תשובות הרשב"א/חלק ו/דפים ארוכים ב


(אמר המגיה בחלק ה סימן ז)

(אמר המגיה בחלק ד סימן קיא)

(אמר המגיה בחלק ד סימן צה)

כתבתי מה שטען רבנא משה הנשיא בן רבנא טודרוס הנשיא לבעל דינו ואמר על הפתחים הסתומים שפותח בעל דין לפי שלא נפרצו הפצימין. טוען אני שצריך להביא ראיה תחילה שהיו פתוחין והחזיק בהם כשהם פתוחים. ואם אח"כ סתמם מדעתו בלא פרצת פצימין הרי הן בחזקתן שיוכל לפותחן אם לא עמדו ג' שנים סתומין. אבל אם לא יביא ראיה שהיו פתוחין מעולם גם אם היו פתוחין ולא החזיק בפתיחתן כדין חזקת הפתחים והחלונות שהם ג' שנים כפי מנהג עירנו. אין לו לפותחו עכשיו לפי שלא היה מוחזק בהם. ואם נפש אדם לומר הפצימין שהן קיימין הן הן חזקת הפתחים ואפי' שלא נפתחו מעולם. דודאי א"א לומר שאדם מחזיק על חבירו במה שאינו נהנה ממנו וחברו אינו ניזוק. שהרי מצינו בחלונות שהן למעלה מד' אמות שהם פתוחות ונהנה בהם ויכול למחות משום דזימנין מותי' שרשיפא ומזיק ואפי' הכי אין להם חזקה לפי שאין הזיקן קבוע. כ"ש חלון או פתח סתום שאינו יכול ליהנות בו ולא להזיק בהיזק ראיה שאם יעמוד כך לעולם אין לו חזקה. ואם יאמר הבעל דין מאחר שיש להם פצימין שמא פתוחין היו וטוענין ליורש בטענת שמא. גם זה אינו כלים [צ"ל כלום] דודאי טוענין ליורש בשמא מאי דיכול לטעון המוריש בבריא. אבל כאן שאם יבוא המוריש בטענת בריא ויאמר פתוחים הן והחזקתי בהם שני חזקה. לאו כל כמיניה דמהימן מי לא אמרינן ליה ברור חזקתך ה"נ אמרינן ליורש ברור חזקתך דאבהתך. גם אם יביא ראיה שנפתחו והחזיק בפתיחתן כשיעור חזקה ואח"כ נסתמו ועמדו בסתימתן שני חזקה כמו כן שוב אינו יכול לפותחן. וגדולה חזקה דכי אמרינן (בתרא י"ב ע"א) בית סתום יש לו ד' אמות והרי היא [צ"ל הוא] כפתוח היכא שלא החזיק בסתימתן בעל החצר שני חזקה. דלא אמרינן שיהא סתימת בעל הבית מדעתו שסתם פתחיו או חלוניו כאילו סתמו אחרים בעלי החצר. דאמרינן ביה ולסתום לאלתר הויא חזקה אין לך שסותמים בפניו אורו ושותק. א"נ שיהא סתימת פתחו מדעתו כאילו פרץ פצימיו מדעתו שלאלתר אבד זכותו. אבל היכא שהחזיק בעל החצר באותה סתימה ג' שנים אבד את זכותו ולא אמרינן שהפצימין יהיו כעידי מחאה שיפול החזקה. דאילו אמרינן פצימין הרי הן כעידי מחאה א"כ היכי אמרינן ולסתום לאלתר הוי חזקה. אם אותה סתימה בפרצת פצימין אפי' לא יסתמוהו אחרים בפניו אלא הוא בעצמו ומדעתו אבד את חזקתו. ואם בלי פרצת פצימין הפצימין הרי הן כעידי מחאה ואעפ"י ששותק הרי זה כצווח ועומד והאי דשתק משום שהפצימין עדים. אלא לאו ש"מ פצימין אינם כעידי מחאה ולא אמרינן בית סתום יש לו ד' אמות אלא בתוך ג' שנים אבל אחר ג' שנים לא. וכן החזקות (נ"ל שכצ"ל והוא הדין) שהיה לו להזכיר כאן ולאפלוגי בין תוך ג' לאחר שלש. אבל פרץ את פצימיו היה לו להודיע שמאבד את זכותן לאלתר. כל אלו הדברים סבור אני שהן עיקרים בלי ספק. ואפי' היה בדבר ספק אין לו לפתוח מספק שהמוציא דבר מחזקתו עליו להביא ראיה עכ"ל [מכלל ההגהה צוטטה השורה הראשונה בלבד להלן מביא הרב המגיה מחלוקת הפוסקים בשני דיני התשובה].

(אמר המגיה בחלק ג סימן קנז)

(אמר המגיה בחלק ג סימן שסא)

(אמר המגיה בחלק ג סימן שסב)

עוד שאלת ראובן ושמעון שותפים לוו מנה מלוי. ובא לגבות חובו מהם ולא הביא שטרו בידו. ולא רצו ראובן ושמעון לפרעו עד שיחזיר להם השטר חוב. ולבסוף נתרצה לו ראובן ושמעון לא נתרצה עד שאמר לו ראובן שותפו פרעהו ממעות השיתוף ואני אתן לך השטר לזמן פלוני וכן אמר בשעת מתן מעות. ובנתיים מת לוי ויורשיו הוציאו שטר החוב והוצרכו לפורעם שלא היה בידם שום ראיה שיטענו. ועכשיו אומר שמעון אל שותפו שישלם לו מדין ערב. וראובן טוען שאין כאן מדין ערבות אלא עצה השיאו והרשות היתה בידו אם יקבל עצתו.

תשובה הדין עם שמעון. ואיני יודע מאיזה צד אומר שאין זה ערבות. שכל מלוה שהלוה על פי ערב הרשות נתונה בידו אם ישמע לערב אם לא. ואם דעתו לומר שאין ערבות אלא במלוה בלבד זה דבר בטל שכל עושה מעשה ע"פ א' אותו א' חייב מדין ערב. וכדאמרי' בפ"ק דקידושין (ד' ז' ע"א) תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב. ואמרו שם וכן לענין ממונא כלומר אם אמר תן מנה לפלוני ותהא שדי נתונה לך הרי זו נתינה ע"כ.

