שולחן ערוך חושן משפט פא ב

במה דברים אמורים? בבריא. אבל שכיב מרע שתבעו חבירו והודה אינו יכול לומר משטה הייתי בך שאין אדם משטה בשעת מיתה:

הגה: וה"ה אחרים שהודו לו או שתקו לצוואתו הוי כהודאה ולא יכולין למימר שעשו שלא להכעיס השכיב מרע (מרדכי פ' ז"ב בשם ראבי"ה):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

וה"ה אחרים שהודו לו פי' ע"י תביעות השכ"מ ולקמן בסי' זה סכ"ז איירי מהודה לשכ"מ מעצמו ע"ש:

או שתקו לצוואתו. עיין ד"מ שהביא דברי המרדכי בזה באשה שצוותה לבנה ליתן מנכסיה ז' זקוקים לקרוביה והבן שתק ואחר מיתתה טען שלא נשבעה על כתובתה ומה ששתק היינו שלא להכעיסה והשיב דשתיקה בשעת מיתה הוה הודאה ואפי' לא היו עדים בצוואתה אלא שהבן מעצמו מודה שכן היה:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(ז) אבל שכיב מרע כו'. כתב ב"י בסי' ל"ב ונ"ל שכל חולה מושכב על מטתו מיקרי שעת מיתה שהרי בש"מ איתמר האי דינא וכל שהוא חולה מושכב על מטתו מיקרי ש"מ וכן אם הוא מסוכן אע"פ שהולך על רגליו עכ"ל ומביאו ד"מ שם:

וכתב עוד ב"י שם ונ"ל עוד שאם הודה בשעת מיתה אפי' קם על רגליו ותבעו חייב לשלם לו דהא אין אדם משטה בשעת מיתה ודבר פשוט הוא שהרי אם היה יכול לטעון היינו טוענים ליורשים עכ"ל ולפע"ד זה אינו ופשיטא דיכול דהא דקמבעיא בש"ס היינו בסתמא ומספקא ליה לש"ס ואהא מסיק דאין אדם משטה בשעת מיתה ומסתמא לא השטה אבל אי אמר משטה הייתי נפקא מידי ספקא ונאמן והא דלא טענינן ליורשיו היינו משום דכיון דמסתמא אין אדם משטה בשעת מיתה א"כ גרע טפי ממילתא דלא שכיחא דלא טענינ' ליתמי והכי מוכח ממה שהוכיחו התוס' והרא"ש ומרדכי פרק זה בורר (וכן הוא בהגהת מיימוני ספ"ז מה' טוען) דטענינן ליורשים שמא אביהן כוון להשטות מדבעי בש"ס ס"פ ג"פ אי אדם משטה בשעת מיתה אלמא דאם אינו שעת מיתה טענינ' לבניו ואי כדברי נ"י מאי מוכיחין דילמא התם בעי לענין ש"מ גופיה כשקם ולא לענין יורשיו או אפי' לענין יורשיו כשקם ואמר משטה הייתי ואחר כך מת ויש ליישב זה בדוחק מ"מ העיקר כמ"ש ודו"ק:

(ח) וה"ה אחרים כו' ע"ש במרדכי שכתב ואפי' לא היו עדים בצוואתו אלא שהבן מעצמו מודה שכן הי' ומביאו ד"מ והסמ"ע ס"ק ח' והא דלא מהימן במגו ונ"ל הטעם דהוי כמגו במקום עדים דאנן סהדי דשתיקתו ודאי הודא' היא וכיון דודאי הודה תו לית ליה מגו וכה"ג אמרינן לעיל סי' ע' ס"ק י"א ע"ש. ומשמע מכאן דכל היכא דהוי הודאה כגון שאמר אתם עידי אפי' אין העדים כאן והוא מודה שהודה לו באתם עידי אלא שטוען שאינו חייב לו כלום חייב לשלם לו ולא מהימן במגו דכיון דודאי הודה ודאי חייב לו וכנ"ל עוד להוכיח מבעה"ת שער ל"ו ח"ג והטור לעיל סי' ע"ה סי"ז שכתבו אם טען לחבירו הודית לי בעצמך שאתה חייב לי כך וכך ואמרתי לעדים אתם עידי או אתה אמרת אתם עידי ואין העדים כאן זהו טענת ברי ויכול להשביעו היסת שלא אמר לעדים אתם עידי כו' משמע להדיא הא אם מודה שאמר לעדים אתם עידי חייב לשלם אע"פ שאין העדים כאן ולא אמרינן דיהא נאמן שאינו חייב לו במגו דאי בעי אמר לא הודיתי אלא ודאי כדאמרן:

(ט) או שתקו לצוואתו הוי הודאה. נראה דוקא היכא שיש לומר שהש"מ אומר אמת וכהך עובדא דראבי"ה שבמרדכי פ' ז"ב שצותה האלמנה ליתן ז' זקוקים לקרוביה דאמרי' מסתמא יש לה ז' זקוקים שאין לבן חלק בהם וכיון ששתק הבן הוי כאלו הודה שיש לה ז' זקוקים אבל בעלמא לא הפסיד בשתיקה ששתק להש"מ דהא קי"ל דאפי' באשה במחלק נכסיו כשהוא ש"מ ושתקה לא הפסידה כתובתה בשתיקה רק בחלק לבניו וגם דוקא באשה ומקולי כתובה אבל שאר ב"ח לא וכדאיתא בכל הפוסקים והביאם ב"י בא"ע ס"ס ק"ו וכ"כ הבעה"ת שער נ"ט והטור והרב לקמן ר"ס צ"ח אלא ודאי התם שהנכסים הם בודאי לב"ח לא אמרינן שהשתיקה תיהוי כמחיל' משא"כ כאן שיוכל להיות שדברי ש"מ הם אמת אמרינן שפיר שהשתיקה לש"מ הוי הודאה ובזה ניחא נמי דלא תיקשי ממ"ש רשב"ם בפ' יש נוחלין דף קכ"ו ע"ב וז"ל אבל הכא אי מחיל מה הנאה יש לו לבן שימחול ואף ע"פ ששתק הבן אין זו מחילה דאינו רוצה להכעיס את אביו ולא גרסינן מי ידע דמחיל עכ"ל דהתם נמי כיון שהוא יורש בודאי לא הוי השתיק' כמחילה כנ"ל:

באר היטב

עריכה

(ז) אדם: כת' הב"י ז"ל ונ"ל שאם הודה בשעת מית' אפי' קם על רגליו ותבעו חייב לשלם דהא אין אדם משטה בשעת מית' ודבר פשוט הוא שהרי אם הי' יכול לטעון היינו טוענים ליורשים ע"כ והש"ך כתב דזה אינו דהא דקמבעיא בש"ס היינו בסתמא ומספקא לן ואהא מסיק דבסתמא לא השטה אבל אי אמר משטה הייתי נפקא מידי ספיקא ונאמן והא דלא טענינן ליורשים היינו כיון דמסתמא אין אדם משט' בשעת מית' גרע טפי ממלתא דלא שכיחא עכ"ל.

(ח) שתקו: בד"מ הביא דברי המרדכי בזה באשה שצות' לבנה ליתן מנכסי' ז' זקוקים לקרוביה והבן שתק ואחר מיתתה טען שלא נשבע' על כתובת' ומה ששתק הי' שלא להכעיס' והשיב דשתיק' בשעת מית' הוי הודא' ואפי' לא הי' עדים בצוואת' אלא שהבן מעצמו הוד' שכן הי' (והט"ז השיג ע"ז וכתב דאין להוציא ממון ע"פ פסק זה ע"ש) וכתב הש"ך והא דלא מהימן במגו נ"ל דהוי כמגו במקום עדים דאנן סהדי דשתיקתו ודאי כהודא' היא ומשמע מכאן דהיכא דהוי הודא' כגון שאמר אתם עדי אפי' אם אין העדים כאן והוא מוד' שהוד' לו באתם עדי אלא שטוען שאינו ח"ל כלום חייב לשלם ולא מהימן במגו דכיון דודאי הוד' ודאי חייב לו וכן נ"ל להוכיח ממ"ש הט"ו בסי' ע"ה סי"ז אם טען לחבירו הודית לי בעצמך כו' דמשמע להדיא כמ"ש ע"ש עכ"ל וע"ל ריש סימן צ"ח ובאבן העזר סוף סימן ק"ו.

קצות החושן

עריכה

(ה) שאין אדם משט' וכת' ב"י דאפי' קם מחליו ותובעו חייב לשלם. ובש"ך השיג ודעתו דוקא ליורשין לא טענינן אבל איהו גופי' אם קם מחליו מצי טעין משט' ע"ש ולכאור' נראין דברי הב"י מוכרחין מדברי הראב"י שבמרדכי פ' ז"ב גבי אלמנ' שצוותה בשעת מית' לתת מנכסי' לפ' שבעה זקוקים והבן שתק ואח"כ אמר שאמו לא נשבע' על כתובתה ושתק שלא להכעיס' והשיב כיון שצוותה בפניו ושתק כאלו הוד' שיש לה שבעה זקוקים וכו' ואצ"ל א"ע דאסקינא בפ' ז"ב דאין אדם משט' בשעת מית' ל"ש אם תבעוהו והוד' ל"ש אם תבע הוא לאחר והוד' ע"ש והתם הבן קיים ואפ"ה לא מצי טען משט' ומשום דכשם שאין אדם משט' בשעת מית' כי אין דרך להשטות אדם בו. מיהו לפי מ"ש לקמן בס"ק כ"ה לאו ראי' היא וע"ש:

(ו) שתקו לצוואתו והוא במרדכי בשם ראב"י באשה שצוותה לבנה שבע' זקוקים מנכסי' לפ' והבן שתק ואחר מיתתה טוען שלא נשבעה על כתובתה והשיב כיון שציותה בפניו ושתק כאלו הודה שיש לה שבעה זקוקים בידו שאין לו חלק ואיך שבא לידה בין במציא' בין מעיסתה קמצה הוד' ששלה וא"צ א"ע דאין אדם משט' בשעת מית' וכו'. והקש' בט"ז מסי' ז' דהיכ' דשתק מתחל' ועד סוף לא אמרינן שתיק' כהודא' ע"ש ובש"ך הקש' מאה"ע סי' ק"ו במחלק נכסיו ע"ש ובמשנ' למלך פ"י מזכי' הקש' מדברי הרא"ש כלל מ' סי' ב' על לאה שנתנה במתנ' נכסי מלוג כשחלת' ומתה והי' שם בעלה ולא מיח' והשיב דשתיק' לא הוי מחיל' וע"ש שכתב ונרא' לחלק דשאני התם דהשתיק' הוא בגוף הממון לפיכך אינה מחיל' אבל הכא נכסים בחזקתה אלא דרבנן כמו ענה שבוע' וכיון דשתק אנו אומרים ודאי ידע שלא נפרע ע"ש גם בט"ז באה"ע כתב כעין זה ע"ש סי' ק"ו דשם לא אמרינן שתיק' כהודא' והקש' מכאן דהוי כהודא' וכת' דע"כ לא אמרינן דלא הוי הודא' אלא בדבר ברור שהוא חייב כגון כתוב' דעומד ליפרע עכ"פ בשבוע' ואתה באת להפסיד משעת שתיקתה אבל בנדון דראבי' דנכסים כבר בידה ואין לה עליה רק להכריח' לשבוע' בזה אמרינן שתיק' כהודא' שאינו מבקש ממנה שבוע' כמו שלא ביקש ממנה שבוע' עד עתה ע"ש. ולפי מ"ש הט"ז באה"ע ליכא נמי ליישב מה שהקש' בכאן מסעיף ז'. אמנם נרא' דודאי אם הי' הודא' מן הבן שלא נפרעת הכתוב' לא הי' צריך א"ע אפי' בשניהם בריאים דלא שייך השטא' והשבע' היכי דאיכ' שטר וזה מודה שלא נפרע וכדמוכח מס"פ גט פשוט דף קע"ה שם הא דמקוים הא דלא מקוים והקשו תו' שם אכתי נימ' שמא פרע ויצטרך שבוע' והא דהוד' הוי השטא' או השבע' ותירצו דאין הלו' אומר שלא להשביע ולהשטות כשיש שטר ביד המלו' שלא יהיו העולם סבורים שלא נפרע וא"כ לא הי' צריך הראב"ד לבא עליו משום דאין אדם משט' בשעת מית' כיון דבלא"ה לא שייך משט' דהא איכ' שטר כתוב' בידה ואפי' לית לה כתוב' כמאן דנקיט' כיון דאית לה בתנאי ב"ד אלא דבזה שציותה לבן ליתן שבע' זקוקים והבן שתק אינו כמוד' שלא נפרעת דמלא ידע וכי לא זזה ידו מידה דליהוי ידוע לי' שבעלה לא התפיס צררי וצריך לומר דהודאתו שיש לה אצל הבן מעיסתה שבעה זקוקים וכמ"ש הראב"י וא"כ דבר זה אינו אלא חוב שיש לה על הבן ואינו שייך לכתובת' כלל מש"ה הוי צריך א"ע כיון דלית לה שטר על זה וא"כ תו לית לן לחלק בין כתוב' לשאר שתיקות כמ"ש הט"ז ומ"ל כיון דאין זה ענין כלל הודא' על הכתוב' רק על החוב ופקדון שיש לה אצל הבן ועיין בתשובת מוהרי"ט ח"א סי' ק"ו וסי' קי"ד:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}