תשובות הרשב"א/חלק ז/דפים ארוכים ג


(בח"ד סי' יו"ד):

(בח"א סי' תש"ג):

(שם [בח"א] סי' תרפ"ט):

(שם [בח"א] סימן תר"ץ):

(שם [בח"א] סימן תל"ג):

(שם [בח"א] סי' תל"ד):

(בח"ג סי' רס"ו):

(בח"א סי' תתקפ"ט):

(שם [בח"א] סי' תרנ"ז):

(שם [בח"א] סימן י"ט):

(שם [בח"א] סי' תרנ"ג):

(שם [בח"א] סימן תרע"א):

עוד דין קרוב כשר לכתוב הגט והראיה (גיטין כ"ג ע"א) הכל כשרים לכתוב את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן ונכרי ולא הוציאו קרוב ועוד שאין זה אלא שליחות ואף להביא את הגט או לקבל קרוב כשר כדאמרי' בירושלמי על מתני' דשני כתי עדים הדא אמרה קרוב נעשה שליח ועוד שהיא עצמה מביאה גטה ונשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גטה. מה בין גט למיתה דכתב עצמו יוכיח ועוד שהוא עצמו יכול לכתבו כדתנן ג' גיטין פסולין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים וכו' יש עליו עדים כותב ותנשא לכתחילה:

דין מורי הר' היה אוסר שיקדש אדם את בתו בוגרת גזירה שמא יחליפו בקטנה ויאמרו כי בקבלת הקידושין מתקדשת והרב בעל העיטור ז"ל נראה שמתיר. ממה שכתב והיכא דקדיש איניש ברתיה בוגרת וכן דעת הר' אשר ונראה לי ראיה להתיר מההיא דהאומר לחבירו לקדש אשה דאסור בכל הנשים ולמה אינו מותר בקרובות:

(בח"א סי' תרל"ז):

(במיוחסות סי' רל"ד):

(בח"א סי' תר"ד):

(שם [בח"א] סי' תר"ו):

(שם [בח"א] סימן תר"ז):

(שם [בח"א] סי' תרפ"א):

(שם [בח"א] סי' תקנ"א):

(שם [בח"א] סי' תקנ"ב):

(שם [בח"א] סי' תקנ"ד):

(שם [בח"א] סי' תתפ"א):

(שם [בח"א] סי' תשצ"ט):

בפרק החובל (בבא קמא ד' פ"ח) עבד פסול לעדות פירש הר' יהונתן ז"ל בעבד שנטבל לשם עבדות מיירי דדינן כדין אשה דילפינן לה מאשה דכתיב באשה וכתב לה. בשפחה או חפשה לא נתן לה אבל גר שנתגייר כשר לעדות דיש לו חייס בנים אף על גב דאין לו חייס אבות כדקיי"ל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי:

(בח"א סי' תקנ"ח):

(שם [בח"א] סי' תק"ס):

(שם [בח"א] סי' תתקנ"ה):

(שם [בח"א] סי' תקס"ג):

(שם [בח"א] סימן תקס"ה):

(שם [בח"א] סי' תקס"ו):

(שם [בח"א] סי' תק"ע):

(שם [בח"א] סי' תקע"ו):

(שם [בח"א] סי' תקע"ה):

דין מההיא דריחיא (ביצה ל"ו ע"ב) דאביי הוכיחו בעלי התוספות דכובא המטפטפת יין בשבת מותר להניח כלים תחתיו על ידי הכנסת מטה דהוי גרף של רעי והראיה ההיא דאמר תיתי לי דעברי אדמר ואיהו אחמיר אנפשיה ויש אוסרין לעשות גרף של רעי לכתחילה במקום שאין הפסד ממון אבל במקום הפסד ממון דברי הכל מותר אך אם מחוסר דיכה אסור שמא יבא לידי איסורא דאורי',

(עיין לעיל סי' רי"ב והיא באה בח"א סי' תרע"א):

עוד השיב דאדם המצוה והיה חולה ואמר לאשתו למחול המתנה לחוד שהיא יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כדי שלא יצטער בחליו ולא רציתי לעבור על ציוויו:

דין כתובת בנין דכרין אינה נגבית אלא היכא שיש שם מותר דינר על שתי כתובו' דלא מעקרא נחלה דאורייתא ובפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נ"ב:) דוקא שמתו שתיהן בחייו אבל אחת בחייו ואחת במותו השניה נגבית בתורת חוב דאין לך נחלה גדולה מזו ולא מעקרא נחלה דאורייתא שכשמת נפלו הנכסים לפני היורשים וכשיצא שטר חוב על אביהן אלו ואלו מצוה עליהם לפרוע חוב אביהם ע"כ לשון רש"י ז"ל:

(בח"א סי' אלף קי"ג):

(שם [בח"א] סי' תרכ"ב):

(שם [בח"א] סי' תרכ"א):

(שם [בח"א] סי' תר"ח):

שאלת הסכימו הקהל והחרימו שלא לשחוק בקוביא ואחר כך עמדו מקצת הקהל ורצו להתיר את החרם ומקצת הקהל יצאו מבית הכנסת ומיחו בידם. וגם יש מן הגדולים שמיחו בפני רבים מן הקהל ואותו מקצת התירו ובו ביום נתקלקל בו אחד מן הנבלים והטיח דברים ולקה ונתנדה. התר זה יש בו ממש או לא: תשובה האסור תקנת ותיקין ודאי חטא היתה ומי שבא להתיר פורץ גדר ועושה דמן של בחורים שחוק. כמה קרעים הלביש כמה ריחות הבאיש כמה כוכים יוצאים במחול משחקים ותמה אני האיך פשטה הוראה להתיר בכענין זה אפי' הסכימו כל הקהל בהיתר זה מעצמו נאסר ועוד נוסף עליו איסור ההסכמה והחרם והאיך נחזור ונתיר הגע עצמך סלק החרם כמי שאינו האיך הסכימו הרבים להתיר האיסור כל מי שמסכים להתיר זה כמסכים לעשות עבירה אחת בכינופיא וכל שהיו הנסכמים רבים תהיה אותה ההסכמה רבת החטא רבת המהומה ועוד אני אומר שכל כיוצא בזה שמקצתן מעכבין ומוחין אפילו בשאר דברים של רשות אין החרם ניתר לפי שדבר תורה אין החרמות והשבועות ניתרין אלא בפתחים ועל ידי חכם וכן אין אדם מתיר נדרי אשתו דכתיב לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו וא"כ אפי' הסכימו כל הקהל להתיר אינו מותר מן הדין כמו שאמרנו וכבר צוחו הראשונים ז"ל על היתר החרמות שלא בפתחים ושלא על ידי חכם אלא שהקהילות סמכו להם על המנהג ונתנו טעם לדבר דאחר שנהגו כן על דעת כן מחרימים והרי זה כאילו התנו בשעת החרם שכל זמן שיסכימו הם בעצמם להתירו יהא מותר דומה להפרת הבעל וכטעמיה דרב פינחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ומכל מקום המנהג פשוט בכל המקומות שאפי' אחד מן הצבור יכול לעכב וכיון שכן כל שיש מוחה אי אפשר להתירו שאם מן הדין אי אפשר בלא פתחים וחכם. ואם מצד המנהג שהוא כתנאי הא אין המנהג אלא בשאין שם מוחה הא יש שם מוחה אינו בנוהג ונמצא שאין ההתר לא מצד הדין ולא מצד התנאי היוצא לנו מדרך המנהג:

(בח"א סי' תרי"ב)

(שם סי' תקל"ט):

(שם סי' תקמ"ג):

(שם סי' תרי"ד):

(שם סי' תרי"ח):

עוד במקדיש בזמן הזה שטר חוב דסתם הקדש לעניים דלא קנה ההקדש אלא בכתיבה ומסירה כדין ההדיוט. והשטרות העולות בערכאות של גוים אפי' במתנות הרי הן כשלנו מדאמר שמואל דינא דמלכותא דינא כדאיתא בפ"ק דגיטין (ד' י' ע"ב) קא פסיק ותני לא שנא מכר ולא שנא מתנה ומשמע (דה"ה) לשטר הקנאה העשויה בגופן של גוים שקורים ששיא"ו שאם כתוב בו לשונות המסופקים לנתינת גוף הניר והשעבוד שבו הרי הוא כשטרות שלנו:

(בחלק ה' סי' קל"ג):

(בח"א סי' ק"ץ):

(שם סי' תרכ"ג):

(שם סי' תרפ"ד):

(שם סי' תרכ"ה):