(אמר המגיה בחלק ד סימן רמא)

(אמר המגיה בחלק ד סימן ב)

שאלת ראובן השאיל ביתו לשמעון וקנו מידו. וכן כתוב בשטר ההשאלה קנו ממנו ותנו להם לשמעון ולדינה. מחמת שרצינו וקבלנו על עצמינו בק"ג להיות משתמשים ודרים בכל אותו בית כל ימי חייהם. ולעשות בו צרכם וכל חפצם ורצונם כמו שאדם עושה בביתו ממש. ומעכשיו ילכו שמעון ודינה אשתו וידורו בו כל חפצם ורצונם וכתוב בו אחריות שלמה ע"כ. ושמעון השאילו ליהודה בנו ודר בו זמן רב והשביח בו שלא ברצון ראובן. וכל שיהודה משביח היה ראובן צווח ומוחה לפי שאינו רוצה באותו שבח. ולימים נפל הבית ונהרס כל הבנין ויהודה תובע מראובן השבח או ההוצאה כדין הבונה או הנוטע שלא ברשות שידו על התחתונה או עצי ואבני אני נוטל. השיב ראובן שבח אין כאן אלא פחת שבנויין מסרתים ועכשיו חרבות ועוד שאני הייתי צווח כל שאתה בונה. ואדרבא אני תובע ממך להחזיר לי ביתי כמו שהיה ועוד שכירות השנים שדרת בהם. שהשאלה שהשאלתי לאביך אין בה ממש שלא הקניתי לו גוף אלא לדירה. ועוד כי להם השאלתים ולא לך ולא לאחרים. ועוד שאביך ואשתו לא היו אלא שנים [ואתה] ואת דרת בהם עם אשתך ובני ביתך. השיב יאודה כיון שהשאלת להם לעשות חפצם ורצונם מן הסתם לדור בהם הנטפלים בהם השאלתם. ואני מבני ביתו ואוכל על שולחנו ואני ובני ביתי בני ביתו. הודיעני הדין עם מי.

תשובה מלשון השטר נר' שהגוף הקנה להם כיון שכתב להם ולעשות בו כל צרכם וכל חפצם ורצונם כאדם שעושה בביתו ממש ולשון זה רחב וכולל הרבה יותר מן ההשאלה. שאעפ"י [אולי צ"ל שאף על פי שהשאילו] בנין הצריך לדירתו נר' שנכנס בכלל זה שכן אדם עושה בביתו. ועוד שהרי קנו מידו וכל שקנו מידו אלים כח הקנין שאינו בא על דבר שאין בו ממש אלא מגופו של קרקע קנו מידו. וכמ"ש בפ' הכותב (דפ"ג [פ"ג] ע"א) ששאלו גבי מה ששנינו בברייתא. דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסולקות ממנה לא אמר כלום. ואבעיא להו קנו מידו מאי? מדין ודברים קנו מידו או מגופא של קרקע קנו מידו? ואסיקנא הילכתא מגופה של קרקע קנו מידו. ועוד דבר מן דין כל שירד שמעון לקרקע ודר בו וראובן לא ערער בודאי גילה ראובן בדעתו שגוף הקרקע הקנה לו. וכמ"ש בפ' הכותב (שם) אמר ר' יוסף מדין ודברים קנו מידו ור' נחמן אמר מגופה של קרקע קנו מידו. אמר אביי מסתברא מילתא דר' יוסף בעורר אבל בעומד מגופה של קרקע קנו מידו. כלומר אם ערער קודם שהניחו לעמוד בשדה אפשר לומר שלא היה בדעתו להקנות לו אלא דין ודברים. אבל כשהניחו לירד בו ולעמוד ולאחר זמן ערער אפי' ר' יוסף מודה דערערו בטל. דכל שהניחו לעמוד גלה בדעתו דמגופא של קרקע קנו מידו. ולא עוד אלא דבר מן דין כל שהניחו לעמוד את"ל שהיה בטעות שהיה סבור דיכול אדם להקנות דירה בלא גוף א"ה. מ"מ כל השנים שעמד שם מחילה בטעות היא ומחילה בטעות אינה מחילה וכדאיתא בפ' איזהו נשך (ד' ס"ו) ולפיכך אין לראובן על שמעון כלום ושמעון שהושיב בנו בו אין לראובן בזה עליו שום תרעומת שאעפ"י שאמרו אין השואל רשאי להשאיל והמשכיר רשאי להשכיר ה"מ בשאלת מטלטלין אבל קרקע רשאי. וגם ב"ח ששואל רשאי לגבות זכות הדירה בחובו וכדמוכח בגיטין (ד' ל"ז) גבי פרוזבול. ואפי' במטלטלין גדולים כגון ספינה וכיוצא בה השואל רשאי להשאיל והשוכר רשאי להשכיר כדאיתא בפ' האומנים (ד' ע"ט ע"ב) דתניא המוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך נותן לו חצי הדרך ואין לו אלא תרעומת עליו. ואמרי' דאי לא משכח לאוגורה כוליה אגרא בעי למיתן ליה אלא דמשכח לאוגורה ואגרה ופרקה בגווה ותרעומת משום שינוי דעתא. ולפיכך אפי' על יאודה אין לו כלום שזכות הדירה של שמעון היא ולא בשל ראובן דר אלא בשל שמעון אביו ואינו חייב להעלות לו שכר. ומיהו אם הפסיד בו יהודה כלום בדירתו חייב לשלם לו נזקו לפי אמון דעת הב"ד והכרתם. ולענין הבנין שבנה בו יהודה כל שצווח ראובן וגלה בדעתו שאינו חפץ בו אינו חייב לו. ומ"מ אם רצה יאודה לומר עצי ואבני אני נוטל הדין עמו וכגון שבנה חרבה אבל אם היה בנוי וסתר יאודה ובנה הכל לפי מה שיראו הב"ד ויטול זה עציו ואבניו ויש לו דמי נזקו שסתר ביתו ובנינו.

