד ביד חזקה לקו שתים מכות כי הם שתי תיבות. ובזרוע נטויה שתים אחרות ובמורא גדול שתים אחרות ובאותות מיעוט אותות שתים ובמופתים מיעוט מופתים שתים.

והמון העם מתחילין מאלו עשר המכות שהביא הב"ה על המצרי' במצרים ומשלימין עליו ואלו הם דם וכו'. וטעות הוא כי אלו עשר המכות אינו תחלת דבר רק הוא דבק עם ובמופתים שתים ור"ל כי אלו השתים שדרש הם עשר המכות וכו' וההתחלה היא מואלו הם דם וכו' שהוא מתחיל ומסדרם אחר כן. וכן הוא בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה.

ר' יהודה היה נותן בהן סימנין דצ"ך עד"ש באח"ב לכך חלקן בלשון הזה לפי שדצ"ך הם מכות הארץ ועד"ש מכות מקריות באח"ב מכות האויר ושתף מכת בכורות עמהן לפי שאין לה זוג אך התשעה חלק. ד"א לפי שבספר תלים לא נמנו כסדר הזה ותאמ' אין מוקדם ומאוחר בתורה על כן בא להודיענו כי כן היו כסדר הכתובים בתורה. ד"א דצך נעשה על ידי אהרן שהמי' והארץ לא לקו על ידי משה עד"ש על ידי משה באח"ב על ידי הב"ה שארבע מכות אלו אין אדם יכול לעשותן אלא הקב"ה בכבודו. ובירושלמי אומר שכך היו כתובים במטה וזהו אשר תעשה בו את האותות ואמרינן בתנחומ' שהמטה של סנפירינון היה וכתו' בו דצך עדש באחב. וסנפירינון הוא ספיר ותרגום ירושלמי ויסדתיך בספירי' ואשכלילינך בסנפירינון והיא אבן יקרה וקשה הרבה כמו שאומר במדרש תלים ויסדתיך בספירים בסנפירינון מעשה באחד שלקח אבן של סנפירינון והכה עליה בפטיש נשבר הפטיש והסדן והאבן של סנפירינון לא נשברה.

במצרים מהו אומר אצבע אלקים היא, ובאותם מכות שלקו על הים אומ' היד הגדולה וביד יש חמש אצבעות. תן לכל אצבע י' מכות הרי שלקו על הים חמשים מכו'. יש לשאול שאצבע אלהים היא לא נאמר אלא על מכת כנים בלבד ועוד שהרי מצאנו מכת הדבר נעשית ביד שלם שנאמ' הנה יד ה' הויה. תשובה הפסוקי' בכאן אינם אלא אסמכת' בעלמא והקבלה היא העיקר.

ר' אליעזר אומ' כל מכה של מצרים היתה של ארבע מכות שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים. חרון אפו עברה אחת זעם שתים צרה שלש משלחת מלאכי רעים ארבע אמור מעתה ואינו חושב חרון אפו שהוא כולל תחלה חרון אפו כיצד עברה וזעם וצרה וגו'. נמצא במצרים לקו ארבעים מכות שהרי שם לקו עשר מכות ובכל מכה ומכה ארבע ועל הים שהיתה ביד שיש בה ה' אצבעות הרי חמשה פעמם ארבעים הם מאתים מכות. ור' עקיבא אומ' כל מכה של מצרים היתה של חמש מכות נמצא חמשה פעמים עשר מכות הם חמשים ועל הים שהיתה ביד שיש בה חמש אצבעות הרי חמשה פעמים חמשים הם מאתים וחמשים.

ודע כי ר' אליעזר שאומר שכל מכה היתה של ארבע מכות כוונתו כי כשלקו המצרים היו המכות ביסודות ולא לקה יסוד מיוחד רק כשלקו כל אחד היה מעורב בו מארבעה יסודות נמצאת מכה אחת יש בה ארבעה ולהודיע כי לה' הארץ. ור' עקיבא שאומר שכל מכה ומכה היתה של חמש מכות כוונתו כי תנועת הגלגל שהוא היסוד החמישי מסייעת בכל מכה ומכה בעבור כי הוא הסובב והמסבב את הכל ברצון הבורא ולהודיע כי ממשלתו על הכל כך פי' בעל המלמד.

כמה מעלות טובות למקו' עלינו וכו'. כלהן ט"ו טובות שעשה הב"ה לישראל וקראן מעלות כנגד ט"ו מעלות במקדש שעולין מעזרת הנשים לעזרת ישראל וכנגד ט"ו שיר המעלות שאמ' דוד בשעה שבא לחפור את השיתין של בית המקד' כדגרסינן בירושלמי דפרק חלק את מוצא בשעה שבא דוד לחפור תמיליוס של בית המקדש חפר ט"ו מאוון דאומין ולא אשכח תהומא ובסופא אשכח עציץ ובעא מרמתיה אמ' ליה לית את יכיל אמ' ליה למה דאנא הכא כביש על תהומא אמ' ליה ומן אימת את כביש על תהומא הכא א"ל מן שעתא דאשמע רחמנא קליה בסיני אנכי ה' אלקיך ורעדת ארעא ושקעת ואנא יהיב הכא כביש על תהומא אע"ג לא שמע ליה כיון דחמיה סלק תהומא ובעא מטיפח עלמא והוה אחיתופל קאים אמ' כדון דוד מתחנקא ואנא מלך אמר דוד מאן חכם מקמתיה ולא מקים ליה יהא סופיה מתחנקא אמ' דבר ואקימיה התחיל דוד עולה ואומר שירה שיר המעלות שיר למעלות שיר למאה עלות על כל מאה ומאה אמה שהיה דוד עולה היה אומ' שירה אע"ג כן היה סופיה דאחיתופל מתחנקא' אמר ר' יוסי הדא היא דמתלא אמר צרך ברנש חשש על לווטיה דרבה אפילו על מגן. פי' בחנם כי מגן הוא תרגום חנם והכי איתא בתלמודא דידן בפרק החליל.

אלו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו. לא רצה לומר שלא יעשה בהם שפטים כי כבר הבטיח לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי אלא אלו לא עשה בכלם שפטים כי אם במקצתם. ולא נתן לנו את ממונם דיינו לא רצה לומר מבזת מצרים שכבר הבטיח לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול אלא רצה לומר מבזת הים. ולא קרע לנו את הים דיינו שיוכל להצילנו ונלך לדרכנו. ולא העבירנו בתוכו בחרבה אלא במעט מים או במעט טיט אך הם הלכו ביבש' בתוך הים. ולא שקע צרינו לסגור הים אחרינו והמצרים ישובו לדרכם. ולא ספק צרכנו במדבר ארבעים שנה שהיה לנו כמה בהמות והוא נתן להם בשר ועוד שהיה לנו ממון ונוכל לקנות כל צרכנו מן הגוים הקרובים אלינו. אלו קרבנו לפני הר סיני להראות לנו כבודו דיינו. ולא נתן לנו את התורה הוא בעצמו הדברות אלא על ידי משה כשאר התורה או שלא יוסיף לנו את המצות כלם אלא מחצה או שליש המצות כמו שמצאנו שנתן לאדם הראשון שש מצות והוסיף לנח אבר מן החי והוסיף לאברהם מילה והוסיף ליעקב גיד הנשה. ויש מפרשים אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו מפני שפסקה ממנו זוהמא כמו שאמרו רז"ל כשבא נחש על חוק הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקאה זוהמתן גוים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן. אלו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל דיינו ואע"ף שנשבע לאבותינו לתת לנו את ארץ כנען ר"ל יתן לבננו אך הדור שיצאו ממצרים די להם במה שראו מנפלאות השם שהיו אנשים הרבה פחותים מבן עשרים שנה שלא נגזר עליהם למות במדבר וראו כל הנפלאות ונכנסו לארץ. אלו הכניסנו לארץ ולא בנה לנו בית המקדש דיינו שהרי יש להם משכן ובבנין בית המקדש ניתוספו עשרה נסים.

רבן גמליאל היה אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו פי' אע"ף שיאכל פסח מצה ומרור לא יצא ידי חובתו אם לא יאמר שלשה דברים אלו למה הם באים שמצאנו שהכתוב הקפיד באמירה ובהגדה. ומפרש והולך למה הם באים, פסח על שם שפסח המקום וכו'.

מצה זו שאנו אוכלין וכו' על שם שלא הספיק בצקם של אבותי' להחמיץ. יש לשאול כי צווי אכילת מצות לא היה מטעם שלא החמיץ בצקם כי קודם לכן צוה לאכול מצות בסתם ולא אמר טעם לדבר. ולכן פירש ר' יוסף קמחי שמה שנצטוו על המצות קודם לכן היה על שם העתיד שהשם יודע העתידות ידע שהיה להם לצאת מצרים בחפזון ואפי' אם היו רוצים לא היו יכולים להחמיץ בצקם צוה לאכול הפסח על מצוה ומרורים ולאכול שבעת ימים מצה.

כשאומר מצה זו מגביה המצה בידו להראות למסובים זכרון לחירות. וכן כשאומר מרור זה מגביה המרור בידו להראות למסובין זכרון לשעבוד. פסח אין צריך להגביה שלא יראה כאוכל קדשים בחוץ.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, כלומר שיראה ויביט בעצמו כאלו הוא היה עבד ויצא לחירות מצרים וזהו שאמר הכתוב וזכרת כי עבד היית במצרים. כאלו אתה בעצמך היית עבד ונפדית. ולא גרסינן להראות אלא לראות את עצמו וכן הוא בסדר רב עמרם.

לפיכך אנחנו חייבין להודות וכו' כלומ' כיון שהוא כאלו אנחנו יצאנו ממצרים חובה עלינו להלל ולשבח לשם יתברך כמו שעשו אבותינו.

וכתבו המפרשים שמעתה נוטל כל א' וא' כוסו בידו שמכאן אנו פותחין בשיר שההגדה אינה אלא ספור דברים בעלמ' ואין אומרי' שירה אלא על היין שנא' ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלקים ואנשים אם אנשים משמח דהא שתו ליה אלא אלהים במה משמח אלא מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין והכי איתא במדרש שוחר טוב. אבל באלו הארצות אין נוטלין כל אחד כוסו עד תחלת ברכת אשר גאלנו.

ומזכיר כאן שבעה עניני שבח כנגד שבעה רקיעים והם להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר ולקלס. ונאמ' לפניו הללויה והרא"ש גורס ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה.

הללויה הללו עבדי ה'. תמצא במזמר זה ה' יודין יתרות, המגביהי, המשפילי, מקימי, להושיבי, מושיבי כנגד חמשים מכות שלקו על הים. ממזרח שמש עד מבואו בלא וו. ישראל ממשלותיו המ"ם הראשונה נקודה בפתח.

ומכאן מתחיל ההלל. ויש מגדולי המפרשים שהורו לברך על ההלל שתי פעמים אחת לפני הסעודה לקרא את ההלל ואחת לאחר הסעודה לגמור את ההלל. ומביאין ראיה לדבריהם מדאמרינן בירוש' דברכות גבי כל הברכות פותחות בברוך חוץ מברכ' הסמוכ' לחבירתה, התיב ר' ירמיה הרי גאולה פי' ברכת אשר גאלנו שהיר סמוכה לברכת ההלל שלפניה ופותחת בברוך. ומתרץ שניא היא דאמ' ר' יוחנן אם שמע הלל בבית הכנסת יצא. פי' שהיו נוהגין לקרותו בבית הכנסת וכשהוא קורא אותו בביתו אינו מברך עליו שכבר בירך עליו בבית הכנסת אבל מברך אשר גאלנו בביתו על כוס שני שלא בירך אותה בבית הכנסת הילכך כיון דלפעמים אינה סמוכה פתחו בה בברך כמו שנהגו בברכת אשר ברא ששון ושמחה. התיב ר' אלעזר בר' יוסי קומי ר' יוסי והרי סופה. פי' ברכת יהללוך שאומרים בסוף ההלל לאחר הסעודה שאינו פותח בה בברוך אע"פ שאינה סמוכה שהרי הסעודה הפסיקה. ומתרץ שתים הן אחת להבא ואחת לשעבר. פירוש שתי ברכות מברכין על ההלל אחת לפני הסעודה ואחת לאחר הסעודה. ויש מהם שהורו לברך ברכה אחת בלבד בתחלת ההלל והיא לגמור את ההלל. ומביאין ראיה לדבריהם מדאמרי' בירושלמ' דסוכה ובתוספתא דסוכה ובמס' סופרים בשמונה עשר יום ולילה אחת גומרין את ההלל ומונה ליל פסח ויומו ובגולה אחד ועשרים יום ושתי לילות. ועוד הם אומרים שלכך מברכין לאחריו יהללוך ואם לא היו מברכין לפניו לא היו מברכין לאחריו משום דתנן בנדה בפרק בא סימן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו. ועוד שאם לא כן היתה ברכת יהללוך פותח בברך אבל מפני שכבר בירך לפניו הויא ברכת יהללך ברכה הסמוכה לחבירתה. אבל רב עמרם ובה"ג ורב צמח ורבינו האיי כתבו שאין מברכין עליו כלל שאין אומרים אותו על השלחן בתורת קריאת ההלל אלא בתורת שיר והודא' בלבד ואיך יברך לגמור והוא פוסק באמצע ומברך ברכות הרבה ומרבה בשיחת דברי' בסעודה ואוכל ושותה אלא ודאי אין מברכין עליו. והראיה שהביאו מהירושלמי לברך על ההלל שתי ברכות אינה ראיה דהכי פירושה דירושלמי והרי גאולה. פי' כיון שאינו התחלת הדבר כי גם מה שלפניה מדבר בענין הגאולה ואע"ף שאין ברכה לפניה לא היה לה לפתוח בברוך שלעולם אין ברכה פותחת בברוך אלא כשהיא תחלת הדבר וכן מוכח בירוש' דמקשי התם והרי נברך פירוש למה הזן פותחת בברוך כיון שיש נברך לפניה אלמא אע"פ שאין בנברך לא שם ולא מלכות מקריא הזן סמוכה לחבירתה כיון שאינה התחלת הדבר. ומתרץ אם שמע הלל בבית הכנסת יצא שהיו רגילים בבית הכנסת לומ' ההגדה וההלל להוציא מי שאינן בקיאים וכשנכנס לביתו אוכל ירקות ומברך ושותה כוס שני והכי איתא בתוספתא בני העיר שאי להם מי שיקרא את ההלל נכנסין לבית הכנסת וקורין שם פרק ראשון והולכים לבתיהם ואוכלין וחוזרין שם וגומרין והכי אית' במ' סופרים. ומקשי והרי סופה פי' למה חותמת בברוך והרי ברכה קצרה היא כמו ברכת המצות. ומתרץ שתים הן אחת להבא ואחת לשעבר פי' כיון שיש בה אריכות דברים על הגאולה לשעבר ועל הגאולה לעתיד חותם בברוך. והראיה שהביאו מהירושלמי וממסכת סופרים לברך לגמור את ההלל בלבד אינה ראיה כי לא בא ללמדנו שחייב לברך עליו לגמור את ההלל בלילי הפסח אלא בא ללמדנו מנין הימי' שגומרין בהם את ההלל בלבד ואע"פ שאמרו כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו כבר אמרו אין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהם חוץ. ואם תאמ' אם כן ברכת יהללוך למה אינה פותחת בברוך כיון שאינה סמוכה לברכה אחרת. וי"ל מפני שהיא ברכת הודאה כברכת הגשמים דאמרי מודים אנחנו לך ה' אלקינו על כל טפה וטפה וגומ' ואינה פותחת בברוך. או יש לומ' כיון שכל השנה כשקורין את ההלל היא סמוכה לברכה שלפניה בליל פסח ג"כ לא רצו לשנותה. וכבר פשט המנהג בכל העלם שלא לברך עליו. וכל הלכה שהיא רופפת בידך הלך אחר המנהג.

ולמה חולקין את ההלל כדי להדר בו כוס שני שכוס ראשו' מהדרו בקדוש וכוס שני מהדרו במקצת ההלל שההגדה אינה אלא ספור דברים בעלמא. וכוס שלישי מהדרו בברכת המזון וכוס רביעי מהדרו בהשלמת ההלל.

ואחר כך אומר ברוך אתה ה' אמ"ה אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים לפי שאמר למעלה בהגדה שלא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל שנאמר ואותנו הוציא משם וגומ' לפיכך הזכיר כאן גאולתינו וגאולת אבותינו ממצרים. והגיענו הלילה הזה זהו כמו שאומרים והגיענו לזמן הזה. ואם תאמר כיון שבירך שהחיינו למה מברך כאן והגיענו הלילה הזה. ויש לומר מפני שהיה רוצה לומ' כן ה' אלקינו ואלקי אבותינו הגיענו למועד' שהוא לשון בקשה על העתים אמ' והגיענו הלילה הזה. לאכול בו מצה ומרור ע"ש ואכלו את הבשר בלילה הזה. ל"ג יגיענו למועדים אלא הגיענו למועדים שכל הענין עד למטה הוא מדבר לנכח שכן הוא אומ' שמחים בציון עירך וכו'. וכן הוא בסדר רבינו סעדיה. למועדים ולרגלים אחרים למועדים אלו ראש השנה ויום הכפורים. ולרגלים אלו פסח ושבועות וסוכות ואע"ף שהם בכלל מועדים רמז באמרו ולרגלים שיזכנו לעלות לירושלם בכל רגל ורגל משלשתן. הבאים לקראתנו לשלום כבר זכרנוהו למעלה. שמחים בציון עירך וששים בעבודתך על שם כי ניחם ה' ציון ניחם כל חרבותיה ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה. ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים ויש גורסין מן הפסחים ומן הזבחים וטעות הוא כי הזבח דהיינו החגיגה הוא קודם לפסח שהיה נאכל על השבע. שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון כך כתבוהו רב עמרם ורבינו סעדיה והר"מ במז"ל ור"ל שנאכל שם מאותם זבחים ופסחים שיזרק דמם על המזבח והוא על שם ונמצה דמו על קיר המזבח. ויש גורסים עד שיגיע או לכשיגיע והראשון עיקר. ונודה לך שיר חדש על גאולתינו ועל פדות נפשנו לעתיד לבא וקרא התשועה העתידה בלשון זכר שלא יהיה אחריה שעבו כמו שפירשנו בסוף אמת ויציב. בא"י גאל ישראל פי' ממצרים. ואם תאמר הא קיימא לן שצריך לומר מעין החתימה סמוך לחתימ' וכאן בחתימה היא מעין גאולת מצרים וסמוך לחתימה מעין גאולה שלעתיד. ויש לומר שכך רצה לומר ונודה לך שיר חדש על גאולתינו זו גאולה שלעתיד ועל פדות נפשנו זו גאולת מצרים שנאמר כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' כי לימות המשיח מזכירין שתיהן כמו שאמרנו ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח. ומברך בורא פרי הגפן ושותה בהסבה הוא וכל אחד מן המסובים עמו.

נשלם פירוש ההגדה

הסדר השני

נוטל ידו שנייה הוא וכל אחד מן המסובין ומברך כל אחד לעצמו על נטילת ידים אע"פ שנטל ידיו לטיבול ראשון שכיון שאמ' ההגדה וקצת ההלל חיישינן שמא הסיח דעתו מנטילה ראשונה וידים עסקניות הן.

ואחר כך לוקח מצה שלימה והחצי שהניח בין שתי השלימות ומניח פרוסה בתוך שלימה ומברך על הפרוסה המוציא שהיא ברכת הנהנין הקודמת לברכת המצה ואחר כך מברך על השלימה לאכול מצה דאורחא דמילתא היא דמברכינן קודשא בריך הוא דאפיק לחמא מן ארעא והדר לברוכי על מצה דמתעביד מיניה. ואוכל משתיהן כזית בהיסבה הוא וכל אחד מן המסובין עמו. ובעל העיטור כת' שנהגו לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה לאכול מצה ובוצע משתיהן או מאחת מהן. ור"ח כת' מסתברא אפרוסה ויש אומרים אשלימה. ואם תאמ' יברך תחלה המוציא ויאכל ואחר כך יברך לאכול מצה ויאכל ויש לומ' לאחר שמילא כריסו ממנה אין לברך לאכול מצה. וכבר אמרנו בהקדמת הספר הזה דלאכול מצה ולאכול מרור אמרינן. ולמה מברך בפסח על שלימה ופרוסה דאמ' רבא חייב אדם לבצוע על ב' ככרות בשבת מאי טעמא לקטו לחם משנה כתיב ותנו רבנן ששת ימים תלקטוהו מלמד שלא היה יורד מן בשבת ימים טובים מנין שבת לא יהיה בו פי' בכל יום הנקרא שבת דהיינו שביתה ממלאכה לא יהיה בו המן, וכיון שבימים טובים לא היה יורד מן צריך לבצוע על שתי ככרות שלימות ובפסח גרעו חצי האחת משום שנאמ' בו לחם עוני ובוצע על שלימה ופרוסה. כך כת' רב נטרונאי והרי"ף והרי"ן גיאט. ורש"י פי' בברכות בפרק כיצד מברכין הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ונמצאו שתיהן בידו ובוצע או מן השלימה או משתיהם מאי טעמא לחם עוני כתיב וכן כת' הרמב"מ ז"ל. וכתב רב עמרם והרא"ש שצריך לבצוע על שתי ככרות ופרוסה בליל פסח ואפילו בלא שבת משום לחם עוני ומשום לחם משנה.

וכת' רב עמרם ורבי' סעדיה והר"מ במז"ל לטבול המצה בחרוסת. ואבן הירחי תמה על זה ואמר איך יתחברו החירות והשעבוד. ויש אומרים כי הטעם לטבול המצה בחרוסת הוא משום שאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן. ועוד טעם אחר מדאמ' בגמרא הנוטל ידיו בטבול ראשון צריך ליטול ידיו בטבול שני. הרי שקורא טיבול שני להמוציא.

ואחר שאוכל מן המצה לוקח מן החזרת שהוא המרור וטובל בחרוסת ומברך לאכול מרור. ואל ישהנו בחרוסת פן יתבטל טעם המרור. ואוכל ממנו כזית הוא וכל אחד מן המסובין עמו בלא הסבה שאינו זכר לחירות אלא זכר לשעבוד שנאמ' בו וימררו את חייהם ועל כן אין צריך לאכלו דרך חירות.

ואחר שאוכל המרור לוקח המצה השלישית וכורך ממנה בחזרת ואוכל. וכת' הר"מ במז"ל לטבול אותם בחרוסת. ואוכל מהם כזית בהיסבה הוא וכל א' מן המסובין עמו זכר למקדש כהלל שהיה עושה כן במקדש. ולא יברך על אכילתו וכן כת' הרא"ש וטובלו בחרוסת שכך היה הלל עושה אוכל מצה ומרור. וכת' בעל העיטור ויש שמטבילין בחרוסת אבל מנהג שלנו מצה ומרור דהלל בלא טיבול בחרוסת שהקיפה מתה בטיבול אחד ויש אומרים מצה ממיתה אותה ע"כ. וכן כת' רב עמרם כי אין לטבול בחרוס' המצה והחזרת של כריכה. ואבן הירחי תמה על זה ואמר אטו הלל לא היה טובל בחרוסת זכר לטיט.

ולמה אוכלין המצה והחזרת בכריכה דתניא בפ' ערבי פסחים אמרו עליו על הלל שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת משם שנאמ' על מצות ומרורים יאכלוהו אמר ר' יוחנן חלוקים עליו חביריו על הלל דתניא יכול לצאת ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלין כדרך שהלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפילו זה בעצמו וזה בעצמו, והשתא דלא איתמ' הלכתא לא כהלל ולא כרבנן ואנו צריכין לעשות זכר למקדש כהלל וגם אנו צריכין לאכול כל אחד מהם בפני עצמו כדי שלא יבטל מרור שהוא מדבריהם טעם מצה שהיא מן התורה לכך מברך תחלה לאכל מצה ואוכל ממנה כזית ומברך לאכול מרור ואוכל ממנו כזית ואחר כך כורך מצה ומרור ואוכל משניהם כזית ולא יברך על אכילתו מפני שאחר שמילא כריסו מהן אין לברך פעם אחרת ועוד כבר בירך על כל אחת מהן. ובערוך אומ' בזמן שבית המקדש קיים היה הלל מברך במצה לאכול מצה ובמרור לאכול מרור וכורך מצה ומרור בבת אחת כיון ששניהם מן התורה אין זה מבטל את זה אבל בזמן הזה דמצה דאוריתא שנאמ' בערב תאכלו מצות ומרור דרבנן שנאמ' על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא אין לאכלן בבת אחת דאתי דרבנן ומבטל דאורית' אלא זה בעצמו וזה בעצמו ואחר כך אוכלן בבת אחת זכר למקדש וכיון שכבר בירכנו על המצה ועל החזרת ואכילה זו לזכר בעלמא אין מברכין עליה.

כת' אבן הירחי הרוצה לקיים מצוה מן המובחר לא ישוח עד שיעשה כריכה כהלל כדי שתעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה דהלל דהא משום דלא איתמ' הלכתא לא כמר ולא כמר עבדינן לחמרא כתרויהו הכי נמי לענין ברכה צריכינן למעבד שיעלו לשניהם ובשיחת חולין צריך ליזהר אבל טול ברוך לא הוי הפסק.

ואחר כך נמשך בסעודתו ואוכל כל צרכו. ובאחרונה אוכל כזית מן המצה הפרוסה שתחת המפה לאפיקומן זכר לפסח שהיה נאכל על השבע. ואינו טועם כלום אחר אפיקומן כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם המצה בפיו. וצריך לאכול מצה של אפיקומן קודם חצות ואם לאו לא יצא ידי חובתו בפסח שאינו נאכל אלא עד חצות.

וכת' רבי יעקב הזקן משום אביו הואיל ושלשת המצות באות לשם מצה טוב הוא שתעשה מצוה בכל אחת מהן, כיצד על השלימה המוציא ועל הפרוסה לאכול מצה ולאפיקומן והשלישית לכריכה.

ואם שכח ואכל דבר אחר אפיקומן חוזר ואוכל כזית ממצת אפיקומן ופוסק. ואם אין לו אלא שלש מצות לשתי הלילות כתב אבין הירחי כי די לו בהם כיצד כשמברך המוציא ולאכל מצה בוצע מן הפרוסה בלבד ואוכל וכריכה של הלל עושה עוד מן הפרוסה ואינו נוגע בשלימה כלל נשארים לו שתים לליל שני יעשה בהם כסדר הזה.

ואחר שאוכל אפיקומן מוזגין לו כוס שלישי ומברך עליו ברכת המזון ושותה בהסבה הוא וכל אחד מן המסובין עמו.

בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה. ואמרינן בירושלמי למה בשביל שלא ישתכר וישכח לגמור את ההלל. ומקשה והלא כבר משוכר הוא פי' ששתה כל רצונו בסעודתו. ומתרץ יין שבתוך המזון אינו משכר יין שלאחר המזון משכר. וכת' בה"ג והרי"ף והרמב"ם ז"ל שאסור לשתות אחר מצת אפיקומן חוץ משתי כוסות אחד של ברכה ואחד של הלל. וכן עמא דבר כדי שלא יקבע עצמו על היין ויהיה כאוכל פסח בשתי חבורות וגם כדי שלא יראה כמוסיף על הכוסות. והר"י פי' טעם אחר למנהג לפי שחייב כל אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח וביציאת מצרים ולספר בניסים שעשה הב"ה לאבותינו עד שתחטפנו השינה ואם ישתה ישתכר והכי אמרינן בתוספתא שחייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים כל הלילה וזהו ששנינו מעשה בר' אליעזר ור' יהושע שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. אבל כוס חמשי התירו שיש לו סמך מעט מן הפסוק כנגד והבאתי אתכם. ואם רצה לשתות מים ישתה.

ואם שכח ולא אכל מצת אפיקומן עד שנטל ידיו לברך או שאמר הב לן ונבריך או אפי' בירך כבר ונזכר קודם שבירך בפ"ה כתב אבי העזרי והרא"ש שיטול ידיו ויברך המוציא ויאכלנה. ואם לא נזכר עד אחר שבירך בפ"ה לא יאכלנה פעם אחרת מפני שהיה צריך לברך עוד ברכת המזון ולברך בפ"ה ונמצא מוסיף על ארבעה כוסות ועוד דקיימ' לן בין שלישי לרביעי לא ישתה ובכי האי גונא כדי הם מצות שלנו לסמוך עליהם כי כולם שמורות משעת לישה ואותה מצה אחרונה שאכל תעלה לו במקם מצת אפיקומן. ואם תאמר שמא לא אכל מצה לבסוף אלא פירות ומיני קטניות אין זה מעכב שלא אמרו אלא אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומן אבל לא אמרו שאם הפטירו שעושין פסח שני ולא עדיף אפיקומן מפסח שהרי אינו אלא לזכר לו. וה"ר פרץ כת' אע"ג דאמר הב לן ונבריך יכול לאכול בלא ברכה אע"ג דבעלמא חשיב סילוק שאני הכא כיון דאפיקומן מצוה דרמא רחמנא עלן איכא למימ' אתכא דרחמנא סמכינן.

ולאחר ששותה כוס של ברכת המזון מוזגין לו כוס רביעי וגומ' עליו את ההלל. ואומ' במדרש תלים הקוראים צריכים שיהיו שלשה כדי שיאמר אחד לשנים הודו. ולמדנו מזה שמצוה מן המובחר לחזר אחר שלשה בקריאת ההלל כדי שיאמ' אחד לשנים הודו. וכתב הרא"ש ואם אי איפשר בשלשה יספיקו לו אשתו ובנו קטן.

והטעם שנהגו לומ' בתחלה פסוק שפוך חמתך אל הגוים אשר לא וגומ' מפני שארבע כוסות אלו הם כנגד ארבע כוסות של פורעניות שעתיד הב"ה להשקות את אומות הועלם כמו שאמרנו למעלה. ואנו אומרים על כוס רביעי לפני הב"ה בזה הכוס אנו משלימין המצוה מעתה עשה מה שהבטחתנו לשפוך אותם ד' כוסות של פורעניות על הגוים.

על אמתך בלא ו"ו בתחלה. ולא יהלכו בלא נון באחרונה. לא יהגו בלא ו"ו בתחלה. כל אשר בוטח בהם בלא ו"ו בתחלה. נתן לבני אדם בלא ה'. מן דמעה בנון ארוכה. נגדה נא הדלית ברפי. בתוככי ירושלים הכף הראשונה בצרי והשנית בחרק. יסרני יה הנון והיוד יה דגושים. נפלאת בעינינו הלמד בקמץ והאלף אינה נקראת. עד קרנות המזבח בדלית.

ולאחר שגומר את ההלל אומ' ברכת השיר שהיא יהללוך וחותם מלך מהולל בתושבחות ומברך בפ"ה ושותה בהסבה הוא וכל אחד מן המסובין עמו.

ואם רצה לשתות כוס חמשי אומר עליו הלל הגדול שהוא הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו הודו לאלקי האלקים וגו'.

ואומר נשמת כל חי וחותם בישתבח עד מלך מהולל בתושבחות ומברך עליו וכן כתב הר' יצחק בן גיאת. והר' חיים כהן לא היה חותם בסוף ההלל בברכה כי די בחתימה של ישתבח ולמה יחתום שני פעמים בענין אחד וכן כתוב בסדר רבי' סעדיה.

ולענין ברכת על הגפן ועל פרי הגפן יש מן הגאונים אומרין שצריך לברך על כל כוס וכוס מארבעתם על הגפן ועל פרי הגפן. ורבי' האיי כת' לא חזי לנא מאן דמברך על הגפן אלא בתר כלהו כסי כיון דחד מושב נינהו וליכא נמלך בברכה לבסוף סגי. והריא"ף כת' דבתר תרי כסי קמאי ובתר תרי כסי בתראי מברך על הגפן ועל פרי הגפן. ובעל ההשלמה כת' מסתברא שהרי"ף סבירא ליה דיין שלפני המזון אינו פוטר יין שבתוך המזון משום שזה לשתות וזה לשרות וכשם שיין שבתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון משום דזה לשרות וזה לשתות, ואני לא כן קבלתי מאבא מרי אלא יין שבתוך המזון שהוא לשרות אינו פוטר יין שלאחר המזון שהוא לשתות ועדיף לשתות מלשרות אבל יין שלפני המזון שהוא לשתות פוטר יין שבתוך המזון שהוא לשרות דהא עדיף לשתות מלשרות וכן כת' הראב"ד במ' ברכו' ע"כ. הילכך אין מברכין על הגפן ועל פרי הגפן אלא בסוף כולם. וכן עמא דבר.

כת' הרי"ף מאן דבעי לברוכי בתרי ותלתא בתי היכי עביד מברך ברישא בביתיה ואכיל כל מאי דבעי ומברך ברכת המזון והדר מברך לכל חד וחד בביתיה ושתו אינהו כסא דקדוש' ואגדתא ואכלי ירקי ומצה ואיהו לא אכיל מידי בהדיהו ושביק להו למגמר סעודתיהו ומברכי אינהו ברכת המזון והדר אזיל לביתא אחרינא ועביד הכי וכן לכל ביתא וביתא, אע"ג דברכת הנהנין קי"ל דאינו יכול לברך לאחרים אלא א"כ יהנה עמהם שאני ברכת הלחם של מצה וקדוש היום שהם חובה, הילכך יכול לברך לאחרים ואע"ג דאינו נהנה, ואיהו כיון דבריך ליה ברכת המזון לא לטעום מידי בהדיהו דקיימ' לן אין מפטירי' אחר הפסח אפיקומן, ולבסוף אזיל לביתיה וגמר הלילא ושתי כסא דהלילא, ואי בעי לאקדומי להנהו בתי ברישא מברך להו ולא אכיל ולא טעים מידי בהדיהו והדר אזיל לביתי' ומקדיש הרשו' בידו ושפיר דמי ע"כ. ואם ירצה יגמור הכל בביתו ואחר כך ילך לקדש בתים האחרים ולא יאכל וישתה עמהם הרשות ביד. ואין לו להתחיל בביתו ולומ' עד גאל ישראל ולברך המוציא ועל אכילת מצה ואחר כך הולך לשאר בתים ואחר כך חוזר לביתו וגומר סעודתו לפי שלא התירו לעקור מסעודתו ללכת למקום אחר אפילו הניח שם זקן או חולה אלא לדבר מצוה כגון לקראת חתן או לקראת כלה. ואין לומ' שגם כן היא מצוה להוציא את מי שאינן בקיאין ידי חובתן לפי שמצות חתן וכלה היא מצוה עוברת ולפי' התירו לו לעקור מסעודתו וללכת לקראתם אבל להוציא מי שאינן בקיאין ידי חובתן אינה מצוה עוברת ויכול להוציאם אחר שגמר סעודתו או קודם. וכת' בעל העיטור מסתברא דלא מצי מברך בורא פרי האדמה אשאר ירקי כיון שאינו טועם עמהם שלא אמרו אלא בברכת הלחם של מצה וצרי' למעבד כרב חסדא דמברך בחזרת ב"פ האדמה ולאכל מרור ואכיל וכי מטי למרור אכיל בלא ברכה. וכתב הרא"ש ולא נהירא כיון דתקנת חכמים היא משום היכירא לתינוקות הוי כברכת מצה ויכול להוציאם אע"פ שאינו טועם. ומה שכת' הרי"ף ומברכי אינהו ברכת המזון הרי תקנה ליודעים ברכת המזון ואם אינן יודעין כתב רב עמהם שאין תקנה להוציאם שאם מברך להם ברכת המזון תו לא מצי למשתי בביתיה. והרא"ש כת' דאפי' אם אינם יודעין ברכת המזון יש תקנה להקרותם מלה במלה כקטן שמקרא את ההלל שעונין אחריו מה שהוא אומ' שאין כאן מוציא שם שמים לבטלה. וכן כת' הרי"ן גיאט. והר' יעקב בן הרא"ש כת' ואיפשר דאף ברכת המזון יכול לברך כדי להוציאם כי היכי דברכת הלחם של מצה מוציאם כיון שהוא חובה הכא נמי ברכת המזון כיון שתקנו ארבעה כוסות ותקנו א' מהם על ברכת המזון הוי חובה נמי. ואין דבריו נכונים בעיני וראיה מדאמרי' בירושלמי בפ' מי שמתו תניא כל מצות שאד' פטור מהם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון. והא תנינן כל שאינו מחוייב בדבר אינו בה ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך. והנכון לעשות כדברי הרא"ש.

