רמב"ם על מנחות ד

מנחות פרק ד עריכה

משנה א עריכה

מצוות ציצית כוללת שתי מצוות:

האחת, שיהיו ציציותיו בקצות הכסות, והוא שנאמר "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם"(במדבר טו, לח). וזהו יקרא לבן לפי שהוא צמר לבן או פשתן לבן כפי התנאים והעיקרים שנתבארו בתלמוד בדיני הציצית.
והמצווה השנית, לתת חוט של צמר תכלת כרוך על אותן הציציות. והחוט הזה נקרא תכלת, שנאמר "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת"(במדבר טו, לח). ואינו נמצא בידינו היום לפי שאין אנו יודעים לצובעו, שאין כל מין תכלת בצמר נקרא תכלת אלא תכלת ידועה שאי אפשר לעשותה היום, ועל כן אנו עושים בלבן לבדו.

[ואומרו והלבן אינו מעכב את התכלת - הוא שאם עשה ציצית בשלמות לבן ותכלת, ונתגרדם הלבן ולא נשתייר ממנו משולשל כלום, ונשתייר התכלת לבדו, הרי זה יצא בו ידי חובתו.]

ומה שאמרו תפלה של יד אינה מעכבת של ראש - על מנת שיהיו אצלו שתיהן ואז יניח איזה משתיהן שירצה לבדה כל זמן שירצה, אבל אם אין אצלו אלא של ראש או של יד אז אין מותר לו להניחה עד שיעשה האחרת, שמא יטעה ויסמוך על האחת תמיד.

ויש לך להקשות בכאן קושיא ולומר, הואיל ודבר המשנה הוא בתפילין של ראש ושל יד שאין מעכבין זה את זה על מנת שיהיו מצוין שתיהן, אבל אם לא היה מצוי אלא אחת הרי הן מעכבות זה את זה. ומה שאמר בארבעה מינים שבלולב מעכבות זה את זה על מנת שלא יהיו מצויין כולן, אבל אם היו מצוין כולן הם גם כן אין מעכבות כמו שבארנו בפרק שלפני זה. והרי השווה דין זה בארבעה מינים שבלולב ובתפילה של ראש ושל יד, ולמה אמר בארבעה מינים מעכבים, ואמר בתפילין אין מעכבים. ותירוץ הקושיא הזאת מבואר היטב, וזה שבארבעה מינים שבלולב כשהם מצוין אף על פי שאין מעכבות זו את זו נוטל אותן אחת אחת, לפי שאינו יוצא ידי חובתו ולא שלמה המצווה עד שיגמור נטילת ארבעתן בידו ואפילו נטל אותן זה אחר זה, ואינו כן בתפילין של ראש ושל יד, אלא כל זמן שיניח אחד משניהן רוצה לומר שלובשן, כבר קיים מצוות עשה ויצא ידי חובת תפילין.

ודיני הציצית והתפילין והמזוזה, ועניין מלאכתן, והברכות שחייבין לברך עליהן, וכל העניינים התלויין בכל זה מן הדינין, ומה שנאמר עליהן בשאלות ותשובות, אין ראוי כפי קבלת חיבורינו לדבר בהן לפי שאינו אלא מפרש, והמשנה לא דברה על אלה המצות דבר מיוחד לכלול דיניהן עד שיהא חייב לפרש אותו. וסיבת זה בעיני לפי שהיו הדברים האלו מפורסמים בזמן חיבור המשנה, והיו עניינים ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל, ואין עניין מהן נפלא משום אדם ועל כן לא ראה לדבר בהן, כמו שלא הסדיר התפלה רוצה לומר נוסחה, ואיך יתנהג שליח ציבור, לפי שהיה מפורסם ולא חיברו בזה סידור, אבל חיברו ספר תלמוד וביאורו.

ומה שאמר הסולת והשמן אין מעכבים את היין - רוצה לומר שמן וסולת של מנחת נסכים ויין של נסכים.

ומתנות של מזבח החיצון - כבר זכרנו אותן. והראייה על שאינן תלויין קצתן על קצתן, הרי היא בתחילת הפרק הרביעי מזבחים:

משנה ב עריכה

כבר בארתי לך בתחילת דברינו על הסדר הזה, שהקרבן שמקריבין יום עצרת שני חלקים:

האחד הוא מוסף היום - שני פרים ואיל ושבעה כבשים כולן עולות, ושעיר לחטאת.
והשני הוא שמקריבין עם שתי הלחם - והוא הפר ושני אילים ושבעה כבשים כולן עולות, ושעיר לחטאת, ושני כבשים שלמים והן כבשי עצרת.