(אמר המגיה בחלק א סימן תתצא)

(אמר המגיה בחלק ד סימן יב)

(אמר המגיה בחלק ד סימן ה)

(אמר המגיה בחלק ה סימן קצד)

(אמר המגיה בחלק ד סימן טז)

(אמר המגיה בחלק ד סימן קלא)

(אמר המגיה בחלק ב סימן כ)

עוד שאלת ממני מה אני בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר אם כדברי הרמב"ם ז"ל.

תשובה כך מסורת בידינו שבדברים אלו הולכין אחר מנהג כל מקום ומקום. כל שנהגו להשאיל כיוצא בהן או להשכירן באותו מקום כספרי הגמרא ופירושיהם בארצנו שנהגו להשאילן תמיד דרך זה לשאול ודרך זה להשאיל. וכן דברים אחרים לפי מה שיראה הדיין שעשוי זה לשאול וזה להשאיל. ותדע דהא ספרי דאגדתא אין מן הדעת לומר שעושין אותן בתחילתן להשאיל ולהשכירן ורבא (בתרא נ"ב) [ב"ב נ"ב ע"א] אפקינהו מיתמי משום דברים העשוים להשאיל ולהשכיר שכן היו עשויים שם להשאילן ולהשכירן.

(אמר המגיה בחלק ב סימן ב)

עוד שאלת ראובן היה חייב מנה לשמעון וכשבא שמעון לגבות את חובו לא מצא נכסים ידועים לראובן. והעמיד את לוי ואמר לו יודע אני שיש לראובן שטרי חוב בידך שנעשו על שמך מחמת קנוניא וטען לוי להד"מ. יוכל שמעון להשביע את לוי על זה או לא.

תשובה כבר ידעת שאין משביעין שבועת היסת על טענת שמא וזו טענת שמא היא דמאין הוא יודע דאותן שטרי חוב שנעשו ממונו של ראובן ולא כל האומר יודע אני מקבלין ממנו עד שיברר היאך הוא יודע. ואפי' ידע והיה עומד על גביהן כשנעשו אותן הלואות ושמו ראובן המעות כיון שנעשו באותה שעה על שם לוי שמא פקדון היו מידו של לוי. ואעפ"י שאילו היו עכשיו ביד ראובן אינו נאמן שכל שנמצא בידו חזקה אינו של אחרים וכדמוכח באומר שטר אמנה הוא זה. הכא שאני באותה שעה לא היה עדיין חייב לזה. ועוד דמ"מ מעות המלוה אינו ביד לוי אלא ביד הלווין. ואם מפני שטרי חוב שטוען שיש ביד לוי. שטרי חוב אינן נגבין בב"ד מילי נינהו לכשיגיע זמן הפירעון מוציאין מזה ונותנין לזה מדר' נתן ודוקא למאן דפסק כר' נתן אבל להגבות לו שטרי חוב לא. והראיה מהאשה שחבלה באחרים ומשנים שלוו זה מזה. אלא אם רצה להחרים סתם כל מי שיש לו שום נכסים מראובן שיבא ויגיד לב"ד הרשות בידו ומן התקנה.

(אמר המגיה בחלק ד סימן יט)

(אמר המגיה בחלק ד סימן קנח)

(אמר המגיה בחלק ד סימן רלה)

(אמר המגיה בחלק ג סימן עט ועל תשובה זו קאי מר שם בחלק ג סימן ט"ו וט"ז ולא כמו שחשב הרב מהר"א ישראל בהגהותיו שם ודו"ק)

ומה ששאלת במי שדר בחצר חבירו ואומר שכירה [שכורה] היא אצלי עד זמן פלוני וזה אומר לא כי אלא שאולה עד זמן שארצה מי נאמן.

תשובה בעל הבית נאמן כל שלא החזיק שם שני חזקה שאלו החזיק שני חזקה היה נאמן במיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי הא לאו הכי לא דקרקע בחזקת בעליה עומדת.

(אמר המגיה בחלק ד סימן קסד)

(אמר המגיה בחלק ג סימן מ)

(אמר המגיה בחלק ד סימן סג)

(אמר המגיה בחלק ד סימן קלח)

(אמר המגיה במיוחסות סימן כה הובא בסגנון אחר והענין א')

(אמר המגיה בחלק ג סימן קלג)

(אמר המגיה בחלק ה סימן קסב)

(אמר המגיה בחלק ג סימן כט)

(אמר המגיה בחלק ד סימן מ)

(אמר המגיה בחלק ד סימן סא)

(אמר המגיה עיין בחלק ב סימן ט"ל ובחלק ד סימן כ והיא כתובה בחלק ה סימן קז)

(אמר המגיה בא בדרך ארוכה אר"ש טובא ורחבה בחלק ג תוך סימן שכו)

(אמר המגיה בחלק ה סימן עו)

עוד שאלת ישמעאל שמשכן מטלטלין לראובן ולסוף י"ח שנים נתנם הגוי לשמעון בשטר מתנה כדין מגוי לגוי ועשה לו שטר אפוטרופסות ר"ל [= רצה לומר] מינהו במקומו לתבוע הממשכנים וכתב אלו השטרות ישמעאל. ויש חק בינינו שאם לא בשטר כתוב וחתום כדין ישראל אין מוציאין מישראל לישראל אחר ולא לגוי אחר. וקם שמעון בב"ד ותבע מראובן המשכנות בכח אלו השני שטרות. וענה ראובן לאו בעל דברים דידך אנא דאלין שטרי חספא בעלמא אינון בעינן עידי ישראל. ומאחר שאין בינינו דינא דמלכותא בדבר הזה כל השטרות הכתובים בגוים שאנו צריכין לקנין וחליפין ואין בהם קנין וחליפין אין עושין בהן דין ואפי' בדינא ישראל אין עושין בהן דין כ"ש בדיני גוים. ואמרו הברורים שהדין עם ראובן ונסתלק שמעון לדון לעיני הרב ע"כ. ועוד הארכת בענין שאלתך אין צריך לזה.

תשובה כל מה שטען ראובן יפה טען ומה שדנו הברורים יפה דנו מלבד מה שיש עוד מן הטעמים ומן הראיות והנני מקצר וכותב אליך א' מהן לבד. הא' הרי אמרו בפ' ח"ה (ד' נ"ד ע"ב) אמר שמואל נכסי הגוי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהם זכה בהן מ"ט גוי מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה ישראל לא קנה עד דמטי שטרא הילכך הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהם זכה בהם. וה"נ גוי מכי עשה שטר מתנה לישראל אסתלק ליה וישראל המקבל מתנה לא קנה עד דמשיך להו למטלטלין דמטלטלין אין נקנין אלא במשיכה. והילכך ראובן זה שהיו המטלטלין בידו קנאם.

(אמר המגיה בחלק ה סימן קצו)

(אמר המגיה בחלק ג סימן פו)

(אמר המגיה בחלק ד סימן סז)

(אמר המגיה בחלק ג סימן צב)

(אמר המגיה בחלק ד סימן קלו)

קהל מונטסון

שאלת ראובן לוה מנה משמעון בשטר ופרעו בזמנו ועדיין השטר ביד הסופר. ובא ראובן אצל הסופר ובקש להחזיר לו שטרו לפי שכבר פרעו ושמעון גם הוא מודה ששטר פרוע הוא אבל לא רצה לצוות לסופר להחזירו מהו.

תשובה כיון ששמעון מודה שפרעו יפרע ראובן פשיטי דספרא ויחזיר לו הסופר שטרו. ואיני רואה בזה פקפוק ואין זה צריך ראיה דכל שפרע לוה את חובו חייב מלוה להחזיר לו שטר חובו וב"ד מעשין אותו בכך. וכל שהוא ביד הסופר ויודע הסופר שפרעו אף הוא מחזיר לו אא"כ נקיט ליה משום פשיטי דספרא.

(אמר המגיה בחלק ג סימן עב)

שטר שהרחיקו עדיו מן הכתב שני שיטין וקדם בעל השטר עד שלא הוחזק ביד ב"ד ומלאהו בהחזרת דברים או בקרובים הרי זה זריז ונשכר כמ"ש הראב"ד ז"ל

עמדתי על השאלה אשר שאלת בראובן שקנה שטר חוב שהיה לו על שמעון ושטר החוב ושטר ההקנאה נעשו בערש"ג [= בערכאות של גוים] ובחרבן העיר נאבדו השטרות. ואדוננו המלך יר"ה העמיד דיין לחדש השטרות וחדש שני השטרות לראובן ועכשיו תבע ראובן את שמעון באותו שטר והשיב שמעון שאינו יודע שנתחייב באותו חוב לעולם. ונסתפק לכם אם אותו שטר יש לו דין שטר מדין דינא דמלכותא או לא דשמא אין דינא דמלכותא בכי האי. וראיתי שהארכתם בזה בטענות ובצדדים ולא הנחתם חורין וסדקין בדין זה שלא בדקתם אותם יפה ואם באתי לכתוב על כל פרט ופרט יארך הענין ללא צורך. אלא על עיקר הנדון שלפנינו אני אומר כי כן דעתי נוטה שהדין עם ראובן שאלו בא שמעון עם טענת פירעון אז הדין עמו שאין בזה דינא דמלכותא דגזלה היא זו. דכל שטר העומד לגבות ועבר זמנו ואמר פרעתי נאמן מן הדין והמלך שאמר שאינו נאמן כעין גזלה היא אצל ראובן. אבל עכשיו שטען שאינו יודע שנתחייב מעולם באותו חוב כבר הודה שלא פרע שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. ואי משום שאין לשטר דין שטר אלא כתובע ע"פ וקי"ל כר"נ דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור. לגבי האי ודאי דינא דמלכותא דינא דדל האי שטרא מהכא הא איכא ספר הזכרונות הערכי והוא כגופו של שטר מן הטופס שאין השטר אלא מתוך התופס וכל עצמו כל שהוא ערכי מצד המלכות מסתכי ולא מרע נפשיה. וכזה דנתי ימים רבים לפני חכמים ז"ל אשר היו בארץ וזה דין אמת. וכל שהלוה מודה שחייב יכול המלך לחדש השטר ואין הלוה צ"ל כתובו כי זה מחק המלכות בדיניהם הרי הוא דין גמור וכמ"ש נכסי הגר הרי הן כמדבר. ואף על פי שהראשון נתן מעות וקרקע נקנה בכסף מלכא אמר לא ניכול ארעא אלא בשטרא וכן כל כיוצא בזה כאותם שאמרו באריסא דפרסאי ובטסקא. והטענה בזה לפי שהארץ של מלך היא ומי שבא לגור בארץ ע"ד כן הוא בא. עוד אני אומר שעל דיני הגוים [לא] אמרו דינא דמלכותא דינא שאין המלך מקפיד על דינין ידועין שזה בא ומחדש ומפרש דינין לפי דעתו ושכלו ואחר בא ומהפך דבריו ואין למלך בזה הקפדה כלל אא"כ הם נימוסין ידועין עשויין מצד המלכות וכמצוה שלא ידונו אלא כך וכאותה שאמרו ומלכא אמר לא ליכול איניש ארעא אלא בשטרא הא בענין אחר לא. ולפי' אעפ"י שבדיניהם אפילו המלוה את חבירו בע"פ צריך לפורעו בעדים זה מדיניהם הוא ולא מצד המלכות ודינא דמלכותא דינא. אבל דיני אומתו לאו דינא לנו אא"כ הוא ענין נהגו בו אפי' ישראל שבאותו מקום כדיני התגרים ופנקס החנונים. וכענין שאמרו בסיטומתא בין לקבולי עליה מי שפרע בין למיקנא ממש. ובעיני השטרות מחק המלכות הוא להיות השטרות העולות בערש"ג בשטרות שחתמו עליהם עדים ישראלים ואפי' שטרי הקנאה כשטרי מתנה חוץ מגיטי נשים

שאלת ש"ח או מכר או מתנה שכתוב בפנינו אנו עדים ח"מ חייב עצמו פלוני או מכר או נתן ואין חתום בו שום עד אלא העד חתם אני ופלוני עדים והשני אינו חתום. וגם אותו הא' שחתם לא חתם שמו אלא אני עד אבל כתיבתו נכרת אם יש ממש באותו שטר אם כפר בו המתחייב או לא.

