אבודרהם/הלכות ברכות

אבודרהם

הקדמה

הלכות ברכות

חייב כל איש ישראל לברך את הבורא ולהודות לו על כל מה שברא בעולמו על כל דבר ודבר ברכתו הראויה לו בזמנים שקבעו להם רז"ל. כי כל מה שברא לא בראו אלא לכבודו לצורך האדם ותועלתו שנאמר תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו. ודרשו רז"ל ברוך ה' יום יום יעמוס לנו וכי ביום מברכין אותו ולא בלילה אלא כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. וגרסינן בריש פרק כיצד מברכין ת"ר אסור ליהנות מן העלם הזה בלא ברכה וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, פי' ברכה המיוחדת לאותו דבר, מעל, פי' כאלו נהנה מקדשי שמים. מאי תקנתו אמ' רבא ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה. עוד גרסינן התם אמ' רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים שנא' לה' הארץ ומלואה. ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני האדם, לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה.

והברכות הם נחלקים לארבעה חלקים ברכות התפלות וברכות המצות וברכות הנהנין וברכות השבח וההודאה. ברכות התפלות וברכות המצות שיש להם זמן קבוע בשנה כבר כתבנום במקומם. וברכות הנהנין וברכות השבח וההודאה וברכות המצות שאין להם זמן קבוע אלא הם דרך מקרה כברכת מילה ונישואין ראיתי לחלקם לתשעה שערים.

השער הראשון לבאר ברכת הלחם וזמון וברכת המזון

השער השני לבאר הדברים שמברכין עליהם בורא מיני מזונות

השער השלישי לבאר הדברים שמברכין עליהם שהכל

השער הרביעי לבאר הדברים שמברכין עליהם בורא פרי האדמה

השער החמישי לבאר הדברים שמברכין עליהם בורא פרי הגפן

השער הששי לבאר הדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה ושלא מחמת הסעודה והבאים לאחר הסעודה

השער השביעי לבאר הברכות שמברכין על הריח

השער השמיני לבאר הברכות שמברכין על הראייה והשמע וכיוצא בהם מברכות השבח וההודאה

השער התשיעי לבאר ברכות המצות שאין להם זמן קבוע בשנה

השער הראשון; ברכת הלחם

השער הראשון לבאר ברכת הלחם וזמון וברכת המזון

ראיתי להקדים מברכות המאכלים ברכת הלחם לפי שהוא האוכל התדיר על דרך תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וגם הוא מבחר המאכלים שבו קיום מין האדם וחיותם.

דע כי חטה ושעורה וכסמת ושבולת שועל ושיפון הם שמברכין עליהם המוציא ולבסף שלש ברכות. אבל לא פת אורז ודוחן. וחמשה מינים אלו הם הנקראים בכל מקום חמשת המינין דאשכחן גבי חלה ומצה בפסח שחמשת המינים אלו נקראים לחם דגמרינן לחם לחם ממצה, כתיב הכא והיה באכלכם מלחם הארץ וכתיב התם לחם עוני, והתם גופיה מנא לן שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח יצאו אורז ודוחן שאין באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון. ועוד דגרסינן בירושלמי בפרקא קמא דמסכת חלה ר' שמואל בר נחמן שמע חמשת המינין כלהון מן הדין קרייא ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכסמת גבולתו ושם חטה אלו החטים שורה זו שבולת שועל ולמה נקרא שמה שורה שהיא עשויה כשורה ושעורה אלו שעורים נסמן זה סיפון וכסמת אלו הכוסמין גבולתו עד כאן גבולו של לחם. הנה נתבאר שאינו נקרא לחם אלא מחמשת המינין בלבד והוא הדין לענין המוציא.

חמשת המינים האלו כשהם שבולים נקראים תבואה ולאחר שדשין וזורין אותם נקראים דגן. וכשטוחנין אותם ולשין אותם ואופין אותם ועושים אותם עוגות נקראים פת ומברכין עליהם המוציא שהואיל ובאו לכלל עלויין שהם זנים וסועדין את הלב נעשין כמין בפני עצמן לברך עליהן ברכה מיוחדת.

כל דבר שבלילתו עבה אפי' בשלו במים או טגנו בשמן לחם גמור הוא וחייב בחלה ומברכין עליו המוציא ושלש ברכות ובלבד שיהא בו תואר לחם. ואם בלילתו רכה ובשלו במים או טגנו בשמן אינו לחם לענין חלה והמוציא ומברכין עליו תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש. ואם אפאו באלפס בלא משקה לריש לקיש לא הוי לחם ולר' יוחנן הוי לחם. ופסק רבינו חננאל כריש לקיש ור"י פסק כר' יוחנן ולזה הסכים הרא"ש ז"ל. כתב הרא"ש כוכא דארעא אע"ף שבלילתו רקה וגובלה בעלמא הוי כיון ששופכין אותו על פי התנור או בקרקע שהוחמה באור נעשה לחם וחייב בחלה ומברכין עליו המוציא ואדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח והוי כמו תחלתו סופגנין וסופו עיסה שחייב בחלה אבל דבר שתחלתו סופגין וסופו סופגנין כיון שבלילתו רכה וניטגן בשמן פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא ודוקא אם קבע סעודתו על כוכא דארעא אבל אם לא קבע סעודתו עליה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש ואם אכל ממנה שיעור שאחרי' קובעין עליו אע"ף שהוא לא קבע עליו מברך המוציא וג' ברכות. וכתב הר"ם במז"ל שאם אחרי' אינם קובעין אע"ף שהוא קובע אינו מברך דבתר רובא אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם. ואם מתחלה היה דעתו לאכול מעט וברך בורא מיני מזונו' ואחר כך אכל שיעור שאחרי' קובעין עליו מברך לבסוף ג' ברכות אע"ף שלא ברך תחלה המוציא.

לחמניות שקורין להם ניבלאש בלע' שבלילתן עבה לחם גמור הוא ומברכין עליהם המוציא וג' ברכות. ואותם שבלילתן רכה ורקות מאד אם קבע סעודתו עליה' מברך המוציא וג' ברכות ואם לא קבע עליהם מברך עליהם בורא מיני מזונות ולבסוף מעין ג'.

פת הבאה בסכנין והיא פת העשויה כמין כיסין שממלאין אותן שקדים ודבש ותבלין אם קבע סעודתו עליה מברך המוציא וג' ברכות ואם לא קבע סעודתו עליה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש.

חביצה אם יש בה פירורין שיש בה תואר לחם אע"ף שאין בהם כזית מברך עליהם המוציא וג' ברכות ואם אין בהם תואר לחם מברך עליהם בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש. ופי' ר"ת דחביצא הם פירורי לחם שנדבקין יחד על ידי חלב ודבש. ובערוך מפרש שהם פירורי לחם שנדבקין יחד על ידי מרק וכל הנדבק יחד קורא חביצא כעין חביצה דתמרי. וכתב ה"ר יונה שיש בה שלשה חלוקים היכא שנתבשלו הפירורין אם יש בהן כזית מברך עליהם המוציא וג' ברכות ואם אין בהן כזית אע"ף שיש להם תואר לחם אינו מברך אלא בורא מיני מזונות שכיון שהם מבושלים אינן חשובים תואר לחם, ואם אינם מבושלים אלא שהם מחוברים על ידי דבש או מרק אם יש בהם כזית מברך המוציא אע"ף שאין בהם תואר לחם ואם אין בהם כזית אם יש בהם תואר לחם מברך המוציא ואם אין בהם תואר לחם מברך בורא מיני מזונות, ואם אינם לא מבושלים ולא מחוברים אלא שהם מפורדים דקדק אע"ף שאין בהם כזית ולא תואר לחם מברך המוציא שכיון שהם פת בפני עצמו אינם יוצאים לעולם מתורת לחם והילכך פת הצנומה בקערה אפי' אין בה תואר לחם כיון שאין דבר אחר מעורב עמה אינה יוצאה מתורת לחם ומברכין עליה המוציא וג' ברכות. ופירוש פת צנומה פת יבשה הנשרית בקערה במים או מלשון צנומות דקות.

פירות וקטניות שטוחנין אותם ועושין מהם קמח ואוכלין אותו על יד הדחק אם עשו ממנו פת או בשלוהו בקדרה אינו בכלל מזון ומברכין עליו שהכל. ואם ערבו באותו קמח אחד מחמשת המינין ועשו ממנו פת מברך המוציא וג' ברכות. ואם בשלוהו בקדרה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מעין ג'. וכתב ה"ר יונה דדוקא שיש באותו קמח מאחד מה' המינין כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס אבל אם אין בו זה השיעור מה' המינין אינו מברך לבסוף ג' ברכות אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אע"ף שאין בו כזית דגן בכדי אכילת פרס ולבסוף מעין ג' וה"ה כשבשלוהו בקדר' שמברך תחלה בורא מיני מזונו' אבל לבסוף מברך בורא נפשות. ופי' פרס פירש"י ד' ביצי' והרמב"ם ז"ל פי' ג' ביצים.

וכשרוצה לאכול צריך ליטול ידיו תחלה כדאמרי' בפרק אלו דברים אמר רב יהודה אמ' רב ואמרי לה במתניתא תאנא והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים. וכתב בה"ג כי אין צריך נטילת מים אלא לפת בלבד ואפי' לז' המינין הנזכרין בפסוק ארץ חטה אינו צריך נטילת ידים כדאמרינן אמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח ודוק' שידיו נקיות אבל אם היו מלוכלכות צריך ליטלם בשביל הברכה.

ומיד שמברך על נטילת ידים צריך לברך ברכ' המוציא. ורבי' יואל כתב שאין לחוש על הפסק בין נטילה להמוציא שכיון שהשלחן לפניו ודעתו לאכול אינו חשוב היסח הדעת. וההיא דאמרי' בפ' כיצד מברכין אמ' רב אשי ג' תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה תכף לגאולה תפלה תכף לנטילת ידים ברכה, מפר' לה על מים אחרונים ור"ל ברכה ברכת המזון. וכן פי' הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ומיהו מן הירש' משמ' דההיא דתכף לנטילת ידים ברכה דקאי על מים ראשונים ור"ל ברכה ברכת המוציא דאמרינן התם התוכף ברכה לנטילת ידים אינו ניזוק בכל אותה סעודה. וכן היה נוהג הרא"ש ואמ' סימן לדבר ישב בדד וידו' כי נטל.

מצוה מן המבחר לברך ברכת המוציא על עוגה שלימה כדי שתהיה הברכה על דבר שלם או מטעם שאין לו לפשוט ידיו ליטול את הפת עד שיברך. ואם היו לפניו פרוסה של חטים ושלימ' מן שעורים מניח פרוסה בתך שלימה ובוצע משתיהן מפני שהשלימה מצוה מן המובחר והפרוסה של חטים מפני שהיא חשובה ומעולה וכן כת' הרמב"ם ז"ל. וגרסי' בירוש' ובתוספת' דברכות תניא מברכין על הדגן שהוא מן המובחר. כיצד שלימה של גלוסקאה ושלימה של בעל הבית מברך על שלימה של גלוסקאה. פי' גלוסקאה פת של נחתומין שהוא יפה משל בעל הבית. פרוסה של גלוסקאה ושלימה של בעל הבית מברך על שלימה של בעל הבית. פרוסה של חטים ושלימה של שעורים מברך על פרוסה של חטים, פת שעורים ופת כוסמין מברך על של שעורים והלא כוסמין יפין הימנה שזו מז' המינים וזו אינה משבע' המינין, פת טמאה ופת טהורה מברך על הטהור', פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה מברך על אי זה מהן שירצה. וכן הדין בפת של גוים ופת ישראל.

וגרסי' בפ' כיצד מברכין ת"ר על הפת הוא אומ' המוצי' לחם מן הארץ ר' נחמיה אומ' מוציא לחם מן הארץ. ואמרי' בירוש' ר' חייא בריך קומי ר' זירא המוצי' לחם מן הארץ וקלסיה, מאי לאו כרבנן לא שלא לערב ראשי האותיות. ואע"ג דלחם מן מערב הוא התם אי איפשר לתקן. לשון אחר לפי שהוא לושן הפסוק להוציא לחם מן הארץ ועוד שאינו דומה עירוב אות שאחר צרי או סגול לעירוב אות שאחר קמץ דמרחיב טפי. ובחדושי דב"ש מקשה מאי שנא בפת דלא אמרי' בורא פרי האדמ' כמו בשאר פרי האדמ', וכי תימ' משום דפת אישתני לעלויא ואישתני נמי לברכה, הא ליתה דהא ביין שהוא מעולה יותר דסעיד ומשמח ואפי' הכי אמרינן ביה ב"פ הגפן הכי נמי לימ' בפת ב"פ החטה, ומתרץ כדמשני בגמ' גבי זית היכי לימ' ב"פ זית פירא גופיה זית איקרי, והכא נמי היכי לימ' ב"פ החטה פירא גופי' חטה איקרי, וכי תימ' לימ' ב"פ שבולי החטה הא ליתא דלא שייך למימ' פרי שבולי שאין הפרי יוצא מן השבלת שהרי היא עצמה יוצאה משנה לשנה, וה"ר אשר מלוניל תירץ דלישנא דקרא נקט להוציא לחם מן הארץ ובשאר ברכות נמי נקט לישנא דקרא שנא' הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, ובהאי תירוץ מיתריץ מאי דקשיא מאי שנא הכא דאמרין ארץ ומאי שנא באידך דאמרי' אדמה משום דלישנא דקרא הכי הוא, ע"כ בחדושי דב"ש. ופי' המוציא לחם ר"ל מזון כמו עבד לחם רב שהלחם אינו יוצא מן הארץ אלא התבואה שעושין ממנה לחם. וכן תמצא במן הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וידוע הוא שלא ירד לחם מן השמים אלא המן שהיו עושין ממנו עוגות שנא' ועשו אותו עוגות.

ואמרי' בירוש' בפ"ק דמ' חלה הבוצע צריך לבצוע בעשר אצבעותיו כלומ' צריך לאחוז הלחם בעשר אצבעותיו כנגד עשר תיבות שבברכת המוציא ועשר בפסוק מצמיח חציר וי' בפסוק עיני כל אליך ישברו וי' בפסוק ארץ חטה וי' בפסוק ויתן לך האלהים ועשר מצות נצטוו ישראל בתבואה לא תחרוש בשור ובחמור, שדך לא תזרע כלאים, לקט, שכחה, ופאה, תרומה גדולה, מעשר ראשון, מעשר שני, מעשר עני, חלה, וי' מלאכות נעשות בתבואה, חורש, קוצר, מעמר, דש, זורה, בורר, טוחן, מרקד, לש, אופה.

ואמרינן בפ"ג שאכלו א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה. ויש סמך לדבר ממה שכתוב ואקחה פת לחם ולא אמ' קחו פת לחם. כת' הרמב"ם הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד והאחר נוטל בידו ואינו נותן ביד האוכל אלא א"כ היה אבל ע"כ. ואיפש' שהטעם בזה משום שנא' פרסה ציון וגו' והוא רמז לפרוסת המוציא.

וצריך שיבצע ממקו' שהפת נאפת היטב כדאי' בפ' חלק דגרסי' התם רב אשי אוקי אג' מלכים אמר למחר נפתח בחבריא, אתא מנשה איתחזי ליה בחלמא אמ' ליה חברך אנא וחברא דאבוך אנא מהיכא איבעי לך למשרי מוצי' א"ל מהיכא דבעית א"ל המוציא לא גמרת וחבריא קרית לנא א"ל אי הכי לימ' לי מר א"ל מהיכא דגמר בישולא דריפתא טפי וכו'. ואלו הג' מלכים הם אחאב מנשה ירבעם, סימן להם בני אמ"י נחרו בי.

ומסיק בגמ' הלכתא כרבא דאמ' מברך ואחר כך בוצע. פי' שלא יפריד הפרוסה מן הפת עד לאחר ברכה. וכת' בעל המאור ויש בני אדם שאינה רוצין לחתוך הלחם כלל עד לאחר הברכה ור' אומ' כי יותר טוב כשחותכו ומניחו דבוק שיהיה מזומן להפרידו אחר הברכה שאם לא יחתוך עד אחר שיברך שמא יבא להפסיק קודם שיאכל המוציא ע"כ. והרא"ש כתב ויראה לי שצריך לחתוך מעט שאם יאחז בפרוסה שיעלה הככר עמה דאם לא כן חשוב כפרוסה. וכן שנינו בפ"ג דטבול יום ר' מאיר אומ' אם אוחז בגדל והקטון עולה עמו הרי הוא כמוהו ר' יהודה אומר אם אוחז בקטון והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו והלכה כר' יהודה ע"כ.

כת' בעל המנהגות נהגו שלא להאכיל חתול ושאר בהמה חיה ועוף מן החתיכה שנגעה בחתיכת המוציא.

ואמרינן בפר' ג' שאכלו אמ' רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע ואין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונין. וגרסי' בירוש' תאני ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס. והטעם הוא משום ההפסקה כלומ' שלא תפסיק הפריסה בין ברכה לאכילה ואף לא הברכה בין פריסה לאכיל' רק הכל בבת אחת. א"ר חייא בר אבא הדא אמרה הדין דנסיב פוגלא ומברך עליה והוא לא אתא לידיה צריך לברוכי עליה זמן תנינות, א"ר תנחום בר יודן צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כדי שלא להזכיר שם שמים לבטלה. ויש אומרי' שאם לא אמ' מלך העולם אומ' למדני חקיך כדי שיהא כקור' פסוק מן התלים. ור' חייא אזיל לטעמיה דפליג בגמ' דידן עם רבה וסבירא ליה שצריך שתכלה ברכ' עם הפת אבל לרבא דהלכתא כוותיה לא צריך ולא מידי. עוד גרסינן התם ר' זריקה א"ר זירא בעי האי מאן דנסיב תרמוסא ומברך עליה ונפל מידיה מהו לברוכי עליה זמן תנינות. פירוש היו תרמוסין לפניו ונטל אחת מהן ובירך עליה ונפלה מידו ומבעיא ליה אם צריך לברך פעם שנייה על האחרי'. ומקשי ומה בינו לבין אמת המים ומתרץ אמרין תמן לכך כיוון דעתו מתחלה ברם הכא לא לכך כיוון דעתו מתחלה. וכת' הראב"ד נראה לי דהאי בעיא לקולא דלא עדיף מכוס ביד כל אחד ואחד שכלם שותים בברכתו של מברך ותו אמרינן כלה נבגא דברכתא היא אמ' דכל דמנח קמי' חילא ברכה עלויה ע"כ.

כת' ה"ר גרשום ב"ר שלמה יש מאנשי הדור שמוכיחין מזה הירוש' במעשה שאירע כי בר"ח טבת שמוציאין ב' ס"ת א' של ר"ח וא' של חנוכה וטעה ש"צ ופתח אותו של חנוכה ובירך הקורא עליו והזכירוהו הצבור כי טעה ובר"ח שהוא תדיר יש לו לקרות ראשונה והפסיק וגלל ס"ת עד שהגיע לפרש' ר"ח, ואומ' מזה הירוש' שצריך לחזור ולברך שנית על פרש' ר"ח מב' טעמי', האחד מן הירוש' הראשון שאומ' הדין דנסיב פוגלא ומברך עליה והוא לא אתא לידיה צריך לברוכי עליה זמן תנינות ר"ל כיון שהפסיק אחר ברכתו שחזר ונטלו מן הקרקע חוזר ומברך אע"פ שלא הפסיק אלא בשתיקה וגם כן בכאן כיון שהפסיק זמן גדול בשתיקה בעת שגלגל ס"ת הויא ליה הפסקה כמו אם הפסיק בדבור, והטעם השני מן הירוש' השני ולא מטעם הפסקה אלא מטעם שלא נתכוון בברכתו על זאת הפרשה כמי שלא נתכוון לברך על התרמוס שאוכל עכשיו כי אם על אותו שנפל ולא חזר ונטלו מן הקרקע, ולפי דעתי טעו כי הטעם הראשון בטל הוא שהרי הירוש' ההוא אינו עיקר דהלכת' כרבא דאמ' מברך ואחר כך בוצע דלא חשבינן שתיקה להפסקה לא שנא הפסקה מרובה ולא שנא הפסק' מועטת, והטעם השני ג"כ בטל הוא לדעת הראב"ד דפסק לקולא והביא ראיות לדבריו דכל דמנח קמיה חילא ברכה עליה הכא נמי הא ספר תורה קמיה ודעתיה עליה לכל הפרשיות הכתובות בו, גם אם לא גלל אותו ס"ת עצמו שבירך עליו תחלה אלא פתח ס"ת אחר יש פנים להיתר גם כן ולומ' כי אחר שהוציאו אותם שני ספרי תורות יחד לקרא אותם שתי פרשיות שהם ענין היום יש לומר דמנחי קמיה הוו ודעתיה עילויהו וכן יצאה הוראה בחבורה בעירנו על יד מעשה שבא בר"ח טבת, ויש רצו לומר כי לא היו צריכין מתחלה להפסיק ולפתוח ס"ת של ר"ח אע"ף שהסדר כן כיון שנזדמן לו לקרוא בשל חנוכה תחלה ואין מעבירין על המצות כדאמרי' ביומא בפרק אמ' להם הממונה עבורי דרעא וטוטפא אסור, ויש סיוע לדעתנו שצוינו לגלול ולהפסיק דקתני התם כל המצות מעכבות בעי ר' ירמיה אפי' הקדים תפל' של ראש לתפלה של יד א"ל אף אנא סבר כן ומדקתני מעכבות משמע שאם הניחם כן לא יצא וצריך להניחן כסדר מצותן ע"כ דברי הר' גרשום.

ושיעור פרוסה של המוציא כתב הרמב"ם ז"ל לא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן.

וצריך להזהר שלא יפסיק בשיחה בין ברכת המוצי' לאכיל' שאם הפסיק צריך לחזור ולברך דהכי קיימ' לן דשיח' הויא הפסקה לגבי תפלין וכסוי הדם. ואמרי' בירוש' רב כדהוה קצי הוה טעם בשמאליה ומפליג בימיניה פירוש כשהיה מחלק לאנשי ביתו לא היה מפסיק דתכף לברכתו היה אוכל והיה מחמיר שאפי' במה שהוא לצורך אכילה לא היה מפסיק. ואמרי בגמ' טול ברך טול ברוך אין צריך לברך כי אם אמר טול פת המוציא אינו חשוב הפסק בין ברכה לאכילה שכיון שהוא מחוייב להוציא בניו ובני ביתו צורך ברכה הוא. ואם כלן אחד א' אוכל מככרו אין צריך לחלק להם המוציא שכל הככרות נבגא דברכתא הן והכי איתא בירושלמי ודוקא שיהיו שלימות. ומזה הטעם נהגו כשיהיו אנשים רבים מסובין בסעודה ואינו מספיק להם כוס של ברכת המזון שמניחין על השלחן כוסות אחרות מלאות יין בשעת ברכה ושותין מהן. וכן אם הפסיק ואמ' גביל לתורי אין זה חשוב הפסק דצורך אכילה הוא שאין לאדם לאכל עד שיתן מאכל לבהמתו שנא' ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת. וי"מ כמו שהב"ה מזמן ומכין מזון הבריות תחלה דהיינו עשב והדר מבשל אותו לצורך האדם כמו כן צריך כל אדם לעשות בביתו. וכן אם הפסיק ואמ' הבא מלח הבא לפתן אין זה חשוב הפסק דאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד. ואם הפת נקייה וטובה אין צריך לפתן ואז אם אמ' הבא מלח הבא לפתן צריך לחזור ולברך דהפסקה הוייא כדאמרי' בגמ' לית דין צריך בשש. י"מ אין זה צריך איחור עד שיביאו לפתן מלשן כי בושש משה ויש מפרשין אין זה צריך לפתן כדמתרגמי' היאכל תפל מבלי מלח כמא דמתאכיל בשש מדלית מלחא.

וכת' הר"ם במז"ל שאם (אין ב') [לא ברך] המוציא ועדיין לא גמר סעודתו חוזר ומברך ואוכל ואם הוא מסופק אם בירך או לא בירך אינו חוזר ומברך דהמוציא דרבנן הוא וספיקא דרבנן לקולא. וכת' רבי' האיי שאם גמר סעודתו אינו חוזר ומברך המוציא על מה שאכל כבר אלא א"כ יאכל עוד.

וכשיגמור מלאכול נוטל ידיו שנית ואלו הן הנקראי' מים אחרונים ואינו מברך עליהם שאינם אלא משום נקיות. וגרסי' בפ' כל הבשר אמ' רב אידי בר אבין אמ' רב יצחק בר אשיאן מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה. משום מלח סדומית שמסמא את העינים ואז"ל לאחר כל אכילתך אכול מלח ויש לחוש שמ' מלח סדומית מעורב בו. וכתבו התוספות מה שלא נהגו בהם האידנא לפי שאין מלח סדומית מצויה בינינו ואע"ג דאמרי' ידים מזוהמות פסולות לברכה לדידן לא מיקרו ידים מזוהמות כיון שאין אנו רגילי' ליטול ומיהו אם יש אדם שהוא איסתניס ורגיל ליטול ידיו אחר הסעודה לדידה הוו ידים מזוהמו'.

ויש הפרש בין מים ראשוני' לאחרוני' כדאי' בפ"ק דסוט' אמ' רב חייא בר אשי אמר רב מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעל' וסימן וינטלם, אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה שלא יבאו המים מחוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים ואין צריך ליטול ידיו אלא עד פרק האצבעות שהוא סוף פסול האצבעות.

ויש לך לדעת שמן התורה אינו חייב לברך עד כדי אכילה שיש בה כדי שביעה שנא' ואכלת ושבעת וברכת. אבל מדרבנן חייב לברך על כזית לפי שיש בה כדי שביעת גרון כדדאמרי' בפ' מי שמתו אמ' הקב"ה למלאכי השרת בדין אני נושא פנים לישראל שאני כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת והם דקדקו על עצמן עד כזית.

ולענין זמון תנן ג' שאכלו כאחת חייבין לזמן והא' מברך לשנים משום שנא' גדלו לה' אתי. והוא אומ' נברך שאכלנו משלו והם עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והוא חוזר ואומ' כמו שאמרו הם ברוך שאכלנו משלו וכו'. ומוסיף עליהם ברך הוא וברוך זכרו לעולמי עד ומתחיל בברכת הזן וגומ' כל הברכה. ואם בא אחד מן השוק ומצאן כשהן מברכי' מהו עונה אחריהם. כי אע"פ שלא אכל עמהן עונה עמהן כדתנן עונין אמן אחר ישראל המברך והטעם כדי שלא יראה ככופר במי שחביריו מברכין אותו. רב זביד אמ' ברוך ומבורך, רב פפא אמ' אמן, ולא פליגי הא דאשכחינהו דקאמרי ברוך [הא דאשכחינהו דקאמרי נברך], אשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד אשכחינהו דקאמרי ברוך עונה אמן. ואמרי בירוש' עונין אמן אע"פ שלא אכלו ואין עונין ברוך שאכלנו אלא א"כ אכלו.

ואלו הג' שאכלו כאחת שהם חייבין לזמן דוקא כשאכלו דברים המותרים. אבל אם אכלו דברים האסורים כגון טבל ומעשר שני והקדש שלא נפדו אינן מצטרפין לזמון. והר"ם במז"ל כת' שאין מברכין עליהם כלל לא בתחלה לא בסוף. והראב"ד השיג עליו וכתב שלא אמרו אין מברכין אלא שאין מזמנין עליהם לומר שאין להם קביעות לזמון הואיל ואוכלין דברים האסורי' והוא כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזמון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו. ולזה הסכים הרא"ש והביאו ראיה מהא דאמרינן בפ"ק דסנהדרין ובפרק הגוזל הרי שגזל סאה של חטים מחבירו טחנה אפאה והפריש ממנה חלה ובירך עליה אין זה מברך אלא מנאץ משמ' שחייב לברך אלא שברכתו היה ניאוץ.

כת' רשב"ם ג' שאכלו יחד וא' מהם נזהר מפת של גוים והאחד אינו נזהר אעפ"י שאין אותו שנזהר יכול לאכול מפתו מצטרפין זה עם זה לזמון. והביא ראיה מדתנן בריש ערכין הכל חייבים בזמון כהנים לוים וישראלים ואמרינן עלה פשיט' לא צריכה כגון דכהני אכלי תרומה וקדשים וזר אכיל חולין מהו דתימא כיון דזר לא מצי אכיל תרומו' וקדשי' לא מצטרף קמ"ל כיון דכהנים מצו אכלי חולין שפיר דמי. עוד יש ללמוד מכאן שאם היה א' מן הג' מודר הנאה מן הב' מהם מצטרפין שהם יכולין לאכול משלו. ואם היו הג' מודרין הנאה זה מזה כיון שאין אחד אוכל משל חבירו אין מצטרפין לזמון אע"ג דמצי לאתשולי השתא מיהא לא איתשילו.

תנן התם ג' שאכלו כאחת אינם רשאין ליחלק. וכת' ה"ר יונה דמיירי בשקבעו עצמן ביחד מתחלה לברכת המוציא לדידהו בהיסבה לדידן בישיבה אז אינם רשאין ליחלק אבל אם לא נקבעו יחד בברכת המוציא אז רשאין ליחלק. וי"מ שאע"ף שלא ברכו המוציא ביחד אלא אחר כך נקבעו באכילה יחד נקבעו לזמו' ואינן רשאין ליחלק ולזה הסכים הרא"ש. אבל שנים שאכלו מצוה ליחלק שיברך כל אחד לעצמו. אבל בברכת המוציא אחד פוטר לחבירו. בד"א כשהיו שניהם יודעי' לברך אבל אם א' יודע והב' אינו יודע יברך היודע והשני יוצא. וכת' הרא"ש שמיירי כגון שמבין לשון הקדש אלא שאינו יודע לברך אבל אם אינו מבין אינו יוצא בשמיעה ולכך אין הנשים יוצאות בשמיעה אלא אם הם מבינות. ואם הם ד' או ה' אינם רשאין ליחלק שכלם נתחייבו בזמון ולא עוד אלא אפי' ב' שאכלו כאחת מצוה שיחזרו אחר שלישי שיצטרף עמהם לזמון. ואם היו ששה נחלקין כיון שישאר זמון לכל חבורה. וכן אם היו ט' רשאין ליחלק כרצונן וכענין שלא יפסיד אחד מהם הזמון.

ואם היו י' אינן רשאין ליחלק כדי שיזמנו בשם ואומרי' נברך לאלקינו שעשרה שכינה שורה ביניהם. ולכן צריך להוסיף לאלקינו כדא' ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכת' הרא"ש דלא אמרי נברך לאלקינו בלמ"ד אלא נברך אלהינו דגבי שיר והודאה כתיב בלמ"ד שירו לה' הודו לה' וכן גדלו לה' אבל גבי ברכה כתי' במקהלות ברכו אלקים.