אלו החרוזים מצאתי סימן לסדר הפסח

קדש ורחץ / כרפס יחץ / מגיד רחצה / מוציא מצה

מרור כורך / שלחן עורך / צפון ברך / הלל נרצה.

ועוד אחר

קדש והתקדש טבול ופרוס וד/רשת רחץ ובצע וחוק מצה שמור

מרור אכול וכרוך ולחם סתרך / ומזונך על כוס והללך גמור.

ועוד אחר

יקדש יטהר וכרפס וחצה

ודורש ונוטל ללחם ומצה

ומרור וכורך ואוכל פרוסה

ונקי יזמן יהלל בדיצה.

ועוד אחר

קדוש ידי אדם וטבול בצעו / יגיד בגפן יד יציאת מצה

מרור וטבול גם כריכה יסעוד / מצה ידי מזון והלל יצא.

ועוד אחר

קדש בכוס ראשון ובירק גנך / טבל והגדה בכוס שני אמור

ברך עלי לחם ועל מצה ועל / מרור ובכריכה דבר הלל גמור

ואכל סעודתך ומצתך ופן / תפטיר לאחריה אפיקומן שמור

וכוס שלישי על מזונך צורך / ברך וברביעי זכור הלל גמור

לחי בציון תעשה את פסחך / בעלות מקום הנעצוץ קנה ומור.

ועוד אחר

זכור היום ויד נקה לכרפס / פתות פתים ותדרוש בהלכה

ושנית טול לברך בפרוסה / אכול מצה שמורה וערוכה

ומרור תכרוך יחד במצה / כמו הלל ואל תאמר ברכה

ונחת שלחנך חן תמלא / חלוק מצה בתוך מפה כרוכה

עלי מזון תברך צור תהלל / ואם תצמא קרא שירה נסוכה

שכב בטח ואל תירא ותחת / הלא מרפא לליל זה וארוכה.

ועוד סימן אחר קנ"ך יהנ"ה ממ"ך שמ"ה. פי' קדוש נטילה כרפס יבצע הגדה נטילה המוציא מצה מרור כריכה שמורה מזון הלל.

שאר תפילות החג

שחרית נכנסין לבית הכנסת ומסדרין הברכות וקורין הזמירות כמו בשבת. ומוסיפין אחר יושב בסתר עליון למנצח משכיל לבני קרח כאיל תערוג מפני שכתוב בו בקול רנה ותודה המון חוגג על שם קול ההמון שהיה בירושלם מהחוגגים שם. באמור אלי כל היום האלף בשבא ואינה נקראת. הראשון ותהמי וההא בשבא והשני ומה תהמי וההא גם כן בשבא והשלישי ומה תהמי וההא בשבא וסגול כך מצאתיו בספרים מדוייקים. הראשון למה שכחתני למה קודר אלך והשני למה זנחתני למה קודר אתהלך וסימניך שא"ל זא"ת פי' שכחתני אלך זנחתני אתהלך. אחר בלחץ אויב הראשון כתוב ברצח בעצמותי ואחר בלחץ אויב השני כתוב שלח אורך וסימניך כדי שלא תדלג מזה לזה ב"ש פי' ב' ברצח ש' שלח.

ומוסיפין גם כן אחר מזמור שירו לה' שיר חדש שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך על שם שמחת החג שנאמר ושמחת בחגך.

ומתפללין כמו בערבית וחוזר שליח ציבור התפלה וגומרין את ההלל ומברכין לפניו לגמור את ההלל. ואומר שליח ציבור קדיש תתקבל. ומוציא שני ספרים באחד קורין חמשה בפרשת בא אל פרעה מן משכו עד מארץ מצרים על צבאותם. וברוב המקומות בספרד מתחילין מן והיה היום הזה לכם לזכרון. ואם חל בשבת קורין בו שבעה. ובשני קורא המפטיר קרבנות המוספין שבפרשת פנחס מן ובחדש הראשון עד סוף פיסקא. ומפטיר ביהושע בעת ההיא עד אין יוצא ואין בא ומוסיף פסוק ויהי ה' את יהושע. ומחזיר הספרים למקומן ואמ' קדיש עד לעילא.

ומכריז שליח ציבור לקהל לומ' מוריד הטל.

ומתפללין תפלת מוסף. אומר שלש ראשונות ואתה בחרתנו ואחר כך אומר אלהינו ואלקי אבותינו מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו על שם ובעונותנו נתנו אנחנו מלכנו כהננו ביד מלכי הארצות ועל שם וידעו הגוים כי בעונם גלו בית ישראל ועל שם ולכל ישראל הקרובים והרחוקים בכל הארצות אשר הדחתם שם במעלם אשר מעלו בך. ואין אנו יכולין לעלות ולראות על שם בעלותך לראות את פני ה' אלקיך. ולהשתחוות לפניך על שם והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה' ועל שם והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם. בבית בחירתך על שם ועתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה להיות שמי שם עד עולם. בנוה הדרך על שם אל נוה קדשך וכתיב בהדרי קדש מרחם משחר. בבית הגדול על שם גדול יהיה כבוד הבית הזה. והקדוש על שם והתקדשתי את הבית הזה. שנקרא שמך עליו על שם הבית הזה אשר נקרא שמי עליו. מפני היד שנשתלחה במקדשך על שם שלחו באש מקדשיך. ואמר לשון יד ע"ש ידו פרס צר וגו'. יהי רצון מלפניך וכו' מלך רחמן על שם כי רבים רחמיו. שתשוב ותרחם עלינו על שם ישוב ירחמינו. ועל מקדשך ברחמיך הרבים ותבנהו מהרה על שם בונה ירושלם ה'. ותגדל כבודו על שם גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון נאם ה' צבאות. אבינו על שם כי אתה אבינו. מלכנו על שם ה' מלכנו. אלקינו על שם ה' אלקינו. גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה על שם ונגלה כבוד ה' וכתי' ברוך שם כבוד מלכותו. והופע על שם הופיע מהר פארן. והנשא עלינו על שם הנשא שופט הארץ. לעיני כל חי על שם ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו. ואמר לעיני על שם כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון ועל שם חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו. וקרב פזורינו מבין הגוים על שם ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישר'. ואמ' פזורינו על שם שה פזורה ישראל. ונפוצותינו כנס מהרה מירכתי ארץ רמז בכאן שלש נבואות ונפוצותינו כנס על שם נפוצות יהודה אקבץ וגו'. כנס על שם נדחי ישראל יכנס. מירכתי ארץ על שם וקבצתים מירכתי ארץ. והביאנו לציון עירך ברנה על שם ובאו ציון ברנה וציון נקרא עיר בהרבה מקומות. ולירושלם עיר מקדשך על שם ירושלם עיר הקדש. בשמחת עולם על שם ושמחת עולם על ראשם. אנא אלקינו ושם נעשה לפניך וכו' עד על ידי משה עבדך והכל פירשנו במוסף של שבת.

וכתב ר"ת שצריך להזכיר קרבנות המוספין בכל תפלה של מוסף שהם במקום הקרבת המוספין ואין יוצאין במה שאומ' כמו שכתבת עלינו בתורתך וכו'. אבל שאר המפרשים פרשו שיוצא ידי המוספין במה שאומר כמו שכבת עלינו בתורתך וכו'. וכן נוהגין בספרד שאין אומרין פסוקי הקרבנות אלא בשבת ובראש חדש שהם רגילים בהם ולא יבואו לטעות אבל בשאר מועדים שאינם רגילים בהם ויבאו לטעות אין מזכירין אותם.

אלהינו ואלקי אבותינו מלך רחמן רחם עלינו על שם כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו. טוב ומטיב על שם טוב אתה ומטיב. הדרש לנו על שם נדרשתי ללא שאלו ועל שם נפוצו צאני ואין דורש. שובה עלינו על שם שוב מחרון אפך ואמר שובה ולא אמ' שוב לרמוז בשובה ונחת תושעון. בהמון רחמיך ע"ש המון מעיך ורחמיך אלי יתאפקו. בגלל אבות שעשו רצונך בגלל כמו בעבור ואמר בגלל על שם כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך. בנה ביתך כבתחלה שאף לעתיד יעשה בנין שיהיה לו שם כבתחלה. וכונן בית מקדשך על מכונו על שם מקדש ה' כוננו ידיך. והראנו בבנינו על שם והראני אותו ואת נוהו. ושמחנו בתקונו על שם כי מי יוכל לתקן ורז"ל נשתמשו בזה הלשון הרבה. והשב שכינתך לתוכו על שם ושכנתי בתוכם. והשב כהנים לעבודתם לשון חכמים הוא. ולוים לשירה ולזמרה שהיו משוררים על הדוכן והמון העם קורין לשיר' בה"א ולא יתכן כי כיון שאומ' והשב כהנים לעבודתם והשב ישראל לנויהם במ"ם צריך לומר גם כן לשירם ולזמרם במ"ם. והשב ישראל לנויהם על שם נוה הר ציון. ובקש כאן מאת השם להחזיר שמנה דברים כנגד שמנה בגדי כהונה. ושם נעלה ונרא' ונשתחוה לפניך כבר זכרנוהו למעלה. בשלש פעמי רגלינו על שם ג' פעמים בשנה. רגלינו כמו זמנינו כדמתר' שלש רגלים תלת זמנין. ויש קורין בשילוש פעמי רגלינו וטעות הוא ככתוב בתורה שלש פעמים בשנה וגו' איש כמתת ידו וגו'.

ואומ' והשיאנו וכו' ואומ' שלש אחרות וחוזר ש"צ התפלה ואומ' קדיש תתקבל ונפטרין לבתיהם לשלום.

למנחה אומ' אשרי וסדר קדושה וקדיש עד לעילא ומתפללין כמו ביוצר.

כתב הרשב"א בזמן הזה שאנו עושין שני ימי' בחג המצות ט"ו וי"ו בניסן וביום טוב האחרון שביעי ושמיני וכן בחג הסוכות חמשה עשר וששה עשר בתשרי וביום טוב האחרון שמיני ותשיעי, והתורה אמרה בחג המצות ראשון ושביעי ובחג הסוכות ראשון ושמיני, ובחג השבועות ובראש השנה שאנו עושין שני ימים טובים לא נאמ' בהם אלא יום אחד, והטעם לפי שבזמן שבית המקדש קיים היו מקדשין החדש על פי הראיה ואם באו עדים שראו הלבנה יום שלשים מקדשין יום שלשים, ויום שלשים הוא יום הראשון מהחדש הנכנס וחדש שעבר חסר שאינו אלא מעשרים ותשעה ימים, ואם לא באו עדים יום שלשים מקדשים יום שלשים ואחד וחדש שעבר מלא מל' יום, שלשים ואחד מהחדש הנכנס, ולפיכך בגולה שאין אנו יודעין אימתי נקבע החדש יש לנו לעשות מיום טוב ראשון של חג המצות שני ימים חמשה עשר וששה עשר מספק כי שמא באו עדים יום שלשים של אדר וקדשו ניסן יום שלשים לפיכך צריך לעשות יום חמשה עשר בניסן יום טוב או שמא לא באו עדים יום שלשים של אדר והיה אדר מלא וקדשו ניסן יום שלשים ואחד לפיכך יש לנו לעשות יום ששה עשר בניסן יום טוב כי שמא יום חמשה עשר לנו הוא יום י"ד להם ויום ששה עשר לנו הוא יום חמשה עשר לבני ארץ ישראל, ומן הטעם הזה כמו כן יש לנו לעשות שני ימים מיום טוב אחרון כי שמא יום שמיני שלנו הוא יום שביעי שלהם, וכן יש לנו לעשות שני ימים מחג השבועות כי אנו מתחילין למנות שבעה שבועות מיום ו' עשר בניסן ועושין יום טוב יום חמשים ואולי בני ארץ ישראל לא התחילו למנות עד י"ז כי עברו אדר ויום י"ו לנו הוא יום ט"ו להם וי"ז לנו הוא יום ששה עשר להם לפיכך יום חמשים לנו הוא יום האחרון משבעה שבועות לבני ארץ ישראל, וכן בראש השנה יש לנו לעשות שני ימים כי לא ידענו אם נקבע תשרי יום שלשים של אלול או יום שלשים ואחד, וכן הדין בחג הסוכות יש לנו לעשות מיום טוב ראשון שני ימים ט"ו וששה עשר כי שמא נקבע תשרי יום שלשים של אלול ויום חמשה עשר הוא חג הסוכות או שמא לא נקבע תשרי עד יום שלשים ואחד ויום ט"ו לנו הוא ארבעה עשר לבני ארץ ישראל ויום י"ו לנו הוא יום ט"ו להם, וכן הדין ביום טוב האחרון יש לנו לעשות שמיני ותשיעי כי אולי שמיני שלנו הוא להם יום שביעי ותשיעי שלנו הוא להם יום ח', ואע"פ שבני ארץ ישראל אין קובעין בזמן הזה על פי הראייה אלא סומכין על סדר העיבור שאנו קובעין ומן הדין היה שכל המקומות יהיו עושין יום אחד ולא יותר הואיל שאין שם ספק שהכל קובעין על סדר אחד. אבל תקנת חכמים שינהיגו כמנהג אבותיהם בידיהם, ע"כ דברי הרשב"א.

נהגו העולם לקרות בחג המצות שיר השירים מפני שהוא מדבר מגאולת מצרים שהיא תחלת שעבודן של ישראל וגאולתן ראשונה שנאמ' לסוסתי ברכבי פרעה. וגם בחג השבועות נהגו לקרות רות מפני שכתוב בו בתחלת קציר שעורים והוא זמן הקציר. ועוד טעם אחר לפי שאבותינו לא קבלו את התורה ולא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כדאיתא בפ' החולץ ורות גם היא נתגיירה שנאמ' כי אל אשר תלכי אלך וגומ' מתוך תשובת רות אנו יודעין מה אמרה לה נעמי שאמרה לה אסיר לן תחום שבת אל אשר תלכי אלך, אסיר לן ייחוד באשר תליני אלין, מפקדינן בתרי"ג מצות עמך עמי, אסיר לן ע"ז ואלקיך אלקי, ארבע מתות נמסרו לב"ד באשר תמותי אמות, שני קברים מתוקנים לב"ד אחד לנסקלים ולנשרפים ואחד לנהרגים ולנחנקין ושם אקבר, הכי איתא בפ' החולץ ועל כן נהגו לומ' רות בחג השבועות. וגם בשמיני חג עצרת נהוג לקרות קהלת מפני שכתוב בו תן חלק לשבעה וגם לשמנה אלו שבעת ימי החג ושמיני חג עצרת ר"ל לפי שהוא חג האסיף להזהיר על תרומות ומעשרות ונדרים שלא לעבור עליהם בבל תאחר בשלש רגלים. ועוד טעם אחר כי שלמה המלך בחג אמרו בהקהל כמו שכתוב במועד שנת השמיטה בחג הסכות בבא כל ישראל לראות וגו' הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו' וכתיב יקהלו אל המלך שלמה בירח האיתנים בחג וגו' ואז אמרו בהקהל להוכיח את ישראל על כן יתכן לאמרו בחג. כל זה כת' אבן הירחי. ואמרי' במ' סופרים הקור' ברות ובשיר השירים באיכה ובמגלת אסתר צריך לומ' על מקרא מגלה ואע"פ שכתובה בכתובים הקורא בכתבי הקדש צריך לומר בא"י אמ"ה לקרא בכתבי הקדש.

ליל שני מתפללין כמו בליל ראשון ולאחר התפלה אומ' ש"צ קדיש תתקבל ואחר כך מתחילין לספור את העומר ומברכין מעומד בא"י אמ"ה אקב"ו על ספירת העומר. ובליל מוצאי שבת נהגו לספור העומר אחר שאומרים סדר קדושה וקדיש תתקבל והטעם שאין סופרין אותו מיד אחר הקדיש שאומ' לאחר התפלה מפני שאותו קדיש אינו שלם אלא עד לעילא ואין לספור אותו אלא אחר קדיש תתקבל כמו בשאר לילות.

ואמרי' במנחו' וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד. פי' מדלא כתיב וספרת לך כמו שכתוב גבי שמיטה והתם היתה הספירה בב"ד שהיו מברכין בכניסת השנה אבל וספרתם לכם משמע ספירה לכל אחד ואחד. ממחרת השבת ממחרת י"ט.

וכת' הרא"ש יש מקשי' כיון שהכתו' אומ' תספרו חמשים יום למה אין אנו מונין אלא מ"ט יום. ודוחקין לפרש הפסוק עד ממחרת השבת השביעית שהוא יום חמשי' תספרו אי נמי חמשים יום אוהקרבתם דבתר קאי וה"ק עד ממחרת השבת תספרו ולא עד בכלל חמשי' יום והקרבתם מנחה חדשה, ולי נראה שאין אנו צריכין לדוחקים הללו כיון שכתוב בפירוש שבעה שבועות לך אין לספור יותר מז' שבועות ותספרו חמשים יום לא קשי מידי שכן דרך המקרא כשמגיע המני' לסכום עשיריות פחות אחד מונה אותו בחשבון עשיריות ואינו משגיח על חסרון האחד, כיוצא בו כל הנפש הבאה לבית יעקב מצרימה שבעים וכן ארבעים יכנו ע"כ.

והטעם שצוה הב"ה לספור את העומר מפני שכל אחד מישראל היה עסוק בקציר שלו והיו מפוזרים כל אחד בגרנו וצוה למנות כדי שלא ישכחו זמן עלייתם לרגל. טעם אחר במדרש משל לאחר שהיה חבוש בבית האסורים וצעק למלך להתירו קבע לו המלך זמן להתירו ולתת לו בתו והיה מונה והולך עד בא הזמן כך עשו ישראל בצאתם ממצרים. וי"א טעם אחר מפני שהעולם בצער מפסח ועד שבועות על התבואות ועל האילנות כדאית' בפ"ק דראש השנה תניא א"ר יהודה מפני מה אמרה תורה הביאו עומ' בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמ' הקב"ה הקריבו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדו' ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות אילן הוא אמר הקב"ה הקריבו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות אילן ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג מפני שחג זמן גשמי שנה הוא אמר הב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה וכו', ולפי' צוה הב"ה לספור ימים אלו כדי שנזכור צער העולם ולשוב לו בלבב שלם ולהתחנן לפניו לרחם עלינו ועל הבריות ועל הארץ שיהיו התבואות כתקנן שהם סבת חיינו שאם אין קמח אין תורה וזש"ה ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלקינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חקותך צור ישמור לנו אלו שבעה שבועות שבין פסח לעצרת. ויש מקשי' על הא דאמרי' הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירו' שבאילן שכל אותן האחרי' הוא הקרבן ממין המתברך אבל שתי הלחם אינם ממין אילן. ומתרצים דאתיא כמאן דאמ' חטה מין אילן הוא. ואתיא נמי כמאן דאמ' עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היתה. ויש מתרצים תירוץ אחר כי שתי הלחם הם בכורים שעל שמם נקרא עצרת יום הבכורים ואמ' הב"ה הביאו לפני שתי הלחם מזה המין המובחר והטוב מכל מיני הצמחים לצורך חיי האדם כדי שיתברכו לכם שאר כל מיני האילן שתביאו מהם בכורים. ועתה בעונותינו שנתבטלה הבאת העומר אין הספירה מן התורה אלא מדרבנן זכר למקדש. ואם נסתפק לו אם מנה או לא מנה חוזר ומונה בלא ברכה.

ולמדו רבותינו במנחות ממה שנא' תספרו חמשים יום אמ' במקום אחר ז' שבועות תספור לך שצריך למנות הימים והשבועות כדאמרי' התם אמר רבא מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי. ופירשו בו רוב המפרשים שבלילה הראשון אומ' היום יום אחד ובכל לילה מוסיף יום אחד עד שמשלים שבוע אחד ואומ' היום שבעה ימים שהם שבוע אחד ובלילה השמינית אומ' היום שמנה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד ומוסיף בכל לילה עד שמשלים הספירה. ומקצת המפרשים פירשו בו מצוה לממני שבועי שמזכיר השבועות בסוף כל שבוע ושבוע בלבד. כיצד בלילה השביעית אומ' היום שבעה ימים שהם שבוע אחד ובלילה השמינית אומ' היום שמונה ימים ואינו מזכיר שבוע וכך יאמ' עד ליל י"ד שאומ' היום י"ד יום שהם שני שבועות וזהו מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי. והמנהג כפי' הראשון.

ואחר שמנה העומר מבקש מאת השם ואו' הרחמן יחזיר עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו.

כת' אבי העזרי היכא דפתח ואמר בא"י אמ"ה אדעתא דלימ' היום ד' שהיה סבור שהם ד' ונזכר וסיים ה' והם ה' מי אזלינן בתר פתיחה וכיון דפתח אדעתא דלימ' ד' לא נפיק או דילמ' בתר חתימה אזלינן וכדין חתים ונפיק אי נמי איפכא אם הם ד' ופתח אדעת דלימ' ד' וסיים בה' מי אזלינן בתר פתיחה ונפיק או בתר חתימה ולא נפיק. ומסתברא דבתרויהו לא נפיק דבעינן פתיחה וחתימה ודאי. אם אינו יודע החשבון ופתח אדעתא דלסיים כמו שישמע מחבירו ושתק עד ששמע מחבירו וסיים כמוהו יצא דפתיחה וחתימה איכא.

והקשו התוספות גבי נדה שאינה מברכת על שבעה נקיים שהם מן התורה שנא' וספרה לה כמו שאנו מברכין על ספירת העומר וגם גבי יובל שאין מברכין והא כתי' וספרת לך. ותרצו כיון שנדה אם ראתה דם בתוך ימי ספירתה סותרת כל מה שספרה הויא לה ברכ' לבטלה. וגבי יובל לב"ד הזהיר הכתו' והם מברכין.

והר' זרחיה הלוי הקשה למה לא נמנה בלא ברכה בי"ט שני של פסח כדאמרי' בשמיני דסוכה מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן. ועוד מה טעם אין אנו סופרין שתי ספירות מספק כמו שאנו עושין שני ימים טובים מספק. ותירץ שאין להחמיר כל כך כיון שאינו אלא זכר למקדש. וי"א שאם נמנה יום אחד יותר יגיע יום תשע' וארבעים בי"ט של עצרת ואתי לזלזולי ביה.

כת' בה"ג מאן דלא מאני עומר לילה קמא לא מאני בשאר לילואתא מאי טעמא דבעינן שבע שבתות תמימות תהיינה וליכא אבל בשאר ליליא היכא דלא מני מאורתא למני למחר וכן כת' רבינו סעדיה. ותמה על זה הרא"ש ואמ' אטו ספירת ימים מעכבות זו את זו ועוד לדבריהם אפי' אם שכח בשאר לילות לא יספור עוד דהא ליכא שבע שבתות תמימות. וכן כת' רבי' האיי בין בלילה הראשון בין בשאר הלילות אם שכח ולא בירך בו בלילה יברך בשאר הלילות. וכתב בה"ג שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעינן תמימות. ואינו נראה לר"י דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא. ור"ת כת' לא מנה בליל לא יספור ביום מדתנן כל הלילה כשר לספירת העומר הא ביום לא. וכת' בעל העטור אי לא מנה בליליא מאני ביממא דקצירא נקצר ביום כשר. ולאפוקי מספיקא למני בלא ברכה. וכן כת' הרא"ש אם לא ספר בלילה לא יספור ביום בברכה ואם רוצה לספור ביום בלא ברכה הרשות בידו. ואם שכח ולא מנה לא בלילה ולא ביום ימנה בלילה שאחריו ויאמר היום כך ואתמול כך בברכה אחת ע"כ.

וכתו' בספ' התשבץ מותר לברך ברכת העומר בין השמשות משום דספיקא דרבנן לקולא וספיר' העומר בזמן הזה דרבנן וכן כת' ר"י. וכתו' במחזור ויטרי המתפלל עם הצבור מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה מימ' אמ' אם אזכר בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא ברכתי לבטלה ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה. אבל הרמב"ם כת' שאם מנה לא בירך יצא וכן עיקר. ולפי' צריך ליזהר מי ששואל אותו חבירו כמה ימי הספירה שיאמר לו אתמול היו כך וכך שאם יאמר לו היום כך וכך נמצא שכבר מנה ואינו יכול לחזור ולמנות בברכה. ודוק' כשהגיע זמן הספירה דהיינו בין השמשות אבל אם שאל אותו בערב ואמ' לו כמה יהיה לנו מהספירה זאת הלילה יכול לומ' לו כך וכך הם ואין בזה חשש.

יום שני מתפללין כמו ביום ראשון וגם כן קורין וגומרין את ההלל וקורין בפרשת אמור מן שור או כשב או עז עד וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישר' עד סוף הענין. ומפטיר קורא כמו ביום הראשון ומפטי' במלכים וישלח המלך עד כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם ומדלג ומתחיל ויצו המלך את כל העם לאמר עשו פסח עד ואחריו לא קם כמוהו.

יום ג' שהוא חולו של מועד ערבית שחרית ומנחה מתפללין כדרכם ואומ' יעלה ויבא בעבודה ומתפללי' תפלת מוסף. ובמקום את י"ט מקרא קדש הזה אומ' את יום מקרא קדש הזה. ובליל ג' מכריז ש"צ לקהל לומר ברכנו.

כל ד' ימים של חולו של מועד ושני ימים אחרונים של י"ט קורין את ההלל בדלוג ומברכין לפניו לקרא את ההלל. ומוציאין בכל יום שני ספרים וקורין בהם ד' אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם ואין מפטירין בנביא. בס"ת האחד קורין ביום הראשון של חולו של מועד ג' בפר' בא אל פרעה מקדש לי עד סוף פיסקא. ובשני קורא רביעי בקר[בנות] המוספין בפ' פנחס עד סוף פסקא. ואינו אומר קדיש בין ספר הראשון לשני כי לא גמרו עדין כל חובת היום שהם ד' שעולים אלא אחר הספ' השני כמו שכתבנו למעלה בענין חנוכה והוא הדין בשאר ימי חולו של מועד. ביום שני קורין ג' בפרשת ואלה המשפטים מן אם כסף עד לא תבשל גדי. והד' קורא כמו אתמול וכן בכל ימי חולו של מועד. ביום ג' קורין ג' בפרשת ואלה המשפטים מן אם כסף עד לא תבשל גדי. והד' קורא כמו אתמול וכן בכל ימי חולו של מועד. ביום ג' קורין ג' בפרשת כי תשא מפסול לך עד לא [תבשל] גדי בחלב אמו [ביום ד' קורין ג' בפרשת]בהעלותך מן וידבר ה' אל משה לאמר במדבר סיני עד ולגר ולאזרח הארץ.

ביום ה' שהוא שביעי של פסח והוא י"ט היא סדר התפלה כשני ימים הראשונים. ומקדשין ליל ז' על היין ואין אומ' זמן וקוראין. מראש פרש' ויהי בשלח עד כי אני ה' רופאך. ומפטיר קורא והקרבתם כמו בחולו של מועד. ומפטיר בשמואל וידבר דוד עד סוף השירה. בי"ט השני קורין חמשה בפרש' ראה מן כל הבכור עד סוף הסדר. ואם חל בשבת מתחילין מן עשר תעשר מפני שעולין ז'. ומפטיר קורא כמו אתמול ומפטיר בישעיה עוד היום עד כי גדול בקרבך קדוש ישראל.

ואם חל שבת בחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפללין כדרכם של שבת ואומ' יעלה ויבא בעבודה ובמוסף כשאר ימי חולו של מועד אלא שמזכירין גם של שבת באמצע וחותמין בשניהם. ומוציאין שני ספרים בא' קורין ז' בפרשת כי תשא מראה אתה אומר אלי עד בחלב אמו כדאמרי' במגלה בפ' בני העיר אמ' רב חנן בר רבא שבת שחל להיות בחולו של מועד בין בניסן בין בתשרי קורין ראה אתה אומ' אלי משום דאית ביה את חג המצות תשמור ודרשינן מיניה בחגיגה בפרק אין דורשין למד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה וגם נזכרים שם שלשה רגלים. ובס"ת שני קורא מפטיר והקרבתם ומפטיר ביחזקאל היתה עלי עד סוף הענין. וכתב רבי' האיי שמעתי מפי חכמים כי תחיית המתים עתידה להיות בניסן ונציחת גוג ומגוג בתשרי ולכך מפטירין בניסן בחולו של מועד העצמות היבשות ובתשרי בחולו של סכות ביום בא גוג. ובמנחה אין אומרים צדקתך והטעם פירשנוהו למעלה.

כל ד' ימים של חולו של מועד אומר לאחר התפלה במקום תפלה לדוד למנצח משכיל לבני קרח כאיל תערוג. וסימן אלו הפרשיות משך תורא קדש בכספא פסל במדבר שלח בוכרא. פי' משכו, שור או כשב או עז, קדש לי כל בכור, אם כסף תלוה, פסל לך, במדבר סיני, ויהי בשלח פרעה, כל הבכור. וזה לא ישתנה אלא כשחל פסח ביום חמשי כי כשחל ביום שביעי או ביום ראשון אין שבת בחול המועד וכשיבא ביום שלישי יבא שבת ביום ה' שסימנו פסול. אבל כשיבא ביום ה' אז קורין ביום א' וב' משך תורא וביום ג' שהוא שבת חול המועד קורין ראה אתה אומר אלי שהוא פסל וביום א' ב' ג' קדש בכספא במדברא כסדר שהם כתובי' בתורה, שמן הראוי היה לקרותם כסדר שהם כתובים בתורה אלא שקורין ביום שני שור או כשב לפי שיש בו ענין הפסח ובחמשה עשר יום וגו' וגם מדבר בה במצות העומר וספירתו שהוא ביום שני ופרשת בשלח בז' לפי שקריעת ים סוף היתה בז' ואז עברו הים ובשאר הימים קורין כסדר שכתובים בתורה.

שבת שחל בי"ט קורין במנחה בסדר אותו שבוע.

ולענין הנחת תפילין בחולו של מועד היא מחלוקת בין המפרשים. יש אוסרין מפני שסוברין כי ימי חולו של מועד הם ימי אות כימים טובים ואין מניחין אותם. ויש מתירין ומביאין ראיה מדאמרי' בפ' ואלו מגלחין שכות' אדם תפילין ומוכר כדי פרנסתו וכיון שכותב ומוכר בחולו של מועד ש"מ שמניחין תפילין. ומיהו אינה ראיה שכיון שמוכר לאחרים אם לא יכתוב במועד אין לו פנאי במוצאי י"ט לכתו' תפילין הרבה לאחרי' ומתבטלין מצו' תפילין. אבל הראיה הנכונה היא מהא דאמרינן בירוש' חד ברנש אובד תפלוי אתא לקמיה דרב חננאל שלחיה לקמי' דרבה בר בר חנא א"ל הב ליה תפלוי וזיל וכתו' לך א"ל רב זיל כתו' ליה, פי' בלא הערמה, מתני' פלגי עליה דרב כות' אדם תפילין לעצמו הא לאחר לא פתר ליה דכות' להניח, פי' להניחם עד לאחר המועד לעצמו כותב במועד כדי שיהיו מזומנים בידו להניחם אחר המועד מיד אבל לאחר לא אבל להניחם במועד אף לאחר מותר. ויש שחולקין ואומרים שמותר להניחם בחולו של מועד ובלבד שלא יברך עליהם. וכתב הרא"ש והמברך לא יפסיד. ואומ' במדרש שהשי"ן שהיא רשומה בתפילין היא רומזת לג' מאות ימים בשנה שמניחין תפילין כשתסיר שבתות וי"ט ואם תסיר ימי חולו של מוע' לא יהיו כך.

נשאל הרא"ש מה שנהגו הגוים לשלוח דורון לישראל חמץ בי"ט אחרון של פסח מן המנחה ולמעלה אם הוא מותר או לא. והשיב צריך אותו ישראל שנשלח לו דורון חמץ לצוות לאנשי ביתו שלא יקחו אותו אלא שיניחנו הגוי בקרן זוית בבית ויתכוין אותו ישראל בלבו שלא יקנה לו חצרו אותו דורון ואז יהיה מותר באכילה לאחר הפסח בכדי שיעשה שחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ואם לאו יעשה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ויהיה אסור בהנאה שחצרו של אדם קונה לו מדעתו אבל בעל כרחו לא וכן כתבו התוספו'.

ובמוצאי י"ט בין במוצאי י"ט לחול בין במוצאי י"ט לחולו של מועד מתפללין ערבית כמו במוצאי שבת ומבדילין בתפל' וכן על הכוס כמו שמבדילין במוצאי שבת אלא שאין אומרים אליהו הנביא וגם אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים.

מנהגי ימי הספירה

נוהגין בקצת מקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת ושלא להסתפר והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו שנים עשר זוגות אלף תלמידים לר' עקיבא באסכרה מפני שלא היו נוהגין כבוד זה לזה. וכתב הר"י בן גיאת דוקא נישואין שעיקר שמחה חופה וכניסה אבל ליארס ולקדש שפיר דאמי. ונישואין נמי מי שקפץ וכנס אין עונשי' אותו אבל אם בא לשאול בתחלה מורין לו שלא לעשות כן. וכן הורו הגאונים. ויש מקומות שנוהגין לישא אשה ולהסתפר מל"ג לעומר ואילך שאומרי' שאז פסקו מלמות. וכן כת' אבן הירחי ששמע בשם הר' זרחיה הלוי שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת ומאי פרוס פלגא כדתנן שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים ים ופלגא חמשה עשר יום קודם העצרת וזהו ל"ג לעומר ע"כ.

כתב רבינו האיי בתשובה מה שנהגו שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית משום תלמידי ר' עקיבא שכלם מתו משקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיו העם בטלים ממלאכה ועוד דכתי' שבע שבתות תמימות תהיינה מלשון שבות ושמיטה כדכתיב שבע שבתות שנים מה שנת השמיטה אסורה במלאכה קרקע אף זמן ספירת העומר דהיינו לאחר שקיעת החמה שובתין ממלאכה.

ונוהגין בספרד לקרות מס' אבות ופרק קנין תורה בשבתות שבין פסח לשבועות בכל שבת פרק אחד. וכת' ה"ר ישראל בן ישראל שהטעם שקורין אותם באלו השבתות לפי שהם ימים מנויים למתן תורה ולכן נמנה אנחנו אלו הימים כמו האוהב שהוא ממתין ביאת אהובו מן הדרך והוא מונה הימים והלילות עד שיבא ורוב עניני המסכת' הם הזירוז על קריאת התור' ומעשה המצות וגם זה הזמן שהוא זמן הקציר הוא מזומן ומוכן לנועע החלק המתעור' מן הנפש וללהטו אחר רוב התאוה ובקשת רוב ההנאות וצריך להשקיטו ולתקנו במה שיש בזאת המסכתא מן המוסרים המביאים לפרישות והכנעת הנפש ושברונה ומניעתה מלבקש מה שיזיקנה כדי להציל אותה ולתקן נהיגת המדות להיותם הולכים על קו המוסר והדעת עד כאן דבריו.

שבועות

ערבית נכנסין לבית הכנסת וקורין ק"ש בברכותיה וחותמין ופרוש עלינו וכו' ואומ' ש"צ קדיש עד לעילא. ומתפללין שלש ראשונות וג' אחרונות וקדושת היום באמצע כמו בפסח אלא שאומר את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתינו מפני שבשבועות ניתנה התורה. ואחר כך אומ' ש"צ קדיש ומקדש בבית הכנסת ונפטרין לבתיהם לשלום.