וכל זה מדברי תורה, וכן זכרנו לך פעמים.

(כי) ומה שנאמר בכאן הפרים והאילים והכבשים אינן מעכבים זה את זה - רוצה לומר שאיל של מוסף היום אינו מעכב לשני האילים של קרבן הלחם, ואין שני האילים מעכבין את האיל, וכן הפר אינו מעכב לשני האילים ושבעת הכבשים הקריבין עם הלחם, ולא שני הפרים מעכבים את האיל ושבעה כבשים של מוסף היום, והכבשים גם כן אינן מעכבים לזולתן, ולא שבעה כבשים של מוסף מעכבים שבעה של לחם, ולא של לחם מעכבים של מוסף.

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה ג עריכה

הפר הזה והשני האילים והשבעה כבשים הם החלק השני שמקריבין בגלל הלחם ביום עצרת, וכולן הן עולות, ושעיר חטאת.

ומה שאמר אחר כך הלחם והכבשים - רוצה לומר שני כבשים שלמים שמביאין עמהן שתי הלחם בשעת התנופה, כמו שיתבאר במסכת הזאת.

ומה שאמר והכבשים אינן מעכבים את הלחם - רוצה לומר שאם לא יהיו שם שני כבשים, שמביאין שתי הלחם, ודינם שיאכלו אותן כאילו הביאום עם הכבשים.

ומה שאמר בן ננס יקריבו כבשים בלא לחם - לפי שלא היה במדבר לחם זולתי המן.

וחולק רבי שמעון על זה ואומר, שלא הקריבו במדבר לא לחם ולא כבשים ולא שאר קרבנות הבאים בגלל הלחם, ועל זה נאמר בתורת כוהנים רוצה לומר ספר ויקרא, וכל מה שזכר בויקרא לא הקריבו אותו במדבר, וזה קבלה בידינו שלא הקריבו במדבר אלא הקרבנות הנזכרים בחומש הפקודים ובכל המוספים.

והלכה כרבי [עקיבא] (יהושע):

משנה ד עריכה

כבר באר בתלמוד, בהלכה הזאת תנאי מיותר, ואמר שכן היה ראוי לומר "לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערבים, במה דברים אמורים שלא נתחנך המזבח, אבל נתחנך יקריבו בין הערבים, אמר רבי שמעון אימתי, בזמן שהיו אנוסין או שוגגין, אבל אם היו מזידין ולא הקריבו בבקר לא יקריבו בין הערבים, לא הקטירו בבקר יקטירו בין הערבים".

ואמר רבי שמעון לא יקריבו, רוצה לומר אותן הכהנים המזידים, ומקריבים אותו אחרים. ולא אמר כן בקטורת, שאין שום אדם מניח אותה במזיד לפי שהיו מתחילין בה, מפני הטעם שבארנו בשלישי מכפורים.

וענין חינוך - הרגל.

אומר שכל דבר שיקרב על המזבח החיצון בראשונה היא עולה של שחר. וכן הלחם הראשון שנותנים על השלחן אינו אלא ביום השבת. ותחילת הדלקת הנרות במנורה בין הערבים שנאמר "מחוץ לפרוכת"(שמות כז, כא) וגו'.

ולשון החינוך שם מושאל בדברים האלה לתחילת המעשים, לפי שזה הכלים מרגילים אותו בעבודה, דרך דומיא לאדם בתחילה שמלמדים אותו שום חכמה או שום מידה להרגיל עצמו בה, עד שתהא קבועה בו.

ואין הלכה כרבי שמעון בשני העניינים:

משנה ה עריכה

זה הדין בעצמו הוא דינם אם נטמא המחצית הנשאר, שהוא מביא עשרון וחוצהו, שנאמר "עשירית האיפה"(ויקרא ו, יג) וגו', ואמרו "מחצה משלם הוא מביא".

וראיית רבי יהודה שהיורשים חייבין להביא עשרון, ממה שנאמר "מבניו יעשה אותה"(ויקרא ו, טו), והיא ראיה על שהן מביאין שלם משלהן לפי שנאמר "אותה", אמרו "אותה ולא חצייה".

ורבי שמעון מביא ראיה ממה שנאמר "חק עולם... כליל תקטר"(ויקרא ו, טו), שתהא כולה בהקטרה.

והלכה כרבי יהודה:

משנה מנחות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב