ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/מנחות/פרק ד

< רש"י על הש"ס

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




בלאו דלא תסור - כגון טלטול איסור מדרבנן ואבנים מקורזלות מותר להכניס לבית הכסא משום כבוד הבריות אבל לשאת משא דכתיב בהדיא לא דחי כבוד הבריות:

איכא דאמרי מהתם אמר ליה - רבינא איפסיק קרנא דחוטא:

כרמלית - מותר לטלטל בתוכה מן התורה: ל"א ועיקר האי מאן דצרייה לגלימיה קרנות טליתו כפל קשר ודומה כאילו קיצען ואין לה כנפות כדי להפקיעה מתורת ציצית:

לא עשה כלום - לפוטרה מציצית:

מ"ט כמאן דשדי דמי - ובת ד' כנפים שסופה לחזור לתחילתה:

אמר רב דימי האי מאן דחייטיה לגלימיה - כפל כנפותיה כאילו הן מקוצעות ותפר הכפלים שלא ישובו אפ"ה לא עשה ולא כלום להפקיעה מן הציצית דכל כמה דלא פסק ליה ש"מ מיבעי ליה ועדיין הן מן הטלית וללשון ראשון קשיא דתניא בפרק התכלת (לקמן מא.) שאם כפלה ותפרה שחייבת:

פרק רביעי - התכלת


מתני' התכלת אינה מעכבת את הלבן - ואע"ג דמצוה לתת תכלת ב' חוטין בציצית כדמפרש לקמן אפ"ה אין זה מעכב את זה ואי עביד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא:

גמ' מין כנף - היינו לבן דרוב טליתות של פשתים הן ולבנות:

תכלת - צמר צבוע כדאמרינן (יבמות דף ד:) מדשש כיתנא תכלת עמרא:

לא נצרכא - מתניתין דקתני אין מעכבין זה את זה:

אלא להקדים - שאם הקדים המאוחר דהיינו תכלת דלבן כתיב ברישא:

הכנף מין כנף - ואם הקדים התכלת את הלבן אינה מעכבת ואין צריך לפסוק התכלת אלא יתן הלבן אחריו:


אילימא חיסר מצוה - דלבן והוי כאילו לא נתנו לגמרי אמאי יצא הא לרבי עיכובי מעכבא ומתני' כרבי אוקמא לה:

חיסר מצוה - מצות הקדמה:

ועשה מצוה - דהאיכא לבן ותכלת:

תכלת דאין מעכבת לבן מאי היא - דמשמע אם הקדים לבן ומאי עיכוב איכא למימר:

איתמר נמי - מתני' דקתני [תכלת וכו' איירי להקדים] ואיבעיא ליה נמי תכלת דאין מעכב לבן מאי היא:

אריוך - לשון מלך כמו (בראשית מט) גור אריה יהודה להכי קרי לשמואל אריוך דקיימא לן (בכורזת מט:) הלכה כשמואל בדיני כי היכי דדינא דמלכותא דינא: להכי נקיט סדין משום דלבן הוא:

מידי צבעא גרים - אפי' כולה תכלת נמי מצוה להקדים לבן לתכלת הואיל ורוב טליתות לבנות הן לבן קא גריס ולהכי כתיב תכלת אחר הכנף דלעולם יהא המאוחר:

איגרדם - נפסקו החוטין של ציצית:

גרדומין - היינו שיריה שנשתיירו לאחר שנפסקו:

כדי לענוב כל החוטין אהדדי - דהיינו שיעור גדול:

אלימי - עבים:

דאי הוו קטיני - דקים הוו מיענבי דארוכין הן כ"כ אבל מפני עוביין הוו קטנים לענוב:

כל שכן - דכשרין דהואיל ואילו הוו דקים כל כך כשרים דהא ארוכין הן כדי עניבה כל שכן כשהם עבים דמינכרא מצותיהן טפי:

ומאן תנא דפליג עליה דרבי - הנך חכמים דאמרי לעיל אין מעכבין זה את זה:

מטיל לבן - כל הד' חוטין:

ש"מ - מדאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים אמאי הא כיון דנפסק קצת הגדיל משתרי ההוא קשר שבסוף הגדיל וכיון דמשתרי ההוא קשר משתרי הגדיל ואין שם גדיל כלל אלא ש"מ יש קשר בכל חוליא הלכך כי משתרי ההוא קשר מתקיים הגדיל בשאר קשרים:

עילאי - היינו ההוא קשר תחתון דמלמטה למעלה קחשיב ועוד דבגרדומין קא מיירי בשמעתין ובגרדומין מוקפין הוו איהו עליון:


דלמא דאיקטר - כלומר ממאי דצריך להקשר בכל חוליא דלמא הא דאמרי דבי רבי חייא ה"ק אם קשר על כל חוליא וחוליא הוו גרדומין כשרין אבל ברוב ציציות לא קא מכשרי גרדומין דרוב ציציות אין נקשרים על כל חוליא וחוליא:

קשר עליון - היינו נמי ההוא קשר למטה הלכה למשה מסיני כלומר קשר אחד בציצית מיהא דאורייתא ולהכי נקט עליון משום דאי לא עביד אלא חד קשר בסופו עביד ליה שמקיים את הגדיל כולו:

דאורייתא - ואפי' יכול לכרוך יפה ולהתקיים בלא קשר יום או יומים פסולה:

דאי מדרבנן למה לי למישרי סדין בציצית - דכתיב לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך (דברים כב) פשיטא דמותר:

התוכף תכיפה - תופר תחיבה אחת אינו חיבור משום ההיא תחיבה שתוחב החוטין בטלית אינו חיבור:

מעיקרו - היינו ראש המחובר לטלית:

במה דברים אמורים - דבעינן שיעור לציצית כדאמרינן לקמן (דף מא:) כמה תהא משולשלת כו':

בתחלתו - בשעת עשייה אבל בסופו כגון אם נפסק לאחר זמן:

מאי לאו שיריו - דאיפסיק מינייהו קצת מחוטיו ונשאר קצת גרדומין:

דאיגרדם איגרדומי - ולגמרי נפסק צד העיקר וקשיא למאן דאמר נפסק החוט מעיקרו פסולה:

שירי גרדומין - דנשאר קצת ונפסק קצת:

הא קמשמע לן - מדתני שיריים בגרדומין משמע דלהוי בגרדומים שיורא קצת שיהיו נקרא שירים כדי לעונבן כדפרישית לעיל והאי כל שהוא דקתני כדי עניבה:

חוט של כרך - אותו שכורך סביב ועושה ממנו הגדיל עולה ממנין שמונה חוטין דשמונה חוטין בעינן כדמפרש לקמן (דף מב.):

תכלת - זהו שם כל הציצית:

שכרך רובה - שעשה שני שלישי גדיל ושליש ענף כשרה ואע"ג דמצותה שליש גדיל ושני שלישי ענף כדאמרינן לקמן:

אלא חוליא אחת - הקפה ג' פעמים:

ונויי תכלת - עיקר מצות ציצית שליש גדיל ושני שלישי ענף:

לא יפחות משבע - חוליות:

ששה אוירים - שבין שבעה רקיעים ועל שם שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע כדלקמן (דף מג:) מדמי סידורה לסידור הרקיעים כדי לזכרנו לטובה שאף צבעה כמו כן נזקק לציצית:

כשהוא מתחיל לכרוך מתחיל בלבן - שמניח שני חוטין ארוכין לעשות מהן הגדיל ומתחיל לכרוך בלבן ובאמצע כורך של תכלת וחוזר ומסיים בלבן:

מין כנף - תחילה ואח"כ פתיל תכלת והאידנא דעבדינן חמשה קשרים היינו דאמרינן (שם) שקולה מצות ציצית ככל התורה כולה הלכך עבדינן שני קשרים מלמעלה ושלשה מלמטה משום מעלין בקדש ואין מורידין וכיון דאקדמה קרא למין כנף שמע מינה חשוב הוא הלכך אי מסיים בתכלת הוה ליה מוריד סוף הציצית מתחילתה:

דכוליה תכלתא - כל הטלית:

ורמי ליה תכלתא - ציצית:


וגדילא מיגדל - כל הציצית היתה גדיל ולא שייר בה ענף כלל:

ולא יאי תכלתא - משום דאין בה ענף:

גדיל שנים - כלומר אי הוה כתיב גדיל תעשה לך משמע ב' חוטין דאין גדיל פחות משנים השתא דכתיב גדילים משמע ארבעה:

עשה גדיל - מד' חוטין שישים ד' חוטין בחור הטלית ולכשיכפלם ויעשה מהן גדיל יהו שמונה:

ופותליהו מתוכו - אותו חוט שכרך בו יהא מן המנין. ל"א ופותליהו מתוכו תנה פתיל ענף למטה:

חוטי צמר פוטרין בשל פשתן - אותם שני חוטין של לבן אם של צמר הן פוטרין בסדין של פשתן עם התכלת ואע"ג דליכא השתא מין כנף דהוי של צמר כיון דתכלת שנים חוטין הן דתכלת עמרא נינהו ופוטר בשל פשתן דהא תכלת כתב רחמנא בהדיא לבן דצמר נמי פוטר בשל פשתן משום לבן:

חוטי צמר ופשתים - לבן של פשתים ושל צמר תכלת:

פוטרין בכל מקום - בכל מיני בגד ואפי' בשיראים דמהו דתימא שיראין פטורין והוו כלאים שלא במקום מצוה קמ"ל דחייבין:

השיראין - מעיל של משי:

והכלך - מעיל שעושין מאותן דגים [הוא בית התולעת] שמצויים במינוי שקורין פלוצי"ל:

סריקין - מעיל עשוי מנעורת של משי:

צמר ופשתים פוטרין בהן - קא ס"ד שני חוטין צמר ושני חוטין לבן של פשתים:

הן - עצמן כלך וסריקין במינן פוטרין דאם עשה ציצית בטלית שהוא מינו יצא:

אלא אי אמרת מדאורייתא - מחייבין שיראין בציצית היכי פטרה בהו ציצית דכלך הא מדאורייתא ציצית דצמר ופשתים הוא דפוטרין כדאמרינן לעיל צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך:

ורב נחמן - דאמר לעיל שיראין מדרבנן הוא דחייבין דאי מדאורייתא לא פטר בהו מינו:

כדתנא דבי ר' ישמעאל - דאומר אין מחייבין בציצית אלא בגד צמר או בגד פשתים:

בגדים בתורה סתם - על כנפי בגדיהם:

ופרט לך - בכלאים (דברים כב) וגבי נגעים (ויקרא יג) בבגד צמר או בבגד פשתים:

מפיק מאידך תנא כו' - דהא אידך מרבה כל הבגדים:

צמר ארנבים ונוצה - צמר של עזים קרי נוצה לפי שאין רך כשאר צמר:

מנין - שמטמאין בנגעים:

תלמוד לומר או בגד - בגד צמר או בגד פשתים (שם):


סדין - פשתן:

ב"ש פוטרין - מן הציצית דלא דרשינן סמוכין למישרי כלאים בציצית האי דנקט לשון פטור וחיוב ולא נקט לשון אוסרין ומתירין משום דציצית חובה הוא לבגד ואפילו אינו לובשה ואיסור והיתר נמי בהא תליא וכיון דלב"ש פטור הוי להו כלאים שלא במקום מצוה ועובר עליהם משום כלאים ולב"ה דמחייבי ליה בציצית דדרשינן (יבמות ד.) סמוכין ואין כאן משום כלאים ומותר ללובשן ובטלית של צמר נמי לב"ש אסור לעשות בה לבן של פשתן ותכלת של צמר אלא הלבן והתכלת של צמר ולב"ה מותר והאי דנקט פלוגתייהו בסדין משום דפסיקא ליה מילתיה דאין בו ציצית בלא כלאים שעיקר מצות ציצית תכלת כתיבא ביה ותכלת עמרא הוא:

אינו אלא מן המתמיהין - מתמה את כל הרואין שאומר כלאים הוא לבוש אדבית הלל פליג רבי אליעזר:

אמר רבי אם כן - דהלכה כב"ה למה אסרוה בירושלים:

לפי שאין בקיאין - לדרוש סמוכין דכלאים בציצית מותר ואתו למישרי כלאים בכל מקום ואי קשיא כיון דמדאורייתא חייב היכי מצו רבנן לעקור דבר מן התורה ולמיפטריה מציצית משום גזירה (היא) הא אותיבנא ביבמות בפרק האשה רבה (דף צ:) ומשנינן דכל דבר שאמרו לך בית דין שב ולא תעשה מצות עשה זו שבתורה וראו טעם לדבריהם אין זה עוקר דבר מן התורה דממילא מיעקר ולא איהו עקר לה בידים: ל"א רבי אליעזר אדב"ש פליג דאמרי סדין פטור אלמא דאי רמי ציצית הוה כלאים והלא המטיל כו' תימה הוא דאיכא אבל איסורא ליכא אמר רבי א"כ דליכא איסורא מפני מה אסרוה ב"ש לפי שאין בני אדם בקיאין דכלאים בציצית מותר ואתי למישרי כלאים שלא במקום מצוה:

ונפרסמה למילתיה - דכלאים בציצית מותר:

כל שכן דמתמהי עלוון - דאמרי אנשים הגונים כאלו לובשים כלאים:

גזירה משום קלא אילן - צבע היא שדומה לתכלת ואי שרית של תכלת בסדין אתי למירמי צמר צבוע בקלא אילן והוי כלאים שלא במקום מצוה וקפריך מאי איכפת לן אי רמי קלא אילן לא יהא האי קלא אילן אלא לבן בעלמא כלומר צמר לבן האמרן לעיל אין לו תכלת מטיל לבן ומשני כיון דאפשר במינו כיון דלשם לבן (אי) איפשר לתת חוטי פשתן לא רמינן לבן דצמר בסדין:

כדריש לקיש - כלומר הרי לבן גמור לא מצי להטילן לשום ציצית משום דהוי כלאים בציצית הואיל ואפשר להטילן במינו אבל תכלת דצמר דאי אפשר במינו דכל תכלת צמר הוא רמינן אי לאו משום גזירה דקלא אילן:

לקיים את שניהן - כגון לבן דפשתן בסדין מקיים עשה דציצית וידחה לאו דכלאים:

וליבדקיה - לכל היורות שצובעין בהן ציצית או אותן מוכרי תכלת דלא ליהוו קלא אילן:

גזירה משום טעימה - אי מצרכינן לכל הקונים לבדוק היורות אתי לשפוך הנסיון בכל היורות ואמרי' לקמן (דף מב:) בשמעתין אם שם הנסיון ביורה פסלה לכל היורה:

טעימה - נסיון:

וליכתביה אדיסקי - יכתבו איגרת וישלחו לגולה הלכות טעימה כדמפרש לקמיה ליטול מלא קליפת ביצה ביורה ויצבע הנסיון בתוך הקליפה:

ואדיסקי ליקום וליסמוך - כלומר דלא חשיבא להו לאינשי הנך אגרות ועברי עלייהו: ל"א וליבדקיה ניתקן רבנן שלא יקח אדם תכלת אלא אם כן בדקה דהא אפשר דליבדקיה כדלקמן (שם) שמביא גילא ושבלילתא:

ה"ג אלא משום טעימה - פעמים שימכרו לתכלת של נסיון שנצבע לנסות בו את היורה ואמרי' לקמן (שם) טעמה פסולה ואהא מילתא ליכא. למיקם בבדיקה והוה ליה כלאים שלא במקום מצוה:

וניכתביה (הא) אדיסקא - לשלוח באותן המקומות שצובעין בהן תכלת הוו יודעין שהטעימה פסולה ומאחר שיהו הצובעין יודעין בדבר נסמוך עליהן והכא ליכא למימר לידרשיה בפרקא לפי שצובעין תכלת הרבה בכרכין ובכפרים שאין שומעין דרשה שלנו וגם במקומות רחוקים:


חמץ בפסח כו' - כשהיו מעברים שנה היו שולחין אגרות לגולה לעשות ב' אדרים כדאמרינן בפ' קמא דסנהדרין (דף יא.) מודעין אנחנא לכון כו':

הא מילמא אמרי - אנא הכא ואמרי במערבא משום רבי זירא כוותי דמשום הכי אסרו ציצית בסדין:

גזירה משום שמא יקרע סדין - קודם לכן בתוך ג' אצבעות לשפת הכנף דהיינו מקום הציצית:

ויתפרנו - בחוטי פשתן ויניח סוף החוטין התלויין שם ואחר כך יתן בה שני חוטי תכלת ויצרף אותן שנים של לבן עמהם:

והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי - ונמצאת ציצית פסולה והוו כלאים שלא במקום מצוה:

תעשה ולא מן העשוי - דפסול היינו שעושה מתחילה שלא לשם ציצית ולא נעשה כמצותו ואחר כך תקנו קרינן ביה ולא מן העשוי ונמצא ציצית פסולה:

שרא ר' זירא לסדיניה - התיר ציציותיו מסדינו שהי' של פשתן ונטלן משום שמא יקרע והיינו דאמר רבא איתמר במערבא משמיה דרבי זירא כוותי:

ה"ג ר' זירא אמר גזירה משום כסות לילה - שמא יתכסה בו בלילה דפטור מציצית שנאמר וראיתם אותו וזכרתם פרט לכסות לילה ונמצא נהנה מכלאים שלא בשעת מצוה:

וכנפיה של עור - שנחתכו קרניה ותלה בהן עור:

אזיל בתר כנף - ועביד איפכא:

הטיל - ג' ציצית לבעלת ג' כנפים ואחר כך תלה בהן קרן ד' ועשה בו ציצית פסולה דג' ראשונות עשויין מתחילה שלא כמצותה וכי הדר מתקנה איכא תעשה ולא מן העשוי:

חסידים - זריזין במצות:

כיון שארגו - בטלית ג' אצבעות דמיקרי בגד כדאמרינן לגבי טומאה:

היו מטילין בה תכלת - בשני קרניה ולכי גמרי לה היו מטילין לשנים אחרים ולא אמרינן תעשה ולא מן העשוי ואע"ג דלא הוה מחייבין בציצית עד שתהא כדי שיתכסה בה קטן ראשו ורובו כדלקמן שכל ציצית שלא נעשית מתחילתה לשם ציצית אע"פ כשנעשית שלא לצורך איכא מן העשוי דהא הכא שלא לצורך נעשית דלא היו לה אלא ב' קרנות דאלו קרנותיה האחרים אינן ראויין לציצית שהרי סופו להוסיף עליה הרבה והויא לה ציצית למעלה מג' ואנן תוך שלשה בעינן:

כיון שפצעו בה ג' - כיון שהגיעו לג' אצבעות האחרונים מטילין לה תכלת מיד ולא משהו לה מידי דהשתא ליכא למימר תעשה ולא מן העשוי דהא מכיון שהגיעו לתוך ג' האחרונים הוו להו אותן שתי קרנות נמי ראויין לציצית שכשתגמר נמצאת ציצית בתוך ג':

הטיל למוטלת - שהיה בה ד' ציצית והטיל לה ד' אחרים כשרה בהני בתראי ואע"ג דהדר פסקינהו לקמאי והא הכא דשלא לצורך עבדינהו בשעת עשייה ומכשרא בהו:

אמר רבא - לעולם שלא לצורך מן העשוי קרינן ביה והכא להכי מכשרא בבתראי דקאי בבל תוסיף כי עבדינהו ולא הוו מעשה דכיון דעובר על דברי תורה לא מיקרי מעשה הלכך כי פסיק לקמאי היא הויא עשייתן דבתראי (עשיה) אבל שלא לצורך דבעלת ג' שאינו עובר עליהן הוי מעשה לאקרויי ציצית העשויה בפסול ואיכא כשגומרה תעשה ולא מן העשוי:

מעשה איכא - והדר קושיא לדוכתה:

תכלת אין משום כלאים - קס"ד דהכי קאמר ציצית אין בהם משום כלאים ואפילו כו':


והגדול יוצא בה עראי - שאינו בוש לצאת בה לשוק:

אילימא וכן לענין איסורא דכלאים - דאי אין קטן מתכסה בה אין בה משום כלאים אם נארג בה כלאים:

והתנן אין עראי בכלאים - כלומר אין דין עראי בכלאים שאע"פ שאין הגדול יוצא בה עראי יש בה משום כלאים אם נארג בה כלאים:

ואמר רב נחמן - מאי וכן לענין כלאים וכן לענין סדין בציצית אלמא ציצית בטלית שאין בה שיעור יש בה משום כלאים:

אלא מאי פטורה - דקאמר לעיל ואפילו בטלית פטורה כגון הטיל למוטלת דכי שריא רחמנא כלאים בציצית לגמרי אישתרו:

חדא זימנא - לעיל הטיל למוטלת כשרה וכיון דמתכשרא בהנך בתראי וכל שכן בקמאי אי הוה פסיק לבתראי פשיטא דאין בה משום כלאים דהא כולה ציצית מיקרו:

חדא מכלל חברתה איתמר - מכלל דהטיל למוטלת כשרה איתמר הך דכלאים:

טלית כפולה - שהיתה ארוכה כשתים וכפלה:

ורבי שמעון פוטר - שאם תפשט נמצאת ציציות באמצעיתה:

שאם תפרה חייבת - דלא תפשט:

דנקטה בסיכי - ברוק"ש ל"א תפירה רחבה בשטי"ר וקשיא לי הא דאמר בסוף הקומץ (לעיל לז: ע"ש) האי מאן דחייטיה לגלימא כו::

איפשיט - הטלית היו ציצית באמצעיתה שהיתה רחבה כפלים בקומתו והיתה כפולה והכפל מוטל על ראשו ושני הראשין של טלית למטה מאחוריו ושתי ציציות היו בקרן האחד ושנים בשני ראשי הכפל מקום שארכו כלה וכשנפשטה היה חבוי כולו בה ונמצאו שתי ציציות של כפל באמצע הטלית כנגד ראשו של רבא:

לאו היינו כנף - דהא באמצעיתה עומדין:

מי סברת חובת גברא הוא - לקיים מצות ציצית באחת מהן דתיפטר בהך אחריתי:

חובת טלית הוא - ואפילו עשר יש לך טעונות ציצית:

מסייע ליה - דחובת טלית הוא:

הראשונים כו' - ואי חובת גברא הוא למה לה ציצית עד שיתכסה בה:

ופליגא דמלאכא - דרבה בר רב הונא דהמלאך אומר דחובת גברא היא:

דמיכסי סדינא - דלא הוה ליה ציצית כדאמרינן לעיל משום כסות לילה:

סרבלא - כגון אותן שלנו שהן עגולין ואין לה אלא שני כנפים [למטה] דפטורה מציצית:

[סרבלא - מנט"ל בלע"ז]:

הא לא מיחייבא - הן טלית דסדין ודסרבלא ומאי איכפת ליה:

נהי דחייביה רחמנא - כי מיכסי טלית בת חיובא הראוי לציצית חייביה רחמנא לגברא לאהדורי בתר טלית דחיובא ולאכסויי בה מי [חייביה]:

אלא הכי קאמר ליה טצדקי למיפטר עצמך מציצית - תבקש תחבולות לפטור עצמך מציצית. טצדקי תחבולות וחבירו בבבא קמא בפרק הכונס (דף נו.) כל טצדקי דאית לה למיעבד עבדה:

כלי קופסא - טליתות הראויין לציצית אף על פי שמקופלת ומונחת בקופסא חייבת בציצית דהואיל ועומדת היא להתכסות בה אשר תכסה בה קרינא ביה:

לכבודו - לתכריכין:

בההיא שעתא - כשלובשין אותו למת:

ודאי רמינן ליה - מטילין ביה ציצית דאי לא רמינא דמי כליעוג כלומר איפטר ליה ממצות:

חוץ לשלש - למעלה משלש אצבעות משפת הכנף:

יתפור - ולא חיישינן דילמא פייש מידי מן חוט התפירה ויניחם ויוסיף עליו עד ד' חוטים לשם ציצית ואיכא תעשה ולא מן העשוי דהא חוץ לג' לא חזו לתלות ציצית כדאמרינן לקמן:

בתוך שלש - הראוי להניח שם ציצית:

לא יתפור - דהכא חיישינן להכי כדפרישנא:

ממקום אחר - מטלית אחרת ויש בה תכלת ותולה בה משום דעל כנפי בגדיהם בעינן וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשיה:

ושוין שמביא תכלת - מתיר ציצית מטלית אחרת ותולה בה דהכא ליכא ולא מן העשוי דהא צריך לחזור ולכורכה ולתקנה כאן כבתחילה:


ובלבד שלא תהא מופסקת - שיהא כל חוטיה שלימין:

שמע מינה - מתירים מבגד לבגד:

דילמא אי בלאי - הא דקתני שמביא תכלת ממקום אחר ותולה בה ולא חיישינן לבזיון דמבזה לה לטלית ראשונה דנתבלה דאין ראויה לציצית קאמר דמתיר ממנה הציצית:

כל מיני צבעים פוטרין בה - לשום לבן דכיון דמין כנף ליכא לקיומי בה אין לך לחזר אחר לבן אלא שיהו בה שני מינין:

חוץ מקלא אילן - דדמי לתכלת וזימנין דמזבן לה לאינש אחרינא וסבר דכל חוטיה תכלת וכי מצריך לטלית אחריתי שקיל תרי חוטים מהכא ונותן שם עם לבן ותחת אלו יתן לבן ונמצאת אחת מהן נפטר בקלא אילן לשום תכלת ושדי קלא אילן עם לבן בציצית והוי כלאים בלא מצוה:

מיתיבי טלית אין פוטרין בה לשם לבן אלא מינה - אם אדומה היא יטיל בה שני חוטין אדומים ושני חוטין תכלת וכן שאר גוונים:

מביא תכלת - שני חוטין לשם תכלת ודבר אחר לשם לבן ואע"ג דהאי תכלת הוי מין כנף אפילו הכי שני מינים בעינן דאזלינן בתר רוב טליתות:

ואם הביא כשר - אלמא קלא אילן נמי פוטר בה:

בטלית בת ד' חוטין - שנים תכלת ושנים קלא אילן כשר:

בטלית בת שמנה חוטין - ארבע תכלת והטיל בה ארבע קלא אילן לקיים מצות שני מינים פסולין דהואיל ולבר קלא אילן איכא חוטין כל צורכה חיישינן דלמא מצריך לטלית אחריתי ושקיל הנך דתכלת מהכא ותלי לה התם וליכא הכא אלא קלא אילן אי נמי שקיל הנך דקלא אילן ותלי בה. ל"א ועיקר חוץ מקלא אילן דהא אשני מראות שבה קפדינן ואלו מראיהן שוין:

מיתיבי כו' אם הביא כשר - טלית בת שמנה חוטין ד' של תכלת ומין אחר וביקש להטיל בה עוד ארבעה אחרים לא יטיל קלא אילן שמא ימכרנו לאיש אחר ויהא סבור שהם תכלת ויתירם מכאן ויתן בטלית אחרת במקום תכלת עם לבן ואם הביא כשר דהא נפטרה בארבע חוטין של תכלת ודבר אחר:

שמע מינה - מדפסל בה משום הך חששא דמתירין מבגד לבגד:

דלמא דאי עבד - אם עבר והתירן אז נפקא חורבה (דסבר) דמשתרא ציצית מקלא אילן לחודיה:

מנר לנר - אותן דחנוכה:

מסר - טליתו עם הציצית:

לקצרא - לכובס ולא חייש דילמא מינתקא תכלת ורמי בה קלא אילן:

עביד להו סיסא - כשנותנה לכובס מקפל הציצית כמין פקעת שקורים למושי"ל כדי שלא ינתק:

חייט להו מיחט - עושה לטלית כמין שפה ומחביא החוטין בתוכה ותופר השפה:

ארבעה - חוטין נתן בחור נטלית וכופלן לשמנה:

משולשת - תלויה הענף [לבד] מן הגדיל:

ארבע - אצבעות:

ושלש שב"ה אומרים - שתהא כל אצבע אחת מארבע בטפח של כל אדם דהיינו מדת גודל ושית בקטנה:

בתילתא - אצבע וכולן מדה אחת:

ארבע - חוטין בתוך ארבע אצבעות שלא ירחיק מן השפה יותר מארבע אצבעות:

אין שם ציצית אלא יוצא - תלוי ויוצא מן הכנף משהו:


אין לה שיעור למעלה - דכמה דבעי ליהוי ארוך:

ויש לה שיעור למטה - דמשולשת ד' בעינן אבל בציר מהכי לא והדקתני משהו דבמשהו נמי מתכשרי גרדומי:

וצריך לפרודה כי צוציתא דארמאי - כבלורית של עובדי כוכבים דבוקות מלמטה ופרודות מלמעלה:

על הקרן - על שפת חודה של קרן:

גדיל - חוט עבה וחזק בבגד תחילה כדי שלא יהא נוח ליקרע. ל"א גדיל אלו הן חוטין שבשפתי שני הצדדים וקורין אוריל"ש:

שתהא נוטפת על הקרן - שתהא תולה ומכה על הקרן כלומר כשיגביהנה למעלה מן השפה כדי שתהא תולה ונוגעת התלויה בקרן:

שירחיק מלא קשר גודל - צריך שיגביהנה מן השפה מלא קשר גודל שיעור הציפורן עם בשר עד פרק ראשון:

ואיצטריך דרב פפא - דאמר לעיל ארבעה בתוך שלשה דמשמע שלא יגביהנה יותר מג' אצבעות:

וכמה דקריב לשפה טפי מעלי - ואפילו בחודה של שפה ליתכשר:

דסתר ובצר ממלא קשר גודל - דנסתר ונרחב [הנקב] וירד [הגדיל] למטה עד שעמד בציר ממלא קשר: אי נמי נסתר הבגד מלמטה שקורין אנפיליי"ר עד שנפחת מן השפה עד הנקב ממלא קשר גודל:

בשעת עשייה [איתמר] - דרבי יעקב ואנא נמי בשעת עשייה [הוה] מלא קשר גודל:

איכסף - רב סמא:

א"ל - לרב סמא:

חד מינייהו - מבני ארץ ישראל ורבינא מא"י הוה:

ועייף להו - כופל לה קודם שיתלם בציצית:

ומעייל להו בגלימא - מכניס הכפל בנקב הטלית:

ואביק להו מיבק - עונבן שחוזר ומכניס שתים הראשים בתוך הכפל ותלויין בעניבה בטלית דהכי דריש גדיל שנים גדילים תרתי משמע שהן ד' חוטין ואחר כך כופלן לשמנה:

רמי ח' - חוטין דכתיב גדילים לרבות עוד שנים גדילים דהוו תמניא חוטין. כך קבלה מרבינו יעקב הזקן דמסכת יבמות:

דאינהו שיתסר - לאחר שהכניסן בטלית כופלן והן שיתסר:

כדידן - מכניס ד' חוטין ואחר כך כופלן לשמונה:

רמי חוטין - היה מטיל ציצית לטליתו:

ציצי - ליגלג:

אין צריכה ברכה - בשעת עשייה:

מאי רומיא - מאי קושיא:

כל מצוה שכשירה בעובד כוכבים בישראל אינו צריך ברכה - דאין יכול לומר אשר קדשנו דהא עובד כוכבים נמי כשר בה. מפי המורה:

רופא - מוהל:

ואל ימול כותי - לפי שמל לשם הר גריזים כדמפרש התם במסכת ע"ז (דף כז.):

מידי הוא טעמא - דמקשי רב חסדא:

אלא לרב רב מיפסל פסיל - מילה בעובד כוכבים הלכך איכא למימר דרב חסדא לא קשיא אלא לרב:

ואתה את בריתי תשמור - לנימול כמותך אני מוסרו:

המול ימול - קרי ביה המל ימול:

סוכה מסייע ליה - לרב חסדא:

סוכה מכל מקום - מפרש בפ"ק דמסכת סוכה:


מפשרניא - שם מקום:

צדוקי עובד כוכבים - להכי נקט דסתמיה בקי בכתיבה: תפילין עשייתן לא זו היא גמר מצותם עד שיקשרם:

בהא פליגי - רב נחמן ורב חסדא אליבא דרב רב חסדא סבר ציצית חובת טלית הילכך עשייתן היא גמר מצותן ורב נחמן סבר חובת גברא היא ועטיפתה זוהי מצותה:

הכי מתניתו לה - להא דאמר רב יהודה אמר רב לעיל משום הכי קשיא להו לעיל דרב אדרב:

עשאה לציצית מן הקוצים - הנקצצים היינו חוטין התלויין בכל היריעה שקורין פרוקי"ש וקוצצין אותם מן הבגד. ל"א להכי קרי להו הוצין שיוצאין מן הבגד כהוצין:

נימין - היינו אותן שיוצאין מן הבגד בתפירה:

גרדין - פרינ"ש:

פסולה - כל זמן שמחוברין לבגד דבעינן עשייה לשמה:

ציפן זהב - לתפילין:

פסולות - בתים דתיק של עור בעינן דאפילו קשירתן אינן אלא רצועות במינן כדאמרינן בהקומץ:

או שטלה עליהן - שעשה בתים של עור בהמה טמאה פסולות כדאמרינן בפרק שמונה שרצים (שבת דף קח.) למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך:

וסממנים - דרך הצובעים לשרות בגדים בצריף שקורין בייצ"א:

וטעמ' ליה באודרא - אודרא מוך וצובעין אותה בתוך אותה קליפה לידע אם תכלת יפה:

שמע מינה - מדקלינן לאודרא בעינן צביעה לשם ציצית:

ושמע מינה - מדשדינן ביעתא לברא ולא שדינן ליה ביורה:

טעימה פסולה - אם עירה צבע נסיון ביורה פוסל את כל היורה:

משום שנאמר כליל תכלת - כל תכלת בעינן (כליל) שיהא כל עיקר מראה החלזון בצמר שלא יהא דבר אחר צבוע בה מתחילתה:

אפילו מראה שני שבה - שכבר נצבע בה צמר אחר וזה השני כשר:

ושני תולעת - משמע שני דאפילו מראה שני של זהורית קרוי תולעת וה"ה לתכלת דכתיב נמי בההוא קרא:

אין לה בדיקה - קס"ד אין אדם יכול לבודקו אם תכלת הוא אם קלא אילן הוא:

ואינה נקחת אלא מן המומחה - דהואיל ואין לה בדיקה אין לוקחין אותה אלא מן המומחה שיודע שקלא אילן אסור:

תפילין יש להן בדיקה - אדם יכול לבודקן אם דקדק בהן בחסרות ויתרות אם לאו ואעפ"כ אין נקחין אלא מן המומחה היודע שצריכין עיבוד לשמם:

ונקחין מכל האדם - דליכא בהן עיבוד לשמן:

מגביא גילא - בייסא ובלשון צרפת אלום:

מיא דשבלילתא - מים היוצאין מן התלתן שקורין פנגרי"א:


בן ארבעים יום - מתינוק בן ארבעים ל"א שעברו מ' יום משיצאו מגוף האדם (נתקלקל):

ונפרד חזותא - נתקלקל המראה פסולה דקלא אילן הוא:

חמירא ארכסא - שאור קשה:

וסימניך - איזה שינוי כשר ואיזה שינוי פסול שינוי שקר המשנה דברו לרעה הכל יודעין שרע הוא [שינוי אמת המשנה דברו להוסיף עליו ולקיימו הכל יודעין שטוב הוא]:

מאי אין לה בדיקה דקאמר נמי אטעימה - אין אדם יכול לבדוק הצמר אם לשם תכלת נצבע אם לטעימה לשם ניסיון ואמרו לעיל דטעימה פסולה ל"א אטעימה וה"ק אין בודקין יורה של תכלת בטעימה שלא יפסל כל היורה אלא שקיל בביעתא כדמפרש לעיל:

מר - שם חכם:

ממשכי - שם מקום:

לאו תכלת הוא - דהא איפרד חזותא בדרב יצחק ולאו קלא אילן דהא אישתני למעליותא כדר"א:

שמועתא - דרב יצחק ודרב אדא אהדדי איתמר כלומר בשתיהן יחד בדקינן ולא פליגי אלא היכא דבדקנא כו' והא דרב אדא מוספת על דרב יצחק ומפרש אותה:

דייק וזבין - מן המומחה:

כחומרי מתנייתא - דלעיל דקתני טעימה פסולה הלכך בעי מומחה:

מן העובד כוכבים - אם תגר הוא כשרה דלא מרע נפשיה וזבין לה מישראל וכשרה:

פסולה - דשמא הוא צבעה ושלא לשמה נעשית:

ואע"פ שאמרו כו' - אפ"ה אמרינן (גבי) תגר ישראל מכרה לו:

מאי טעמא - אין מוכרין מצוייצת לעובד כוכבים:

משום זונה - דלמא הויא ליה זונה ישראלית וסבורה ישראל הוא ותבעל ליה ועברין משום לא תתחתן בם (דברים ז) ל"א משום זונה עובדת כוכבים דלמא יהיב לה ההוא עובד כוכבים באתננה ואמרה כי ישראל נתנה לי ואתי למחשדיה:

שמא יתלוה - ישראל עם העובד כוכבים זה וסבור ישראל הוא דהא יש לו ציצית ויהרגנו:

רב יהודה רמי ליה תכילתא לפורזימא דאינשי ביתיה - היה מטיל ציצית לבגד שמתכסה בו אשתו:

ומברך כל צפרא - ועוד עושה דבר זה כשמתעטף בטליתו בכל בוקר ובוקר היה מברך:

מדרמי - תכילתא לכסות אשתו קסבר נשים חייבות בה אלמא קסבר מצות עשה שלא הזמן גרמא היא דזמנה בין ביום ובין בלילה דאי זמן גרמא נשים פטורות:

אם כן דלילה זמנה אמאי מברך - אלא פעם ראשון כשנתעטף כשהיתה חדשה ה"ל לברך הא מכאן ואילך יומא אריכא דמי דהא אין לילה מפסיקו:

ולא הוה שרי לה כל יומא - אלא בלילה והלכך לא מברך אלא בצפרא ולעולם כרבי:

ומאי שנא מצפרא - לבריך כשהוא עומד ומתעטף בה באשמורת קודם היום לגירסיה:

ומשני כי משני מכסות לילה לכסות יום - שני טליתות מצוייצות היו אחת ליום ואחת ללילה:

שהזמן גרמא היא - דלילה לר"ש לאו זמן ציצית והוי יום זמנה:

כהנים אישתראי כלאים לגבייהו - אבנט דכתיב ביה (שמות לט) שש ותכלת:

כסות סומא - דחייב:

ורבנן - דאית להו לילה זמן ציצית והויא מצות [עשה] שלא הזמן גרמא ונשים חייבות:


האי אשר תכסה בה מאי עבדי ליה - לרבות כסות סומא לא איצטריך דהשתא ומה כסות לילה מיחייבי כ"ש כסות סומא דישנה בראייה אצל אחרים:

ולא ג' - דטלית בעלת ג' פטורה:

מאשר - ריבויא:

זו קריאת שמע - דכשתכיר מנין של ציצית קרא את ק"ש:

כיון דנתחייב במצוה זו - שהאיר היום נתחייב בכל המצות דרוב מצות נוהגות ביום ור"ש היא ל"א כיון שנתחייב אדם שהגיע לכלל מצוה דהיינו י"ג שנה נתחייב בכל המצות ולהכי אתא עיקר מילתא:

ור"ש היא - דפוטר בנשים דאי רבנן הא איכא נשים חייבות בה ופטורות מכמה מצות:

שקולה מצוה זו - מדכתיב את כל מצות ועוד דציצית בגימטריא ת"ר וה' קשרים וח' חוטין הרי תרי"ג:

ראיה - ציצית מביאה לידי זכירת מצות:

כתיב הכא וראיתם אותו וכתיב התם (דברים ו) ואותו תעבוד - מה להלן שכינה אף כאן שכינה:

שבע ביום - תפילין בראש ובזרוע הרי שתים וארבע ציציות ומזוזה הרי שבע:

הכל בחיזוק - מכל וכל עומד בחזקה שלא יחטא:

המשולש - תפילין וציצית ומזוזה:

סביב ליראיו - העושים מצות ויחלצם מחטא [את הצדיקים]:

מה נשתנה תכלת - שיחדו הקב"ה למצוה זו:

דומה לים - שנעשו בו נסים לישראל:

ורקיע לכסא הכבוד - ומכח התכלת מזכיר היושב על כסא ועוד נאה לישראל שיהא כסאו עליהם שנאמר ותחת רגליו וגו' דהיינו רקיע:

וכתיב ספיר - ובכסא כתיב ספיר אלמא רקיע כבמחזה כסא ותכלת לים וים לרקיע ואנן קחזינן:

גדול עונשו של לבן - למי שאינו מטיל ציצית ותכלת:

חותם - היו עושים לבהמה ולעבד כשקונין אותן לשם סימן עבדות:

זה שאמר לו המלך הבא חותם של טיט - שמצוי הוא ולא הביא עונשו מרובה:

מה ה' אלהיך וגו' - קרי ביה מאה:

בשבתות וימים טובים - דלא מצלו י"ח:

טרח וממלא להו - למאה ברכות:

באספרמקי ומגדי - אספרמקי בשמים ומגדי מיני מגדים שטעונים ברכה:

כולי האי נמי - דמשבחת נפשך דאינך עם הארץ ל"א כולי האי נמי בשלמא עובד כוכבים ואשה הואיל ולא בני מצוה נינהו שפיר מברכת אלא בור בר מצות הוא:

אלא מאי מברך - להשלים ג' ברכות דר"מ:

היינו אשה - דאשה נמי שפחה לבעלה כעבד לרבו ל"א היינו אשה דלענין מצות אשה ועבד שוין דגמרינן לה לה (חגיגה דף ד.):


זיל טפי - אפ"ה מזולזל העבד יותר מן האשה ל"א זיל טפי כלומר זיל והוסיף ובירך שלא עשאני עבד כדי להשלים:

גופו - מראה גופו תבנית דיוקנו:

ועולה - מן הארץ:

לפיכך - שאינו עולה אלא אחת לע' שנה דמיו יקרין:

ציצית - מצוה קלה עשה בעלמא:

גפה של רומי - נשבעה בחיי המלך שהוא שרה של רומי ל"א ע"ז:

בפסוק אחרון של פרשה (במדבר טו, מא) כתי' ב' פעמים אני ה' אלהיכם אחד בראשו ואחד בסופו:

שליש למלכות - שיניחנה להתגייר:

אותן מצעות - לא מכרה והביאתן והוא היה מתן שכרו בעה"ז:

הוציאה כתב מידה - וספרה לו כל המאורע שלשם שמים היא מתגיירת לפי ששמעה נס גדול של חומר מצות שטפחו לו ד' ציציות על פניו:

פונדק - שלנים בו עוברים ושבים:

והשוכר בית כו' - פטור שמא יחזור בו:

משום יישוב א"י - דלאחר שקבעה שוב אינו נוטלה משם אפי' יוצא ממנו כדאמר בפ' השואל בב"מ (דף קב.) הלכך בקושי יצא ממנה מפני טורח מזוזה אחרת ואפי יוצא ממנה ישכרנה אחר מהרה כשימצאנה מזומנת במזוזה ונמצאת א"י מיושבת:

אלא שיש לו שתיהן - ואם אינו מניח אלא אחת אותה מצו' מיהא קיים:

חדא מצוה נמי לא ליעביד - בתמיה:

ומעיקרא - דאמר מעכבת:

מאי סבר שמא יפשע - אי אמרי' דאינה מעכבת יפשע ולא יקנה האחרת:

בשמונה עשה - ד' פרשיות יש בהן ואכל חדא קיימי תרי עשה וקשרתם לאות והיו לטוטפו' (דברים יא, ח) ל"א בוהיה כי יביאך (שמות יג) כתיב והיה כי יביאך לאות וגו' ושמרת את החוקה וגו' ובסוף הפרשה כתיב והיה לאות וגו' הרי ג' ובק"ש (דברים ו) וקשרתם לאות והיו לטוטפות וכן בוהיה אם שמוע (שם יא) תרי הרי ז' ושמתם את דברי אלה דדרשינן בפר' הקומץ [רבה] (לעיל דף לז:) דבתפילין קמישתעי שתהא שימה כנגד הלב הרי ח':

בציצית ה' - ועשו ונתנו והיה וראיתם גדילים תעשה לך:


ה' עליהם - אותם שנושאין עליהם שם ה' בתפילין יחיו:

מתני' הסולת והשמן - של מנחת נסכים אין מעכבין את היין שאם הביא יין בלא סולת ושמן מנסכן:

המתנות כו' - כגון ד' מתנות של חטאת אין מעכבות זו את זו שאם לא נתן אלא אחת כיפר:

גמ' הבא מנחה כו' - דמנחת נסכים קריבים תחילה:

ואחר כך נסכים - אחר האברים מיד ואחר הנסכים המנחה:

מנחתם ונסכיהם בלילה - דמנחת נסכים קריבין בלילה ואי קשיא הא אמרי' בהקומץ [רבה] (לעיל כו:) דברים שדרכן ליקרב ביום וקחשיב מנחת נסכים מפרש לה בפ' יש קרבנות במסכת תמורה (דף יד.) דהא דקתני ביום בנסכים הבאים עם הזבח והא דקתני בלילה בנסכים הבאין בפני עצמן כגון שהביא זבח בלא נסכים ולאחר זמן הביא הנסכים בפני עצמן יכול להביאן בלילה:

ואפילו למחר - אם הביא היום יכול להקריב נסכיו למחר ובלבד שלא יקדשו בכלי מאתמול דאי קדשי נפסלין בלינה כדתניא במסכ' מעילה (דף ט.) קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה:

אין הנסכים - הבאין עם הזבח דכל זמן שלא נשחט הזבח אע"פ שהפרישן לשם זבח זה יכול לשנותן לשם זבח אחר אבל לאחר שחיטה אינו יכול לשנותן לשם זבח אחר:

עולה ומנחה - משמע אחר העולה מיד יקריב מנחה:

על הנסכים אומרים שירה - הלוים במס' ערכין בפרק אין נערכין (דף יא.):

ישפך - שפיכה אחת:

כמשפטם - משמע עיכובא: כל הקרבנות האמורים בחומש הפקודים:

דהני - דר"ח ועצרת שכתובים בחומש הפקודים: אלא דעצר' גריד' קתני מת"כ דכתיב באמור אל הכהנים


אילים שנים והקרבתם על הלחם ז' כבשים ואילים שנים והנך דת"כ לאו נינהו הנך דחומש הפקודים כדלקמן: הויה כתיב בהו - יהיו עולה (ויקרא כג) וכל הויה עיכובא:

לא דת"כ - הבאים בגלל שתי הלחם שנאמר והקרבתם על הלחם:

מעכבי לאיל דחיש הפקודים - הבא בגלל מוסף ולאו אאיל דלחם קאי: וקפריך הש"ס היכא פלגא לתנא הכי גבי אילים מוקמת דאילים מעכבין זה את זה וגבי פרים וכבשים אפילו דהדדי לא מעכבי הנך דחומש הפקודים זה את זה:

מילי מילי - וכדפרישנא:

וביום החדש - פסוק הוא ביחזקאל:

פר מה ת"ל - כלומר הרי כתובה בתור' להביא פר בראש חדש:

לפי שנאמר בתורה - בר"ח כבשים בני שנה שבעה (במדבר כח):

ומנין שמעכבין זה את זה - אם יש להם פרים שנים או כבשים שבעה דאין יכולין להקריב זה בלא זה:

ת"ל יהיו - וששת כבשים ואילים תמימים יהיו (יחזקאל מו):

חטאת - בתמיה אמאי כתיב וחטאת דמשמע חטאת הא עולה הוו פרים דר"ח כדכתיב (במדבר כח) ובראשי חדשיכם תקריבו עולה וגו':

פרשה זו - דיחזקאל:

אליהו עתיד לדורשה - דעד שיבא אליהו ויפרשנה לנו אין אנו יודעים לדורשה:

רב אשי אמר - אני אפרשנה מילואים הקריבו והך נבואה דיחזקאל על בית שני נתנבאה שהקריבו מילואים וכי היכי דהקריבו מילואים דמשה בשמיני דידהו דהוה ר"ח כדאמרי' במס' שבת (דף פז.) בראשון באחד לחדש ותנא אותו היום נטל עשר עטרות כו' והקריב עגל בן בקר לחטאת הכא נמי הקריב פר בר"ח:

אלו שבעה שבטים - והכי משמע וכן תעשה (וגבי פר) כי היכי דכתיב לעיל מיניה תקח פר בן בקר כן תעשה בשבעה שבטים פר העלם דבר אם חדשו שום הוראת איסור ואמרו חלב מותר מאיש שוגה ששגגו על פיהם ואכלו חלב בשוגג מביאין פר:

ואע"פ שאין - בז' שבטים הללו רובן של ישראל ואיכא למימר כיחידים דמו ויביא כל אחד כשבה או שעירה אפ"ה הואיל ורוב שבטים הם חשיבי רובא ויביאו פר:

העלם דבר - שנעלם דבר מסנהדרין והורו שחלב מותר:

עם שגגת מעשה - שאכלו ציבור חלב שוגג על פיהם:

דבריו סותרין דברי תורה - כגון כל הנך דאמרי' לעיל דקרי לפר דר"ח חטאת וכן אותן דלעיל:

שלש מאות גרבי שמן - לנרות להדליק בלילה ולדרשו:

וכי מדת פרים ואילים אחת - והלא מנחת פרים שלשה עשרונים ומנחת אלים שני עשרונים (במדבר טו) ולא בא הכתוב אלא להודיעך שמוטב להביא איל אחד עם איפתו מדה הראויה לו מלהביא:


שאם היו להם פרים מרובים - כלומר דמים לקנות פרים ואילים כדי צרכן:

ולא היו להם נסכים - כלומר אם יקנו מן הדמים אילים ופרים לא יהא בידם דמים לקנות נסכים: יביאו פר אחד ונסכים כו':

(אילים מרובין. בלא מנחתם): מתני' הפר האילי' והכבשי' - דכתיבי בהאי קרא והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר וגו' (ויקרא כג):

את הלחם - שתי הלחם דעצרת:

הלחם מעכב את הכבשים - הנך שני כבשים דשלמים:

במדבר קרבו כבשים בלא לחם - כלומר בלא שתי הלחם הבאים עם שני כבשים שהרי עומר ושתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ (לקמן דף פג:):

הלכה כדברי בן ננס - דכבשים מעכבי לחם:

אין הטעם כדבריו - דהוא אומר במדבר קרבו נסכים ושלמים ולא היא:

שכל האמור בפרשת פנחס - כגון הנך דמוסף קרבו במדבר:

והאמור בת"כ - כגון הנך ז' כבשים ופר ואילים לעולה דעל הלחם ושני כבשים דשלמים לא קרבו במדבר כדאמר בגמ':

גמ' חובה על הלחם - דמשמע דאינן קריבין בלא לחם ולא לחם קרב בלא כבשים והדר כתיב שבעת כבשים דמשמע אע"פ שאין לחם:

א"כ מה ת"ל על הלחם כו' קודם שנתחייבו בלחם - כל זמן שהיו במדבר:

כשאתה מגיע כו' - דבת"כ (ויקרא כג) כתיב פר ושני אילים ובחומש הפקודים (במדבר כח) כתיב פרים בני בקר שנים ואיל אחד אלא אלו דחומש הפקודים באין בגלל עצמן דמוספין הן ואינן טעונין לחם:

והאמור בתורת כהנים לא קרב במדבר - כדאמרן שלא נתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם:

מדהני אישתנו - פר ואילים:

דאחריני - ואע"ג דשוין:

מדאשתני סדרן - דבת"כ כבשים ופר ואילים ובפנחס והקרבתם פרים ואילי' כבשים וגו':

גמר יהיו מתהיינה - דכתיב בלחם (ויקרא כג) ושני כבשים והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה וגו' יהיו לה' לכהן יהיו הוייה ולא ידעינן אהייא קיימא הוייה או אלחם או אכבשים הלכך גמר יהיו מסלת תהיינה (שם) מה ההיא הוייה אלחם אף היא הוייה אלחם:

גמר יהיו מיהיו - דכתיב גבי ז' כבשים (שם) (עולה) יהיו עולה לה':

לחם וכבשים דשלמים - מתנה לכהן:

שכולו לכהן - לאפוקי כבשים אימוריהן למזבח:

הוי אומר אלו כבשים - אלמא יהיו אכבשי' כתיב:

קנאו השם ונתנו לכהן - דמשולחן גבוה קזכו ועיקר מילתיה דרב הונא אגזל הגר איתמר בפ' הגוזל עצים בב"ק (ד' קט:) האשם לה' לכהן:


שאם הוזקקו זה לזה - שהיו ביחד ואח"כ אבד לחם או כבשים שמעכבין זה לזה והנותר לפנינו יצא לבית השריפה דנדחה באבוד חבירו:

ואיזו זיקה - שלהן הקובעתן יחד:

שחיטה - שאם היה לחם בשעת שחיטה ואח"כ אבד או לחם או כבשים אבד הכל:

תנופה - כבשים היו מניפין עם הלחם מחיים בפ' כל המנחות באות מצה (לקמן סא.):

ופליגי בן ננס ור' עקיבא - וש"מ דאין תנופה עושה זיקה:

ולא בתר שחיטה - בתמיה הא ודאי דלכהן לא הוי אלא לאחר שחיטה:

מעיקרא - קודם שחיטה:

עד שלא שחטה - לתודה לחם תודה אין מתקדש אלא בשחיטתה בפרק התודה (לקמן דף עח:) דכתיב קרבנו על זבח (התודה) וגו' (ויקרא ז) מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח:

נפרס לחמה - לא ידענא מנלן דמיפסל לכולהו משום דנפרסה אחת מהן ונראה בעיני דמלחם הפנים גמר שהיא מנחת תודה וכתיב בה היא (קדש קדשים הוא) (שם כד) שאם נפרסה אחד מחלותיה [כולן] פסולות:

הדם יזרק - לשם שלמים ולא לשם תודה:

נזרק הדם - עד שלא נפרס הלחם:

תורם - כדכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן (שם) דמ' חלות היו והיה תורם אחד מעשר לכהן והשאר לבעלים בריש פרק התודה (לקמן דף עז:):

מן השלם - ולא מן הפרוס דתניא בהתודה (שם עז:) אחת שלא יטול פרוס:

יצא לחמה - חוץ לחומת ירושלים:

מכניסה ושוחט - דכל זמן שאינו קדוש בשחיטה אינו נפסל ביוצא:

הדם יזרק - לשם שלמים:

תורם ממה שבפנים על שבחוץ - ולא שיאכל אותו שיצא אלא יחשב במנין להיות תרומתו תרומה ולהכשיר את הפנימיות כל יוצא דתודה לאו חוץ לעזרה קאמר אלא חוץ לעיר דהא התודה ולחמה נאכלין בכל העיר:

מששחטה נטמא לחמה הדם יזרק - לשם תודה והבשר יאכל בתורת תודה:

וידי נדרו יצא - דהציץ מרצה על אכילתן לענין טומאה:

ותיפסל נמי תודה - ולא תזרק אפילו שלא לשמה:

רחמנא קרייה שלמים - תודת שלמיו משמע דאע"פ שהיתה תודה בשעת לחמה חוזרת להיות שלמים בלא לחם אבל כבשי עצרת עם לחמה קרוי שלמים:

אבד הלחם - אחר תנופה:


בעו תנופה - כבשים האחרים [בעו תנופה] לדברי הכל דמתירין הן ועוד דבהו כתיב תנופה והניף אותם הכהן:

מאי שנא שני כבשים - דשלמים דמקדשי לחם כדתניא לקמן בשמעתא (דף מז.) אין מקדשין הלחם אלא בשחיטה:

ומעכבי - אם הוזקקו זה לזה בשחיטה כדאמר ר' יוחנן לעיל ואפי' לא הוזקקו מעכבי לבן ננס:

הואיל והוזקקו - שני כבשים ולחם:

והא תודה לא הוזקקו - היא ולחמה לתנופה ביחד:

ומקדשא - ללחם בשחיטה והיינו דאמרינן קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח בפ' התודה (לקמן ד' עח:):

ומעכבא - דאם אין תודה אין לחם דהא אינן קדושין אלא בשחיטה:

ומשני שני כבשי עצרת שלמים - אבל שבעה כבשים ופרים ואילים עולה נינהו כמו איל נזיר שלמים הוא ומקדש הלחם כדמפרש לקמיה:

לפיכך - דשחיטת איל מקדשן שחטיה לאיל שלא לשמו לא קדש הלחם דכתיב זבח שלמים על סל המצות אי זביחתו לשם שלמים מקדש את הסל ואי לא לא:

הבאות בפני עצמן - אליבא דרבי עקיבא דאמר כבשים אין מעכבין את הלחם:

תעובר צורתן - יפסלו בלינה:

אי לאכילה אתיין - דלא בעו מתירין ליכלינהו:

ואי לשריפה אתיין לשרפינהו לאלתר - הואיל וזו היא עיקר מצוותם:

השתא דאיכא כבשים כו' - הלכך הואיל וקדשים מעליא נינהו ומשום גזירה הוא דשרפינן להו לא מצי למשרפינהו עד דליפסלו בלינה:

מנא אמינא לה - דלאכילה אתיין אפי' באין בפני עצמן:

אינו חוטא - ואע"ג דכתיב (שמות ל) כל העובר על הפקודים וכהנים לא נפקדו אינו חוטא כדפרשינא בפ"ג (לעיל ד' כא:) דמייתו ומסרי להו לציבור:

שאינו שוקל חוטא - דכל הראוי ליפקד קאמר דהיינו מבן כ' שנה ומעלה:

לעצמן - להנאתן:

שלנו הן - אם אנו נותנים שקלים ללשכה נמצאו באין אף משלנו שהרי כל הקרבנות מן הלשכה באין ורבן יוחנן בן זכאי לא דריש וכל מנחת כהן אלא במנחה שהכהן מביא בפני עצמו מש"ה חוטא:

אילימא בבאין שתי הלחם עם הזבח - אמאי קתני היאך הן נאכלין הא ללחמי תודה דמי ותודה ולחמה מי לא מנדבי כהנים ואכלי:

התם - גבי קדשים הנשרפין לאו מצותן בכך דמעיקרא לאכילה אתו אלא שאירע בהן פסול כגון נותר או טמא הלכך שבקינהו עד החול ושרפינהו להו:

שמא יזדמנו להם כבשים לאחר מכאן - לאחר שריפת הלחם הילכך משהינן להו שאם יבאו הכבשים יונפו עמהם ואוכלו:

זמן הקרבתן - עד תמיד של בין הערבים:

לבתר הכי לשרפינהו - אמאי משהינן להו כל הלילה:

גזירה משום דרבה - דאמר לעיל גזירה שמא יזדמנו להם כבשים לשנה הבאה ולאו מטעמיה דהוא אומר לעיל מנא אמינא לה מדתניא העיד בן בוכרי כו':

ממושבותיכם וגו' בכורים לה' - הקישן לבכורים:

אף שתי הלחם - יכולין לבא בפני עצמן:


אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה - טעמא מפ' לקמן:

קדש את הלחם - מותר באכילה:

לא קדש הלחם - ולא תפיס פדיונו בקדושת שתי הלחם אלא בקדושת שאר קדושת הלשכה ובת"כ יליף לה מקרבנו על זבח תודה מגיד שאם נזבח שלא לשם תודה לא קדש לחמו וכבשי עצרת דמקדשי לחם מתודה ואיל נזיר גמרינן:

קדוש ואינו קדוש - מפרש לקמן:

ואת האיל - איל נזיר:

יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות - אלמא זביחת איל מקדשא לסל ומיניה גמרינן לכבשי עצרת:

אי כתיב זבח יעשה - משמע אע"ג דזבח בעי עשייה אחריתי:

הכל מודים - אפילו לר' אליעזר דאמר זריקה עיקר מודי דצריך שיהא לחם בשעת שחיטה ואי לא הוה בשעת שחיטה לא מקדשא ליה זריקה:

ואינו גמור - מפרש לקמן:

ואינו ניתר - לכהנים:

מאי בינייהו - כלומר כיון דאמר אביי אינו גמור כל שכן דאינו ניתר דהא ממעות תרומת הלשכה בא וזריקת דם לא הואי לשמה דתשתרייא באכילה ואינו גמור דאמר אביי למאי הלכתא:

לאביי לא תפיס פדיונו - בקדושת שתי הלחם ואם רצה משנה המעות לשאר קרבנות צבור:

לרבא - דאמר קדוש גמור תופס פדיונו ויוצא לחולין והא דאמר לקמן (דף ק:) מנחות אין להם פדיון לאחר שקדשו בכלי:

אלא לאביי - דאמר לא תפיס פדיונו:

מאי איכא בין רבי לר' אלעזר - וקדוש דא"ר למאי הלכתא הא לא תפיס פדיונו ולתרוייהו אסור באכילה:

לאיפסולי ביוצא - לרבי דאמר קדוש קצת בשחיטה אם יצא נפסל שאפי' זרקו לשמו נמי אסור באכילה לרבי אלעזר דאמר שחיטה לא מקדשא אין נפסל ביוצא דאינו קדוש אם יצאו בין שחיטה לזריקה ואם אחר כך זרק לשמן כשר. שבוש גמור הוא זה דכל. שכן לרבא כיון דקדשתן שחיטה קדושת הגוף גמורה לא נפיק תו לחולין ובפ"ק דפסחים (דף יג:) נמי אמר הכי לרבי דאמר שני דברים המתירים מעלים זה בלא זה לא נפיק לחולין ור' אלעזר דאמר אינו קדוש פריק להו ונפקי לחולין וכיון דנפקי לחולין ע"י פדייה על כרחך פדיונן נתפס. לפיכך נראה לר' דה"ג ולשון הגון הוא לאביי תפיס פדיונו ולרבא לא תפיס פדיונו לאביי דאמר אינו גמור עדיין לא חלה עליו קדושת הגוף גמורה ואכתי שייך ביה פדיון ונהי דקדישתיה שחיטה במקצת דלא נפיק לחולין ומיהו אכתי מחוסר גמר קדושה ושייך ביה קדושת דמים לתפוס פדיונו בקדושה לרבא דאמר קדוש גמור קדושת הגוף לא שייך ביה פדיון ואם התפיס מעות בפדיונו אינן נתפסין דכיון דאינו יוצא מקדושה כלל איזו קדושה תחול בפדיונו:

בשלמא לרבא - דאמר לרבי לאו בני פדיון נינהו דאקדשינהו שחיטתה:

היינו דאיכא בין רבי לר' אלעזר - דלר' אלעזר אינו קדוש כלל קדושת הגוף אלא קדושת דמים שניקח מתרומת הלשכה ונפיק לחולין ותפיס פדיונו ככל קדושת דמים:

אלא לאביי - דאמר לרבי נמי תפיס פדיונו וכל שכן לר' אלעזר מאי איכא בין רבי לר' אלעזר:

איכא בינייהו לאיפסולי ביוצא - לרבי מיפסל ביוצא אם יצא לא יהא כשר לשחוט עליו כבשים אחרים לר' אלעזר לא מיפסיל ביוצא שלא ירדה לה קדושת הגוף אלא קדושת דמים ואין יוצא פוסל בה וכשרין לשחוט עליה כבשים אחרים וזה שפירשתי תחילה שבוש גמור הוא כדפרישנא לעיל:

האמר זריקה מקדשא - והאי אפילו קדוש לא הוי כל שכן דאסור באכילה:

בין לאביי בין לרבא קדוש ואינו ניתר - דכיון דאמר אביי אינו גמור כל שכן דאינו ניתר:

חוץ לזמנו - כלומר על מנת לאכול מן הכבשים חוץ לזמנו:

הני תנאי - ר' אליעזר ור' עקיבא:

שחיטה מקדשא - ואהני בהו פסול יוצא:

אין זריקה מועלת ליוצא - הלכך לא קבעתיה ללחם בפיגול דהא כבר פסול הוא ואמר בפ"ק (לעיל דף יב) אין פיגול במקום פסול:

זריקה מועלת ליוצא - דפסול מחמת דבר אחר הוא כדמפרש בשילהי פ"ק (שם):


קדשים קלים - ממון בעלים הן ואין בהן מעילה אלא באימורים כדאמרינן בפ' כל הבשר בסופו (חולין דף קיז.) כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה:

אין מועלין בהם - דלא מעליא בהו הך זריקה לברר אותם לחלק גבוה דאין זריקה מועלת ליוצא ופיגול נמי לית בהו דהא פסולין הן כבר:

מאי - כלומר אליבא דר"ע מיבעיא ליה לרבי שמואל בר רב יצחק מאי מדזריקת פיגול קבע לי' ללחם בפיגול ואע"ג דזריקה פסולה היא דהא יוצא הוא קבעה ללחם בפיגול כי בשר כשאר בשר שלא יצא אלמא לחם כגוף הכבשים דכי היכי דגוף הכבשים מפוגלים לחם נמי מפוגל זריקה שלא לשמן נמי דפסולה היא שרי להו דהא קיי"ל (זבחים דף ב.) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ולחם נמי כגוף הכבשים דמו ומדכבשים נאכלין לחם נמי נאכל:

או דלמא לחומרא אמרי' לקולא - להיות לחם נאכל לא אמרי' לענין זריקה שאינה הוגנת כגון שלא לשמן דליהוי לחם כגוף הכבשים להיות לחם נאכל ככבשים:

וממאי דבאיתנהו - לשתי הלחם אבראי בשעת זריקה פליגי רבי אליעזר ור"ע דתימא אפי' בזריקה שאינה הוגנת מדמי ר"ע ללחם כגוף הכבשים דילמא בדאיתנהו אבראי דהויא זריקה שאינה הוגנת דכ"ע לא מקבע לחם בפיגול דאין זריקה מועלת ליוצא ואע"ג דפליגי באימורי קדשים קלים דהתם כי גופיה דזבח דמו ומודה ר"ע דלחם לא הוי כגוף של כבשים ובזריקה שלא לשמן נמי לא משתרי כבשים ללחם אלא ר"ע סבר כרבי אלעזר בר' שמעון דאמר לא קדשתינהו שחיטה ולא איפסול ביוצא הלכך הואי זריקה הוגנת שאין בה פסול אחר הלכך מקבע לחם בפיגול ודכוותה היכא דליכא פסול ואיזריק ליה זריקה הוגנת כגון לשמן משתרי לחם כמו כבשים אבל בזריקה שלא לשמן לא:

אלא אי אמרת כר' אלעזר וכו' - אכתי איכא למיפרך:

זריקת פיגול מי מקדשא - למיקבע בפיגול אי לא קדוש מעיקרא בשחיטה:

דאמר רב גידל זריקת פיגול אינה מביאה לידי מעילה - באימורי קדשים קלים דממון בעלים הוא דלית בהו מעילה דלא קרינא ביה מקדשי ה' עד לאחר זריקה דהוברר בשר להדיוט וחלב לגבוה דקרינא ביה חלב קדשי ה' שם זריקת פיגול לא מקבע בקדושה למעול בהן דלא זריקה כשרה היא:

ואינה יוצאה - מידי מעילה בבשר קדשי קדשים דממון גבוה הם מחיים ויש בהן מעילה קודם זריקת דם וזריקת דם הוציאה הבשר מידי מעילה שהרי מתירתו לכהנים ואמר במסכת מעילה (דף ב.) כלל אמר ר' יהושע כל שיש לו שעת היתר לכהנים אין מועלין בהן וכל שאין לו שעת היתר לכהנים מועלין בהן הך זריקת פיגול לא מפקע להו מידי מעילה אלמא לאו זריקה היא וגבי כבשי עצרת נמי כיון דלאו זריקה היא היכי מיקדשא להו והיכי מקבעי להו בפיגול:

לאו איתותב רב גידל - בתמיה בפ"ק דמעילה (דף ג:):

מהו שיזרוק דמן שלא לשמן - אלא לשם שלמים להתיר בשר באכילה דודאי לשמן לא הוו זריקה כדאמרי' לעיל (דף מו.) הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה מעכבין זה את זה:

פסח בשאר ימות השנה כשר לשלמים - בפ' תמיד נשחט (פסחים דף סד.):

פסח קודם חצות היום - של ארבעה עשר אינו כשר לשמו עד בין הערבים וכשר לשלמים:

שנראה לשמו - כגון הנך כבשים קודם אבידת הלחם:

ונדחה מלשמו - לאחר אבידת הלחם:

פסח אחר חצות - נראה לשמו וכשעבר היום נדחה מלשמו וכשר לשלמים:

והרי תודה - דאמרן בהאי פירקין (ד' מו.) מששחטה נפרס לחמה הדם יזרק לשם שלמים והבשר יאכל וידי נדרו לא יצא הא הכא שנשחטה לשמו ונדחית מלשמו וכשרה שלא לשמו:

תודה רחמנא קרייה שלמים - תודת שלמיו כדאמרן לעיל (שם) מה שלמים קרבי בלא לחם אף תודה קרבה בלא לחם ומעולם לא נדחה מלשמו:

ומניפן - עם הכבשים דכבשי עצרת טעונין תנופה חיים ושחוטין לקמן בפ' כל המנחות (ד' סא.):


והשאר נאכלות בפדיון - כדמפרש ואזיל:

הא דלא כרבי - אלא כרבי אלעזר בר' שמעון דאמר שחיטה לא מקדשא לפיכך אפשר להו בתקנה זו קודם זריקה שעדיין אין להם שום קדושת הגוף והרי הן כתחלתן ומושך איזה שתים שירצה וזורק הדם עליהן ומקדשן ומתירן ואלו שנשארו בקדושת דמים שלהן אסורות עד שיפדו ופודן ככל קדושת דמים ואוכל כל מה שירצה:

דאי רבי כיון דאמר שחיטה מקדשא - נהי דשתים מהן אין להן אלא קדושת דמים וישנן בפדיה דכבשים מידי דחזו להו קמקדשי ואינך קדושת דמים בעלמא עלייהו ונפקי לחולין ומביא מעות ואומר בכל מקום שהן השתים שאינן מקודשות יתחללו על מעות הללו ובלא פדיה לא מתאכלי דלא שריא להו זריקת הכבשים מיהו היכא פריק להו והיכי משתרו והרי אינו מכיר אלו הן שאינן מקודשות:

ואי מפיק להו לכולהו אבראי - ופריק להו לתרתי מינייהו:

כיון דכתיב - בשתי הלחם:

לפני ה' - והניף הכהן אותם על לחם הבכורים וגו' (ויקרא כג) שמע מינה פנים נינהו:

איפסלו להו - המקודשות ביוצא ומתוך שאין אתה מכירן הרי כולם פסולות:

ואי דפריק להו גואי - ואוכלן כהן בפנים לארבעתן השתים חולין והשתים קודש קמעייל חולין לעזרה:

ממילא הויין - דתוך העזרה הן נעשין חולין והוא לא הכניסן משנעשו חולין:

והתניא אין פודן אלא בחוץ - משום חולין לעזרה:

הא ודאי - דקתני פודן בחוץ דלא כרבי ועושה תקנה זו קודם זריקה ומושך איזו שתים שירצה והוא הדין דהוה מצי למיפרך ברישא דאי רבי ארבעתן בעי לאונופי בהדייהו דהא לא ידע מי הן דקדושות ומיהו דאלימא מיניה אקשי ליה עד דאפקיה מטעמיה:

לא קדשו לה כלל - והכא נמי אמאי קדשו שתי חלות מתוך ארבע:

הכל מודים כו' - ואע"ג דלא פריש הי מינייהו:

טוראתא - שם מקום:

ד' כבשים - ואין הדין אלא שנים:

שאם אי אתה אומר כן - לזרוק את שלא לשמה תחילה אלא את לשמו תחילה:

הפסדת את האחרונים - כדאמר לעיל (דף מז:) אין לך דבר שנראה לשמן ונדחה מלשמן כגון הני דמשזרק ראשונים לשמן תו לא חזו הנך לשמן וכיון דנדחה מלשמן אין כשרין שלא לשמן כשאר כל הזבחים. ל"א שאם אי אתה אומר כן אלא ארבעתן לשמן הפסדת את הנזרקים באחרונה דהא לא צריכי ופסולין:

עמוד חטא - ושלא לשמן חוטא הוא דאסור לשנות בזבחים:

בשביל שתזכה - לאכול את השנים:

אברי חטאת - הנאכלין לכהנים:

שנתערבו באברי עולה - העולים למזבח ינתנו למעלה כולם על המערכה:

ואמאי - יצאו לבית השריפה:

לימא עמוד חטא - והעלה למזבח חטאת שאינה ראויה לו בשביל שתזכה שלא להפסיד עולה:

חטא בחטאת לזכות בחטאת - כגון לעיל בכבשים שחוטא בעצמו וזוכה בעצמו אמר:

לפני זמנן - קודם עצרת:

לאחר זמנן - לאחר עצרת:

הדם יזרק - שלא לשמן:

ואם היתה שבת - אשלא לשמן קאי ועצרת ושבת היא לא יזרוק דכיון דאידחי מקרבן ציבור תו לא דחי שבת:

ואם זרק הורצה ע"מ להקטיר אימורין לערב - אבל היום לא יקטירם:

לימא עמוד וחטא - יזרוק בשבת לכתחילה:

בשביל שתזכה - להקטיר אימורין לערב ותאכל בשר ואמאי אמר לא יזרוק ונפסל הדם בשקיעת החמה:

עמוד חטא בשבת בשביל שתזכה בשבת אמרינן - כגון כבשים דזוכה בהן בו ביום:

חבית של תרומה [שנשברה בגת] העליונה - היינו עדשים שקורין מי"ץ:

תחתונה - בור שלפני הגת:

התחתונה טמאה - שיש שם חולין טמאין:

מודה רבי אליעזר ורבי יהושע כו' - אע"ג דחייש רבי יהושע לקמן בהפסד חולין מודה הוא שאם יכול לחזור אחר כלי טהור לקבל או אפי' רביעית יציל ואע"פ שבין כך ובין כך תפול התרומה לתוך החולין וילך הכל לאיבוד לפי שתרומה טמאה אין לה תקנה:


תרד ותטמא - אע"ג דמיפסדא לחולין דעד השתא הוו חזו ליה בימי טומאה והשתא לא חזו למידי:

ולא יטמאנה ביד - לקבלה בכלים טמאים כדי להציל החולין:

אף יטמא ביד - אלמא חטא בתרומה כדי שתזכה בחולין:

דלטומאה אזלא - אם תפול בחולין נמי אבודה לאו חוטא הוא:

כי אתא רב יצחק תנא שלא כמצותן - שלא לשמן ל"א שדינן בני שנה והביא בני שתים ומפי המורה שמעתיהו ומפי רוב הגאונים ולשון אחרון אינו כלום דאם כן מאי ששחטן שהביאן מיבעי ליה:

ותעובר צורתן - לפי שאין שורפין קדשים עד שיפסלו בלינה משום בזיון קדשים אלא אם כן פסולו בגופו כגון פיגול וטמא:

דמקיש - דכתיב גבי חטאת ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים:

תני פסולין - כחטאת דתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין חוץ מפסח וחטאת ולאידך לישנא מדמי להו לחטאת שעברה שנתה דפסולה כדתנן חמש חטאת מתות במסכת תמורה (דף טו.):

שלמי חובה משלמי נדבה - דכשרין שלא לשמן דבכלל כל הזבחים הן ולאידך לישנא אם נדר טלה לשלמים והביא איל כשר כדאמרינן בפ' הרי עלי [עשרון] (לקמן קז:) קטן והביא גדול יצא רבי אומר לא יצא ואפי' רבי מודה דזבח כשר:

ושאר שלמי נזיר - דלעיל מיניה קאי אקרבנות נזיר בתוספתא דנזיר בפרק נזיר שאכל אחד מכל האיסורין וקתני הראויין לבוא בן שנה והביאו בן שתים שתים והביאו בן שנה תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו ושאר שלמים כגון שלמי נזיר דחובה הן ששחטן שלא כמצותן שלא לשמן ולאידך לישנא בן שנה דשלמי נזיר איל כתיב בהו ואיל בן שתי שנים:

כשרין - כשלמי נדבה ונאכלין ליום ולילה כחומר שלמי נזיר דדינו כדין תודה דאמר מר שלמיו לרבות שלמי נזיר:

ואין טעונין לא לחם ולא זרוע - הואיל ואין הנזיר ניתר בהן קתני מיהא כשרין ואע"ג דאיתקש לחטאת דכתיב וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים (במדבר ו) אלמא מגמר שלמים משלמים חובה מנדבה עדיף ליה:

אשם בן שנה - כגון דנזיר טמא ומצורע דכתיב כבש:

בן שתים - כגון גזילות ומעילות דכתיב איל:

עולת נזיר ויולדת ומצורע - דכתיב בהו כבש:

בן שתי שנים כו' כשרין - דגמרינן מעולת נדבה דאם נדר קטן והביא גדול הזבח כשר:

חוץ משלא לשמו - דפסול בחטאת וכשר באשם וקשיא לר' יצחק דקתני בהדיא דגמר עולת חובה מעולת נדבה ואע"ג דגבי חטאת כתיבי עולת מצורע ועולת נזיר לא מקשי לה לחטאת למיפסלינהו בני שתי שנים דמגמר חובה מנדבה עדיף ורבי יצחק נמי ליגמר שלמי חובה משלמי נדבה בין שלא לשמו בין לב' שנים ואי קשיא מאי שנא אשם שלא כמצותו פסול יותר מעולה תריץ משום דלא אשכחן אשם נדבה למגמר מיניה:

תנא דבי לוי - דגמר חובה מנדבה ולא גמר חובה מחובה:

מחוסר זמן בבעלים - קודם שיכלו שבעת ימי ספירתן דאין אשם אלא בנזיר טמא:

ואי איתא - דגמר תנא דבי לוי חובה מנדבה לגמר אשם בן שתי שנים משלמים דנדבה בן שתי שנים:

דנין דבר שלא בהכשרו - כגון שלמי נדבה שבאו שלא בהכשרן כגון שלא לשמן או קטן והביא גדול:

ואין דנין דבר שלא בהכשרן - כגון אשם נזיר בן שתים מדבר שבהכשרן מאשם גזילות בן שתים שהרי הכשירו בכך:

יוצא בבמה - הכשירו בכך דהא ליכא קלעים:


תנא אזאת תורת העולה קאי - תורה אחת לכל העולים שאם עלו לא ירדו במסכת נדה בפרק יוצא דופן (דף מ.) והאי דנקט במה אסמכתא וסימנא בעלמא:

לשום אילים - דאמר הריני שוחטן לשום אילים:

לבעלים - צבור:

עקירה בטעות - כגון האי דאי הוה ידע דכבשים נינהו הוה שחיט להו לשם כבשים:

ומותבינן אשמעתין - אדידיה גופיה קא מותיב:

מזידין חייבין - לשלם לבעלים דמי קרבן:

פיגולן פיגול - דשוגגין ואין צריך לומר דמזידין:

ומחשב בהו לשום שלמים - לאוכלן שני ימים ולילה אחד דהשתא חישב לאכול חטאת חוץ לזמנו דפיגול הוא דדין חטאת יום ולילה:

ובאומר מותר - לשנות דהיינו שוגגין:

שנקמצו - מחבת ומרחשת שני כלים הם מחבת עבה ומעשיה קשין ומרחשת עמוקה ומעשיה רכין:

חריבה - מנחת חוטא דכתיב (ויקרא ה) לא יתן עליה שמן:

ורבא לטעמיה - דאמר בפרק קמא:

מחשבה דלא מינכרא - אם הוא מכזב אם לאו פסל רחמנא:

מחשבה דמינכרא - שהוא . מכזב לא פסל רחמנא:

מתני' התמידין אין מעכבין המוספין - מפרש בגמרא:

וכולה היתה קריבה - כל המנחה שלם:

שאין מחנכין - בגמ' מפרש מאן דכר שמיה:

אלא בקטורת הסמים - שלימה של מנה ובין הערבים ובגמ' מפרש מנלן:

גמ' תדיר ומקודש - תדיר בכל יום ומקודש שהיום יום טוב הוא דאי לאו יום טוב ליכא מוסף ומוספין לא הוו אלא מקודש. לשון אחר תמידין מקודשים קודם מוספים דתמידין קרבי ברישא:

תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא - כגון דיש להם בשבת שני כבשים לבד התמידין וקא מיבעיא ליה אם יקריבם היום למוספין ולא יהו לו תמיד למחר או יניחם לצורך תמיד מחר:

מוספין דהאידנא מקודש נינהו - דהיום שבת קודש ותמידין דלמחר לא הוו להו מקודש דלמחר חול ל"א מוספין הוו מקודש קודם תמידין דמוספין יקרבו היום ותמידין לא יקרבו היום עד למחר:

אילימא דאית ליה - תמידין ומוספין:

וליקדם - קאמר דאין מעכבין זה את זה דאי בעי תמידין קריב ברישא ואי בעי מוספין מקריב ברישא:

העולה - משמע העולה תהא ראשונה לכל הקרבנות:


אלא פשיטא דלית ליה - אלא או לתמידין או למוספין:

מבוקרים - בלא מום שצריך לבודקן שלא יהא בהן מום ארבעה ימים קודם לשחיטה ולהכי צריכין ששה שמא יארעו שני ימים טובים של ראש השנה בחמישי בשבת ויצטרכו בכל יום שנים:

כדי לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה - אם אירעו ביחד שיהא כדי להקריב שני תמידין ליום:

אילימא דאית להו - כבשים הרבה:

תמידין ומוספין טובא הוו - ועשרים ותרתי טלאים בעינן [ותיהוי ששה לתמידין ושש עשרה למוספין]:

ושמע מינה תמידין עדיפי - דלא אמרינן יקריב הארבעה בשבת לתמידין ולמוספין ויבטל תמידין יום טוב שני של ראש השנה אלמא תמידין דיום שני עדיפי ממוספי שבת ואע"פ שמוספי שבת מקודש הן ושבת קדוש מיום טוב:

לעולם דאית ליה - לתמידין ומוספין והאי דלא נקט אלא תמידין משום דבמבוקרין ארבעה ימים קודם שחיטה קאמר לתמידין הוא דבעינן ביקור ארבעה ימים אבל מוספין לא:

שמירה שמירה לגזירה שוה - מה פסח מבוקר ד' ימים דמקחו מבעשור ושחיטתו בי"ד אף תמיד טעון ביקור ד' ימים:

דהאיכא צפרא דחד בשבתא - דבשלמא דבין הערבים ודיום שני ושלישי איכא למימר שיחזר ביום ראשון אחר טלאים מבוקרים ארבעה ימים קודם אלא במוצאי שבת לא יכול לחזר ומה יקריב לבוקר והא דנקט חד בשבת היינו כי הוי ראש השנה חמישי וששי והוא הדין נמי אי הוי ראש השנה בראשון ושני מצי למיפרך והאיכא צפרא דשלישי בשבת:

דפניא דמעלי שבתא - דקא סלקא דעתך דקודם שהקריב תמיד של בין הערבים של ערב שבת קאמר דליהוו ששה והוא הדין דמצי למיפרך דפניא דמעלי יומא טבא היכי דהוי ראש השנה חמישי וששי:

דלבתר דמקריב - תמיד של בין הערבים קאמרינן דליהוו שש:


ה"ג תנא בעלמא קאי - סימנא בעלמא נקט כלומר האי דנקט ששה לאו לשבת וב' ימים דוקא קאמר אלא אפי' כל ימות החול בע' בלשכה ו' טלאים כולן מבוקרין ד' ימים קודם שחיטה לבד יום השחיטה שהיו שם בכל יום ששה ראויין ליטול איזו שנים מהן שירצה כגון דביום חינוך הוו בה (י"ב) ששה מבוקרים ד' ימים קודם ונטלו ב' ביום ראשון ובקרו שנים והכניסן תחתיהן ליום ב' נטלו ב' מן הראשונים ובקרו ב' מן השוק ונתנו שנים תחתיהן לשלישי נטלו ב' מן הראשונים ובקרו שנים תחתיהם אחרים והכניסו תחתיהן נשארו שם ששה מן הראשונים ליום רביעי יטלו עוד ב' מן הראשונים והשנים שנתבקרו בראשון יהיו ראויין שנים של ראשון ושנים של שני ושנים של שלישי וכן כולם לעולם יהיו שם ששה ראויין לישחט ולא פי' טעם הדבר ולי נראה דקבעו חכמים מנין קבוע לדבר דאי מתרמין (לא) משכחי טלאים מבוקרין זה ד' ימים:

סימנא בעלמא - שלא תטעה בגירסא אם ו' או ה' או ד':

כדי לשבת ולב' ימים - משמע סימן כלומר שראוי לג' ימים:

ולא תני לשבת ולב' ימים טובים - דליהוי משמע לצורך שבת וב' ימים טובים של ר"ה:

ולא ראשון בין הערבים - שאם לא הקריבו בבקר לא יקריבו בין הערבים דהכי מידריש קרא אם את הכבש האחד תעשה בבקר הוכשר שני ליקרב בין הערבים ואי לא לא:

במה דברים אמורים שלא נתחנך המזבח - דהאי קרא בחינוך כתיב דכתיב לעיל מיניה וזה אשר תעשה על המזבח בפרשת ואתה תצוה:

אבל נתחנך המזבח אפילו ראשון בין הערבים - דכתיב בפרשת פינחס ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר כו' ובההוא קרא לא כתיב את הכבש אחד תעשה בבקר ותניא בספרי האי קרא למה נאמר והלא כבר נאמר למעלה בפרשה את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש וגו' שנים הוא מקריב ולא ארבעה:

יקטירו בין הערבים - כדתנא טעמא דלא שכיחי דפשעו בה הילכך לא קנסי בה להו:

ומזבח בטל כו' - דקאמר לא יקריבו בין הערבים:

דלא שכיח - דתמיד עולה הוא ואע"ג דלא קרבה אלא תרי זימני ביומא איכא עולות אחריני דמקרבי כל יומא טובא הילכך לא חביב להו ופשעי הילכך קנסו להו אבל קטרת לעולם ליתא אלא תרי זימני ביומא. לישנא אחרינא לא שכיחא בחד גברא כדאמרי' במסכת יומא (דף כו.) מעולם לא שנה אדם בה:

מעתרא - מעשרת כדכתיב ישימו קטורה וכתיב בתריה ברך ה' חילו (דברים לג):

ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר - כדאמרינן לעיל ולא ראשון בין הערבים דכתיב בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות וגו' כשמדשן את המנורה מן האפר שיש שם מן הנרות:

אי לאו דעבד מאורתא הדלקה - ממאי בעי לתקן לצפרא אלמא חינוך מנורה בין הערבים וכיון דמנורה נתחנכה בערב קטרת נמי תחילתה בערב דכתיב (שמות ל) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה:

הא קדושי מקדש - ללחם אם יסדירוהו עליו בחול בתמיה דהא קיימא לן בפרק שתי הלחם (לקמן דף ק.) דלא מקדש לחם אלא בשבת דקתני שאפילו הוא על השולחן ימים רבים אין בכך כלום דלא קדוש לא ליפסל ביוצא ולא לשם פסול:

כדקתני סיפא כו' - ומנורה אינה מקדשת כלומר וכל מילתא דידה אינה אלא בין הערבים [דהיינו] הדלקה ה"נ כל מילי דידיה [דקידוש וחינוך] דשולחן בשבת:

זו היא קטרת - מפרש בסמוך דבנשיאים קמיירי דכתיב (במדבר ו) כף אחת עשרה זהב וגו':

והוראת שעה היתה - דשוב לא היה בא על מזבח החיצון:

הוא דלא - דקאמרינן הוראת שעה היתה:

כיוצא בה - בקטורת:

יכול - יחיד הוא דלא יביא קטורת נדבה שהרי דין הוא שלא מצינו שיהא מביא חובתו כיוצא בה שהרי קטורת חובה ליחיד לא מצינו:


אבל ציבור יביאוה - נדבה שהרי מביאין חובה כיוצא בה פעמים בכל יום:

לא תעלו - משמע לרבים קאמר:

לא מיבעיא יחיד על המזבח הפנימי - דלא יביא דהא לא אשכחן לה:

מתני' חביתי - היינו [מנחת] מחבת כ"ג שמביא בכל יום כדכתיב בצו את אהרן מחציתה בבקר על שם מחבת קרו להו חביתים דכתיב (ויקרא ו) על מחבת בשמן תעשה:

לא היו באין חצאין - שלא יביא חצי עשרון בבקר מביתו וחצי עשרון בערב ואע"פ שקריבה לחצאין כדכתיב מחציתה בבקר מחציתה משמע מחציתה של שלימה (מחצה משלמה) מחצה מתוך שלם הוא מביא שמביא עשרון שלם וחוצהו:

ומינו אחר תחתיו - קודם תמיד של בין הערבים: לא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרונו של ראשון גרס:

גמ' ת"ל ומחציתה - מריבוייא דוי"ו משמע אפי' כהן העומד בין הערבים אע"ג דאיכא חציו עשרון דראשון:

מחצה ראשון - שנשאר מכהן ראשון [ומחצה שני שנשאר מכהן שני]:

תעובר צורתה - יפסול בלינה:

חזי להקרבה - כי אפרשיה הוה חזי להקרבה הילכך בעי עיבור צורה:

לאיבוד אתי - ולישרפה לאלתר:

אפילו פיגול - דפסול חמור הוא ופסול דאורייתא הוא טעון צורה:

חביתי כ"ג - דכתיב מחבת וכתיב מורבכת:

אופה - בתנור תחילה ואח"כ מטגנה במחבת:

תאפינה נאה - בשעת אפייתה בתנור תהא נאה ואם מטגנה תחילה הרי היא שחורה מן השמן ומן המחבת:

תאפינה נא - בשעת אפייתה בתנור תהא נא כמו (שמות יב) אל תאכלו ממנו נא כלומר בכך תהא מבושלת קצתו ואינה מבושלת כל צורכה והיינו טגון דבהא מודו כ"ע דתרוייהו בעינן כדכתיב על מחבת בשמן וכתיב תופיני:

תאפינה רבה - אפיות הרבה אופה ומטגנה ואופה:

אית ליה נא - מש"ה אופה אחר טיגון ואית ליה נאה מש"ה אופה תחילה. לישנא אחרינא רבה גדולה ומרוקעת ודקה וזהו נוייה ואית ליה מטגנה תחילה ואח"כ אופה ואיכא טיגון נא ונאה וגדולה היא: ל"א תאפנה רכה שירככנה בשמן (קריבה נאה) [הרבה] וזהו נוייה תחילה מטגנה ואח"כ אופה ואיכא נא ונאה שלשתן שמעתי:

עריכתן - תקון החלות שקורין אטינו"ר ובלשון צרפת סוני"ר:

בפנים - בעזרה דתנור של מתכת היה בעזרה ולישה ועריכה ואע"ג דקודם מתן שמן היא והאי תנא אית ליה מדת יבש לא נתקדשה מדלא מצריך לישת שאר מנחות בפנים הא בעינן פנים דקסבר חצי עשרון שבו היה חולק חביתי כ"ג נמשח והאי דלא משחו את העשרון השלם מפני שכל אדם מודד בו מנחתו ופעמים שמוציאו לחוץ אבל זה אינו מסור אלא לכהנים:

מנא הני מילי - דדוחות שבת:

אינשפא - נפוחה ברוח כמו (שמות טו) נשפת ברוחך:

דכביש ליה בירקא - טומנין בירקות כדי שלא ישלוט בה רוח:

תעשה - על מחבת בשמן תעשה (ויקרא ו):

כמנחת תמידין - דדוחות שבת:


רבא אמר על מחבת מלמד שטעונה כלי שרת (הוא) ואפי' מודדו בחצי עשרון שאינו נמשח על כרחך אפייתו מיהא במחבת כלי שרת הוא: [ואי אפי לה מאתמול מיפסל ליה בלינה] - דאפי' מנחות משקדשו בכלי נפסלו בלינה במסכת מעילה (דף ט.):

ה"ג ונאמר במנחת כבשים שמן - (שמות כט) ועשרון סלת בלול בשמן כתית רובע ההין ובמנחת נסכי תמיד כתיב לישנא אחרינא ונאמר במנחת נסכים שמן והיינו הך:

ג' לוגין לעשרון - דרובע ההין ג' לוגין דהין י"ב לוגין:

במנחת נדבה - נאמר (ויקרא ב) ויצק עליה שמן מה להלן לוג אחד כדאמר לקמן (דף פח.) למנחה ולוג שמן ולקמן פריך והיכי מצי למידייניה ממנחת נדבה הא הכא כתיב בשמן להוסיף וההוא שמן דהתם לאו להוסיף הוא:

דחביתין באין תמיד - בבקר ובערב ומנחת נסכים באין תמיד עם התמיד מנחת נדבה לא דחיא שבת וטומאה דכל קרבן שאין לה זמן קבוע אינה דוחה שבת וטומאה:

חביתין מנחת יחיד היא - ובאה בגלל עצמה שאין באה עם הזבח:

מנחת נסכים אינה טעונה לבונה - בפ' כל המנחות באות (לקמן ד' נט.): תדיר חובה טומאה שבת יחיד גלל עצמה לבונה:

רבי ישמעאל אומר - הואיל ולא אתיא מדינא תיתי מקרא סלת מנחה תמיד דכתיב בחביתין:

ריבה כאן - כדאמרן לעיל בשמן להוסיף לה שמן וריבה במנחת נסכים שמן ג' לוגין לעשרון דהיינו ריבוי דבמנחת נדבה ליכא אלא לוג:

במנחת נסכי פרים ואילים - ב' לוגין לעשרון דכתיב בפרשת שלח לך והקריב על בן הבקר סלת שלשה עשרונים בלול בשמן חצי ההין דהיינו ו' לוגין שתים לעשרון ובאיל כתיב לאיל תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלול בשמן שלישית ההין דהיינו ד' לוגין שנים לעשרון:

והדר תני נאמר כאן שמן ונאמר במנחת נדבה שמן - והיכי מצי למיפרך והא שמן דנדבה לאו להוסיף הוא אלא לקבוע לה שמן והאי בשמן להוסיף הוא דלקבוע לא צריך כדמפרש לקמן:

[מאן תנא בשמן להוסיף ר"ש היא - דאמר בסיפא ריבה כאן שמן כו' וילפינן לטעמיה מדינא דריבה כאן שמן ולר' שמעון ליכא למיפרך נילף ממנחת נדבה משום דהאי להוסיף ונדבה לקבוע והא דלא סיימא ברישא משום דרבי ישמעאל אפסקיה ממאי דאמר להוסיף הוא:

ובדינא דמנחת נדבה מאן קמהדר - דהא ר' שמעון נפקא ליה שפיר מדינא בתרא:

ר' ישמעאל - ואיהו קאמר או כלך דלרבי ישמעאל איכא למיפרך שפיר נילף ממנחת נדבה דהא לדידיה תרוייהו לקבוע ולא להוסיף ואיצטריך קרא: (כולה רישא ר"י אמר והכי קאמר רישא בשמן להוסיף לה שמן ור"י קאמר ליה: דאי לקבוע לה לוג שמן. כשאר מנחות לא צריך דכיון דכתיב על מחבת ממילא ידענא דצריכה שמן כמנחת מחבת):