שחרית נכנסין לבית הכנסת ומסדרין הברכות וקורין הזמירות כמו בשבת ומוסיפין אחר יושב בסתר עליון למנצח משכיל לבני קרח כאיל תערוג. וגם מוסיפין אחר מזמור שירו לה' שיר חדש שיר המעלות דוד שמחתי באומרים לי. ומתפללין כמו בערבית וחוזר התפלה וגומרין את ההלל ומברכין לגמור את ההלל ואומר ש"צ קדיש תתקבל. ומוציא שני ספרים באחד קורין ה' בפרשת וישמע מן בחדש השלישי עד סוף הסדר. ובשני קורא המפטיר בפרשת פנחס וביום הבכורים. ומפטיר בתחל' יחזקאל ויהי בשלשי' שנה עד ואשמע קול מדבר ומסיים בפסוק ותשאני רוח. ומחזיר הספרים למקומן ואומר קדיש עד לעילא ומתפללין תפלת מוסף כמו בפסח וחוזר ש"צ התפלה. ואומר קדיש שלם ונפטרין לבתיהם לשלום.

יום שני מתפללין כמו ביום ראשון. וקורין בפרשת ראה אנכי מן כל הבכור עד סוף הסדר. ואם חל בשבת קורין בו שבעה ומתחילין מעשר תעשר. ומפטיר קורא כמו אתמול ומפטי' בתרי עשר בחבקוק וה' בהיכל קדשו עד למנצח בנגינותי שהוא סוף הסדר.

ונוהגין בכל המקומות לקרא בשני ימים טובים של חג השבועות אזהרות החכם המשורר ר' שלמה בן גבירול ז"ל שעשה על מנין המצות. ביום הראשון קורין מצות עשה וביום הב' מצות לא תעשה ורוב שלוחי צבור אומרין אותם כשחוזרין תפלת מוסף כשמגיעין עד על ידי משה עבדך וכן כתוב בסדר רב עמרם ורבי' סעדיה. ויש אומרים אותם לאחר שמסיימין חזרת התפלה כדי שלא להפסיק בתוך התפלה ונכון הוא.

ובמוצאי יום טוב מבדילין בתפלה וכן על הכוס כמו שמבדילין במוצאי שבת אלא שאין אומרים אליהו הנביא וגם אין מברכין לא על הנרות ולא על הבשמים.

תעניות

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה וצרה שלא תבא על הצבור שנאמ' וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות כלומר על כל דבר שיצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהם לפני ה' והרעו. ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שלא תבא על הצבו' עד שירוחמו מן השמים. ובימי התעניות האלו זועקים בתפלות ומתחננין ומריעין בחצוצרות בלבד. ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר שאין מריעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש שנא' בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. אבל בצום שבעה עשר בתמוז ושאר ארבע הצומות אין מתריעין שכבר עברו ואין צועקין לשעבר אלא שמזכירין המאורע מפני עגמת נפש.

וכת' הרמב"ם ז"ל שבכל תענית מתעניות הצרות שגוזרין על הצבור מתפללין תפלת נעילה.

ומפרש במ' תעניות כי בעת עצירת הגשמים גוזרין ב"ד י"ג תעניות על הצבור. בתחלה גוזרין ג' תעניות שני וחמשי ושני. עברו ולא נענו גוזרין שבעה תעניות שני וחמשי ושני וחמשי ושני וחמשי ושני. בשש תעניות ראשונות זועקין ומתריעין ומתפללין כמו בשאר התעניות ובשבע תעניות אחרונות תנן סדר תעניות כיצד מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ומפרש הטעם בגמרא א"ר יהושע בן לוי כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוננו. ולמה יוצא לרחוב העיר ליכנפו בבי כנשתא וליצלו התם א"ר חייא בר אבא לומ' צעקנו בצנעה ולא נענינו נבזה עצמנו בפהרסיא ריש לקיש אמ' גלינו וגלותינו מכפרת עלינו, מאי ביניהו איכא ביניהו דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא. ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה מפרש הטעם בגמרא א"ר יהושע בן פזי כלומ' עמו אנכי בצרה ריש לקיש אמר בכל צרתם לו צר. ובראש הנשיא ובראש אב ב"ד ובכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו' ומסיק בגמ' בתחלה נותנין בראש הנשיא ובראש אב ב"ד ואחר כך כל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. ומקשי והא תניא בגדולה מתחילין מן הגדול שנאמ' ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו ובקלקלה מתחילין מן הקטן שבתחלה נתקלקל נחש ולבסוף חוה ולבסוף אדם. ומתרץ הא נמי חשיבותא לדידיה היא דאמרינן ליה את חשיבת טובא למבעי רחמי עלן. וכל אחד וא' נוטל ונותן בראשו ומקש' בגמ' ונשיא ואב ב"ד נמי לישקלו אינהו וליתנהו ברישיהו מאי שנא דשקיל אחרינא ומנח עלויהו ומתרץ לפי שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים. היכא מנא ליה אמ' ר' יצחק במקום תפילין שנאמ' לשום לאבילי ציון לתת להם פאר תחת אפר. ולמה נותנין אפר בראש כל אחד ואחד פליגי בה ר' לוי בר לחמא ור' חמא בר חנינא חד אמ' הרי אנו חשובים לפניך כעפר וחד אמר כדי שתזכור לנו אפרו של יצחק ותרחם עלינו, מאי ביניהו איכא ביניהו עפר סתם, ולמה יוצאין לבית הקברות פליגי בה ר' לוי בר לחמא ור' חמא בר חנינא חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים וחד אמ' כדי שיבקשו המתים רחמי' עלינו, מאי ביניהו איכא ביניהו קברי גוים, ולמה מתכסים בשקים א"ר חייא בר אבא לומ' הרי אנו לפניך כבהמה. פי' שעושין לה מרדעת וכסוי מן השקים. והרב והזקן שבהם אומרים לפניהם דברי כבושין ואומרים אחינו לא נאמר באנשי ננוה וירא האלקים את שקם ואת תעניתם אלא וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ובקבלה אומר וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלהיכם ומוסיף בענינים אלו כפי כחו' עד שיכנע לבם וישובו תשובה גמורה.

וכתוב בתקון הגאונים לסדר הברכות והתפלות בשבע תעניות אחרונות אלו כך נכנסין לבית הכנסת ומסדרין הברכות וקורין הזמירות כמו בשבת וכשיגיע עד ואראהו בישועתי אומר י"ג מזמורי' מענין היום ואלו הן תפלה לדוד שמעה ה' צדק, לדוד אליך ה' נפשי אשא, לדוד משכיל אשרי נשוי פשע, תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני, לדוד ברכי נפשי את ה', ואומר הללויה הללו את שם ה', ומזמור שירו לה' שיר חדש, ואומר שיר המעלות אל ה' בצרתה לי, שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, שיר המעלות אליך נשאתי את עיני, שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו, שיר המעלות ממעקים קראתיך, ואומר הודו לה' כי טוב וברוך שאמר וישתבח ויוצר עד גאל ישראל.

ומתפללין שמונה עשרה ומוסיפין עננו בשומע תפלה. וחוזר ש"צ התפלה אבות וגבורות וקדושת השם אתה חונן השיבנו. ואומר סלח לנו אבינו כי חטאנו מחול לנו מלכנו על ידי רחמיך הרבים ואומר סלח לנו אבינו כי ברוב אולתנו שגינו ואומר ויעבור' ואומר תוכחות ופזמונים וסליחות ווידויים ווידוי גדול בכללם כמו שאומר באשמורות. ואח"כ אומר כשחטאו ישראל במדבר וכו' ודניאל איש חמודות וכו' ועזרא הסופר וכו' עד חנון המרבה לסלוח.

ואומר ראה בעניינו וריבה ריבנו וגאלנו מהרה למען שמך ופדנו מכל צרה וצוקה עננו אבינו עננו ביום התענית הזה וכו' עד כי אתה ה' פודה ומציל ועונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה וקיים לנו ה' אלקינו את הברית ואת החסד ואת השבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה ותראה לפניך העקידה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם כן יכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך בא"י העונה לעמו ישראל בעת צרה. ואומ' מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה. בא"י גואל ישראל ותוקעין סימן קשר"ק. ואומ' ויעבור ואם ירצה יאמר היום יבואונו רחמיך היום תשמחנו בגשם ממרומך היום תרם קרן עמך אם כבנים אם כעבדים אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים אם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחננו ובגשמי רצון תעננו קדוש.

אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם כי זכר כל היצור לפניך בא מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר מחשבות אדם ותחבולותיו יצרי מעללי. איש אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא תכלים לנצח כל החוסים בך. וקיים לנו ה' אלקינו את הדבר שהבטחתנו בתורתך על ידי משה עבדך כאמור וזכרתי את בריתי יעקב וגו' ונאמר וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים וגו' ונאמר וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו' ובדברי קדשך כתוב לאמר זכר עשה לנפלאותיו וגו' ונאמר טרף נתן ליריאיו וגו' ונאמר ויזכור להם בריתו וגו' ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר הלוך וקראת באזני ירושלם וגו' ונאמר הבן יקיר לי אפרים וגו' ונאמר וזכרתי אני את בריתי אותך וגו'. אלקינו ואלקי אבותינו זכרנו בזכרון טוב מלפניך ופקדנו בפקוד' ישועה ורחמים משמי שמי קדם ובעבור שמך הגדול ישוב חרון אפך מעמך ומעירך ומנחלתך וקיים לנו ה' אלקינו את הדבר שהבטחתנו בתורתך על ידי משה עבדך כאמור וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלקים אני ה'. מי שענה את משה ואבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וכו'. וחותם בא"י זוכר הנשכחות. ותוקעין סימן קש"ק ואומר ויעבור. ואם ירצה יאמר היום תניף גשם נדבות היום יזורמו מים עבות היום תשיב לב בנים על אבות. אם כבנים וכו'.

אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמהם כו'. ככתוב בתורתך ויהי ביום השלישי בהיות הבקר וגו' ונאמ' ויהי קול השופר וגו' ונאמ' וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים וגו' ובדברי קדשך כתוב לאמר עלה אלקים בתרועה וגו' ונאמר בחצוצרות וקול שופר וגו' ונאמ' הללויה הללו אל בקדשו וגומ' ועל ידי עבדיך הנביאים כתו' לאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו' ונאמ' כל יושבי תבל ושוכני ארץ וגו' ונאמ' וירע העם ויתקעו בשופרות ויהי כשמוע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה תחתיה ויעל העם העירה איש נגדו וילכדו את העיר ובתורתך ה' אלקינו כתוב לאמר וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם. וזכור לנו ה' אלקינו זכות יהושע עבדך נביאך ורחם עלינו למען שמך. מי שענה את יהושע בגלגל הוא יענה אתכם וכו'. וחותם בא"י שומע תרועה. ותוקעין סימן קר"ק ואומ' ויעבור. ואם ירצה יאמר היום תזכור ברית אבות ג' היום בגשמי רצון לנו חושה היום חמול על עדתך האנושה. אם כבני' וכו'.

שיר המעלות אל ה' בצרתה לי כל המזמור. אנא ה' אלקינו זכור לנו זכות שמואל חוזך ורחם עלינו למען שמך. מי שענה את שמואל במצפה הוא יענה אתכם וכו'. וחותם בא"י שומע צעקה ותוקעין סימן קשר"ק ואומ' ויעבור. ואם ירצה יאמר היום תרחם לבאי באש ובמים היום תחון בחוני בגלות פעמים היום תפתח לנו אוצרות מים. אם כבנים וכו'.

שיר למעלות אשא עיני אל ההרים כל המזמור. אנא ה' אלקינו זכור לנו זכות אליהו נביאך ורחם עלינו למען שמך. מי שענה את אליהו בהר הכרמל הוא יענה אתכם וכו'. וחותם בא"י שומע תפלה. ותוקעין סימן קש"ק ואומר ויעבור. ואם ירצה יאמר היום תעננו ביד רמה היום תשמח אדם ובהמה היום תשקה את פני האדמה. אם כבנים וכו'. שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' כל המזמור. אנא ה' אלקינו זכור לנו זכות יונה עבדך נביאך ורחם עלינו למען שמך. מי שענה את יונה במעי הדגה הוא יענה אתכם וגו'. וחותם בא"י העונה בעת צרה. ותוקעין סימן קר"ק ואומ' ויעבור. ואם ירצה יאמ' היום העתר לשופכי לב כמים היום רוה אדמה לא שבעה מים היום הבה לנו גולות מים. אם כבנים וכו'.

תפלה לעני כי יעטוף כל המזמור אנא ה' אלקינו זכור לנו זכות דוד עבדך משיחך ושלמה בנו מלכך ורחם עלינו למען שמך. מי שענה את דוד ושלמ' בנו בירושלם הוא יענה אתכם וכו'. וחותם בא"י מרחם על הארץ. ותוקעי' סימן קשר"ק ואומ' ויעבור. ואם ירצה יאמ' היום שים לנו שארית בארץ היום הוריד גשם לרוות הארץ היום מטובך תשבע הארץ. אם כבנים וכו'.

ואומר רפאנו ה' וגומ' התפלה ואומ' רצה ומודים וברכת כהנים ושים שלום קדיש עד לעילא. ואו' תוכחות ופזמונים וסליחות ואומ' תחנה ומיושב. אם עוננו ענו בנו וקדיש עד לעילא.

מוציא ש"צ ס"ת וקורין בו מראש פרשת אם בחקותי עד סוף הקללות. כהן קורא עד וישבת לבטח עליה. לוי עד והקמותי את בריתי אתכם. שלישי והוא המפטיר קורא עד סוף הקללות עד בהר סיני ביד משה משום דקימלן אין מפסיקין בקללות אלא א' קורא את כלם משום שנא' ואל תקוץ בתוכחתו. והטעם שקורין בקללות כדי שישמעו העם עונש העבירות ויחזרו בתשובה וירחם עליהם המקום. ואומ' קדיש עד לעילא ומפטיר בירמיה על דברי הבצרות עד ושמך עלינו נקרא אל תניחנו. וקורא אותה בניגון הפטרת ט' באב. ויברך הברכות האחרונות עד מגן דוד. וכן במנחה.

ואומ' מצלאין. וידרוש מי שראוי לדרוש ואומר קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא ומחזיר ספר תורה למקומו ואומר קדיש תתקבל. ואומר למנצח מזמור לדוד שיר לך דומיה תהלה אלקים בציון ולך ישולם נדר. וקדיש עד לעילא. ואומר תוכחות ופזמונים וסליחות. ואם ירצה יתחיל התלים ויקרא ממנו כמו שקורין בליל יום הכפורים עד שיגיע זמן תפלת המנחה.

למנחה אומ' אשרי וקדיש עד לעילא. ואומ' אל ארך אפים ורב חסד ואל ארך אפים מלא רחמים. ומוציא ס"ת וקורין בו כהן ולוי ומפטיר בפרש' כי תשא. הראשון קורא מן ויחל משה עד אשר דבר לעשות לעמו ומדלגין וקורין השני והמפטיר מן פסל לך עד אשר אני עושה עמך. ומפטיר בתרי עשר בהושע שובה ישראל עד ופושעים יכשלו בם והוא סוף הספר ומסיים מי אל כמוך שהוא בסוף ספר מיכה. ומחזיר ס"ת למקומו ואומ' קדיש עד לעילא ומתפללין שמנה עשרה וחוזר ש"צ התפלה והוידוים וז' ברכות כמו בשחרית. ואומ' תחנה ומיושב אם עוננו ענו בנו. קדיש תתקבל. ומזמור לך דומיה תהלה ואו' קדיש עד לעילא ואומר תוכחות ופזמונים וסליחות עד שיגיע זמן תפלת נעילה.

תפלת נעילה אומר קדיש עד למעלה. ומכריז ש"צ לקהל לומ' מה אנו מה חיינו. ומתפללין י"ח ועננו בשומע תפלה עד המברך את עמו ישראל בשלום אמן. ואומ' וידוי מה נאמ' לפניך יושב מרום וכו' מה אנו וכו' אתה הבדלת עד ואם יצדק מה יתן לך ומדלג ואומ' ואתה ברחמיך רחם עלינו וכו'. וחוזר ש"צ התפלה אבות וגבורות כתר אתה קדוש אתה חונן סלח לנו אבינו והוידוים, אשמנו לעיניו מה אנו מה חיינו וכו' ויעבור, כשחטאו ישראל במדבר וכו' דניאל איש חמודות וכו' עזרא וכו' ראה בעניינו ושבע ברכות כמו ביוצר ואומ' רצה ומודים וברכת כהנים ושים שלום קדיש תתקבל ומתפללין ערבית.

ועתה אפרש חתימות שבע ברכות אלו למה נשתנו. הראשונה מי שענה את אברהם אבינו וגו' וחותם גואל ישראל ואמרינן בירושלמי ולא גאל יצחק מכיון שנגאל יצחק כמי שנגאלו כל ישראל דמי וזהו לשון גאולה שמזכיר בה. עוד אמרי' התם שהתפלל אברהם אבינו שכל זמן שיהיו ישראל בצרה שיזכור להם עקידת יצחק שנא' ויקרא אברם שם המקום ההוא ה' יראה וגו'. הוא יענה אתכם בחדושי דב"ש מקשה היאך החזן מוציא עצמו מן הכלל שהיה לו לומ' יענה אותנו ומתרץ שאין לחוש בזה אלא בדברי שבח שכשמוצי' עצמו מן הכלל נראה ככופר אבל בתפלה ותחנונים אין לחוש בזה ויכול הוא להתפלל עליהם וממילא הוא עמהם בצרתם ובישועתם.

השנייה מי שענה למשה ואבותינו על ים סוף וכו' וחותם זוכר הנשכחות לפי שהיו ישראל נשכחי' במצרים כמה שנים ונתיאשו מן הגאולה וזכר להם המקום ברית אבות וגאלם שנאמ' ואזכור את בריתי. ולפי שהיתה טביעת המצרים בים סוף שהיא עיקר הגאולה לפיכך מזכיר כאן שמיעת תפלתם על ים סוף.

השלישית מי שענה את יהושע בגלגל וכו' וחותם שומע תרועה. כי יהושע נענה בשופרות ביריחו והיה זה בעוד שהיו ישראל עומדין בגלגל.

הרביעית מי שענה את שמואל במצפה וכו' וחותם שומע צעקה והוא בשעה שעשו ישראל תשובה בימי שמואל שנאמר וינהו כל בית ישראל אחרי ה' וכתיב ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה' וכתיב וישמעו פלשתים כי התקבצו בני ישראל המצפתה וגומ' וכתי' ויאמרו בני ישראל אל שמואל אל תחרש ממנו מזעוק אל ה' אלהינו וגו' וכתיב ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה' הנה שיש בשמואל תפלה וצעקה והיא מעין מזמור אל ה' בצרת לי קראתי ויענני שהוא ענין צעקה.

החמשית מי שענה לאליהו בהר הכרמל וכו' וחותם שומע תפלה וזה היה כשהרג נביאי הבעל והיא מעין מזמור אשא עיני אל ההרים על שם שהיה בהר הכרמל. אי נמי שבא בזכות הורים שנא' ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמ' ה' אלקי אברהם יצחק וישראל היום יודע וגו'. ועוד על שם שכתוב במזמור זה הנה לא ינום ולא יישן וגו' ואליהו אמר לנביאי הבעל כמהתל בהם אולי ישן הוא ויקץ.

הששית מי שענה את יונה במעי הדגה וכו' וחותם העונה בעת צרה והיא מעין מזמור ממעמקים קראתיך ה' שהתפלל ממעמקים ונענה בעת צרה שנא' קראתי מצרה לי אל ה' ויענני.

השביעית מי שענה את דוד ושלמה בנו בירושלם וכו' וחותם מרחם על הארץ ואמרי' בירושלמי ניחא שלמה מצאנו לו תפלה בירושלם שנא' בנו בניתי בית זבול לך אלא דוד למה. פי' היכן מצאנו לו תפלה בירושלם. ומתרץ על שבקש לעמוד על מנינן של ישראל. פי' וידע בעצמו שחטא ובקש רחמים על עצמו ועל ישראל ונענה ונתרצה לו בקרבן שהקריב בגורן ארונה. ומפני שהתפלה היתה על ישראל חותם בה מרחם על הארץ והיא מענין מזמור תפלה לעני כי יעטוף שיש בו תפלת הארץ שנא' אתה תקום תרחם ציון וכו'. ורש"י פי' מי שענה את דוד שנאמ' ויהי רעב בימי דוד שלש שנים ושלמה גם כן התפלל רעב כי יהיה בארץ ולפיכך חותם בה מרחם על הארץ שהם התפללו על ארץ ישראל בהיות בה רעב. ותפלה לעני על דוחק גשמים נופל שהכל עניים כדאמרי' לא נקראו ישרק' דלים אלא על עסקי תבואה. אינמי מפני שכתוב בו כי השקיף ממרום קדשו ה' משמים אל ארץ הביט דהיינו כשמרוה הארץ בגשמים שהוא מביט אליה ומרחם עליה.

ואמרי' בפ' סדר תעניות כיצד מכדי יונה בתר דוד ושלמה הוה מאי טעמא קא מקדמי' ליה ברישא וחותם ברוך מרחם על הארץ פי' ורצו שתהיה חתימה אחרונה. ושואל בגמ' הני שש ז' הויין כדתניא על השביעית הוא אומ', אמ' רב נחמן מאי שביעית שביעית לארוכה כדתניא בגואל ישראל מאריך ובחתימה הוא אומ' מי שענה את אברהם אבינו וכו' בא"י גאל ישראל.

כת' הרמבמז"ל צבור שהיו מתענין על הגשמים וירדו להם גשמים אם קודם חצות ירדו לא ישלימו אלא אוכלין ושותין ומתכנסין וקורין הלל גדול שאין אומרים הלל גדול אלא בנפש שבעה ובכרס מלאה ואם אחר חצות ירדו הואיל ועבר רוב היום בקדושה ישלימו תענית וכן אם היו מתענין על צרה ועברה או על שמד ונתבטל אם קודם חצות נתבטלה הגזרה לא ישלימו ואם אחר חצות ישלימו. וכת' הראב"ד דוקא צבור משום דאין מטריחין על הצבור אבל יחיד אם היה מתענה על צרה ועברה אפי' קודם חצות משלים.

ואמרי' בתעניות כל תענית שלא קבלה עליו מבעוד יום לא שמיה תענית, אימת מקבלה רב אמ' במנחה ושמואל אמ' בתפלת המנחה, אמ' רב יוסף כותיה דשמואל מסתברא. פירו' שיאמ' אדם בשומע תפלה קבלתי עלי תענית למחר יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שתענני בקראי ותרחיב סעדי ותענני בצר לי ותחנני ותשמע תפלתי וחותם בא"י שומע תפלה. ובתעני' צבור אין צריך הסכמה אלא ש"צ מכריז ואומ' ענינו והתעני' מקובל ומתפללי' תפלת תענית והכי איתא בירושלמי ר' יהודה נשיאה גזר תעניתא אמ' ליה רש לקיש לר' יוחנן והא לא קבלינן מאורתא אמ' ליה אנן אדבי ריש גלותא סמכינן וכ"ש התעניות שהם מדברי קבלה.

כת' רב נתן גאון שאין מנהג ליחיד המתענה לומר י"ג מדות. והר' יעקב בן הרא"ש כת' ואיני יודע מה חשש יש בדבר שאינו אלא כקורא בתורה שהרי לא אמרו חכמים אלא כל דבר שבקדושה אין אומ' אותו בפחות מי' ואינו נקרא דבר שבקדושה אלא קדיש וקדושה וברכו וכן כת' ה"ר יונה. וכשאומר ויקרא בשם ה' צריך להפסיק מעט בין בשם לה' כי בפסו' הוא בטרחא ורוב ההמון טועין בזה.

ובמנין י"ג מדות יש מחלוקת בין הראשונים. הגאונים אומרים כי ה' ה' אינם עולים לחשבון שנים כי הראשון הוא הקורא והשני הוא תחלת המדות ומביאין ראיה מן הפסק שיש ביניהם. ואין לומר מדדרשינן בפרקא קמא דראש השנה ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה שם שתי מדות דבשלמא לאחר שיחטא יקבלנו בתשובה וזו היא מדת רחמים אבל קודם שיחטא אין לשומו מדת רחמים. אל ב', רחום ג', וחנון ד', ארך אפים ה', ורב חסד ו', ואמת ז', נוצר חסד לאלפים שתי מדות כי נוצר חסד סתם מדה א' ולאלפים מדה שנייה שנוצר חסד לאלפים דור ועודפת על מדת פורענות שאומר בה על רבעים חמש מאות. נושא עון ופשע וחטאה שלשה כי הם חלוקים עונות אלו הזדונות פשעים אלו המרדים חטאים אלו השגגות. ונקה מדה אחת הרי י"ג. וחכמי צרפת אומרים כי ה' ה' הם שתי מדות. ומביאים ראיה מדאמרינן בפסיקתא ותאמר ציון עזבני ה' אמרה כנסת ישראל לפני הב"ה רבונו של עולם אותם שתי מדות שנתתה לי בסיני עזבתם ושכחתם. ועוד שרז"ל דרשום בשני עניינים אני הוא קודם שיחטא האדם כדדרשינן בישמעאל כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם ואע"פ שעתידין בניו להמית את ישראל בצמא לא הענישו, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה כדדרשי' אם זך וישר אתה היית אין כתי' כאן אלא אתה. ומה שאמרו הגאונים שקודם שיחטא האדם אין לשומו מדת רחמים י"ל שאע"פ שגלוי וידוע לפניו שסופו לחטא מתנהג עמו במדת רחמים באשר הוא שם אי נמי קודם שיחטא בע"ז ואע"פ שכבר חשב לעבדה ומחשבת ע"ז מצרפה הב"ה למעשה שנאמר למען תפוס את בני ישראל בלבם אפי' הכי מתנהג עמו במדת רחמים קודם שיחטא וכשיחטא מצרף המחשבה עם המעשה. ומה שאמרו עוד הגאונים שהשם הראשון אינו מן המנין כת' הרא"ש לא נהיר' לי כלל דלמה ליה למיכתב ויקרא ה' הא כתי' ויעבור ה' על פניו ועליה קאי ויקרא ומה לו להזכיר את השם אחר ויקרא. ועוד דנוצר חסד בלא לאלפים אינה מדה דאפי' הרעה הוא נוצר עד רבעים וכל המדות מדות ויתור הן. וכן נהגו בכל גלות ישראל שהחזן אומ' ויעבור ה' על פניו ויקרא והקהל מתחי' ה' ה' אל רחום וחנון ולפי דברי הגאונים היה לו לחזן לומ' ויקרא ה' והקהל אומ' ה' אל רחום וחנון. וכן כת' ה"ר יונה. וכתב ה"ר ישראל בן ישראל אע"פ שגם לא ינקה הוא ממדות השם כאמרם ז"ל ונקה לשבים לא ינקה לשאינן שבים אינו ראוי להתחנן בו לפני השם כי הראוי להתחנן במדות של רחמים לא במדות של עונש כמו האדם החולה שאומ' רופא חולים רפאני ואינו אומר מוחץ עריצים רפאני.

כת' הרי"ף בפ"ק דראש השנה נושא עון ועובר על פשע תאנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכן היא המדה. פי' אדם ישר ותמים בדרכיו אם נכשל בחטא ועדין לא בא חטא על ידו מעודו אותו החטא אין הב"ה כותבו עליו אלא מעבירו וכך היא מדתו של הב"ה שלא לחייב בתחלה שנאמ' הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, אמ' רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עונות מיחשב בהדיהו פי' אם בשעת מיתתו איכא רובא עונות לבד מאותן שהעביר מיחשבי הנך נמי בהדיהו ומיענש אכולהו, פי' אחר לגאון הא דתאנא דבי ר' ישמעאל קימ' באדם ירא שמים שהוא קבוע בעשיית המצות ושומר חמורות ובעתים חוטא בקלות מדתו של הב"ה עמו שהוא מעביר ראשון ראשון ומוחלו ובתורת צדיקים הוא ועון עצמו אינו נמחק אלא תלוי ועומד עד שעה שימות באותה שעה מחשבין אם זכיותיו מרובין מאותן עונות שהעביר אינו נענש עליהם שהרי העבירן ראשון ראשון ואינן חשובין עליו וכאלו לא עשאן דומה אבל אם גברו אותם עונות ונמצאו מעשיו כולם כמצטרפין ונשקלין זה עם זה רובם חובות הרי כל א' וא' נחשב ונותן לו דין על כולם, וזו היא המדה המנויה בדרכי ה' פי' המדה שאמ' עליה וכך היא המדה וזהוא פי' מדה שביעית המנויה בדרכי ה' והיא ורב חסד שביעית כל זה כת' הרי"ף. והרא"ש כת' מעביר ראשון ראשון שהב"ה אינו כובש ולא נושא אלא עון ראשון שאדם עושה מעבירו ואינו נותנו עם שאר העברות נמצא אם הוא שקול הזכיות מכריעין כיון שאותו עון אינו עמהם ואם הכף שקולה בלא אותו עון הב"ה מחזיר אותו עון והעונות מכריעין והיינו דקאמ' דוד תנה עון על עונם.

כת' הרמב"ם יש שם ימים שכל ישראל מתענין בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה שגרם לנו ולהם אותם הצרות שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנא' והתודו את עונם ואת עון אבותם. ואלו הן י"ז בתמוז וט' באב וצום גדליה ועשרה בטבת ומפורשים הם בדברי זכריה שנאמ' כי כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולמועדי' טובים והאמת והשלום אהבו. צום הרביעי זה י"ז בתמוז שבו הבקעה העיר שנא' בחדש הרביעי בט' לחדש ויחזק הרעב בעיר וכתי' ותבקע העיר ואע"פ שאומ' בפסו' שבט' לחדש הבקעה העיר עתה מתענין בי"ז בו שמתחלה תקנו התענית בט' בו לפי שבט' בו הבקעה העיר בראשונה ובשניה הבקעה בי"ז בו וכיון שבשניה הבקעה בי"ז בו תקנו להתענות בי"ז בו דחרבן בית שני חמיר לן. ונקרא צום הרביעי שהוא בחדש הרביעי שמונין לחדשים מניסן. וה' דברים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז ואלו הן נשתברו הלוחות ובטל התמיד מבית ראשון והבקע העיר ירושלם בחרבן שני כמו שאמרנו ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהכל. וצום החמשי זה ט' באב שבו נשרף בית אלקינו שנא' במלכים ובחדש החמשי בשבעה לחדש וגו' וישרוף את בית ה' וכתי' בירמיה ובחדש החמשי בעשור לחודש וגומ' וישרוף את בית ה' ומפר' בגמ' הא כיצד בשבעה בו נכנסו גוים להיכל ואכלו ושתו וקרקדו בו שמיני ותשיעי ולעתותי ערב הציתו בו את האש ונשרף עם שקיעת החמה ובעשור לחדש והיינו דא"ר יוחנן אלו הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי שרובו של היכל בעשירי נשרף ורבנן אתחלתא דפורענות עיקר, ואמרי' בירושלמי ר' יהושע בן לוי ציים תשיעי ועשירי ר' אבין ציים תשיעי ועשירי ר' לוי ציים תשיעי וליל עשירי. ולכן היה נוהג הרא"ש שלא לאכול בשר בליל עשירי ונקרא צום החמישי בעבור שהוא בחדש החמשי. וחמשה דברים אירעו את אבותינו בט' באב ואלו הן נגזרה גזרה על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה בתר שהיתה עיר גדולה לאלקים והיא והמצודה וקצת מקומות שבגליל נשארו מגלות ירושלם כמה שנים אחר החרבן והיו בהם אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ובן כוזיבא שמו איש מצליח וחשבו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח וגברה מלכות רומי עליהם ולכדום ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חרבן בית המקדש, וחרש טורנוס רופוס הרשע שהיה ממלכי אדום את ההיכל ואת כל סביביו לקיים מה שנאמ' ציון שדה תחרש. וצום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבית גחלת ישראל הנשארת וסבב להם גלות וצרה גדולה ונקרא צום השביעי שהוא בחדש השביעי. וצום העשירי זה י' בטבת שבו סמך נבוכד נצר מלך בבל ידו על ירושלם והביא' במצור ובמצוק שנאמר ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמ' בן אדם כתוב לך את שם היום הזה את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלם בעצם היום הזה. ונקרא צום העשירי שהוא בחדש העשירי. והיה ראוי להקדימו קודם כסדר הפורענות אלא שכת' כסדר החדשים.

ומקשי בגמר' קרי להו ששון וקרי להו צום ומתרץ רבא בזמן דאיכא שלום כגון שבית המקדש קיי' עביד ששון בזן דאיכא שמד עביד צום. והאידנא דליכא שלום וליכא שמד רצו מתענין רצו אין מתענין. פי' דליכא שלום שהבית חרב. וליכא שמד במקום ידוע מישראל רצו רוב הצבור והסכימו שלא להתענו' אין ב"ד מטריחין עליהם להתענות רצו רוב הצבור להתענות' מתענין. וכת' הרמב"ן ועכשו כבר רצו ונהגו להתענות וקבלו עליהם לפי' אסור ליחיד לפרוץ גדרן וכ"ש בדורות הללו שבעונותינו שרבו יש שמד בישר' ואין שלום הילכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ומתקנת נביאים ע"כ.

עוד מתענין בי"ג באדר הסמוך לניסן ואינו מפורש בכתו' ולא בתלמד אלא החכמים האחרונים תקנוהו אחר חתימת התלמוד. וכת' אבן הירחי שאינו לשם זכר תענית אסתר שהרי אין אנו מתענין ג' ימים לילה ויום ועוד שאותם בפסח היו שנאמר ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר מלמד שעבר יום ראשון של פסח בתענית והמן נתלה בששה עשר בניסן זכר לדבר וישבות המן ממחרת ואין התענית אלא על שם ויקהלו היהודים אשר בשושן בי"ג בו ואמר מר זמן קהלה לכל הוא וכן פי' בירושלמי ומצפרא כנופיא ונקהלו להתענות וכן פי' ר"ח ולכך אין מתענין אלא יום א' ע"כ.

וחלוק יש ביניהם שארבעת הצומות הם נדחין לפעמים כשחלו בשבת חוץ מי' בטבת שאינו חל לעולם בשבת אבל הוא חל לפעמים ביום ששי ומתענין בו ביום ואפי' היה חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר מפני שנא' בו בעצם היום הזה כמו ביום הכפורים ושאר הצומות אינן חלין לעולם ביום ששי. ועוד כי י"ג באדר שחל להיות בשבת מקדימין ומתענין בחמשי שהוא י"א. כי לא היו יכולין לדחותו ליום ראשון שלאחר השבת מפני שהוא יום פורים וגם ביום ששי לא היו יכולין להתענו' בעבור הסליחות והתחנונים שמרבים לומ' בתענית ולא נכון לעשות כן בערב שבת שלא יוכלו לטרוח להכין לשבת זה הטעם מצאתי בתשובות הגאונים. ושאר הצומות כשחלין בשבת ואפי' ט' באב דוחין אותם לאחר השב'.

וכולם מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואין צריך להפסיק בהם מבעוד יום חוץ מט' באב. ובכולן קורין בתורה שחרית ומנחה ויחל משה אבל אין מפטירין בהם חוץ מט' באב בשחרית קורין פרשת כי תוליד בנים ובמנחה ויחל משה ומפטירין שחרית ומנחה.

ובשבת שקוד' להם אחר קריאת ההפטר' קודם אשרי צריך שיכריז ש"צ ולהודיע לקהל באי זה יום יחול הצום ואו' אחינו ישראל שמעו צום פלו' יום פלו' יהפוך אותו הב"ה לששון ולשמחה כמו שהבטיחנו בנחמות ונאמ' אמן. וג' תעניות אין מכריזין עליהם ט' באב יום הכפורים ופורי' וסימניך אכ"ף.

ובימי הצומות האלו חוץ מט' באב נכנסין לבית הכנסת ומסדרין הברכות וקורין הזמירות כשאר הימים ומוסיפין בתפלה עננו וכן בערבית. והיחידים אומ' אותו בשומע תפלה וש"צ אומרו בין גואל לרופא לפי שהיחיד אינו קובע ברכה לעצמו כמו ש"צ. ומצאנו במקרא עניה תכף לגאול' שנאמר ענני ה' כי טוב חסדך וסמיך ליה ריבה ריבי וגאלני וכתי' ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה.