תשובה דבר פשוט הוא זה שאין לו דין שטר לפי שאין בו אלא עד א' דאינו קם לממון. ואעפ"י שאמר פ' אחר היה עמי עד אין בדבריו כלום ולפי מ"ש בירושלמי אפי' לשבועה אינו קם בע"א לאו כלום הוא. אלא שלענין שבועה יש לדקדק משמעתא דע"א בכתב ועד א' ע"פ מהו שיצטרפו ודעתי נוטה שקם לשבועה דהכין הוא האי דע"א בכתב שבריש פ' גט פשוט (ד' קס"ה). אלא שמקצת גדולי המחברים אין דעתם כן אלא כדעת הירושלמי.

עוד שאלתם חדש חסר מאיזה יום מונין בכתובות ובשטרות מיום ראשון או מיום שני.

תשובה בכל מקום שהולכין בו אחר לשון בני אדם מונין מיום ראשון לפי שבני אדם קורין לו יום ראשון ר"ח והראיה ממה ששנינו בנדרים (דף ס') קונס יין שאני טועם חדש זה אסור בכל החדש ור"ח להבא פי' אינו אסור אלא באותו חדש שהיא [שהוא] עומד בו אבל ראש החדש הבא נחשב מן החדש הבא והרי הוא מותר בו. ושאלו עליה בגמ' ראש החדש להבא פשיטא שהרי הוא לא אסר על עצמו אלא אותו חדש בלבד שהוא עומד בו ור"ח הבא מן החדש הבא הוא ותירץ כי איצטריך לאשמועינן בחדש חסר מהו דתימא ראש החדש לשעבר קמ"ל דהא קרו ליה אינשי ריש ירחא. כלומר אם לא השמיענו תנא דמתני' דבראש חדש מותר הייתי סבור לומר דכיון דיום הראשון באמת מן החדש שעבר הוא ולפיכך יאסר גם באותו יום קמ"ל דאינו אסור בו משום דבנדרים אין הולכים בהם אלא אחר לשון בני אדם ובנדרים אין מונין אלא מיום ראשון וכיון שכן אף בכתובות ובשטרות אין הולכין בהם בכ"מ אלא אחר לשון בני אדם. והראיה שבשטרות הולכין בהם אחר לשון בני אדם כנדרים ואלו ואלו דין א' יש להם. ממ"ש שם בפ' קונם יין שאני טועם (ד' ס"ג) עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון. והקשו בגמ' אלמא סתמא דאדר דקאמר ראשון הוא לימא מתני' ר' יהודא היא דתניא אדר ראשון כותב סתם אדר שני כותב תניין כלומר בלוה מחבירו וכותב לו שטר מלוה אלמא מדמקשה מהא דשטרות לההיא דנדרים ש"מ שטרות ונדרים דין א' יש להם וכאן וכאן הולכים בו אחר לשון בני אדם. ולא עוד אלא אפי' היה מן הדין לכתוב יום ב' אם כתב יום ראשון אין הפסד בדבר דהו"ל שטר מאוחר יום א' ושטר מאוחר כשר אבל אם יש מן הדין לכתוב יום ראשון וכמ"ש אם כתב יום שני הו"ל מוקדם ופסול הילכך מי שבא לכתוב יום שני אין שומעין [לו] יום ראשון שומעין לו

(אמר המגיה בחלק א סימן א'צב)

(אמר המגיה בחלק ג סימן עב)

(אמר המגיה בחלק ג סימן עג)

(אמר המגיה בחלק ד סימן רלו)

(אמר המגיה בחלק ד סימן נא)

(אמר המגיה בחלק ד סימן ריז)

שאלה מי שמשכן עליות ע"ג עליות וכתוב בשטר המשכונא ראובן משכן ביתו לשמעון מתחתית עד סוף עליותה ושמעון אומר שכל הבתים והעליות משכן לו וראובן טוען שלא משכן לו אלא התחתית והעליה שע"ג. והסופר אומר שכונתו לסוף כל העליות ושכן דרכו לכתוב והראה שטרי משכונא אחרים כתיב בהן כן והלה משתמש ומחזיק בכולן ואף הוא א' מעידי השטר הדין עם מי.

תשובה מסתברא ודאי כדברי שמעון שאלו לא משכן לו אלא העליה שע"ג התחתית מאי עד סוף העליה דקאמר הי"ל לכתוב התחתית והעליה שע"ג וכ"ש אם נהג הסופר לכתוב כן במשכנתות ובמכירות ואכלו בעליהן כל העליות בשופי בשטרות אלו. ועוד יש סעד במה שהיא [שהיה] א' מעידי השטר ומברר עדותו ואעפ"י שאינו אלא יחיד מ"מ עושין אותו סניף אל האמת.

שאלת ראובן ושמעון שנתן להם המלך בחותמו סך ידוע בכל שנה ושנה בכפר א'. ומתו שניהם ונשאר אותו חותם ביד חנוך בנו של ראובן. ושאול בן שמעון תובע את חנוך אותו חותם כדי שיוכל לגבות חלקו. השיב חנוך אתה מחלת לי מחילה גמורה ואין לי להראות לך השיב שאול אין אותיות נקנות במחילה השיב חנוך הרי זכיתי בגוף הנייר אפי' לדבריך ואין לי להראותו לך הדין עם מי.

