עשרה מאמרות מאמר אם כל חי א ג

<< עשרה מאמרות - מאמר אם כל חי - חלק א פרק ג >>

פָּקַד (בראשית כא א).

הפועל הזה משמעו:

  • השגחה,
  • ומנין,
  • וצווי,
  • ומנוי,
  • וחסרון.

הראשון שאמרנו מענין ההשגחה הוא כמו פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם (שמות ג טז).

והמנין כמו לִפְקוּדֵיהֶם.

והצווי כמו פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים (תהלים יט ט).

והמנוי כמו וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים (אסתר ב ג). וממנו הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ (ויקרא ה כג).

והחסרון כמו וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד (שמואל א כ כה).

ועם היות הפקידה הזאת בעצם וראשונה מענין ההשגחה כמו שנבאר מכל מקום כלהו איתנהו בה, כי מי שהוא עקר איננו כדאי להמנות עם לגיונותיו של מלך מלכי המלכים, אלא אם כן השלים חקו פעם אחרת כבן עזאי (יבמות סג ב)[1], כמו שיבא. ומזה הטעם היו פקודי משה ראשי משפחות בלבד, ועליהם נאמר לְגֻלְגְּלֹתָם (במדבר א ב). שהיה משה רבינו ע"ה צופה ברוח הקדש מנין הטפין שבראש כל אחד ואחד, כמו שכתב החכם ז"ל בפירושו על התורה, ואמר שכל מי שהיה עתיד הוא לבדו להעמיד ששים רבוא היה נמנה ראש משפחה, על כן נמנו מכיר וגלעד לשנים עם היות מכיר אבי גלעד, כי גלעד לבדו היה בכחו להעמיד ששים רבוא ונשארו למכיר מיתר בניו ששים רבוא אחרים מבלעדי גלעד. ויותר מזה גם כן היה צופה ומביט בכל אחד ואחד מהם, והוא רז נגלה במלה הנזכרת למי שישית אליה לב, והכל בכלל מה שאמרו חכמים (ויקרא רבה כו ז) שהראהו הקב"ה למשה דור דור וחכמיו דור דור ופרנסיו. ויובן מזה מה שכתב רש"י בפרשת פנחס סמוך לפסוק וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ (במדבר כו יא). בשם הירושלמי (ירושלמי סוטה א י), שבמלחמת העמלקי אחרי מות אהרן בקשו מקצת העם לשוב למצרים, ורדפו בני לוי אחריהם ומתו מאלה ומאלה עד שבטלו ארבע משפחות משבט לוי. ורש"י אמר ששתים הן שמעי ועזיאלי והג' משפחת היצהרי שלא נמנה ממנה בערבות מואב רק משפחת הקרחי, ואמר שלא נתברר לו הרביעית מני. ומאי קשיא והלא בפרשת וארא כתיב וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי (שמות ו כא). וכיון שנמנית להלן משפחת הקרחי לבדה הרי כאן נפג וזכרי שהן בטלו. אלא ודאי הירושלמי חשיב להו שתים להגדיל הדאגה לדעת כמה החטא גורם. ורש"י על פי הקדמתנו ראה שלא נמנו שתים אלה לבדהן בשום מקום שיאמר עליהן משפחת הנפגי משפחת הזכרי, אם כן על שם אביהם יקראו ומשפחת היצהרי נתמעטה מהם וכל דברי חכמים קיימים. ואיש נבוב ילבב בפקודי משה ואהרן במדבר סיני, שלא נאמר פקודיו במספר שמות אלא בשבט שמעון לבדו, שרוח הקדש דואג עליהם אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם, לפי שנספחו עליהם רבים מערב רב ונשאו אחר כך נשים מבנות שמעון וילדו להם (זהר חלק ג רלז א)[2], מעין מה שאירע לדינה בת יעקב שהטיל בה החוי זוהמא קודם שנשאת לשמעון, וילדה לו זמרי בן סלוא הוא שאול בן הכנענית, אלה איפה חטאו והחטיאו וגם יד ה' היתה בם, ויהי המתים במגפה כמספר הרוגי שכם אחרי שנכנסו בברית המילה שלא לשמה. והדבר ידוע בפקודי משה ואלעזר בערבות מואב שהיה שבטו של שמעון ירוד מאד באותו מנין, ויש במשמע פקודיו האמור שם המנין לדאבון נפש בשביל החסרון שהיה עתיד וצפוי אליהם. ואולם היתה שרה אמנו בפקידה ודעת חנה בה נכנסת במספר צבאות מעלה ומטה, על דרך הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם (ישעיה מ כו):

 

  1. ^ (יבמות סג ב) תניא רבי אליעזר אומר כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט, ו). וכתיב בתריה ואתם פרו ורבו. רבי יעקב אומר כאילו ממעט הדמות שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם (שם). וכתיב בתריה ואתם פרו וגו'. בן עזאי אומר כאילו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר ואתם פרו ורבו. אמרו לו לבן עזאי יש נאה דורש ונאה מקיים נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים, אמר להן בן עזאי ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים.
  2. ^ זהר פרשת פנחס דף רל״ז ע״א. ח״ו דאפילו חד מישראל מית, אלא שבטא דשמעון כד אתו אינון ערב רב, אתערבו בנשין דשבטא דשמעון בתר דאתגיירו ואולידו בנין, מנהון מיתו בעגל, מנהון מיתו במותנא, ואחרנין מיתו הכא, אינון דאשתארו וכו׳