והבא מן השוק ומצאן מזמנין בי' יענה אחריהם ברוך אלקינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. וכן בכל ברכות שאדם שומע בין ברכת הפירות בין ברכ' המצות. וענין הזמון הוא רבוי שבח וגדולה לבורא יתב' שמזמנין ומתרין זה את זה ומתועדין יחד להודות לו ולשבחו ולפארו על שפע טובתו כמו שנא' ונרוממ' שמו יחדיו. ודרשי' בפ"ג שאכלו ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן על הארץ הטובה זו ברכת הארץ אשר נתן לך זו בונה ירושלם. והטוב והמטיב ביבנה תקנוה על הרוגי בתר כמו שנפרש לקמן. תניא משה תקן להם לישראל ברכת הזן בשע' שירד להם המן, יהושע תקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו להם לישראל בונה ירושלם. דוד תקן להתפלל על שלום ישראל וירושלם שנבחרה בימיו מכל ארץ ישראל דאלו בתורה לא כתי' רק אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו ושלמה תקן להתפלל על הבית הגדול והקדוש שנבנה בימיו ונבחר מירושלם. ודקאמ' בונה ירושלם לא דוקא אלא מקיים ירושלם היו אז אומרים ובעל ברית' זו שנה כמו שאנו אומ' עתה. וחכמי אחרוני' תקנו להתפלל בה עתה ג"כ על מלכות בית דוד שתחזור למקומה. ולאו למימר' שלא ברכו אותה עד דוד ושלמה שהרי דרשו אותה מן הפסוק אלא דוד ושלמה תקנו המטבע לפי מה שניתוסף טובה לישראל. והטוב והמטיב ביבנה תקנוה. וכן פסקו כל המפרשים דהטוב והמטיב לאו דאורית'.

נהגו העולם כשמברכי' ברכת המזון שמסלקין הסכין מעל השלחן והטעם מדאמרי' בפ' הרואה המזבח עץ שלש אמות גבוה וארכו ב' אמות ומקצועותיו לו וארכו וקירותיו עץ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה', פתח במזבח וסיים בשלחן א"ר יוחנן ואיתימ' ר' אליעזר בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם ועכשיו שאין בית המקדש קיים שלחנו מכפר עליו. והיינו דאמרי התם כל דמארי' על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו והטעם כשמאריך על שלחנו יבא עני ויהנה מאותו השלחן ואין צדקה גדולה מזאת וכתי' וצדקה תציל. והנה השלחן בבית כמזבח בבית המקד' מה מזבח מכפר אף שלחן מכפר והברזל מקצ' ימיו של אדם ואין ראוי להניחו בשעת הברכה במקום הכפרה שמארכת ימיו של אדם.

יש אנשים שאינם רוצים להסיר המפה והלחם מעל השלחן קודם ברכ' המזון וגם מקפידין שלא ישאר השלחן בלא פת בשעת ברכת מזון והטעם כדי שתחול הברכה בו ויתפשט ממנו שפע הרבוי והיינו דאמ' בסוכה ובפ' חלק כל מי שאינו משייר כזית פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם שנא' אין שריד לאוכלו על כן לא יחיל טובו. תנן במ' אבות כל שלחן שאכלו עליו ואמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משלחנו של מקום שנא' וידבר אלי זה השלחן וגו' וכל שלחן שאכלו עליו ולא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו מזבחי מתים שנא' כי כל שלחנו' מלאו קיא וגו'. ולפי שעל ידי האכילה והשתייה יצר הרע מתגבר והתאוה מתגברת שנא' ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וכתי' ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה לבבכם. וכתי' פן תאכל ושבעת ורם לבבך וכתי' וישב העם לאכול ושתה וגומ' ואמרינן בברכות בפ' אין עומדין מילוי כריסי זני בישי פי' מלוי הכרס גורם כמה מיני רעות תרגו' למינוהי לזנוהי, לכן הזהירונו רז"ל לדבר בד"ת בשעת האכילה כדי שלא נחטא.

ואמרי' בירוש' בפ"ק דתרומות ר' זיר' בעא קומי ר' אסי שכור מהו שיברך א"ל ואכלת ושבעת וברכת ואפי' מדומדם. פי' אפי' כל כך שתוי שאינו יכול לדבר כראוי דהכי משמע ושבעת וברכת.

ומסקי' בפ"ג שאכלו שכוס של ברכה טעון ד' דברים חי מלא שטיפה הדחה. סימן להם חמשה. ס"א שמחה ע"ש ויין ישמח. חי פר"ת מזוג קצת ולא כתקנו על חד תלת מיא ומזיג ולא מזיג מיקרי חי כדאי' ברי' פ' בן סורר ומורה דקתני דאינו חייב עד שישתה יין חי ומוקי לה במזיג ולא מזיג. מלא כפשוטו שיהיה מלא על כל גדותיו. שטיפה היא מבחוץ. הדחה היא מבפנים. ואמרי' בתוספת' שאם קנחו יפה שפי' דמי. ואמרי' בפ"ג שאכלו שהאורח מברך ברכ' המזון כדי שיברך לבעל הבית. וכת' אבן הירחי שיש סמך לדב' ממה שכתו' ואכלת ושבעת וברכת את לרבו' בעל הבית. וכת' הרא"ש ואפי' בעל הבית גדול מן האורח אורח מברך ומיהו אם בעל הבית רוצה לוותר על ברכתו יברך בעצמו.

ברכת המזון

גרסי' בפ"ג שאכלו א"ר יוחנן אמר נברך שאכלנו משלו הרי זה ת"ח למי שאכלנו משלו הרי זה בור. פי' לאו משום שאכלו משלו נמי אין המכוון בו למי שאכלנו דאם לא כן למי אנו מברכין או של מי אנו אוכלין אלא ה"ק צריך להעלים מלת למי כדי להראות שאינו מברך לבעל הבית שזמן אותו מזון. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי והא תנן למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו א"ל התם מוכחא מילת' דהב"ה הוא דעביד ניסי וא"ר יוחנן אמ' נברך שאכלנו משלו הרי זה ת"ח על המזון שאכלנו הרי זה בור. דמשמ' שהוא מברך למזון. אמ' רב הונא בריה דר' יהושע לא אמרן אלא בתלתא דלא מדכר שם שמים אבל בעשרה כיון דאמר לאלקינו מוכחא מילת' דתנן כעין שהוא מברך כך עונין אחריו נבר' לאלקינו אלקי ישראל יושב בהכרובים על המזון שאכלנו. תניא ר' אומר ובטובו חיינו הרי זה ת"ח דמשמע שבשפע טובו הגדול חיינו שהטובה מרובה יותר ממנו. מטובו חיינו הרי זה בור דמשמ' דממקצ' טובו והוא ממעט בתגמולו של הב"ה. חיינו הרי זה ת"ח פי' דמשמ' אנו ושאר כל החיים כמונו. חיים הרי זה בור פי' שמוציא עצמם מן הכלל דמשמ' בטובו חיי' שאר העולם ולא אנו. ואמ' ובטובו חיינו ע"ש ויאכלו וישבעו וישמינו וכו'.

ומקשי בירושלמי גבי כל הברכות פותחו' בברוך חוץ מברכה הסמוכ' לחברתה והרי נברך. פי' למה הזן פותח בברוך והרי נברך לפניה. ואע"ף שאין בנברך לא שם ולא מלכו' מקריא הזן סמוכה לחברת כיון שאינה התחלת הדבר כמו שפירשנו בגאולה של פסח. ומתרץ שניא היא שאם היו שנים יושבין ואוכלין אינן אומרים נברך. פי' הרי שלפעמים אין סומכין אותה ולפיכך פותחת בברוך מידי דהוה אקדוש והבדלה שאינן נקראות סמוכו' לבפ"ה משום דלפעמים מפזרת כמו שפירשנו שם. ועוד מקשי והרי הזן את הכל קשיא פי' והרי הזן את הכל שלפעמי' אינו אומ' כגון שהיו ג' אוכלין והפסיק האחד עד נודה לך ואחר כך גמר סעודתו וקאמ' רב ששת בפר' ג' שאכלו כשהוא מברך לאחר סעודתו מתחיל בנודה לך נמצא שאינה סמוכה לפעמי' א"כ היה לה להתחי' בברוך ונשארה בקושיא. וכתוב בחדושי דב"ש יש לתמוה אמאי לא שני ליה דהא מילתא לא שכיח ומשו' הא לא קבעי' לה פתיחה. ונ"ל שהיה יכול לתרץ משו' דברכה זו היא ברכ' הודא' ולכך לא היה יכול לפתוח בה בברוך כברכת הגשמים דאמרי' מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה וכו' ואינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה.

בא"י אמ"ה הזן ע"ש לחם ומזון. את העולם כלו שנא' נותן לחם לכל בשר. בטובו כמו שזכרנו למעלה. בחן ע"ש וחנותי את אשר אחון. בחסד ע"ש כי לעולם חסדו. וברחמים ע"ש ורחמיו על כל מעשיו. נותן לחם לכל בשר פסוק הוא. ואין לומ' כי לעולם חסדו עמנו כי בפסוק אינו אומ' עמנו ועוד כי חסדיו הם עם כל חי. וטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ע"ש וארבעים שנה בלכתכם במדבר לא חסר. ואל יחסר לנו מזון וכו' בקשה היא ע"ש לא יחסר לחמו. כי הוא זן ומפרנס לכל וכו' כמו שאמרנו. בא"י הזן את הכל ע"ש עיני כל אליך ישברו וגו'.

נודה לך ה' אלקינו על שהנחלת בהרבה מקומות נקראת נחלה. ארץ חמדה שנא' ואתן לך ארץ חמד' נחלת צבי. טובה ורחבה שנאמ' אעלה אתכם מעוני מצרים וגו'. ברית כמו שמפרש על בריתך שחתמת בבשרינו וכן אומ' בברכת' מילה וצאצאיו חתם באות ברית. ותורה על תורתך שלמדתנו. חיים ומזון זה תלוי בזה שאי איפש' לחיות בלא מזון.

גרסי' בפ"ג שאכלו תני' ר' אליעזר אומ' כל מי שלא אמ' ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו. פי' שהרי הנביאי' קראוה כן בהרבה מקומו' ואנו צריכים לספר בשבח הארץ כדי שישתוקקו לה הנפשו'. ומה שלא הצריכו להזכיר בה ארץ זבת חלב ודבש לפי שאין כל הארץ כן אלא מקומות ממנה. וכל מי שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו. ופי' ה"ר אשר מלוניל שהטעם משום דאלמלא ברית ותורה לא נתקיימו שמים וארץ שנא' אם לא בריתי יומם ולילה, דהיינו תורה שנאמר בה והגית בו יומם ולילה וברית ג"כ כפשוטו שנא' בריתי, חקות שמים וארץ לא שמתי כלומ' לא היתה הארץ קיימת ואם לא היתה קיימ' לא נתנה להם הארץ. וי"א טעם אחר לפי שבשביל ברית ותורה זכו לירושת הארץ דגבי ברית כתי' ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך וגו' וגבי תורה כתיב למען תחיון ובאתם וירישתם את הארץ וכתי' ויתן להם ארצות גוים וגו'. וצריך שיקדים ברית לתורה לפי שהתורה נתנה בג' בריתות שנאמ' אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה וגו' ושם אומ' לעברך בברית וגו' הרי ג' בריתות והמילה נתנה בי"ג בריתות הכתובים בפרש' מילה כשנצטווה אברהם עליה. וצריך שיאמ' בה הודאה תחלה וסוף תחלה נודה לך ה' אלקינו וסוף ועל הכל ה' אלקינו אנו מודי' לך. והפוחת לא יפחות מא' ומי שלא אמ' כל עיקר הרי זה מגונה. פי' דמשמ' שאינו רוצה להודות להב"ה. על שהוצאתנו מארץ מצרים וכו' ע"ש למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים וגו' וכתיב ויפדך מבית עבדים. על בריתך שחתמת בבשרינו וכו' פירשנוהו למעלה. והרא"ש היה אומ' על שנחלת לאבותי ארץ חמדה טובה ורחבה ועל שהוצאתנו מארץ מצרים ולא היה אומ' ברית ותורה שהרי אומ' אחר כך על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ודי בפעם אחת.

בחנוכה ופורים אומ' כאן על הנסים כדרך שאומ' אותו בתפלה בהודא' שכיון שעל הנסי' הוא הודאה לפי' תקנו לאמרו בברכת הארץ שהיא כלה הודאה.

ועל כלם על כל אלו הטובות שאמרנו. אנו מודים לך על שם אך צדיקים יודו לשמך. ומברכי' את שמך כאמור ואכלת ושבעת וגו' וחותם בא"י על הארץ ועל המזון. וכל החותם מנחיל ארצות בברכת הארץ ומושיע את ישראל בבונה ירושלם הרי זה מגונה. פי' דמנחיל ארצות משמע על כל אומה שהנחילה ארץ וכן מושיע את ישראל משמע מכל צרה וצוקה. וכל מי שמשנה המטבע או שלא הזכיר מה שחייבו חכמים להזכיר לא יצא ידי חובתו. וכת' ה"ר יחיאל בן הרא"ש מסופקני בהא דאמ' לא יצא ידי חובתו אם לעכובא קאמ' או למצוה קאמ' והדעת נוטה דלמצוה קאמ'. והר' יעקב כת' ונ"ל כיון דברכ' המזון דאורית' לעכובא קאמ' וצריך לחזור ואם סיים הברכה חוזר לראש.

רחם ה' אלקינו עלינו ע"ש וענייו ירחם וכתיב כרחם אב על בנים וגו'. ועל ישראל עמך על שם ורחמתי על כל בית ישראל. ועל ירושלם עירך ע"ש ונקראה ירושלם עיר האמת. ועל ציון משכן כבודך ע"ש אתה תקו' תרחם ציון. ואמ' משכן ע"ש כי אני ה' שוכן בציון. ואמ' כבודך ע"ש כסא כבוד מרום מראשון וגו'. ועל הבית הגדול והקדוש שנקר' שמך עליו ושנא' ועתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה וגו' וכתיב גדול יהיה כבוד הבית הזה וגו'. אבינו רוענו ע"ש רועה ישראל האזינה. זוננו ע"ש לחם ומזון. וי"א זננו והחכם ר"א בן עזרא ז"ל כת' שאין ראוי לאומרו כי זננו הוא מן זנה כמו עננו מן ענה אבל מן זון מענין מזון לא יאמ' רק זוננו כמו שובנו אלקי ישענו. פרנסנו לשון חכמים. כלכלנו ע"ש וארבעים שנה כלכלתם במדבר. הרויחנו והרויח לנו מהרה מכל צרותינו ע"ש ריוח והצלה יעמוד ליהודים. ואל תצריכנו ה' אלקינו לידי מתנות בשר ודם ע"ש ושונא מתנות יחיה. לא נבוש ולא נכלם כבר זכרנו כל זה למעלה. י"א ומלכותך ומלכות בית דוד משיחך וגם אומ' אבינו מלכנו רענו וטעות הוא שאין להזכיר בברכה זו מלכות שמים כי בברכת הטוב והמטיב מזכיר ג' מלכיות ואחד מהם כנגד ברכה זו כמו שנפ' לקמן ואע"פ שכיון שהזכיר מלכות בית דוד היה ראוי שיזכיר מלכות שמים אלא שאינו מן הדין להזכי' מלכות הארץ אצל מלכות שמים כדי שלא להשוותן. וכת' הראב"א כי מזה הטעם כשאומ' כאן יעלה ויבא בימי' טובי' ובראשי חדשי' אין לומ' בסופו כי אל מלך חנון ורחום אתה. וכל מי שלא אמ' מלכות בית דוד בבונה ירושלם פי' כל שלא התפלל על החזרת מלכו' בית דוד למקומה לא יצא ידי חובתו פי' דאי לאו הכי מאי אהני רחם על ירוש' דמעיקר'. ובנה את ירוש' עיר קדשך ע"ש ירוש' עיר הקדש. בא"י בונה ירוש' שנ' בונה ירושלם ה'. ואמרי' בפ"ג שאכלו ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואו' קדושת היום באמצע. וכת' הרי"ף מתחיל בנחמה שאומר נחמנו ה' אלקינו בציון עירך ומסיים נחמה שאומ' והראנו בנחמת ציון כי אתה הוא בעל הנחמות בא"י מנחם עמו ישר' בבנין ירושל'. והחותם מנחם עמו ישראל ובונה ירוש' טועה הוא דהויא חתימה בשתים וקיימא לן דאין חותמין בשתים אבל מנחם עמו ישראל בבנין ירוש' חדא היא שינחם עמו ע"י הבנין. ויש חותמין מנחם ציון בנין ירושלם. כלו' מנחם הר הבית בבנין העיר וחדא נמי היא. ורש"י כת' שאין לשנות כלום בפתיחת ברכה זו דרחם נמי היינו נחמה וה"ק ובשבת אינו צריך להתחיל ולסיים בשל שבת אלא מתחיל ומסיים בנחמ' דהיינו כתקון הברכה דבנין ירוש' קרוי נחמה בין שיתחי' רחם בין נחמנו. וכן כת' הר"מ במז"ל דרחם ונחמנו אחד הוא. ומי' נהגו העולם כרי"ף. ובחדושי דב"ש מקשה וכי בשבת מנודה הוא או אבל שצריך נחמה יותר משאר ימים ומתרץ מפני ששבת וי"ט הם ימי עונג ושמחה תקנו להזכיר בהם נחמה זכר לחרבן הבית וחרבן ירושלם משום שנאמר תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירוש' על ראש שמחתי. ודוקא ברמז לבד מפני עגמת נפש, והראב"ד כת' שמפני שהעולם הבא הוא נחמה לישראל ודומה לשבת לפיכך מזכיר בו נחמה. וי"א שנחמת ציון עתידה להיות בשבת לפי מזכיר בו נחמ'.

נחמנו ה' אלקינו בציון עירך ע"ש כי נחם ה' עמו וכתי' כי נחם ה' ציון. ושמחנו בבנין בית בחירתך על שם בחרתי והקדשתי את הבית הזה. ויש אומרים ושמחנו מלכנו וטעות הוא שאין להזכיר בברכה זו מלכות כמו שאמרנו. בבית הגדול והקדוש וכו' עד במהרה תחזירנה והכל פירשנו למעלה. ואמרי' בירוש' דשבת פ' אלו קשרים תניא אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת, ר' זעירא שאל לר' חייא בר אבא מהו מימ' רענו זוננו פרנסנו בשבת א"ל טופס ברכות כך הוא. פי' ואינו כתובע צרכיו בשבת והיינו כדאמ' סדר הבדלו' הוא מונה.

רצה והחליצנו וכו' כלומ' השביענו ודשננו במצותיך. והטעם שאומ' לשון זה בשבת דגרסי' בירו' דשבת א"ר אליעז' בן יעקב הלשון הזה משמש בארב' לשונות ישלף ישזיב יזיין יניח, ישלף וחלצה נעלו, ישזיב יחלצני כי חפץ בי, יזיין חלוצים תעברו, יניח ועצמותיך יחליץ. והכי איתא בויקרא רבה. והטעם שעל ידי זכות השבת שישמרוהו ישראל כראוי יהיו נגאלין ונשמטין מן הגלו' ויעלו לארץ מזויינין ומזוריזי' בחלוץ עצמות. ועל כן אם חל י"ט או ר"ח בשבת אין לדלג רצה והחליצנו ולהזכיר שבת ביעלה ויבא מפני שרצה והחליצנו הוא בקש' הגאולה כנגד השבת כמו שאמרנו. אבל בתפלה מדלגין תפלות השבת כלן ואו' תפלות ימים טובים ומזכירין בהם השבת. ועוד טעם אחר לפי שאם שכח ולא הזכיר רצה והחליצנו אחר שפתח בהטוב והמטיב צריך לחזור לראש לברכת הזן ופעמים אם שכח יעלה ויבא אינו חוזר אפילו פתח בהטוב והמטיב כגון בר"ח ולכן אין לבטל רצה והחליצנו שהוא עיקר מפני יעלה ויבא שאינו עיקר בר"ח ואע"פ שביעלה ויבא של י"ט צריך לחזור לראש אין לדלג רצה והחליצנו מזה הטעם שלא תחלק ביעל' ויבא.

כי יום זה גדול וקדוש הוא מלפניך. גדול ע"ש מה גדלו מעשיך ה'. וקדוש ע"ש ויקדש אותו. לשבות בו ע"ש שבת שבתון. ולנוח בו ע"ש למען ינוח. כמצות ע"ש כאשר צוך שכתו' בשבת. ואמ' רצונך ע"ש רוצה ה' את יראיו וכתי' ואור פניך כי רציתם. ואל תהי צרה ויגון וכו' דרך בקשה כלומ' אחר שרצית שיהיה לנו יום זה יום מנוחה לא תבא עלינו היום אנחה שנבא לידי חלול שבת.

ובימים טובים ובחולו של מועד ובר"ח אומ' כאן יעלה ויבא. ואם חל י"ט או ר"ח בשבת אומ' תחלה רצה והחליצנו ואח"כ יעלה ויבא דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ולפי שברכה זו משתפת בשבת וי"ט לענין נחמה כמו שאמרנו לפיכך תקנו להזכיר בה של שבת וי"ט.

והראנו בנחמת ציון שנא' כי נחם ה' ציון. כי אתה הוא בעל הנחמות שנא' אנכי אנכי הוא מנחמכם. וחותם מנחם עמו ישראל בבנין ירוש' כמו שכתבנו למעלה.

וכבר כתבנו בהקדמ' הספר הזה שצריך לומ' אמן בין ברכת בונה יורושלם לברכ' הטוב והמטיב כדי להבדיל בין ברכות שהן מן התור' לברכה שתקנו חכמים. ואמרי' בפ"ג שאכלו' שברכ' הטוב והמטיב ביבנה תקנוה פי' ב"ד של רבן גמליאל הזקן שבינה תקנוה על הרוגי בתר שהיתה עיר גדולה לאלהים והיו בה אלפים ורבבות מישראל כמו שאמרנו בסדר תפלות התעניות ואח"כ גברה מלכו' רומי עליהם ולכדום ונהרגו כלם ואז נגדעה לגמרי קרן ישראל ונשארה נבלתם מאכל לעוף השמים זמן רב והיתה חרפה גדולה לישראל בדבר עד שישבו ר"ג ובית דינו כמה ימים בתעניתו וביזבז אוצרות אבותיו עד שניתנה להם רשות לקברם ואז תקן ברכת הטוב והמטיב על רוב הטובה הזאת. ותקנוה בסעו' לפי שהוא מקום שמחה. ולכן תקנוה ג"כ על שנוי היין ועל שמועות טובות ועל הגשמים. ובירוש' נתן טעם אחר לשנוי היין לפי שזבלו האויבי' שדותיה' וכרמיה' בדמי ההרוגי' וגדרו בהם כרמיהם לפיכ' תקנוה על שנוי היין ועל כוס של ברכת המזון דכשנוי יין דאמי. וזהו הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו כל אותו זמן שנשארו על פני האדמה והמטיב שנתנו לקבורה דהיינו טובה על טובה. ואמרי' בירוש' שנחרב בתר נגדעה קרן ישראל ואינה עתידה לחזור עד שיבא בן דוד ולכן סמכוה אצל בונה ירושלם. ומפני שתקנו לומ' הטו' והמטי' לבדה גם בשאר דברי' כמו שאמרנו לפי' פותחת בברוך ולא מקרי' סמוכה לחברתה מידי דהוה אקדוש והבדלה שאינן נקראו' סמוכות לבפ"ה משום דלפעמים מפזרן כמו שפירשנו שם.

ואינה חותמת בברוך מפני שהיא חשובה כמטבע קצר שבתחלה לא תקנו אלא הטוב והמטיב בלבד ולבסוף הוסיפו בה כל אותן הדברים.

ואמרי' בפ"ג שאכלו ברכת הטוב והמטיב צריכה ב' מלכיות לבד מדידה חדא דידה ותרתי כנגד בונה ירושלם וברכת הארץ. וא"ת מפני מה הצריכו בברכ' זו להשלים מלכיו' לברכו' הסמוכות מה שלא הצריכו בברכות אחרות כגון בשבע ברכות של חופה וי"ל שכיון שצריך לומר בה מלכות של בונה ירושלם מהטעם שאמרנו אומ' ג"כ מלכיו' של ברכת הארץ כדי להשוות שתי הברכו' שלא תוסיף א' על חברתה. והראב"ד תירץ מפני שהיא תוספת כולה. ויש מתרצים שכשתקנו משה ויהושע ודוד ושלמה כל אחד ואח' ברכה אחת בפתיחה וחתימה תקנוה ומפני שסדרו אותם אחר כן זו אחר זו הוו להו כברכה הסמוכה לחברתה וחסרו מן השתים האחרונות פתיחתן ועל כן הוצרכו להשלימן. אומ' במדרש כי בימי רחבעם מאסו ישראל בג' דברים במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבית המקדש שנא' אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, כמשמעו, לאוהליך ישראל, אל תקרי לאוהליך אלא לאלהיך, עתה ראה ביתך דוד, זה בית המקדש, ואינן נגאלין עד שיבקשו שלשתן שנאמר אחר ישובו בית ישראל ובקשו את ה' אלקיהם, זה מלכות שמיםף ואת דוד מלכם כמשמעו, ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים, זה בית המקדש כדא' ההר הטוב הזה והלבנון. ועל זה תקנו להזכיר שלשתן בברכת המזון. על הבית הגדול והקדוש ומלכות בית דוד משיחך הרי שתים בברכת בונה ירושלים וברכת הטוב והמטיב מזכיר מלכו' שמי' כלומ' אנו מאסנו בשלשתן ונתחרטנו בהם.

בא"י אמ"ה לעד ואין לומ' תתברך דהא אמ' ברוך. וגם אין לומ' האל דהא אמרי' אלקינו. וכן כת' רב עמרם בברכה שלאחר המגלה. אבינו שנא' כי אתה ה' אבינו. מלכנו ע"ש ה' מלכנו. אדירנו על שם מה אדיר שמך בכל הארץ. בוראינו על שם כה אמ' ה' בוראך יעקב. גואלנו על שם גואלנו ה' צבאות שמו. קדושנו קדוש יעקב שנא' קדוש יעק' מושיעך. רוענו רועה ישראל על שם רועה ישראל האזינה. המלך הטוב והמטיב על שם טוב אתה ומטיב. שבכל יום ויום הוא מטיב לנו וגו'. ואמ' במדר' שצריך לומ' ג' הטבות וג' גמילות, ג' הטבות הטוב והמטיב הוא מטיב לנו. והרא"ש היה אומ' הוא מטיב לנו הוא הטיב לנו הוא ייטיב לנו כמו שאומ' הגמולו' הוא גומלנו הוא גמלנו הוא יגמלנו כנגד הווה ועבר ועתיד. הוא יגמלנו לעד חן וחסד ורחמים ע"ש אשר גמלם כרחמיו. ואמ' חן ע"ש אלקים יחננו. וכל טוב על שם ורב טוב לבית ישראל וכתי' ובתים מלאים כל טוב.

ואומר הרחמן כל אחד ואחד כרצונו וכרצון שאלתו. ואינו חשוב הפסקה בין ברכת המזון לבפ"ה שהרי תקנו לאורח לברך לב"ה. וגדולה מזאת מצינו בברכ' מילה שאומ' אלקינו ואלקי אבותינו וכו' אחר שבירך בפ"ה ומפסיק בין ברכה לשתייה. ובפ"ג שאכלו מפרש נוסח הברכה שמברך האוכל לבעל הבית כך יהי רצון שלא יבוש בעל הבית הזה ולא יכלם לא יבוש בעולם הזה פי' מחמת עוני. ולא יכלם לעולם הבא פי' מחמת עונות שיהיו בידו. ויצלח מאד בכל נכסיו ע"ש והצליחה נא לעבדך. ויהיו נכסיו מוצלחי' וקרובים לעיר פרש"י כדי שיהיה תמיד עינו עליהם לדע מה צריכין. ואל ישלוט שטן במעשה ידיו ע"ש ואל תשלט בי כל און וכתי' וישלט בכל עמלי. ואל יזדקק לפניו שום חטא פי' יתגלגל משום דשכר עבירה עבירה. ודבר הרהור עבירה מעתה ועד עולם פי' שלא יזדקק לו אפי' הרהור עבירה משום דהרהורי עבירה קשין מעביר' והטעם בזה כי העובר עבירה חוטא בגופו והמהרהר בה חוטא בשכלו שממנו יבא ההרהור והשכל חשוב מן הגוף.

ואומ' באחרונה הרחמן הוא יזכנו ע"ש והזכותי בבור כפי. ויחיינו ע"ש ה' עליהם יחיו. ויקרבנו ע"ש כי קרבו לבא וע"ש כי קרוב' ישועתי לבא. לימות המשיח ולחיי העולם הבא. מגדיל ישועות מלכו וגו' פסוק הוא על שם מלכות בית דוד שעתידה לחזור שנא' ועבדי דוד מלך עליהם וכו'. וקבלתי מרבותי כי בשבת יש לומ' מגדול ישועות בו"ו ובחול מגדיל ביו"ד. ונ"ל הטעם מפני שהשבת הוא מלך גדול כנגד החול ומגדל הוא מלא בו"ו וחולם בו"ו הוא מלך גדול ומגדיל הוא חסר יוד וחרק בלא יוד הוא מלך קטן. ועוד מגדיל הוא בתלים ועדין לא היה דוד מלך ומגדול הוא בנביאי' וכבר היה מלך. עושה שלום במרומיו וגו' גדול השלו' שאין חותם כל התפלות אלא שלום כמו שאמרנו בפי' הקדיש. ואומ' פסוק כפירים רשו ורעבו וגו' ואומר הודו לה' וגו' הודו לאל השמי' וגו' שאנו מודים לו על שהטריפנו לחם חקנו. ואומ' ברוך הגבר אשר יבטח בה' וגו' ואומ' ה' עוז לעמו יתן וגו'.

וי"א סמוך לבפ"ה כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא לרמוז לסעודה שיעשה הב"ה לעתיד לבא לצדיקים ודוד יברך ויאמ' כוס ישועות אשא וגו' כדאית' בפ' ערבי פסחי'. ומבר' בפ"ה בסוף הברכה שהרי סלק דעתו מלשתות כיון שאמ' הב לן ונבריך. ואין לברך בפ"ה בתחלת הברכ' בדרך שמברכין בקדוש והבדלה בתחלה לפי שברכ' המזון הוא סלוק והסח הדעת למה שלפניו הילכך אם היה מברך בפ"ה תחלה הוי ברכת המזון הפסק בין ברכה לשתייה. וכת' הר"מ במז"ל דברכה אינה טעונה כוס. ופי' הרמב"ן שאינו חייב לחזר אחר הכוס כמו בקדוש והבדלה אבל למצוה מן המובחר טעונה כוס.

טעה ולא הזכיר של שבת בברכת המזון אומ' בא"י אמ"ה אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית בא"י מקדש השבת. טעה ולא הזכיר של י"ט אומ' בא"י אמ"ה אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה ולזכרון בא"י מקדש ישראל והזמנים. טעה ולא הזכיר של ר"ח אומ' בא"י אמ"ה אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון. ונסתפקו בגמ' אי אמר בה שמחה אי לא משום דר"ח לא שייך ביה שמחה או דלמ' כיון דכתי' וביום שמחתכם וגו' אלמא איתקש ר"ח למועד ולא איפשיט' הילכך אין לומ' בה שמחה. עוד נסתפקו בה בגמ' אי חתים בה אי לא. רבי' סעדיה והרי"ף והרמב"ם ז"ל כתבו שאין לחתום בה. ור"י כת' שאין לשנותה משבת וי"ט ויש לחתום בה ולזה הסכים הרא"ש. ואם היה שבת וי"ט כולל ואומר בא"י אמ"ה אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית וימים טובים לששון ולשמחה ולזכרון בא"י מקדש השבת וישראל והזמנים. וכן שבת ור"ח. וכת' הרא"ש אע"פ שהיא סמוכה לחברת פותח בה בברוך כיון שהיא מדרבנן מידי דהוה אהטוב והמטיב ועוד שאינה אלא אקראי בעלמ' וכן כתבו ה"ר ישעיה והר"י ודלא כהראב"ד שכת' שאין בה לא שם ולא מלכו'. והא דסגי בהאי ברכ' ה"מ דלא פתח בהטו' והמטיב אבל פתח חוזר לראש פי' לראש ברכת המזון כדאמ' גבי י"ח שאם עקר את רגליו חוזר לראש וכאן אין עקירת רגל אחר אלא סלוק סדר הברכות דאורית' דהוי כמו הפסקה גמורה. וכן כת' הרמב"ם שאם נזכר אחר שהתחיל בברכת הטוב והמטיב שפוסק וחוזר לראש שהוא ברכת הזן. והראב"ד השיג עליו וזה לשונו א"א טעה בזה דלא גרע ברכת הטוב והמטיב ממי שרגיל לומ' תחנונים אחר תפלתו שאם טעה ולא הזכיר של ר"ח בעבודה אע"פ שסיים שים שלום חוזר לעבודה ואינו חוזר לראש הילכך הכא נמי פוסק וחוזר לתחלת בונה ירושלים ע"כ. והרא"ש כת' לא מסתבר האי טעמ' דשאני הכא דלג' ברכות אחרונות חשובות כברכה א' שהרי אם טעה ולא הזכיר בשים שלום ובספר חיים בי' ימי' שבין ראש השנה לי"ה וכן וכתוב לחיים במודים לדברי ר"י שכת' שמחזירין אותו אינו חוזר לאותה ברכה שדלג בה אלא חוזר לתחלת רצה לפי שהג' ברכות חשובות כברכה אחת לענין דלוג וכן ג' ראשונות וכן ברכת המזון נמי חשובין כולן כברכה אחת וצריך לחזור לראש ע"כ. וזה שאמרו שאם פתח בהטוב והמטיב שחוזר לראש ה"מ בשבת וי"ט דלא סגי דלא אכיל אבל בר"ח אינו חוזר לראש דאמרינן בפ' שלשה שאכלו אמ' רב נחמן אמר שמואל טעה ולא הזכיר של ר"ח בתפלה מחזירין אותו בברכת המזון אין מחזירין אותו, מאי טעמא בתפלה דלא מצי פטר נפשיהי מחזירין אותו ברכת המזון דמצי פטר נפשיה דא בעי אכיל ואי לא בעי לא אכיל, פי' דבר שצריך ברכת המזון שאיפשר שיאכל פירות או ירקות רק שלא יתענה שאסור להתענות בר"ח, לא מהדרינן ליה. ומ"מ אם לא פתח בהטוב והמטיב אומר ברוך אשר נתן וכו' שזו אינה חזרה אלא הזכרה וכן כת' הריא"ף והרמב"ם ז"ל. וכת' ה"ר יוסף טוב עלה שאם נזכר קודם שפתח בהטוב והמטיב אומ' ברוך אשר נתן וכו' אפי' בלילה ואע"ג דגבי תפלה אין מחזירין על שכחת החדש בלילה ה"מ להחזיר אבל להוסיף ברכה אפי' בלילה נמי. ואם חל ר"ח בשבת והזכיר של שבת ולא הזכיר של ר"ח אפי' פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש כדאמ' גבי ר"ח שחל להיות בחנוכה מזכיר של חנוכ' במוספין דיום הוא שנתחייב בד' תפלות הכא נמי כיון דסוף סוף לא סגי דלא אכיל משום שבת צריך לחזור. וכת' הר"ם במז"ל דחולו של מועד חנוכה ופורים דינם כר"ח ואינו חוזר. וכת' ה"ר יחיאל בן הרא"ש צריך עיון בסעודה שלישית אם מחזירין אותו לר"ת שכתב שיוצא במיני תרגימה בלא פת ודאי אין מחזירין אותו אפי' אכל פת דדמי לר"ח ולר"י שכתב שצריך פת מחזירין אותו.

יש שואלין אם יכול לשאול מפני הכבוד או מפני היראה בין ברכה לברכה כמו בין הפרקים דק"ש או דינן כתפלה שאין רשאי להפסיק כלל. וכתב ה"ר גרשום ב"ר שלמה דמסתברא דדינו כתפלה וכשם שאינו רשאי להתפלל כי אם בעמידה במקום אחד ולא בהליכה כך ברכת המזון אינו רשאי לברך אלא מיושב במקום אחד ולא מהלך ועל כן קשה להפסיק בה מה שאין כן בק"ש שיכול לאומרה אפי' מהלך מעל לבבך ואילך ע"כ.

והאוכל בין יושב בין מהלך הלכת' יושב ומברך ואמרי' בירוש' אכל כשהוא מהלך עומד ומברך, אכל עומד יושב ומברך, אכל יושב מיסב ומברך, אכל מיסב מתעטף ומברך. וכת' הרמב"ם ז"ל שברכה מעין ג' צריך לאומרה ג"כ מיושב ואע"פ שאכל הפירות כשהוא מהלך או עומד.

מי שאכל ושח ולא בירך יברך במקום שנזכר. ודוקא בשוכח אבל במזיד יחזור למקומו ויברך ואם בירך במקום שנזכר יצא. וכן אם בירך כשהוא עומד או כשהוא מהלך יצא. וכן כת' הרמב"ם ז"ל.

ועד מתי הוא מברך עד כדי שיתאכל המזון במעיו. וכמה שיעור איכול כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה ובאכילה מועטת ד' מילין. וכת' בעל המאור אם שתה או אכל פירות ושכח ברכה אחרונה חוזר ומברך כל זמן שאינו צמא דהוי דומיא דכל זמן שאינו רעב גבי אכילה.

ואם הוא מסופק אם בירך ברכת המזון אם לא חוזר ומברך דברכת המזון דאוריתא.

השער השני; בורא מיני מזונות

ראיתי לכתוב ברכה זו סמוכה לברכת הלחם שהיא דומה לה כי הדברים שאזכיר כאן הם זנין וסועדין את הלב כמו הלחם.

נקוט האי לישנא בידך כל שמברכין עליו בור' מ"מ לבסוף אין אלא בורא נפשות רבות. קמח של אחד מחמשת המינים שבשלו בקדרה וכן חטים שכתשן במכתש יפה או שחלק החטה לב' או לג' או לד' או לה' וכיוצא בהם אלו הן מעשה הקדרה שמברכין עליהם במ"מ ולבסף מעין שלש. וכן כל תבשיל שעיקרו מה' המינין אפי' רובו ממין אחר מברכין עליו במ"מ ולבסוף מעין ג'. וכל תבשיל שנותנין בו קמח כדי להקפות המאכל ולדבקו אינו נחשב עיקר ומברך על התבשיל ברכה הראויה לו דקיימ' לן כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. קמח של אחד מה' המינין שערבו במים או בשאר מיני משקין אם היה עבה כדי שיהי ראוי לאכילה וללעטו מברך במ"מ ולבסף מעין ג' ואם היה רך כדי שיהיה ראוי לשתייה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות,

אורז ודוחן שטחנן ובשלן בקדרה או שאפאן ועשה מהם פת מברך תחלה במ"מ אע"פ שאינם משבעת המנין כיון שהן זניי ומשביעין וסועדין את הלב נקראין מזון אבל לבסוף מברך בורא נפשות כמו שאמרנו.

טריתא דארעא מברכין עליה במ"מ ובגמ' מפ' טרית בג' לשונות. איכא דאמרי מרתח גביל פרש"י שנותנין קמח ומים בכלי אחד ורוחשין אותו בכף ושופכין אותו בחלל הכירה כשהיא נסוקת יפה. ואיכא דאמרי לחמא דהנדוקא פרש"י בצק צלוי בשפוד ושפין אותו תמיד בשמן או בשומן. ואיכ' דאמרי לחם העשוי לכותח פירו' שכיון שאופין אותו יותר מדי גרע מעיסת הכלבים מברכין עליהם במ"מ ולבסוף מעין ג' ואפי' קבע סעודתו עליהם.

ולחם העשוי לכותח אם עשאו כעכין פי' ערוכה ונאה כעין גלוסקא חייבת בחלה ומברכין עליו המוציא. וכבר אמרנו בכלל המוציא דכוכא דארע' ופת הבאה בסכנין היכא דלא קבע סעודתו עליה מברך במ"מ ולבסוף מעין שלש.

הספגנין הנקראי' בערבי אספנג? והאסקריטין הנקראי' בערבי זרביא מברכין עליהם במ"מ מפני שבלילתן רכה ועוד שנותנין בהם שמן הרבה כשמטגנין אותם ולבסוף מברך מעין שלש.

וזהו נוסח הברכה. ברוך אתה ה' אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצי' והנחלה את אבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה' אלקינו על ישראל עמך ועל ירושלם עירך ועל ציון משכן כבודך ובנה את ירושלם עיר קדשך במהרה בימינו והעלינו לתוכה ושמחנו בה כי אל טוב ומטיב אתה בא"י על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה.

על המחיה ועל הכלכלה מעין ברכת הזן. ועל ארץ חמדה מעין ברכת הארץ. רחם ה' אלקינו מעין ברכת בונה ירושלם. כי אל טוב ומטיב אתה מעין ברכת הטוב והמטיב. י"א שאין לומ' כי אל טוב ומטיב אתה שלא נתקנה אלא מעין ג'. וי"א שצריך לאמרו שאע"ף שנתקנה מעין ד' אין קורין אותה אלא מעין ג' שהם מן התורה. וי"א שאין לאומרו בברכה של ה' המינין ולא בברכת הפירות שהיא על העץ ועל פרי העץ אלא בברכת היין בלבד שהיא על הגפן ועל פרי הגפן שהטוב והמטיב על היין נתקן מתחלתו כמו שאכתוב לקמן ואין חלוק בין היכא דאיכא כוס להיכא דליכא כוס אלא מיהו כבר נהגו לאומרו בכל ברכה מעין ג' מפני שהיא ברכת סעודה ואין לשנות מן המנהג.

וכת' הר"י שאין לומ' ועל תנובת השדה בברכת הפירות וברכת היין שאין לשון זה נופל אלא במיני דגן שנא' ויאכל תנובות שדי וכת' בעל ספ' המצות שצריך לומר אחר כי אל טוב ומטיב אתה ונודה לך על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה, ובשל הפירות על הארץ ועל הפירות, ובשל היין על הארץ ועל פרי הגפן כדי שיהיה מעין חתימתה סמוך לחתימה. וכת' עוד שאין לומ' לאכול מפריה ולשבוע מטובה מפני שאין לחמוד את הארץ בעבור פריה וטובה אלא לקיים מצות התלויות בה. אבל בה"ג כת' ונהגו לאומרו.

ובירוש' דברכות פ' אין עומדין אומ' שצריך להזכיר בברכ' זו מעין המאורע בשבתות ובימים טובים ובר"ח דגרסינן התם מהו להזכיר בה מעין המאורע אמ' ר' אבא בר זמינא ר' זעירא הוה מזכיר בה מעין המאורע, א"ר ירמיה מכיון דר' זעירא הוה מזכיר בה מעין המאורע צריכין אנו למיחש. וקודם שיאמר כי אל טוב ומטיב אתה אומר בשבת ונחמנו ביום המנוח הזה וביום טוב אומר ושמחנו ביום חג פלוני הזה ובראש חודש אומר זכרנו לטובה ביום ראש החדש הזה.

השער השלישי; שהכל

ראיתי להקדים ברכה זו לשאר ברכות שמברכין על האוכלין ועל המשקין מאחר שכתבנו ברכת הלחם וברכת מיני מזונות שהם זנין מפני שברכת שהכל היא חשוב לפי שהיא כללית דק"ל בפ' כיצד מברכין כר' יוחנן שאמר שאפי' על הפת שהוא מבחר המאכלים אם טעה או שכח ובירך עליו שהכל יצא. ואפי' אמר בריך רחמנא מלכא דעלמ' מאריה דהאי פתא יצא. ודוק' בדאיעבד אבל לא לכתחלה.

נקוט האי כללא בידך כל שתחלתו שהכל סופו בורא נפשות רבות. כל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר בהמה וחיה ועוף ודגים וחלב וחמאה וגבינה וביצים ומלח ודבש דבורי' וכן יין שהחמיץ וחומץ ופת שעפשה ותבשיל שעברה צורתו ונובלות שהם פגים וארבא טוהר וזומית שהיא שלמורייא בלעז וכמהין ופטריות ודבש תמרים ודבש תאנים שהם זיעא בעלמ' מבר' עליהם תחלה שהכל.

והקשה ה"ר אשר מלוניל למה בכל הברכות מברכין בורא ובזו נהיה, יאמ' גם כן בזו שהכל ברא. ותירץ כיון שתקנו מטבע ברכה זו על דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בעלי חיים והיוצא מהן אין לומ' בהם בורא שעיקר בריאתם לא לכך היתה וראיה לדבר אדם הראשון שלא הותר לו בשר באכיל' ועוד כיון שתקנו מטבע זה על יין שהחמיץ וחומץ ופת שעפשה ותבשיל שעברה צורתו ונובלות שכל אלו אינן תקון הבריאה אלא השחתה והפסדת הבריא' אין לומ' בהם בורא ולפיכך תקנו לומ' נהיה ולא תקנו לומ' היה והמשכיל יבין ע"כ.

ולבסוף מברך בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי. כלומ' ברא הנפשות וכל מה שהם חסרות על כל שאר הדברים שברא בעולם שלא היו הנפשות חסרות מהם כל כך אם לא בראם שאינם אלא להתענג בהם נפש כל חי. ובתלמודא דידן אינו מזכיר בה חתימ' אבל בירושלמי חותם בה בא"י חי העולמים. וכן חותם בה בסדר רבינו סעדיה. וכן היה נוהג הרא"ש.

יין תפוחים ויין רמונים ויין תותים ושכר שעורים ושכר תמרים ושמרי יין אפי' יש בהם טעם יין מברכין עליהם שהכל. ודוקא אם נתן על השמרים ג' מדות של מים והוציא פחות מד' אבל אם הוציא ד' הרי זה יין מזוג ומברכין עליו בפ"ה. השותה מים לצמאו מברך שהכל. ואם שתהו ללא צורך כגון דחנקיה אומצא אינו מברך כלום מפני שאינו נהנה משתיה כזאת.

הסוכר כתב בה"ג ב"פ העץ. והרמב"ם ז"ל כת' קנים המתוקים שסוחטין אותם ומבשלין מימיהם עד שיקפו וידמו למלח כתבו הגאונים שמברך עליהם ב"פ האדמה וי"א ב"פ העץ וכן אומ' שהמוצץ אותם קנים מברך ב"פ האדמה ואני אומ' שאין זה פרי ואין מברכין אלא שהכל, לא יהיה דבש אלו הקני' שנשתנה על ידי האור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה ע"י האור ומברכין עליו שהכל ע"כ.

קמח של חטים שאין דרך העולם לאכלו מברך עליו שהכל. ואם היה הקמח מחטים של קליות שהוא ראוי לאכילה מברך עליו ב"פ. האדמה קמח של שעורים אפי' קליות מברך עליו שהכל. וכבר אמרנו בכלל המוציא שקמח של פירות וקטניות אם עשו ממנו פת או בשלוהו בקדרה מברך עליו שהכל.

כל מיני פירות מברכין על משקה היוצא מהן שהכל חוץ מן היוצא מן הענבים ומן הזתים. ואם בשל הפרי ונכנס טעם הפרי במים כהרשב"א שמברך עליו שהכל והרא"ש כת' ב"פ העץ.

כל פירות וקטניות שהם טובים חיים ומבושלים כגון ערמונים וחבושים וחזרת ופולים לחים מברכין עליהם לאחר שנתבשלו ברכתם הראויה להם קודם בישול. אבל דלועים וכרוב ולפתות ותומי וכרתי ושלקות וכיוצא בהם שהם טובים מבושלים יותר מחיים כשהן חיים מברכין עליהם שהכל וכשהם מבושלים דאשתנו לעילויא ב"פ האדמה. כת' הראב"ד כמדומה לי שיבתא ושבלילתא וכמונא וכוסברתא שהכל והכי אמ' בה"ג וטעמא דידיה דכל הני לטעמא עבידי ולא לאכילה, שיבתא הוא שאנו קורין אניס ובלשון ערבי שבת, שבלילתא הוא שאנו קורין פניג', כמונא כמשמעו, כוסברתא אליינדרא עכ"ד.

כל דבר שאין האילן נטוע מחמתו ואין בני אדם מעלין על דעתם לנטעו על דעת כן אינו חשוב פרי כגון קורא שסביב הדקל שהוא נאכל בעודו רך וסופו להתקשות. וכן לולבי גפנים וכיוצא בהם דלא נטעי להו אדעתא דהכי אינם פרי וסופן להתקשות מברך עליהם שהכל. שקדים רכים שאוכלין אותם בקליפתם החיצונה מברך עליהם שהכל שהרי אינם פרי ולא נטעי להו אדעתא דהכי וסופן להתקשות. שקדים המרים שאינן ראויים לאכילה בגודלן אינו מברך עליהם כלו. אבל בקוטנן שאוכלין קליפתן יש אומרים שמברך עליהם ב"פ העץ וי"א שהכל שאין נוטעין האילן על דעת לאכול הקליפה בקוטנן אלא על דעת השקדים לרפואה. וכת' הרא"ש שאם מתק אותם בגודלן על ידי מים או דברים אחרים מברך עליהם ב"פ העץ כמו אם היו מתוקים מתחלת ברייתן.

כל אילני סרק שמוציאין פרי כגון גרעיני ההדס הנקראים בנות אסא אעפ"י שהם מבושלים ונראין כמו פירות אינן חשובין פרי ומברכין עליהם שהכל. ופי' סרק אילן שאינו עושה פרי אנשים רקים תרגו' גוברין סריקין. העשבים שמוציאה אותם הארץ מעצמה בלא זריעה מברכין שהכל דכיון דלא זרעי להו אינשי לא חשיבי פרי. וכל דבר שנסתפק ברכתו מברך עליו שהכל ויצא ידי חובתו.

השער הרביעי; בורא פרי האדמה

ראיתי לכתוב ברכה זו סמוכה לברכת שהכל שהיא דומה לה וכמו שברכת שהכל כללית כך ברכת ב"פ האדמ' כללית לפירות הארץ ופירות האילן כדתנן בירך על פירות האילן ב"פ האדמה יצא ועל פירות האדמה ב"פ העץ לא יצא. ומזה הטעם היא ברכת ב"פ האדמה חשובה מברכת ב"פ העץ.

נקוט האי כללא בידך כל שתחלתו ב"פ האדמה סופו בורא נפשות רבות.

סימן לידע אי זהו פרי האדמה או פרי העץ אמרי' בגמ' היכא דאי שלקת לפירא איתיה לאילנא ב"פ העץ והיכא דאי שלקת לפירא ליתיה לאילנא כגון חטה ושאר מיני זרעים וירקות ב"פ האדמה. ועוד אומר סימן אחר בתוספתא כל שמוציא עליו מענפיו אילן הוא ומברכין על פירותיו ב"פ העץ וכל שמוציא עליו מעיקרו עשב הוא ומברכין על פירותיו ב"פ האדמה. סימן אחר כל אילן שעושה פירות משנה למשנה נקרא פרי עץ אבל כל דבר שאין שרשיו נשארין בארץ וצריכין לזרעו בכל שנה נקרא פרי האדמה. מכאן כתב ר"י תותים הגדלים בסנה וכיוצא בהן מברכין עליהם ב"פ העץ שמין אילן הם. וה"ר יוסף טוב עלם כת' שמברכין עליהם בורא פרי האדמה לפי שמצא בתשובת הגאונים כל אילן דיבשין טרפיה בסתוא וכלו לגמרי גוזזיה וטרפיה והדר פארי משרשין דיליה מברכין עליו בורא פרי האדמה. והרא"ש היה נוהג כר"י.

הבוסר כל זמן שאינו כפול הלבן אינו חשוב פרי ומברכין עליו בורא פרי האדמה. ומשיהיה כפול הלבן ואילך מברכין עליו בורא פרי העץ. ואם הוא מסופק אם הוא כפול הלבן או לא מברך עליהם ב"פ האדמה דתנן בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא והחרובין מברכין עליהם בורא פרי העץ משישרשו פי' משיראה בהן כמו שרשרות של חרובין. וקודם לכן בורא פרי האדמה. והזתים מברכין עליהם ב"פ העץ משיניצו פי' משיהיה גדל הנץ סביבם וקוד' לכן ב"פ האדמה. ושאר כל האילנות משיוציאו פרי חשובין לברך עליהם ב"פ העץ.

וכבר אמרנו בכלל שהכל שעל השלקות וכיוצא בהן שנתבשלו ואשתנו לעלויה מברכין עליהם ב"פ האדמה. ומי השלקות דינו כשלקות עצמם ומברכין עליו ב"פ האדמה ואע"פ שאין בו אלא טעם הירקות. ואינו דומה למי פירות דאמרינן זיעה בעלמה הוא לפי שהמשקה אין לו טעם הפרי כמו שיש למרק טעם הפרי. וכת' הרא"ש דוקא כשבשלם בלא בשר אבל אם בשלם עם בשר טעם הבשר שבמרק חשוב עיקר ומברכין עליו שהכל.

הומלתא דאתי מבי הנדואה מברכין עלו ב"פ האדמה. פרש"י הומלתא ליטואריו בלעז והיא מרקחת בשמים.

הצלף והוא הנקרא בערבי כבא"ר על העלין ועל התמרות שהן הלולבין אעפ"י שסופם להתקשות ואינם עיקר הפרי הואיל ונטעי להו אדעתא דידהו אינו מברך שהכל כמו בלולבי גפנים וכיוצא בהם אלא בורא פרי האדמה. ועל הקפרס והוא הפרח הנושר ועל האביונות שהם גוף הפרי והם כעין זתים מברך בורא פרי העץ. הצנון מברכין עליו בורא פרי האדמה ואע"פ שסופו להתקשות אדעתא דהכי נטעי ליה.

הכוסס את החטים בין שכסס אותן חיים בין שעשה מהן קליות בין שבשלם בקדרה כשהם שלמים הואיל ולא באו לכלל עלויין לעשות מהם פת או מעשה קדרה מברכין עליהם בורא פרי האדמה. ובברכה אחרונה כת' בה"ג בורא נפשות רבות וכן כת' רשב"ם. והתוספות נסתפקו בה אם היא בורא נפשולת רבות או מעין שלש על כן כתבו שיש ליזהר שלא לאכול חטים חיים או שלוקות בעינייהו אלא בתוך הסעוד' שאם אדם מסתפק בברכה ראשונה יכול לברך שהכל כדתנן ועל כלם אם אמר שהכל יצא אבל ברכה אחרונה אין לו לברך אלא ברכה שנתקנה. הכוסס את האורז או את הדוחן מברך בורא פרי האדמה. והכוסס את השעורים אינו מברך עליהם כלום מפני שהם מאכל בהמה. וכלן האוכל אותם ביום הכפורים פטור. ופי' כוסס שאוכלם חיים שלא כדרך בני אדם.

השומשמין מברכין עליהם בורא פרי האדמה. טחנן מברכין עליהם שהכל. על שמנן ופסולת שלהם מברכין בורא פרי האדמה.

הזנג?בילין כשהם רטובים מברכין עליהם בורא פרי האדמה. וכשהם יבשים לא כלום מפני שהם תבלין ואינם אוכל שאין דרך העולם לאוכלם חיים כי אם לערבם עם שאר דברים. וה"ה גירופיל הקנה שקורי' לו קנילא בלעז בין רטוב בין יבש מברכין עליו בורא פרי האדמה שאינו עיקר הפרי אלא קליפת עץ ונאכל גם יבש.

השער החמישי; בורא פרי העץ

כבר אמרנו כי ברכת ב"פ האדמה היא יותר כללית מברכת בורא פרי העץ ולפיכך כתבנוה קודם לה.

נקוט האי כללא בידך שאין חלוק בין פירות חמשת המינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל שהם גפן ותאנה ורמון וזית שמן ודבש שהם תמרי' שמרוב מתיקותם והדבש שבהם קראם דבש לשאר מיני פירות שכלם בתחלתם מברך עליהם בורא פרי העץ. אבל בברכה של אחריהם יש ביניהם חלוק שבחמשת המינין מברך אחריהם מעין שלש שהיא על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה וכו' וחותם על הארץ ועל הפירו' שמרוב חשיבותם קבעו לאחריהם ברכה מיוחדת הואיל ונשתבחה בהן ארץ ישראל. ושאר המינים כגון תפוחים ואתרוגים ואגוזים ושקדים וכיוצא בהן מברך עליהם בורא נפשות רבות כדין הדברים שברכתן שהכל או ב"פ האדמה.

השותה שמן זית אם שותהו בעינו מזיק הוא לו ואינו מברך עליו כלו'. ואם הוא חושש בגרונו ושותה אותו על ידי אניגרון שהוא מי השלקות אעפ"י שמתכוין לרפואה כיון שנהנה מברך עליו ב"פ העץ שהשמן עיקר דתניא החושש בגרונו לא יערענו בשמן לכתחלה בשבת אבל נותן הוא שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע. ואם אינו חושש בגרונו מברך על מי השלקות ב"פ האדמה ופוטר את השמן ואפי' השמן מרובה כיון שאינו ראוי לשתייה אלא ע"י מי השלקות הוו להו עיקר ושמן טפל ומברך על העיקר ופוטר את הטפילה.

הפלפלין כשהן רטובין מברך עליהם בפ"ה דבגמ' חשיב להו בכלל פרי העץ לענין ערלה. וכשהן יבשים לא כלום. האגוז שקורין לו מושקט מברכין עליו ב"פ העץ. אגוזי' ושקדים הקפויים בדבש מברכי' עליהם ב"פ העץ. וי"א כיון שאם בשלה בלא דבש נשתנו לגריעותא והיה ראוי לברך עליהם שהכל נמצא מעליותא דידהו בא ע"י הדבש והדבש עיקר ומברכין עליו שהכל. והרא"ש כתב דלא מסתבר דאעפ"י שנתעלו ע"י הדבש מ"מ אגוז עיקר. וכתב ה"ר יעקב בן הרא"ש על המורבה המבושל בדבש היה נ"ל לברך עליו שהכל בין שהוא עשוי מחבושים או מוורדים או ממיני עשבים מפני שהדבש עיקר ואינו דומה לאגוזים הקפויים בדבש שמברכי' עליהן ב"פ העץ משום דהתם האגוז שלם וממשו קיים וגם אינו דומה להומלתא שהיא מרקחת בשמים שמברכין עליו בורא פרי האדמה משום דלטעמא עבידא וטעמא לא בטל כדאמרינן גבי שאור הואל ולטעמא עביד לא בטיל אבל הכא שהוא למאכל ודבש עיקר מברך על העיקר ופוטר את הטפילה וכ"ש לפי מה שראיתי במקצת גרסאות הומלתא שהכל כך היא סברתי, אלא שחברי חולקין עלי ואומרים שהדבש הוא טפל שאינו אלא לדבק הדבר המבושל בו ולדבריהם יש לברך על בושם של וורדים ב"פ האדמה מפני שאינם פרי שאין עיקרם לאכילה והנני מבטל דעתי מפני דעתם ע"כ. ולדברי הכל מורבא של אתרוג וכיוצא בו שחותכין אותו חתיכות גדולות ומבשלים אותו בדבש מברך עליו ב"פ העץ מפני שחתיכות האתרוג קיימות.

וכבר אמרנו בכלל ב"פ האדמה שעל הפרח והאביונות של צלף מברכין ב"פ העץ. גרעיני כל הפירות כת' ר"י שמברך עליהם ב"פ העץ דבגמ' חשיב להו פרי בפני עצמו לענין ערלה ובלבד שיהיו ראויי' לאכילה ואפי' מתקן ע"י האור. והרשב"א כת' שאין לברך עליהם ב"פ העץ אלא ב"פ האדמה דאדרבה לא חשיב פרי לענין ערל' אלא דמרבה להו מאת פריו את הטפל לפריו. והרא"ש כת' כר"י.

ולא מצאנו פירו' אילן שאין מברכין עליהם ב"פ העץ אלא נובלות ואילני סרק ובוסר כשהוא פחות מפול הלבן כמו שכתבנו בשער שהכל ובשער ב"פ האדמה.

ובכל דבר שנסתפק לו אם הוא אילן או ירק מוטב שיברך עליו ב"פ האדמה מב"פ העץ דהא תנן בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ועל פירות הארץ ב"פ העץ לא יצא.

האוכל פחות מכזית מברך תחלה ברכה הראויה לו כדי שלא יהנה בלא ברכה אבל לבסוף אינו מברך כלום עד שיהא בו כזית. האוכל פרידה אחת של ענב או של רמון וכל דבר שהוא כברייתו אע"ף שאין בו כזית י"א שמברך לבסוף כאלו יש בו כזית. הביאו לפניו זית בגרעינתו כיון שנתנו לתוך פיו שלם אע"ף שמשליך הגרעין מברך עליו לבסוף. הביאו לפניו זית בלא גרעינתו אם הוא זית גדול שבלא גרעינתו יש בו כזית בינוני מברך עליו לבסוף ואם לאו אינו מברך לבסוף. וי"א בפרידא של ענב או של רמון שאינו מברך לבסוף עד שיאכל כזית. והתוספות נסתפקו בזה. וגם נסתפקו על ברכת בנ"ר אם צריכ' שיעור אם לאו. וגם נסתפקו ברכה אחרונה של היין אם מברכין אותה על כזית או דוקא ברביעית. והרמב"ם ז"ל כת' האוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלין והשותה פחות מרביעית בין מיין בין משאר משקין מברך תחלה ברכה הראויה לאותו המין ולאחריו אינו מברך כלל. ומי' טוב לאדם שלא לאכול בריה שאין בה כזית לבדה ושלא לשתת אלא או פחות מכזית או רביעית מפני הספק.