עננו אבינו עננו ע"ש ענני ה' ענני, ביום צום התעני' הזה ע"ש הלא זה צום אבחרהו ומן הדין היה לנו לומ' ביום הצום הזה אלא צום כפור שהוא מן התורה נקרא צום לבד אבל שאר הצומות שהם מדברי קבלה אנו אומרים צום התענית לומ' כי לשם עינוי קבלנוהו. כי בצרה גדולה אנחנו על שם ובצרה גדולה אנחנו. אל תפן למריינו ע"ש כי ידעתי את מרייך. ואל תתעלם מלכנו מבקשתנו על שם ואל תתעלם מתחנתי. היה נא קרוב לשוענו על שם אשר לו אלקים קרובים אליו. ואמ' לשוענו ע"ש ושועתי אליך תבא ועל שם היערוך שועך לא בצר. טרם נקר' אתה תענה כדבר שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה וגו' כי אתה שומע תפלת כל פה וגו'מר התפלה. וכת' רש"י בשם הגאונים שאין רגילין לומ' עננו ערבית ושחרית שמא יארע לו אונס ולא יוכל להתענות ונמצא שקרן בתפלתו ומה שאומרו ש"צ לפי שא"א שלא יתענה אחד מן הקהל. וי"א שאינו נקרא שקרן כיון שבשעת תפלה היתה דעתו להתענות ואם לא כן היאך לוה אדם תעניתו ופורע והלא כבר התפלל. כתב רב נתן ש"צ שאינו מתענה אינו יכול להתפלל שכיון שאינו מתענה אינו יכול לומ' עננו. וכן כת' רב עמרם.

וחוזר ש"צ התפלה ואומ' סליחות ווידויים בסלח לנו אבינו ועננו בין גואל לרופא וחותם כי אתה ה' פודה ומציל ועונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה בא"י העונה בעת צרה. ואומ' רפאנו וגומר התפלה ואומ' תחנונים של שני וחמישי ונופלין על פניהם. ואומ' תחנה. ואומ' אם עונינו ענו בנו ואבינו מלכנו ואנחנו לא נדע ואומ' קדיש עד לעילא.

ואומ' אל ארך אפים ורב חסד ואל ארך אפים ומלא רחמים ומוצי' ס"ת וקורין בו ג' בפרש' ויחל משה. ואומ' קדיש עד לעילא ואומ' אשרי ולמנצח וסדר קדושה. ומחזיר ס"ת למקומו ואומ' קדיש תתקבל.

ואומ' מזמור. בי' בטבת וצום גדליה אומ' שיר מזמור לאסף אלקים אל דומי לך. וי"ז בתמוז אומ' מזמור לאסף אלקים באו גוי' בנחלתיך. ובצום אסתר אומ' למנצח על אילת השח'. ואומ' קדיש יהא שלמא רבא.

למנחה אומ' אשרי וקדיש עד לעילא. ואומ' אל ארך אפים ורב חסד ואל ארך אפים מלא רחמים. ומוציא ס"ת וקורין בו ג' ויחל משה כמו בשחרית ומחזיר ס"ת למקומו ואומ' קדיש עד לעילא. ומתפללין י"ח ואומרים עננו. וחוזר ש"צ התפלה ואומ' סליחות ווידויים כמו בשחרית ועננו בין גואל לרופא וגומר התפלה ואומר ברכת כהנים. ואומר תחנונים של שני וחמישי ונופלין על פניהם ואומ' תחנה ואומ' אם עונינו ענו בנו ואבינו מלכנו ואנחנו לא נדע ואומ' קדיש תתקבל.

ואם חל י' בטבת ביום ששי מתפללין שחרית כשאר הצומו' וכן במנחה אבל אין אומ' הוידויים ולא נפילת אפים במנחה מפני שהוא ערב שבת.

כתב רבינו האיי אע"ג דאמרי' בירושלמי דתעניות ודפסחים בפרק מקום שנהגו א"ר זעירא נשיא דנהיגי דלא למישתיא חמרא ודלא למיכל בישרא מן דאב עליל עד אפוקי תעניתא מנהגא שבו פסקה אבן שתיה מה טעם כי השתות יהרסון, מנהג כל ישראל דלא למשחט מריש ירחא כי אם בט' באב משש שעות ולמעלה לפי שעד יום התענית נמנעו מלשחוט שלא יבא לאכול וביום התענית שאין אדם אוכל אין לגזור ולחוש וכן מנהג בבבל. ובאלו הארצות לא פשט זה המנהג רק יחידים נוהגין אותו.

תשעה באב

ליל תשעה באב חולצין מנעליה' כאבלים והולכים לבית הכנסית. ואין מדליקין נרות רק נר א' לומר לאורו איכה. וכשיגיע לנפלה עטרת ראשנו מכבה אותו. ומתפללין ערבית כשאר הימים ואומ' עננו. ואומ' ש"צ קדיש תתקבל ואחר כך קורין איכה ואומ' קינות ואחר כך ובא לציון וכל סדר קדושה. ולא יאמ' ואני זאת בריתי אותם שנרא' כמקיים ברית על הקינות ועוד מפני שכתוב בו לא ימושו מפיך ובט' באב אסור לקרות בתורה משום שנאמ' פקודי ה' ישרים משמחי לב. וכן בבית האבל נהגו שלא לאמרו מפני שגם כן האבל אסור לקרות בתורה. ואו' קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא והולכין לבתיהם. ואן נותנין שלום זה לזה אלא כאבלים ונזופי'. והטעם שאין מדליקין נרות בבית הכנסת כדאית' באיכה רבתי שאמ' הב"ה למלאכי השרת בשעת חרבן הבית מלך בשר ודם כשהוא אבל מה דרכו לעשות אמרו לו מכבה את הפנסין אמ' להם אף אני אעשה כן שנאמ' שמש וירח קדרו. ופי' פנסין כלים שנותנין בהם הנרות מפני הרוח שלא יכבו שקורי' להם עששיות וכן תרגו' באורים כבדו ה' בפנסיא.

ואם חל במוצאי שבת אין אומ' ויהי נועם. ויש מן הגאונים שכתבו כיון שאין אומ' ויהי נועם גם סדר קדושה אין לומ'. ורב צמח כת' אין אומ' ויהי נועם אבל אומ' ובא לציון וכוליה סדרא אבל ואני זאת בריתי אין אומ'. ואין מבדילין על הכוס עד מוצאי ט' באב ואין מריחין עצי בשמים מפני שבליל ט' באב אין לעשות נחת רוח אבל מברכין על האור קודם שקורין איכה. וכן כת' בה"ג.

שחרית נכנסין לבית הכנסת ומסדרי' הברכות וקורין הזמירות כשאר הימים. וכתב הרמב"ן נהגו קצת העם שלא לקרות פרש' הקרבנות ומשנת איזהו מקומן ומדרש ר' ישמעאל בבית הכנסת לפי שאסור לקרות בתורה ואינו נראה לי לפי שאין לנו איסור בסדר היום שהרי קורין ק"ש ומברכין לפניה ולאחריה וכן קורין בתורה ומפטירי' בנביא ופרשת הקרבנות ואיזהו מקומן כנגד התמידין תקנום ואומרן כדרכו ואינו חושש.

וחוזר ש"צ התפלה ובמקום נקדישך ונעריצך אומ' נקדש את שמך הגדול כשם שמקדישין אותו בשמי מרום וכן כתו' על יד נביאך וקרא זה אל וכו'. ואומ' קינות באמצע התפלה. ואינו אומ' ברכת כהנים וכשיגיע עד ולך נאה להודו' אומ' עושה השלו' ברך את עמך ישראל ברב עוז ושלום בא"י עושה השלום.

ואין אומרים תחנונים ולא נפילת אפים. ואומ' קינות בישיבה וכשמסיים אומ' עד אנה בכיה בציון והספד בירושלם תקום תרחם ציון תבנה חומות ירושלם ואומ' קדיש דהוא עתיד לחדתא.

והולך ש"צ להוציא ס"ת ואינו אומ' אל ארך אפים ומוציא ס"ת ומניחו על מגדל קטן אצל התיבה ואינו אומ' הכל יתגדל אלא מתחיל מן תגלה ותראה מלכותו וכו'. והטעם שמשנים מקום ס"ת משום דאמרינן בתעני' צבור ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה משום דכתיב עמו אנכי בצרה. וקורין כהן ולוי ומפטיר בפרש' ואתחנן מן כי תוליד בנים ובני בנים עד ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך כל הימים. ואומר קדיש עד לעילא. ופטיר בירמיה אסוף אסיפם עד כי באלה חפצתי נאום ה'. ומברך הברכות האחרונות עד מגן דוד. וכן במנחה. ואמרי' במס' סופרים יש שמניחין את תיק הספר על הקרקע ואומ' נפלה עטרת ראשנו וקוראין ומספידין כמי שמתו מוטל לפניו ויש שמשנין מקומן ויש שיורדין מספסליהם למטה וכולן מתפלשין באפר ואין אומרין שלום זה לזה כל הלילה וכל היום עד שישלימו העם קינותיהם. ואומר אשרי ומדלגין יענך ה' ביום צרה. וכן בבית האבל אין אומרי' אותו לפי שאין בדין לומ' שירה. ואו' סדר קדושה ולא יאמ' ואני זאת בריתי אותם. ומחזיר ס"ת למקומו ואומר יהללו את שם ה' וגו' ואומ' קדיש תתקבל וקורין איכה. ואחר כך קורין מזמור על נהרות בבל ואומר קדיש יהא שלמא רבה. וקורין אחר כך ספר איוב. ואומר מזמור לאסף אלקים באו גוים, ואומ' קדיש יהא שלמא רבה.

ולענין הנחת תפלין בט' באב כתב מר רב ששנה שמותר להניח תפלין דהא כבר אמרי' אבל מותר להניח תפלין. אבל הראב"ד כת' שמעולם לא הניחו בט' באב ואמ' שיותר טוב הוא לשים אפר מקלה על ראשו. וכתב הרא"ש ומסתבר' דחייב בתפלין כיון דאבל גופיה לא מתסר אלא ביום ראשון דלא חמיר תשעה באב מששת ימי אבלות ובריתא דמצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב כל שבעת ימים קאמ' ופרושי קא מפרש להו כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ולקרות בתורה. והר' מאיר כת' ונראה דבט' באב אין להניח תפלין כמו ביום ראשון של אבל שאין יום מר יותר ממנו יום קביעות בכיה לדורות. וכתב הרא"ש ואיפשר שדחק למצוא סמך למנהג אשכנז אבל לכאורה נראה כמו שכתבתי. ועוד כתב הר' מאיר דרוטנבורק וציצית נהגו קדמוננו בכל אשכנז שלא להתעטף בו בט' באב ואסמכוה אקרא דכתיב בצע אמרתו ואמרי' במדרש איכה רבתי בצע פורפורי' דיליה ויש שאינן רוצים לשנות המנהג. וגם אינן רוצים להיו' בלא צצית ומתעטפים בטלית קטן תחת בגדיהם ע"כ.

מה שאומ' בקנות דם הנביא זכריה אינו זכריה בן עדוא שנתנבא בזמן חגי זכרי' מלאכי אלא הוא זכריה בן יהוידע ובדברי הימים תמצאנו שהרגו יואש המלך. תנן בפסחים מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב עושין מקום שנהגו של לעשות אין עושין ובכל מקום תלמידי חכמי' בטלים. ואמרינן בפ' בתרא דתעניות כל העושה מלאכה בט' באב אינו רואה סימן ברכה לעולם.

למנחה אומ' אשרי וקדיש עד לעילא ואו' אל ארך אפים ורב חסד ואל ארך אפים ומלא רחמים ומוציא ס"ת וקורין בו כהן ולוי ומפטיר בפרש' ויחל משה. ומפטיר בתרי עשר בהושע שובה ישראל עד ופושעים יכשלו בם והוא סוף הספר ומסיים מי אל כמוך שהוא בסוף ספר מיכה ומחזיר ס"ת למקומו ואומ' קדיש עד לעילא. ומכריז ש"צ לקהל לומ' נחם ה' אלקינו ומתפללין שמנה עשרה ואומר אותו בברכת תשכון בתוך ירושלם כשמגיע עד ובנו אותה בנין עולם במהרה בימינו. וכת' רב עמרם שאומ' נחם ערבית שחרית ומנחה ורבי' סעדיה כת' במנחה בלבד וכת' הרא"ש כל ימי תמהתי למה נהגו שאין אומ' נחם אלא בתפל' המנח' דהא אמרינן בירושלמי יחיד בט' באב צריך להזכיר מעין המאורע ומסתמ' בכל התפלות קאמ' ערבי' שחרית ומנחה כמו בר"ח ופורים ותעניות ע"כ. וכבר פשט המנהג כדברי רבי' סעדיה.

נחם ה' אלקינו ע"ש נחמו נחמו עמי ע"ש כאיש אשר אמו תנחמינו כן אנכי אנחמכם. את אבילי ציון ואת אבילי ירושלם על שם ואבליו ינחם ועל שם לשום לאבילי ציון. ואת העיר האבלה על שם דרכי ציון אבלות. והחרבה על שם אשר ירושלם חרבה ועל שם נחם כל חרבותיה. והבזויה על שם כי הייתי זוללה. והשוממה מבלי בניה על שם כי רבים בני שוממה וע"ש כל שעריה שוממין. ותמצא כי א'בלה ח'רבה ב'זויה ש'וממה ר"ת אחבש לרמוז ביום חבוש ה' את שבר עמו. היא יושבת וראשה חפוי על שם ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון וגו' הורידו לארץ ראש' ועל שם וחפו ראשם. כאשה עקרה שלא ילדה ע"ש רני עקרה לא ילדה. ויבלעוה על שם בלע ה'. לגאיונים פי' מחנות המלחמה, והוא מלשון רז"ל לגיון העובר ממקום למקום והנגיד פי' מזה הענין הבוז לגאיונים ואמ' כי הלמד בו שורש. ויירשוה עובדי פסילים ע"ש שהעמידו צלם בהיכל וע"ש שירשו אותה אמ' ויירשוה וכתי' אשר אמרו נירשה לנו. ויטילו את עמך ישראל לחרב ע"ש מדוע הוטלו הוא וזרעו ועל שם יהיו מושלכים בחוצות ירושלם. ויהרגו בזדון חסידי עליון על שם בשר חסידיך לחייתו ארץ. על כן ציון במרר תבכה ע"ש ובכו אליך במר נפש. וירושלם תתן קולה על שם נתנה עלי בקולה. לבי לבי על חלליהם ע"ש קירות לבי הומה לי לבי לא אחריש וזהו שאמ' לבי לבי שני פעמים. על חלליהם ע"ש חללי בת עמי. מעי מעי ע"ש מעי מעי אוחילה. על הרוגיהם שכתו' בה הרוגי מות. כי אתה ה' באש הצתה ע"ש ויצת אש בציון. ובאש אתה עתיד לבנותה כאמור ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש וגו'. בא"י בונה ירושלם שנא' בונה ירושלם ה'.

וגומר התפלה ואומ' עננו וחוזר ש"צ התפלה ואומ' בסלח לנו נחמות וסליחות וגומר התפלה ואומ' ברכת כהנים. ואומ' תחנונים של שני וחמשי ונופלים על פניהן ואומ' תחנה ואומר אם עונינו ענו בנו ואבינו מלכנו ואנחנו לא נדע ואומר קדיש תתקבל ומתפללין ערבית.

ואם חל ט' באב במוצאי שבת מבדיל במוצאו על הכוס לאחר התפלה של ערבית ואינו אומ' אלא המבדיל בין קדש לחול בלבד.

וטוב לומ' במנחת הצומות לאחר תפלה רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך בזמן שאדם חוטא ומקריב קרבן אין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ואתה ברחמיך הרבים מכפר לו ועתה בעונותינו חרב המקדש ואין לנו לא קרבן ולא כהן שיכפר בעדנו לכן יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שיהא חלבי ודמי שנתמעט היום בתעניתי חשוב לפניך כחלב מונח על גבי המזבח ותרצני ברחמיך הרבים ובקשה זו שנויה בברכות פ' היה קורא בתורה.

ראש השנה

תפילת ראש השנה

גרסי' בפ"ק דראש השנה א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים גמורים ואחד של בנוניים, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בנוניים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה.

כת' הרמב"ן זה שאמרו חכמים בצדיקים גמורים שנכתבין לחיים ורשעים גמורים שנכתבין למיתה, לא צדיקים שאין להם עונות ולא רשעים שאין להם זכיות שכמה צדיקים מתים לאלתר וכמה רשעים מאריכין ימים בשלוה והכתו' צווח אשר יש צדיקי' שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, וכבר אמרו חכמים ז"ל אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים אלא כך היא המדה יש עונות שדינו של הב"ה ומשפטיו הצדיקים להפרע עליהן בעולם הזה ויש מהם שהדין להפרע בעולם הבא וכן הזכיות יש מהן שבעל הגמול יתברך משלם שכרם בעולם הזה ויש מהן שמשלם שכרם בעול' הבא, וכשאדם חוטא כל השנה ומתלכלך בעונות ומתטנף בחטאים ומתגלגל בפשעים ועושה גם כן צדקות ומעשים טובים ובאים מעשיו לפני אדון הכל הוא יתברך שמו שוקל מעשים אלו כנגד אלו והצדיק שהוא צדיק גמור זוכה לחיים וכן הרשע שדינו נותן לשלם שכר טוב בעולם הזה על מעשה הטוב שעשה נכתב ונחתם לאלתר בראש השנה לחיים כלומ' שפוסקין לו חיים בשלוה בעושר ונכסים וכבוד יצא זה צדיק גמור בדינו, והרשע שהו' רשע גמור מכל צד נחתם לאלתר למיתה וכן בעל מעשה הטוב שנכשל בעבירה אחת בלבד ונענש עליה למיתה נכתב ונחתם לאלתר בראש השנה למיתה. כלומר שימות בשנה הזאת או שיחיה בתחלואים רעים חיי צער וייסורין ונמצא זה רשע גמור בדינו אף על פי שזה צדיק וזוכה לעולם הבא והראשון שזכה לחיים רשע גמור ואובד לגמרי עד שיהא גדול שבנביאים כשנדון על חטא אחד קל ונענש עליו נקרא בכאן רשע גמור ויהא אחאב שנאמ' בו הראית כי נכנע אחאב מפני נקרא בזה צדיק גמור, וכן זה שאמרו חכמי' ז"ל לחיים ולמיתה אינם בימים בלבד אלא כל העונשים שבעולם הזה נגעים ומיתת בנים ועוני וכיוצא בהן כלם כנו אותם חכמים ז"ל בשם מיתה, וכנוי השכר והגמול הטוב אמרוהו בלשון חיים וזה הדין שאמרו חכמים שכל אדם נדון בראש השנה אינו אם יזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או יתחייב לגהנם ואבדון שאין אדם נדון בראש השנה אלא על עניני העולם הזה אם ראוי לחיים ולשלוה או למית' וייסורין, כך אמרו רז"ל בראש השנה זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב אי זו לשלום אי זו לרעב אי זו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות אלא כך היא המדה בראש השנה שוקלין מעשיו של אדם ונכתב ונחתם לזכות ולחובה בעולם הזה כפי מה שמגיע לו בחלקו לפי מעשיו מן העולם הזה וכשאדם נפטר לבית עולמו שוקלין בהם ופוסקין עליו חלקו כפי הראוי לו בעולם הנשמות ע"כ דברי הרמב"ן.

ויש לשאול למה אמרו חכמים ז"ל בבינוניים זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה למה נכתבין למיתה אם לא זכו להכריע והרי לא הוסיפו פשע על חטאתם ונשארו בנוניים ובית הלל אמרי גבי בנוניים ורב חסד מטה כלפי חסד. וי"ל דהכי קאמ' זכו נכתבין לחיים פי' שעשו תשובה נכתבין לחיי' לפי שהתשובה היא מצות עשה לעולם וכל שכן בימים אלו וכל העושה תשובה מרבה זכיותיו בקיום אותה המצוה ואם לא זכו כלומר שלא עשו תשובה נכתבין למיתה לפי שהרבו עונותיהם בבטול אותה המצוה. ויש מתרצים תירוץ אחר דבנוניים דקאמ' שאם לא זכו נכתבין למיתה הוא אם יש בכלל מחצה עונות שלהם עון פושעי ישראל בגופן דהיינו קרקפתא דלא מנחא תפלי והוא הדין לשאר מצות עשה שבגופו שלא קיימה מעולם כגון שלא קרא ק"ש ולא בירך על המזון מעולם שיש להם עונש גדול ולא עליהם אמרו בית הלל ורב חסד מטה כלפי חסד.

והטעם שהוקבע לדין בני אדם ביום זה יש אומרי' מפני שמזל תשרי הוא מאזנים וכתי' במאזנים לעלות לומ' שנשקלין מעשיהם של כל אחד ואחד. ושקול זה אינו לפי מנין המצות והעבירות אלא לפי גדלן יש מצוה שמשקלה כנגד כמה עבירות ויש עבירה שמשקלה כנגד כמה מצות והכל תלוי בשקול דעת השם שהוא תמים דעים. אי נמי מפני שבראש השנה נברא אדם הראשון כמו שנפרש לקמן רצה הבורא יתברך להשגיח ולדרוש מעשה כלם ולדון על פי מעשיהם ביום הבריא' הראשונה דין כל אותה שנה. והרמב"ם כתב טעם אחר שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם דן את אוהבו בשעת רצונו ודן את אויבו בשעת כעסו והב"ה דן את העולם כלו בשעת רצונו בחדש תשרי שיש בו מועדים ומצות הרבה שופר וכפור וסוכה ולולב בארבעה מינין ועל כן נקרא שביעי שהוא שבע במצות והכי אית' בהגדה.

וגרסינן בפר' שני דביצה תאני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה חוץ מהוצאת שבת וי"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. אמ' ר' אבהו מאי קראה דכתי' תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגינו אי זהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וכתי' כי חק לישראל הוא מאי משמ' דהאי חק לישנא דמזוני הוא דכתי' ואכלו את חוקם ואומ' הטריפני לחם חוקי.

וגרסי' בפ"ק דראש השנה תניא כי חק לישראל הוא אין לי אלא ישראל אומות העולם מנין ת"ל משפט לאלהי יעקב אם כן מה ת"ל כי חק לישראל הוא מלמד שישראל נכנסין תחלה לדין מאי טעמא מקמי דליפוש חרון אף.

ומפני שיום זה הוא יום הדין נהגו כל ישראל להקדי' מט"ו באלול להשכים ולומר תחנונים ולשאול רחמים מהשם ית' עד יום הכפורים שהוא יום חתימת הדין. ויש מקומות שנוהגין להשכים מראש חדש אלול כי בראש חדש אלול עלה משה להר פעם שלישי' לקבל לוחות שניות והתפלל בהם על ישראל ונתקבלה תפלתו ונתנו לו הלוחות וירד ביום הכפורים ונקבע יום מחילה וסליחה לדורות. והדרשנים אומ' סמך לדבר אני לדודי ודודי לי ראשי תיבות אלול וסופי תיבות ד' יודין מספר מ' יום. וכן ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך ר"ת אלול. וכן ובא לציון גואל ולשבי שתי אותיות אחרונות של גואל ושתי אותיות ראשונות של לשבי הרי אלול. ורבינו האיי כת' מנהג לומר תחנונים בהני עשרה ימים בלחוד ושמענא דבמקצת אתרוותא קיימי מראש חדש אלול. וכתב ה"ר יצחק בן גיאת אנו מנהגנו כהני דקיימי מתחלת אלול. ורב עמרם כת' בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים משכימים בכל יום לבתי כנסיות לפני עמוד השחר ומבקשים רחמים ומתחיל ש"צ אשרי יושבי ביתיך ואחר כך אומ' קדיש ומתחיל תחנונים ולאחר שמסיים אומ' ואנחנו לא נדע מה נעשה וגומ' ואומר קדיש.

ויש יחידים שנוהגין להתענות ערב ראש השנה ויש סמך לזה מדאמרינן בויקרא רבא ובתנחומא ולקחתם לכם ביום הראשון, יום חמשה עשר הוא ואתה אומ' ביו' הראשון אלא ראשון לחשבון עונות, ר' הונא ור' ישבב ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו והלך המלך עליה בחיל גדול לגבותו כשנתקרב אליה בעשר פרסאות יצאו גדולי המדינה לקראתו וקלסוהו ואמרו אין לנו מה ליתן לך והתיר להם שליש וכיון שנתקרב יותר יצאו בריוני המדינה וקלסוהו והתיר להם שליש וכיון שהגיע למדינה יצאו הכל לקראתו מקטנם ועל גדולם וקלסוהו והתיר להם את הכל, אמר להם מה דאזל אזל מכאן ואילך חושבנא, כך ישראל ערב ראש השנה גדולים שבדור והיחידים מתענין והקב"ה מתיר להם שליש מעונותיהם ובעשרת ימי תשובה בנוניים מתענין והקב"ה מתיר להם שליש אחר וביום הכפורים מתענין הכל והקב"ה מתיר להם את הכל ואומ' להם מה דאזל אזל מכאן ואילך חושבנא לכך נאמר ביום הראשון ראשון לעונות.

ושואל במדרש מהו זה שבכל הקרבנות שבפרשת פנחס אומר והקרבתם עולה. ובקרבן ראש השנה אומר ועשיתם עולה ומשיב סימן יפה הוא שאם האדם עושה תשובה בראש השנה מעלה עליו הקב"ה כאלו עכשיו נעשה בעולם שכל אדם החוזר בתשובה דומה הוא כבריה חדשה והשם קורא לו שם חדש.

ערבית הולכין לבית הכנסת וקורין קריאת שמע בברכותיה וחותמין ופרוש עלינו וכו'. ואומר ש"צ קדיש על לעילא ומתפללין שבעה ברכות שלשה ראשונות וג' אחרונות ותפלת היום באמצע.

ומוסיפי' בשלש ראשונות כשיגיע עד למען שמו באהבה זכרנו לחיים על שם שהכל נזכר בספר כמו שנאמ' ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו אנו אומרים זכרנו לחיים ובחיים נופל לשון זכירה שנאמר כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר עשה יחיה. ולפי שכתוב זכירה באברהם שנאמ' כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו לפיכך תקנו זכירה במגן. אל מלך חפץ בחיים על שם כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה ועל שם שאומר ובחרת בחיים. כתבנו בספר חיים על שם ויכתב ספר זכרון לפניו. למענך על שם למעני אעשה. אלקים חיים שנאמ' הוא אלקים חיים. אל חי על שם לבי ובשרי ירננו אל אל חי. מלך עוזר ומושיע וכו'. והמון העם אומרים אל חי ומגן ואינם אומרים מלך עוזר ומושיע והם טועים שאין לשנות מטבע התפלה שתקנו חכמים ועוד כבר אמרנו למעלה בשמונה עשרה שבסוף שלש ברכות ראשונות תקנו להזכיר מלך ושם פירשנו הטעם ולמה לא נאמר אותו. ועוד כי בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה ישנו יש מהגאונים שאמרו שאין לומר זכרנו לחיים וכתוב לחיים ובספר חיים משום דקיימ' לן לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות ורבינו האיי ור"ח ור"ת כתבו שיש לומר אותם דהא דלא ישאל אדם צרכיו בשלש ראשונות דוקא צרכי יחיד אבל צרכי רבים שואל שהרי רצה ושים שלום הם צרכי צבור ועוד שאנו אומרים יעלה ויבא ועל הנסים בשלש אחרונות.

מי כמוך על שם מי כמוך באלים. אב הרחמן על שם כרחם אב על בנים רחם ה' על יריאיו. זוכר יצוריו ברחמים לחיים שהוא מעביר ראשון ראשון ומתוך שאנו רואים שאתה רחמן לחיים כך יש לנו להאמין שאתה נאמן להחיות מתי'.

לדור ודור על שם ועד דור ודור אמונתו. המליכו לאל כי הוא לבדו מרום וקדוש. ובכן יתקדש שמך וגו' כלומ' כשיבא היום שיהיה השם לבדו מרום וקדוש דהיינו לעת ביאת הגואל אז יתקדש שם ה' אלקינו. ואז יתן פחדו על כל מעשיו ואז יתן כבוד לעמו ואז צדיקים יראו וישמחו. ובכן פירוש ואז. ותקנו לומר ובכן על שם ובכן אבא אל המלך לפי שהוא עתה יום הדין ואנו באים לפני מלך מלכי המלכים הב"ה. ויש מפרשים בכן שהוא שבעים ושתים שמות כי בכ"ן עולה למנין ע"ב. ואינו מתישב פירוש זה שהרי מזכיר אחר ובכן ה' אלקינו. ועוד לא מצאנו שהשם נקרא שמו בכן בשום מקום.

ובכן תן פחדך ה' אלקנו על כל מעשיך על שם ופחדו אל ה' ואל טובו. ואימתך על כל מה שבראת על שם נהם ככפיר אימת מלך. ותמצא כי בכל מעשה בראשית נאמרה עשייה ולא נאמרה בריאה אלא בשמים וארץ ותנינים ואדם וזהו שאומ' תן פחדך ה' אלקינו על כל מעשיך כדי שייראו מלפניו וזהו שאמר אחר כן וייראוך כל המעשים, ואימתך על כל מה שבראת שהם השמים והארץ והתנינים והאדם והטעם כי יש בני אדם שהם עובדים את השמים ואת הארץ ואת התנינים שבים וגם יש בני אדם שעושין עצמן אלוהות ועל כן אמר תן אימתך על הנבראים האלו שהם טועים ומתגאים בעצמם ויחזרו כלם לעבדך בלבב שלם וזהו שאמר אחר כן וישתחוו לפניך כל הברואים כלומ' אותם שלא משתחוים אליך גם השמים והארץ והתנינים שהיו עובדים כלם יעשו אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם, וזש"ה כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה', וזהו החלוק שאמר פחד על מעשיו ואימה על ברואיו כי אימה היא גדולה מפחד ולפיכך אמר אימה על הברואים הנכבדים ופחד על הפחותים. וייראוך כל המעשים. על שם ייראו מה' כל הארץ. ואמר מעשים על שם מה נורא מעשיך. וישתחוו לפניך כל הברואים על שם כל גוים אשר עשית יבאו וישתחו לפניך ה'. ויעשו כלם אגודה אחת שנאמ' ולעבדו שכם אחד וכתי' בשמואל ויהיו לאגודה אחת ועוד אמ' לשון זה על שם דאמרי' בספרי יחד שבטי ישראל כשהם כלם אגודה אחת ולא כשהם שתי אגודות. שהשלטון לפניך על שם באשר דבר מלך שלטון. עוז בירך על שם תעוז ידך. וגבורה בימינך על שם דכתי' בתריה תרום ימינך ורוממות היא גבורה שנאמ' ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל ועוד על שם ימינך ה' נאדרי בכח וגו'. ושמך נורא על כל מה שבראת שנאמ' גדל שמי בגוים וכתיב גדול ה' ומהולל מאד. ושמך נורא על שם יודו שמך גדול ונורא.

ובכן תן כבוד לעמך על שם ונגד זקניו כבוד. תהלה ליריאיך ולא לפסילים וזהו וכבודי לאחר לאתן ותהלת לפסילים. או תהלה ליריאיך שהיריאים עצמם יתהללו בשם ה' כמו שנאמ' בה' תתהלל נפשי וכתי' בקדוש ישראל תתהלל והתהלה תלויה בכבוד שנאמ' ישימו לה' כבוד ותהלתו באיים יגידו. ותקוה על שם ויש תקוה לאחריתך. לדורשיך על שם ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. ופתחון פה למיחלים לך על שם ולך אתן פתחון פה ור"ל פתח פה המיחלים לך שיהללוך או פתח פיהם שיאמרו לאויביהם אך זה היום שקוינו לשלם לכם גמולכם הרע אשר גמלתם לנו מצאנו ראינו. שמחה לארצך על שם ותגל הארץ והעיקר על שם רצית ה' ארצך שבת שבית יעקב על כן מתפלל תשב שבית יעקב ואז תשמח ארצך. ששון לעירך על שם ששון ושמחה ימצא בה. צמיחת קרן לדוד עבדך זהו מלך המשיח על שם שם אצמיח קרן לדוד וכתי' ודוד עבדי. ואמר קרן על שם קרנו תרום בכבוד ועל שנמשח דוד בקרן המשחה. ועריכת נר לבן ישי משיחך על שם דכתי' בתריה ערכתי נר למשיחי.

ובכן צדיקים יראו ישמחו על שם יראו ישרים וישמחו. וישרים יעלוזו על שם יעלזו חסידים בכבוד. וחסידים ברנה יגילו על שם וחסידיך רנן ירננו. ועולתה תקפוץ פיה על שם ועולתה קפצה פיה והטעם שלא יהיו רשעים ועושי עול לימו' המשיח. כעשן תכלה על שם כלו כעשן כלו. כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ זו מלכו' רומי כמו שפירשנו בתפלת שמונה עשרה גבי ומלכות זדון כי כשתעקר מלכו' זדון לא יהיה שם עוד שעבוד מלכיות לעתיד.

ותמצא באלו השלשה ובכן ובכן ובכן רמז למלכיות זכרונות ושופרות כי הראשון הוא ובכן תן פחדך ה' אלקינו וייראוך כל המעשים ויעשו כלם אגודה אחת כנגד מלכיות כי כל זה ענין הממלכה שממליכין אותו. והשני תן כבוד לעמך כנגד זכרונות שהוא אזכרה לטובה. והשלישי צדיקים יראו וישמחו וכו' כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ כנגד שופרות כדאמרינן בספרי המליכהו תחלה ואחר כך בקש מלפניו כדי שיזכר לך ובמה בשופר של חירות שנאמ' והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו' פי' באי זו טובה תהיה זאת ההזכרה בשופר של חירות וזהו כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ.

ותמלוך אתה הוא ה' אלקינו מהרה על כל מעשיך וכו' על שם ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. קדוש אתה ונורא שמך על שם נורא מאד. ואין אלוה מבלעדיך על שם ומבלעדיו אין אלהים. ככתוב ויגבה ה' צבאות במשפט וגומ' בא"י המלך הקדוש. והטעם שתקנו לומר מראש השנה ועד יום הכפורים המלך במקום האל לפי שמראה מלכותו על בני העולם ששופט אותם בימים אלו.

אתה בחרתנו פירשנוהו בתפלת פסח. ואומ' ותתן לנו ה' אלקינו באהבה את יום הזכרון הזה. ואין צריך להזכיר ראש חדש ולומ' את יום ראש החדש הזה דאמרי' בפ' בכל מערבין דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן פי' כשאומר את יום הזכרון הזה גם ראש חדש בכלל שבשניהם כתוב לשון זכירה שנאמ' וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וגו' והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם. והכי איתא בירוש' דראש השנה א"ר יעקב בר אחא בשם ר' דוסא העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה אין צריך להזכיר ראש חדש אלא ראש השנה בלבד. והכי איתא במסכת סופרים. ואמרי' נמי תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו אי זהו חג שהחדש מתכסה בו זה ראש השנה ואם הוא שבת אומ' את יום המנוח' הזה את יום הזכרון הזה ואין אומר ותתן לנו ה' אלקינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון לא בראש השנה ולא ביום הכפורים. אלהינו ואלקי אבותינו מלוך על כל העולם כלו בכבודך על שם כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ לפי שמראה מלכותו בראש השנה על כל העולם, בכבודך סמך מלכות אצל כבוד על שם ויבא מלך הכבוד. והנשא על כל הארץ ביקרך שייך לומר הנשא ביום המשפט על שם הנשא שופט הארץ ומכל מקום יהיה משפטיך ביקרך וזהו בחסדך כמו שנאמ' מה יקר חסדך אלקים ולכך אמ' לשון יקר אצל כבוד לפי שהנכבד נקרא יקר שנא' אשר יקרת בעיני נכבדת. והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך הופעה שיבא בדין על הארץ ועל יושביה שנאמ' אל נקמות ה' אל נקמות הופיע הנשא שופט הארץ זהו שדן את הארץ השב גמול על גאים זהו שדן את יושבי תבל. ולקח לשון הדר עם לשון גאון שנאמ' מפני פחד ה' ומהדר גאונו. ואמ' ארצך כלומ' כשתופיע בדין זכור כי היא ארצך ותרצנה בדין ותמחול להם על שם רצית ה' ארצך שבת שבית יעקב נשאת עון עמך וגו'. ולקח לשון עוזך על שם המלכות והמשפט שנא' ועוז מלך משפט אהב. וידע כל פעול כי אתה פעלתו על שם כל פעל ה' למענהו. ויבין כל יצור כי אתה יצרתו על שם עם זו יצרתי לי. והטעם כיון שאתה דן את הארץ לחובה ולזכות ידעו ויבינו העולם כי פעלתם ויצרתם שאם לא היית דםן אותם היו אומרים עזב ה' את הארץ ואין שופט אבל במקרה בא הכל. ויאמ' כל אשר נשמה באפו כלומ' אפי' אותם בני אדם הרשעים ואין בהם מצות כי אם הנשמה שבאפם בלבד יאמרו ביום הדין על כרחם. ה' אלקי ישראל מלך והוא על שם חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא. ומלכותו בכל משלה הלשון הזה נופל כשיושב על כסא דין לדין עמו שנא' ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה.

