ערוך השולחן הלכות תענית
ספר
ערוך השולחן
על שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות תענית
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
בו יבואר כל הדינים וההלכות הכתובים בשולחן ערוך שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות תענית, עם כל הדינים המפוזרים בספרי האחרונים.
וכל דין ודין בארתי במקומו בטעמו בעזרת השם יתברך, על פי הצעות וראיות מגדולי הפוסקים.
והכל בלשון צח וקל, ובסדר נכון, כאשר עיניך תחזינה מישרים בפנים הספר.
מאת הגאון המפורסם מורנו ורבנו הרב רבי יחיאל מיכל זצ"ל בהרב רבי אהרן הלוי עפשטיין ז"ל, אב בית דין קהילת נאווהרדק; בעל המחבר ספר אור לישרים על ספר הישר לרבנו תם, וערוך השולחן על ארבעה חלקי שולחן ערוך.[1]
תוכן · הקדמת המחבר · מידע על הספר · המהדורה המקורית · מידע על מהדורה זו
מהדורה מקורית: ווארשא-פיעטרקוב, תרמ"ד-תרס"ז
מהדורת ויקיטקסט מבוססת על המהדורה המקורית ודפוסי הצילום שנעשו ממנה, עם תיקונים והוספות
מלאכת העריכה החלה בחודש סיון, תשס"ו
תוכן עריכה
הלכות תענית: תקסב • תקסג • תקסד • תקסה • תקסו • תקסז • תקסח • תקסט • תקע • תקעא • תקעב • תקעג • תקעד • תקעה • תקעו • תקעז • תקעח • תקעט • תקפ
סימן תקסב עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקסב | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין קבלת התענית ועניין התענית
ובו שלושים ושלושה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג
סימן תקסב סעיף א עריכה
ארבעה מיני תעניות יש. שנים מדברי תורה, האחד קבוע והשני אינו קבוע. וכן שנים מדברי סופרים, האחד קבוע והשני אינו קבוע.
כיצד? הקבוע מדברי תורה הוא יום הכיפורים פעם בשנה. ושאינו קבוע – זהו תענית שקבל עליו בנדר להתענות יום או כך וכך ימים. ועל זה נאמר (במדבר ל ג): "איש כי ידור נדר... ככל היוצא מפיו יעשה." ואפילו נדר להתענות בשבת ויום טוב – חל הנדר, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן רטו, עיין שם.
והקבוע שמדברי סופרים הם חמשה ימים בשנה: ארבעה הצומות ותענית אסתר. ושאינו קבוע מדברי סופרים הם על כל צרה שלא תבוא, כמו שנבאר בסייעתא דשמיא.
סימן תקסב סעיף ב עריכה
וזה לשון הרמב"ם ריש הלכות תענית:
- מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור, שנאמר: "על הצר הצורר אתכם, והרעתם בחצוצרות." כלומר: כל דבר שיצר לכם, כגון בצורת, ודבר, וארבה, וכיוצא בהן – זעקו עליהן והריעו.
- ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה, ויזעקו עליה ויריעו – ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב (ירמיה ה כה): "עונותיכם הטו אלה...", וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליה. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו: דבר זה ממנהג העולם הוא שאירע, ומקרה היא – הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה: "והלכתם עמי בקרי, והלכתי אף אני בחמת קרי". כלומר: כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי – אוסיף לכם אותה קרי.
עד כאן לשונו. וכתב עוד:
סימן תקסב סעיף ג עריכה
- ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הציבור, עד שירוחמו מן השמים. ובימי תענית האלו זועקין בתפלות, ומתחננים בתחנונים, ומריעין בחצוצרות בלבד.
- ואם היו במקדש – מריעין בחצוצרות ובשופר, השופר מקצר והחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות. ואין תוקעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש, שנאמר: "בחצוצרות וקול שופר – הריעו לפני המלך ה'..."
עד כאן לשונו, כלומר: רק לפני ה' במקדש תריעו בשני הדברים, ולא בגבולין. מיהו על כל פנים למדנו דעל צרה מחוייבין להתענות מדברי סופרים. ולדעת הרמב"ם גם יחיד שבאה עליו צרה – מחוייב להתענות, ויתבאר בסימן תקעח. וצרות ציבור יתבארו בסימן תקעה וסימן תקעו בסייעתא דשמיא.
סימן תקסב סעיף ד עריכה
ויש לנו בזה שאלה: דהנה בסימן זה יתבאר דכל תענית שלא קבלו עליו מבעוד יום בשעת מנחה – לאו שמיה תענית. וגמרא מפורשת היא בתענית (יב א). וזהו וודאי רק בתענית של נדר, דאילו התעניות הקבועות – לא שייך קבלה, שהרי אפילו מי שמורגל להתענות עשרת ימי תשובה – אינו צריך קבלה, כמו שכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב, וכמו שיתבאר. וכל שכן תעניתי ציבור שמפני הצרות פשיטא, שאינן צריכות קבלה. דרק תענית יחיד צריך קבלה, כמו שכתבו הטור והשולחן ערוך בסעיף ה, דכל תענית שלא קבלו עליו היחיד מבעוד יום – אינו תענית, עיין שם.
והרבה תימא: כיון דהוא מצווה מן התורה מפני נדרו, אם כן מה לי אם קבלו מבעוד יום או לא קבלו? וכי גרע זה מנודר שלא אוכל ככר זה, וכיוצא בזה? והן אמת שיש לומר דנדרו חייב לקיים, אבל שכר תענית אין לו אם לא קיבלו מבעוד יום. אבל הדוחק מבואר.
סימן תקסב סעיף ה עריכה
אמנם האמת הוא דקבלת תענית סתם אינו מענין נדר. וזה לשון הרמב"ן בהלכות נדרים סוף פרק תשיעי: דהאי נדר דהכא לאו נדר ממש הוא דאפקיה בלשון "הרי עלי", אלא קבלת תענית בעלמא הוא. וקבלת תענית לא חמירא כנדרים ממש למעקר יום טוב, ואפילו דמגילת תענית... עד כאן לשונו.
וכן כתב הריטב"א שם, וזה לשונו: וטעמא דמילתא דקבלת תענית אינו לא נדרי איסור, ולא ידות נדרים לאסור עליו מאכל ומשתה באותו יום, אלא צערא הוא, דקביל עליה לעשות מצות תשובה באותו יום. ואין במשמע שיהא זה... עד כאן לשונו.
וגם הנמוקי יוסף כתב שם כעין זה, וזה לשונו: דהכא הוא ממש נדר דאיסור חפצא, דאמר "קונם עלי כל מאכל...", והתם לאו נדר ממש, אלא קבלת תענית שקיבל עליו להתענות. ואינו אלא כמקבל עליו לעשות מצוה, שאין בקבלתו איסור חפצא. ולא חמירא כנדרים ממש. ולפיכך אמרו: "לוה אדם תעניתו ופורע...". אלמא דקבלת תענית אינו נדר, ולפיכך אינו אלא מדרבנן משום דעבר על קבלתו. ואינו צריך היתר חכם. עד כאן לשונו.
וזהו כוונת הראב"ד בהשגות בפרק שלישי מנדרים דין ט, על מה שכתב הרמב"ם דהנודר שיצום בשבת או ביום טוב חייב לצום, כתב בזה הלשון: דווקא כשאמר "עלי", אבל אם אמר "הריני בתענית היום" – אסור להתענות. עד כאן לשונו (והמגן אברהם רמז לה בסימן תק"ע סעיף קטן ב עיין שם).
ולפי זה, לדברי רבותינו אלה התענית שמן התורה אינו אלא באומר "הרי עלי שלא לאכול" או "קונם עלי לבלי לאכול יום זה", ובכי האי גוונא אינו צריך קבלת תענית. אבל כשאמר "הריני בתענית למחר" או "ליום פלוני" – אינו אלא מדרבנן. וצריך לקבלו בשעת מנחה, ואם לאו אינו צריך להתענות. והנה ביורה דעה סימן רטו בארנו דהרמב"ם לא סבירא ליה כן, ולדידיה נצטרך לומר כמו שכתבתי בסוף סעיף הקודם. ועיין מה שכתבתי בסעיף כ.
סימן תקסב סעיף ו עריכה
ולפי זה יצא לנו עוד דין חדש. דהנה בגדר חיוב להתענות, אפילו בתשעה באב דחמיר טובא פסקנו בסימן תקנד דאפילו חולה שאין בו סכנה אינו צריך להתענות, משום דבמקום חולי לא גזרו רבנן, עיין שם. ולפי זה בתענית יחיד, דהוה כנגד דהוא דאורייתא – חייב להתענות, ואינו פטור אלא אם כן יש בו סכנה. והרי אין אנו עושין כן, דכל הנוהגין להתענות באיזה ימים כמו יארציי"ט, ועשרת ימי תשובה, וערב רראש חודש שנהגו כן להתענות, דהמנהג הוי כנדר, ואנן מקילינן בהו טובא, עוד יותר מהארבע צומות.