ודע כי כמו שהוציאו הפת ממין ב"פ האדמה מפני שנשתנה לעלוייא כי בו קיום העולם שהוא זן וסועד את הלב וייחדו לו ברכת המוציא וברכת המזון כך הוציאו היין ממין בורא פרי העץ מפני שנשתנה לעלוייא שמשמח אלקים ואנשים וגם הוא זן וסועד כמו הפת ונעשה כמין בפני עצמו לברך עליו ברכ' מיוחדת בתחלה בפ"ה ולבסוף ברכה מעין שלש שהיא על הגפן ועל פרי הגפן וכו'. וסוף הברכה נחלקו בחתימתה י"א שחותם על הארץ ועל הפירות ד"א שחותם על הארץ ועל פרי הגפן וכן נהגו העול'. ויש טפשים שחותמין על הגפן ועל פרי הגפן וטעות הוא כי בכלם מזכיר הארץ וכן בזה וסימן לדבר והארץ לעולם עומדת.

וכת' ה"ר יחיאל בשם אביו הרא"ש שאם בירך על הענבים ב"פ הגפן יצא שגם הענבים הם פרי הגפן מידי דהוה שאם בירך על פרי העץ ב"פ האדמה שיצא. ועל שנוי היין צריך לברך הטוב והמטיב ופרשב"ם ודוק' שיודע שהשני משובח מן הראשון. והתוספות פירשו אפי' סתמא שאינו יודע אם הוא משובח אם לאו יש לו לברך אבל אם הוא יודע שהשני גרוע לא ודוק' אם יש אחר שותה עמו אבל אם הוא לבדו אין צריך לברך כדאי' בפרק הרואה הטוב לדידיה והמטיב לאחריני. וי"א שמברך הטוב והמטיב אפי' כשהוא לבדו דהא דאמרי' הטוב לדידיה והמטיב לאחריני אינו ר"ל שיפטור אחרים בברכתו אלא הואיל ואחרי' שותין ונהנין ג"כ מאותו יין קרינא ביה הטוב לדידיה והמטיב לאחריני כדאמרי בירוש' דפ' הרואה אמרו לו ילדה אשתך זכר מברך הטוב והמטיב משום דאיכא טובה גם לאשתו ומיירי התם אפי' אם אינו בעיר שאשתו שם. כת' הרי"ף בשם רבותינו יין של ב' חביות והכל ממין אחד אם בתוך ארבעים יום לבצירתו שמוהו בשני כלים מברכין עליו הטוב והמטיב ואם לאחר ארבעים יום חלקוהו אין מברכין עליו הטוב והמטיב הואיל והכל הוא מגפן אחד. נשאל רבינו יצחק הלוי למה מברכין על שנוי יין הטוב והמטיב ועל שנוי פת ובשר אין מברכין והשיב משום דיין אית ביה תרתי משמח וסועד ועוד דלא אשכחינן שירה אלא על היין כמו שכתבנו בפי' ההגד' ועוד כיון שהיין חשוב שקובע ברכה לעצמו ראוי לברך עליו הטוב והמטיב א"נ משום דהטוב והמטי' על דהרוגי בתר תקנוה ולפי שזבלו האויבי' שדותיה וכרמיהם בדמי ההרוגי' וגדרו בהם כרמיהם תקנו לאומרה על היין שהוא כמו דם.

תנן בפרק כיצד מברכין היו לפניו מינין הרבה ר' יהודה אומ' אם יש ביניהם ממין שבעה עליו הוא מברך וכו' ומוקי לה בגמרא בשברכותיהן שוות דר' יהודה אומר כיון שברכותיהן שוות והאחד נפטר בברכת חבירו מין שבעה עדיף. אבל אם אין ברכותיהן שוות וצריך לברך על כל אחד וא' לא שייכי זה לזה כלל ומברך על אי זה מהם שירצה תחלה ואחר כך מברך על השני ואפי' היה א' מהם חביב עליו יותר יכול לברך על האחר תחלה. ובספ' המצות הקטן כתו' בשאין ברכותיהן שוות צריך להקדים החביב. והרא"ש כת' כסברא ראשונה. והלכה כר' יהודה הילכ' אם הביאו לפניו שני מינין שאין בהם ממין ז' וברכותיהן שוות כגון אתרוגים ותפוחים מברך על החביב תחלה ואם יש בהן ממין ז' כגון תאנים ותפוחים מין שבעה עדיף ומברך עליו אפי' אם השני חביב עליו יותר.

ואם הביאו לפניו דבר שברכתו בורא פרי העץ ודבר שברכתו שהכל ב"פ העץ קודמת שהיא חשובה מפני שהיא מבוררת יותר מברכת שהכל שאינה מבוררת כלל אלא כוללת כל דבר. וכן ב"פ האדמה ושהכל ב"פ האדמה קודמת. וב"פ העץ וב"פ האדמה כת' בה"ג ב"פ העץ קודמת אבל הרא"ש כת' שהן שוות ועל אי זה מהם שירצה יברך תחלה אפי' יש בהם מז' המינין והוא חביב עליו יכול להקדים הב'.

וקיימ' לן דכל המוקדם בפסוק זהו מוקדם לברכה ארץ חט' ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. וזית ותמרים אע"ף שהם כתובים בסוף הפסוק כיון שהם סמוכים לארץ שנא' ארץ זית שמן ודבש הם קודמין לגפן ותאנה ורמון. וכת' הר"ף דוקא אם אוכל ענבים שברכתן ב"פ העץ אבל אם עשה מהן יין שברכתן ב"פ הגפן כיון שמפרט בה הגפן חשובה וקודמת לדבש ואפי' לזית שהוא ראשון לארץ שני כיון שברכת היין חשובה קודמת בין בברכ' ראשונ' בין בברכה אחרונה. בשכולל ברכת היין עם ברכת הפירות צריך להזכיר תחלה על גפן ואחר כך על העץ כמו שנפרש לקמן. ומי' מעשה קדרה מחטי' ושעורים קודמין ליין לפי שברכתן בורא מיני מזונות שהיא גם כן חשובה שמבוררת וגם קודמין בפסוק וחטה קודמת לזית ואע"פ שכל אחד ראשון לארץ מפני שהחטה נכתבה בפסוק תחלה. ומזה הטעם גם כן שעורה קודמת לתמרים. כת' בה"ג הא דחט' ושעורה קודמין דוק' בשעושה מהם תבשיל או פת אבל כוסס חטה שברכתו ב"פ האדמה אינה קודמ' לב"פ העץ.

כת' ר"ח שאם אכל מיני מזונות ושתה יין ואכל פירות מז' המינין צריך ליכלול אותם ביחד בברכה מעין שלש ויאמ' על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל פרי העץ ועל תנובת השדה וכו' וחותם על הארץ ועל המחיה ועל הגפן ועל הפירות. וא"ת יש כאן משום חתימה בשתים וי"ל אין אנו חותמין על הארץ ועל הפירות ומפרשי' ארץ דעבדא פירות הכא נמי ארץ דעבדא מחיה ויין ופירות.

ואם אכל פירות מז' המינין ותפוחים אין צריך לברך על התפוחים בנ"ר מפני שגם הם פרי עץ הם. אבל אם שתה יין ואכל תפוחים צריך לברך על התפוחים בורא נפשות מפני שהתפוחים אינם דומות ליין. וה"ה אם אכל בשר או מפרי האדמה ושתה יין או אכל מז' המינין שצריך לברך על כל א' וא'. וכת' ה"ר יחיאל בשם אביו הרא"ש שאם שתה יין ומי' שאין לו לברך על המים בנ"ר כי ברכת היין פוטרתן אע"ף שאינו מעין ברכתן מידי דהוה אברכ' ראשונה דקיימ' לן יין פוטר כל מיני משקין משום חשיבותו אע"ף שאינו בכלל ב"פ הגפן ה"ה בברכה אחרונה.

השער הששי; דברים הבאים בתוך הסעודה ולאחריה

דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה כגון בשר ודגים וביצים וירקות וגבינה ודייסא שרגילים לקבוע עיקר סעודה עליהם ולאכול בהם פת אפי' אכלה בלא פת אין טעונין ברכה לפניהם דברכת המוציא פוטרתן וגם לא לאחריהם דברכת המזון פוטרתן. דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה כגון תאנים וענבים ורמון וכל מיני פירות ונקראים שלא מחמת הסעודה לפי שאינן כמו בשר ודגים ומיני מלוחים שרגילין לבא לעיקר סעודה טעונין ברכה לפניהם דברכ' המוציא אינה פוטרתן לפי שאינם מעיקר הסעודה אבל לא לאחריהם דברכת המזון פוטר כל מה שאכלו בתוך הסעודה.

לאחר הסעודה פי' דברים שהזכרנו למעלה בין הבאים מחמת הסעודה בין שלא מחמת הסעודה אם הביאן לאחר הסעודה קודם ברכת המזון כי היו רגילין בימיהם לסלק הטבלא בגמר סעודה קודם ברכת המזון וקובעין עצמן לאכול פירו' ופרפראו' ולשתות יין ואינם אוכלין פת, ואז כל מה שמביאים בין דברים הבאים מחמת הסעודה בין שלא מחמ' הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם שהמוציא וברכת המזון אינן פוטרין אלא משאוכלי' בתוך עיקר הסעודה. אבל בזמנינו שאין אנו רגילי' למשוך ידינו מן הפת עד ברכ' המזון הוו להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה.

כת' הרא"ש יש להסתפק במי שקובע סעודתו על הפירות אם אכל מהם תחלה בלא פת אם יש לו לברך עליהם וסברא היא שלא יברך עליהם דלדידיה הוו השתא מחמת הסעודה ולא אמרי' בטלה דעתו אצל כל אדם הילכ' כיון שסעודתו עליהם פת פוטרתן אפי' אכל מהם בלא פת אבל אם אינו קובע סעודתו עליהם אפילו אכלם בפת אם אכל מהם תחלה בלא פת צריך לברך עליהם.

יין שבתוך המזון מברכין עליו ב"פ הגפן ודוק' שלא שתה לפני המזון אבל אם שתה לפני המזון אין צריך לברך בתוך המזון דיין שלפני המזון פוטרו דלשתות פוטר לשרות. וכן יין של קדוש פוטר יין שבתוך המזון. וכן המבדיל על השלחן פוטר יין שבתוך המזון. ויין שלפני המזון פוטר ג'"כ יין שלאחר המזון כלומ' מי שרגיל לקבעו על היין אחר גמר סעודתו לפני ברכת המזון יין שלפני המזון פוטרו. ואמרי' עלה בגמ' אמ' רבה בר בר חנה לא שנו אלא בשבתות וי"ט הואיל ואדם קובע סעודתו על היין הילכ' כשברך לפני המזון היה דעתו גם שלאחר המזון אבל בשאר ימו' השנה בירך על היין שלפני המזון לא פטר את היין שלאח' המזון. וכת' הראב"ד דוקא במקום שאין היין מצוי להם אבל במקום שהיין מצוי להם כגון מקומו' הללו אין חלוק בין שבתות וי"ט לימי החול לעולם פטור. ודוקא יין ששותין קודם ברכת המזון אחר גמר הסעודה הוא פוטר אבל אחר ברכת המזון יין שלאחר המזון צריך לברך אחריו ואינו נפטר בברכה שבירך על היין שלפני המזון לא שנא חול ולא שנא שבתות וי"ט. ואם לא היה לו יין לפני המזון ובירך על היין שבתוך המזון אינו פוטר אפילו יין שלפני ברכת המזון לאחר גמר הסעודה דלשרות אינו פוטר לשתות. וכל מה ששותה בתוך הסעודה די לו בברכה אחת וה"מ בסתם אבל אם כשבירך לא היה דעתו לשתות רק אותו הכוס ונמלך לשתו' אחר אפי' בתוך הסעודה צריך לברך עליו. ודוקא לפני היין צריך לברך בתוך הסעודה אבל לאחריו אין צריך לברך שנפטר בברכת המזון. וכל שאר משקי' הבאים בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם דחשיבי כבאים מחמת הסעודה לפי שאין אדם רגיל לאכול בלא שתייה וגם היין לא היה צריך לברך עליו אלא מתוך שהוא חשוב וקובע ברכ' לעצמו צריך לברך לפניו. ובה"ג כת' שיש לברך על המים שבתוך הסעודה. והרא"ש הסכים לסברא ראשונה. ואם אמ' הב לן ונבריך איתסר ליה למשתי י"מ עד שיברך לפניו וי"מ עד שיברך ברכת המזון. וכת' הרא"ש דלא נהירא דהסח הדעת אינו מזקיק ברכה אחרונה על משאכל או שתה אלא איתסר ליה למשתי עד שיברך עליו תחלה שכיון שאמר הב לן ונבריך הסיח דעתו מלאכול ומלשתות ואין הברכה שבירך תחלה פוטרת מה שרוצה לאכול ולשתות עוד ולכך צריך לברך עליו. ומי שסומך על שלחן אחרים אפי' אמר הב לן ונבריך אינו הסח הדעת עד שיאמ' בעל הבית. ואם גמר סעודתו ונטל ידיו מים אחרונים הוי הסח הדעת כמו הב לן ונבריך.

ויין שבתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי. ומפרש בירוש' לפי שאינן יכולין לענות אמן דאין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לוושט ואתי לידי סכנה. א"ר מנא הדא אמרה הדין דעטיש גו מיכלא אסיר למימ' ליה אסו בגין סכנתא. ואפי' אם שומע כעונה ויוצא בלא עניי' אמן חיישי' שמא יענה אמן ויבא לידי סכנה. ויש סמך להא דאמרינן אין משיחין בסעודה ממה שכתו' והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו וכתיב בתריה ויאמרו אליו איה שרה אשתך לרמוז שלאחר שאכלו דברו.

השער השביעי; ברכות הריח

רז"ל נכללו ברכות הריח עם ברכות הנהנין לפי שהנפש נהנית בריח הטוב כמו שנהנה החיך במאכלים הטובים כדאמרי' בפר' כיצד מברכין אמ' מר זוטרא בר טוביה אמר רב מנין שמברכין על הריח הטוב שנא' כל הנשמה תהלל יה אי זהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומ' זה הריח.

המריח ריח טוב אם היה זה שיש לו הריח עץ או מן העץ מברך עליו בורא עצי בשמים. ואם היה עשב או מן העשב מברך עליו בורא עשבי בשמים. ואמרי' בירוש' כל שתמרתו נשארת משנה לשנה מברך עליו בורא עצי בשמים וכל שתמרתו מתיבשת וכלה בימות החורף מברך עליו בור' עשבי בשמים. ואם אינו לא מן העץ ולא מן האדמה כגון הבושם הנקרא בערבי ענבר וכגון המסק והזבידא שהם ממין חיה מברך עליהם ב"מ בשמים. ואמרו חכמי המחקר כי האלענבר הוא מתהוה בקצת עינות ממעיני הים ושהאומר כי הוא מתהוה מן הטל היורד בים או הוא רעי של דג רחוק הוא. והמוסק אמרו בו כי הוא מתהוה בצואר חיה צורתה כצורת הצבי אלא שיש לה מתלעות לבנות מלופפות כקרנים ויש לה כמו כיס בצוארה ומתקבץ שם תחלה כעין דם ואחר כך חוזר ונעשה מוסק. והזבידה אומרים כי היא זיעת חיה כמו חתול שגורדין אותה מתוך הביצים שלה. ואנשים רבים העידו לי שראו זה החתול בארץ הזאת. ואם היה פרי הראוי לאכילה כגון אתרוג ותפוח מברך עליו שנתן ריח טוב בפירות.

ופירשו התוספות דוקא שלקחם כדי להריח בהם או לאכילה ולהריח בהם אבל אם לקחם לאכילה והריח בהם כיון שלא נתכוון להריח בהם אינו מברך כלום. והכי מסיק בברכות בפ' אלו דברי' דכל מידי דלאו לריחא עבידי לא מברכי' עליה.

כת' ה"ר מאיר מרוטנבורק על האגוז שקורין לו מושקט מברך שנתן ריח טוב בפירות כיון דפרי עץ הוא הוה ליה כמו אתרוג. וכת' עוד על ריח קנה וקנמון וכיוצא בהם מברך ב"ע בשמים. והרא"ש כת' המריח בקנה מברך שנתן ריח טוב בפרי האדמה כיון שעיקרו לאכילה הוי כמו האתרוג. על כשרתא מברך ב"ע בשמים פירוש שעיקרו שמן ומערבין בו כמה מיני בשמים שמכשירין אותו עד שקלט את הריח בשמן וורדים וכעין שמן המשחה. על ריח משחא כבישא ומשחא טחינא מברכין ב"ע בשמים פירוש כבישא וטחינא שעיקרן גם כן שמן אלא שכובשין ושולקין הבשמים בתוכו או טוחנין אותם בתוכם. וכת' הראב"ד דוק' כשהעצי' בתוכו אבל אם הוציא משם העצי' אין מברכין עליו אלא מיני בשמים ואם היו מעורבין בתוכו עצי בשמים ועשבי בשמים מברך ב"מ בשמים שברכה זו כוללת הכל. על ריח הוורד י"א שמברכין עליו שנתן ריח טוב בפירות. והרמב"ם כת' וורד ומי הוורד והלבונ' והמצטכי וכיוצא בהם ב"ע בשמים. וכת' הרא"ש וכן נראה דודאי אינם פרי שאין עיקרם לאכילה ומי הוורד כיון שיצאו מן הוורד יש לברך עליהם ב"ע בשמים דלא גרע ממשחא כישא. וי"א שמברכין על הלבונה בורא פרי בשמים שאינו עץ אלא קטף של אילן. סמלק הנקרא בער' יאסמין וחלפי הים שהיא שבלת נרד וקורין לו בערבי סונביל מברכין עליהם ב"ע בשמים. השושנה הנקראת בער' סוסאן וסיגלי הנקראים בער' בנפסג? מברכין עליהם בורא עשבי בשמים. נרגס של גנה ב"ע בשמים ושל שדה בורא עשבי בשמים.

על שמן אפרסמון שקורין לו בער' בלסאן מברך בור' שמן ערב שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה בפני עצמו.

כת' הרמב"ם ג' מיני ריח אין מברכין עליהם ואלו הן ריח טוב שאסור להריח בו וריח טוב העשוי להסיר ריח רע וריח טוב שלא נעשה להריח בעצמו של ריח זה, כיצד בשמי' של ע"ז ובשמים של ערוה מן העריות אין מברכין עליהם לפי שאסור להריח בהם, בשמים של מתים ובשמי' של בית הכסא ושמן העשוי להסיר את הזוהמ' אין מברכין עליהם לפי שנעשו להעביר ריח רע, מוגמר שמגמרין בו את הכלים ואת הבגדים אין מברכין עליו לפי שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר, וכן המריח בבגדי' שהם מוגמרין אינו מברך לפי שאין שם עיקר בושם אלא ריח בלא עיקר. ופי' ה"ר גרשום ב"ר שלמה היכי דמי בשמים של ערוה כגון קופה של בשמים תלויה בצוארה או שאוחזת בידה או בפיה אחד מן הבשמי' ואסור להריח באותם הבשמי' שמ' יבא לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר כי האף קרוב לפה וגדולה מזאת אמרו אין מרפאין מגלוי עריות אפי' מהנאת דבור שאין בו ממש כדאמ' בפ' בן סורר ומורה באותות שעלתה בלבו טינא דאמרי' ימות ואל תספר עמו מאחרי הגדר ואל תעמוד לפניו ערומה ק"ו לבריא שאין בו סכנה שאסור להריח מריח עריו' ע"כ.

מברכין על המוגמר משתעלה תמרתו ברכה הראויה לאותו מוגמר. ופי' תמרתו קיטור עשנו.

הנכנס לחנותו של בשם שיש בו מיני בשמים הרבה מברך ב"מ בשמים. ישב שם כל היום כלו אינו מברך אלא פעם אחת נכנס ויצא נכנס ויצא מברך על כל פעם ופעם. וכת' ה"ר מאיר מרוטנבורק דוק' בשלא היה דעתו לחזור אבל אם היה דעתו לחזור לא שהרי לא הסיח דעתו.

הביאו לפניו שמן והדס להריח בהן אם אין ברכותיהן שוות כגון שמן אפרסמון מברך על ההדס תחל' ואח"כ מברך על השמן. ואם ברכותיה' שוות כגון משחא כבישא מברך על ההדס ופוטר את השמן כי ההדס לעולם הוא קודם. הביאו לפניו יין ושמן אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו ומברך על היין ואח"כ מברך על השמן וכל דבר שנסתפק בברכתו מברך עליו ב"מ בשמים ויצא ידי חובתו.

השער השמיני; ברכות השבח וההודאה

הרואה מקו' שנעשו בו נסי' לישראל כגון מעברו' ים סוף ומעברו' הירדן ומעברות נחלי ארנון וכיוצא בהם צריך ליתן שבח והודאה למקום בא"י אמ"ה שעשה נסי' לאבותי' במקום הזה. ובגמ' יליף לה מיתרו שנא' ברוך ה' אשר הציל וגו'. וכת' ה"ר גרשום ב"ר שלמה אע"ג דיתרו לא היה רואה מקום הנס ואנן הרואה תנן י"ל כיון שהיה רואה ישראל שנצולו מן הים כמו שראה מקום הנס דמי ולפי סברא זו אין המקום גורם דה"ה אם רואה אותם רבים שאירע להם הנס חייב לברך ע"כ.

ומקשי בגמ' ואניסא דרבים מברכינן ואניסא דיחיד לא מברכינן והא ההוא גברא דהוה אזיל בעברא דירדנא נפל עליה אריא איתעביד ליה ניסא ואיתצל מיניה אתא קמיה דרבא א"ל כי מטית להתם אימ' ברוך שעשה לי נס במקום הזה ומתרץ אניס' דרבי' כוליה עלמ' צריכי לברוכי אבל אניסא דיחיד הוא ובריה ובר בריה צריכי לברוכי וכוליה עלמ' לא צריכי. כך הוא גורס הרי"ף ורבי' האיי ורב אחאי וכן כתב הרמב"ם. ויש ספרים שאין כתו' בהם אלא אניס דיחי' הוא ניהו צריך לברוכי. ובירוש' משמ' כגרס' ראשונה דמבעיא ליה מהו שיברך אדם על נסי אביו ורבו אם היה מסויים כגון יואב בן צרויה וחביריו ואדם שנתקדש בו שם שמים כגון דניאל וחביריו מברך נס של שבטים מהו שיברך מאן דאמ' כל שבט ושבט איקרי קהל צריך לברך מאן דאמ' כל השבטי' איקרו קהל אין צריך לברך ש"מ דבעי לברוכי על נסי אביו ורבו. ומצאנו ברב חסדא בגדתאה ורבנן דאודו בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא כדאתפח רב יהודה אלמ' על נסי רבו נמי מחייב לברוכי.

כת' ה"ר אשר מלוניל הא דמברכינן בין אניסא דרבי' בין אניס' דיחיד דוק' בנס שהוא יוצא ממנהג העולם או מדרך התולדת כגון מעברות הים ומעברו' הירדן והדומה להם וכמר בריה דראבנא דאיתרחיש ליה ניסא ונפק ליה עינא דמיא בפקתא דערבו' אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לדי סכנה וניצל וכיוצא בזה אינו חייב לברך שעשה לי נס במקום הזה וא"ת והרי פורים שהיה נס כמנהג העולם ומברכינן שעשה נסי' וי"ל התם נמי יצא ממנהג העולם מפני שני דברים הא' שבטל כת' המלך והוא הפך דת פרס ומדי והשני שהרג קרוב לשמונים אלף מאומתו בעבור אהבת אשה אחת ואין זה מנהג העלם וטבעו ובחנוכה לאו משום מעשה דיהודית מברכין שעשה נסים אלא משום פך השמן שהיה חתום בחותמו של כ"ג ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימי שהיה כמעשה אליהו ואלישע ע"כ. וכת' ה"ר גרשום ב"ר שלמה פעם א' קם א' מהמון העיר שאירע נס לבנו וברך בבית הכנסת הגומל ואני גערתי בו מפני שטעה ב' טעיות ובירך ברכ' לבטל', הטעות הא' כי אפי' על נס עצמו אינו חייב' לברך הגומל אלא ברוך שעשה לי נס א"כ שלא כדין בירך ששנה מטבע הברכה שנתקנה לנס ובירך ברכה אחרת שלא נתקנה אלא בד' הצריכין להודות ועוד כי אפי' הברכה ההיא הנתקנה לנס לא היה לו לברך אותה אלא במקום הנס, והטעות האחר שאפי' ברך ברכת הנס ובמקום הנס שלא כדין בירך כי האב אינו חייב לברך על נס בנו אלא הבן ובן הבן מחוייבין בנס אביהם ואבי אביהם עכ"ד.

ד' צריכין להודות ואלו הן יורדי הים והולכי מדברות וחולה שנתרפא וחבוש שיצא מבית האסורים. יורדי הים שנא' יורדי הים באניות וגו' המה ראו מעשה ה' וגו' וכתי' וישמחו כי ישתוקו וגו' וכתי' יודו לה' חסדו. הולכי מדברות שנא' תעו במדבר וגו' וכתי' וידריכם בדרך ישרה וגו' וכתי' יודו לה' חסדו. וחולה שנתרפא שנא' אוילים מדרך פשעם וגו' כל אוכל תתעב נפשם וגו' וכתי' ישלח דברו וגו' יודו לה' חסדו. וחבוש שיצא מבית האסורים שנא' יושבי חשך וצלמות וגו' וכתיב יוציאם מחשך וצלמות וגו' וכתי' יודו לה' חסדו. נשאל רבי' האיי למה התלמוד מונה אלו הד' הצריכין להודות על זה הסדר ואינו מונה אותם כסדר שהם כתובים בתלים הולכי מדברות וחבוש שיצא מבית האסורים וחולה שנתרפא וירדי הים. והשיב כי הפסוק מונה תחלה המסוכן יותר והתלמוד מונה הרגיל ומצוי תחלה שיורדי הים מצויים יותר מהולכי מדברות וכל א' וא' מחבירו, וסימן לאלו הד' וכל החיים יודוך סלה חיים נוטריקון חבוש ים ייסורין דהיינו חולה מדבר.

מאי מברך אמ' רב יהודה בא"י אמ"ה הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב ע"ש אשירה לה' כי גמל עלי. אמ' אביי וצריך לאודויי באנפי י' שנאמר וירוממוהו בקהל עם. אמ' רב הונא והוא דאיכא תרי רבנן בהדיהו דכתי' ובמושב זקנים. מתקיף לה רב אשי ואימ' כלהו רבנן מי כתי' בקהל זקני' בקהל עם כתי' ואימ' בי עשרה ותרי רבנן קשיא. וכתבו התוספו' כיון דלא איפשיט' לן לחומרא בעי' תרוייהו. והרי"ף והר"מ במז"ל כתבו לקולא ולא בעי' תרוייהו אלא י' וב' מהם ת"ח. והשומעי' אותו מברך אומרי' לו אשר גמלך כל טוב וחן וחסד וחמלה הוא ברחמיו יגמלך כל טוב סלה. י"א שאין מברכין ברכ' הגומל כשהולכין מעיר לעיר דס"ל שלא הצריכו להודו' אלא להולכי מדברו' דשכיחי בהו חיות ולסטים. והא דאמרי' בירוש' כל הדרכים בחזקת סכנה לא אמרו אלא לענין תפלת הדרך בלבד שכל הדרכים צריך אדם לבקש רחמים על נפשו אבל ברכת הגומל במקום סכנה איתקון. אבל עתה נהגו העולם לברך ברכ' הגומל אפי' כשהולכין מעיר לעיר וכן כת' הרמב"ן ואמרי' בירוש' ר' ינאי כדהוה נפיק לאכסניא הוה מפקיד גוא ביתיה דכל הולכי דרכים בחזקת סכנה. וא"ת ההולך תחת קיר נטוי דאמרי' בגמרא שמזכירין עונותינו של אדם יברך הגומל כיון שעבר. וי"ל שזה אינו נחשב סכנה כ"כ לפי שהוא דבר קצר וקל לעבור במהרה אבל הולכי דרכים שהוא דבר ארוך צריך לברך הגומל. וכת' בה"ג שכשיש לו לילך פרס' או יותר אומ' תפלת הדרך אבל פחות מפרסה אינו אומרה. ש"מ דס"ל דשיעור מהלך דרך פרסה הוי.

ולענין חולה כת' ה"ר יוסף דוק' חולה שנפל למט' אבל אם חש בראשו או במעיו אינו צריך לברך וכן כתבו התוספות אבל בערוך כתי' אפי' חש בראשו או במעיו צריך לברך וכן כתב הרמב"ן וכן נהגו.

הרואה אשתו של לוט מברך בא"י אמ"ה דיין האמת ועל לוט מברך בא"י זוכר הצדיקים פי' שזכר את אברהם במה שהציל את לוט שנאמ' ויהי בשחת אלקים וגו'. הרואה מקום שעובדין בו ע"ז מברך בא"י אמ"ה שנתן ארך אפים לעוברי רצונו. ע"ש ה' ארך אפים אף לרשעים שהשם צוה לעקור כל ע"ז שבארץ ישראל שנא' אבד תאבדון וגו' וע"ז היא קיימת לפי' הוא ארך אפים.

הרואה מקום שנעקר' ממנו ע"ז אם בארץ ישראל מברך בא"י אמ"ה שעקר ע"ז מארצנו. שהשם צוה לעוקרה כמו שאמרנו. ועוד כתי' ונתצתם את מזבחותם וגו'. ואם בחוצה לארץ מברך בא"י אמ"ה שעקר ע"ז מן המקום הזה וזהו ע"ש והאלילים כליל יחלוף שהוא מדבר בכל מקום שיהיו. ואומ' אח"כ בין בארץ בין בחוצה לארץ כשם שעקרה ע"ז מן המקו' הזה כן תעקרם מכל המקומו' שהרי טוב בעיניו לעקרם לעתיד כמו שאמרנו והשיב לב עובדיהם לעובדך זהו לעתיד שנא' לקרא כלם בשם ה' וגומר והוא מבקש מאת השם שיגיע אותו זמן. ורש"י פי' על פושעי ישראל הוא מתפלל.