תהא כמנחת חוטא - והאי דכתיב מחבת שיביאנה באותו כלי:

הדר אמר ר"י וליהוי נמי לקבוע - כדאמרת אכתי נפקא ליה מדינא נאמר כאן שמן כו':

ודן דינא ולא אתיא ליה - משום דפרכינן כלך לדרך זו דנין יג"ל מיג"ל כו':

ואצרכא קרא סלת מנחה תמיד - ואתא ר"ש למימר דל"צ קרא כיון דמוקמת לה להוסיף:

כולה - רישא עד רבי ישמעאל אמר ואצרכא קרא סלת מנחה תמיד אתא רבי שמעון למימר ודאי להוסיף הוא ולא לקבוע ואיני יודע כמה יוסיף הדר אמר קרא נמי לא צריך דמדינא בתרא נפקא:

וה"ק רישא בשמן להוסיף לה שמן - ור' שמעון קאמר לה דאי לקבוע לה לוג שמן כשאר מנחות לא צריך דכיון דכתיב על מחבת ממילא ידעינן דצריכה שמן כמנחת מחבת]:

הדר אמר רבי שמעון תהא כמנחת פרים ואילים - דאף על גב דלהוסיף הוא לא הויין אלא שני לוגין לעשרון הדר אמר האי דפרכת תיהוי כמנחת פרים ואילים דנין


מנחה הבאה עשרון ממנחה הבאה עשרון כו':

מתני' ושלימה - עשרון שלם בבוקר ועשרון בין הערבים כל זמן שהיא קריבה משל ציבור:

גמ' הכהן המשיח תחתיו אחד מבניו יעשה אותה - דמשל יורשים קריבה עד יעמוד אחר:

יכול יקריבו יורשין לחצאין - כמו שהיה אביהן עושה:

משל עולם - משל צבור מתרומת הלשכה:

שתהא כולה בהקטרה - שלא יעשה ממנה שיריים לאכילה לישנא אחרינא שיקטירו שלימה ולא לחצאין כל זמן שהיא קריבה משל צבור דבשלימה לא פליגי ר' יהודה ור"ש מפי המורה:

יכול יהו אהרן ובניו מקריבין קרבן אחד - ביום המשחם:

ובניו בפני עצמן - לשם החינוך ומאותו יום ואילך לא אבל כ"ג בכל יום דכתיב תמיד:

כהנים הדיוטות - דכשכהן הדיוט נתחנך לעבודה באותו יום היה מקריב עשרון ל"א ביום המלואים היה כך אבל לדורות לא נוהג ולא מפי המורה:

או אינו אלא כהנים גדולים - דה"ק קרבן זה יקריבו בני אהרן לדורות כל כ"ג שיעמוד:

הרי כ"ג אמור - דה"ק קרא הכהן המשיח שיעמוד מבני אהרן תחתיו לאחר מותו יעשה אותה:

א"כ - דכוליה ליורשין אתי שיקריבו החביתים כל זמן שלא מנו כהן אחר תחתיו:

לכתוב הכהן המשיח תחתיו בניו יעשה אותה - כשימות הוא:

מאי מבניו - דמשמע אחד מבניו שיעמוד תחתיו לכ"ג דמשמע תרתי:

אותה מאי עביד ליה - כיון דנפק ליה שלימה מכליל תקטר דבשלמא הכהן המשיח מוקי להך דרשא דאמרינן לעיל הרי כ"ג אמור אלא אותה מאי עביד ליה:

ומינו כהן אחר תחתיו - בו ביום:

ותיפוק ליה מן ומחציתה בערב - כדאמרן לעיל:

חוקה לעולם תהא - שתהא מצוה זו נוהגת לדורות:

עליונה - חביתין דכתיב בקרא ברישא בצו את אהרן וכתיב בה כליל תקטר והדר כל מנחת כהן כליל תהיה דמשתעי במנחת נדבתו וכתיב בה לא תאכל:

מנין ליתן האמור כו' - שיהו שניהם כליל בהקטרה והאוכל משירי שתיהם יעבור בלאו:

ת"ל כליל כליל - כליל תקטר כליל תהיה לא תאכל:

ז' דברים - במסכת שקלים בפרק מעות שנמצאו:

וזה אחד מהם - התם קאי דקתני לעיל בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר וכמדתה לכל רוח זכרים עולות נקבות שלמים בראשונה ממשכנין את מוצאה להביא נסכי' עד שהיו מניחין אותה ובורחין התקינו ב"ד שיהיו נסכיה קריבין משל צבור וקאמר ר"ש ז' דברים התקינו ב"ד וזה שאמרנו אחד מהם והדר מפרש לאינך שש עובד כוכבים ששלח כו' דעובד כוכבים משלח קרבנותיו כדאמר בפרק אלו מנחות (לקמן דף עג:) איש מה ת"ל איש איש לרבות את העובדי כוכבים שנודרים נדבות כישראל:

שלח עמה נסכים - דמי נסכיה:

וכן גר - להכי נקט גר דאין לו יורשים דאי ישראל הוו מקרבי יורשים נסכיו:

משל ציבור - אלמא תנאי ב"ד הוא ולאו דאורייתא:

דאורייתא מדצבור - כדכתיב (ויקרא ו) חק עולם משל עולם:

דקא מדחקא לשכה - שהיו פוחתין השקלים שבלשכה לפי שבכל שנה היו צריכין בכך כדאמרינן בפ"ק דמסכת יומא (דף ט.) ושנות רשעים תקצורנה זה מקדש שני שעמדו יותר מג' מאות כהנים גדולים דכל אחד לא הוציא שנתו תקינו מיורשין:

דקפשעי - ואין מביאין אותה דהיינו שתי תקנות דמעיקרא תקנוה מיורשין והדר תקנוה להדורה אדאורייתא כמעיקרא:

ועל פרה - היינו מאותן ז' דברים:

שלא יהא מועלין באפרה - הנהנה מאפרה לא יתחייב קרבן מעילה:

חטאת היא - בפרה כתיב מלמד שמועלין בה כשאר חטאות עד שלא היתה להן שעת היתר לכהנים:

למכתן - אפר מרפא מכה:

פרשי מספק הזאות - משום מעילה בשמעתא קמייתא דמעילה (דף ב:) מפרש מאי איכא בין מעילה דרבנן למעילה דאורייתא:

ספק הזאות - כגון שנטמא בספק טמא מת כגון סככות ופרעות:

בתחילה מגבין להן - כלומר עכשיו כשמביאין אותן גובין את המעות מכל אחד ואחד ואין באין מתרומת הלשכה כשאר קרבנות צבור:


הי מינייהו אחריתי - איזו נאמר באחרונה שנסמוך עליה דשמא הדר ביה מאידך משום דקי"ל (עירובין דף מו:) ר' יהודה ור' שמעון הלכה כרבי יהודה:

קמייתא - דקתני לר"ש שבאין מן הלשכה:

דלית בהו כפרה - מנחת כהן ליתא ליורשים כפרה בגוה אבל פר העלם דבר כפרה לציבור היא:

קרבני לחמי לאשי - ריבה הכתוב קרבנות הרבה דכל הני לשון קרבן נינהו:

לרבות פר העלם - דבאין מתרומת הלשכה כתמיד דבתמיד משתעי ואע"ג דלאו אדעתא דהכי הביאו שקליהם שהרי לא היו יודעים שיחטא אפ"ה מרבה להו קרא:

דברי ר"ש - וכיון דמקרא יליף עיקר הוא הך היא דאחריתא:

שמיני בחביתין - במסכת תמיד (דף לא:) מני לכהנים י"ג העסוקים בתמיד בין בבקר בין בערב זה בכך וזה בכך:

באתרא דחשוכא - דבבל עמוקה היא דכתיב האומר לצולה חרבי (ישעיהו מד):

שביעי - מקריב הסלת דמנחת נסכי תמיד:

תשיעי ביין ה"נ דלא בטלי - לעולם והא קיימא לן מנחתם ונסכיהם בלילה כו' דאם לא הקריבו היום נסכים יקריבום למחר וכגון שלא קדשו בכלי דלא נפסלו בלינה אלמא זימנין דקרב תמיד בלא נסכים:

אלא דאי - לא הוו נסכים לא קתני ה"נ גבי חביתין דאי מת כ"ג לא קתני ולעולם אם מת בטילה כל בין הערבים עד שיעמוד כהן אחר:

אהדרוה לקמיה דרבא - הא דקאמר רבי ירמיה בבלאי טפשאי:

מבישותין אמרי קמייהו - כשאנו אומרים שום טעם שאינו יפה אומרים אותו השומעין לפני בני ארץ ישראל:

מטיבותין - כי אמרי' מילי מעלייתא לא אמרי להו קמייהו:

הא נמי - דאמרן דאינה בטילה מטיבותין היא דיפה אמרתי (דאי לא) דנפקא לי מקרא דכתיב בחביתין (ויקרא ו) סלת מנחה תמיד מה תמיד אינו בטל אף היא אינה בטלה:

מאי הוי עלה - כרבא או כרבי ירמיה:

פליגי בה - בחביתי כ"ג שלא מת:

מפריש לה שני קמצין של לבונה - כשהיה מביא עשרון שלם מביתו מביא עמו שני קמצים לבונה ומקריב האחד לחצי עשרון של שחרית והאחד לחצי של בין הערבים:


ולא מינו אחר - דקריבה שלימה:

לרבנן הוכפלה לבונתו - שיביא קומץ שחרית וקומץ בערב דבשלמא לאבא יוסי לא מבעיא ליה דלא הוכפל שיביא שני קמצים לכל הקטרה דלא מצינו ב' קמצים בהקטרה אחת:

מאי דגלי גלי - סלת גלי קרא בהוספה כדאמרינן לעיל (דף נא:) לרבי יהודה מאותה ולר"ש מכליל תקטר:

ושמן - מבעיא ליה אליבא דכולהו אם צריך להביא ג' לוגין לכל עשרון דעד שלא ימות היה מביא ג' לוגין וחוצן לוג ומחצה לחצי עשרון דשחר ולוג ומחצה לבין הערבים השתא מאי:

ה' קמצין הן - בפרק האומר הרי עלי עשרון (לקמן דף קו:) חשיב והאי קומץ לבונה של חביתין לא חשיב התם משום דלחצאין קרב ובשלימה קמיירי ולא בחצאין ואם איתא דכי מת כ"ג קרבו שלם בכל הקטרות זימנין דמשכחת [שבעה] כגון ב' קמצים של חביתין דהא התם קא חשיב ב' קמצים של בזיכי לחם הפנים אע"ג דחד קרבן נינהו וה"נ ליחשוב: ומשני לעולם אימא לך דהוכפל והאי דלא חשיב להו משום דאי מת כהן לא קתני אלא בקריבים כדרכן קא מיירי:

להא שמעתא - דאי לא קתני:

והא מעלה קומץ בחוץ - דקתני ליה התם גבי ה' קמצין דאי עבר והעלהו בחוץ חייב וקתני ליה נמי ש"מ דאם איתא דהוכפל ליתנינהו ואפילו דאי:

מאי הוי עלה - דהא לא תנינן ליה בהדיא:

אלא אבא יוסי - דאמר חביתין דעלמא נמי בחיי כהן בעי ב' קמצין הילכך הא נמי ב' קמצין וקתני לוג ומחצה שחרית כו' אלמא שמן לא הוכפל ואיפשיטא בעיא דשמן לאבא יוסי ומדשמן לאבא יוסי לא הוכפל דמאי דלא גלי לא גלי לרבנן נמי לבונה ושמן לא הוכפלו דמאי דלא גלי לא גלי דאינהו לא פליגי אלא בלבונה מחיים אבל בלאחר מיתה אי הוכפל אי לא הוכפל לא פליגי:

הילכתא כאבא יוסי - דאמר בחיי כהן מקריב קומץ לבונה שחרית וקומץ ערבית:

ותנן ה' קמצין הן - ולא חשיב ליה לקומץ דחביתין משום דלחצאין קרב ואם איתא דקרב שלם ליתני ז' קמצים הן:

אמוראי נינהו - מר אמר כסתם משנה אמר רבי יוחנן ומר אמר הלכה כאבא יוסי אמר רבי יוחנן:

פרק חמישי - כל המנחות באות מצה


מתני' כל המנחות: חוץ מחמץ שבתורה - דכתיב על חלות לחם חמץ וגו' (ויקרא ז) ושתי הלחם דכתיב חמץ תאפינה (שם כג):

שאור בודה להן מתוכו - מתוך עשרון דתודה ושתי הלחם היה מוציא שאור שהוא לש מן הסלת מעט לאחר שנמדד וטומנו בסלת ומתחמץ מאיליו וממנו מחמץ את השאר:

אף היא אינה מן המובחר - שאינה מחמצת יפה לפי שאין לה שאור מחומץ יפה:

אלא מביא שאור - המחומץ יפה מתוך ביתו ונותן לתוך העשרון ומוסיף וממלא סלת:

אף היא היתה יתרה או חסרה - כגון אם השאור עבה ומגובל בקושי במעט מים אינו מחזיק נפח גדול כאילו היה קמח ונמצא העשרון יתר לפי שאם לא היה שאור מגובל היה נפחו גדול מעכשיו ואם אינו מגובל יפה שנתן בו מים הרבה נמצא נפחו גדול משאילו היה קמח ונמצא העשרון חסר שאם לא בשביל המים לא היה מלא:

גמ' דכתיבא כתיבא - אותה מנחה שכתוב בה מצה כגון מנחת מאפה ומנחת מחבת הרי כתיב בה ודלא כתיבא אתא מהאי קרא דכייל לכל המנחות

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/מנחות/פרק_ד&oldid=2792290"