תשובה הדין עם שאול מכמה פעמים [אצ"ל טעמים] חדא שאפי' היה שטר זה כשאר שטרי חוב דעלמא לא היה נקנה במסירה. ולפיכך אפי' באנו לדון מחילה זו כמסירה הואיל ובשעת מחילה היה החותם בידו מסור אפ"ה אינו נקנה עד שיהא שם כתיבה ומסירה ואפי' גוף הנייר. לפי שכל שטר העומד לגוביינא אין עיקר המקח אלא לשעבוד שבו כל שלא נקנה השעבוד עיקר המקח שהיה עליו אפי' הנייר לא קנה. שהרי הנייר נגרר אחר השעבוד שלא לצור על פי צלוחיתו הוא צריך כשטרות של בשם וכ"נ כמ"ש הר"ב אלפסי ז"ל [תיבת ז"ל מיותרת] ז"ל בכתיבות בעובדא דמילתא דאפי' לעכב את הנייר לאו כל כמיניה. ואל יקשה בעיניך מ"ש בריש פ' המוכר את הספינה (דף ע"ו:) וכי לצור עפ"י צלוחיתו הוא צריך א"ל אין לצור ולצור. לפי שיש לנו פי' מבואר ואין זה מקום אריכות. ועוד קרוב אני לומר שאין שטר זה נקנה בכתיבה ומסירה לפי שאין כאן מתחייב שהמלך אינו מתחייב להם באותו סך בשטר זה לפי וכן לא נתן להם שום גוף לפירות אלא שמתחסד עמהם ואומר שיטלו מיציאותיו כן וכן בכל שנה וכאומר לאחד אתחסד עמך ואתן לך כך בכל שנה. ושטר כזה איני רואה שיוכל למוכרו אפי' בכתיבה ומסירה שאין כאן מתחייב. ומ"מ אם כבר גבה חנוך וטען שמחל לו שאול על מה שגבה נאמן כאומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום. ואם שאול מודה שמחל לו כמ"ש מתוך טענותיו אפי' כל מה שגבה חנוך לאחר אותה מחילה הוא של חנוך ואעפ"י שלא קנה חנוך השטר באותה מחילה. משום דמחילת שאול היינו מחילה בטעות מתוך אותו טעות הניחו לאכול וקי"ל דמחילה בטעות בכל כי האי הויא מחילה. וכדאמרינן בפ' איזהו נשך (ד' ס"ו:) דגרסינן התם המוכר פירות דקל לחבירו רב הונא אמר קנה רב נחמן אמר לא קנה ומודה רב נחמן דאי שמיט ואכיל קנה ומפרשי' טעמא התם משום דמחילה בטעות הויא מחילה שהמוכר היה סבור שקנה ומתך טעות זה הניחו לאכול ומ"מ ברשותו אכל אעפ"י שטעה בזה ולפיכך הויא מחילה.

(אמר המגיה בחלק ב סימן לג)

(אמר המגיה בחלק ג סימן קטו)

(אמר המגיה בחלק ג סימן קכג)

(אמר המגיה בחלק ג סימן קכד)

(אמר המגיה בחלק ג סימן קכה)

(אמר המגיה בחלק ג סימן קכז)

(אמר המגיה בחלק ג סימן קכט)

(אמר המגיה במיוחסות סימן פג)

(אמר המגיה במיוחסות סימן פז)

(אמר המגיה בחלק ד סימן קמד)

(אמר המגיה בחלק ב סימן כב)

(אמר המגיה במיוחסות סימן סב)

(אמר המגיה הנה באה בחלק א סימן תתקה במיעוט דרך אר"ש אך בדמותה כצלמה היא מוצאת במיוחסות סימן ו)

(אמר המגיה במיוחסות סימן ז)

שאלת הא דאמרינן שנים שנתעצמו בדין זה אומר נדון כאן וזה אומר נלך לבית הועד שכופין אותו לעלות בארץ אחר ב"ד יפה מי אמרינן דוקא בא"י כההיא דאמרינן הלך אחר ר' חנינא ללוד אחר ר' לבית שערים אבל בח"ל לא אף על פי שאין בעירם ב"ד יפה אחר שהוא חוץ לעירם.

תשובה ל"ש בין בארץ בין בח"ל לעולם הולכין אחר ב"ד יפה ובהדיא שנו שם באותה שאמרת אחר ר' מתיא בן חרש ברומי ואחר ר' חנינא בן אחי ר' יהושע לגולה.

(אמר המגיה בחלק ג סימן שעד)

שאלת בתלמוד בפ"ק דסנהדרין (ד' ג' ע"א) מוכח דלרבא תרתי קתני ומדאורייתא בעינן מומחים אף בהודאות והלואות אלא משום נעילת דלת אוקמיה אהדיוטות. ומינה דב' שדנו אין דיניהם דין ולרב אחא חד מהם שרי מדאורייתא אלא מדרבנן אוקמיה אתלת משום יושבי קרנות. ומינה דשנים שדנו דיניהם דין. וחזינן גברא דפליג ואמר דקי"ל דיניהם דין מדאמרינן בפ' ת"ה (ד' נ') ולסתלקו בתרי מנייהו ולדיינו. ונ"ל לפרש בזה לסתלקו בתרי מינייהו להעיד וידונו אחרים נכרים ע"פ עדותם. דאי בדיינים היאך אמרוה בלשון לכתחילה דאף שמואל ב"ד חצוף קרי להו זהו תורף הדברים.