הרואה בבל הרשעה צריך לברך ה' ברכות ואלו הן. ראה בבל הרשעה מברך בא"י אמ"ה שהחריב בבל הרשעה פי' שהיו עובדין בה מרקוליס ומריעין בה לישראל. ראה ביתו של נבוכדנאצר הרשע מברך בא"י אמ"ה שהחריב ביתו של נבוכדנאצר הרשע. ראה מקום המרקוליס מברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שנתן ארך אפים לעוברי רצונו. ראה מקום שנוטלין ממנו עפר מברך בא"י אמ"ה אומר ועושה וגוזר מקיים. שכך גזר הב"ה על בבל שנאמ' וסחתי עפרה ממנה וטאטאתיה במטאטי השמד וקיים גזרתו. ראה גוב של אריות שנצל ממנו דניאל וכבשן האש שנצלו ממנו חנניה מישאל ועזרי' מבר' בא"י אמ"ה שעשה נס לצדיקים במקום הזה. והיה קשי' לי דאמרינן בגמ' דאניסא דיחיד לא צריכי רבי' לברוכי כמו שאמרנו למעלה והא ודאי ניסא דיחיד הוא עד שמצאתי בחדושי דב"ש תירוץ לקושיא זו וזה לשונו הא לא קשיא דכניסא דרבים דמי כיון שיש בו קדוש השם דהא אמר ליה אלהך די אנת פלח ליה בתדירא וגו' והצילו השם מן האריות אין קדוש השם גדול מזה וכן בכבשן האש ועל כל נס שיש בו קדוש השם ואפי' של יחיד מברכינן ע"כ. ומצאתי סיוע לדבריו מדאמרי' בירושלמי שאם היה אדם שנתקדש בו שם שמים כגון דניאל וחביריו מברך.

הרואה אכלוסי ישראל מברך בא"י אמ"ה חכם הרזים. על שם וגלי רזיא ור"ל ברוך היוצא יחד לבם ואעפ"כ מבין את כל מעשיהם לפי שאין דעותיהם ולא פרצופותיהם דומות זו לזו. ואמרינן בתוספתא שאין אכלוסא פחותה מס' רבוא דהיינו שש מאות אלף.

הרואה חכמי ישראל מברך בא"י שחלק מחכמתו ליריאיו. הרואה חכמי אומות העולם מברך בא"י אמ"ה שנתן מחכמתו לבשר ודם. הרואה מלכי ישראל מברך בא"י אמ"ה שחלק מכבודו ליריאיו. ע"ש והכבוד מלפניך ועל שם מי זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה. הרואה מלכי אומו' העולם מבר' בא"י אמ"ה שנתן מכבודו לבשר ודם. ואמרי' בפ' הרוא' המתנשא לכל לראש א"ר חייא בר אבא אפילו ריש גרגותא מן שמיא מנו ליה. פי' לראש למנות כל ראש. ופי' ריש גרגותא בור שממנו משקין השדות ור"ל אפי הממונה על אותו בור לומ' זה ישקה ממנו תחלה שהיא שררה מועטת מן השמים מנוהו. והטעם שאומ' בישראל לשון חלק ובאומות העולם לשון מתנה מפני שהחלק הוא כמו הצנור משך מן הנהר שאיפשר להרחיבו ולהגדילו ואיפש' לקצרו ולחסרו מה שאין כן במתנה כי תלושה ופסוקה ובישראל כתיב כי חלק ה' עמו ולפי' זכותם מתרבה ומתמעט ואין חלק אלא ליראיו בין בחכמה בין בממלכה. בחכמה יראת ה' היא חכמה, בממלכה צדיק מושל יראת אלהים. וחכמי אומות העולם חושבי' כי חכמתם מעצמם ומלכותם בגבורתם שכן אמר מלך אשור בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי ונבוכדנצר אמ' אעלה על במותי עב אדמה לעליון. אבל ישראל אינם כן שהרי דוד אמ' לגלית אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואני בא איך בשם ה'. ולכן קורא לגוים בשר ודם ולישראל יראיו.

הרואה בתי ישראל ביישובן אפי' בארץ ישראל מברך בא"י מציב גבול אלמנה. על שם ויצב גבול אלמנה. פירו' ברוך מעמידנו אפי' בשפלותינו וכנסת ישראל היא היום כאלמנה הלך בעלה למדינת הים ועתיד לחזור ונוהגת אלמנות חיות וזש"ה היתה כאלמנה לא אלמנה ממש. בחרבנן אומ' בא"י אמ"ה דין האמת. ע"ש אל אמונה ואין עול וכתי' צדיק אתה ה' וישר משפטיך.

הרואה קברי ישראל מברך בא"י אמ"ה אשר יצר אתכם בדין. כלומ' במעי אמכם שנא' אשר עושיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ מדקאמ' עושתי ולא אמ' נעשיתי בסתר יראה כי דן עליו תחלה שיהיה נוצר. והיינו דתנן במס' אבות ואל כרחך אתה נוצר. ודן אתכם בדין כלומ' לאחר שנולדתם. וכלכל אתכ' בדין כלומר בחייכם דן אתכן על צרכיכם אם יהיו בקושי או בריוח. והחיה אתכם בדין שקבע לכם מספר ימי חיכם בדין הן הרבה הן מעט. והמית אתכם בדין כשגזר עליכם מיתה והיינו דתנן במסכ' אבות ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת. ויודע מספר כלכם בדין על דרך כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יספור שאפי' לאחר מיתה אין נסתר מנגד עיניו. ועתיד להחיותכם ולהקימכ' בדין חיי העולם הבא כלומ' אם היו זוכים לתחיית המתים ולא תהיו כרשעים שנא' בהם ישובו רשעים לשאולה כי אין להם חלק לעלם הבא. בא"י מחיה המתים פירשנוהו בשמנה עשרה. ואח"כ אומ' יחיו מתוך נבלתי יקומון וגו'.

הרואה את חבירו לאחר שנתרפא מחליו אומ' בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא. לאחר ל' יום מברך שהחיינו. ודוק' בחבירו החביב לו ותאב לראותו אבל לא לכל אדם. לאחר י"ב חדש מברך בא"י מחיה המתים. לפי שהמת משתכח מן הלב לאחר י"ב חדש שנא' נשכחתי כמת מלב וגו' וסתם כלי לאחר י"ב חדש משתכח מן הלב דיאוש בעלים לאחר י"ב חדש דתנן בבבא מציעא בפ' אלו מציאות מי שמצא כלי או שום אבדה חייב להכריז ג' רגלים פסח שבועות סוכות אבל לא ד' לפי שכבר נתיאשו ממנה בעליה.

הרואה את הכושי ואת הגיחור ואת הלוקן ואת הקפח ואת הננס ואת הברדניקוס ופתוי הראש מברך בא"י משנה הבריות. כושי שחור הרבה. גיחור אדום הרבה ופניו מנומרים רושו בלע"ז. לוקן לבן הרבה. קפח פי' שנקפחה קומתו ונעשית כקשת. ננס קצר הרבה אינחנו בלע"ז. ברדניקוס פרש"י פיו עקום. ובערוך מפ' מי שקומתו ארוכה יותר משאר בני אדם וכן פי' רבי שרירא. פתוי הראש פרש"י ששערו דבוק זה בזה כנמטי. וי"מ רחב הראש והוא משונה משאר בני אדם שהוא סגלגל וזהו רחב מלמעלה. והוא מלשון רוחב היריעה דמתרגמינן פותיא דיריעתא וכן יפת אלהים ליפת. הרואה את החגר ואת הקטע ואת הסומא ואת בוהקנין ומוכי שחין מברך בא"י אמ"ה דיין האמת שדן עליהם בעונם אלו הנגעים. ואם ממעי אמם הם מברך בא"י אמ"ה משנה הבריו'. פי' חגר מרגלו אחת וקטע שנקטעו שוקיו או שיבשו והולך על ברכיו. ורש"י פי' חגר מרגלו וקטע מידיו. ואת הסומא פי' משתי עיניו. ואת הבוהקין פי' שפניו לאות חפירו' חפירו' וירוגושו בלע' מלשון בוהק הוא ובהרת ת"י בהקיתא. וכת' הראב"ד דוק' על מי שמצטער עליו דומי' דבריו' טובות שיש הנאה לרואה אבל על גוי אינו מברך. וה"ר אברהם ב"ר יצחק אב ב"ד כת' בתשובת שאלה שאפי' על גוי מברך משנה הבריות. הרואה את הפיל ואת הקוף ואת הקיפוף מברך בא"י אמ"ה משנה הבריות. קפוף ינשוף תרגומו קפופא ויש לו לחיים קפופא כאדם וקורין לו בערבי ממירה.

הרואה בריות טובות ואילנות טובות מברך בא"י אמ"ה שככה לו בעולמו ע"ש אשרי העם שככה לו וכתי' כל פעל ה' לענהו. וכת' ה"ר גרשום ב"ר שלמה בריות טובות אפי' גוים דלא גריעי מבהמה יפה. הרואה אילנות פורחים וניצנים עולים בשדות בימי ניסן מברך בא"י אמ"ה שלא חסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות ליהנות בהם בני אדם. ואם איחר לברך עד שגדלו הפירות יברך עוד. הרואה פרי חדש כת' רש"י שמברך שהחיינו וכן כת' הרמב"ם. אבל העולם לא נהגו כן אלא בשעה שאוכלו אז מברך כמו עשיי' סוכה ולולב שאין אומ' שהחיינו עד שעת הקדוש בסוכה ונטילת הלולב.

על הזיקים ועל הזועות ועל הברקים ועל הרעמי' ועל הרוחות מברך בא"י אמ"ה שכחו וגבורתו מלא עולם. פי' ברוך הנותן כח לטבע להראות כחו של יוצר בראשית כדי שיראו מלפניו. ואם רצה מברך בא"י אמ"ה עושה בראשית. מאי זיקים כוכבא דשביט ובלשון ארמי ניצוצי אש זיקוקין דנור והוא כוכב היורה כחץ ברקיע השמים ממקום למקום ונמשך אורו כשבט. מאי זועות גוהא פי' רעידת הארץ. וגר' בירושלמי על הברקים ר' ירמיה בשם רב חסדא דיו בפעם א' בכל יום, ר' יוסי בעא במה אנן קיימין אם בטורדין דיו בפעם א' אם במופסקין מברך כל פעם ופעם. פי' טורדין שלא נפזרו העבים בנתים מופסקים שנתפזרו העבים בנתם. חייליה דר' יוסי, פי' הוכחתו של ר' יוסי, מן הדא היה יושב בחנותו של בשם כל היום אינו מברך אלא פעם א' היה נכנס ויוצא נכנס ויוצא מברך על כל פעם ופעם, היה יושב בבית הכסה אם היה יכול לצאת ולברך תוך כדי דבור, פי' של רעמים, יצא ואם לאו לא יצא. מאי רוחות זעפא כלומ' רוח סערה חזקה ביותר.

על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרו' ועל המדברו' מברך בא"י אמ"ה עושה בראשית. פי' כין שייסדן מאז ושבחו של מקום הוא כשמכירין היום דבר שאנו יודעין שהמקום בראו בששת ימי בראשית ועדין הוא קיים קל וחומר לעושהו שהוא קיים. וכת' ה"ר שמשון דדוקא בהרים ובגבעות המשונים ונכרת גבורת הבורא בהן וכן נהרות המשונים כגון פרת וחדקל מברך ברכה זו.

הרואה הים הגדול מברך בא"י אמ"ה שעשה את הים הגדול. פי' הים המקיף הנקרא ים אוקיאנוס ומתוך חשיבותו קבעו לו ברכ' בפני עצמו.

הרואה הקשת מברך בא"י אמ"ה זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו. זוכר הברית שנא' והיה לאות ברית וזוכר שנשבע שלא יביא עוד מבול וכשרואה את הרשעים רוצה להחריב את עולמו ורואה הקשת וזוכר הברי' ונמנע. ואין לומ' שצריך הב"ה זכירה שהרי אין שכחה לפניו אלא מרא' לעולם כשהם רואים את הקשת שרבו רשעי ישראל ואלמלא השבועה היה מחריבו. נאמן בבריתו שלא יעברנו אע"ף שרבו הרשעים. וקיים במאמרו אפי' לא היה הברית כיון שאמר בדבור בעלמ' ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ ברור הוא שיקיים מאמרו. שאל הרא"ש איך מסתכלין בקשת כשמברכין והא אמרי' בחגיגה בפ' אין דורשין המסתכל בקשת עיניו כהות. והשיב דאין מסתכל כרואה כי המסתכל מוסיף ומדקדק בהבטתו יותר מהרואה.

הרואה חמה בתקופתה לבנה בטהרתה כוכבים במשמרותם ומזלות בעתם מברך בא"י אמ"ה עושה בראשית. ופי' הרמב"ם ז"ל חמה בתקופתה זהו ליום תקופת ניסן של תחלת מחזור של שמנה ועשרים שהתקופה בתחלת ליל רביעי כשרואה אותה ביום רביעי בבקר מברך, לבנה בטהרתה זהו כשתחזור הלבנה לתחלת מזל טלה בתחלת החדש ולא תהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום, כוכבים במשמרותם זהו כשיחזור כל כוכב וכוכב מחמשת הנשארי' לתחלת מזל טלה ולא יהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום, ומזלות בעתם זהו בכל עת שיראה מזל טלה עולה מקצת המזרח על כל א' מאלו מברך.

הרואה לבנה בחדש' מברך בא"י אמ"ה אשר במאמרו שחקי' ע"ש מי יספר שחקים בחכמה וכתי' בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם השלמת זה הפסוק הוא. חק וזמן נתן להם על שם חק נתן ולא יעבור כלומ' החק והזמן שנתן להם בתחלת בריאתם אינם עוברים אותו כי כן יהיה לעולם לא ישתנה סדרם וזש"ה כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקות ירח וככבים לאור לילה וכתי' בתריה אם ימושו החוקים האלה וגומ'. וזהו שאומ' שלא ישנו את תפקידם פי' מה שהם ממונים ומופקדים עליו. ששים ושמחים לעושת רצון קוניה' פירשנוהו ביוצר של שבת. פועל אמת שפעולתו אמת לבורא הוא חוזר שהוא פועל אמת וגם הפעולה עצמה היא אמת שהיא קיימ' שנא' ויעמיד לעד לעולם. י"מ פועל אמת שפעולתו אמת שבדין מיעט את הלבנה. וי"ג פועלי אמת שפעולתם אמת חוזר על צבא השמים שפעולתם אמת ואינם משני' את סדרם. ללבנה אמ' שתתחדש בכל ל' יום. עטרת תפארת ע"ש והיית עטרת תפארת ביד ה'. לעמוסי בטן כדי שיהיו ישראל מונין לחדושה שנקראי' עמוסי בטן שנא' העמוסים מני בטן. שהם עתידים להתחדש כמותה ע"ש תתחדש כנשר נעוריכי ואמרינן נמי בפרקי ר' אליעזר רשב"ג אומ' עתידין ישראל להתחדש ולהתקדש כמו שהלבנה מתחדשת ומתקדש'. ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו שהוא ימלוך עלינו בכבוד מלכותו. בא"י מחדש החדשים בכל ל' יום כמו שאמרנו.

ואמרי' במ' סופרים שקודם שיתחיל לברך על הלבנה שתולה עיניו כנגדה ומישר את רגליו ומברך. ואחר הברכה אומר ברוך יוצרך ברוך עושך ברוך קונך ברוך בוראך בר"ת יעקב מפני שנמשל ללבנה. ואומ' במס' סופרים שאומ' ג' פעמים סימן טוב תהיי לישראל ורוקד ג' רקידות כנגדה ואומר ג' פעמים כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול ליגע בך כך אם ירקדו אחרים כנגדי להזיקני לא יגעו בי ואומ' תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית. ואומ' אותו למפרע קנית זו עם יעבור עד ה' עמך יעבור עד כאבן ידמו זרועך בגדול ופחד (תפול) [אימתה] עליהם תפול. ואומ' תפול עליהם וגו'.

וגרסי' בסהדרין בפ' היו בודקין כל המברך על ר"ח בזמנו כאלו מקביל פני שכינה כתיב הכא החדש הזה לכם וכתי' התם זה אלי ואנוהו. כלומ' שאע"ף שאין הב"ה נראה לעין הוא נראה ע"י גבורותיו ונפלאותיו כענין שנא' כן אתה אל תסתתר אלהי ישראל מושיע שעשית להם כמה נפלאות ואתה מושיע אותם בכל שעה ועל ידי תשועתך אתה מתגלה לבני אדם ומכירים אותך וגם בכאן ע"י שמחדש הלבנה הוא מתגלה לבני אדם. עוד גרסינן התם תאנא דבי ר' ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני השכינה דיין אמ' אביי הילכך מעומד.

ואמרי בירושלמי אין מברכין על (הריח) [הירח] עד שיתבשם. י"מ עד מוצאי שבת שיברך על הבשמים. וי"מ עד שיהיה האור שלו מתוק ואדם נהנה ממנו וזהו לאחר שנים או ג' ימים דיריח בן יומו אין אדם נהנה מאורו. וזהו הנכון. וכתו' במדר' אין מברכין על הלבנה אלא בלילה שנא' עשה יריח למועדים. ואמרי' במס' סופרים אין מברכין על היריח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובכלים נאים ע"כ. ודוק' אם לא שהמתין כל כך במוצאי שבת עד שיעבור הזמן שיהיה יותר מט"ו יום מן המולד כי יכול לברך על הלבנה עד תחלת י"ו שתתמלא פגימת' דהיינו כל זמן חדושה אבל לאחר חדושה אינו מבר'.

ואמ' בפ' היו בודקין כיון שדרך הלבנה להיות פגומה לא מברכינן דיין האמת. והקשו התוספו' א"כ בלקות המאורות שאין דרכן בכך למה אין מברכין דיין האמ'. ותר' שאינן אלא לפי שעה.

הבונה בית חדש או קונהו או נוטע כרם או שדה או קונהו או קונה כלים חדשים אפי' יש לו כיוצא בהם מברך שהחיינו. פי' שנתן לנו חיים וקיים אותנו לזכות בדבר זה. וכתבו התוספות שאין לברך אלא על דברים חשובים דומיא דבונה בית חדש. אבל דבר שאינו חשוב כ"כ כגון חלוק או מנעלים ואנפלאות וכיוצא בהן אין לברך שהחיינו. וכת' הרא"ש י"ל הכל לפי שהוא אדם שיש עני ששמח בחלוק יותר מעשיר בכלים חשובים כדאית' בנדרים פר' הנודר מן המבושל דר' יהודה לא היתה לו אלא גלימא רעועה וכדנפקא דביתהו לשוקא מכסי' בה וכדמצלי ר' יהודה מכסי בה וכדמכסי בה היה מברך ברוך שעטני מעיל לפי שהיה חשוב עליו כמעיל לעשיר עכ"ד. וכת' בעל ספר המצות שאם קנה לו ולביתו שמברך גם הטוב והמטיב. ואמרינן בירושלמי א"ר חייא בר אבא לא סוף דבר חדשים אלא אפי' הם שחקים והם חדשים לו ר' יעקב בר זבדי משום ר' חייא בר אבא קנה אומר שהחיינו נתנו לו במתנה אומ' הטוב והמטיב לבש אומ' ברוך מלביש ערומים. וכתב הרא"ש וצ"ע דבגמר' דידן לא מצאנו הטוב והמטיב אלא היכא דאיכא אחרינא בהדיה ול"נ דהכא נמי איכא אחרינא בהדיה המטיב לנותן אם המקבל עני שזכהו השם וחנהו ממון לעשות בו צדקה ואם הוא עשיר שמח הנותן במה שקבל מתנתו. וגם משמ' מן הירושלמי דבשעת קניה יש לו לברך אע"פ שעדין לא נשתמש בהם שאין הברכה אלא על שמחת הלב שהוא שמח בשעת קניתם כדרך שמברך על הגשמים בשעת ירידתם אע"פ שאין הנאתם נכרת מיד עד כאן דבריו.

על שמועות טובות מברך בא"י אמ"ה הטוב והמטיב. שכיון שנא' תשמיעני ששון ושמחה תגלנה עצמות דכית ומשבח אותה הכתוב יש לנו להודו' עליה לשם. ועל שמועות רעות מברך בא"י אמ"ה דיין האמת. שכיון שנא' ושמועה רעה תיבש גרם ומגנה אותה הכתוב יש לנו להצדיק עליה את הדין. אמרו לו מת אבי' וירשתו אי איכא אחריני דקא ירתי בהדיה בתחלה מברך דיין האמת ולבסוף שהחיינו.

וחייב אדם לברך על הרעה בטובת נפש כדרך שהוא מברך על הטובה בשמחה שנא' ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, בכל לבבך בשני יצריך, פי' מריבויא דכל קא דריש ביצר טוב וביצר רע שיסור מרע ויעשה טוב לאהבתו, ובכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך קבל מאהבה, ובכל מאודך בכל ממונך שאם נתן לך ממון יתר מכדי חייך שבכל יום ויום אהוב את ה' בו ותן ממנו למי שאין לו כדי חייו לאהבתו כי הוא אוהב עניים וצוה לתת להם די מחסורם ולהחזיק מי שמטה ידו כדי שלא יפול בכמה מקומות הזהירה תורה על הצדק, ד"א בכל מאודך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו וכתי' חסד ומשפט אשירה אם חסד אשירה ואם משפט אשירה וכתיב באלקים אהלל דבר בה' וכתיב כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא וכתיב ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך, פירוש על הלקיחה כמו על הנתינה. ולעולם יהי רגיל אדם לומ' כל דעבדין מן שמיא לטב פי' ואפילו רואה הדבר בהפך. ולעולם יהיו דבריו של אדם מעטים לפני הב"ה שנא' ואל תבהל את פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים וגו'.

ומברך על הטובה מעין הרעה כגון שמצא הוא ואחר עמו מציאה מברך הטוב והמטיב ואע"פ שהוא דואג שמא ישמע המלך ויקח ממנו וגם שמא יעליל עליו לקחת שאר ממונו עכשיו טובה היא אצלו ולבו שמח ובוטח כי שמא לא ישמע בית המלך. ומברך על הרעה מעין הטובה כגון שנכנס נהר בשדהו אע"פ שלסוף תזדבל השדה ותשביח עכשיו רעה היא אצלו ומברך דיין האמת שאין מברכין על העתיד אלא על מה שאירע עתה. ואמרי' בתנחומ' ג' דברים הן שאין אדם רוצה שיבאו לו עשב בקמה ונקבה בבניו וחומץ ביינו. ואם החמיץ יינו אמרינן בירושלמי שמברך דיין האמת. אבל על העשב בקמה ועל הנקבה בבניו אין לו לברך דיין האמת דבשלמה אם היה לו חשוב והחמיץ יברך על אבדתו דיין האמת אבל אם בא לו עשב בקמה ונקבה בבניו ולא נהפכו החטים לעשבים והבן לא נהפך לנקבה שאם לא רצה הבורא לתת לו הכל חטים והכל זכרים אין לו לברך דיין האמת על מה שלא נתן לו הבורא כי אם על מה שנתן לו ונתקלקל או אבד או מת.

על גשמים מברך בא"י אמ"ה הטוב והמטיב והני מילי דאית ליה ארעא לדידיה ואיכא שוטפא בהדיה. אבל אי ליכא שוטפא בהדיה מברך שהחיינו כדתניא קצרו של דבר על שלו מברך שהחיינו ועל של חבירו מברך הטוב והמטיב. ואי לית ליה ארעא מברך מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו ואילו פינו מלא שירה כים וכו' עד הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו את שמך מלכנו וחות' בא"י רוב ההודאות ואל ההודאות. זו היא גרסת הרי"ף. וכת' הרא"ש ולא נהירא מה שכת' שצריך שיהיה עמו שותף דהא כיון שיש לו קרקע כל שכניו שותפין עמו דהא על מת אביו והוא יורשו מברך הטוב והמטיב ומשום דאיכא אחריני דירתי בתריה ולא פליג אפילו חלק נכסיו על פיו אלמא לא בעי שיהא שותף עמו בטובתו רק שיהיה בשורה טובה גם לאחרים בשלהם, הילכך גרסי' בגרס' הספרים. הילכך אידי ואידי דאית ליה לדידיה ולא קשיא הא דאית להו לאחריני בהדיה הא דלית להו לאחריני בהדיה, פירוש בית חדש וכלים חדשים דלית להו לאחריני בהדיה מברך שהחיינו אבל גשמים דאית להו לאחריני בהדיה שטובת הגשמים היא לכל בעלי שדות מברך הטוב והמטיב והיכא דלית ליה ארעא מברך מודים אנחנו לך וכו' עכ"ד.

ואמרינן בפ"ק דתעניות מאמתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה. וכת' הריא"ף בתשובה שאלה וזה לשונו וששאלתם מהו חתן לקראת כלה לפי שנקראת ירידת גשמם רביעה כדאמרינן מאי רביעה א"ר אבהו דבר הרובע את הארץ כדר' יהודה אמר רב מטרא בעלא דארעא שנא' והולידה והצמיחה, וכשרואין לחלוחית הגשמים יורדין על אותה לחלוחית ומתפצעת אומר זו היא יציאת חתן לקראת כלה ומברכין. והרא"ש פי' שהטיפות שירדו על הארץ עולות לקראת הטיפות היורדות עוד. וכתב הרמב"ם ז"ל מאמתי מברכין על הגשמים משירבו המים על הארץ ויעלו אבעבועות מן המטר על פני המים וילכו אבעבועות זו לקראת זו.

ההולך למוד את גרנו אומ' יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתשלח ברכה בכל מעשה ידינו. על שם שכתו' בפרש' מעשרות למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה כי ידוע הוא שהב"ה שולח ברכה בכרי כיון שהוא רגיל לעשר שנא' הביאו את המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די א"ר יוחנן מאי עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומ' די, אבל יש ברכה בכרי אחד יותר מאחר לכך מתפלל שתשלח ברכה בכל מעשה ידינו פי' ברכה גדולה. התחיל למוד אומ' בא"י אמ"ה השלח ברכה בכרי הזה. השולח ר"ל אשר שלח כמו המוציא לחם אשר הוציא כי בוטח הוא בשם שכבר שלח בו ברכה כיון שהתחיל למוד כדי לעשר. כרי הוא גל של תבואה והוא מלשון רז"ל נתמרח הכרי. מדד ואח"כ בירך הרי זו תפלת שוא לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין שנא' יצו ה' אתך את הברכה באסמיך.

היוצא לדרך מתפלל תפלת הדרך. יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותסמיכנו לשלום ותחזירנו לביתנו לשלום ותנחנו אל מחוז חפצנו לשלום ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך ותננו לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואנו ותשמ' תפלתנו כי אתה שומע תפלת כל פה בא"י שומע תפלה. ושואל בפ' תפלת השחר אימת מצלי א"ר יעקב אמ' רב חסדא משעה שיאחז בדרך ועד כמה עד פרס'. ופי' בה"ג כשיש לו לילך פרסה או יותר מברך אותה אבל פחות מפרסה אינו מברך אותה מפני שאינו מקום סכנה. וקימא לן התם שמתפללין תפלה זו מעומד וגרסינן בירוש' בפר' אין עומדין ר' חזקיה בשם ר' יעקב בר אחא בשם ר' אסי בשם ר' יוחנן לעולם אל יהי פסוק זה זז מפיך ה' צבאות עמנו משגב לנו אלקי יעקב סלה, ר' יסא ב"ר בון בשם ר' אבהו בשם ר' יוחנן וחבריה ה' צבאות אשרי אדם וגו', ר' חזקיה בשם ר' יוחנן ור' אבהו יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתצילנו משעות הקשות המתרגשות לבא בעולם, ר' יסא בשם ר' אבהוא יר"מ ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתצילנו משעות החצופות היוצאות המתרגשות לבא בעולם.

הנכנס לכרך בכניסתו אומ' יהי רצון מלפנך ה' אלקי ואלקי אבותיי שתכניסני לכרך זה לשלום. כמו שמצינו ביעקב שהיה מתפלל לשם שיצילהו בדרך ויכנס לשלום למקום שהיה הולך שנא' אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל וגו' ואע"ף שהיה צדיק היה מפחד שמא יגרום החטא. נכנס לשלום אומר מודה אני לפניך ה' אלקי שהכנסתני לכרך זה לשלום. שגם כן מצינו ביעקב כשהיה בעיר שכם הודה לשם אשר נחהו לשלום שנאמ' ויבא יעקב שלם עיר שכם וגו' וכתי' ויצב שם מזבח ויקרא לו וגו'. וגם מטעם זה למדו רז"ל ואמרו בקש לצאת אומ' יהי רצון מלפני ה' אלקי ואלקי אבותי שתוציאני מכרך זה בשלום. יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שתוציאני לשלום כך תצעדני לשלום ותוליכני לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך. והטעם כשם שהיוצא מביתו צריך לימלך בקונו תחלה משיאחז בדרך כמו שאמרנו כך הנכנס לכרך גדול של גוים דשכיחי פריצי צריך לימלך בקונו תחלה קודם בואו וקודם צאתו שאפי' אם הוא מקום שהורגין בו לגזלנין ולהרגנין מ"מ כיון שהוא נכרי ושכיחי פריצי שכיחי טרדות ואיפשר שמעלילין עליו ולא יזדמן לו שם אדם מלמד זכות והורגין אותו בדיניהם.

הנכנס לבית הכנסת אומר ואני ברוב חסדך אבא ביתך וגו' וכשיצא אומר ה' נחני בצדקתך וגו'. ותמצא באלו ב' פסוקים י"ח תיבות כנגד י"ח ברכות.

הנכנס להקיז דם אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שיהא לי עסק זה לרפואה. פי' שההקזה היא סכנה שמא יחתוך וורידי הדם וימות. כי רופא חנם אתה ורפואתך אמת שנאמר מחצתי ואני ארפא ולפי שדרך הרופאים לרפאת בשכר אומר להב"ה רופא חנם. ולאחר שהקיז אומר בא"י רופא חיים.

הנכנס לבית המרחץ אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום. פי' שבית המרחץ גם כן הוא מקום סכנה לפי שהוא בנוי על כיפה ניצבת על עמודים והאש דולקת תחתיו ולכן הוא מתפלל לשם ואומר ותצילני מן האור הזה וכיוצא בו לעתיד לבא כלומ' מאור בית המרחץ ומן הדומה לו דהיינו אור גהינם. ואל יארע בי דבר קלקלה ועון מעתה ועד עולם פירוש שלא תפחת הכיפה ויפול באש. וכשיצא אומר מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שהצלתני מן האור. היוצא בלילה אומר לשם שמירה מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל ומלפני אוריאל ומאחרי רפאל ושכינת אל על ראשי הציליני ה' מפגע רע ומשטן רע. ולשון זה כדאיתא בפירקי ר' אליעזר ארבע כתות של מלאכי השרת מקלסין לפני הב"ה מחנה ראשונה של מיכאל על ימינו מחנה שניה של גבריאל על שמאלו מחנה שלישית של אוריאל מלפניו מחנה רביעית של רפאל מאחריו ושכינתו של הב"ה באמצע והוא יושב על כסא רם ונשא.