אלא וודאי דסתם תענית הוה דרבנן. ואם באמת קבלו בלשון "קונם" או בלשון "הרי עלי", דהוה דבר תורה אסור באין בו סכנה (כן נראה לעניות דעתי). אך בזה כבר בארנו ביורה דעה סימן ריד דמנהג אינו בגדר נדר כלל. וזה דקיימא לן שם דלעבור על מנהג צריך התרה – זהו חומרא בעלמא, עיין שם.
סימן תקסב סעיף ז עריכה
ולפי זה נראה ברור דכמה דינים שיש בתענית, כגון שאין מתענין לשעות לפי מה שיתבאר, או דכל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית, או מה דקיימא לן לוה אדם תעניתו ופורע – אין זה אלא בסתם שקיבל עליו להתענות. אבל אם אמר "קונם עלי מאכילה ושתייה כך וכך שעות" – צריך לקיים נדרו, ולא יותר.
ובזה אי אפשר ללוות לזמן אחר, וליפרע דנדר לחוד ותענית לחוד. דבנדר ליכא לשון "תענית", דנדר צריך לאסור החפץ על גופו, ואין זה שייך בלשון תענית. ואפילו אמר "הריני נודר להתענות" – אין זה לשון נדר (מגן אברהם סימן תק"ע סעיף קטן ב); וכן אם אמר "הרי עלי להתענות"; אלא באומר "הריני נודר מלאכול ומלשתות יום מחר או יום פלוני" או "הרי עלי שלא לאכול ושלא לשתות" או "קונם מאכילה ושתייה". אבל כל לשון "תענית" – הוא קבלת תענית ולא נדר.
(וזהו שאמרו בתענית יב ב: אמר ר"י אמר רב: לוה אדם תעניתו ופורע. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי: וכי נדר קביל עליה וכו', עיין שם. ועוד יתבאר בזה ב[[ערוך השולחן אורח חיים תקסח|סימן תקסח.)
סימן תקסב סעיף ח עריכה
כל תענית שלא שקעה עליו חמה, דהיינו שלא השלימו עד צאת הכוכבים, דהיינו שלושה כוכבים בינונים כשיתראו, או שהלבנה זורחת בתוקף על הארץ – אינו תענית. ואם דעתו לאכול קודם זמן זה – אינו מתפלל "ענינו".
ולפי זה גם בין השמשות אסור לאכול. ואף על גב דבפסחים (נד ב) אמרינן דרק תשעה באב בין השמשות שלו אסור כיום הכיפורים, ומבואר להדיא דשאר תענית שרי בין השמשות – זהו בעילוי יומא של תחילת התענית. אבל באפוקי יומא של סוף התענית – בכל תענית אסור בין השמשות, דמספיקא לא נפקא קדושתה ולא עיילי קדושתה (בית יוסף ומגן אברהם).
סימן תקסב סעיף ט עריכה
ואמת שכן כתבו המרדכי בסוף פרק קמא דתענית, והרא"ש שם (סימן י"ב). אבל הרא"ש עצמו בסוף פרק שני דשבת כתב בשם רבינו יונה דבין השמשות מותר, עיין שם. וכן נראה לי דעת הרמב"ם, שלא נמצא בחיבורו דין זה דכל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית. ואדרבא בפרק חמישי לעניין תשעה באב כתב דבין השמשות שלו אסור, דמבואר להדיא דבשארי תענית כל בין השמשות מותר. וכן מתבאר לי מדברי הר"ן, דהך דכל שלא שקעה עליו חמה הוא כפשוטו שקיעת החמה.
ואי קשיא: מאי קא משמע לן? אך זה קאי על הקודם אי מתענין לשעות, עיין שם. ועל זה אומר דכל שלא שקעה עליו חמה – אינו תענית, כלומר: ואין תענית לשעות. ולכן כשכתב הרמב"ם דין תענית שעות – לא הוצרך להזכיר זה. וכן מתבאר מדברי רש"י, עיין שם.
ולפי זה נראה לעניות דעתי דהסומך על רבותינו אלה להתענות רק עד בין השמשות – אין מזניחין אותו.
(וגם הגר"א סעיף קטן ב כתב כן, והביא ראיה מלשון ספיקו שבגמרא שם. וגם התוספות בעבודת כוכבים לד א דיבור המתחיל "מתענין" כתבו גם כן דהך שקיעת החמה הוא כפשוטו, עיין שם. ותמיהני שלא הביא ראיה מהרמב"ם ורש"י והר"ן שבארנו. וראיתי להקרבן נתנאל בשבת שם, שרצה להסב כוונת הרא"ש בשהתנה כן בפירוש, עיין שם באות מ"ד, ודבריו תמוהים. ודייק ותמצא קל.)