והשיאנו ה' אלקינו פירשנוהו למעלה. ורבינו יצחק הלוי הנהיג בגרמישא שלא לאומרו אלא מתחיל מן קדשנו במצותיך תן חלקנו וכו' לפי שברכת מועדיך לא שייך אלא בשלש רגלים שאמ' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וסמיך ליה איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך. וכן כת' רבינו שאלתיאל דקרבן מועדיך זה קרבן חגיגה שנאמר בו כברכת ה' אלקיך וזה אינו כי אם שלש פעמים בשנה. ומטעם זה אין לומ' במוסף ואין אנו יכולין לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך אלא ואין אנו יכולין להקריב לפניך קרבן וכן כתוב בסדר רבינו סעדיה. אבל רבינו יצחק בר יהודה הלוי הנהיג במגנציא לאומרו בראש השנה וביום הכפורים בשם רבינו אליעזר הגדול. וגם רבי' משולם שאל את פי ראש ישיבה שבירושלם והשיבו שאומרים אותו. וכן כתב בה"ג יחיד צריך לומ' בתפלה בראש השנה מלוך והשיאנו. ובסדר רב עמרם ישנו וכן נהגו ברוב המקומות בספרד לאומרו מפני שראש השנה בכלל מועדי ה' הוא שהרי כתו' בתחל' הענין אלה מועדי ה' ובסוף הענין וידבר משה את מועדי ה' וקאי על כל הענין לפסח ועצרת וראש השנה ויום הכפורים וסכות ושמיני חג עצרת כלם הוקשו להדדי וגם מצאנו בו שמחה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ואמ' מר ובראשי חדשיכם כיצד זה ר"ה ועוד דאמר בפרק שלשה שאכלו טעה ולא הזכיר של י"ט בברכת המזון אומר ברוך אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה ולזכרון ואינו מחלק בין פסח ושבועות וסכות לראש השנה שגם הוא שייך בו שמחה.

וחותם בוהשיאנו ודברך אמת וקיים לעד על שם דברך נצב בשמים ועל שם ראש דברך אמת. והטעם שתקנו לומר בחתימה ודברך אמת וקיים לעד בתפלה ובקדוש היום מפני שאומר במדרש תלים לעולם ה' דברך נצב בשמים לדור ודור אמונתך וכתיב בתריה למשפטיך עמדו היום, אמ' דוד לפני הקב"ה דברך שהצבת לאדם הראשון לדון לזוכת ביום זה בניו וכו' ולכך תקנו לומר שיקיים דברו. ובעל משמרת המועדות כתב טעם אחר כי מפני שאנו אומרים למעלה מזה מלוך על כל העולם כלו בכבודך וכו' עד ומלכותו בכל משלה על זה אמר ודברך אמת וקיים לעד שהבטחתנו בך בעתידת הגאולה כמו שכתוב והיתה לה' המלוכה ונאמ' והיה ה' למלך על כל הארץ וגומ' וכתי' כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' וגומר, הרי שהבטיחנו על זה בכמה מקומות ולכך אנו מבקשים שיאמת אותה הבטחה שהבטיחנו כי דברו אמת וקיים לעד. וזהו שחותמין אחר כן בא"י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון על שם כי מלך על כל הארץ אלקים.

ואומ' רצה ומודים ושים שלום. ומוסיף במודים וכתוב לחיים ובשים שלום ובספר חיים. ואומר קדיש תתקבל ומקדש שליח צבור בבית הכנסת כשאר ימים טובים. ואומ' זמן דהכי אסקינן הלכתא אומר זמן בראש השנה וביום הכפורים ונפטרין לבתיהם לשלום.

כת' אבן הירחי מנהג כל ישראל להתפלל בכריעה בראש השנה ויום הכפורים לפי שאנו עומדין בדין והעומד בדין צריך להתפלל בכריעה וצא ולמד מדניאל דהוה בריך על ברכוהי מצלי ומודה וגו' והוא היה עומד בדין שהלשינו עליו על התפלה וצא ולמד משלמה ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' וגומ' קם מלפני מזבח ה' מכרוע על ברכיו ומלך נדון בכל יום.

גרסינן בפרק בתרא דהוריות א"ר אבהו האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתיה אי לא ליתלי שרגא בעשרה יומי דבין ריש שתא ליומא דכפורי בביתא דלא נשיב זיקא בגויה אי משיך נהוריה לידע דמסיק שתיה. פירוש ליתלי ידליק. ומאן דבעי למעבד עסקא ובעי למידע אי מצלח עסקי ואי לא לירבי תרנגולא אי שמין ושפיר לידע דמצלח עסקי. ומאן דבעי למיפק לאורחא ובעי למידע אי הדר לביתיה ואי לא ליקום בביתא דהברא ואי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר לביתיה ואי לא לא ולאו מילתא היא דילמא חלשא דעתיה ומתרע מזליה. ופי' דהברא בבית אפל וכן תרגום אפלה הבירא. אמ' אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל איניש למחזי בריש שתא קרי רוביא כרתי סילקא תמרי סימן כרקס"ת. ובתשובות הגאונים כתוב וכן מנהג כל החכמים שמקריבין לפניהם בראש השנה טנא שיש בו דלועין ופול המצרי וכרישין ושלקות ותמרי' ומניחין ידיהם על כל אחד מהם ומוציאין משמות' סימן טוב ואומרים על דלעת קרא יקרע גזר דיננו ועל הפול רוביא ירבו זכיותנו ועל הכרתי יכרתו שונאינו ועל התרדי' סילקא יסתלקו עונותנו ועל התמרים יתמו עונותינו ומוסיפין עוד רמון ואומרים עליו נרבה זכיות כרמון ויש אומרים בלשון תפלה יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שיקראו לפניך זכיותינו ושיקרע גזר דיננו יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שיתרבו זכיותינו וכן כלם. ויש נוהגין לאכול ראש כבש ודגים ומיני מתיקה על שם והיית לראש ולא לזנב. ודגים לפרות ולרבות כדגים ואין מבשלים בחומץ. וה"ר מרוטנברוג היה רגיל לאכול ראש איל זכר לאילו של יצחק.

שחרית נכנסין לבית הכנסת ומסדרין הברכות וקורין הזמירות כמו בשבת. ומוסיפין אחר יושב בסתר עליון למנצח על הגיתית לאסף הרנינו לאלקים עוזנו מפני שכתוב בו תקעו בחדש שופר וגומ' כי חק לישראל הוא ומשפט וגומ'. וגם מוסיפין אחר מזמור שירו לה' שיר חדש שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי. ומתפללין שבע ברכות כמו בערבית.

וחוזר ש"צ התפלה וכשיגיע עד ברוב עוז ושלום אומ' ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגומ'. היום תאמצנו על שם חזקו ויאמץ לבבכם. היום תברכנו על שם ברכנוכם מבית ה'. היום תגוננו על שם גנון והציל. היום תדגלנו על שם ובשם אלקינו נדגול. היום תהדרנו על שם הוד והדר תשוה עליו. היום תועדינו על שם אשר אועד לכם שמה. היום תזכנו על שם רחצו הזכו. היום תחננו על שם וחנותי את אשר אחון. היום תטהרנו על שם לפני ה' תטהרו. היום תישרנו על שם הישר לפני דרכך. היום תכתבנו לחיים ובספר חיים וכו'. ואומר קדיש תתקבל.

ואין אומר הלל בראש השנה וביום הכפורים כדאיתא בראש השנה אמ' ר' אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הב"ה רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בראש השנה וביום הכפורים אמ' להם איפשר אני יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים לפני נפתחין וישראל אומרים שירה.

ומוציאין שני ספרים באחד קורין חמשה בפרשת וירא אליו מן וה' פקד את שרה עד ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים. ואם הוא שבת קורין בו שבעה. ובשני קורא המפטיר קרבנות המוספין שבפרשת פנחס מן ובחדש השביעי עד סוף פיסקא. ומפטיר בתחל' שמואל ויהי איש אחד מן הרמתים עד וירם קרן משיחו. והטעם להפטרה זו משום דקיימא לן בפ"ק דראש השנה דבראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה.

תקיעת שופר

ואומ' ש"צ עלה אלקים בתרועה וגומ' בחצוצרות וקול שופר וגו' תקעו בחדש שופר וגומ'. ואחר כך עומד התוקע לתקוע וקודם שיתקע יברך בא"י אמ"ה אקב"ו לשמוע קול שופר ושהחיינו. וכת' רבי' האיי הלכה רווחת בישראל לברך לשמוע קול שופר ולא תזוז מינה. וכן כתב בה"ג והכי איתא בירושלמי. ואין לומר בקול שופר בבי"ת שהבי"ת אינה נופלת אלא על לשון קבלה כמו שנאמר והיה אם שמוע תשמעו בקולי ומתרגמינן אם קבלה תקבלון. וכבר פירשנו למעלה טעם למה אין מברכין לתקוע בשופר כמו על מקרא מגלה. וכתב רבינו האיי שמשעה שבירך התוקע לשמוע קול שופר לא יסוח וכן הצבור עד שישלימו כל התקיעות מיושב ומעומד ואין צריך לברך בתקיעות מעומד שדעת המברך על כל התקיעות ואעפ"כ אם סח אינו חוזר ומברך דנמצאת ברכה שאינה צריכה ועובר על לא תשא ואם נאנס ולא יוכל להשלימם כלם יעמד אחר תחתיו ששמע הברכה ואינו צריך לברך לפי שאין מברך לתקוע אלא לשמוע וכיון ששמעו כלם יצאו ידי ברכה אבל אם בא מבחוץ זה התוקע השני ולא שמע הברכה חייב לברך.

וגרסי' בראש השנה סדר תקיעות שלש של שלש שלש כלומר שלש וכל אחת משלש דהיינו תשע תקיעות לפי שנאמרה תרועה ביובל ובראש השנה שלשה פעמי' והעברת שופר תרועה בחדש השביעי שבתון זכרון תרועה יום תרועה יהיה לכם.ואמרינן התם שכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש שביעי אחת הן בין בראש השנה בין ביום הכפורים של יובל תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהם תקיעה ותרוע' ותקיעה ג"פ.

תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות ואין אנו יודעין היאך היא לפי שתרועה מתרגמינן יבבא ולשון יבבא מלשון ותיבב אם סיסרא ולא ידענו אם יבבא ענין יללא שאין בה הפסק כדרך שמילל אדם מתוך צערו ואו' או אוי אוי ג' פעמים במהירות בלא הפסק ועל דרך זה יש לנו לעשות ג' פעמים קר"ק לפי ששלש תרועות נאמרו בתורה וצריך להיות כלן שוות, או שמא יבבא הוא לשון אנחה כדרך שיאנח אדם פעם אחר פעם מתוך צערו ואומ' אוי אוי בהפסק ועל דרך זה יש לנו לעשות ג' פעמים קש"ק, או שמא לשון יבבא ר"ל אנחה ויללה בייחד כדרך הדואג שמתאנח תחלה ואח"כ מילל ועל דרך זה צריך לעשות ג' פעמים קשר"ק להוציא מן הספק. וא"ת נעשה ג"פ קשר"ק ויצאנו מידי הספק שהרי עשינו הכל אנחה ויללה. וי"ל אולי תרועה הוא לשון יללה בלבד ואין להפסיק בין תקיעה לתרועה ואם נתקע קשר"ק ג' שברים מפסיקין בין תקיעה ראשונה לתרועה ואם תרועה לשון אנחה בלבד הרי יש הפסק בין ג' שברים לתקיעה אחרונה.

שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כג' שברי' וכמו שאין להפסיק בתוך התרועה עצמה כך אין להפסיק בתוך השברים עצמן ואם הפסיק צריך לחזור ולעשות כל הג' שברים בלא הפסק ואם הוסיף בשברים עצמן יותר על שלש אין בכך כלום כמו שאין מקפידין על אריכות התרועה.

וכתב הרמב"ן שהג' שברים ותרועה של סימן קשר"ק צריכים להיות בנשימה אחת כי כלם כולל אותם לשון תרוע' ע"כ.

וכמו שעושין בסימן קשר"ק שברים קודם תרועה שמסתמא כל אדם בתחלה מתאנח ואחר כך מילל גם כן צריך לעשות סימן קש"ק שהוא על שם אנחה קודם לסימן קר"ק שהוא על שם יללה. ובסימן קשר"ק אם טעה ועשה תרועה קודם לשברים צריך לחזור ולעשות מתחלת קשר"ק פעם אחרת. וכן אם היה צריך לתקוע סימן קש"ק וטעה ועשה אחר השברי' תרועה צריך לחזור ולעשות מתחלת קש"ק פעם אחרת וכן הדין בסימן קר"ק.

אמ' ר' יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן. פירוש למה תוקעין מיושב וקודם מוסף וחוזרין ותוקעין על סדר ברכות דכיון שעיקרן נתקנו על סדר ברכות כדתנן העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני מתקיע וכו' אם כן למה מקדימין לתקוע מיושב כדי לערבב את השטן פירוש כדי שיתערבב מיד בתקיעה ראשונה שלפני התפלה ולא יקטרג בשעת התפלה. ויש מפרשים שמכח ראשונה מתערבב בשנייה והכי איתא בירושלמי שכשתוקעין פעם ראשונה בהיל ולא בהיל שנייה מזדעזע ובהיל ראשונה סבר קיימו מצות תקיעה שניה סבר שופר משיח הוא שנא' והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ומשום הכי בהיל שלא ישאר שום שטן בעולם שנ' בלע המות לנצח.

והצבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר ברכות ואע"פ שתקעו כשהן יושבין. כיצד אומ' אבות וגבורות וקדושת השם. ואומ' מלכיות ותוקע קשר"ק. ואומ' זכרונות ותוקע קש"ק. ואומ' שופרות ותוקע קר"ק. אבל היחיד בין ששמע על סדר ברכות בין שלא שמע יצא כדתנן א"ר יוחנן שמע ט' תקיעות בתשע שעות ביום יצא. ומן הדין היה כשתוקעין על סדר ברכות לתקוע על כל ברכה וברכה שלשה סימנין קשר"ק קש"ק קר"ק וכן לזכרונות וכן לשופרות להוציא מן הספק אלא הואיל שיצאנו מידי ספק בתקיעות שמיושב אין מטריחין על הצבור ודי לנו בסימן אחד על כל ברכה. וכן כת' הריא"ף. וכנגד שלשים תקיעות אלו שהם קשר"ק קש"ק קר"ק שלשה פעמים כל סימן תקנו עשרה פסוקים של מלכיות ועשרה של זכרונות ועשרה של שופרות שהם שלשים.

תנן התם יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. ומפרש הטעם בגמ' אמר רבא הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיע' שופר שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים והיינו טעמ' דלולב והיינו טעמיה דמגילה. ועוד תנן התם משחר' בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקם שיש שם ב"ד, אמ' ר' אלעזר כשהתקין רבן יוחנן בן זכאי לא התקין אלא ביבנה בלבד, אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד. פרש"י ב"ד של כ"ג. וכת' הרא"ש אמרו עליו על הרי"ף שהיה תוקע בראש השנה שחל להיות בשבת וכן משמע בהלכותיו שהביא ממרא דרב הונא ועם ב"ד, מאי ועם ב"ד בפני ב"ד לאפוקי שלא בפני ב"ד דלא ואין דרכו להביא אלא דבר הנוהג בזמן הזה ומפרש ב"ד לאו דוקא סנהדרין אלא ב"ד המופלג בדורו ע"כ. ונהגו עתה כי הסגן של ש"צ אומר בקול רם על סדר הברכות למלכיות ולזכרונות ולשופרות תקיעה בבית הוועד כלומר תקיעה היה לנו לתקוע אם היינו רשאין ובית הוועד הוא בית המקדש.

תנן העובר לפני התבה ביום טוב של ראש השנה השני במוסף מתקיע פי' המתפלל תפלת מוסף תוקע שהיה דרכם לשים שני חזנים אחד ליוצר ואחד למוסף. ובשעת ההלל פי' וביום שיש בו הלל הראשון מקרא את ההלל. ואמרינן בירושלמי א"ר יוחנן מפני מה מפני מעשה שאירע פעם אחת תקעו בראשונה והיו השונאים סוברים שמא עליהם היו הולכים עמדו עליהם והרגום ותקנו בתפלת המוספין ומגו דאינון חמיין להון דקרו ק"ש וקרו באוריתא ומצלו ותוקעין אינון אמרין בנימוסיהון אינון עסקין, ר' יהושע בן לוי בשם ר' אלכסנדראי שמע לה מן הדא שמעה ה' צדק זו ק"ש הקשיבה רנתי זה רנון תורה האזינה תפלתי זו תפלה בלא שפתי מרמה זה מוסף מה כתיב בתריה מלפניך משפטי יצא, אמר ר' יוחנן שנויה היא שמצות היו' במוסף. אמר ר' יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה מאי טעמא דלא איערבב שטן. אינו מדבר זה על ראש השנה שחל להיות בשבת שגזרו רז"ל שלא לתקוע משום שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים כי הם לא היו גוזרי' ומתקנין דבר שיש בו סכנה אלא ר"ל אם אירע להם אונס כגון שלא היה להם שופר או שלא היה להם תוקע או אונס שמד.

ואמרי' בפ"ק דר"ה אמ' ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני. כלומ' שכל א' וא' חייב לכוף נפשו ויכין לבו ויזמין עצמו לעשות רצון יוצרו ומעלה עליו כאלו עקד עצמו לפניו. ואומ' במדרש שבר"ה נעקד יצחק ע"ג המזבח ואותו היום שמעה שרה אמנו ותצחק ותיבב ותיליל ועל כן אמר הכתוב יום תרועה יהיה לכם ומתרג' יום יבבא כדי שיזכור לנו הקב"ה יללת שרה אמנו ויכפר לנו.

וכת' בעל המנהגות ונראה בעיני כי האדם צריך שייליל לפני בוראו יתעלה על עונותיו לכך צותה התורה לתקוע כעין יללה וגנוח ומלכות' דארעה כעין מלכותא דרקיעא כי המלך כשרוצה להלחם משמיע לעמו הכינו כל כלי המלחמה כי ביו' פלוני נצא להלחם כך צוה הקב"ה הכינו לכם מעשים טובים ותשובות שהם כתריס בפני הפורענות כי בעשור לחדש יהיה יום מלחמה שיליצו המלאכים אלה מפה ואלה מפה ועל כן צוה שלא יתעסקו במלאכה כי אם בתפלה ותחנונים ובתשובה להנצל מן הלוחמים לו במרום ושלא יאכל אדם ושלא ישתה להכניע יצרו הרע ושמעתי כי רז"ל אמרו בענין זה על מה שאמר הכתוב וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו כי עצום עושה דברי כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו נתן קולו ביום ראש השנה לפני יום הכפורים. כי גדול יום ה' ונורא מאד זה יום הכפורים ע"כ.

ואומ' במדרש תלים תקעו בחדש שופר אמ' ר' ברכיה בשם אבא שפרו מעשיכם וחדשו מעשיכם ומה שופר זה תוקע מזה ומוציא מזה כך כל קטיגורין שבעולם מקטרגין לפני אני שומע מזה ומוציא מזה.

כת' רבי' סעדיה מה שצונו הבורא יתברך לתקוע בשופר בראש השנה יש בזה עשרה ענינים. הענין הראשון מפני שהיום היתה תחלת הבריאה שבו ברא הקב"ה את העולם ומלך עליו וכן עושים המלכים בתחלת מלכותם שתוקעים לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום התחלת מלכותם וכן אנו ממליכין עלינו את הבורא ליום זה וכך אמר דוד בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. והענין השני כי יום ראש השנה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה ותוקעי' בו בשופר להכריז על ראשנו כמי שמזהיר ואומר כל הרוצה לשוב ישוב ואם לאו אל יקרא תגר על עצמו. וכן עושין המלכים מזהירין את העם תחלה בגזרותם וכל העובר אחר ההזהרה אין שומעין לו טענה. והענין השלישי להזכירנו מעמד הר סיני שנא' בו וקול שופר חזק מאד ונקבל על עצמנו מה שקבלו אבותינו על עצמם נעשה ונשמע. והענין הרביעי להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו בתקיעת שופר שנא' ושמע השומע את קול השופר ולא נזהר ותבא חרב ותקחהו דמו בראשו יהיה והוא נזהר נפשו מלט. והענין החמשי להזכירנו חרבן בית המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים כמו שנאמ' כי קול שופר שמעה נפשי תרועת מלחמה וכשאנו שומעים קול השופר נבקש מאת השם על בנין בית המקדש. והענין הששי להזכירנו עקידת יצחק שמסר נפשו לשמים וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו ויעלה זכרוננו לפניו לטובה. והענין השביעי כשנשמע תקיעת השופר נירא ונחרד ונשבר עצמנו לפני הבורא כי כך הוא טבע השופר מרעיד ומחריד כמו שנאמ' אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. והענין השמיני להזכיר יום הדין הגדול ולירא ממנו שנא' בו קרוב יום ה' הגדול קרוב ומהר מאד יום שופר ותרועה. והענין התשיעי להזכירנו קבוץ נדחה ישראל ולהתאוות אליו שנא' בו והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וכו'. והענין העשירי להזכירנו תחיית המתי ולהאמין בה שנאמר בה כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו.

ואומ' במדרש כל השנה השטן מקטרג על ישראל לפני הב"ה והב"ה דוחה אותו לראש השנה ליום הדין ובראש השנה בא השטן לקטרג מביא החמה להעיד על עונותיהם של ישראל והחמה מעידה והב"ה אומ' לו הרי עד אחד ואין עד אחד נאמן הבא עד ב' עמך והוא הולך להביא את הלבנה ואינו מוצא אותה שהיא נכסית שנא' תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו יום שהלבנה מתבקשת ואינה נמצאת שהיא מכוסה. ועוד תמצא בכסא בגימ' לבנה לרמוז שהיא מתכסה בו. ואמרינן בפסיקתא ר' ברכיה פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו וכל החדשים אינם נכסים אלא ליום חגינו והלא ניסן חדש ונכסה ויש לו חג חגו בפני עצמו אלא חדש ויש לו חג וחגו בן יומו ואי זה זה זה תשרי, תשרי כתי' על שם תשרי ותשבוק על חוביהון אימתי בחדש השביעי.

מוסף

ואחר שיגמור התקיעות מיושב אומר ש"צ אשרי העם יודעי תרועה וגו' בשמך יגילון כל היום וגו' כי תפארת עוזמו אתה וגו'. ואומ' אשרי יושבי ביתיך. ומחזיר הספרים למקומן ואומ' קדיש עד לעילא.

ומתפללין תפלת מוסף אומ' שלש ראשונות עם התוספת שמוסיפין בהם ואומ' אתה בחרתנו מפני חטאינו עד על ידי משה עבדך כמו שפירשנו הכל למעלה. ואומ' עלינו לשבח כלומ' חובה היא עלינו לשבח לאדון הכל על שם אדון כל הארץ. לתת גדולה על שם גדלו לה'. ליוצר בראשית לשון חכמים הוא על שם בראשית ברא אלקים. שלא עשנו כגויי הארצות לקח לשון זה לפי שלא מצאנו עשייה של הב"ה בשום אומה כי אם בישראל שנא' ישמח ישראל בעושיו וכתי' הוא עשך ויכוננך וכתי' כה אמ' ה' עשך וכתי' כי בועליך עושיך. ולא שמנו כמשפחות האדמה על שם ונברכו בך כל משפחות האדמה. שלא שם חלקנו כהם שנאמ' לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא ועוד כי חלקנו לשמור דברך שנא' חלקי ה' אמרתי לשמור דברך ולא כן חלקם. וגורלנו ככל המונם שנא' אתה תומיך גורלי ולא גורל האומות. שהם משתחוי' להבל וריק על שם הבל וריק יעזורו. ומתפללים אל אל לא יושיע פסוק הוא בישעיה. אבל אנו משתחוים לפני מלך מלכי המלכים הב"ה על שם בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו ועל שם אנת הוא מלכא מלך מלכייא. והמון העם קורין ואנו משתחוים ואינו נכון כדי שלא יהא כחוזר למעלה שאמר ומתפללים אל אל לא יושיע חלילה וחס. שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ פסוק הוא. ומושב יקרו בשמים ממעל על שם ה' בשמים הכין כסאו. ושכינת עוזו בגבהי מרומים שיש לו כסא למעלה ולקח לשון עוז עם מרומים על שם רומה ה' בעוזך ולקח לשון גבהי על שם ויגבה ה' צבאות במשפט. הוא אלקינו ואין עוד אחר על שם כי אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה. ולקח לשון ואין עוד אחר על שם אין עוד מלבדו ועל שם אנו ה' ואין עוד אלהים מבלעדי. אמת מלכנו על שם וה' אלקים אמת. ואפס זולתו על שם ואין עוד אפס אלהים.

אוחילה לאל על שם על כן אוחיל לו. אחלה פניו על שם חליתי פניך בכל לב. אשאלה ממנו מענה לשון על שם ומה' מענה לשון. ולקח לשון אשאלה ממנו על שם אחת שאלתי מאת ה'. אשר בקהל עם על שם בשרתי צדק בקהל רב. אשיר עוזו על שם ואני אשיר עוזך. אביעה רננות על שם תבענה שפתי תהלה. ואמר רננות על שם ושפתי רננות יהלל. פי' בעד מפעליו על שם כל פעל ה' למענהו. ונראה מתוך אוחילה שאין ליחיד לאומרו לפי שהוא רשות לשליח צבור שהרי אומר בו אשר בקהל עם אשיר עוזו.

על כן נקוה לך ה' אלוקינו על שם קוה קיותי ה' והוא חוזר למה שאמר למעלה שלא שם חלקנו כהם וכו' כלומר לפי שהשם קרבנו לעבודתו ובחר בנו יותר מכל האומות על כן אנו מקוים לישועתו. לראות מהרה בתפארת עוזך על שם כי תפארת עוזמו אתה כלו' שנזכה לראות פני השכינה ולראות בתפארת בית המקדש שכתוב בו ובית תפארתי אפאר. להעביר גלולים מן הארץ על שם והיה ביום ההוא נאם ה' צבאות אכרית את שמו' העצבי' מן הארץ ולא יזכרו עוד וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. והאלילים כרות יכרתון על שם והאלילים כליל יחלוף וכתי' בתריה ונשגב ה' לבדו ביום ההוא זהו שאמ' כאן לתקן עולם במלכות שדי כלומ' כיון שתכרת הטומאה מן העולם תחזור השכינה בכל העולם ואז יהיה העולם מתוקן. והזכיר כאן שם שדי ולא שם אחר על שם דאמרינן בתנחומא כשאמר משה ואמרו לי מה שמו מה אומ' אליהם אמ' לו הב"ה משה שמי אתה מבקש לידע לפי מעשי אני נקרא כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות וכשאני תולה חטאיו של אדם אני נקרא שדי וכשאני יושב במדת רחמים אני נקרא רחום. ולפי שבראש השנה תולה חטאת האדם עד יום הכפורים לראות אם ישוב אמר כאן שם שדי ובכאן הוא מדבר בענין הגאולה ואם לא היה תולה להם לראות אם ישובו לא היו נגאלין לעולם. וכל בני בשר יקראו בשמך על שם כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד וזהו לעתיד. להפנות אליך כל רשעי ארץ על שם ובאו עמים רבים וגוים עצומים לבקש את ה' צבאות ולחלות את פני ה'. יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון לפני ה' אלקינו יכרעו ויפולו ולכבוד שמך יקר יתנו כבר אמרנו למעלה שהיקר והכבוד תלויין זה בזה שנא' מאשר יקרת בעיני נכבדת. ויקבלו כולם את עול מלכותך לשון חכמים הוא שאמרו גבי ק"ש וצריך לקבל עליו עול מלכות שמים כלומ' להאמין בו ולא באחר ולעשות כל מצותיו. ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד על שם ה' ימלוך לעולם ועד. כי המלכות שלך היא כלומ' אתה דומה בעיני רשעי הגוים כאלו מלכו' העולם אינה שלך אבל כשתשפוך עליהם זעמך אז ידעו שהמלכות שלך היא. וזהו על שם שכתוב יבושו ויבהלו עדי עד ויחפרו ויאבדו וידעו כי אתה ה' שמך לבדך עליון על כל הארץ. ולעולמי עד תמלוך בכבוד כפל דברו כדי להסמיך אותו לפסוק ה' ימלוך.

ועתה מזכיר עשרה מלכיות. שלשה מלכיות מן התורה ה' ימלוך לעולם ועד ותרועת מלך בו ויהי בישורון מלך. ושלשה מן הכתובים ה' מלך גאות לבש ויבא מלך הכבוד. ושלשה מן הנביאים כה אמ' ה' מלך ישראל והיתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ. ומסיים העשירי בתורה שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד והוא נחשב כמו מלכות כי ענין הפסוק הוא קבלת עול מלכות שמים.

וכת' אבי העזרי שאם בא להוסיף במלכיות ובזכרונות ובשופרות הרשות בידו. וכן כת' הרא"ש. והטעם שמקדימין פסוקי הכתובים לנביאים מפני שדוד קדם לנביאים. וא"ת הא אמרי' בכל מקום תורה נביאים וכתובים. ויש לומר שזהו לענין קדושתן שחמורה קדושת הנביאים מהכתובי' לפי שהנביאים נאמרו ברוח נבואה והכתובים ברוח הקדש. אבל לענין הקדמתן הכתובים היו קודם והכי אמרינן בהדיא במסכת סופרים בכל מקום דברי נביאים קודמין לדברי קדושה חוץ מכאן שדברי קדושה קודמין לדברי נביאים. וא"ת למה אינו אומר בפסוקי הכתובים ועל ידי עבדיך הקדושים כמו שאומר בפסוקי הנביאים ועל ידי עבדיך הנביאים. וי"ל מפני שפסוקי הנביאים נאמרו בשליחות הנביאים לאמרם לישראל לפי' אמ' בהם ועל ידי עבדיך הנביאים אבל של כתובים לא נאמרו בשליחות אלא שנאמרו ברוח הקדש לפי' אמר בהם ובדברי קדשך כתוב לאמר. וא"ת למה אומ' במלכיות מיד אחר פסוקי הנביאים פסוק אחרון של תורה שאומ' ובתורתך ה' אלהינו כתו' לאמ' ובזכרונו' ובשופרו' אינו אומר אותו מיד אחר פסוקי הנביאים אלא אומ' בזכרונות אלקינו ואלקי אבותינו זכרנו בזכרון טוב וכו' וסמוך לחתימה אומר פסוק אחרון של תורה וכן בשופרות אומר אלקינו ואלקי אבותינו תקע בשופר גדול לחירותינו וכו' וסמוך לחתימה אומר פסוק אחרון של תורה. והטעם שאין עושין כן במלכיות מפני שבברכה של מלכיות אינו חותם בענין מלכיו' אלא בקדושת היום ולפיכך אומר פסוק אחרון של תורה בסוף המלכיות מיד לא להניחו עד סמוך לחתימה שאינה מענין המלכיות אבל בזכרונות ושופרות שחותם בענין זכרונות ושופרות מניחו עד סמוך לחתימה. ואמרינן בגמ' הני עשרה פסוקים כנגד מי כנגד עשרה הלולים שבמזמור הללויה הללו אל בקדשו, רב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות, ר' יוחנן אמ' כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם.

ואומר מלוך על כל העולם כלו בכבודך. והשיאנו ה' אלקינו וכבר פרשנום למעלה. היום הרת עולם על שם ורחמה הרת עולם כי בתשרי נברא העולם והיה הריונו כי ההריון יאמר גם על עת הלידה כמו הורה גבר. ואמרינן בראש השנה כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך כמאן כר' אליעזר דאמר בכ"ה באלול נברא העולם וביום ששי שהוא ראש השנה נברא אדם הראשון נמצא שהיום נגמר הריונו של עולם ולכך כל העולם נדון ביום זה. והיינו דאמרי' נמי בפסיקת' לעולם ה' דברך נצב בשמים ר' אליעזר אומר בכ"ה באלול נברא העולם ואתיא כמאן דתניא זה היום תחלת מעשיך, נמצאת אומ' ביום ראש השנה נברא אדם הראשון בשעה ראשונה עלה במחשבה, בב' נתיעץ עם מלאכי השרת, בשלישית כנס עפרו, ברביעית גבלו, בחמישית רקמו, בששית עשאו גולם, בשביעית זרק בו נשמה. בשמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעית נצטווה, בעשירי' סרח, באחת עשרה נדון, בשתים עשרה יצא בדימוס, אמ' הב"ה לאדם הראשון זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת לפני בדימוס כך עתידין בניך להיות עומדין לפני ביום זה ויוצאין בדימוס. ופירו' בדימוס חפשי מן העונות.

היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם על שם מלך במשפט יעמיד ארץ וכתי' למשפטיך עמדו היום. אם כבנים אם כעבדים כלומ' לא ידענו אם תדוננו על ענין שאנו בניך שנא' בנים אתם לה' אלקיכם או אם תדוננו על ענין שאנו עבדיך שנא' כי לי בני ישראל עבדים ואין דרך לרחם על העבד כבן. אם כבנים פי' אם זכינו שתדוננו כבנים רחמנו כרחם אב על בנים ואם לא זכינו שתדוננו כבנים אלא כעבדים הנה יש הרבה אדונים מרחמים על עבדיהם ועיני העבדים תלויות אל אדוניהם על שם שכתוב הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו' וכן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחננו. ותוציא לאור משפטינו קדוש על שם ומשפטי לאור יצא וכן ומשפטיך אור יצא.

אתה זוכר מעשה עולם כלומר מעשה בני אדם העושין כל השנה הם נזכרין היום במדת דין ובמדת רחמים לא באחת מהן בלבד. ושמא תאמר אינו נזכר עתה ליצורים שהיו משנבר' העולם ולא לדין שדנם ואם כן ידון עתה לאלו האחרי' בענין אחר לכך חזר ואמר ופוקד כל יצורי קדם כלו' שהוא נזכר גם כן לכל אחד מיצורי קדם ולדין שדן לכל אחד מהם וכאותו ענין הוא דן עתה שאין שכחה לפניו. לפניך נגלו כמתעלומות על שם כי הוא יודע תעלומות לב וכתי' הוא גלי עמיקתא ומסתרתא. והמון נסתרות שמבראשית על שם הנסתרות לה' אלקינו שאף כל הנסתר מששת ימי בראשית גלוי לפניו. והמון נסתרות מלשון אב המון גוים כלומר כלל הנסתרות. כי אין שכחה לפני כסא כבודך שנאמר ברית עולם לא תשכח ותנן וכל מעשיך בספר נכתבין ועד עתה לא דבר אלא על מה שעב' מבראשי'. ועד עכשיו ועתה חוזר ואומ' בהווה היום ואין נסתר מנגד עיניך והוא על שם אם אסק שמי' שם אתה ואציעה שאול הנך וכתיב ואם יסתרו מנגד עיני בקרקע הים וגו' וכן אמר דוד אשכנה באחרית ים גם שם ידך תנחני. אתה זוכר כל המפעל לפי שעד עתה לא דבר אלא על היצורים והם בני אדם לכך חזר לומר שגם זוכר את כל המפעל וזו היא האדמה ופעולותיה. וגם כל היצור לא נכחד ממך לפי שעד עתה לא דבר אלא על מה שהיה כבר לכך חזר לומ' שגם מי שהוא היום במעי אמו ולא יצא עדין לאויר העולם לא נכחד ממנו והוא על שם שכתוב לא נכחד עצמי ממך אשר עשיתי בסתר הרי ששבח להב"ה שהוא יודע עבר והווה ועתיד על דרך ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. ועתה מוסיף בשבחו ואומר אין צריך לומר שהוא גלוי לפניו מי שהוא היום במעי אמו כמו שאמרנו אלא אף העתידים להיות נוצרים עד סוף העולם ואינם היום במעי אשה הוא יודע הכל כי הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות על שם בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים וכתיב קורא הדורות מראש וכן וחדשות אני מגיד בטרם תצמחנה אשמיע אתכם. כי תביא חוק וזכרון הוא חוזר למה שלמעלה ממנו כלומ' אתה זוכר מעשי בני העולם כאשר תביאם למשפט. חוק על שם כי חוק לישראל הוא על יום ראש השנה נאמר וחוק הוא משפט שנאמר ומשפט לאלקי יעקב. וזכרון שהוא נזכר לעונותיהם. להפקד כל רוח על שם שכתוב בקום למשפט אלקים להושיע כל ענוי ארץ סלה וכתיב בתריה יבצור רוח נגידים נורא למלכי ארץ. ונפש על שם הנפש החוטאת היא תמות. להזכיר מעשים רבים והמון נסתרות לאין תכלית כלומר אע"פ שהבריות הם רבים ולכל בריה יש מעשים רבים הכל הוא פוקד וזוכר ואין דעתו מעורבת בהם. מראשית כזאת הודעת ומלפני' אותה גלית כלומר מתחלת העולם הודעת וגלית זה היום כי הוא יום הדין. זה היום תחלת מעשיך וגזירותיך שאתה גוזר בו על כל גויה וגויה די מחסורה ואנחנו עושין יום זה זכרון ליום ראשון שבו בראת העולם לפי שחוק הוא לישראל לתקוע בו בשופר כיון שהיום משפט לאלהי יעקב. משפט בלא ו"ו בתחלה ועתה מפרש מה הוא המשפט.

ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב אי זו לשלום אי זו לרעב אי זו לשובע והוא הדין שהבריות נפקדין ונזכרין לחיים ולמות. ובסדר רב עמרם ורבינו סעדיה כתוב ועל המדינות סמוך עם מה שלפניו בלא פירוד. מי לא נפקד כיום הזה כלומר היום הזה וכיוצא בו בכל שנה ושנה. כי זכר כל המעשים לפניך בא ואין מי שיוכל להמלט מלפני' כי הכל בא לפניך. מעשה האיש ודינו הראוי לו זהו ופקודתו מלשון ופקדתי בשבט פשעם. ועלילות על שם ונוקם על עלילותם. מצעדי גבר על שם מה' מצעדי גבר כוננו. מחשבות אדם על שם ה' יודע מחשבות אדם. ותחבולותיו על שם ותחבולות מרמה שהוא מכיר כל מעשיו הרעים. יצרי מעללי איש יצר טוב ויצר רע. אשרי איש שלא ישכחך לקח לשון זה כדי לגנות השוכחו שנאמר ותשכח אל מחוללך וישכח ישראל את עושהו. ובן אדם יתאמץ בך על שם ועל בן אימצת לך. ועל כן אשריהם כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולקח לשון דורשיו אצל אשרי על שם אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו. ולא תכלים לנצח כל החוסים בך על שם אל יכלמו בי מבקשיך וכתיב ולא תכלמו עד עולמי עד וכתיב ולא יאשמו כל החוסים בו. וגם את נח באהבה זכרת שנאמ' ויזכור אלקים את נח. ואמר באהבה על שם ונח מצא חן בעיני ה'. ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים. ישועה על שם אדם ובהמה תושיע ה' ורחמים על שם שכתוב גבי מי נח אמר מרחמך ה'. בהביאך את מי המבול וכו' שנא' ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר. והשחתה זו היא כנגד כי השחית כל בשר מדה כנגד מדה וזהו מפני רוע מעלליהם שהיו משחיתים את דרכם. על כן שהיה נח צדיק ביניהם בא זכרונו לפניך ה' אלקינו להרבות זרעו כעפרות תבל על שם פרו ורבו ומלאו את הארץ. ואמ' כעפרות על שם שאמר הב"ה לאברהם שהיה מבני בניו ושמתי את זרעך כעפר הארץ. ואמר עפרות תבל ולא עפר הארץ על שם שהיה שם בן נח צדיק וחם ויפת רשעים נמצאו רוב עפרות בניו מתובלים בקלון והוא מלשון תבל עשו כי על שם הזנות נקראת האדמה תבל. וצאצאיו כחול הים על שם ושמתי כחול זרעך וצאצאי מיעיך כמעותיו וכתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים.

ועתה מזכיר עשרה זכרונות. שלשה זכרונות מן התורה ויזכור אלקים את נח ויזכור אלקים את בריתו ואזכור את בריתי. ושלשה מן הכתובים זכר עשה לנפלאותיו יזכור לעולם בריתו ויזכור להם בריתו. ושלשה מן הנביאים זכרתי לך חסד נעורים זכור אזכרנו עוד וזכרתי אני את בריתי אותך.

ואומר יעלה ויבא ופירשנוהו למעלה.

אלקינו ואלקי אבותינו זכרנו בזכרון טוב מלפניך ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים על שם זכרנו ה' ברצון עמך ופקדנו בישועתך. ואמ' רחמי' על שם זכור רחמיך ה'. וזכרון ופקודה אחת היא בכאן. משמי שמי קדם על שם לרוכב בשמי שמי קדם. וזכור לנו ה' את הברית ואת החסד ואת השבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה. ברית שנאמ' ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמ' לזרעך נתתי את הארץ הזאת. חסד שנתינת הארץ לאברהם היתה בחסדו של מקום וזהו שכתו' חסד לאברהם אבל ביעקב כתי' תתן אמת ליעקב שנתינת הארץ ליעקוב היא באמת שכבר כרת ברית עם אברהם זקנו ליתנה לו. שבועה שנאמ' כי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית וגו'. וכבש רחמיו אע"פ שדרך האב לרחם על בנו. על כן צריך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך. כי נכמרו רחמיו מתרגמינן ארי אתעללו רחמוהי. והטעם שיהמו רחמיו על מדותיו והמדות הם מדות הקב"ה שהם מדה כנגד מדה אם עשה טובה מטיבין לו ואם עשה רעה מריעין לו ואנו מבקשים מלפניו שיהמו רחמיו על מדותיו וידיננו לכף זכות. וזהו שאומ' ותתנהג עם בניך במדת רחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין כל זה לשון חכמים הוא והוא שנוי בפ"ק דברכות. ובעבור שמך הגדול ישוב חרון אפך מעמך ומעירך ומנחלתך על שם שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. וקיים לנו ה' אלקינו את הדבר שהבטחתנו בתורתך על ידי משה עבדך כאמור וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים וגומר זהו זכרון עשירי לפי שצריך לסיים בתורה. כי זוכר כל הנשכחות אתה ואין שכחה לפני כסא כבודך וכו' פירוש הנשכחות מבני אדם הוא זוכרם ואמר זה עתה פעם אחרת כדי להסמיך מעין החתימה סמוך לחתימה. בא"י זוכר הברית זהו וזכרתי להם ברית ראשונים ואומ' היום הרת עולם ופירשנוהו למעלה.

אתה נגלית בענן כבודך על שם הנגלה נגליתי לבית עלי וכתיב ונגלה כבוד ה'. על עם קדשך לדבר עמהם על שם קדש ישראל לה'. מן השמים השמעתם קולך שנאמר מן השמים השמיעך את קולו. ונגלית עליהם בערפלי טוהר על שם ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים. ואמר תחלה ענן ואחר כך ערפל על שם ענן וערפל סביביו. ואמר טוהר על שם וכעצם השמים לטוהר. גם כל העולם כלו חל מלפניך על שם וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ובריות בראשית הם האילנות ושאר צמחים. חדדו ממך שנאמר וירקידם כמו עגל וכתיב קול ה' יחיל מדבר יחיל ה' מדבר קדש כי זה המזמור מדבר בעת מתן תורה שנאמ' בסוף המזמור ה' עוז לעמו יתן דהיינו התורה ואימתי חרדו ממך. בהגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצות על שם שכתו' ועל הר סיני ירדת ודברת עמהם משמים ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חוקים ומצות טובים. ותשמיעם את הוד קולך שנאמר כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים כאשר שמעת וגו'. ואמ' הוד על שם קול ה' בהדר. ודברות קדשך על דרך ישא מדברותך. מלהבות אש על שם קול ה' חוצב להבות אש. בקולות וברקים עליהם נגלית על שם ויהי קולות וברקים. ובקול שופר עליהם הופעת על שם וקול שופר חזק מאד ואמ' הופעת על שם הופיע מהר פארן. ועתה מזכיר עשרה שופרות. שלשה שופרות מן התורה וקול שופר חזק מאד ויהי קול השופר ואת קול השופר. ושלשה מן הכתובים ה' בקול שופר בחצוצרות וקול שופר תקעו בחדש שופר ואומר מזמור הללויה הללו אל בקדשו וגומ' מפני שיש בו עשרה הלולים והם כנגד עשרה מלכיות ועשרה זכרונות ועשרה שופרות. ושלשה מן הנביאים יתקע בשופר גדול וכתקוע שופר תשמעו וה' אלקים בשופר יתקע. ואומר אחרי כן ה' צבאות יגן עליהם פי' על יושבי תבל ושכני ארץ שהזכיר למעל' ועל שם שאמ' כאן וה' עליהם יראה וכתי' בתריה ה' צבאות יגן עליהם תקנו לאמרו כאן ומתוך שתקנו לבקש רחמים על העם השוכנים בשאר הארצות תקנו גם כן לבקש רחמים על הקהל. ואומר ה' צבאות יגן עליכם ואחר כך מכניס ש"צ עצמו בכלל הרחמים ואומר ה' צבאות יגן עלינו.

אלקינו ואלקי אבותינו תקע בשופר גדול לחירותינו על שם והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול לחרותינו. ושא נס לקבץ גליותינו על שם ונשא נס לגוים. ואמר גלויותינו על שם וגלות החל הזה. וקיים לנו ה' אלקינו את הדבר וכו' כאמור וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות וגומר. זהו שופר עשירי לפי שצריך לסיים בתורה. ויש לתמוה כי אינו כתוב שופר בזה הפסוק לכך היה מסיים הר' יונה ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם. והרמב"ן היה מסיים לא הביט און ביעקוב וגומ' אע"פ שכבר אמרו עם המלכיות הא אמרינן אם רצה אומרו עם המלכיות ועם השופרו'. והרא"ש כתב שאין לשנות ממטבע ברכות שנהגו ראשונים וכי היכי דתרועה בלא שופר מקרי שופר הוא הדין נמי תקיעה ומשום דכתי' חצוצרת בקרא לא גרע וכן משמע בירושלמי בפרקא בתרא דמכלתין שהיו משלימין בו בשפרות ע"כ. ובספרי דורש ותקעתם בחצוצרו' על עולותיכם הרי שופרות והיו לכם לזכרון הרי זכרנות לפני אלקיכם הרי מלכיות א"כ מה ראו רז"ל לומ' מלכיות תחלה ואח"כ זכרונות ושופרות אלא המליכיהו תחלה ואחר כך בקש מלפניו כדי שיזכר לך ובמה בשופר של חירות שנאמ' והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגומ'. הנה נתבאר שחצוצרות הוא שופר. כי שומע קול שופר אתה ואומ' וה' אלקים בשופר יתקע. ומאזין תרועה ואין דומה לך על שם והאזנת למצותיו. ואין דומה לך שיתעלה בתרועה על שם עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר. ברוך אתה ה' שומע קול תרועת עמו ישראל היום ברחמים אמ' לשון ברחמי' על שם שכתוב תקעו בחדש שופר וגו' וכתי' בתריה בצרה קראת ואחלצך. ואומר היום הרת עולם. ואומ' רצה ומודים וכתוב לחיים ושים שלום ובספר חיים.

וחוזר ש"צ התפלה כדי לתקוע על סדר הברכות דתנן מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע ג' פעמים פירוש שהתפלל תשעה ברכות ולא היה לו שופר ואחר כך נזדמן לו שופר. ודייקינן טעמא שלא היה לו שופר אבל יש לו שופר תוקע על סדר ברכות ומוקמינן לה דוקא בצבור אבל יחיד לא אפי' יש לו שופר.

ואחר שגומר ש"צ התפלה אומר קדיש תתקבל ונפטרין לבתיהם לשלום. ואוכלין ושותין ושמחי' ואין להתענו' כלל בר"ה. וכן כתב רבינו האיי וזה לשונו ולהתענו' בשני י"ט של ר"ה אנו רואים שיפה הוא שלא להתענות שכך אמרו פרנסי ישראל הראשונים לישראל בראש השנה לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים. וכן בשבת שובה אין אנו רואים שיתענה האדם שהרי תשעה באב שהוא תענית חמור לא רצו לקבעו בשבת אלא דחו אותו ואפי' להשלים בשבת תענית שהותחלה בערב שבת נסתפקו בכמה דורו' עד שנחתכה הלכ' מתענה ומשלים ואם להשלים בשבת כך היאך נאמ' שתענית נדבה שפיר דאמי הילכך לא תעשון כן. וכן כתב הר' יצחק בן גיאת ששאין להתענות דעשרת ימי תשובה איקרו ימי צום לא איקרו'. ובתשובת רב נחשון גאון (כתב) אוסר נמי להתענות בראש השנה והכי איתא בירושלמי דתעניות בהדיא בראש השנה מתריעין ולא מתענין.

למנחה אומר אשרי וסדר קדושה וקדיש עד לעילא ומתפללין כמו ביוצר. ואם חל בשבת כתב רב עמרם שאומ' צדקתך כמו בשבת דעלמא כיון שהוא יום הדין ואומרים צדקתך משום צדוק הדין ראוי לאומרו ביום הדין. [וכן] כת' רבינו האיי.

ליל שני מתפללין כמו בליל ראשון. ואם חל בשבת כתב אבי העזרי שאלתי לרבותי אם יש לומ' ותודיענו בליל שני של ראש השנה שאירע במוצאי שבת מפני שאומ' בו וחגיגת הרגל וראש השנה אינו חג. והשיבוני דאעפ"כ אומר ותודיענו כי היכי דאמרינן במוצאי י"ט בהבדלה בין יום השביעי לששת ימי המעשה דאמרינן סדר ההבדלות הוא מונה הכא נמי סדר התיקון הוא אומר.

ולענין זמן בליל שני כתב רש"י בתשובה רבותי אומרים שאין אומ' זמן אלא בראשון לפי שהן קדושה אחת וכיומא אריכתא דאמו מה שאין כן בשני ימים טובים של גליות שהם משום ספק ושתי קדושות הן ואומר זמן בשניהם אבל אני אומר שצריך לומר זמן בשניהם וכן נוהגין במקומנו ובכל המקומות שעברתי בהן ואין חלוק בין י"ט של ראש השנה לשאר ימים טובים של גליות אלא לענין ביצה ומחובר לאסור של זה בזה וטעמא דאף בזמן ב"ד פעמים שהיו עושין י"ט אע"פ שלא היה שם ספק דיום שני היה עיקר יום טוב והיו גומרין יום ראשון בקדושה שלא יזלזלו לשנה הבאה אבל לענין זמן ממה נפשך אי ספיקא הוא אומר זמן ואי אמנהגא דב"ד סמכינן שהיום נוהגין קדש ולמחר קדש אומ' זמן דהא מיום שני היו מונין תיקון המועדות והוא עיקר ראש השנה וצריך לומר בו זמן וכן הלכה עכ"ד. והגאונים כתבו שאין לומ' זמן בשני לא בקדוש ולא בשופר. וכן כתב רבינו יצחק ב"ר יהודה. אבל בעל העטור כתב כרש"י. וכן השיב רבינו משולם ב"ר קלונימוס. והרא"ש היה רגיל לקדש בליל שני של ראש השנה ביין חדש כדי להוציא עצמו מן הספק או היה מניח לפניו פרי חדש שעדיין לא ראהו ולא אכל ממנו והיה מברך שהחיינו אם היה חייב משום י"ט עולה לכאן ולכאן ואם לאו יהיה משום היין או הפרי בלבד וכן היה נוהג הרמ"ה.

יום שני מתפללין כמו ביום ראשון ותוקעין כמו בראשון. ולענין זמן ביום שני על השופר היא מחלוקת כמו בזמן ליל שני של ראש השנה בקדוש כמו שכתבנו למעל'. וכתב הר' יעקב בן הרא"ש שאם חל יום ראשון בשבת דלכוליה עלמא יש לומר זמן בשופר ביום שני כיון שלא תקעו בראשון.

וקורין בפרשת וירא אליו מן והאלקים נסה את אברהם עד סוף הסדר. ומפטיר קורא כמו אתמול. ומפטיר בירמיה מצא חן במדבר עד רחם ארחמנו נאם ה'. והטעם להפטרה זו מפני שכתוב בה ענין זכירת ישראל לטוב שנאמר זכור אזכרנו עוד וגומ'. ובמוצאי ראש השנה מכריז ש"צ לקהל לומ' בתפלה המלך הקדוש והמלך המשפט. ומבדילין בתפלה וכן על כוס כמו שמבדילין במוצאי שבת אלא שאין אומרים אליהו הנביא וגם אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים.

וגרסינן בירושלמי בפרקא קמא דשבת ר' חייא רבה מפקד לרב אי את יכיל למיכל כוליה שתא בטהרה אכול ואי לא אכול שבעה יומין בשתא. וכתב אבי העזרי קבלתי שאלו שבעה ימים הם שבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים וכתב הרא"ש על כן נהגו באשכנז אף אותם שאין נזהרין מפת של גוים כל השנה בעשרת ימי תשובה נזהרין.

יום הכיפורים

ערב יום כפור

ערב יום הכפורים נוהגין במקצת מקומות לשחוט תרנגול לכפרה. וכן כתוב בתשובות הגאונים וששאלתם שאנו רגילין לשחוט ערב יום הכפורים תרנגול ואין אנו יודעים מנהג זה למה אי משום תמורה מאי שנא תרנגול מבהמה וחיה האי ודאי קושיא היא אלא שיש בה שני טעמים אחד שהתרנגול מצוי בבית מכל בהמה וחיה ועוף ועוד יש במקומות עשירים שעושין תמורה אלים ועיקר בעלי קרנים דמות אילו של יצחק אבינו לפיכך לא דבר קבוע הוא, ועוד שמענו מחכמים הראשונים שאע"פ שבהמה דמיה יקרי' יותר מתרנגול אעפ"כ תרנגול מובחר לפי ששמו גבר כדאמרינן בברכות מאי קריאת הגבר אמ' רב קרא גברא, דבי ר' שילא אמרי קרא תרנגולא ותניא כוותיה דר' שילא היוצא קודם קריאת הגבר דמו בראשו, וכיון ששמו גבר תמורת גבר בגבר טפי מהני ומעלי.

וכך רגילין כאן אוחז שליח התרנגול ומניח ידו על ראשו ונוטלו ומניחו על ראש המתכפר ואומר זה תחת זה זה חלוף זה זה מחולל על זה. ומחזירו עליו פעם אחרת. ואומרים בני אדם יושבי חשך וצלמות אסירי עוני וברזל יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. נפש תחת נפש. ועושה כסדר הזה ארבעה פעמי'. ואחר כך מניח ידו על ראש התרנגול תבנית סמיכה וסמוך עליו ושוחטו לאלתר תכף לסמיכה שחיטה. ורגילין לתתו לעניים כדי שיהיה כפרה לנפשו. ומה שרגילין לזרוק את ראשו על הגג כדי ליתנם לעופות יש סמך לזה מההיא דפרק גיד הנשה רמי בר תמרי איקלע למערבא במעלי יומא דכפורי חזא דקא שדו כבדא וכולייתא אזל שקלינהו משום דהאידנא דהיתירא שכיח טפי.

ונהגו לטבול ערב יום הכפורים. וכתב רב עמרם טובל אדם בשעה שביעית או בשמינית ומתפלל מנחה. וכתב רבינו סעדיה בעלייתו מלטבול מברך על הטבילה. וכתב הרא"ש שאין דבריו נראין בזה שלא מצאנו בתלמוד רמז לטבילה זו ואינה לא יסוד נביאים ולא מנהג נביאים ולא עדיפא מערבה דאמרינן חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא ואי משום דא"ר יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל היינו לטהר את עצמו מכל טומאות ואף מטומאת מת ולהזות עליו שלישי ושביעי והאידנא אין לנו טהרה וכיון שאין בעלי קריאין טובלין כל השנה כלה אין חובה לטבילה זו ואין לברך עליה אלא שנהגו העולם לטהר עצמן מקרי ביום הכפורים וסמכו על מדרש של פרקי ר' אליעזר שנקיים כמלאכי השרת ביום הכפורים. וכתב ר' יהודאי וששאלתם הטובל לכבוד שבת או לכבוד יום טוב או לכבוד יום הכפורים צריך לברך או לא, כך שנו חכמים ז"ל מיום שחרב בית המקדש אין עלינו חובה לטבול מן התורה אלא לביאת מקדש עד שיתקיים וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וכיון שאין עלינו בזמן הזה חובה אם יטבול אסור לברך, אבל הנדה בזמן שהיא טובלת כדי שתהיה מותרת לבעלה צריכה לברך מפני שהוא חובה עליה. וכתב רבינו יהודה מפי ר"י המברך על הטבילה ערב יום הכפורים ברכה לבטלה היא. ובספר התשבץ כתוב וטבילה ביום הכפורים אינה צריכה אלא בשביל טהרה.

וצריך להתודות במנחה קודם סעודה המפסקת כדתניא מצות ודוי יום הכפורי' עם חשיכה אבל אמרו חכמים מתודה קודם אכילה שמא תטרף דעתו עליו מחמת הסעודה שלא יוכל להתודות אחר כך, והיכן אומרו יחיד אומרו אחר שגמר תפלתו קודם שעקר את רגליו ושליח צבור ביום הכפורים אומרו בתוך התפלה. ועיקר הודוי הוא אבל חטאנו אלא שנהגו לומר גם שאר דברים כגון מה נאמר לפניך ואתה יודע רזי עולם ועל חטא ועל חטאים ואלקי עד שלא נוצרתי.

ולענין חזרת שליח צבור את הודוי במנחה כתב אבי העזרי שאין לו להחזירו כיון שאינו יכול לאומרו באמצע התפלה כמו בשאר התפלות וגם כי לא נתקן במנחה אלא משום גזרה שמא יארע אונס וכן דעת ה"ר יצחק בן גיאת. ורבינו האיי כתב אין מנהג שיתודה שליח צבור במנחה אבל אם רצה להרויח בברכת המרבה לסלוח כגון ודוי אין מונעין אותו וכתב בתשובה אחרת יפה השיבו הראשונים על שאלתכם בודוי ערב יום הכפורים שלא לאומרו שליח צבור בברכ' סליחה שלא שמענו בבבל שאומ' שליח צבור ודוי בתפל' המנחה של ערב יום הכפורי' ולדבריכם שאתם צריכין לכך מפני שאין הצבור בקיאין צריכין אתם להודיעם כי כל אחד ואחד צריכים להתודות אחר תפלתו קודם שיאכל סעוד' המפסיק בה. אבל רב עמרם כתב שליח צבור אומר וידוי במנחה לאחר שיסיים תפלתו כדי להוציא את הרבים ידי חובתן ואחר כך אומר אבינו מלכנו וגו' ואומ' קדיש תתקבל. ונהגו בספרד שחוזר ש"צ התפלה וכשיגיע לברכת סלח לנו אומר סלח לנו אבינו כי חטאנו מחול לנו מלכנו על ידי רחמיך הרבים. ואומר אלקינו ואלקי אבותינו תבא לפניך תפלתינו ואומר הודוי ואחר כך אומ' מה נאמר לפניך יושב מרום, על חטא, על חטאים, סקילה שריפה עד מוחל וסולח וחותם כי אל טוב וסלח אתה בא"י חנון המרבה לסלוח. ואומ' ראה נא בעניינו וגומ' התפלה ואומר קדיש תתקבל.

כל נדרי

ערבית נכנסין לבית הכנסת ומוציא שליח צבור ספר תורה ואוחזו בידו ומברך שהחיינו דקיימא לן אומר זמן בראש השנה וביום הכפורים. וזמן אומרו אפי' בשוק אלא שתקנו לאומרו על הכוס היכא דאיכה כוס והכא אי איפשר לאומרו על הכוס דאי אמר זמן קבליה ליום הכפורים עליה ואיתסר ליה למשתי. ולא יהבינן ליה לינוקא דילמא אתי למסרך, פירוש יבא לשתות אף לאחר שיגדיל. וכתב אחד מן החכמים תמיה לי ביין קדוש דיום הכפורים אמאי גזרינן דילמ' אתי למסרך והנה אנו מאכילין את הקטן ולא גזרינן דילמא אתי למסרך כשהוא גדול שאנו מחנכין אותו כשהוא בן עשר שנים לשעות ואומרים לו דעד עתה שהיה קטן והיה סכנהאם יתענה אנו מאכילין אותו ועכשיו שהוא גדול אסור לאכול וכמו שאנו עושין באכילה נוכל לעשות ביין הקדוש. ותירץ דמשום הכי גזרו ביין הקדוש דילמ' אתי למסרך כיון שהקהל נותנין לו לשתות הקדוש והוא אינו מבקש לשתות דסבר מצוה היא זאת ואתי למסרך לכשיהיה גדול אבל כשאנו מאכילין אותו כשהוא מבקש לאכול או אפי' אינו מבקש מפני רעב שיש לו לא אתי למסרך שיאמר משום סכנה האכילוני והשקוני ולא גזרינן דילמא אתי למסרך. עוד יש לומר כי יין הקדוש שהוא בכניסת הלילה ועדיין אינו צמא לשתות אם ישתה אתי למסרך אבל כשמאכילין אותו בחצי היום כשהוא רעב וצמא לא אתי למסרך דמידע ידעי כי מפני חשש הסכנה האכילוהו.

וכתב רב עמרם מנהג שלנו אחר שאוכלין ושותים חוזרין לבית הכנסת להתפלל תפלת ערבית וכיון שעומד שליח צבור לפרוס על שמע מברך שהחיינו ואחר כך מתחיל והוא רחום וכל כך למה שמא יש אחד מישראל שלא בירך אבל אם תלמיד חכם רוצה לברך בפני עצמו כשהולך מבית הכנסת הרשות בידו שזמן אומרו אפי' בשוק. וכן כתב רב פלטוי ורב נטרונאי. אבל רבינו סעדיה ורבינו האיי כתבו שצריך לברך שהחיינו אחר תפלת ערבית בין ביחיד בין בצבור. וה"ר יצחק בן גיאת כתב אנו נהגנו כרב נטרונאי. וכן אנו נוהגין עתה באלו הארצות.

ואומר כל נדרי ואיסרי וכו' די נדרנא ודי חרמנא ודי אשתבענא ודי אסרנא על נפשנא מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים זה שבא כלהון אי חרטנא בהון וכו'. שמתכוונים להתיר הנדרים והשבועות והחרמות אולי עברו עליהם וכדי להנצל מן העונש.

והוקשה לרבינו תם מה מועיל להתיר על מה שעברו כבר והנהיג לומ' מיום הכפורים זה עד יום הכפורים הבא עלינו לטובה. וגם הנהיג לומ' דנדירנא ודמשתבענא כי אמ' שפשט זה המנהג מדתנן בנדרים הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור בזו השנה יהיו בטלים והוא שלא יזכר לתנאו בשעת הנדר שאם הוא זוכר לתנאו ואפי' הכי נודר הרי מבטל התנאי והנדר קיים אבל כשאינו זוכר לתנאו אז מועיל התנאי' ולכך צריך לומר כלהון אי חרטנא בהון כלומ' אם אשכח ואדור מעתה אני מתחרט עליהם ומתנה שיהיו בטלים. ומיהו ביטול זה אינו מועיל אלא לנדרי עצמו ושבוע' שישבע מעצמו אבל נדר שחבירו מדירו ושבועה שחבירו או ב"ד או הקהל משביעין אותו אין מועיל להם ביטול. וכתב הרא"ש ומיהו נראה כמנהג קדמונים דכל לשון כל נדרי מוכח שנתקן על הנדרים שעברו עליהם בשנה שעברה ומתירין אותם כדי לינצל מן העונש ולכך אומר אותו שלשה פעמים ואומר ונסלח לכל עדת בני ישראל וגומ' כי צריכים כפרה לאותם שעברו. וכן כת' רבינו סעדיה שנתקן על הנדרים שעברו עליהם בשנה שעברה. וכתב עוד דכי תקון רבנן לומר כל נדרי לעדה ששגגה ואסרה איסר על נפשה בשבועה בבית הכנסת כגון נדרי שגגות ואונסין ושגגת צבור כמו שנאמ' ונסלח לכל עדת בני ישראל אבל מי שנשבע כל השנה לבטל שבועתו ולהתירה לא. ובסדר רב עמרם ישנו. ונוהגין לאומרו קודם ברכו משום דאמרינן בשלהי שבת ובמסכת נדרים דאין נשאלין לנדרים בשבת אלא לצורך השבת. אבל רב נטרונאי כתב אין נוהגין לא בשתי ישיבות ולא בבבל להתיר נדרים לא בראש השנה ולא ביום הכפורים אך שמענו שיש מקומות שאומרים כל נדרי אבל אנו לא ראינו ולא שמענו מרבותינו וכל שכן נדרים ושבועות שעברו כבר שאין מתירין ואין מורין לאלתר להתיר דמה מועלת התרה למי שמתנה אחר נדרו שיהא בטל הילכך אין אנו סוברין ולא נוהגין לעושת כן. וכן כתב רבינו האיי אין אנו מתירין נדרים לא בראש השנה ולא ביום הכפורים ולא שמענו מרבותינו שהיו עושין זה כל עיקר ואתם החמירו כמותינו ואל תשנו ממנהג הישיבות ע"כ. וכבר פשט המנהג בכל המקומות לאומרו. וכתב ה"ר מאיר מרוטנבורק שאין לומר יהא רעוא דיהון שביתין ושביקין אלא יהון שביתין וכו' וכן אין לומר ככתוב בתורת משה עבדך ונסלח לכל עדת אלא ונסלח וגומ' בלבד וכן הוא גורס הרא"ש.

סדר ודוי

ולאחר שאומר כל נדרי מחזיר ספר תורה למקומו. וקורין קריאת שמע בברכותיה וחותמין ופרוש עלינו וכו' ואומר שליח צבור קדיש עד לעילא. ומתפללין שלשה ראשונות כמו בראש השנה ואומר אתה בחרתנו וכו'. ואומר ותתן לנו ה' אלקינו באהבה את יום הכפורים הזה את יום סליחת העון הזה על שם וסלחת לעונינו ולחטאתינו. ואין לומ' את יום טוב מקרא קדש אלא את יום מקרא קדש הזה כי אינו יום טוב. למחילה לשון חכמים הוא ולסליחה על שם סלח נא לעון העם הזה. ולכפרה על שם כפר לעמך ישראל אשר פדית. ולמחול בו את כל עונותינו באהבה מקרא קדש וכו' שנאמר יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם.

אלקינו ואלקי אבותינו מחול לעונותינו, מחילה לשון חכמים הוא ועוד על שם דאמרינן בספרי ותשכח אל מחוללך האל המוחל לך על כל עונותיך. ביום הכפורים הזה מחה על שם מחיתי כעב פשעיך. והעבר פשעינו על שם ועובר על פשע. מנגד עיניך על שם ואם יסתרו מנגד עיני כאמור אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך וכו'. ואומר אלקינו ואלקי אבותינו יעלה ויבא ואומ' בו ביום הכפורים זה ביום סליחת העון זה ביום מקרא קדש הזה.

ואחר כך אומר אלקינו ואלקי אבותינו מלוך על כל הועלם כלו בכבודך. וכתב אבן הירחי מנהג בצרפת שאין אומרים מלוך אך אומרי' יעלה ויבא, ורב עמרם כתב שאין אומר לא זה ולא זה, אבל בספרד ובפרובינצא אומרים את שניהם, וכך יראה לי דהא אמרינן בראש השנה שלכך אין אנו אומרים הלל ביום הכפורים מפני שהב"ה יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו ואין בדין לומר שירה, ועוד אמרינן התם בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה, אם כן מלך העולם יושב על כסא המלוכה למשפט לשפוט ולדון את בריותיו וראוי לומר מלוך ע"כ. ואומר והשיאנו עד ודברך אמת וקיים לעד. וחותם בא"י מוחל וסולח לעונות עמו ישראל מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים. ואומ' שלשה אחרונות כמו של ראש השנה עד המברך את עמו ישראל בשלום אמן.

ואחר כך אומר אלקינו ואלקי אבותינו תבא לפניך תפלתינו ואל תתעלם מתחנתינו. שני פסוקים הם האחד תבא לפניך תפלתי והשני האזינה אלהים תפלתי ואל תתעלם מתחנתי. שאין אנו עזי פנים על שם והבנים עזי פנים וכתיב העז איש רשע בפניו. וקשי עורף על שם כי עם קשה עורף הוא. לומר לפניך ה' אלקינו צדיקים אנחנו ולא חטאנו, על שם צדקה נפשה משובה ישראל.

אבל חטאנו. אע"פ שנתקן וידוי זה על סדר האלפא ביתא אמר תחלה חטאנו קודם לשאר ודויין כדאמרי' בתנחומ' ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו, כיון שאמרו חטאנו מיד נתרצה להם. ואומר במקום אחר שכל מי שחטא ואומר חטאתי אין רשות למלאך ליגע בו. יש מפרשים אבל שמשמעו אלא חטאנו ויש מפרשים כמו אבל אשמים אנחנו כלומר באמת חטאנו. אנחנו ואבותינו על שם ומתודה על חטאת בני ישראל אשר חטאנו לך אני ובית אבי חטאנו ועל שם ויתודו על חטאתיהם ועונות אבותיהם וכתיב כי לה' חטאנו אנחנו ואבותינו. אשמנו על שם ואשמתינו גדלה עד לשמים. בגדנו על שם כי בגדנו בך וכתיב בוגדה יהודה. גזלנו על שם גזל אח. דברנו דופי על שם כי דברנו בה' ובך וכתיב בבן אמך תתן דופי. ודופי הוא דבר גנאי כדי לראות את חבירו ממקום שיש לו תועלת ממנו והוא מלשון יהדפנו. והחכם ר' יוסף קמחי ז"ל פירשו מורכב משתי מלות דו פי ודו הוא שנים בארמית, טב למתב טן דו, דו פרצופין וכן בלעז דו שנים, ופירוש המלה שתי פיות ידבר אחד בפניו ואחד שלא בפניו. העוינו והרשענו שניהם יחד בעזרא. זדנו על שם גם מזדים חשוך עבדך. חמסנו על שם כי ראיתי חמס וריב בעיר וכן חמסו תורתי. טפלנו שקר על שם טפלו עלי שקר זדים וכן הטחים טפל. יעצנו רע על שם אך משאתו יעצו להדיח. כזבנו על שם ירצו כזב. לצנו על שם ועתה אל תתלוצצו. מרדנו על שם שולח אני אותך אל בני ישראל אל גוים המורדים אשר מרדו בי. נאצנו על שם ואת קדוש ישראל נאצו. סררנו על שם כי כפרה סוררה סרר ישראל וכן דור סורר ומורה. עוינו על שם בקרבה רוח עועים. פשענו על שם המה ואבותם פשעו בי. צררנו לא נמצא כתוב כן גבי ישראל אלא והאבדת כל צוררי נפשי שהיה אומר זה על רשעי ישראל שהיו מתגרין בו. קשינו על שם כי עם קשה עורף הוא וכתיב ויקשו את ערפם. רשענו על שם והיו כל זדים וכל עושי רשעה שהוא מדבר ברשעי ישראל. שחתנו על שם כי שחת עמך. תעבנו על שם המתעבים משפט. תעינו על שם אנשי תועי לבב הם. תעתענו על שם ומתעתעים בנביאיו. סרנו ממצותיך וממשפטיך על שם ולא שמעו למצותיך ובמשפטיך חטאו בם. ולא שוה לנו כלומ' ולא עלתה בידינו הצלחה באותו מרד על שם חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי. ואתה צדיק על כל הבא עלינו וגומ' פסוק הוא.

