רמב"ן על ויקרא יא כד

| רמב"ן על ויקראפרק י"א • פסוק כ"ד |
א • ב • ג • ו • ח • ט • י • יא • יג • כ • כד • לב • לד • לה • לו • לז • מ • מא • מז • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


ויקרא י"א, כ"ד:

וּלְאֵ֖לֶּה תִּטַּמָּ֑אוּ כׇּל־הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃


"ולאלה תטמאו" - לאלה העתידין להאמר למטה בענין תטמאו (רש"י כאן) (ת"כ) כאן למדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה ובענין שבסוף הפרשה (פסוק לט) פירש על בהמה טהורה לשון רש"י (בפסוק כו) וא"כ למה חלקן הכתוב ולמה פרט בהם היה ראוי שיאמר כל הנוגע בנבלת בהמה יטמא עד הערב וכל הנושא מנבלתה יכבס בגדיו ויטמא עד הערב והנכון כי כאן הזכיר "בנבלתם" סתם ולא הזכיר בהם מיתה ללמד שאין בהם שחיטה וכל הנוגע בהן בזמן שאינם חיים יטמא אבל שם אמר "וכי ימות מן הבהמה" לומר שאם נשחט אינה מטמאה וענין הפרשה הזכיר "ולאלה תטמאו" לומר שאין בנזכרים בדגים ובעופות ובחגבים הטומאה הזו רק לאלה אשר יזכיר והם הבהמה אשר איננה שוסעת שסע ומעלת גרה ואמר (בפסוק כו) טמאים הם לכם כל הנוגע בהם יטמא בטומאה הנזכרת וחזר ואמר (בפסוקים כזכח) שכל הולך על כפיו בחיה גם כן יטמא הנוגע עד הערב והנושא יוסיף לכבס בגדיו וכן "וזה לכם הטמא בשרץ" (פסוק כט) על העתיד להזכיר ונשתבש רבי אברהם בכאן והנה למעלה בענין אסור המאכל הזכיר הבהמה שאינה שוסעת שסע ומעלת גרה ולא הזכיר הולך על כפיו בחיה אולי בעבור שאין דרך לאכלם לא פרט בהם והניחם בתוך הכלל שאמר (בפסוק ג) שנאכל הבהמה המפרסת פרסה ושוסעת שסע ומעלת גרה ולא אחרת וחיה בכלל בהמה כמו שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו איל וצבי ויחמור (דברים יד ד ה) ולרבותינו בתורת כהנים בפרשה כולה מדרשים לכל הבהמה טמאים הם לכם (פסוק כו) באבר מן החי (פרשה ד ב) וכל הולך על כפיו באבר מן המת (פרק ו ו) כי יאריך הכתוב ויזכיר בהם טומאות רבות לרמוז שיטמאו כולם ומקצתם במיתת כל הגוף ובמיתת האבר ממנו כשיתלש מן הגוף החי וטעם יטמא עד הערב בכל הפרשה כי בערב יטהר אם רחץ בשרו במים אבל קצר ברחיצה בעבור שהזכיר (בפסוק הבא) כבוס בגדי הנושא שהוא הטבילה וכל שכן שירחץ גופו וכשהשלים להזכיר כל הטומאות בנבלות ובשרצים הזכיר הטבילה בכלים במים יובא וטמא עד הערב וטהר (פסוק לב) והוא הדין לאדם כי ממנו נלמוד ובפרשה אחרת (להלן יז טו) פירש וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב והזכיר גם העונש ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו (שם פסוק טז) והוא כלל לכל טומאת הנבלות וממנו נלמוד לשרצים וכבר הוזכרה כאן הרחיצה בשרצים כמו שכתבתי והחמיר הכתוב במשא יותר מן המגע בכבוס הבגדים מפני שדרך הנוגעים ליגע בידו בנחת אבל הנושא אותם דרך משא שיכבד עליו ובגדיו יסייעו אותו ברוב פעמים