וכל אלו הברכות שאמרנו צריך להזכיר בהם שם ומלכות שכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה כמו שכתבנו בהקדמת הספר הזה. וכן כתבו התוספות והרמב"ם ז"ל והרא"ש. והראב"ד חולק עמהם בזה והביא ראיה כדאשכחן ברב חנא ורבנן דלא אמרי אלא בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא. וכת' ה"ר גרשום ב"ר שלמה שזו אינה ראיה כי התלמוד קצר המטבע כי הא דמנימין רעיה דאמר בריך רחמנא דהאי פיתא ומסקנא דאמר בריך רחמנא מלכא דעלמא וכו'. עוד הביא הראב"ד ראיה מברכת זימון שאין בה הזכרה ומלכות וכן בתפלת הדרך ותפלה קצרה כיון שהם ברכות שאין להם קבע מקילינן בהם ונ"ל שגם זו אינה ראיה דברכת הזימון לא חשבינן לה ברכה דאם כן הוו להו חמש ברכות בברכת המזון ואנן ארבע תנן ותפלת הדרך ותפלה קצרה אינם אלא רחמים בעלמ' שמבקש מאת השם שישמרהו בדרך ויוליכהו לשלום תדע שהרי כשיגיע לישוב נתקרר דעתו עליו מתפלל תפלה כתקנה.

וכל אלו הברכות אינם אלא לרואה אותם מל' יום לשלשים יום שהם חדוש אצלו לא שרואה אותם בכל יום דהכי אמרינין בגמ' הרוא' חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו. ותנן נמי ר' יהודה אומ' הרואה את הים הגדול לפרקי' מברך ומפרש בגמ' דהיינו לאחד שלשים יום. ואמרינן נמי בירושלימי דפרק הרואה שמעון קמטרא שאל לר' חייא בר אבא כגון אנא דאנא סליק וחמי ירוש' בכל שעה מהו שאקרע א"ל אין אתה צריך לקרוע וכי תעלה על דעתך שהרואה את המלך בכל יום יברך הילכך אין כל אלו הברכות אלא משלשים יום לשלשים יום. וא"ת הרי ברעמים ובזועות ובריח חנותו של בשם אין שם פרק אלא בכל הפסקה שיפסי' צריך לברך כמו שאמרנו למעלה. וי"ל שיש הפרש בין הרואה אותו הדבר בעצמו כגון הרים וגבעות וימים ורואה את חבירו ומלכי ישראל ובין הרואה דבר שאינו הדבר ההוא בעצמו שראה כגון רעמים וברקים וריח חנותו של בשם אעפ"י שהוא אותו הדבר בעצמו כיון שהנאתו דומ' להנאת אכילה מברך בכל הפסקה שמפסיק. והראב"ד כתב בתשובת שאלה כי ריח חנותו של בשם אינו הדבר ההוא בעצמו שהריח מוסיף והולך וכן כתו' בחדושי דב"ש.

השער התשיעי; ברכות המצות

וראיתי להתחיל בברכת מילה מפני שהיא מצוה ראשונה שיתחייב בה האדם אחר צאתו מרחם אמו.

ברכת מילה

החייב כל איש מישראל למול את בנו הנולד לו ביום השמיני שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו. והמל מברך קודם שימול ברוך אתה ה' אלקינו מ"ה אקב"ו על המילה. מחתך את הערלה כל העור החופה את העטרה עד שתתגלה כל העטרה ואחר כך פורע את העור או הקרום הרך שלמטה מן העור המדובק על העטרה בציפורן ומחזירו עד שיראה בשר העטרה כולה ואחר כך מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומו והוא הדם המדולדל כדי שלא יבא לידי סכנה ולכך ארז"ל כל מהלא דלא מצץ מעברינן ליה. ואחר שמוצץ נותן עליה אספלנית או רטיה וכיוצא בהן להרפא ואחר כך נוטל ידיו ורוחץ פיו כדי שיבר' בנקיות אשר קדש ידיד מבטן כי ידיו ופיו מלוכלכו' מהמילה והמציצה.

ומברך אבי הבן בא"י אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ויש אומ' להכניסו לבריתו בלמד. וברכ' זו נתקנה מפני שהאב מצווה על בנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה לרמוז שמהיום ואילך הם מוטלות עליו מצות אלו. יש אומרים כי כשמל האב את בנו אינו חייב לברך להכניסו שדי לו בברכת מילה. והראב"ד כתב בתשובת שאלה שמברך להכניסו מפני שהאב חייב למולו וזו הברכה היא על חיוב האב יותר מכל אדם כי ברכ' מילה שוה היא לכל אדם ואנו צריכין להפריש בין חיוב האב לשאר בני אדם. כת' הרמב"ם ז"ל אם אין שם אביו אין אחרים מברכין ברכת להכניסו. ויש מי שהורה שיברכו אותה ב"ד או אחד מן העם ואין ראוי לעשות כן. והראב"ד השיג עליו וזה לשונו א"א מסתברא כמאן דאמ' ב"ד או מיוחד שבעם ונהגו אצלנו שהסנדקנס מברך עד כאן. ופי' סנדקנס בעל הברית שקורין בלעז פדרינו. וכתבו המפרשי' שאם אינו יודע אבי הבן לברך להכניסו אחד מן העומדים שם מברך ומוציאו שכל הברכות אע"ף שיצא מוציא.

ועונין העומדים שם כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. שאלו הן מצות הבן המוטלות על האב כמו שאמרנו וסדרם על זה הסדר על שם דאמרינן לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך ישא אשה והזכיר אחר כך מעשים טובים אע"ף שהוא חייב במצות מיום שהוא בן י"ג שנה ויום אחד מכל מקום אינו בן עונשין עד עשרים וכבר היה בן שמנה עשרה לחופה.

ואחר כך לוקח כוס של יין ומברך תחלה בפ"ה. ויש אומרים שצריך לכסות ערות הקטן בשעת הברכה ורוב המפרשים אומרים שאינו צריך ולזה הסכים ה"ר יונה. ואחר כך מברך בא"י אמ"ה אשר קדש ידיד מבטן. ידיד זה יצחק על שם אהבתו והיה מקודש מהבטן שקודם שנתעברה שרה נתקדש אברהם במילה ועוד שנקרא שמו קודם שנולד שנאמ' ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה וגו' אקים נוטריקון אשר קדש ידיד מבטן. חק בשארו שם פירוש בבשרו שם חק של מילה. ואמר חק שאין בה טעם ידוע לנו אלא גזרת מלך. וצאצאיו חתם באות ברית קדש פי' וצאצאיו אחריו חתמם הקב"ה באות ברית זו שהיא של קדש אות וברית כתוב במילה וקרא לה ברית קדש על שם ובשר קדש יעברו מעליך והוא נדרש במנחות על המילה. ור"ת פירש אשר קדש ידיד מבטן זה אברהם אבינו שנקרא ידיד שנאמ' מה לידידי בבתי, חק בשארו שם זה יצחק, וצאצאיו חתם באות ברית קדש זה יעקב ובניו דבני בנים הם צאצנים כמו הצאצאים והצפיעות בניא ובני בניא, והנה השלשה אבות נזכרים כאן. והפי' הראשון עיקר. על כן בשכר זאת פירוש בשכר המילה. אל חי חלקנו צורנו אמר אלו השמות על שם לבי ובשרי ירננו אל אל חי ומילה עבודת הבשר היא. ואמר חלקנו צורנו גבי שאר על שם כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלקים לעול'. צוה להציל ידידות על שם מה לידידי הנאמ' לאברהם ועל שם נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה. זרע קדש על שם זרע קדש מצבתה. שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרינו. משחת פי' מגהנם שכל מי שהוא מהול אינו נכנס לגהינם כמו שנאמ' בזכריה גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. בא"י כורת הברית על שם וכרות עמו הברית.

ומצאתי בתשובת שאלה להרמב"ם שהוא גור' על כן בשכר זאת אל חי חלקנו לעד צורנו צוה כצוית לקדושים להציל ידידות שארנו משחת ומפרש שם בשכר המילה חזר אל חי חלקנו לעד כמו שכתוב גבי מילה והקמותי את בריתי ביני וביניך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלקים וגו', ואחר כן שואל מאת השם ואומר אתה צורנו צוה להציל ידיות שארנו משחת ור"ל ידידות על הנפש שהיא חביבה מן הכל, וענין כצוית לקדושים חסר אשר ור"ל כאשר צוית לקדושים ודומה לו בשגם בשכבר. כך פירש הרמב"ם ז"ל ברכה זו.

אלהינו ואלקי אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו שנקרא שמו פלוני כי הרבה נסים ונפלאות נעשו לו כשנולד כמו שפירשנו בברכת אשר יצר בחכמה וגם היום אין לו כי אם שמונה ימים שנולד ושופכין את דמו במילה לפי' תקנו להתפלל עליו לשם שיקיימהו לאביו ולאמו וירפאהו. ואמ' קיים על שם קיימני כדברך. ישמח האיש ביוצא חלציו ע"ש כי אם בנך היוצא מחלציך. ותגל האשה בפרי בטנה על שם בפרי בטנך. כאמו' ישמח אביך וגומר ונאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו'. שני דמים דם פסח ודם מילה. ומנהג כשאומר ואומ' לך בדמיך חיי נותן באצבעו מן היין על שפת התינוק והטעם משום דאמרינן במדבר סיני רבה שימו איש חרבו על יריכו משה מל ואהרן פורע ויהושוע משקה פי' לפי שכל אותם ארבעים שנה לא היו מולים במדבר מפני טורח הדרך ומפני שלא נשבה רוח צפונית ועכשיו שהיו עומדים ליהרג לא רצו משה ואהרן שיהרגו בלא מילה ובלא קבלת מצוה ולכך היה משה ואהרן פורע ויהושע משקה אותם עפר העגל שעשה משה כמו שנא' ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל וארז"ל מלמד שבדקן כסוטות ואות' השקאה היתה להם בשעת מילה ופריעה למות ולא לחיים ואנו אומרים השקאה זו של שעת מילה פריעה תהיה לחיים ולא כאותה של יהושע, ומה שאומ' ואומ' לך בדמיך חיי ב' פעמים לרמוז פי' זוכה על ידי המילה לב' עולמי' העולם הזה והועלם הבא כמו שפירשנו למעלה. ונאמ' זכר לעולם בריתו וגו' אשר כרת את אברהם וגו' ויעמידה ליעקב לחק וגו'. ואומ' פסוק הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו על שם שהמילה נקראת טוב כדאמרי' במס' סוטה ותרא אותו כי טוב הוא שנולד כשהוא מהול וזהו הודו לה' כי בעבור המילה אנו ניצולין מדינה של גהינם כמו שאמרנו.

ואם היה זה התינוק יתום בין מאביו בין מאמו אומ' במקום אלקינו ואלקי אבותי קיים את הילד הזה תשתשלח אסותא דחיי ודרחמי מן קדם מארי שמיא לאסאה ית רביא הדין ויתקרי שמיה פלו' ויתסי כמא דאיתסיאו מיא דמרה על ידי משה במדברא וכמיא דיריחו על ידי אלישע כן יתסי בעגלא ובזמן קריב כאמור ואעבור עליך ואראך גו' כמו שכתוב למעלה. ובסדר רב עמרם ורבינו סעדיה כתו' נוסח בקשה זו.

ה"ר מאיר דרוטנבורוק היה נוהג לעמוד כשמלין התינוק והביא ראיה ממה שנא' ויעמוד כל העם בברית. ועוד מדאמרי' התם העומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית וכו'.

וכתב רב צמח גאון בתשובת שאלה היכא דליכא אלא אומנא דמהיל וגברא דתפיש ליה לינוקא מברך על המילה דהיכא דאיפשר בעשרה עביד והיכא דלא איפשר מברך בפחות מעשרה.

ונוהגין להתפלל בבית אבי הבן ביום המילה. ובאישביליא נוהגין להוסיף לכבוד אבי הבן הודו לה' קראו בשמו ואין נופלין על פניהם וגם אין אומרים יענך ה' ביום צרה מפני שהוא יום שמחה לאבי הבן ולא יום צרה וכן הוא אומר שש אנכי על אמרתך. ובמקום תפלה לדוד אומרים שיר המעלות אשרי כל ירא ה' שמדבר מענין הבנים. ובטליטלה אין משנים שום דבר מסדר היום אלא אחר תפלה לדוד אומרים שיר המעלות אשרי כל ירא ה' בלבד. ולקמן בברכת נישואין אבאר כי הוא יותר טוב מנהג אישביליא.

ונהגו כשמכניסין הילד למקום הוועד למולו אומר המוהל בקול רם ברוך הבא והעם עונין בשם ה'. והטעם ברוך הנימול לשמנה ימים כמנין הבא.

כת' רב נחשון גאון ינוקא דאיתיליד והוי בר תלת' או ד' יומין הכי רגילין כי ניחא נפשיה דמהלין ליה על קבריה ולא מברכין על המילה ומסקין ליה שמא דכדמרחמין ליה מן שמיא והוי תחיית המתים הויא ידיעה בינוקא ומבחין ליה לאבוה. וכת' גאון ינוקא דמית ולא הוו ליה תמניא יומין נהיגי גבן דמהלו ליה בבית הקברו' דלא תיעול ערלתיה עמיה. ובאלו הארצות נוהגו הנשים לחתוך ערלתו בקנה חדה .

מוהל שיש לו למול שנים או ג' תינוקות ביחד אינו צריך לברך על כל א' וא' כי כמו שי' שעושין מצוה אחת אחד מברך לכלם כך אחד שעושה מצוה אחת כמה פעמים אינו מברך אלא פעם אחת שאין שם הסיח הדעת מאחר שבתחלה היה בדעתו לעשותה שנים או ג' פעמים ואינו קרוי הפסק והסח ברכת אשר קדש ידיד מבטן שמברך אחר כל מילה שהרי ביקנה"ז הברכות אינן הפסק בין ב"פ הגפן ובין השתיה. אבל אם לא היה בדעתו מתחלה למול תינוק אחר אלא שהביאו לו אחר שביר' על המילה הראשונה חוזר ומברך על השניה. וכן אם סח סיחת חולין בין ראשונה לשנייה חוזר ומבר' על השנייה אע"פ שבתחלה היה בדעתו למול שנית אבל אם סח בדבר הצריך למילה כגון הביאו עוד למול וכיוצא בו לא הוי הפסק ואינו חוזר ומברך כמו שכתבנו בהקדמת הספר הזה בשוחט בהמות או עופות בבת אחת שדינה שוה. וכן כת' רבי' משולם שאם הם שני בנים מאדם א' שאין אבי הבן מברך אלא אחת להכניס בנו בבריתו של אברהם אבינו. ואם שני מוהלים הא' יברך על המילה והב' אינו מברך על המילה אלא אשר קדש ויצאו שניהם לב' תינוקות.

נשאל הר"י בן גיאת אם נזדמנה מילה ביום הכפורים או בט' באב כוס של ברכה מה יהא עליו. והשיב דלא מברכינן על היין כל עיקר כדעבדינן בדוכתא דלא שכיח ביה חמרא, וחזינן לגאון דאמ' מברך על היין ומניחו עד לערב ושותה ואנן לא ס"ל הכי דקיימ' לן המברך צריך שיטעום הכא לא איפש' היכי לעביד ליבריך עליה ולא לטעום המברך צריך שיטעום ליטעמיה לינוקא חיישינן דילמ' אתי למסרך, פי' יבא לשתות אף בלא זה, לינחיה עד לאורתא הא קיימא לן צריך למטעמי' מקמי דלשתעי ואי אישתעי מקמי דלטעום צריך למהדר ולברוכי ואי לא הדר ומברך משתכח דקא שתי בלא ברכה ואי הדר ומברך הויא קמיתא ברכה שאינה צריכה וקא עבר משום לא תשא הילכך לא איפשר ומהלינן ליה בלא כוס ולהכי לא מבדלינן על הכוס בט' באב שחל להיות במוצאי שבת. וכן כת' הרמב"ם בתשובת שאלה שאין מברכין על הכוס והמברך היא ברכה לבטלה מפני שאינו יכול לשתותו לא הוא ולא אחר ממי שהוא מבין ענין הברכה וגם התינוקות אינם יכולין לשתותו דילמא אתי למסרך. והתוספות כתבו שיברך על הכוס ויתן לתינוק לשתות ולא יליף דילמא אתי למסרך דהא אקארי בעלמא הוא כשנזדמנה מילה בימים אלו ואין ימים אלו קבועים ביום מילה אבל זמן של יום הכפורים שהוא בכל שנה ושנה אי מטעמינן ליה לינוקא אתי למסרך כשהוא גדול שהרי בקטנותו הרגילוהו לשתות בכל שנה ושנה. וכן כתב בעל המנהגות. ונהגו לעשות כסא לאליהו ויש סמך לדבר בפרקי ר' אלעזר כשגזרו בימיו על הברית ונתקנא לדבר וברח לו ונחבא במערה ויאמר ה' לו מה לך פה אליהו ויאמר קנא קנאתי לה' אלקי ישראל כי עברו בריתך בני ישראל. אמ' לו הב"ה חייך על מה שקנאת על המילה כל זמן שיעשו את המילה תעיד עליהם שקיימוה לפיכך מושיבין כסא למלאך הברית שנקרא אליהו שנאמר ומלאך הברית אשר אתם חפצים בו הנה בא אמר ה' צבאות.

וכן נהגו לעשות סעודה ביום המילה ויש סמך לזה במדרש שאומ' ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק ביום ה"ג מל את יצחק שעשה משתה ביום השמיני שנמול. וכן משמע בנדה שהיו עושים סעודה ביום המילה דרב פפא סבר לברוכי שהשמחה במעונו אי לאו משום דאיכא צערא דינוקא. וכן אמר דוד אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח ורבותינו ז"ל אמרו זו סעודת מילה ומפרשים עלי זבח זב ח' דם מילה שהוא זב לשמונה ימים. ופירש הר' משה כהן שהטעם בזה שהב"ה חפץ כפי היות שאר כחות הנפש נמשכות ונגררות אחר הנפש המשכלת בעשיית המצות ובדרישת החכמה שיהיה להם חלק בשמחה אשר תגיע לנפש המשכלת בעשותה המצוה או בהגיעהו לחכמה וזה יהיה בעשותו סעודה במאכל ובמשתה, וכן אמרו ז"ל כי כשאמ' הב"ה אל שלמה בחלום הלילה שאל מה אתל לך ושאל החכמה והמדע ונתנם לו כאשר מבואר שם בפסוק שאמר אחרי כן ויקץ שלמה והנה חלום ויעש משתה לכל עבדיו ואמרו רז"ל מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה ע"כ. וי"א שלפדיון הבן מברכין שהשמחה במעונו משום דליכא צערא דינוקא ולא יתכן דהא אמרינן התם דהיכא דמת הבן לאחר שלשים יום שצריך לפדותו והתם ודאי איכא צערא דינוקא ולא מברכינן ואם כשלא מת הבן מברכין וכשמת הבן אין מברכין אם כן נתת דבריך לשיעורין שפעמים מברכין ופעמים אין מברכין. וי"א טעם אחר שאין לברך על עשיית שום מצוה שהשמחה במעונו ואע"ף שיש שם שמחה שהטעם שבנישואין מברכין שהשמחה במעונו מפני שמצוה ראשונה של נישואין נעשית על ידי הב"ה בענין אדם וחוה וכדאמרינן בהגדה שהיה הב"ה כשושבין והמלאכים מרקדין ומזמרין לפניו ולפי שמצוה זו נעשית תחלה על ידו אנו מברכין כן. ובמילה היה לנו לברך שהשמח' במעונו מפני זה הטעם ג"כ שמילת אברהם אבינו שהיתה ראשונה נעשית ע"י הב"ה כדאמ' בהגדה שאברהם היה מתפחד וידיו רופפות ובא הקב"ה וסייע עמו ודורש זה ממה שנא' וכרות עמו הברית לו לא נאמ' אלא עמו מלמד שאחז וסייע עמו ומשום דאיכא צערא דינוק נמנעין ואין מברכין שהשמחה במעונו. אבל בשאר מצות שלא נעשו תחלתן אלא על ידי בני אדם אין לברך כן.

כתב אבן הירחי נהגו בצרפת להביא ספל מלא חול ועפר וטומנין שם את חתך המילה ויש סמך לדבר בפירקי ר' אליעזר כל ארבעי' שנה שהיו ישראל במדבר לא היו פורעין משו' ענוי הדדך וכשהיו מוהלין היו נוטלין אותה ערלה וטומנין אותה בעפר ומאותה שעה ואילך היו נותנין את הערלה בעפר, ויש סמך לחול ושמתי את זרעך כחול היום ולעפר ושמתי את זרעך כעפר הארץ ע"כ. ובאלו הארצות נהגו לשים חתיכת הערלה בסיד כתוש היטב.

גרסינן בפרק התכלת תנו רבנן חביבין ישראל שחבבן הב"ה במצות תפילין בראשיהם תפילין בזרועותיהן. וצצית בבגדיהם ומזוזה בפתחיהן ועליהם אמר דוד שבע ביום הללתיך וגומר, ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה את עצמו ערום אמר אוי לי שאני ערום בלא המצות וכיון שנזכר למילה שבבשרו נתישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה שנא' למנצח על השמינית על מילה שניתנה בשמיני. ופי' ה"ר משה כהן מצוה שמינית אחר שבע מצות שנצטוו בני נח או מצוה שמינית אחר שבע מצות הנמצאות תמיד לכל אחד מישראל והם ארבעה כנפות צצית ושתי קצוצות התפילין של הזרוע והראש והמזוזה ע"כ.

כתב הריא"ף המל את הגרים מברך בא"י אמ"ה אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמ' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ברוך אתה ה' כורת הברית, המל את העבדים מברך בא"י אמ"ה אקב"ו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית שנאמר המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכ' לברית עולם שאלמלא דם ברית וכו'. נראה מדבריו שאין לברך בשניהם ברכת על המילה וכן כתב הרמב"ם ז"ל והטעם מפני שברכה זו במקום על המילה היא. אבל בה"ג ורב עמרם כתבו המל את הגרים ואת העב'דים מברך תחלה בא"י אמ"ה אקב"ו על המילה ואחר המילה יברך ברכה אחרת למול את הגרים ולמול את העבדים. וכן היא דעת הרא"ש. ונשאל בעל הלכות גדולות המל את העבדים אחד מברך או שתים והשיב המל מברך על המילה וצונו למול את העבדים כולל במקום להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ואם היה הגר או העבד גדול בשעת המילה צריך לכסות ערותו בשעת הברכה. י"א כי ברכ' זו אינה צריכה כוס. וי"א כי טעונה כוס והוא הנכון. וכשיבא הגר להתגייר הולכין אצלו שלשה תלמידי חכמים ומודיעין אותו קצת מצות קלות וחמורות ועונש המצות ולאחר שיודיעוהו ויקבלם עליו מלין אותו ולאחר שיתרפא מן המילה חוזרין ומודיעין אותו כמו שעשו קודם המילה אם קבל יורדין עמו לבית הטבילה וטובל ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על הטבילה. גר שנתגייר מהול וקטן שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית. וכת' רבי' האיי שאין צריך לברך על המילה אלא אם כן נראית לתינוק שהיא ערלה כבושה.

פדיון בכור

חייב כל איש ישראל לפדות את בנו שהוא בכור מאמו מן הכהן מבן ל' יום ומעלה שיצא מכלל נפל שנא' ופדויו מבן חדש תפדה.

וגרסי' במ' קדושין ת"ר מנין שאם היו לו ה' בנים מה' נשים שחייב לפדות את כלם שנא' כל בכור בניך תפדה, פשיטא בפטר רחם תלה רחמנא מהודתימ' ניליף בכור בכור מנחל' מה להלן ראשית אונו אף כאן ראשי' אונו וגם פטר רחם קמ"ל דלא. וצריך ליתן לכהן ה' סלעים, והסלע הוא ד' דינרין והדינר ו' מעין שהן ו' גרות והגרה חצי דרהם מכ' באוקיה של קלזמריא והגרה היא משקל י"ו שעורה.

ואם מת הבן אחר ל' יום חייב האב ליתן לכהן ה' סלעים לפדיונו אבל אם מת קודם ל' יום אינו נותן לו כלום.

וכתו' בסדר הגאונים לסדר מנהג הפדיון והברכה כך שיביא אותו אביו לפני הכהן ומודיעו שהוא בכור פטר רחם וישאל אותו הכהן אי זה תרצה יותר בנך בכורך זה או ה' סלעים שנתחייבת לפדותו ויענה אותו אביו בני בכורי אני רוצה יותר והא לך ה' סלעים בפדיונו וכשיתן אותם לו בידו יברך האב אקב"ו על פדיון הבן ושהחיינו ואח"כ מוזגין לכהן כוס של יין והדס ומברך ב"פ הגפן וב"ע בשמים ואח' כך אומ' בא"י אמ"ה אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק את איבריו רמ"ח איברים ואח"כ נפח בו נשמ' שנא' ויפח באפיו וגו' עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידים סככו שנא' עור ובשר תלבישני וגו' ומנה לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג בו וזמן לו שני מלאכי השרת לשמרו במעי אמו שנא' חיים וחסד עשית וגו' אביו אומ' זה בני בכורי ואמו אומר' זה בני בכורי שבו פתח הב"ה דלתי בטני' ה' סלעים נתחייבנו ליתן לכהן בפדיונו שנא' ופדוייו מבן חדש תפדה בערכך ה' שקלים וגו' ונאמ' אך פדה תפדה את בכור האדם כשם שזכה בכור זה לפדיון כך יזכהו השם לתורה ולחופה ולמעשים טובים בא"י מקדש בכורי ישראל. ואומ' הכהן זה תחת זה זה מחול על זה יצא זה לכהן ונכנס הבן הזה לחיים לתורה וליראת שמים. ונותן ידו הכהן על ראש הבן ומברכו כגון יברכך ה' וישמרך וגומ' כי ארך ימים ושנות חיים וגומ' וכיוצא בהם. ואם פודה הוא עצמו מברך אקב"ו על פדיון בכור ולא יברך שהחיינו. וכתב הרא"ש ונהגו לברך ברכה זו בספרד אבל באשכנז ובצרפת לא נהגו לברכ' ולא מצאנו שמברכים שום דבר שלא הוזכרה במשנה או בתוספת' או בגמ' כי אחרי סדור רב אשי ורבינא לא מצאנו שנתחדש' ברכה ועוד למה יברך הכהן ואינו עושה שום מצוה אלא מקבל מתנות כהונה וגם ראשי' הברכה איני מבין אשר קדש עובר במעי אמו אם קדושת בכור קאמ' בפטר רחם תלה רחמנא אף בכור בהמה שהוא קרב על המזבח אינו קדוש עד שיצא לאויר העולם עכ"ד. ובסדר רבי' סעדיה מצאתי כתו' במקום אשר קדש עובר אשר יצר עובר ולהאי נוסח לא קשיא ולא מידי אע"פ שכת' שם שאין לומ' ברכה זו כי הכהן אינו יכול לברך שום ברכה בעת הפדיון.

כתב ר"י שאם מת הבן לאחר ל' יום מברך על פדיון הבן ונסתפק בברכת שהחיינו אם מברך אותה כיון שמזכיר צער או שמא מברך מ"מ כיון שזכה לקיים המצוה.

פדיון הכרם

הנוטע כרם בשנה הד' לנטיעתו כתו' בסדר הגאונים שצריך שיקח מד' פאות הכרם ד' אשכולות ואשכול א' מאמצעו ולוקח הה' אשכולות בידו ואחר כך לוקח מעט כסף שיהיה בו שוה פרוטה ומברך אקב"ו על פדיון כרם רביעי שבזמן שבית המקדש קיים היו מעלין כל פירו' כרם רביעי להקדש ועכשו שאין בית המקדש קיים יהיו מעות אלו קדש בא"י מקדש ישראל במצות. וי"א שאין לחתום בברכה זו מפני שלא הוזכרה בשום מקום מהתלמוד כענין שכת' הרא"ש בברכת פדיון בכור שכתבנו למעלה. ואחר כך לוקח הה' אשכולות וסוחטן בידו ומאבדן כדי שלא יהנה מהם שום אדם. ולוקח הכסף ושוחקו ומטילו בים ומשמיט פירות הכרם כל אותה שנה לכל עובר ושב ולא יאסוף אותם לדורכם בגת אבל אוכל מהם כשאר כל אדם ושולח מהם דורון לכל מי שירצה. ובשנה הה' אוכל מהענבים ודורכם ועושה מהם יין ומוכרו ועושה בו כרצונו וזש"ה הכתו' שלש שנים יהיה לכם וגו' ובשנה הה' תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו.

וכת' הרשב"א בתשובת שאלה תניא בפ' כיצד מברכין ר' חייא ב"ר שמעון ב"ר חד תאני נטע רביעי וחד תאני כרם רביעי וקיימ' לן כמאן דתאני נטע רביעי בארץ דהלכתא כדברי המחמיר בארץ ובחוצה לארץ קיימ' לן כמאן דתני כרם רביעי והילכך כרם שיש בו ב' כנגד ב' ואחת יוצאה זנב נוהג בו כרם ד' ואסור לאכול פירותיו בלא פדיון אבל גפן יחידית אינו נוהג בה ואינה צריכה פדיון וכן כתו' בשאלתות דרב אחאי וכן דעת רבותי' בעלי התוספות וה"ר זרחיה הלוי ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאינו נוהג כרם רביעי בחוצה לארץ כלל עכ"ד.