מה נאמר לפניך על שם מה נאמ' אלקינו אחרי זאת כי עזבנו מצותיך. יושב מרום שנאמ' שוכן מרום ואמר יושב על שם ישבת לכסא שופט צדק רמז שיעשה לנו צדק במשפטו. מה נספר לפניך שוכן שחקים לפי שהניח שוכן שנכתב אצל מרום חזר ואמרו אצל שחקים ולקח לשון מה נספר על שם מי יספר שחקים בחכמה. הלא הנסתרות והנגלות אתה יודע על שם הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם וכל שכן לה' אלקינו שהם ידועים ונגלים.

אתה יודע רזי עולם על שם וגלי רזיא הודעך מה די להויא. ותעלומות סתרי על שם כי הוא יודע תעלומות לב. ולקח סתרי כל חי לרמוז שעל כן יודע הכל לפי שבידו נפש כל חי. אתה חופש כל חדרי בטן על שם נר אלקים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. רואה כליות ולב פסוק הוא. אין כל דבר נעלם ממך כיון שאתה רואה כליות ולב וזו היא המחשבה כי הלב חושב והכליות יועצות. ואין נסתר מנגד עיניך כיון שאתה חופש כל חדרי בטן וכיון שהכל לפניך.

יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתמחול לנו על כל חטאתינו ותכפר לנו על כל עונותינו ותמחול ותסלח לכל פשעינו. והמון העם אומרים שתמחול לנו על כל עונותינו ותכפר לנו על כל פשעינו ותמחול ותסלח לכל חטאתינו. ואיפשר שהטעם לדבריהם כדי להסמיך לכל חטאתינו לעל חטא. ולא יתכן דגרסי' ביומא בפרק אמר להם הממונה ת"ר כיצד מתודה אומר עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי וכן בדוד הוא אומר חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו וכן בשלמה הוא אומר חטאנו עוינו והרשענו וכן בדניאל הוא אומ' חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו אלא מהו שאמ' משה נושא עון ופשע וחטאה, אמ' משה לפני הב"ה בשעה שישראל חוטאים לפניך ועושים תשובה עשה להם זדונות כשגגות. פירוש ובשעיר המשתלח נמי הכי קאמ' והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם שיהו ככל חטאתם. ופסק רבינו סעדיה והר' יצחק בן גיאת ובעל העטור כר' מאיר. אבל בעל הלכות גדולות ורב פלטוי והריא"ף ור"ח פסקו כחכמים. ובתורת כהנים תני כחכמים וכן נוהגין העולם. הנה נתבאר שצריך להקדים חטא לעון ועון לפשע.

יש סדורים שכתוב בהם על חטא על סדר האלפא ביתא ומפרט בו החטאים ונכון הוא. וכן כתב רב עמרם והרמב"ם ז"ל והרב רבינו יונה שצריך לפרט את החטא. וזהו נוסחו על חטא שחטאנו לפניך באונס שאנסוהו גוים לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה ואם לאו יהרגוהו שיעבור ואל יהרג שנאמר במצות עשה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים שיהרג ואל יעבור. בבלי דעת כמו שנאמר אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שונא לו מתמול שלשום. בגלוי על שם והנגלות לנו ולבנינו. בדעת ובמרמה שחטא מדעתו או רמה את חבירו. בהרהור הלב לשון חכמים הוא ואמרו חכמים ז"ל הרהורי עבירה קשין מעבירה. בוידוי פה כגון ששאלוהו אם חטא ואמר כן חטאתי. בזדון מלשון שקר זדים. בחוזק יד כגון שנתחזק על חבירו וחטא לו. בטומאת שפתים על שם כי איש טמא שפתים אנכי וזהו נבלות הפה. ביצר הרע שהסיתו לדבר עבירה. ביודעים כמו שנאמר או הודע אליו חטאתו. בלא יודעים כמו שנאמר והוא לא ידע ואשם. בכחש ובכזב כמו שנאמר וכחש בעמיתו בפקדון ועל שם ובלשונם יכזבו לו. בלשון הרע על שם לשון מדברת גדולו'. במראית העין כגון שראה בעיניו דבר ערוה וחמד אותה וזהו שכתו' ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניהם אשר אתם זונים אחריהם. בנשך ובתרבית כמו שנאמר אל תקח מאתי נשך ותרבית. בשיח שפתותנו כגון שדבר רעה על חברו והוא על שם ישיחו כי יושבי שער. בסתר על שם אתה עשית בסתר ועל שם במסתרים יהרוג נקי. בעינים רמות על שם עינים רמות לשון שקר. בפתחון פה כלומר ברוב דברים וזהו שכתוב ברוב דברים לא יחדל פשע. בצעדי רגלים על שם רגלים ממהרות לרוץ לרעה. בקפיצת יד על שם ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. ברצון שחטא ברצונו בלא שום אונס בשגגה על שם נעשתה בשגגה. בתמהון לב שחטא בתמהון לבעל שם ובתמהון לבב.

על חטאים שאנו חייבים עליהם אשם שנאמר זאת תורת האשם. קרבן זה קרבן עולה שהיא מכפרת על הרהורי הלב כמו שנאמר והועלה על רוחכם. חטאת שנאמ' זאת תורת החטאת. מיתה בידי שמים כגון זר שאכל תרומה שנאמר בה ומתו בו כי יכללוהו. כרת כגון מי שנאמר בו ונכרתה הנפש ההיא. מלקות ארבעים והם כל לאוין שבתורה. והסימן לאלו כדי שלא יטעה האדם להקדים אחד מהם לחבירו אקח מכם. על חטאים שאנו חייבין עליהם ארבע מיתות בית דין והם סקילה שריפה הרג וחנק יש שקורין החית בקמץ ויש שקורין אותה בסגול והוא הנכון שהוא על משקל הרג וכן שמעתי שהיה קורא הרא"ש. ובסדר רב עמרם ורבינו סעדיה כתוב סקילה שריפה סמוך עם מה שלפניו בלא פירוד. על מצות עשה ועל מצות לא תעשה בין שיש בה קום עשה הוא חוזר על מצות עשה ובין שאין בה קום עשה הוא חוזר על מצות לא תעשה. בין שגלויים לנו ובין שאינן גלויים לנו על שם והנגלות לנו ולבנינו עד עולם. את שגלויים לנו כבר אמרנום לפניך ה' אלקינו שעד עתה פירטנו הגלויות לנו. ואת שאינם גלויים לנו הכל גלוי וצפוי לפניך ה' אלקינו וחטאנו על כלם כמו שנאמר הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם. כך קורין המון העם ולא יתכן כי הכתו' לא בא להורות שאנו חוטאים על כלם אלא בא להורות שהכל גלוי לפניו. והנכון שלא לומר וחטאנו על כלם אלא הכל גלוי וצפוי לפניך ה' אלקינו כמו שנא' הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם. וכן כתב הר' מאיר מרוטנבורק שאין נכון לאומרו וגם רב עמרם ורבינו סעדיה לא כתבוהו.

כי אתה סולחן לישראל על שם כי אתה ה' טוב וסלח. ומוחלן לשבטי ישורון לקח לשון לשבטי ישורון לרמוז עלותם לרגל לירושלם להתכפר ולהתפלל על שם ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה' ויש לנו ללמוד מן השבטים שהיו מניחין בתיהם ובאי' ממרחק לירושלם להתכפ' בקרבנותיהם כל שכן אנחנו שאין אנו זזים ממקומנו שיש לנו להודות לשם ה' ולבקש מחילה וסליחה. ומבלעדיך אין לנו מוחל וסולח על שם ומבלעדי אין אלקים. ויש אומרים ומבלעדיך אין לנו מוחל וסולח אלא אתה. וכתב רבינו סעדיה המוסיף אלא אתה אחר שאומר ומבלעדיך טועה הוא. וכבר ביארנו למעלה בסוף תפלת שמונה עשרה שהחותם כאן בא"י המלך הסלחן שהוא טועה ועוד אם כן הוו להו שמונה ברכות בתפלה ואנן שבע תנן בלבד.

אלהי עד שלא נוצרתי פירוש קודם שלא נוצרתי. איני כדאי לא הייתי חשוב והגון להיות נוצר. ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי כי מה אני ומה חשיבותי. עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי שאני עפר. הרי אני לפניך ה' אלקי ככלי מלא בושה וכלימה. יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שלא אחטא כלומ' לסייעני שלא אחטא על דרך מאמרם ז"ל בא ליטהר מסייעין אותו. ומה שחטאתי לפניך מרוק ברחמיך הרבים מרוק ענין שטיפה והדחה כמו מורק ושוטף במים כלומר הפרע ממני אך ברחמים. ובקשה זו היא שנויה בברכות בסוף פר' היה קורא בתורה.

ואומ' שליח צבור קדיש ומתחיל בסליחות ותחנונים ופזמונים ווידויים ווידוי גדול בכללם כמו שאומר באשמורות. ואחר כך אומ' מה נאמר לפניך יושב מרום, על חטא, על חטאים, סקילה שריפה הרג וחנק עד מוחל וסולח.

ואומר אדיר ונאור על שם נאור אתה אדיר. בורא דוק על שם הנוטה כדוק שמים וכנה השמים בלשון דוק שר"ל קרום מפני שהם עשויים כקרום וכן בלשון חכמים ז"ל בדוקין שבעין. וחלד הוא כנוי לארץ על שם האזינו כל יושבי חלד. גולה עמוקות על שם מגלה עמוקות מני חשך ויוציא לאור צלמות. דובר צדקות על שם אני מדבר בצדקה רב להושיע. הדור בלבוש על שם זה הדור בלבושו. ואין זולתו על שם אין עוד מלבדו. זוכר הברית על שם ואזכור את בריתי. חונן שארית על שם אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף. טהור עינים. פירוש זך המראה. טהור מלשון וכעצם השמים לטוהר. עינים מלשון ועינו כעין הבדולח וכן וארא כעין חשמל. יושב שמים על שם יושב בשמים ישחק. קרוב לקוראיו רחום וחנון על שם קרוב ה' לכל קוראיו. רחום וחנון פסוק הוא. ככתוב על יד נביאך מי אל כמוך וכו'.

ואחר כך אומר ויעבור ואומר קדיש שלם. ואם חל בשבת אומר ויכולו וברת מגן אבות בדברו כמו בשאר שבתות. וחותם בשל שבת בלבד ואינו מזכיר של יום הכפורים וכבר כתבנו הטעם בתפלת ליל שבת. ואומ' קדיש ואחר כך סליחות ותחנונים. ואחר כך אומ' קדיש שלם ומתחיל לקרות מהתלים מן אשרי האיש עד לבטח תושיבני. ויש שקורין עד סוף מזמור אדוני אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ ואחר כך אומר קדיש יהא שלמא רבה.

תפילות יום הכפורים

ולענין נטילת ידים שחרית של יום הכפורים ותשע' באב יש מחלוקת בין המפרשים. הרמב"ם ז"ל כתב שאין נוטלין וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל. והתוספות כתבו שנוטלין וכן כתב רבינו תם דהוי כמי שידיו מלוכלכות בטיט ובצואה שמותר וקיימ' לן שאפילו היה גופו מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש. וכן נראה מהירושלמי. וכן כל היום שעשה צרכיו או הטיל מים ושפשף בידו ניצוצות נוטל ידיו להתפלל. וכן כתב ה"ר יצחק בן גיאת. וכתב עוד שאם היה לכלוך על פניו או לפלוף על גבי עיניו שמותר להעבירו במים. וגאון כתב שאם היה רגיל להעביר לפלוף מעיניו במים בשחרית כל השנה שהוא אסטניס מעבירו כמו כן ביום הכפורים דהוי כמלוכלך בטיט ובצואה אבל לא אדם אחר. וההיא דאמרינן שורה אדם מפה במים בערב יום הכפורים ועושה אותה כמין כלים נגובים כלומר שעושה אותם מעט לחים לא שנתיבשו הרבה ולמחר ביום הכפורים מעבירה על גבי עיניו ואינה ליטול ידיו שחרית כמו שטועין בני אדם אלא מעבירה על גבי עיניו להצטונן בה ואינו חושש. וכן כתב בעל העטור דשחרית נוטל ידיו כדרכו ואינו חושש ומברך על נטילת ידים אבל פניו אסור. ויש אומרים שאין לברך ביום הכפורים ובתשעה באב על נטילת ידים ולא שעשה לי כל צרכי מפני שאסור בנעילת סנדל וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ורוב המפרשים הסכימו שמברך וכן כתב הרא"ש ז"ל דכיון דבידו וברשותו הם לעולם כגון מפני סכנת עקרב מותר יכול לברך כסדר כל השנה כלה ולאו דוקא כי סיים מסניה כי היכי דכי לא שמע קול תרנגול מברך מפני שבידו היה.

שחרית נכנסין לבית הכנסת ומסדרין הברכות וקורין הזמרות כמו בשבת. ומוסיפין אחר יושב בסתר עליון שנים עשר מזמורים יש מהם מענין היום ויש מהם בעבור שהם מזמורים של בקשה ותחנונים הצריכין ליום ואלו הם תפלה לדוד שמעה ה' צדק, לדוד אליך ה' נפשי אשא, לדוד משכיל אשרי נשוי פשע, למנצח מזמור לדוד בבא אליו נתן הנביא, למנצח מזמור לדוד שיר לך דומיה תהלה, למנצח לבני קרח מזמור רצית ה' ארצך, תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני, לדוד ברכי נפשי את ה', ברכי נפשי את ה', ואומר הללויה הללו את שם ה', ומזמור שירו לה' שיר חדש, ואומר שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, שיר המעלות אליך נשאתי את עיני, שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי, שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו, שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה', ואומר הודו לה' כי טוב וברוך שאמר וגו' הזמירות.

וקורין קרית שמע בברכותיה ומתפללין שבע ברכות כמו של ערבית. כתו' בתשובת הגאונים מנהג של ישיבה לומ' בשחרי' שבעה פעמים ויעבור ובמוסף שבעה ובמנחה ששה ובנעילה ששה. ואבי העזרי כת' קבלתי שבתפלת יוצר י"ל שלש עשרה פעמים ויעבור כנגד שלש עשרה מדות. ורב נטרונאי כתב מנהג של ישיבות בשחרית אומר שבעה סליחות ובמוסף אומר חמשה ובמנחה שלשה ואם יש פנאי אומר חמשה.

וחוזר ש"צ התפלה. וכתב רב עמרם ויורד שליח צבור ואומר במגן ומחיה ובהמלך הקדוש דברי רצוי וסליחה ולא דבר קצוב הוא ולא חובה אלא שבח והודאה והזכרת זכות אבות ומה שירצו או להרבות או למעט ולפנינו אין אומר אלא דבר מועט בשלש ראשונות אבל סליחות ורחמים חובת היום הן.

ואומר אתה בחרתנו, מחול לעונותינו עד לפני ה' תטהרו. ואומר הוידוי וגרסינן ביומא אמר רב המדוראי הוה קאימנא קמיה דשמואל והוה יתיב וכד מטי שליחא דצבורא למימר אבל חטאנו קם אכרעיה וכו' וכת' גאון דמיהא שמעינן שכל העם צריכין לעמוד כשיאמ' שליח צבור אבל חטאנו אע"פ שכל אחד וא' התודה בתפלתו. ואחר כך אומר מה נאמר לפניך יושב מרום, על חטא, על חטאים, סקילה שריפה עד מוחל וסולח. ואומר אדיר ונאור. ואחר כך אומר יעלה ויבא, מלוך על כל העולם, והשיאנו, רצה ומודים וברכת כהנים ושים שלום ואומר ואתם הדבקים.

ומוציא שליח צבור שני ספרים באחד קורין ששה מראש פרשת אחרי מות עד ויעש כאשר צוה ה' את משה. ואם חל בשבת קורין בו שבעה. ובשני קורא המפטיר קרבנות המוספין בפרשת פנחס מן ובעשור לחדש השביעי עד סוף פיסקא. ומפטיר בישעיה ואמר סולו סולו עד כי פי ה' דבר. ומחזיר הספרים למקומם ואומר קדיש עד לעיל'.

ומתפללין תפלת מוסף שלש ראשונות, אתה בחרתנו, מפני חטאינו, עלינו לשבח, אוחילה, מחול לעונותינו, יעלה ויבא, מלוך על כל העולם, והשיאנו, רצה ומודים ושים שלום. ואומר הוידוי ועל חטא, סקילה שריפה, אל'י עד שלא נוצרתי. וחוזר שליח צבור התפלה שלש ראשונות, אתה בחרתנו, מפני חטאינו, עלינו לשבח, אוחילה, מחול לעונותינו עד לפני ה' תטהרו, ואומר אלקינו ואלקי אבותינו היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל וכו'. ואומר סדר עבודה. ואחר כך אומר וידוי, מה נאמר לפניך יושב מרום, על חטא, על חטאים, סקילה שריפה עד מוחל וסולח. ואומר אדיר ונאור. ואחר כך אומר יעלה ויבא, מלוך על כל העולם, והשיאנו, רצה ומודים וברכת כהנים ושים שלום ואומר ואתם הדבקים. ואומר קדיש תתקבל ומאריכין בסליחות ופזמונים עד שיגיע זמן תפלת המנחה.

למנחה אומר אשרי וסדר קדושה וקדיש עד לעילא. וכתב הר' יעקב בן הרא"ש ז"ל ויראה שאין לומר ואני תפלתי אף אם חל בשבת כי מה שאומר אותו במנחה בשבת הוא על פי המדרש שדורש בו שאע"פ שאנו אוכלין ושותין אנו באין להתפלל כמו שכתבנוהו במנחת שבת וזה לא שייך ביום הכפורים לאפוקי ממנהג המקומות שאומר אותו בכל פעם אפילו כשחל בחול. ומוציא שליח צבור ספר תורה וקורין בו כהן ולוי ומפטיר בעריות שבפרשת אחרי מות מן כמעשה ארץ מצרים עד סוף הסדר. ומפטיר ביונה עד סוף ספרו בתרי עשר ומסיים מי אל כמוך כמו שהוא בסוף ספר מיכה. והטעם להפטרה זו ללמד לבני העולם שאין אדם יכול לברוח מפני השם אם עבר עבירות כמו שכתוב אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. ומה שקורין בפרשת עריות אומר הטעם במדרש רבונו של עולם אתה הזהרתנו שלא לגלות ערוה אף אתה לא תגלה ערותינו ותכפר לנו. ויש אומרים טעם אחר לפי שנפשו של אדם מתאוה להם ובני אדם נכשלין בהן כל השנה וגם בי"ה שהנשים מתקשטות לכבוד היום כדאמרינן בפרקא קמא דיומא דהאידנא יומא דכפורי איבעיל כמה בתולתא בנהרדעא לכך קורין להן עונש העריות וכל מי שיש בידו אחת מהן יפרוש ממנה ויחזור בתשובה ויתכפר לו. וגם מפטירין ביונה שמדבר בענין תשובה. ומחזיר ספר תורה למקומו ואומר קדיש עד לעילא. ומתפללין כמו ביוצר וחוזר שליח צבור הוידוים כמו בשחרית ואומר קדיש תתקבל ואם חל בשבת אומר צדקתך.

ומאריכין בסליחות ופזמונים עד שיגיע זמן תפלת נעילה. וזמנה סמוך לשקיעת החמה. דגרסי' בירושלמי דיומא אימת היא נעילה רבנן דקסרי אמרין אתפלגין רב ור' יוחנן רב אמ' בנעילת שערי שמים ור' יוחנן אמר בנעילת שערי היכל. פי' והוי ביום אחר הקטרת והעלאת הנרות. א"ר יודן ענתותאה מתני' מסייעא לר' יוחנן בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאים את כפיהם ארבעה פעמים ביום בשחרית במוסף במנחה בנעילה בתעניות ובמועדות וביום הכפורים, אית לך מימר נעילת שערי שמים הא איתקוש נשיאות כפים לשירות דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה שירות ביום אף נשיאות כפים ביום, אחוה דאימיה דרב אחא הוה צייר גולתיה דרב ביום צומא רבא. פירוש היה שומר טליתו של רב ודומה לו מה דאמרי' בשבת הוה צייר זוזי בסודרי. אמר ליה כד תחמי שמשא בריש דקלי הב לי גולתאי דליצלי נעילת שערים, מיחלפא שטתיה דרב תמן הוא אומר בנעילת שערי שמים ובהא אמר בנעילת שערי היכל, אמר רב הונא על ידי דהוה רב מאריך בצלותיה סגי הוה מגע לנעילת שערי שמים. פירו' סוף תפלת נעילה שלו היתה נמשכת עד נעילת שמים. ולמדנו מזה שאפילו לרב אם רצה מתחיל להתפלל קודם שקיעת החמה אלא שנמשכת התפלה עד צאת הככבים ולר' יוחנן צריך שישלים תפלתו קודם פלג המנחה והוא סמוך לשקיעת החמה. קיימא לן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ובירושלמי בפרקא בתרא דיומא פליג אם תפלה של נעילה פוטרת של ערבית והלכתא דאינה פוטרת משום דתפלת ערבית האידנא קבעוה חובה.

תפילת נעילה

אומר קדיש עד לעילא. ומכריז שליח צבור לקהל לומר חתמנו לחיי', מה אנו מה חיינו. ומתפללין שלשה ראשונות ואומר במקום כתיבה חתימה ולא במקום זכירה. ואומר אתה בחרתנו, מחול לעונותינו, יעלה ויבא, מלוך, והשיאנו, רצה ומודים ושים שלום ואומר מה נאמר לפניך יושב מרום עד הלא הנסתרות והנגלות אתה יודע. ואומר מה אנו על שם מה אני. מה חיינו על שם וחיי לשאול הגיעו. מה חסדנו על שם וחסדכם כענן בקר. מה צדקנו על שם וכבגד עדים כל צדקותינו. ואין לומר מה ישענו כי השם הגדול והנורא הוא ישענו. מה מעשינו על שם וחבל את מעשה ידיך. מה כחנו על שם מה כחי כי איחל. מה גבורתינו על שם ואל יתהלל הגבור בגבורתו. מה נאמר לפניך ה' אלקינו הלא הגבורים כאין לפניך על שם הנותן רוזנים לאין. ולקח לשון גבורים לפי שאמר מה גבורתינו. ולפי שאמר הגבורים אמר אחר כך ואנשי השם כלא היו על שם המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם. וכתיב בתריה ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי וגומ' וזהו כלא היו והוא על שם והיו כלא היו. וחכמים כבלי מדע על שם משיב חכמים אחור וכתיב אל יתהלל חכם בחכמתו. ונבונים כבלי השכל על שם הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים. כי כל מעשינו תהו על שם שופטי ארץ כתהו עשה. וימי חיינו הבל לפניך על שם כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר ועל שם כי צל ימינו עלי ארץ וכן כי כל ימינו פנו בעברתך. ולקח לשון הבל על שם כי הכל הבל. ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל פסוק הוא. אתה הבדלת אנוש מראש בעבור שחטא אדם הראשון נטרד מגן עדן שנא' וישלחהו ה' אלקים מגן עדן. ואמר הבדלת על שם והבדילו ה' לרעה. ואמר אנוש בעבור שחטא על שם לערוץ אנוש מן הארץ וכתיב ידעו גוים אנוש המה סלה. ותכירהו לעמוד לפניך בעבור שנתחרט אדם הראשון לא גרשו מכל וכל אלא השכינו מקדם לגן עדן לעמוד לפניו והוא על שם אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד. ואמר ותכירהו כלומר הכרת אותו ולא התנכרתו אע"פ שחטא והיה בידך לעשות לו רע. כי מי יאמר לך מה תפעל על שם באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה. ואם יצדק מה יתן לך על שם אם צדקת מה תתן לו כלומר אם ירצה להיות צדיק ולעבדך מה יתן לך כי הטוב שלו הוא. ותתן לנו ה' אלקינו באהבה את יום הכפורים הזה וכו'. למען נחדל מעושק ידינו וכו' כלומר אינו דן אותנו בכל שעה שאנו חוטאים אלא הוא ממתין לנו עד יום הכפורים אולי נשוב בנתים. ואתה ברחמך הרבים רחם עלינו וכו' ואתה אלוה הסליחות שנאמר כי עמך הסליחה. ועוד כתיב לה' אלקינו הרחמים והסליחות. חנון ורחום ארך אפים ורב חסד פסוק הוא. והמוסיף ואמת טועה הוא כי אינו כתוב בפסוק. ומרבה להטיב על שם מה רב טובך אשר צפנת ליריאך. ורוצה אתה בתשובתן של רשעים וכו' שנאמר אמור אליהם חי אני נאם ה' אלקים אם אחפוץ במות רשע וגו' ונאמר החפוץ אחפוץ מות רשע וגו' ונאמר כי לא אחפוץ במות המת נאם ה' וגו'. ואומר כי אתה סולחן לישראל וכו' אלוהי עד שלא נוצרתי וכו'. ואם חל יום הכפורים בשבת מזכיר של שבת בתפלת נעילה ואע"פ שאינה באה אלא מפני יום הכפורים דיום הוא שנתחייב בחמש תפלות. וכתבו המפרשים שאע"פ שמזכיר של שבת בתוך התפלה בוידוי שאומר אחר התפלה אין להזכיר של שבת שאין הזכרה אחר חתימה וכבר חתם בשבת בתפלתו. וכן כת' הרא"ש.

וחוזר ש"צ התפלה ואומר וידוי באמצע כמו בשאר התפלות. ואומר כתר כמו במוסף. ואומר ברכת כהנים. ואם יש שהות ביום אומר סליחות.

ואחר כך מתפללין ערבית דהלכתא כר' יוחנן דאמ' תפלת נעילה אינה פוטרת של ערבית אלא לכשתחשך מתפללין תפלת החול. ומבדילין בתפלה וכן על הכוס כמו שמבדילין במוצאי שבת אלא שאין אומרין אליהו הנביא וגם אין מברכין על הבשמים אבל מברכין על האור מפני שאסור להשתמש בו ביום הכפורים ובעינן אור ששבת מה שאין כן במוצאי שבת ושם ביארנו הטעם. ומצאתי כתוב בחדושי ה"ר יונה שמנהג בגירונה שכל אחד ואחד מוליך בידו נר מבית הכנסת כדי שיהיה להם מזומן אור ששבת.

ואם חל יום הכפורים בשבת ליל מוצאו דהיינו מוצאי שבת אחר שמפללין שמנה עשרה אומר קדיש. ואינו אומר ויהי נועם מהטעם שאמרנו למעלה אלא מתחיל מאורך ימים אשביעהו. ואומר סדר קדושה וקדיש תתקבל. ואומר הבדלה, אליהו הנביא, ומברך גם על הבשמים. ואחר כך אומ' יפתח ה' לך וגו' ואומר קדיש יהא שלמא רבא.

ונהגו לאחר שמתפללין ערבית לתקוע סימן קשר"ק פעם אחת ואחר כך אומ' לך אכול בשמחה לחמך וגו' מפני שאומר במדרש קהלת בשעה שישראל נפטרין מבתי כנסיות במוצאי יום הכפורים בת קול יוצאה ואומרת להם לך אכול בשמחה לחמך כבר נשמעה תפלתכם לפני כריח ניחוח. וכת' רבינו האיי בתשובת שאלה מנהג כל ישראל לתקוע במוצאי יום הכפורים ולא מצאנו טעם לומר שהוא חובה אלא דומה שהוא זכר ליובל שנאמ' בו ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם ולפי שאינו ברור חשבון זמן היובל התקינו לתקוע בכל שנה זכר ליובל והיינו דאמרינן בר"ה ומר"ה ועד יום הכפורים שבשנת היובל לא היו עבדים נפטרין לבתיהם ולא שדות חוזרות לבעליהם, תקעו ב"ד בשופר ביום הכפורים עבדים נפטרים לבתיהם ושדות חזרות לבליהם וזהו זכר ליובל שהיו עושין בזמן הבית. וגם תוקעין אותו כמו העבדים כשיוצאים לחירות תוקעין לחירות דרור. וה"ר יצחק בן גיאת כת' שתוקעין בשופר כדי לערבב את השטן דאמרינן בפרקא קמא דיומא שהשטן יש לו רשות להשטין כל ימות השנה חוץ מיום הכפורים שאין לו רשות שנא' יגער ה' בך השטן בגימ' שס"ד כמנין ימות החמה פחות יום אחד שהוא יום הכפורים, ולמוצאי יום הכפורים ירצה להשטין וקול השופר מערבבו שופר נוטריקון אין שטן ואין פגע רע. ואל יקשה מה שכתוב באיוב ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה' ויבא גם השטן בתוכם ותרגם המתרגם והוה ביום דינא רבא יום שבוק סורחניא אתו כתי מלאכיא למיקם בדינא קדם ה' שמשמע שהוא משטין גם ביום הכפורים שיש לומר כי קודם מתן תורה היה משטין אבל כיון שנתקדש יום זה ונתנו בו הלוחות והוא יום מחילה וסליחה אינו יכול להשטין ועליו נאמ' איש חמה יגרה מדון איש חמה בגימ' השטן.

מה שנהגו להדליק נרות בלילי יום הכפורים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות יש אומרים הטעם משום דבעינן אור ששבת. ויש אומרים טעם אחר מדאמרינן בפסיקתא דקומי אורי על כן באורים כבדו ה' אלו הפנסין אמ' הקב"ה הדליקו לפני נרות כדי שאשמור את נשמתכם המשולה בנר שנאמר נר אלקים נשמת אדם. ופירו' פנסין עששיות כמו שכתבנו למעלה. ואמרינן בשבת בפרק כל כתבי הקדש אמר ליה ריש גלותא לרב המנונא מאי דכתי' ולקדוש ה' מכובד אמר ליה זה יום הכפורים שאין בו אכילה ושתיה אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה. פירוש שבמאכל ובמשתה אי איפשר לכבדו כשאר ימים טובים ועל כן מכבדין אותו בכל מיני כבודים. ומטעם זה גם כן נוהגין להציע בבתי כנסיות בגדים נאים.

ויש יחידים שנוהגין לעמוד על רגליהם ביום הכפורים כל היום ויש סמך לזה מדאמרינן בפרקי ר' אליעזר ראה סמאל שלא מצא עון לישראל ביום הכפורים אמר לפני הקב"ה רבונו של עולם יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת מה מלאכי השרת יחפי רגל כך ישראל יחפי רגל ביום הכפורים מה מלאכי השרת אין להם אכילה ושתיה כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין להם ישיבה כך ישראל עומדים על רגליהם ביום הכפורים מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם כך ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים והב"ה שומע עדות הקטיגור על ישראל ומכפר עונותיהם שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו.

כל הסליחות שאומר ש"צ ביום הכפורים אינם צריכים פירוש כי מבוארים הם חוץ מזה שהוא צריך פירוש, אלהינו ואלקי אבותינו אל תעש עמנו כלה על שם כלה אתה עושה. תאחז ידך במשפט על שם ותאחז במשפט ידי כלומר אל תעש עמנו כלה בעת שתאחז ידך במשפט דהיינו ביום שתשפטנו. פירוש אחר אל תעש עמנו כלה אלא אחוז ידך במשפט ואל תשפטנו במהרה והוא על דרך יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני. והראשון נכון. בבא תוכחה נגדך על שם ונוכחה לא תוכל לבא כלומ' ביום שתתוכח עמנו על חטאתינו. שמנו מספרך אל תמח על שם מחני נא מספרך וכו' והוא ספר חיים. גשתך לחקור מוסר על שם הלא אלקים יחקר זאת כלומ' בעת גשתך לחקרנו במוסרך. רחמיך יקדמו רוגזך על שם מהר יקדמונו רחמיך. ועל שם שמסיים פסוק זה כי דלונו מאד אמר מיד דלות מעשים בשורך. ואמר רגזך על שם מעצבך ומרגזך ורז"ל נשתמשו בזה הלשון הרבה. דלות מעשים בשורך על שם אשורנו ולא קרוב כלומ' כשתביט מעשינו הרעים והדלים. קרב צדק מאליך על שם קרבה אל נפשי גאלה. מאליך פי' מעצמך ורז"ל נשתמשו בזה הלשון הרבה. והטעם מצד עצמך שאתה חסיד ומטה כלפי חסד צדקינו במשפטיך ואע"פ שאין אנו ראויים לכך מצד דלות מעשינו. הורנו בצעקנו לך על שם צעק לבם אל ה'. הורנו פירוש אבינו כמו על ברכות הורי. צו ישועתינו במפגיע על שם ויצו עליהם במפגיע כלומ' צוה ישועתינו בתפילה שאנו מתפללים לפניך. מפגיע מלשון ואל תפגע בי. ותשיב שבות אהלי תם על שם כה אמר ה' הנני שב שבות אהלי יעקב. ואמ' תם על שם ויעקב איש תם יושב אהלים. פתחיו ראה כי שממו על שם וראה שוממותינו והעיר אשר נקרא שמך עליה. זכור נמת פי' זכור מה שאמרת והוא מלשון נאם ה'. עדות לא תשכח מפי זרעו שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו. ולכן חותם תעודה תתיר סודך שים בלמודיך על שם שכתו' צור תעודה חתום תורה בלמודי הוא מבקש מאת השם שיתיר אותו חותם. והטעם שיגיע העת שיבא אליהו שיפרש לנו סודות התורה שהם סתומות מעינינו. טבור אגן הסהר נא אל יחסר המזג מבקש גם כן שיחזיר את הסנהדרין ללשכת הגזית כבתחלה כמו שאמר הכתוב שררך אגן הסהר אל יחסר המזג ותנן בפר' אחד דיני ממונות סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהיו רואין זה את זה ומפרש בגמר' מנא הני מילי א"ר חנינא דאמ' קרא שררך זו סנהדרין ולמה נקרא שמה שררך שהיתה יושבת בטיבורו של עולם. כי בית המקדש הוא באמצעו של עולם. אגן שמגנת על כל העולם כלו הסהר שהוא דומה לסהר. פי' דומה לעגול הירח תרגום ירח סיהרא. ועל דרך הפשט אגן כמו וישם באגנות והם המזרקים מפני שתבנית האגן עגול כתבנית הירח. אל יחסר המזג שאם הוצרך אחד מהם לצאת רואה אם יש שם כ"ג יוצא ואם לאו אינו יוצא. פי' המזג כשם שהיין המזוג שני חלקים מים ואחד יין כך אי איפשר שתהיה ישיבה לשבעים סנהדרין בלא שיהיו שם שלישיתם שהוא כ"ג. ידע את אשר ידעוך על שם דע את אלקי אביך ועבדהו כלומר רחם על המכירים אותך ומקבלים עליהם אלהותך. ידע מלשון וידע אלקים. מגר את אש לא ידעוך על שם לא ידעתי את ה'. מגר ענין מפלה כמו וכסאו לארץ מגרת ותרגום ויפול רוכבו וימגר רוכביה. כי תשיב לבצרון לכודים אסירי התקוה על שם שובו לבצרון אסירי התקוה ופירוש בצרון ענין חוזק כמו ערים גדולות ובצורות. והטעם חוזר על מה שלמעלה הימינו כלומר מגר את אשר לא ידעוך כאשר תחזק את ישראל בעת ביאת הגואל שהם עתה בגלות והם לכודים ואסורים ומקוים לגאולה זה כמה שנים כמו שאומר במדרש תלים קוה קויתי ה' זהו שאמר הכתוב ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו אין ביד ישראל אלא הקווי בלבד כדי שיגאלו בשכר הקווי וכן הוא אומר טוב ה' לקוו ואומ' שובו לבצרון אסירי התקוה שמא תאמר עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו קוה אל ה' וכן הוא אומ' חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלי' לה' דוד שקוה לי עניתיו לכך קוה קויתי.