תשובה ואני אומר דודאי קי"ל דאין דיניהם דין וראיות רבות יש. חדא דאמרינן בפ' האשה שנתארמלה (ד' כ"ב) שלשה שישבו לקיים את השטר ומת א' מהן צריכין למכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי. אמר רב נחמן בר יצחק ואי כתיב בי דינא לא צריך ודילמא ב"ד חצוף הוא וכשמואל דכתוב ביה בי דינא דרבנא אשי ודילמא בי דינא דרבנא אשי כשמואל ס"ל דכתיב ביה אמר לן רבנא אשי שמעינן דלית הלכתא כשמואל. וכ"כ שם בהלכות הרב אלפסי ז"ל מהני שמעתתא שמעינן דלית הילכתא כשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין ועוד דרבא דהוא בתראה אית ליה הכי. ועוד דגרסינן בפ' החולץ (ד' מ"ו:) א"ר יוחנן גר צריך ג' משפט כתיב ביה. ובירושלמי פ"ק דסנהדרין אפליגו ר' יוחנן ור"ל עליה דשמואל דגרסי' התם שמואל אמר שנים שדנו דיניה' דין אלא שנק' ב"ד חצוף ר' יוחנן ור"ל תרווייהו אמרי שנים שדנו אין דיניהם דין ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכ"ש כי פליגי עליה ר' יוחנן ור"ל, ומה שדחית אותה דלסלקו בתרי מינייהו ראוי אמרת דכל כי האי שמעתתא על מעידין זה לזה אמינא אלא דקשיא לן קצת מדאתי' למפשט מהאומר תנו מנה לעניי עירי ואמרי' ותסברא עניין שקלי ודיינין מפסלי דאלמא כולא בדיינין קא אמרי דלסתלקו אעפ"י שיש לך לדחות דהכא הוא דנקיט לה לרוחא דמילתא אבל בכולהו אינך לאו בדיינים אלא בעדים. ומיהו לא צריכין לכולי האי וראיה מעיקרא ליתא ומאן דאתי' מינה ראיה לא חש לקמחיה דהנהו למאן איצטריכו לשמואל דאמר השותפים מחזיקין זה על זה ומעידין זה לזה ועלה היא דאקשינן אמאי והא נוגעים בעדותן הוו ואוקי' בכותב לו דין ודברים אין לי על שדה זו ועלה אקשי' וכי מסלק נפשיה מאי הוי והתניא וכולא שמעתתא. ואלא מיהו ראיה דעדיפא מינה הו"ל לאתויי מדאפליגו רב נחמן ורב ששת בפ' השולח (ד' ל"ב:) המבטל את הגט בפני כמה מבטלו ר"נ אמר בפני שנים ורב ששת אמר בפני ג' רב ששת אמר בפני ג' ב"ד קתני ורב נחמן אמר בפני שנים שנים נמי ב"ד קרו להו והתם (ד' ל"ג ע"א) איפליגו בה ר' יוחנן ור"ל ר' יוחנן אמר מאי מפני התקנה מפני תקנת ממזרים סבר לה כר"ן דאמר בפני שנים ור"ל אמר מפני תקנת עגונות סבר לה כרב ששת דאמר בפני ג' אלמא לר' יוחנן דיניהם דין כר"ן ושמואל. וליתא דהאי לא שייכא בההיא דשמואל ורב נחמן דאמרה לההיא לא אזיל לטעמיה דא"כ קשיא דר' יוחנן דאית ליה בפ' החולץ (ד' מ"ו:) גבי גר דבעי ג' משום דמשפט כתיב ביה וכן בירושלמי דפליג בהדיא אדשמואל וכמ"ש. ועוד דאלת"ה קשיא דרבא אדרבא דרבא אית ליה התם בפ"ק דסנהדרין אין דיניהם דין ואיהו גופיה פסיק (יבמות ל"ו) כר' יוחנן לגבי ר"ל בר מתלת וההיא דבפני כמה מבטלי' לא הויא מהנך תלת אלמא בההיא כר' יוחנן פסיק ואי בדשמואל תליא קשיא דרבא אדרבא. אלא התם ה"ק רב נחמן וכן ר' יוחנן מדאשכחן דאיקרו ב"ד לגביה הם הכי נמי הוי ב"ד לגבי בטול וטעמא דהנהו משום דלא דמו לדין דאין צריכים משא ומתן אלא דבור בעלמא זה מבטל וזה מוסר לב"ד דבריו.

עוד כתבת שהתימה מן הר"מ ז"ל שפסק כרב אחא דמדאורייתא חד נמי כשר ועם זה פסק ששנים שדנו אין דיניהם דין

תשובה אני אומר כי הרב ז"ל פסק כרב אחא מדקתני בברייתא (סנהדרין דף ד' ע"ב) דיני ממונות בג' ואם היה מומחה לרבים דן ואפילו יחידי. וסבור הרב ז"ל לומר דברייתא הכי קתני דיני ממונות בג' משום יושבי קרנות כרב אחא ומדאורייתא אפי' יחיד שאינו מומחה לרבים והוא דלא הוי מיושבי קרנות דההוא הוה פסול לכ"ע. אבל אם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי לכתחילה ואפי' מדרבנן דאוקמא אדיניה. ולית ליה לההוא דינא עירוב פרשיות וכמ"ש פרש"י ז"ל. ומ"מ מדרבנן כל שאינו מומחה לרבים בעי' ג' ואלמיה לתקנתא דאי ליכא ג' אפי' בדיעבד אין דיניהם דין. וא"ת א"כ אמאי לא מקשו מהאי ברייתא לר' אבהו (שם ד' ו' ע"א)? איכא למימר דאמר לך ר' אבהו אנא דאמרי כרשב"ג דאמר הדין בג'. ושמא הזקיקו להרב ז"ל לומר כך מדגרסינן בפ' ראוהו ב"ד (ד' כ"ה ע"ב) והן שלשה ואמאי לימא הכא נמי לא תהא שמיעה גדולה מראיה ואסיקנא הך סיפא איצטריכא ליה שאין היחיד נאמן ע"י עצמו סד"א הואיל ותנא דיני ממונות בג' ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי הכא נמי נקדשיה ביחיד קמ"ל. ואימא הכי נמי אין לך ב"ד מומחה לרבים מישראל יותר ממשה רבינו ע"ה וא"ל רחמנא עד דהוי אהרן בהדך. אלמא ברייתא דאם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי דבר תורה קאמר. ולפיכך פסק הרב ז"ל כך ומכל הנך ראיות שכתבתי למעלה ראה הרב ז"ל דלית הילכתא כשמואל ולפיכך פסק דאפי' מדרבנן פסלי חד דלאו מומחה ואפי' שנים. וניחא לי נמי קצת לדבריו הא דאכשרו תרי בפרוזבול וכן בביטול הגט וקרו להו ב"ד ואם איתא כיון דאית לן עירוב פרשיות אפי' בהך היאך קרו להו ב"ד בשום ענין. ואף על גב דאמרינן בריש פירקין דרבא לית ליה דשמואל ורב אחא אית ליה דשמואל אפשר לומר דאפילו לרב אחא לית ליה דשמואל דאמר דאם דנו דיניהם דין אלא מעיקר דינא קאמר כך נ"ל לדעת הרב ז"ל. אלא שקשה ליה הא דאותביניה לר' אבהו שנים שדנו ד"ה אין דיניהם דין דן את הדין זכה את החייב וחייב את הזכאי מה שעשה עשוי דאלמא לרב אחא ל"ק דלדידיה מה שעשה עשוי. אלא שעדיין יש לי לומר דאנן לא שמעי' ליה לרב אחא דאית ליה דשמואל ומן התקנה הילכך לא אפשר לן לאקשויי ליה מינה אלא לכשת"ל דלית ליה וקשה ליה מינה ומתרצא לה לר' אבהו.