(שם סי' תרכ"ט):

(שם סי' תתק"ן):

עוד האב שאמר שקדש בתו ואחר כך קדשה לאחר ואמר קידושי ראשון בפסולי עדות דאורייתא ואינן שוים כלום. נאמן משום דהפה שאסור [מהדורת ירושלים תרס"ג: שאסר] הוא הפה שהתיר והראיה ההוא דכתובות (ד' כ"ב ע"א) דההיא איתתא. וא"ת והרי בסוף גיטין אמרו (פ"ט ע"ב) ההיא אתתא דנפק עלה קלא דאיקדשא לבר בי רב אתי רב חמא אזיל לבי חוזאי ואזל ואמר להו כיון דבעידנא דהוה קלא לא הוה אמתלא לאו כל כמינך דמחזקת לאמתלא. י"ל דהתם יצא קול מעלמא ולא הוציא הוא הקול וזה נכון לדין:

עוד השיב דאין אדם נאמן לומר פרוזבול היה לי ונאבד שלא הורגלו לעולם בארצות הללו אולי שחששו מפני שאין ראוי לעשות פרוזבול אלא בי דינא דאלים אי נמי מפני שאין כותבין פרוזבול אלא על הקרקעות ולפעמים אין ללוה קרקע ואם כן צריך לברר באיזה ב"ד כתבו שיצא הדבר לאמתו אבל אילו היה טוען תחילה תנאי היה בינו ובינו שלא ישמיטנו בשביעית היה נאמן מפני שהורגלו בענין זה עכשיו:

(בח"א סי' תשל"ג):

(שם סי' תרנ"א):

(שם סי' תרס"א):

(שם סי' תר"ף):

(שם סימן תש"ט):

(שם סי' ת"ן):

(שם סי' תשי"ג):

עוד נשאל באשה שהוציאוה מביתה בשבת בחזקה על ידי ישראל משומד להוציאה מכלל ישראל. אם מותר לשלוח בעד אביה שהוא בעיר אחרת בשבת ואפילו חוץ לשלש פרסאות למאן דסבירא ליה דתחום שלש פרסאות דאורייתא ואפילו להביא בידו חותם מצד המלכות מי הוי כספק נפשות ולהקל או לא. והשיב שהדבר צריך תלמוד ומכל מקום כך דעתי נוטה שאסור לפי שאין דוחין את השבת על הצלה מן העבירות שאין אומרים לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חברך ואפי' איסורא זוטא לא שרי כדי להציל את חברו מאיסורא רבה כדמוכח בפ"ק דשבת (ד' ע"א) בבעיא דהדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת או לא וכו' אמר רב ששת לעולם בשוגג ולמאן התירו לאחר וכי אומרין לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חברך וההיא דניחא ליה למעבד חברו איסורא זוטא ולא ליעבד איסורא רבה עם הארץ על ידו קאמר ע"כ:

עוד נשאל ראובן נשבע לשמעון לפרוע לו מנה שחייב לו לזמן פלוני ומלוה זה חייב לאחר מנה ואדוני הארץ התפיס ביד אותו לוה מנה זה בתוך הזמן שלא יפרענו עד שיפרע אותו מלוה שחייב לו אם הוא חייב מחמת שבועתו. והשיב ז"ל אנוס הוא זה שאינו רשאי לעבור על צואת האדון ועוד שקרוב לדין הוא זה שיתן למי שחייב לו מדר' נתן וכיון שכן למה ישלם זה למי שאינו חייב ע"כ

(בח"א סי' תרצ"ה):

תשובות הרשב"א/חלק ז/ער

(בח"א סי' תרצ"ו):

תשובות הרשב"א/חלק ז/ערב

אמר ר' שמעון כל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הניקוד אתה דורש את הכתב. פירוש את הכתב לבדו ואין לך עסק לדרוש כלל הנקודה. אלא ראה אותה כאילו אינו כגון או בדרך רחוקה שברחוקה נקודה ודרשי' רחוקה ולהכי אמרי' לא שהיה רחוק ממש אלא כל שהיה חוץ לאסקופת העזרה בשעת שחיטה אינו נמנה עמהם שזה רחוק הוא מן הפסח וצריך לעשות פסח שני שאפי' מבקש הוא לעשות פסח לעצמו אינו יכול שאין שוחטין פסח ליחידים וכל שהניקוד רבה על הכתב אתה דורש את הניקוד. פי' אף הניקוד כגון זה שכתב אליו ונקוד על איו שיש לדרוש על איו שהיא הניקוד ואליו שהוא הכתב. ולכך דרשינן כשם ששאלו לאברהם איה שרה שאלו לשרה איו אברהם הרי שנדרש איו ואליו ולא עשו כך ברחוקה שלא דרשו אלא רחוק:

(בח"א סי' תל"ח):

תשובות הרשב"א/חלק ז/ערה

עוד שאלת מאיזה טעם חצי שיעור אסור מן התורה ואין בו מלקות שכיון שאסור כבר הוזהרנו על אכילתו: תשובה אין לוקין עליו משום דעיקר קרא אכילה כתיבא ביה לא תאכלו כל נבילה כל חלב וכל דם לא תאכלו ואין נבלה פחות מכזית ולא כתיב נבלה לא תאכלו חלב ודם לא תאכלו אשמעינן קרא אפי' ליכא שיעור אכילה לא ואחר שרבה מיעט מאי רבי רבי לאיסור ומאי מיעט מיעט מלקות ויש לנו בזה בטעמו ולא ממשו:

(בח"ג סי' שכ"ט):

(בח"א סי' תשט"ו):

(שם סי' תשי"ו):

(בח"ג סי' תמ"ו):

(בח"א סי' תס"ז):

דין רוק תפל. אמרו בילמדנו מהו ליתן רוק תפל על גבי העין בשבת אמר ר' אבא בשם ר' לוי אסור ליתן רוק תפל על גבי העין בשבת מפני שהוא כמרפא:

עוד שם מהו שיקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך. רב הונא בשם שמואל אמר שאסור לקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך אלא יעמוד במקום אחד ויכוין דעתו לשמים ביראה באימה ברתת בזיע ובייחוד ויקרא שמע ישראל וכו' וכשמתחיל ואהבת רצה מהלך רצה יושב ע"כ:

(בח"א סי' תר"ס):

(שם סי' תס"ו):

(שם סי' אלף):

נשאל הר' שם טוב נ"ר על ספר תורה שנמצאו בו שלשה טעיות או ארבעה. והשיב שאסור לקרות בו עד שיגיהו אותו כי כבר מוחזק במוטעה בתלתא זימני וכך השיב הרשב"א ז"ל:


עוד נשאל אם מותר לטלטל ולקרות בספרי רפואות בשבת. והשיב שמותר לקרות ומטלטלין אותם מפני שהן ספרי חכמה וכך הורה הר"מ ב"ן ז"ל ומה שחזרו רז"ל לקרות בשטרי הדיוטות בשבת לא דמי להא ופי' שטרי הדיוטות מזכרת חובותיו:

(בח"א סי' תש"ע):

(בח"ד סי' ק"ז ק"ח):

(בח"א סי' תשפ"ה):

לרבינו האי ז"ל וששאלתם ישראל משומד אם יורש אביו דבר תורה כך הראונו מן השמים דמשומד אינו יורש אביו ישראל דכיון דמשומד הוא נפק ליה מקדושת ישראל ומקדושה דאבוה ואשכחן דלא הויא ירושה אלא לבר ישראל דמיחס בתר אבוה דכתיב ונתתי לך ולזרעך אחריך מי שזרעו מיוחס אחריו יצא משומד שאינו מתיחס אחר אביו ישראל ושוב מצינו באברהם אבינו דכשאמר לו הקדוש ברוך הוא ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם אף על פי שהיה לו ישמעאל ויצחק לא פרט [במהדורת ירושלים תרס"ג: פרע] אלא יצחק שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע וכשבא יצחק אף על פי שהיה לו יעקב ועשו לא פרע אלא יעקב ונכנס למצרים וכן לירושה אינו יורש אלא זרע שהוא מתיחס אחריו ונקראת משפחת אביו על שמו אבל משומד יצא מאומה לאומה ואין עושין כן וא"ת הא דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן (קידושין ד' י"ח) גוי יורש את אביו דבר תורה שנאמר כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר. וי"ל דההיא אביו גוי קאמר אבל גוי לאביו ישראל אינו יורש והכי פירש מר רב יצחק גאון ז"ל לרשב"א:

(בח"ב סי' פ"ז):