ברכת אירוסין

מברך תחלה על הכוס בפ"ה. וכתב רבינו סעדיה שמברך ג"כ בורא עצי בשמים וכן כת' הרמב"ם ז"ל שיש מקומות שנוהגין כן ולא פשט זה המנהג. ואחר כך אומ' בא"י אמ"ה אקב"ו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה וקדושין בא"י מקדש עמו ישראל. על העריות שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים קדש עצמך במותר לך ולא בעריות ואמרי בירוש' א"ר יהודה בן פזי למה סמך הכתו' פרשת עריות לפרש קדושי' תהיו ללמדך שכל מי שהוא פרוש מן העריות נקרא קדוש שכן השונמית אמרה לאשה הנה נא ידעתי כי איש אלקים וגו'. וצונו על העריות ר"ל צונו על הרחקת העריות או צונו לפרוש מן העריות ודומה לו ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך ה' אלקיך כלומ' צריך שלא לעשות. ומצאתי בתשובת שאלה להרמב"ם שהוא גורס והבדילנו מן העריות. ואסר לנו את הארוסות פרש"י מדרבנן הוא שגזרו על ייחוד פנויה ואף ארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה ובברכה כדאמרי' כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ע"כ. ואע"ף שאיסור זה הוא מדרבנן צריך לברך עליו כמו שמברכין על נר חנוכה ומקרא מגלה שהם מדרבנן. והר"א ב"ר יצחק אב ב"ד פירש ואסר לנו הארוסות מדכתי' חופה באורית' מדדרשי' כי יהיה נערה בתולה מאורסה ולא נשואה ואמרי' מאי נשואה אלימא נשואה ממש היינו בתולה ולא בעולה אלא נשואה שלא נכנסה לחופה ולא נבעלה ש"מ דארוסה אכתי מיחסרא מסירה לחופה וכיון דבעינן מסירה לחופה ש"מ לא קניא ליה לגמרי, הילכך הויא ליה כארוסת אחר לגביה ואסירא ליה כדין אשת איש. והתיר לנו את הנשואות כלו' נשותינו הנשואות לנו. על ידי חופה וקדוישן פי' ע"י ברכת חופה שהיא גומרת את הקדושין ואע"ף שהחופה היא באחרונה הקדי' להזכירה לפי שבה היא ניתרת ועליה אנו סומכין. אבל בעל העטור והר"ף כתבו שצ"ל ע"י חופה בקדושין שהעולם הוא שטעו לומר על ידי חופה וקדושין מפני שבג"ד כפ"ת הסמוך ליהו"א לעולם רפה ובכאן סמוכה היא ו"ו של וקדושים לה"א של חופה ואמרינן בפ"ק דקדושין אמ' רב הונא חופה קונה מק"ו ומה כסף שאינו גומר אחר כסף קונה חופה שהיא גומר' אחר כסף אינו דין שתקנה אלמ' אינו קנין גמור עד שתכנס לחופה. וחופה הוא לשון כסוי ונקראת כן על שם שחופה אותה בטליתו כדאמרי' בפ"ק דקדושין לא יוכל למכרה וגו' וכיון שפירש טליתו עליה לשם נישואין שוב אינו רשאי למכרה וכן כתי' ופרשת כנפיך על אמתך וגו' וכן אמ' הנביא ואפרוש כנפי עליך ואכסה עדותך וכתי' וארשתיך לי וגו'. ובעל העטור פי' חופה היא שמוסר' האב ומכניסה לבית בעלה בבית שיש בו חדוש כגון אלו הסדינין שקורין קורטינאש סביבות הכתלים, ויש שעושין סוכה בורד והדס כפי המנהג ומתיחדים בה שניהם, והאומר חופה הוא הסודר שתופין בו ראשיהם בשעת הברכה לאו מילתא היא מדאמרי' במ' סוכה וליכלו בסוכה וליחדו בסוכ' אין שמחה אלא בחופה ואמרי' בירוש' לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה לא סוף דבר לחופה אלא לבית שיש בו חופה ש"מ מקום מיוחד הוא כעין כלה שיושבין שניהם עם השושבנין והם הנישואין עכ"ד.

והרמב"ן פי' בתשובת שאלה ענין כלה בלא ברכה אסור' לבעלה כנדה וז"ל וששאלת בענין הפלגש להודיעך בה דעתי על דרך אמת לא כנושא ונותן תשובה לא ידעתי במה יסתפקו בה דודאי מותרת היא כיון שייחדה לעצמו שלא נאסרה אשה בזנות לישראל אלא ממדרשו של ר' אליעזר בן יעקב נמצא אח נושא אחותו ואב נושא בתו ועל זה נאמ' ומלאה הארץ זמה אבל כשנכנסה לביתו והיא מיוחדת וידועה לו בניה נקראין על שמו ומותרת שהרי דוד נשא אותן ולא הוזכר בכתו' ולא בגמ' בזה הפרש בין מלך להדיוט ומצאנו גדולי ישראל נושאין אותן שנא' ועיפה פלגש כלב ילדה וגדעון שופט ישראל שדבר בו השם כתוב בו ופלגשו אשר בשכם ילדה לו, ואם תאמר שהשופט כמלך מפני שנותן שררה על הצבור ופלגשו ידועה נתת דבריך לשיעורין להתירה לבעלי השם, ופלגש בגבעה אלו היתה אסורה עליו לא אמר הכתו' ויקם אישה וילך אחריה וכתי' ויאמ' אבי הנערה אל חתנו וגם הוא היה מתבייש בזמתו אלא שהיה הדבר מותר ומנהג בישראל והוא אמר ואוחז בפלגשי ואנתחה כי עשו זמה ונבלה בישראל מכלל שהוא לא היה עושה לא זמה ולא נבלה, שמא תאמ' מן התורה היא מותרת ומדבריהם אסורה וכי באי זה מקום הוזכרה גזרה זו בתלמוד ואי זה ב"ד נמנו עליה ובאי זה זמן נשנית משנ' זו, ומה שאמרו כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה אינו אלא לומ' שכיון שנכנסה לחופה נתחייב לברך ואסור ליהנות ממנה בלא ברכה וכענין זה היא שנויה במקומה במכלה וכך אמרו כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זה בעילתו בעילת זנות, והטעם לכלן מפני שהקדושין והחופה מצות עשה וכל הבא לישא אשה שתהיה אסורה לכל אדם וקנויה לו ליורשה וליטמא לה אמרה תורה יקדש ויכניס לחופ' ויברך ברכת חתנים בעשרה, ואם הקדיש ובא על ארוסתו בבית חמיו לוקה מכת מרדות, ואם לאחר שהכניסה בביתו הקדים ובא עליה קודם ברכה אסורה לו כנדה, וכן כל שלא כת' לה מאתים סבורה היא כיון שאינו נוהג עמו כאשה עיניו נתן בגירושי' והויא ליה גרושת הלב, הא אלו רצה שתהיה לו פלגש שלא תהיה קנויה לו ולא אסורה על אחרי' ולא קדש כלל הרשות בידו, וכן כת' הרמב"ם אינן לאסור פלגש להדיוט ולהתירה למלך אלא כך אמ' כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה לשם זנות ביום שפגע בה ובעלה ולא ייחדה לעצמו לשם פלגשות דהיינו קדשה, ולא אמר הרב כל הבועל בלא קדושין לוקה, וכן בהלכות מלכים כשהזכיר פלגשים במלך לא הזכיר כלל שהוא היתר מיוחד בו, ואתה במקומך תזהירם מן הפלגש שאלו ידעו יזנו ויפרוצו ויבאו עליהן בנדותן עכ"ד הרמב"ן.

וחותם בא"י מקדש ישראל ע"י חופה וקדושין וכן הוא בסדר רב עמרם. וי"א שאין לומ' כאן ע"י חופה וקדושין אלא מקדש ישראל בלבד כמו בזמני' שאומ' בא"י מקדש ישראל בלבד וכן הוא בסדר רבי' סעדיה. והר"ף כת' שאינו בדין מפני שהנישואין שייכי באומו' ולא קדישי ישראל טפי מהם אלא בחופה וקדושין ובני נח עד שתבעל כדאמרי' בפ' ד' מיתות בעולת בעל יש להם שנכנסה לחופה ולא נבעלה ולכך צריך לומ' על ידי חופה וקדושין אבל בזמנים דלא שייכי אלא בישראל י"ל מקדש ישראל בלבד.

כת' הרא"ש יש מקשי' על נוסח ברכה זו למה אין מברכין אקב"ו לקדש את האשה או על קדושי אשה ועוד היכן מצאנו ברכה כזאת שמברכין על מה שאסר לנו השם והלא אין אנו מברכין שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט, עוד מה ענין להזכיר עריות בכאן ועוד מה לו להזכיר חופה כיון שמברכין ברכת אירוסין בבית האירוסין בלא חופה ונ"ל כי ברכה זו אינה ברכה על עשיית המצוה כי פריה ורביה היינו קיו' המצוה ואם לקח פלגש וקיים פריה ורביה אינו מחויי' לקדש אשה וכן הנושא זקנה או אילונית או עקרה וכן סריס חמה שנשא מברכין ברכת חתנים ואין חיוב במצוה זו מפני שאין בה קיום מצות פריה ורביה והילכך לא נתקנה ברכ' במצוה זו אף בנושא אשה לשם פריה ורביה כיון שאיפשר לקיים מצות פריה ורביה בלא קדושין ולא דמי לשחיטה שאינו מחויי' לשחוט ולאכול ואפי' הכי כשהוא שוחט לאכול מברך דהתם א"א לו לאכול בלא שחיטה אבל הכא איפשר לו לקיים מצות פריה ורביה בלא קדושין וגם התם אפקיה קרא בלשון צווי שנא' וזבחת ואכלת. אבל הכא כתי' כי יקח איש אשה ועוד דבקדשים א"א בלא שחיטה הילכך מברכין על כל שחיטה, וברכה זו נתקנה לתת שבח להב"ה אק"ב להבדילנו מן העמים וצונו לקדש אשה המותר' לנו ולא אחת מן העריות, והזכיר בו איסור ארוסות והיתר נשואות בחופה וקדושין שלא יטעה אדם לומ' שהברכה נתקנה להתירה לו לכך הזכירו חופה לומר דדוקא ברכת חופה היא המתרת הכלה ולהכי נמי הקדימו חופה לקדושין לומ' והתיר לנו הנשואות ע"י חופה שאחר ברכת הקדושין עכ"ד הרא"ש.

ומקדש אותה בטבעת שאין בה אבן או בפרוטה או בשוה פרוט'. ואומ' לה בפני עדים כשרי' תהא לי מקודשת בטבעת זו כלומ' תהי לי ולא לאחרים מזומנת ומוכנת על ידי טבעת זו והוא מלשון וקדשתם היום. כדת משה וישראל כלומ' וזה הזמון שתהי מזומנת לי יהיה כדת משה והוא בזמן שהאשה טהורה ולא בזמן שהיא נדה. וישראל ר"ל וכדת שהנהיגו בנות ישראל שאפי' רואות טפת דם כחרדל יושבות עליו ז' ימים נקיים. ובעל העטור פי' כדת משה וישראל כלומר שמסרה האב לבעל או לשלוחי הבעל ולא כעובדא דברנש דלא כדת משה וישראל הוא כדאית' ביבמות בפ' ב"ש ההוא עובד' דההוא ברנש דאקדשא כשהיא קטנה ואותבוה אבי כורסייה אתא איניש וחטפה מיניה רב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו התם ולא אצרכות גיטא מבתרא, ומפר' טעמ' הוא עשה שלא כהוגן ואפקעיה לקדושין מיניה דכל מקדש אדעת' דרבנן מקדש. והטעם שאין מקדשין בטבעת שיש בה אבן מפני שאיפשר שסמכה דעתה על האבן שתשוה יותר משהיא סבורה והוו להו קדושין בטעות ואינה מקודש'. והמקדש בעד א' אין חוששין לקדושיו ואפי' שניהם מודים.

טבעת שאולה שקדש בה את האשה אינה מקודשת שהרי יש לו להחזירה דקיימ' לן שמתנה ע"מ להחזיר קונה בכל דבר חוץ מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין. וא"ת שהאשה לא תחזירנו לעולם ותהיה מקודשת בו. א"כ הוי בעל כשולח יד בפקדון ונעשה עליו גזלן וקיימ' לן קדשה בגזל קודם יאוש לא הוו קדושין. מי' אם אמ' לחבירו השאילנו טבעת זו שאקדש בה אשה והמשאיל הודה בכך הוו קדושין על מנת כן השאילו שיקדש בו ויפרע לו אחר כך דמי הטבעת כדאמרי' במוע' קטן האומר לחבירו השאילני חלוקך לבקר את אבי ומצאו שמת קורעו ומשלם לו דמי קורעו הכא נמי לא שנא.

ואמרי בפ"ק דמגלה מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. ויש סמך לדבר שתמצא בקהלת עת ללדת עת למות וגו' שהם בלמ"ד ותמצא עת ספוד ועת רקוד בלא למ"ד כלומר בעת ספוד דהיינו בהוצאת המת ועת רקוד דהיינו כשמרקדי' לפני הכלה מבטלין הלמוד ע"ש שחסר משניהם למ"ד.

לרי"ף וששאלת על ברכת אירוסין אם מברכין אותה בשעת נישואין והקדושין כבר קדמו או לא תשובה אין ראוי לעשות כן כל עיקר מפני שהמצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן הילכך מברך ואח"כ נותן הקדושין. וכן כת' הרמב"ם. וי"א שצריך לקדש קודם ברכת אירוסין שמא תחזור בה האשה והויא ברכה לבטלה ועוד בכל המצות לפי שמזכירין עשיית המצוה מברכין עובר לעשייתן אבל בכאן אין מברכין אמ"ה אקב"ו לקדש את האשה הילכך אין צריך לברך עובר לעשייתן. ומיהו נהגו העולם כדברי הרי"ף.

לרב נטרונאי וששאלתם מקדשין ומברכין חתן וכלה בשעת הכנסת כלה בשבת או לא, תשובה לא בררתם שאלה זו יפה אם לקדש בשבת ולברך על העריות הוצרך לכם אסור לקדש בשבת, ואם קדש מבעוד יום מערב שבת והוצרך לכם להכניס כלה לחופה בשבת ולבעול כבר אמרו ז"ל מותר לבעול לכתחלה בשבת, ואם לברך ז' ברכות הוצרך לכם מותר לכם לברך ז' ברכו' בשבת והחתן פטור מק"ש ותפלה ותפלין ומכל המצות דקיימ' לן העוסק במצוה פטור מן המצוה ודוק' שלא עשה מעשה.

לרבי' האיי יש מי שאומר אסור לעשות אירוסין ונישואין בתוך י"ב חדש של אביו ושל אמו שהרי אסור ליכנס לבית המשתה, תשובה הכי חזינן דליתא להא מילתא שהמצוה הזאת חמורה מליכנס לבית המשתה והרי אתה מוצא אם מת אביו של חתן או אמה של כלה שנוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג ז' ימי אבלות ולא עוד אלא שהוא יכול לשנות בנשואין ולא יעשה משתה מפורסם וידוע לרבים בפרהסיא אבל ליכא איסורא בהא מילתא.

לרי"ף וששאלת על מה שאמ' הגאון שהמחזיר גרושתו אינו צריך ז' ברכות אלא ברכת אירוסין אם סומכין על דבר זה או לא, תשובה איני יודע אי זה גאון אמ' דבר זה שאם צריך הוא לברכת אירוסין צריך הוא לברכת נישואין ואם אינו צריך לברכ' נישואין למה הוא צריך לברכת אירוסין ודבר זה אינו נכון שכיון שהנישואין הראשונים עקורין לגמרי הוו להו נישואין בתראי נישואין גמורין כדמעיקרא וצריך אירוסין ונישואין.

וכת' אבן הירחי ברכת אירוסין ונישואין אין לאומרם על כוס אחד שהרי בשתי מקומות נתקנו דתניא מברכין ברכת אירוסין בבי' האירוסין וברכת חתנים בבית חתנים, ר' יהודה או' אף בבית האירוסין מברכין ברכת חתנים וביהודה שנו כדי שיהיה לבו גס בה אבל בשאר מקומות בבית חתנים מברכין אותה וכיון שנתקנו בב' מקומו' א"א להיותם בכוס אחד. ועוד שזה מותר במועד וזה אסור במועד דתנן מארסין אבל לא כונסין, ובברכת אירוסין היא ארוסה ובסקילה הבא עליה ובברכת חתנים היא נשואה ובחנק הבא עליה, ועוד דאמרי' בירוש' ובמ' סופרים אין עושין ברכ' אירוסי' ונישואין על כוס א' לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות ואין לדמות זה ליקנה"ז דהתם מעלות שבת וי"ט קא חשיבי וקדושא ואבדלתא חדא מילתא היא שהרי בהבדלה עצמה מזכיר קדושת שבת וקדושת י"ט בין קדש חמור לקדש קל והבדלה היא צורך הקדוש ע"כ. וכן כת' ר"ת שצריך ב' כוסות לפי שאו' ברכת אירוסין בבית האירוסין וגם פעמים אדם מקדש אשה ונושאה לאחר זמן מרובה. כת' רבינו נסים אם היה מקום שאין מצוי בו יין יקח צמוקים וישרה אותם במים ויסחוט אותם ויברך עליו ואם לא ימצא צמוקים יברך על השכר שהכל ולא סגי אלא בכוס אבל ברכת אירוסין אם לא ימצא כוס יין ואפי' כוס שכר יברך בלא כוס ברכת אירוסין דלאו מצוה מן המובחר היא אבל ז' ברכות חייב לברך בפ"ה או שהכל אם לא נמצא יין כל עיקר.

וכת' הרי"ף שאע"ף שמברכין ברכת האירוסין בבית האירוסין שצריך לברך אותה עוד בנשואין מפני שבני אדם היו בנשואין ולא היו באירוסין והיו מבוהלים על שלא שמעו ברכת אירוסין.

ואמרינן בפ"ק דכתובות ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין שנא' ויקח בועז י' אנשים וגו', אי נמי ממה שכתוב במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל ומפרש התם ממקור ישראל דהיינו על עסקי מקור מלשון את מקורה הערה. ומקשי' בירוש' על ראיה זו של במקהלו' תרי קהל משמ' ומתרץ במקהלות כתי' חסר בלא ו"ו. וכת' רב אחאי דברכת אירוסין נמי בי' והנגיד חולק עליו ואמ' שאין צריך עשר' אלא לברכת חתנים בלבד שלא הוזכרו עשר' אלא בה, ועוד הרי קדושין בפני ב' ואתה מצריך עשר'. וכת' הרא"ש ולי נראה כדברי רב אחאי דלמאי דילפי' מבועז הרי בועז עשה ג"כ ברכ' אירוסין בי' ולמאי דילפי' ממקהלות גם ברכ' אירוסין על עסקי מקור דאי איפש' לישא בלא ברכ' אירוסין ודי בב' לקדושין ובברכה צריך עשרה. ורבי' סעדיה כתב שברכת אירוסין טעונה י' ואם לא היו שם י' שרי בב' עדים אבל ז' ברכות אי איפשר לאמרם אלא בי'.

ונוהגין להתפלל בבית החתן ביום הנישואין. ובאשביליא נוהגין להוסיף לכבוד החתן הודו לה' קראו בשמו ואין נופלין על פניהם וגם אין אומרים יענך ה' ביום צרה מפני שהוא יום שמחה לחתן ולא יום צרה וכן הוא אומ' והוא כחתן יוצא מחופתו וגו' ובמקום תפלה לדוד אומרי' למנצח על שושנים לבני קרח מפני שמדבר בענין החתן והכלה וקורא בו לחתן מלך כדאמ' בפ' ר' אלעזר החתן דומה למלך מה מלך לובש בגדי כבוד כך חתן לובש בגדי כבוד כל ז' ימי המשתה מה מלך הכל מקלסין אותו כך החתן הכל מקלסין אותו כל ז' ימי המשתה מה המלך שמחה ומשתה לפניו כך החתן שמחה לפניו כל ז' ימי המשתה מה המלך אינו יוצא לחוץ לבדו כך הכתן אינו יוצא לחוץ לבדו כל ז' ימי המשתה מה המלך פניו מאירות כאור החמה כך החתן פניו מאיות כאור החמה שנא' והוא כחתן יוצא וגו'. ובטליטלה אינם משנים שום דבר מסדר היום אלא אחר תפלה לדוד אומרי' למנצח על שושנים לבד. ויותר טוב הוא מנהג אישביליא. וכן כת' רב נטרונאי נפילת אפים על פניהם רשות היא ונופלין בבית האבל ואין נופלין בבית החתן וכ"ש מזמור יענך ביו' צרה ותפלה לדוד שהם רשות וראוי שלא לאומרם.

ונוהגין ברוב המקומות בספרד לשים בראש החתן והכלה בשעת ברכת נישואין שני קרונש עשויות מענפי זית מחופות בעלה כסף וחוטי משי והטע' שעושין אותם מענפי זית שהם מרים משום אבל כדי לזכור את ירושלם שנאמר אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני.

ברכת נישואין

מברך תחלה על הכוס בפ"ה. ואח"כ מברך ו' ברכות בא"י אמ"ה שהכל ברא לכבודו. ע"ש עושה שלום ובורא את הכל פרש"י ברכה זו נתקנה לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד לכבוד המקו' זכר לחסדיו שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו ומשעת אסיפה היא ראויה לברך ברכה זו אלא מכיון שיש שם ברכה על הכוס תקנו לסדרה עליו כמו ברכת בשמים וברכה על האור במוצאי שבת כדאמרי' בירוש' דברכו' דר' היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס ור' חייא היה מכנסן על הכוס הואיל ויש שם כוס וא"ת למה לא תקנו לברכה אף בבית האירוסין שגם שם נאספים העם וי"ל שאין מברכין אותה אלא על אסיפת שמחה ועדין אין שם שמחה עד שעת הנישואין. והרמ"ה פירש שנתקנה ברכ' זו כדי להזכיר סבת הזווג שהוא עיקר יצירת הועלם התחתון שלא נברא אלא לפריה ורביה שנא' לא תהו בראה לשבת יצרה וזהו כבודו של מקום שאין כבוד הבורא נודע אלא ע"י בריאותיו שנא' כל הנקרא בשמי ולכבודי וגו' כנגד שהכל ברא לכבודו יצרתיו כנגד יוצר האדם. אף עשיתיו כנגד אשר יצר את האדם.

ברוך אתה ה' יוצר האדם ברכה זו נתקנה כנגד יצירת אדם הראשון עד שלא ניטלה ממנו הצלע ואחר כך מברך אשר יצר את האדם בצלמו כנגד יצירת אדם וחוה שאף יצירת האדם לא נגמרה אלא לאחר שנגמרה יצירת חוה שהרי כשנלקחה ממנו הצלע נשתנית בריאתו ממה שהיתה קודם לכן. ולפי' ברכ' זו פותחת בברוך ואינה נקראת סמוכה לחבירתה לפי שממנה מתחיל לדבר בענין זווג שהוא עיקר ברכות אלו. וכן מוכח בירוש' שלעולם אין ברכ' פותחת בברוך אלא כשהיא התחלת הדבר כמו שפירשנו למעלה בגאולה של פסח וגם ברכה זו כיון שהיא התחלת הדבר דהיינו הזווג אינה נקראת סמוכה ולפיכך פותחת בברוך. וב' ברכו' ראשונות הם מטבע קצר ולפי' פותחו' בברוך ואין חותמות בברוך כמו ברכת הפירו' וברכ' המצו'. אשר יצר את האדם בצלמו שנא' נעשה אדם בצלמנו. וכתיב כי בצלם אלקים עשה את האדם ור"ל על צורת הנפש שנאצלת מכבוד הבורא. והוסיף עוד ופי' בצלם דמות תבניתו שב אל האדם ור"ל דמות תבניתו שהוא צורת גופו יצר אותו בצלמו שהוא צורת הנפש וכל זה פי' לדחות הכפירה הרעה שתעו בה רבים שאמרו שעל תואר תבנית אדם נאמ' שנברא בצלמו כמו שביאר זה הענין הרמב"ם בתחלת מורה הנבוכים. והתקין לו ממנו מגופו מצלעותיו תקנה עשה לו הב"ה שנא' לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. בנין שנאמר ויבן ה' אלהים את הצלע. עדי עד כלומ' בנין נוהג לדורות והטעם שע"י שניהם מתקיים מין האדם.

שוש תשיש ברכה זו נתקנה כנגד שמחת ירושלם העתידה שנמשלה לזווג חתן וכלה כמו שנאמר ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך. והטעם שהקדימו ברכה זו קודם ברכת זווג חתונה משום שנאמר תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי וגם עיקר ברכה זו משום פסוק זה נתקנה. ותגל עקרה על שם רוני עקרה. בקבוץ בניה לתוכה על שם כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך וכתי' כי רבים בני שוממה. ואמ' בקבוץ בניה על שם שכתוב ברני עקרה וברחמים גדולים אקבצך. בשמחה ע"ש פצחי רנה וצהלי. בא"י משמח ציון בבניה פירשנוהו בברכת ההפטרה.

שמח תשמח רעים אהובים אלו החתן והכלה שהם רעים אהובים זה על זה. כשמחך יצירך כאשר שמחת יציר שלך וזהו אדם הראשון. בגן עדן מקדם וישם שם את האדם. בא"י משמח חתן וכלה לקמן אפרשי.

בא"י אמ"ה אשר ברא ששון ושמחה משום דשייכא בריאה בחתן וכלה אמ' לשון בריאה בששון ושמחה. וברכה זו היא פותחת בברוך מפני שהיא נאמרה יחידית ברוב ימי המשתה כשאין שם פנים חדשות ולפיכך אינה נקראת סמוכה והוצרכה לפתוח בברוך. מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלם קול ששון וקול שמחה וגו' פסוק הוא ובמקום קול אומרין הודו את ה' צבאות אומ' קול מצהלות חופות חתנים ממשתה על שם דאמרינן אין חופה בלא סעודה. ונערים מנגינתם ואינו אומ' ובחורים כמו שהוא לשון הפסוק לפי שמנגינת הנערים לא יבא לעולם הפסד ותקלה אלא מנגינת הבחורים באה חורבה לעולם שנאמ' זקנים משער שבתו מה טעם משום דבחורים מנגינתם כלומ' מנבלים את פיהם בפריצות. ואמרינן בפ"ק דברכות א"ר חלבו אמ' רב הונא כל הנהנה מסעוד חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות הנאמרות כאן פי' הרי זה מבזה חמשה קולות שנתבשרו בהן ישראל. ואם משמחו מה שכרו א"ר יהושע בן לוי זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות שנאמ' ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד וכתיב ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול. ומקשי והא כתיב וכל העם רואים את הקולות אלמא טובא. ומתרץ הנך קולות דמעיקרא הוו פי' ששמעום קודם מתן תורה. והטעם בזה כי המחזק יד החתן ומשמחו שעוסק במצות פריה ורביה שממנו יצאו מקיימי התורה וזו היה כוונת הנשואי' להוליד בנים ולגדלם לתלמוד תורה. ועל כן יש בנשואים חמשה קולות כנגד ה' קולות שנתנה בהן התורה זוכה לתורה מדה כנגד מדה. ודע כי ברכת שמח תשמח היא דרך בקשה לבקש רחמים על חתן וכלה לשמחם בזיווגם ולהצילם במעשה ידיהם כשמח' זיווג אדם הראשון בג"ע, וברכה זו היא דרך שבח והודאה למקום על יצירת השמחה והזיווג בעולם לשעבר ולצעוק לעתיד לבא על שמחת ירושלם, ולפי' חותם באותה ברכה ראשונה משמח חתן וכלה מפני שהיא דרך בקשה וצריך לבקש רחמים על שניהם ואם היה חותם משמח החתן עם הכלה לא היה במשמע שמחה אלא לחתן בלבד שישמח בכלה אבל אינו משמע לשמח הכלה עם החתן, אבל ברכה זו שהיא דרך שבח והודאה על שמחת הזיווג חותם משמח חתן (וכלה) [עם הכלה] שמשמע החתן לבדו שישמח על עסקי הכלה שכן כתיב ומשוש חתן על כלה ועוד מפני שהבתולה יש לה צער בתולים ואיתא במדרש והיו לבשר אחד לבשר בגימטריא דם בתולים מלמד שלעולם לא יהיו לבשר אחד אלא בחור ובתולה וזהו שאמרו ז"ל אין האשה כורתת ברית אלא במי שעשאה כלי.

גרסינן בפרקא קמא דכתובות רב אסי איקלע לבי רב כהנה יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות מברך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא. ונחלקו המפרשי' בפי' פנים חדשות. י"מ שלא היו שם מאתמול שלשום. וי"מ שלא היו שם בשע' הנשואין. אבל הרמ"ה פי' שלא אכלו בחופה עד עתה אפי' היו שם בשע' ברכת נשואין אפי' היו שם בשעת החופה והביא ראיות הרבה לדבריו וכן הוא דעת רש"י ורי"ף והרא"ש. וכתב עוד הרא"ש ונראה דלא מיקרו פנים חדשות אלא לבני אדם שמרבים בשבילם שמחה יותר ואמרי' רבוות' אע"פ שאין שם פנים חדשות בשבת מברך ברכת חתנים ששבת עצמה היא כפנים חדשות כדאמרי' בב"ר ויכל אלקים ביום השביעי אמ' הב"ה בואו ואמרו שירה פנים חדשות באו לכאן וז"ש מזמור שיר ליום השבת וי"א שגם י"ט מקרי פנים חדשות ומברך בו ברכת חתנים. וכתב הרא"ש הא דאמרי' יומא קמא מברך כולהו י"מ סעודת' קיימת כדא' בפסחי' יומא קמא לא תלושו לי בחלבא דהיינו סעודת קמייתא, מי' אם לא אכלו עד הלילה מברכי' משום דלא גרע מפנים חדשו' כיון דאכתי לא אכלי בני חופה, ובשבת נראה דמברכין אף בסעודת שחרית אע"פ שבירך בליל שבת דכבוד שבת עדיף והוי כפנים חדשות אחרות עד כאן.

ויש מקשי' על הא דאמרי' מברך שהשמח' במעונו דמשמע שהי' ברכה בפני עצמה מדלא קאמ' מזכיר שהשמחה במעונו. והרמ"ה כתב דלאו למימרא דמברך לה ברכה בפני עצמה אלא דלימא הכי נברך לאלקינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו ועונין השומעי' ברוך אלקינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו וכו' וכי מסיים לברכת מזון מברך בפ"ה כי אורחיה והדר מברך אשר ברא.

וכתב הרא"ש שהשמחה במעונו לא בעינן י' ואשר ברא בעי י'. יש שכתבו שבעי י'. ויש שכתבו דלא בעינן י' דלא הוזכרו י' אלא כשמברכין ברכת הזיווג דומיא דבועז ומקור ישראל וכן מסתבר.

וכתב ה"ר גרשום ב"ר שלמה ובצרפת נהגו לברך ברכת חתנים בסעודה על כוס שני ולא על כוס של ברכת המזון וז' ברכות הם ב' עניינים וק"ל דאין עושין המצות חבילות ולאחר שהשלים ז' ברכות חוזר ומברך בפ"ה על כוס של ברכת המזון. וי"א שאין לשנות המנהג מזה הטעם שכיון שברכת המזון וז' ברכות מכח האכילה הם באם כענין א' הם נחשבים שהרי אם לא אכל לא היה חייב ברכת המזון ולא בז' ברכות ועכשיו שאכל הוא נתחייב באלו הילכך כענין אחד הם נחשבים ודומים לקידוש והבדלה שאין חוששין משום חבילות חבילות. וכן היא דעת בעל העיטור.