סוכות ושמיני עצרת

ימים ראשונים של סוכות

ערבית נכנסין לבית הכנסת וקורין קרית שמע בברכתיה וחותמין ופרוש עלינו וכו'. ואומר שליח צבור קדיש עד לעילא. ומתפללין שלשה ראשונות ושלשה אחרונות וקדושת היום באמצע כמו בפסח אלא שאומ' את יום חג הסוכות הזה זמן שמחתינו על שם ושמחת בחגך. ואחר כך אומ' ש"צ קדיש. ומקדש בבית הכנסת ונפטרין לבתיהם לשלום.

ומקדשין ואוכלין ושותין בסוכה. וסדר הקדוש יין וקדוש היום סוכה ואחר כך זמן. לפי שהזמן חוזר על קדוש היום ועל מצות סוכה. ורבינו יעקב ב"ר שמשון כת' דדוקא בליל ראשון של סוכות יש לברך זמן לבסוף משום דקאי אתרויהו אסוכה ויום טוב אבל בליל שני צריך לומ' זמן קודם סוכה לפי שזמן לא קאי אלא איום טוב. ואבי העזרי כת' שזה אינו שהרי בכל מקום אומר יקנה"ז אע"פ שהזמן אינו אלא בשביל הקידוש ולא בשביל ההבדלה ועוד איתא בפרק החליל הלכתא סוכה ואחר כך זמן ואינו מחלק בין ליל ראשון לליל שני לכך יש לומ' זמן בסוף אפי' בליל שני. וכן נוהגין.

וכת' הראב"ד שאם ירדו גשמים בליל ראשון של סוכות בענין שלא יוכלו לאכול בסוכה שיברך למחר שהחיינו כשישב בסוכה מפני שברכת שהחיינו שברכו בליל הראשון אינו עולה אלא ליום טוב בלבד.

וכת' הר"מ במז"ל שצריך לקדש מעומד כדי שיברך קודם עשיית המצוה. והרא"ש כת' אם כן לדבריו היה לו לקדש קודם שיכנס בה שמיד בכניסתה הוא עושה המצוה אלא כיון שמצות סוכה היא האכילה והטיול אף אם מברך לאחר שישב מקרי שפיר קודם לעשייתן שהמצוה נמשכת כל זמן האכילה וכל זמן ששוהא בסוכה ופי' בסוכות תשבו תתעכבו כמו וישב העם בקדש. וכן כת' מר רב צמח גאון אע"פ שמשנכנס לה צריך לברך כיון שאין לה קבע אלא בישיבה בסעודה ויש קדוש היום וסעודה לפניו סודרו על הכוס. והר' מאיר מרוטנבורק היה מברך על הסוכה קודם ברכת המוציא אף בחול משום דתניא נכנס לישב בה מברך הילכך ראוי שתקדום ברכה זו לברכ' המוציא מיד אחר הישיבה. והרי"ף כת' והעולם לא נהגו כן שאין מברכין בחול כי אם לאחר ברכת המוציא שהתחיל הסעוד' אבל בשבת ויום טוב מברכין אחר קדוש קודם ברכת המוציא.

כתבו הגאונים שצריך לברך על הסוכה בכל פעם ופעם שנכנס בה. וכת' בעל העטור שאין עתה מנהג לברך אדם בסוכת חברו. ור"ת פיר' כיון שעיקר קביעות שאדם עושה בתוך הסוכה היא האכילה מברך על האכילה ופוטר כל שאר הדברים אפי' השינה שהיא חמורה מהאכילה שהרי אוכלין עראי חוץ לסוכה ואין ישנין עראי חוץ לסוכה אפי' הכי כיון שהאכילה עיקר פוטר השאר וכן היא דעת הראב"ד וה"ר יונה. כתו' בחידושי דב"ש מפני מה מברכין על הסוכה כל שבעה ובמצה אין מברכין אלא לילה הראשון. אם תאמר מפני שהלילה הראשון היא חובה ומכאן ואילך רשות סוכה גם כן הלילה הראשון היא חובה בלבד שהרי אם רצה לאכול בשאר הימים פירות חוץ מהלילה הראשון אוכל ופירות אין צריך לאכלם בסוכה ואם כן מאי שנא סוכה ממצה. ויש לומר דכי אמרינן בסוכה לילה הראשון חובה הני מילי האכילה אבל הישיבה חובה היא בכל הימים שאי איפשר שלא יעמוד מעט בביתו או ביום או בלילה ויישן מעט ואותו מעט צריך לעמוד בסוכה הילכך על הישיבה מברך לישב מה שאין כן במצה.

שחרית נכנסין לבית הכנסת ומסדרין הברכות וקורין הזמירות כמו בשבת. ומוסיפין אחר יושב בסתר עליון למנצח משכיל לבני קרח כאיל תערוג. וגם מוסיפין אחר מזמור שירו לה' שיר חדש שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי. ומתפללין כמו בערבית וחוזר שליח צבור התפלה.

ואחר כך נוטלין הלולב ומברכין עליו על נטילת לולב. נטילה היא כמו לקיחה שנאמר ולקחתם לכם ונטילה לשון חכמים הוא במקום לקיחה כדאמרי' נוטל אדם את לולבו. ועוד על שם שהוא מעלה ומוריד וכתיב וינטלם וינשאם כל ימי עולם ולכך אומר לשון נטילה שהיא הרמה וגם מדכתי' אשר הונף ואשר הורם גמרי' בקרבנות מעלה ומוריד מלשון הורם. וינטלם הרי הוא כמו וירימם וכפל לשון הוא של וינשאם. ואין מברכין על הנענוע שהוא מדרבנן אלא על הנטילה שהיא מדאוריתא. ואחר כך אומר שהחיינו.

וגומרין את ההלל בכל שמנה ימי החג ומברכין לפניו לגמור את ההלל.

וצריך שיטול אגודת הלולב וההדס והערבה בימין והאתרוג בשמאל. ומפרש הטעם בפרק לולב הגזל משום דהאי תלתא מצוי והאי חד מצוה. ועוד טעם אחר מפני שהאתרוג דומה ללב והלב בגוף נוטה לצד שמאל. ארבעת המינין שבלולב נקראים כולם בשם הלולב וכן הברכה על נטילת לולב ומפרש הטעם בגמ' הואיל ומינו גבוה מכולם. וכשיטול הלולב והאתרוג בידו נותן את הכף של לולב למטה והופך הפיטמה של אתרוג למטה עד לאחר שיברך כדי שתהא הברכה עובר לעשייתה. ויש אומרים שייטול הלולב בידו ויברך על נטילת לולב ושהחיינו קודם שיטול האתרוג ונמצא שיברך קודם לעשיית המצוה שאלו יטול ארבעתם קודם שיברך נמצא שכבר יצא קודם לעשייתם שכיון שהגביהן יצא. אי נמי יכוין שלא לצאת עד שיברך ואע"ג דאמרי' בראש השנה דמצות אינן צריכות כונה הני מילי בסתם אבל במכוין שלא לצאת לא נפיק בעל כרחיה. ויש אומרים שאינו צריך לכל זה שאינה נגמרת מצות הלולב עד אחר הנענוע ועוד כיון דאמרינן בפר' לולב הגזול הולך לבית המדרש ולולבו בידו עובר לעשייתן הוי. וכת' רבי סעדיה שצריך בשעת נטילה שיהיה פני הלולב שהוא האדו' כנגד פני המתפלל והצד הירוק שבו השדרה כלפי חוצה. ויש אנשים שאוחזים אותו הפך מזה וכדאי הוא הגאון לסמוך עליו.

וששה פעמים צריך לנענע בכל יום כנגד ששה קצוות העולם ואלו הן בשעה שמברך מנענע פעם אחת. ומנענע בהודו תחלה וסוף פירו' בהודו ראשון זהו תחלה מנענע פעם אחת ובהודו אחרון זהו וסוף שהוא אחר ברוך הבא מנענע שני פעמים מפני שכופלים אותו. ומנענע באנא ה' הושיעה נא שני פעמים מפני שכופלין אותו הרי ששה. והטעם שמנעעין באנא ה' הושיעה נא ולא באנא ה' הצליחה נא כת' בעל המנהגות מפני שהנענוע הוא לעצור רוחות רעות וטללים רעים ולגעור בשטן לפיכך צריך לנענעו על תפלת אנא ה' הושיעה נא כלו' הושיענו מאלו הנזקים אבל באנא ה' הצליחה נא ליכא למימ' האי טעמא. ובחדושי דב"ש כת' טעם אחר מפני ששניהם הם פסוק אחד ואין מנענעין בפסוק אחד שני פעמים. ובספר התשבץ מביא אסמכתא לזה שמנענעין באנא ה' הושיעה נא ולא באנא ה' הצליחה נא מהפסוק שנאמ' אז ירננו עצי ה' וגומ' וכתי' בתריה הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו ואמרו הושיענו ואיתא במדרש לפי שבראש השנה באין לדין ישראל ואומות העולם ואין יודעין מי יצא זכאי מי יצא חייב נתן הקב"ה מצוה זו לישראל שיהיו שמחים בלולביהן כאדם היוצא מלפני השופט זכאי שהוא שמח וזהו שכתוב ירננו עצי היער כלומר ירננו בעצי היער כאשר יצאו מלפני ה' זכאין כשבא לשפוט את הארץ ובמה ירננו בהודו ובהושיענו. וכתב הרא"ש ועכשיו שנהגו שש"צ אומר יאמר נא ישראל והצבור עונין הודו וכן ביאמרו נא בית אהרן וכן ביאמרו נא יראי ה' הצבור מנענעין על כל הודו והודו שאומרים ע"כ. וכן כתבו התוספות. ומיהו העולם אין נוהגין כן.

והטעם שאנו מנענעין הלולב להודיע כי נצחנו את כל המקטרגין עלינו כדאמרי' בירוש' דפסיקתא כהדין נצוחיא דנצחין בקרבא ונקטין לולבא בידיהון. פי' כדרך המלכים הנוצחין ותופשין העיירות לוקחין הרומח ואות המלכות תלוי עליו ועולין על ראש המגדל ומוליך ומביאה לכל רוח להודיע כי המלך נצח את הכל.

והנענוע הוא שמוליך ידיו מכנגדו ולהלאה וינענע שם שלשה פעמים בהולכה ושלשה פעמים בהובאה ומביאה אליו. ועושה כן שלשה פעמים. ואחר כך מטה ידו לצד צפון ועושה כן שלשה פעמים וכן לצד דרום שלשה פעמים ומעלה ידו לצד מעלה ועושה כן ג"פ ומורידה לצד מטה ועושה כן שלשה פעמי' שהוא סך הכל ששה ושלשים פעמים וכן כתב ר"ח בשם רבינו האיי. ובעל העטור כתב ונענוע דרבנן ואזלינן ביה לקולא ואין צריך לכל רוח ג' פעמים הולכה ושלשה פעמים הובאה אלא בין ההולכה וההובאה יהיה שלשה פעמים לכל רוח. וכתב עוד מנהג אבותינו מוליך ומביא מעלה ומוריד בלבד, מוליך ומביא למי שארבע רוחות הם שלו והמושל בשתים הוא מושל בארבע והמוליך לצפון ולדרום דעת חיצוני הוא. והרא"ש כתב לא נהגו העולם כן אלא מוליכין לארבע הרוחות ומנהג כשר הוא, הקצרה ימינהו מלהודות למי שארבע רוחות העולם הם שלו, ומנהג אחר הוא חיצוני והראשון שהנהיג כן היה נראה לו שהמוליך והמביא לד' רוחות נראה כשתי וערב וכן מנהג הגוים לעשות בידיהם כן והבל הוא, ואדרבה כשמוליך ומביא לשתי רוחות ואחר כך מעלה ומוריד הוא הנראה כשתי וערב שיש לו ארבע קצוות אבל כשמוליך ומביא לד' רוחות ואחר כך מעלה ומוריד יש לו שש קצוות. כתב בעל העטור הולכה והובאה הוא הנענוע ואין צריך נענוע שדרה ועלין וכן כתב רבינו האיי שאין צורך נענוע שדרה ועלין שלא אמרו אלא כדרך שאמרו בתנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד.

ואמרינן בויקרא רבא פרי עץ הדר מה אתרוג זה יש בו ריח ויש בו אוכל כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ומעשים טובים, כפות תמרים מה תמר זה יש בו אוכל ואין בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים, וענף עץ עבות מה הדס זה יש בו ריח ואין בו אוכל כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה, וערבי נחל מה ערבה זו אין בה לא ריח ולא אוכל כך ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, אמר הקב"ה לאבדם אי איפשר להחליפם באומה אחרת אי איפשר שכבר כתבתי בתורתי ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וגו' אלא יעשו כולם אגודה אחת ויהיו מכפרין אלו על אלו לפי' הזהיר הכתוב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'. ד"א ארבע מינין שבלולב באים לרצות על המים, כשם שאי איפשר להם להתקיים בלא מים כך אי איפשר לעולם להתקיים בלא גשמים לפיכ' הזהיר הכתוב להרצות בארבעה מינים אלו לפני המקום כדי שיתרצו לפניו וירדו להם גשמים. עוד אמרינן בהגדה למה באתרוג שהוא דומה ללב לכפר על הרהור הלב ולמה בהדס שדומה לעיני' לכפר על סיקור עינים שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגומ' ולמה בערבה שדומה לשפתים לכפר על בטוי שפתים ולמה בלולב לומר לך מה לולב אין לו אלא לב אחד כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. ואומ' במדרש שכל המקיים מצות אתרוג עם שלשת המינים כאלו קיים כל המצות. והטעם מפני חשבון אתרוג עם שלשה מינים עולה למנין תרי"ג. ואומר במדרש תלים אשירה לה' כי גמל עלי, אמ' להם הב"ה לישראל פרעו לי מה שהקדמתי אתכם בעולם הזה ואני אגמול אתכם לעתיד לבא, נסכו לפני מים בחג בעולם הזה כי כבר הקדמתי לכם באר ענו לה ואני פורע לכם לעתיד לבא יטפו ההרים עסיס, אמרתי לכם טלו לפני לולב ותהללו אותי בו כי כבר הקדמתי לכם ההרים רקדו כאלים ואני פורע לכם לעתיד לבא ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה, אמרתי לכם עשו לי סוכה כי כבר הקדמתי אתכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל ואני פורע לכם לעתיד לבא וסוכה תהיה לצל יומם, מי הקדימני ואשלם הוי אשירה לה' כי גמל עלי.

ולאחר שיגמרו את ההלל אומר שליח צבור קדיש תתקבל. ומוציא שני ספרי' באחד קורין חמשה בפרשת אמור אל הכהנים מן שור או כשב או עז עד וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. ובשני קורא המפטיר קרבנות המוספין שבפרשת פנחס מן ובחמשה עשר יום לחדש השביעי עד סוף פיסקא. ומפטיר בתרי עשר בזכריה הנה יום בא עד בבית ה' צבאות ביום ההוא והוא סוף הספר. ומחזיר הספרים למקומן ואומר קדיש עד לעילא.

ומתפללין תפלת מוסף אומר שלש ראשונות, אתה בחרתנו, מפני חטאינו, והשיאנו ואומר שלש אחרונות. וחוזר שליח צבור התפלה.

ואחר כך אומר הושענא. ונוהגין להקיף התיבה פעם אחת בכל יום. ומעלין ספר תורה לתיבה כשמקיפין אותה. וביום השביעי מקיפין אותה שבעה פעמים זכר למקדש דתנן בכל יום מקיפין המזבח פעם אחת וביום השביעי שבע פעמים. ואומ' אנא הושיעה נא אני והו הושיעא נא. פרש"י אני והו בגימ' אנא ה' יוד הא ואו הא. יראה שהוא גורס והו בלא אלף. והם מע"ב שמות הנקובין משלש מקראות הסמוכין בפרשת ויהי בשלח ויסע ויבא ויט. ושלשתן בני ע"ב אותיות ומהם שם המפורש אות ראשונה של פסוק ראשון ואחרונה של אמצעי וראשונה של אחרון. וכן בסדר זה כלם השם הראשון ואו של ויסע, הא דכל הלילה, ואו דויט, והשם הזה והו. אני אלף דישראל, נון הראשון דהענן בחשבון דלמפרע, יוד דרוח קדים. והרמב"ם ז"ל פירש שהוא רומז למה שכתוב בתורה ראו עתה כי אני אני הוא. ונכתב בענין תשועת ישראל והצלתם ורצה לומר האל שאמר ראו עתה כי אני אני הוא הושיעה נא כמו שהבטחתנו. יראה שהוא גורס והוא באלף. ויש אסמכתא לזה ההיקף מהפסוק שנא' ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' לשמיע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך. פירוש ארחץ בנקיון כפי רמז ללולב שלוקחין אותו ביד, ואסובבה את מזבחך ה' רמז להיקף, לשמיע בקול תודה רמז להודו לה' כי טוב, ולספר כל נפלאותיך רמז למה שאנו מבקשים מלפניו שיגיע עת הישועה. וזהו שאמ' הכת' ומזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו.

כתב רש"י מי שאין לו לולב לא יקיף. ובשבת אין מקיפין. וכתב רב שרירא שאין לומר הושענא בשבת מפני התינוקות שישמעו שאומר גם בשבת כמו בחול ויבאו גם ליטול הלולב אבל כשאין אומרים הושענא מתברר להם. וכתב ה' רבינו יעקב בן הרא"ש ונראה כיון שאין מקיפין בשבת מתברר להם במה שאין מקיפין ואין צריך למנוע מלומר הושענא וכן כתב בעל העטור. ואומר קדיש שלם ונפטרין לבתיהם לשלום.

למנחה אומר אשרי וסדר קדושה וקדיש עד לעילא ומתפללין כמו ביוצר. וכן בערבית מתפללין כמו בליל ראשון וכבר כתבנו ענין זה בליל שני.

יום שני מתפללין כמו ביום ראשון ונוטלין הלולב ומברכין על נטילת לולב. ולענין זמן היא מחלוקת. הר' שלמה בר' שמשון כתב שאין לאומרו דממה נפשך יצא בזמן שאומר הראשון אף אם הוא חול דלא גרע מאלו אמרו בשעת עשייה שיצא ולא דמי לזמן דקדוש שאומר בליל שני שאותו הוא בשביל היום ולא בשביל הסוכה. וכן כתב רש"י ור"י. ויש אומרים שצריך לאומרו משום דלא תקנו זמן אלא בשעת עשייה או בשעת נטילה ואם היה אתמול חול אם כן לא יהיה לא שעת עשייה ולא שעת נטיל' הילכך לא יצא בזמן של אתמול. והרא"ש הסכים לסברא ראשונה. וכתב ה"ר יעקב בן הרא"ש אפילו לפי זה נראה לי שאם חל יום ראשון בשבת שצריך לאומרו בשני כיון שלא אמרו בראשון.

ומוציא ש"צ שני ספרים באחד קורין חמשה כמו אתמול ובשני קורא מפטיר גם כן כמו אתמול. ומפטיר במלכים ויקהלו עד בהוציאי אותם מארץ מצרים. ומחזיר הספרים למקומן ואומר קדיש עד לעילא ומתפללין כמו אתמול.

בחולו של מועד ערבית שחרית ומנחה מתפללין כדרכם ואומ' יעלה ויבא בעבודה ונוטלין הלולב ומברכי עליו וגומרין את ההלל ומקיפין התיבה פעם אחת בכל יום חוץ מבשבת כמו שאמרנו.

ומוציאין ס"ת וקורין בו ארבעה בקרבנות החג שבפנחס. ביום הראשון של חולו של מועד קורא כהן וביום השני ולוי וביום השלישי וישראל חוזר וקורא וביום השלישי והרביעי קורא ספיקא דיומא שהוא ביום השני וביום השלישי. ובשני קורא כהן וביום השלישי ולוי וביום הרביעי וישראל חוזר וקורא וביום הרביעי והרביעי קורא וביום השלישי וביום הרביעי. וכן כל הימים עד יום חמישי והוא בכלל. ומחזיר ס"ת למקומו ומתפללין תפלת מוסף כמו בי"ט ובמקום את יום טוב מקרא קדש הזה אומר את יום מקרא קדש הזה.

ואם חל שבת בחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפללין כדרכם של שבת ואומר יעלה ויבא בעבודה. ובמוסף כשאר ימי חולו של מועד אלא שמזכירין גם של שבת באמצע וחותמין בשניהם. ומוציאין שני ספרים באחד קורין ז' בפרשת כי תשא ראה אתה אומר אלי ובשני קורא מפטיר קרבנות של ספיקא דיומא לפי מה שהוא היום. ומפטיר ביחזקאל ביום בא גוג עד וטהרו הארץ. ובסדר הפסח כתבנו בשם רבי' האיי למה מפטירין ביום בא גוג.

והטעם שאין מוציאין בכל יום מימות חולו של מועד שני ספרים כמו בחולו של פסח מפני שבפסח יש שם פרשיות הרבה מענין המועד אבל בסוכות אין שם פרשה מענין המועד אלא הקרבנות בלבד.

ודין הנחת תפלין בחולו של מועד תמצאנו מבואר בסד' הפסח.

כל הימים של חולו של מועד אומר לאחר התפלה במקום תפלה לדוד למנצח משכיל לבני קרח כאיל.

הושענא רבה

בליל הושענא רבא נוהגין מקצת אנשים לקרות את התורה כלה מראש ועד סוף משום דאמרינן בפ"ק דברכות לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואיפשר שלא השלים כל הפרשיות עם הצבור ולפיכך קורא בלילה הזה התורה כלה וישתלמו פרשיותיו עם הצבור. ונראה לי שקריאה זו אינה מועלת כלל לפוטרם מתקנת חכמים כי קריאת התורה כלה בלילה הזה היא פעם אחת כל פסוק מפני שאין שום אדם שיכול להשלימה כלה בלילה אחת שנים מקרא ואחד תרגום ולכן יש יחידים שנוהגין להשלימה כלה בחג הסוכות ויותר טוב היה להשלימה בעשרת ימי תשובה כדאמרינן בפ"ק דברכות רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו להני פרשיאתא דכולה שתא במעלי יומא דכפורי. פירוש כדי שלא יהא נחשב לו לעון ביום הכפורים. תנא ליה חייא בר רב מדפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעל עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי. סבר לאקדומינהו אמ' ליה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר.

ויש אנשים שנוהגין גם בליל הושענא רבא שכורכין עצמם בסדין ויוצאין למקום שמגיע אור הלבנה ופושטין מעליהם הסדין ונשארים ערומים ופושטין איבריהם ואצבעותיהן. אם מצא צלו שלם טוב הוא, ואם יחסר צל ראשו בנפשו הוא. ואם יחסר צל אחד מאצבעות ידיו סימן לאחד מקרוביו. ויד ימין סימן לבניו הזכרים, ויד שמאל סימן לנקבות. וכן פירש הרמב"ן בפסוק סר צלם מעליהם וזה לשונו יתכן שירמוז הכתוב למה שנודע כי בליל ההחתום לא יהיה צל לראש האיש אשר ימות בשנה ההיא ע"כ. וזה הצל אינו צל האדם ממש כי העומד אצל הלבנה או אצל האורה אי איפשר שלא יהיה לו צל אלא הוא צל הצל הנקרא בדברי רבותי' בבואה דבבואה. ויש סעד לדברי מדאמרינן בפרק בתרא דהוריות האי מאן דבעי למיפק לאורחא ובעי למידע אי הדר לביתיה אי לא ליקום בביתא דהברא אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר לביתיה. ואח"כ אומ' שם ולאו מילתא היא דילמ' חלשה דעתיה ומתרע מזליה, מכאן אני אומ' שאין ראוי לנהוג מנהג זה.

וביום חמישי של חולו של מועד שהוא הושענא רבה מתפללין כשאר ימי חולו של מועד. ויש מקומות שנוהגין להוסיף הודו לה' קראו בשמו ואומר יוצר של שבת ואומר במוסף כתר כמו בימים טובים ואע"פ שהוא חול. ומנהג יפה הוא. והטעם מפני שהוא סוף החג וההקפה ותשלום שבעים פרים. ועוד כי ביום זה הוא קיום החתימה שאנו מבקשין מלפני הבורא ביום הכפורים שיחתמנו לחיים ועל כן נוהגין להוסיף הודו לה' ויוצר של שבת וכתר שאנו חושבים אותו כיום טוב. וגם נוהגין לומר כשמחזירין ס"ת למנצח מזמור לדוד שיר לך דומיה תהלה וגו' מפני שמזכיר בו רצויים על המים שהם מענין היום כי למחר מתחילין לשאול את הגשמים בתפלה. וגם אומר בו פשעינו אתה תכפרם שהיום הוא קיום החתימה כמו שאמרנו. ומקיפין התיבה שבע פעמים כנגד ז' רקיעים. ויש אומרים כנגד שבע פעמים שסבבו יריחו. ויש סמך לזה מהמסרה כי תמצא שני ואסובבה במסרה ואלו הן אקומה נא ואסובבה בעיר' ואסובבה את מזבחך ה', כלו' כנגד שסבבתי עיר יריחו שבע פעמים אסובבה מזבחך.

ומרבים בתחנונים ורצויים על המים ונוטלין ערבה חוץ מן הערבה שיש בלולב והיא זכר למקדש שהיו מקיפין בו ביום את המזבח בערבה.

שמיני עצרת

ליל שמיני ערבית מתפללין כמו בלילי י"ט. ובמקום את יום חג הסוכות הזה אומ' את יום שמיני חג עצרת הזה. ומקדש ש"צ בבית הכנסת ואומר זמן כמו שנפרש לקמן. ואוכלין בסוכה מפני שהוא ספק שביעי ואין מברכין על ישיבתה שאם כן היינו עושין אותו חול וכבר קראנוהו שמיני חג עצר' אלא שאנו יושבין בה מספק. ואין לומ' בישיבתו בה היאך נעשנו חול שכן דרך בני אדם לפעמים לישב בצל סוכה אפי' שלא לשם מצות סוכה. וא"ת למה אין נוטלין לולב בשמיני בלא ברכה כמו שאנו עושין בסוכה. ויש לומ' משום דנטילת לולב במדינה כל שבעה אינו אלא משום זכר למקדש שמן התורה אינו חובה בגבולין אלא יום אחד שנא' ולקחתם לכם ביום הראשון וגומ' אבל במקדש חייבין כל שבעה שנאמ' ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים לפיכך די לנו בשבעה ואין חוששין לספק אבל סוכה מן התורה שבעה ולפיכ' חוששין לשמיני ספק שביעי. ועוד כי בנטילת לולב בשמיני יש בו אסור טלטול אבל סוכה אין בה אלא ישיבה.

ומקדשין ואומ' זמן בשמיני של חג הסוכות מה שאין כן בשביעי של פסח מפני ששמיני רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב. פי' פייס בפני עצמו זמן בפני עצמו רגל בפני עצמו קרבן בפני עצמו שיר בפני עצמו ברכה בפני עצמה. פייס בפני עצמו ר"ל שהיו מפייסין בו אנשי המשמרות על הקרבן מה שלא היו עושין כן בפרי החג אלא היו חוזרין עליהם חלילה הכ"ד משמרות כמו שמפורש בפרק החליל. זמן בפני עצמו שמברכין בו שהחיינו כמו ביום ראושן של חג. רגל בפני עצמו י"מ שבתפלה וברכת המזון אין אומרים את יום חג הסכות אלא את יום שמיני חג עצרת. ויש מפרשים שהוא לענין אבלות כדאמרינן בפרק ואלו מגלחין אמר רבינא יום אחד לפני החג וחג ושמיני עצרת שלו הרי כאן עשרים ואחד פי' למנין שלשים יום ואין צריך להשלים לשלשים יום אחר הרגל אלא תשעה ימים נמצא שהשמיני עולה שבעה כשבעת ימי החג. והרמב"ן פירש רגל בפני עצמו לענין לינה שאם היה שם ערב הרגל שילין שם ולא ילך עד הבקר שהוא מוצאי יום טוב כמו ביום ראשון משום ופנית בבקר והלכת לאוהליך. קרבן בפני עצמו שהיו מקריבין כל ימי החג שבעים פרים כנגד ע' אומות והיו מתמעטין והולכין סימן להם שיתמעטו ולפי סדר מיעוטם היה להם להקריב בשמיני ששה פרים ואין מקריבין אלא אחד והוא כנגד אומה יחידה. ועוד שבכל שבעת הימים היו מקריבין בכל יום אלים שנים וארבעה עשר כבשים ובשמיני איל אחד ושבעה כבשים. שיר בפני עצמו שהשיר שהיו הלוים אומרים ביום השמיני לא היה מכלל שירות החג כדאמרינן בפרק החליל בחולו של מועד בראשון אומר הבו לה' בני אלים, פי' חולו של מועד הוא קורא ליום שני של פסח כי זה מדבר בזמן שבית המקדש קיים שלא היו עושין י"ט אלא יום אחד, בשני ולרשע אמר אלקים, בשלישי מי יקום לי עם מרעים, ברביעי בינו בוערים בעם, בחמישי הסירותי מסבל שכמו, בששי ימוטו כל מוסדי ארץ, רב ספרא מותיב בהו סימנא אומבה"י, ואם חל שבת באחד מהם דוחין שיר של אותו יום למחר והיו אומרים במקומו שיר של שבת וכן היו דוחין שיר של כל יום ליום שאחריו בענין שיהיה נדחה השיר האחרון שהוא ימוטו כל מוסדי ארץ, וביום השמיני אין לומר נחזור כבתחלה ונאמר שיר של יום ראשון שהוא הבו לה' בני אלים אלא אומ' שיר אחר בפני עצמו, ומפרש במסכת סופרים שהוא למנצח על השמינית. ברכה בפני עצמה מפרש בתוספתא דסוכה על שם שמברכין בו את המלך שנא' ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וי"מ ברכה בפני עצמה כפי' הראשון שאמרנו ברגל בפני עצמו וכן מפרש בגמ' ומפרשי' ברגל בפני עצמו שאר הפירושים שאמרנו בו.

שחרית נכנסין לבית הכנסת ומסדרין הברכות וקורין הזמירות כמו בשבת. ומוסיפין בסוף יושב בסתר עליון למנצח משכיל לבני קרח כאיל תערוג וגו'. ומתפללין כמו בערבית וחוזר ש"צ התפלה וגומרין את ההלל ואומ' ש"צ קדיש תתקבל.

ומוציא שני ספרים באחד קורין חמשה בפרשת ראה אנכי מן כל הבכור עד סוף הסדר. ואם חל בשבת קורין בו שבעה ומתחילין מן עשר תעשר. ובשני קורא המפטיר בקרבנות המוספין שבפר' פנחס מן וביום השמיני עצרת עד סוף הסדר. ומפטיר במלכים ויהי ככלות שלמה עד ולישראל עמו. והטעם להפטרה זו מפני שכתו' בה ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וגו'. ומחזיר הספרים למקומן ואומר קדיש עד לעילא. ומכריז ש"צ לקהל לומר משיב הרוח ומוריד הגשם ומתפללין תפלת מוסף.

ליל תשיעי מתפללין כמו בליל שמיני. ומקדשין ואומרים זמן. ולמחר מתפללין כמו ביום שלפניו ומוציאין ג' ספרים וקורין באחד חמשה פרשת וזאת הברכה. קורא עם הארבעה עד ואתה על במותימו תדרוך וחוזר וקורא עם החמישי שהוא המסיים מתחלת וזאת הברכה עד לעיני כל ישראל. והטעם לפרשה זו על שם ששלמה המלך ברך את ישראל בשמיני של חג שנא' ויברך את כל קהל ישראל וגומ' לכך קורין בתשיעי ספק שמיני הברכה שברך משה את ישראל. ובשני קורא מתחיל בראשית עד אשר ברא אלרים לעשות. ובשלישי קורא המפטיר כמו אתמול. ומפטיר בתחלת יהושע ויהי אחרי מות משה עד כי עמך ה' אלקיך בכל אשר תלך.

ונקרא יום זה יום שמחת תורה לפי שמסיימן בו התורה וראוי לשמוח בסיומה. והטעם שמתחילין מיד בראשית כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג לומ' כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרות עוד. או הטעם כמו שזכינו בסיומה כך נזכה בהתחלתה.

ומרבים בפיוטים כמו אשר בגלל אבות. וכת' רב עמרם ולאחר שמפטירין מברכין בא"י אמ"ה אשר בגלל אבות וחותם בו בא"י נותן התורה. וכן כת' רבינו סעדיה. ואינו נכון לומ' ברכה באשר בגלל תחלה וסוף מאחר שלא הוזכרה בתלמוד ואין לקבוע ברכה אלא מה שקבעו רז"ל וכן הוא המנהג וכן כת' אבן הירחי.

ויש מקומות שנוהגין המסיים והמתחיל לעשות משתה ושמחה ויום טוב לסיומה של תורה וקוראין לכל קרוביהם וחביריהם.

ובמוצאי יום טוב מבדילין בתפלה וכן על הכוס כמו שמבדילין במוצאי שבת אלא שאין אומ' אליהו הנביא. וגם אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים.

ואם חל אחד מן המועדים במוצאי שבת מוסיף באתה בחרתנו כשיגיע עד ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת ותודיענו. התחיל בלשון דעה על שם שתקנו תפלה זו במקום ברכת דעה ועל שם שפורשין מן השבת שנאמ' בו ואת שבת קדשך הודעת. משפטי צדקך על שם שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך ובשבת מתפללין שבע ברכות ולכן אמר משפטי צדקך במוצאי שבת כלו' היום הללנוך בז' ברכו' שהן משפטי צדקך. ותלמדנו לעשות חוקי רצונך כלומ' בזמן מתן תורה והוא על שם למדני חוקיך ואמ' רצונך על שם למדני לעשות רצונך וגו'. ותתן לנו ה' אלקינו באהבה משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצות טובים פסוק הוא שנאמ' ועל הר סיני ירדת ודבר עמהם משמים ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצות טובים וכתי' ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך. והנחילנו זמני ששון לא נקרא י"ט זמן אלא מדברי רז"ל או מתרגום מועד זמנא. זמני ששון ומועדי קדש וחגי נדבה על שם לששון ולשמחה ולמועדים טובים וכתי' למועדים ולחגים. ואיפשר שהזכיר ג' לשונות אלו כנגד ג' דברים שנצטוו ישראל בעלותם והם ראיה חגיגה ושמחה, זמני ששון כנגד שלמי שמחה ומועדי קדש כנגד עולת ראיה שהיא כלה לגבוה וחגי נדבה כנגד שלמי חגיגה. ותורישנו קדושת שבת אמר לשון קדושה על שם ואת שבת קדשך הודעת להם והיא ירושה לנו שנא' לדורותם. וכבוד מועד וחגיגת הרגל שקרבן חגיגה היו מביאים ברגל בזמן שבית המקדש קיים שנא' וזבחת שלמי' ואכלת שם ושמחת שאין שמחה אלא בבשר. וכתי' ושמחת בחגך. וסימן לותודיענו למנ"י ממסך. למוד מתנה נחלה ירושה, למוד ותלמדנו, מתנה ותתן לנו, נחלה ותנחילנו, ירושה ותורישנו.

ואבן הירחי תקן להוסיף כאן ותבדילנו ה' אלקינו מן העמים אשר על פני האדמה כי אתה הבדלת בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדושת שבת לקדושת יום טוב וכו' והן שבע הבדלות וישר בעיני כי למה אין אומר בכאן שבע הבדלות כמו שאומר בהבדלה ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת כמו שכתבנו בסדר לילי הפסח. ולכך צריך לאומרו גם כן בכאן. ואומר ותתן לנו ה' אלקינו באהבה מועדים לשמחה וכו'. וגומר התפלה. ואחר כך מבדיל ש"צ בבית הכנסת והסימן יקנה"ז. ובסדר ליל הפסח ביארנוהו היטב. תם תם תם

נשלם סדר תפלות כל השנה שבח לשוכן מעונה