עוד כתבת (סנהדרין ה':) יפה כח הדין מכח הפשרה ששנים שדנו בעלי דינים יכולים לחזור בהם והואיל והעמידה בקנין כן כל שקבלום עליהם בקנין אין יכולים לחזור בהם. אני אומר ה"ק יפה כח פשרה בדינה מכח הדין בדינו דאילו פשרה בדינה בשנים ואינם יכולים לחזור בהם ואילו בדין בדינו אינו פחות מג' אבל בתוס' תירצו דהכא כגון דאתו לבי תרי ואמרו להו דונו אותנו וכמו שרגילין לעשות דין או פשרה כמו שרגילין לעשות פשרה דכה"ג יפה כח הפשרה מכח הדין שהפשרה בשנים והדין בשלשה וקרובים להיות דברי כדבריהם ולענין קנין שאמרת אם קודם הודעה או לאחר הודעה ונתבלבלו בזה קצתם. אני לא ראיתי בדברים אלו ממש שאעפ"י שמשים ביד הפשרנים כמ"ש אין כאן טעות דגמר ומחייב עצמו והרי היא כאותה ששנינו בפ' השוכר את הפועל (דף ע"ב) כדשיימי ארבעה עד דשיימי ארבעה וכל הני ודאי חייבים להעמיד דבריהם. דאי לא תימא הכי ויכולין לחזור בהם למה לן הני אי בעו עבדי כדאמרי' או כדשיימי הכל כפי מה שירצו אלא כל שקנו מידו לעשות וליתן כמו שיאמרו פ' ופ' קנו מידם אין זה קנין בטעות דגמרו ומקנו. ואדרבא הגע עצמך למה לן קנין והא קי"ל דמחילה אינה צריכה קנין וכדאמרינן זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי דאי לא לימא באפי תרי זיל אלא שאין הקנין צריך מהתובע אלא מן הנתבע. ואלו דברים ברורים בעיני ומעשים בכל יום שאדם מחייב עצמו בקנין ליתן כמה שיאמר פ' במקח וממכר ונדוניית הבנות ומחייב עצמו בין בדבר שיש לו קצבה ובין בדבר שאין לו קצבה כשטר פסיקתא שאין לאחר קנין כלום בכלל דברים אלו ושלא כדעת הרמב"ם.

עוד כתבת ראיתי בירושלמי אפי' פחות מבן עשרים ושלא הביא ב' שערות כשר לדיני ממונות ואינו כשר לדיני נפשות. וירא' לי דכל שלא הביא ב' שערות נקרא קטן אף בסימני סריס עד עשרים בא ללמד שאעפ"כ הואיל והוא גדול מצד השנים כשר לדון בדיני ממונות הודיעני א"כ הפירוש ואם ראוי לסמוך עליו. ואני אומר כי לפירוש הזה אפי' פחות מעשרים שלא הביא ב' שערות א' הוא כלומר פחות מבן עשרים ושלא הביא ב' שערות וא"כ לא היל"ל ושלא הביא ב' שערות אלא היל"ל פחות מבן עשרים שלא הביא ב' שערות. אבל פירושו אצלי פחות מבן עשרים אעפ"י שהביא ב' שערות וכן יתר על עשרים שלא הביא שתי שערות ולא סימני סריס שהוא נדון כגדול עד רוב שנותיו. והטעם לפחות מעשרים שאינו דן דיני נפשות אפי' שהביא ב' שערות לפי שאין אדם עומד על שלמות דעתו עד שיהא בן עשרים ולפיכך אינו נידון בדיני שמים עד שיהא בן עשרים. ולפיכך א"ר אבהו בירושלמי בשם ר' יוחנן שאין מושיבין אותו בדיני נפשות עד שיהא בן עשרים שנה לפי שעדיין אינו בשלמות דעתו ולא אפי' גדול בשנים אפי' כבן ל"ה שנים עד שיביא ב' שערות. אבל קטן ממש קודם כ' שנה שלא הביא ב' שערות אינו דן אפי' דיני ממונות. ולענין הלכה איני רואה לסמוך בזה על הירושלמי שהרי מנו שם מה שיש בין דיני ממונות לדיני נפשות ואמרו דבמשנתינו מנו ור' חייא מנה אחת עשרה הנך תשע ועוד הסריס ומי שאין לו בנים ור' יוסי בר חנינא אמר שלש עשרה ור' אבהו משמיה דר' יוחנן דאפי' פחות מבן עשרים ושלא הביא ב' שערות ואלו בגמ' הוסיפו ג"כ על אותן שבמשנתנו זקן וסריס ומי שאין לו בנים. ור' אבהו דאמרה לההיא בירושלמי לא אמרה בגמרי' אלא אמר עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ולא אמרה לההיא דר' יוחנן בפחות מבן כ' ושלא הביא ב' שערות אלמא ההיא דירושלמי לא דייק שפיר. ועוד דכל שלא הביא ב' שערות ולא נולדו בו סימני סריס עד שיעברו רוב שנותיו קטן הוא דבר תורה לכל דינין וקטן אינו דן אפי' דיני ממונות. ולפיכך איני יודע עיקר לירושלמי זה ואילו היה כן לא לשתמיט חד תנא או אמורא בגמרי' ולא בפ' יוצא דופן דלישמעינן הכי. זה נ"ל בפירושו ובעיקר דינו של ירושלמי זה ואתה תעמיד הדבר על בוריו.

תשובות רשב"א/חלק ו/קפ

תשובות רשב"א/חלק ו/קפא

תשובות רשב"א/חלק ו/קפב

תשובות רשב"א/חלק ו/קפג

תשובות רשב"א/חלק ו/קפד

תשובות רשב"א/חלק ו/קפה

תשובות רשב"א/חלק ו/קפו

תשובות רשב"א/חלק ו/קפז

תשובות רשב"א/חלק ו/קפח

תשובות רשב"א/חלק ו/קפט

תשובות רשב"א/חלק ו/קצ

תשובות רשב"א/חלק ו/קצא

תשובות רשב"א/חלק ו/קצב

תשובות רשב"א/חלק ו/קצג

תשובות רשב"א/חלק ו/קצד

תשובות רשב"א/חלק ו/קצה

תשובות רשב"א/חלק ו/קצו

תשובות רשב"א/חלק ו/קצז

תשובות רשב"א/חלק ו/קצח

תשובות רשב"א/חלק ו/קצט

תשובות רשב"א/חלק ו/ר