וכתב הרשב"א בתשובת שאלה ששני חתנים שהם בבית א' מברכין ברכת חתנים לשניהם (בשתי) [כשתי] חבורות שאוכלות זה לעצמה וזה לעצמה שמברכין ברכת מזון לשניהם כל שרואות זו את זו. וכן כת' הרמב"ם ז"ל יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת ביום א' ומברך ברכת חתנים כאחת אבל לשמחה צריך לשמוח עם כל א' וא' שמחה הראויה לה אם בתולה ז' ואם בעולה ג' ואין מערבין שמחה בשמחה עכ"ד. ופי' שהשמחה במעונו ר"ל שהשמחה שאנו משמחים לחתן ולכלה לא ממנו היא כי השמחה במעונו. על שם שאין לפניו עצבות שנא' עוז וחדוה במקומו. וכתב בעל העיטור ואבן הירחי שלכך תקנו שהשמח' במעונו ולא במכונו ולא בזבולו משום דאמרי' בחגיגה בפר' אין דורשין ז' רקיעין הם וילון רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות ומפר' שם מעון שבו כתות של מלאכי השרת אומרות שירה לפני המקום. והשירה היא השמחה לפני המקום כמו שנאמר החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים. לפיכך אומרי' שהשמחה במעונו.

ואם עשה החתן סעודה אחר חופה כל שלשים יום אם היתה סעודה מחמת החופה אומר שהשמחה במעונו ואשר ברא ששון ושמחה. ואם לא היתה מחמת החופה אינו אומ' אלא שהשמחה במעונו בלבד. ולאחר ל' יום עד מלאת לו שנה תמימה אם היתה הסעודה מחמת החופה אומ' שהשמח' במעונו ולא אשר ברא שון ושמחה. ואם לא היתה מחמת החופה מברך כדרכו. וסימן לדבר נקי יהיה לביתו שנה א' ושמח. מה שנהגו לזרוק חטים לפני החתן והכלה ע"ש השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך משום שלום.

ברכת בתולים

כת' בה"ג ורב עמרם בא"י אמ"ה אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים בל ימשול זר במעין חתום על כן אילת אהבים ויעלת חן שמר' בטהרה וחק לא הפרה בא"י הבוחר בזרעו של אברהם. שנא' ויבחר בזרעם אחריהם. אגוז ע"ש אל גנת אגוז ירדתי שאמ' הב"ה שנקרא חתן על כנסת ישראל שנקראת כלה ועל הרבה דברים נמשלה כלה לאגוז. צג מלשון ויצג את המקלות כלו' נטע. בל ימשול זר במעין חתום על שם גן נעול מעין חתום. שמרה בטהרה כלו' שמרה בתוליה על דרך בתולה ואיש לא ידעה. וחק לא הפרה כגון חק זרע אברהם הקדושים לא הפרה. בא"י הבוחר בזרעו של אברהם.

וברכה זו אינה במשנה ולא בגמ' ולא בתוספתא ואיפשר שתקנוה הגאונים כמו שתקנו ברכת פדיון הבן שכתבנו למעלה. וכת' הרא"ש ומסתבר לברכה אחר שמצא בתולים.

ונוהגין בכל המקומות בשבת של ז' ימי החופה אחר שקורין בס"ת בסדר היום לקראת עם החתן בס"ת בואברהם זקן עד ולקחת אשה לבני משם וגם לאחר שמפטי' מענין הפרשה מפטירין גם כן בישעיה שוש אשיש בה' עד ישיש עליך אלהיך וכן כתו' בסדר רבי' סעדיה. ואם אירע זה הענין בשבת שמוציאין ב' ס"ת או ג' צריך לקראת תחלה הפרשיות המוטלות על הצבור ואח"כ יקרא פרשת החתן כי הראשונות הם חובה וזאת רשות.

ברכת מזון לאבל

ת"ר כל האמור בפרש' כהנים שכהן מטמא להם אבל מתאבל עליהם, אלו הן אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו בתולה ואשתו, הוסיפו עליהם אחיו ואחותו מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו.

וכל ז' ימי האבלות נהגו להוסיף בברכת המזון מענין האבלות. ומתחיל ואומ' נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו ועונין השומעים ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו. ורב פלטיו כתב שאין לומ' נברך מנחם אבלים מפני שלא תקנוהו חכמים. ובסדר רב עמרם ישנו. וכן כתב הרמב"ן שאומר אותו.

וברכה ג' כשיגיע עד במהרה תחזירנה למקומה אומ' ונחם ה' אלקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלם ואת האבלים המתאבלים באבל זה נחמם מאבלם ושמחם מיגונם ככתוב כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלם תנוחמו בא"י מנחם לב האבלים. ובסדר רב עמרם חותם בה מנחם אבלים ובונה ירושלם. וקשיה לי לדבריו דהוי חותם בשתים ולכן חתימה ראשונה עקר. ויש מתחילין ברכה זו נחם ה' אלקינו וכו' ואין אומרים תחלה נוסח הברכה וטעות הוא כי אין להניח המטבע שטבעו חכמים בעבור מה שנהגו להוסיף בה מעין האבלות שאם לא אמ' אותו לא מפסיד כיון שלא תקנוהו חכמים. ועוד כי רבינו סעדיה כת' יש מוסיפים בבית האבל בבונה ירושלם נחם ה' אלקינו ואין בכך הפסד. והנכון כמו שכתבנו וכן כתוב בסדר רב עמרם. ובברכה רביעית כשיגי' עד רוענו רועה ישראל אומר המלך החי הטוב והמטיב כלו' אע"פ שדור הולך ודור בא הב"ה הוא חי וקיים לעולם כי שלו הם החיים שנא' אלקים חיים ומלך עולם אבל אנחנו כולנו מתים. ואמרי' בירושלמי אין אומרי' החי אלא בבית האבל. אל אמת ע"ש אל אמונה. דיין אמת ע"ש והיה ה' לדיין. שופט בצדק ע"ש צדיק וישר הוא. לוקח נפשות במשפט ע"ש ולוקח נפשות חכם. ואתיא כמאן דאמ' בשבת בפ' במה מדליקין דאין מיתא בלא חטא ואין יסורין בלא עון. ושליט בעולמו לעשו בו כרצונו ע"ש ואין שלטון ביום המות. כי כל דרכיו משפט פסוק הוא. ואנחנו עמו ועבדיו ע"ש כי ידין ה' עמו ועל עבדיו וכו'. ובכל אנחנו חייבים להודות לו לברכו הן על דין עבדיו הן על דין עמו שמברכין על הרעה כמו על הטובה כדא' צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. גודר פרצות על שם וקורא לך גודר פרץ. הוא יגדור הפרצה הזאת מעלינו ע"ש אשר פרץ ה' פרץ בעוזא. ומעל האבל לחיים ולשלום והוא יגמלנו חן וחסד ורחמים וכל טוב וגו' הברכה. ובה"ג כת' שאין לומ' לוקח נפשות במשפט. וגם רב עמרם והרי"ף הרמב"ם ז"ל לא כתבוהו משום דאמרי' בשבת בפ' במה בהמ' יוצאה דיש מיתה בלא חטא ויש איסורין בלא עון. וכת' הרא"ש מי' נראה שאין למוחקו בכך וכן עמא דבר.

ובשבת אין לומר אל אמת דיין אמת אלא המלך החי הטוב והמטיב בלבד מפני שאין לומ' צדוק הדין על מת בשבת. וכן כת' רבי' סעדיה.

ונוהגין לאחר שקוברין את המת שמתקבצים הכל רחוק מבית הקברות ואומר ש"צ פסוק והוא רחום וגו' ואחר כך אומר קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא וכו'. וכת' רבי' האיי מנהגנו לומ' קדיש על המת בי"ט שני ולומ' תתכלי חרבא. והרי"ץ גיאט כת' ואנו נהגנו מימות זקנים הראשונים שלא לומר צידוק הדין אחרי המת בראש חדש ובמועד ובחנוכה ופורים ולא עדיף צידוק הדין דהדיוט מצידוק הדין של משה רבינו ע"ה דמסלקי ליה בשבת שחל להיות במועד ואפי' בר"ח ובחנוכה שחלו להיות בשבת דהללו ימי שמחה נינהו שנאמ' וביום שמחתכם במועדיכם ובראשי חדשיכם ובכל א' אומ' בו הלל וזה היום נגילה ונשמחה בו לפיכך מבטלין בו צדוק הדין. ותלמידי רש"י כתבו בשמו שאומ' צידוק הדין בחולו של מועד שאין זה הספד וחלול י"ט אלא הודאה וקבלת דין שמים. וכן כת' הרמב"ן שאו' בחולו של מועד צידוק הדין וקדיש בדרבנן ובן בי"ט שני אבל בי"ט ראשון כיון שאין מתעסקין במת אין אומרים בו כלום.

ונוהגין להתפלל בבית האבל כל ז' ימי האבלות מפני שאינו יוצא מפתח ביתו כל ז'. ובאישביליא אין אומרים בסדר קדושה ואני זאת בריתי אותם ולא יענך ה' ביום צרה כמו בט' באב ושם כתבנו הטעם. ובשבת במנחה אין אומרין ואני תפלתי מפני שאומרין אותו בניגון ואין לנגן בבית האבל. ובליל מוצאי שבת אין אומ' ויהי נועם ולא יושב בסתר עליון אלא מאורך ימים אשביעהו והטעם שאין בדין לומ' שירה בבית האבל. וגם אינו מברך על הבשמים כמו בט' באב. ועל זה הדרך נוהגין בטוליטולא אלא שאומ' פסוק ואני זאת בריתי ויענך ה' ביום צרה. וגם נהגו בב' המקומות האלו שלא לומ' איזהו מקומן. ונ"ל שאין נכון לעשות כן מהטעם שכתב הרמב"ן בט' באב ושם כתבנוהו.

מה שנהגו לשפוך המים בית שמת שם מת איפשר שהוא משום טומאה וטהרה. וי"א מפני שמלאך המות משפשף סכינו במים שבאותו בית. ויש רמז לשפיכת המים מן התורה שנא' ותמת שם מרים ותקבר שם, ולא היה מים לעדה כי כולם שפכו מימיהם.

ומה שנהגו להשליך העפר והצרורות בקבר המת מכל צד לאחר שנקבר י"א שלא תאמר הארץ למת אין עפר גופך משלי ואנו רואים כי האדם מד' פינות העולם הוא כדאמרינן בפרקי ר' אליעזר התחיל הב"ה מקבץ עפרו של אדם מד' פינות העולם אמ' הב"ה שאם ילך אדם מן המזרח ויגיע קיצו ליפטר מן העולם שלא תאמר הארץ אין עפר גופך משלי חזור למקום שנבראת אלא ללמדך שבכל מקום שאדם הולך ובא והגיע קיצו להפטר מן העולם משם הוא עפר גופו ולשם הוא חוזר לעפר שנא' כי עפר אתה ואל עפר תשוב. והנכון שנהגו כן כדי להראות שהכל זכו בקבורתו ועל דרך שארז"ל מה הב"ה קובר מתים שנאמ' ויקבור אותו בגאי אף אתה עשה כן. ומה שרוחצין ידיהם כשבאים מבית המת או מבית הקברות איפשר הוא משום נקיות. וי"א שהוא לרמוז למה שנאמ' ידינו לא שפכו את הדם הזה כלומ' שידינו נקיות ממיתתו כי לא הרגנוהו כי בחטאו מת. ורבינו האיי כת' נטילת ידים לבתר הכי ליכא אלא למי שנשאו במטה. וכתב הרמב"ן ובמקומות הללו נהגו לקנח בעפר ולתלוש עשב מן המחובר לאחר קדיש ולרחוץ ידיו במים ואומרים שהם רומזים ליצירת האדם כענין שאמרו בהגדה ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר וגו', למה מים ועפר מפני שתחלתה מן המים וסופה לעפר ולפי' נבדקת במים ובעפר אם היא טהורה כבריתה ואם לאו חוזרת לעפרה, וכן המים והעפר אלו רמז ליצירה ולמיתה הם והעשב רמז לתחיית המתים כענין ויציע מעיר כעשב הארץ, ומפי א' מרבותי שמעתי קבלה שבידו שהוא לטהרת הטומא' לו' שאין טומאה זו נטהרת אלא בכעין ג' דברים הללו במים ואפר פרה ואזוב וזה טעם יפה עכ"ד. וכתו' בתשובת הגאונים מה שמקנחים ידיהם בעפר לאחר שקוברין המת דבר זה אין עושין אותו בכאן אלא שמא נהגו שם לעשותו כדי להפסיק מדבר מיתה.

מזוזה, מעקה, כיסוי הדם והפרשת חלה

הקובע מזוזה מברך בא"י אמ"ה אקב"ו לקבוע מזוזה. ואע"פ שכתו' וכתבתם הכתיבה אינה עיקר המצוה אלא הקביעה ואין לומר וכתבתם על מזוזות ביתיך שיכתבם על האבנים שבמזוזה משו' דדרשי' וכתבתם כתיבה תמה.

העושה מעקה לגוי מברך בא"י אמ"ה אקב"ו לעשות מעקה ושיעור רום המעקה לא פחות מי' טפחים.

השוחט בהמה חיה ועוף טהורים. מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על כסוי הדם בעפר. המפריש חלה מברך בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש חלה. וכן כת' רבי' סעדיה והרמב"ם. וי"א להפריש תרומה כי חלה שם העוגה היא. ואמ' להפריש על שם תרימו תרומה ומתרגמי' תפרשון אפרשותא. ושיעור העיסה שחייבת בחלה עשירית האיפה שנא' ראשית עריסותיכם כשתלושו כדי עיסתכם שאתם רגילים לללוש במדבר. וכמה עומר מדה שארכה י' אצבעות וכן רחבה וקומתה ג' אצבעות ועשירית אצבע ועשירית עשירית אצבע ועשירית עשירית חומש אצבע בכיוון. ואלו האצבעות הם בנוניים. והוא שיעור מ"ג ביצים וחומש ביצה בינוניים כמנין חלה. לא במשקלה אלא שתמלא כד מים ותשימהו בכלי גדול ותשים בתוך הכד מ"ג ביצים וחומש ביצה ותמדוד המים שיוצאין מן הכד משתניח בו שלשה וארבעים ביצים וחומש ביצה וכמדת אותם המים שיוצאים חייבת בחלה. ומשקלו שלשה לטרין מ"מ ותשעה אוקיא בליטרא. ואם היתה העיסה פחות מזה השיעור אינה חייב בחלה. ובאומרו תתנו לה' תרומ' למדנו שצריך שיהיה בה כדי מתנה ונתנו רז"ל בזה שיעור ואמרו העוש' עיסה לעצמו א' מכ"ד נחתום העושה למכור בשוק א' ממ"ח, א"ר יהודה למה אמרו בעל הבית א' מכ"ד ונחתום א' ממ"ח לפי שהאיש עינו יפה והאשה עינה צרה וכשתפחות תפחות א' ממ"ח. ומצוה זו אינו מחוייב בה אלא בארץ ישר' בלבד כמו שנא' בתחלת פרש' זו כבואכם אל הארץ. ובזמן הזה מוציאין שתי חלות חלת האור והיא מעט מן העיסה ישרף זכר לחלה והאחרת ניתנה לכהן.

עירובי חצירות

חצר שיש שם שכנים הרבה כל א' מהם בביתו והם אינם משתתפים במזונותם אינם רשאין להוציא מן הבתים לחצר ולא מן החצר לבתים עד שיערבו מע"ש. הילכך גובין חלה א' שלימה מכל בית ומניחין הכל בכלי ומצניעין אותו באחד מבתי החצר לא בחצר עצמו וכל זמן שזה העירוב מצוי מותר לטלטל בכל החצר.

ואם רצה אחד מבני החצר לערב בעד כולם הרשות בידו וצריך שיזכה בו לבר דעת ואומ' לו זכה בהאי עירובא לכל בני חצר זה ונוטל אותו האחד מידו ומגביהו מן הארץ אפי' טפח ואז זכה בו לכל בני החצר שזכין לו לאדם שלא בפניו. ואינו מזכה להם ע"י בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנעניים מפני שידם כידו אלא על ידי בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים. ואשתו כת' הריא"ף ור"י והרמב"ם שמזכה על ידה. ובעל העיטור והרא"ש כתבו שאינו מזכה על ידה. וחוזר ונוטל העירו' מיד הזוכה.

ומבר' על מצות עירוב על שם שמערב הרשויות להיות אחד. ולא מצינו שום ברכה שיאמ' בה על מצות כי אם זאת ותפילין של ראש שמברך על מצות תפילין. והטעם בעירוב מפני שאינו יכול לערב תחומין אלא לדבר מצוה תקנו לומ' כן בשאר עירובין. ותפילין של ראש מפני שכבר בירך על של יד להניח תפילין הוצרך לשנות בתפילין של ראש ולומ' על מצות לפי שקרוב היה ליפטר בברכה ראשונה.

ואומ' אחר כך בהאי עירובא לישתרי לן לפנויי ולאפוקי ולאעולי ולטלטולי מבית אל בית ומבית לדירא ומדירא לבית ומעלית לתחתית ומתחתית לעלית לכל בני חצר זה. וזה העירוב אין עושין אותו אלא מפת שלימה בלבד ואם היתה פרוסה אין מערבין בה. ומערבין אותו בפת אורז או בפת עדשים אבל לא בפת דוחן.

שתופי מבואות

מבוי שיש בו שכנים הרבה כל א' מהם בחצירו אינם רשאין להוציא מן החצרות למבוי ולא מן המבוי לחצרות עד שיערבו מערב שבת. הילכך גובין מכל חצר פת או יין או שמן או כיוצא בהם מן האוכלים והמשקים. ושיעורו אם הם עד י"ח בעלי בתים וי"ח בכלל שיעורו כגרוגרת לכל א' וא'. ואם הם י"ט ומי"ט ולמעלה אפי' עד כמה שיעורו מזון ב' סעודות שהם י"ח גרוגרו'. ומניחין אותו בכלי ומצניעי' אותו בא' מבתי מבוי לא במבוי עצמו. וכל זמן שזה העירוב מצוי מותר לטלטל בכל המבוי. והזכוי בו כמו בעירובי חצירות. ומברך על מצות עירוב ואומ' בהא עירובא לישתרי לן לפנויי ולטילטולי מדרת' למבוא' וממבואה לדרת' לכל בני מבוי זה, או מדינה זו אם ירצה לערב בעד כל בני מדינה.

וזה העירוב מערבין אותו בכל האוכלין חוץ מכמהין ופטריות שאינם חשובין אוכל וכן מערבין אותו בכל השופכין חוץ מן המים בפני עצמן או המלח בפני עצמו אבל במים ומלח מעורבים יחד מערבין.

וטעם העירוב הוא משום דירא כלו' שבאי' כל בני החצר או המבוי לדור באותו בית שמשמרין בו העירוב והנה כל החצר והמבוי וכל הבתים שבתוכם משועבדים לזה הבית והנה כולם דרים בבית אחד ואינו מטעם קנין. ולפי' אין מערבין בכלי ואין צריך שיהיה בעירוב שוה פרוטה ובלבד שיהיה בו מזון שתי סעודות כמו שאמרנו.

עירובי תחומין

מי שהיתה לו מילה או בית המשתה או בית האבל חוץ לתחום שבת נוטל רקיק אחד של לחם והולך בו ערב שבת או ערב י"ט חוץ למדינה שהוא שרוי בה וירחיק ממנה עד שלא ישתייר בינו ובין המקום של מצוה שצריך לילך לו בשבת אלא אלפים אמה ובלבד שלא ירחיק ממדינתו יותר מאלפים אמה ויניח שם העירוב ומברך על מצות עירוב ואומ' בהאי עירוב' לישתרי לן למיזל מאתרא הדין תרין אלפין אמין.

ושיעור זה העירוב מזון שתי סעודות לכל אחד וא' והזכוי בו כמו בעירובי חצרות ושתופי מבואות אלא שצריך להודיעם שאין מערבין לו לאדם אלא לדעתו שמא אינו רוצה לערב באותו רוח שרצה זה.

יום הכפורים הוא כשבת בין לענין עירובי חצרות בין לענין שתופי מבואות בין לענין עירובי תחומין וי"ט נוהג בו עירובי תחומין אבל לא עירובי חצרות ולא שתופי מבואות.

עירובי תבשילין

י"ט שחל להיות בע"ש אסור לאפות ולבשל מי"ט לשבת אלא ע"י עירוב. הילכך צרי' שיקדי' מיום ה' בשבת שהוא ערב י"ט ונוטל כזית מאי זה תבשיל שיהיה ויצניע אותו ולא יאכל אותו עד שיעש' כל צרכי שבת. ובליל שבת אוכלו אם ירצה. והזכוי בו כמו בעירובי חצירות ושתופי מבואות ועירובי תחומין ואומר לחבירו זכה בהאי עירובא לכל בני מאתא זו. ומברך על מצות עירוב ואומר בהאי עירוב לישתרי לן למיפא ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא מיומא טבא לשבתא לי ולכל בני מתא זו. שאף הדלק' הנר צריכה עירו' שאם לא כן היה אסור להדליק מי"ט שבת. וא"ת והרי מדליקין נרות בבתי כנסיות ובבתי מדרשו' בלא ע"י עירוב. וי"ל כיון שיש בהם כבוד בית אלקינו מותר להדליקן. יש מי שאוסר להדליק נר מי"ט לחבירו דהוי הכנה כלומר שמדליקין ועדין אינו לילה וק"ל בפ"ק דביצה דאין י"ט מכין לחבירו. וכתבו התוספות שנהגו להתי' משום דסמוך לחשיכה ואע"פ שאינו לילה והוא צריך הנר לאותו יום בעצמו להאיר לו.

וזה העירוב אין עושין אותו בפת אלא א"כ יהיה עמו תבשיל פת לאפות עליו ותבשיל לבשל עליו. וריפות וחוטי הבצק הנקראים בערבי אטריה אין מערבין בהם.

וצריך להודיע בבית הכנסת ויאמר כל מי שלא הניח עירובי תבשילין יסמוך על שלי. ב' ימים טובים שחלו להיות בה' וע"ש עושה עירובי תבשילין מיום ד' שהוא ערב י"ט ואם שכח ולא הניחו יכול להניחו ביום ראשון של י"ט בתנאי שיאמר ביום הראשון אם היום קדש ולמחר חול איני צריך עירוב כי למחר אני יכול להכין צרכי שבת ואם היום חול ולמחר קודש בהאי עירובא לישתרי לן למיפא וכו'. ולמחר אין צריך לומ' כלום שאם קדש הוא כבר ערב מאתמול ואם חול הוא אין צריך עירוב. ודוק' בב' ימים טובים של גליות יכול להניח על תנאי אבל בב' ימים טובים של ראש השנה לא משום דקדושה אחת היא וכיום ארוך הוא.

וכן י"ט שחל להיות ערב שבת. אין מערבין בי"ט לא עירובי חצרות ולא שתופי מבואות ולא' עירובי תחומין אלא מערב הוא ביום ה' שהוא ע"ש. ואם חלו שני ימים טובים של גליות בה' וע"ש מערב מיום רביעי עירובי חצרו' ושתופי מבואו' ועירובי תחומין. ואם שכח ולא ערב מערב עירובי חצרות ועירובי תחומין בתנאי שיאמר ביום הראושן אם היום חול בהאי עירובא לישתרי לן וכו' ואם היום קדש אין בדברי כלום ולמחר יאמר אם היום קדש כבר ערבנו מאתמול ואם היום חול בהאי עירובא לישתרי וכו'.

כתב הרמב"ם דה"מ בזמן שב"ד מקדשים על פי הראיה ובני גליות עושין שני ימים טובים כדי להסתלק מן הספק לפי שלא היו יודעין היום שקדשו בו בארץ ישראל אבל היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשי' עליו ואין עוישן י"ט שני להסתלק מן הספק אלא משום מנהג וכדשלחו משם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם אע"פ דבקיאי בקיבעא דירחא הילכך יום שני דרבנן הוא וליכא למימר אם היום קדש ולמחר חול דיום שני לאו חול מיקרי ולפי' אין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי חצרות ולא שתופי מבואות ולא עירובי תבשילין אלא מערב יום טוב.

וכתבו המפרשים שאע"ף שעירב מיום ד' אינו נכון לשחוט ביום ה' לצורך שבת דהוא לנו ודאי אלא ישחטנה ביום ו' שהוא ודאי חול לנו ובקיאים בקיבעא דירחא.

הביננו ותפילה קצרה

המהלך בדרך מתפלל תפלה זו שהיא מעין שלש עשרה ברכות אמצעיות של שמנה עשרה. ואומר תחלה שלש ראשונות ואחר כך אומר הביננו ה' לדעת דרכיך כנגד אתה חונן. ומול את לבבינו ליראתך כנגד חשיבנו אבינו לתורתך. וסולח היה לנו כנגד סלח לנו. ולהיות גאולים כנגד וגאלנו מהרה למען שמך. ורחוקים ממכאוב כנגד רפאנו ה' ונרפא. ודשננו בנאות ארצך כנגד ברכת השנים. והנפוצים מד' תקבץ כנגד תקע בשופר גדול לחירו'. והתועים על דעתך תשפוט כנגד השיבה שופטינו כבראשונה. ופי' והתועים על דעתך התועים והולכין בהפך רצונך שפטם לפי שאינם נותנים לב לראות האמת אתם אם אין. ורש"י גורס ישפוטו כלו' השיבם וישפוטו על דעתך. ועל הרשעים תניף ידך כנגד למשומדים. וישמחו צדיקים בבנין עירך כנגד על הצדיקים. ובתיקון היכלך כנגד תשכון בתוך ירושלם. ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריבת נר לבן ישי משיחך כנגד את צמח דוד מהרה הצמיח. טרם נקרא אתה תענה טרם נדבר אתה תשמע כי אתה פודה ומציל ועונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה ושומע תפלת כל פה בא"י שומע תפלה כנגד שמע קולינו. ואחר כך אומר שלש אחונות. בד"א בימות החמה אבל בימות הגשמים אינו מתפלל הביננו מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים. וכן במוצאי שבתות וימים טובים אינו מתפלל אותה מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת.

ותפלה זו צריך לאמרה מעומד. וכת' הרא"ש ואע"ג דאמרי' בגמ' גבי השבים לצאת לדרך ר' שמעון בן אלעזר אומר בין כך ובין כך קורא קרית שמע ומתפלל ולא חיישינן לתפלת שמנה עשרה מעומד היינו טעמא כיון שהם שמנה עשרה מעומד היינו טעמא כיון שהם שמנה עשרה ברכות והיה צריך להתעכב בהם יהיה לבו טרוד עליו מחמת העכוב ולא יוכל לכוין אבל הביננו אין בה אריכות דברים כל כך ויכול לכוין מעומד ומיהא שמעינן דלא מצלי איניש הביננו אלא בשעת הדחק כגון מהלך במדבר וכיוצא בו. וכן כתב הריא"ף.

וכשיגיע לישוב אינו צריך להתפלל שמנה עשרה ברכות.

גרסינן בפרק תפלת השחר אבוה דשמואל ולוי כי בעו למיפק לאורחא הוו מקדמי ומצלי. פי' רבי' חננאל מקדמי' מעלות השחר דעיקר זמן תפלה הוא מהנץ החמה אבל בעוד לילה אין לו להקדים ולהתפלל. כמאן כי האי תניא דתניא השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה ומתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא ר' שמעון בן אלעזר אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל. פי' בזמנה. במאי קא מיפלגי מר סבר תפלה מעומד עדיף ומר סבר מסמך גאולה לתפלה עדיף. ר"ח פסק כאבוה דשמואל ולוי ובה"ג פסק כר' שמעון בן אלעזר. והרא"ש הסכים לפסק ר"ח.

וגם הלכה כר"מ דאמ' שאם היה רכוב על החמור לא ירד למטה לפי שאין דעתו מיושבת עליו ואפילו שלא במקום סכנה כי קשה לו העיכוב ומתפלל כשהוא מהלך ואינו מחזיר פניו כלפי ירושלם כיון שהוא רכוב על בהמתו והולך לדרכו.

ואם היה מהלך במקום סכנה או במקום גדודי חיות לסטים והגיע זמן תפלה מתפלל תפלה קצרה רבון העולמים צרכי עמך ישראל מרובים פי' שהרי לכל צורך וצורך מהם צריך כמה צרכים. ודעתם קצרה פירוש מלבקש עליהם. יהי רצון מלפניך אלקינו ואלקי אבותינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה והטוב בעיניך עשה פי' מה שהוא יותר טוב להם בעיניך אותו עשה. וחותם ושמע תפלתי בא"י שומע תפלה. ואין צ"ל ג' ראשונות וג' אחרונות. ומתפלל אותה אפי' מהלך וכשיגיע ליישוב ותתקרר דעתו עליו חוזר ומתפלל תפלה כתקנה.

נטילת ציפורניים

הנוטל צפרניו צריך ליטול אותם על זה הסדר יד ימין אג"ה ב"ד יד שמאל דב"ה ג"א. ומצאתי כתוב בענין זה סימן אחר והוא קשי"א בל"א תירו"ץ פי' קמיצה שמאל ימין אצבע באזהרה לך אתה תקוץ יום רביעי והלאה צפרניך. והטעם מפני שעד יום רביעי הוא משבוע שעבר ומיום רביעי והלאה הוא משבוע שבא כמו שאמרנו בהבדלת מוצאי שבת ולכן הזהיר לקוץ צפרניו מיום ד' והלא' כדי שיהא התקון לכבוד שבת. וסימן זה רומז כי נטילתם על זה הסדר קשיא ואין לשאול טעם למה כי אין בו תירוץ. ושמעתי בשם חכמי צרפת ופרובינצה שהנוטל צפרניו כסדר קשה לעניות ולשכחה ולקבור בנים אלא נוטל אותם על הסדר שאמרנו.

וגרסינן במועד קטן בפרק ואלו מגלחין תר"ג דברים נאמרו בצפרנים קוברן צדיק פירוש דאיכא למיחש דהדרי ומגלו. שורפן חסיד פי' עדיף מצדיק. זורקן רשע וטעמא מאי שמא תעבור עליהם אשה ותפיל. והני מילי בדוכתא דנפלי אבל אי כניש להו לבתר דנפלי ושדי להו אבראי לית לן בה דכיון דאישתני אישתני. והא דזרקינהו ר' יוחנן בבי מדרשא משום דהתם לא שכיחי נשי. ושמות הוא גודל אצבע אמה קמיצה זרת.

לאחר שנוטל צפרניו צריך ליטול ידיו. וכתוב בספר התשבץ ז' דברים צריכין נטילה לאחריהם ואלו הן הקם מן המטה והיוצא מבית הכסא והיוצא מבית המרחץ והנוטל צפרניו והחולץ מנעלו והנוגע ברגלו והחופף את ראשו.