רמב"ן על שמות ל כג
| רמב"ן על שמות • פרק ל' • פסוק כ"ג |
• א • ז • ט • יב • יג • טו • יט • כג • כה • לג • לד • לה • לו •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְאַתָּ֣ה קַח־לְךָ֮ בְּשָׂמִ֣ים רֹאשׁ֒ מׇר־דְּרוֹר֙ חֲמֵ֣שׁ מֵא֔וֹת וְקִנְּמׇן־בֶּ֥שֶׂם מַחֲצִית֖וֹ חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם וּקְנֵה־בֹ֖שֶׂם חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתָֽיִם׃
"מר דרור חמש מאות" - הסכימו המפרשים והרב רבי משה (הרמב"ם בהל' כלי המקדש פ"א ה"ב) מכללם כי המור הוא הנקרא מוסק ור"א השיב כי איננו בשם אע"פ שריחו טוב ואולי בעבור זה הפרידו הכתוב מן הבשמים והוא הקשה כי כתיב (שיר השירים ה א) אריתי מורי שהוא דבר מלוקט ואומרים המביאים אותו כי הוא נעשה בגרון הצבי ועוד מן הכתוב (שם ה ה) וידי נטפו מר ואולי כן הוא בהיותו לח ויתכן שיאמר "אריתי מורי" בעבור כי הוא דם נצרר בבטן החיה הדומה לצבי הידועה בארץ הודו ובלכתה בין השיחים בימי החום הגדול מגרדת בנפח ההוא והדם יוצא צרור ולוקטים אותו מן האחו ואמר וידי נטפו מר כי הכתוב ידמה ריחו כאילו ידיו תיטופנה מריח ההוא נטפי מים ואחרים (הראב"ד בהל' כלי המקדש פ"א ה"ג) אמרו איך יכנס בקטרת ובשמן הקדש דם חיה טמאה גם זו אינה קושיא כי הלחות ההוא הנאסף בה מרוב הדם ויזוב ממנה בחייה אין בו לא טומאה ולא מאוס ופירשו (הראב"ע בפירוש הקצר והרד"ק בספר השרשים ש' דרר) דרור מלשון וקראתם דרור (ויקרא כה י) שיהיה חפשי מן הזיוף והתערובת ואולי נאמר שהצריך הכתוב להיותו חפשי לומר שיוקח מן הצבי ההוא בהיותו חפשי מתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענג כרצונו כי כאשר ילכד ויעמוד ברשות אדם לא יעשה מור כי אם מעט ואיננו מבושם וזה דבר ברור ועם כל זה הנראה אלי מדברי רבותינו שאין המור מוס"ק שהם אמרו במדרש חזית (שה"ש רבה ד יד) מור אינמר"נון והמוסק אף בלשון חכמים כך שמו מוסק כמו שאמרו בברכות (מג) חוץ ממוסק מפני שהוא מין חיה וכן שם בירושלמי (פ"ו ה"ו) בר ממוסקים וכתב בעל הערוך (ערך מסק) כי גם כך שמו בלשון יון ועוד אמר במדרש חזית (שה"ש רבה א נח) צרור המור דודי לי זה אברהם מה המור הזה ראש לכל מיני בשמים כך אברהם ראש לכל הצדיקים מה המור הזה אין מפיח אלא באור כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש ומה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות כך אברהם ממרר עצמו ומסגף עצמו ביסורין והנה המוסק ריחו מפיח בלא אור ועוד שנינו (מקואות פ"ט מ"ה) אלו חוצצין בכלים הזפת והמור וכו' על המרדעת רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי וקתני (שם משנה ז) זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ וכל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ ואין המוסק דבר נדבק כזפת שיחוץ ואם שמא מתקנין אותו בענין שידבק בכלים אינו מקפיד עליו שיחוץ אפילו על המרדעת ותרגום מור ואהלות קציעות כל בגדותיך (תהלים מה ט) מורא ואקסיליאן וקציעתא והקרוב שהוא הנקרא כן בלשון ערבי מור שיש ממנו מינין מור אחמר ואביץ ובו מקטירין וריחו מפיח באור ביותר והנה כל הלשונות עברית וארמית וגם הערביים שוות בו ובלשון אגדה פרסית או יונית נקרא אנמרנין קרוב לזה וגם בלשון רומיים נקרא מירא ולהשואת הלשונות בו נראה שהוא המין ההוא והוא יחשב בסמים ומה שאמרו (שיר השירים רבה שם) שהוא ראש לכל הבשמים שהזכירתו תורה בראשם או שהוא בהקטרה משובח מכולם ואפשר שימצא עוד במיניו בעל ריח מבושם ביותר והוא הנקרא דרור והלוקט לזה ידיו מתמרמרות שהוא מר כלענה ושנו בספרא (ויקרא חובה פ' יב) דברים שאי אפשר לדעתן כגון המערב מים ביין קומוס במור כי זה מזייפין אותו בקומוס הנקרא צמג בערבי שהוא נדמה לו ולכך אמר מר דרור שיהיה נקי מן הזיוף שמזייפין אותו תמיד ויתכן כי לשון "דרור" בכל מקום נקיות וכן וקראתם דרור בארץ לכל יושביה שיהיו כל בעלי הארץ נקיים מעבדות ומכל שעבוד בגופם ובארצותם כלשון ובעל השור נקי (לעיל כא כח) ומה שאמר הכתוב וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר (שיר השירים ה ה) יתכן שיהיה שיעורו וידי נטפו שמן מור כי המנהג לסוך בו גם הידים לעדן ולרכך אותן כדכתיב (אסתר ב יב) ששה חדשים בשמן המור ופירשו בו (מגילה יג) שמן זית שלא הביא שליש מפני שמשיר את השער ומעדן את הבשר והענין כי השמן הזה מתקנין אותו במור ונקרא כן וזה טעם "נטפו" ואני סבור שהוא אינמרנון המוזכר במדרש (שה"ש רבה ד יד) שכך קורין בירושלמי (דמאי פ"א ה"ג) שמן ורד ורדינון וכן דרך השמות בשמנים בלשונות הגוים גם יתכן שיוציאו מן המור שמן כאשר נעשה במצטכ"י וזולתו מן הצמגים והנה ראוי לקרותו מור ושמן המור
"וקנמן בשם מחציתו" - לפי שהקנמון קליפת עץ הוא יש שהוא טוב ויש בו ריח וטעם ויש שאינו אלא כעץ לכך הוצרך לומר קנמון מן הטוב לשון רש"י והרב רבי משה (בפירוש המשנה כריתות א א) אמר שהוא קשר "סליכה" ואחרים אמרו (ראב"ע בפירוש הקצר) שהוא העץ הטוב הנקרא "עיטיב" ואינו כדברי כולם שהרי אמרו בבראשית רבה (סה יג) ובמדרש חזית (שיר השירים רבה שם) קנמון היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצבאים אוכלים ממנו והנה הוא כעשב השדה ירעו אותו הצאן ולפי דעתי הוא התבן המבושם הנקרא בערבי אדבר ובלשון הרומים אשקיננט והוא בשם חשוב והוא בלעז "סאייקא דמיקא" והוא מרעה לגמלים במקומו ורבינו בעל ההלכות כתב בפסחים (בדפי הרי"ף כה) כגון קנמון וסנבל שדומים לתבן והקדה ידועה מלשון הארמית שהיא קציעה וכן בערבי