סימן תקסב סעיף י עריכה
והנה רבינו הרמ"א בסעיף א כתב על דברי רבינו הבית יוסף, שכל שלא התענה עד צאת הכוכבים אינו תענית, כתב וזה לשונו:
- מיהו נוהגין להתפלל "ענינו" אף על פי שאין משלימין עד צאת הכוכבים, וכן דעת מקצת רבוותא. ונראה לי דדווקא ביחיד דאומר "ענינו" ב"שומע תפילה", דבלאו הכי יכול להוסיף, כמו שכתבתי בסימן קיט. אבל שליח ציבור לא יאמר "ענינו" אלא אם כן משלימין, וכן נוהגין.
עד כאן לשונו. ויש ממפרשי השולחן ערוך שפירש בכוונתו במה שכתב "וכן דעת מקצת רבוותא" שכוונתו על הרמב"ם, שפסק בהך דמתענין לשעות כפשוטו, אף שאכל באותו יום, כמו שיתבאר. ולפי זה כוונתו של רבינו הרמ"א שיכול להתפלל "ענינו" אף בכמה שעות קודם הלילה.
ולפי זה התפלא עליו: דהרי דעה זו הוי דעה דחויה. ועוד: היאך יאמר "יום צום תעניתינו" – הא אינו יום שלם? ולכן דחה דבריו (ט"ז סעיף קטן א).
ויש מי שפירש בכוונתו: כשפירש בשעת קבלה שלא להשלים, דאז אפילו התפלל מנחה גדולה – מתפלל "ענינו" (מגן אברהם סעיף קטן ב).
(ועיין בסעיף כח דגם להרמב"ם ליכא "ענינו" בכי האי גוונא.)
סימן תקסב סעיף יא עריכה
וכל זה תמוה בעיני. וברור הוא בכוונתו דקאי רק על צאת הכוכבים, כלומר דאפילו לא התענו רק עד השקיעה ולא עד צאת הכוכבים – הוי תענית ומתפלל "ענינו". והמקצת רבוותא הם רבינו יונה ברא"ש סוף פרק שני דשבת, והתוספות שם. וכתב דבציבור אין לשליח הציבור לומר "ענינו", כיון שהיא ברכה בפני עצמה, ורוב דעות סבירא להו עד צאת הכוכבים. ונראה לעניות דעתי, דלפי מה שבארנו דגם דעת הרמב"ם ורש"י והר"ן כן הוא – גם בציבור יכולים לסמוך על כל הני רבוותא.
(ומה שהמרשים ברמ"א כתב שמקורו מתרומת הדשן הוא טעות, דלא נמצא שם כלל, עיין שם.)
סימן תקסב סעיף יב עריכה
כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב:
- ויש אומרים שמי שרגיל להתענות עשרת ימי תשובה, כיון שאין רגילות לקבלם בתפילה – אינו צריך להתענות עד צאת הכוכבים, אלא עד שיצא מבית הכנסת.
עד כאן לשונו. וכתב רבינו הרמ"א:
והיחיד מתפלל "ענינו", וכן חתן יתפלל "ענינו" קודם שנכנס לחופה, ואז יוכל לשתות מכוס של ברכה. אבל מי שמתענה משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב – צריך להשלים, אף על גב דאינו צריך קבלה. מי שאינו מתענה כל עשרת ימי תשובה, רק יום או יומים – בעי קבלה והשלמה. ונראה לי דדווקא בסתם, אבל אם התנה שלא להשלים – הרשות בידו, דלא עדיף משאר תענית.
עד כאן לשונו.
סימן תקסב סעיף יג עריכה
ביאור הדברים, דהנה בתענית (יב א) איתא: כל תענית שלא שקעה עליו חמה – לאו שמיה תענית. ופריך מאנשי משמר, שהיו מתענין ולא משלימין. ומתרץ: התם לצעורי נפשייהו בעלמא הוא. ופירש רש"י: אבל אינו תענית לא לתפילת "ענינו", ולא לקובעו עליו חובה כלל. וכל שעה שהוא רוצה לאכול – אוכל. עד כאן לשונו.
ולפי זה אינו בגדר תענית כלל, ויכול לאכול באמצע היום מתי שירצה. ולפי זה גם בעשרת ימי תשובה, דהוה גם כן לצעורי בעלמא לכפרה על עונותיו, שתקובל תפילתו ותקרע גזר דינו, ואינו מקבלו מאתמול בשעת מנחה – אינו בגדר תענית כלל, ואוכל מתי שירצה אף באמצע היום.
וכמו גם עתה יש שמתענין עד אחר חצות, ומתפללין מנחה גדולה, ואוכלין. ואינו אומר "ענינו", לפי שאינו בגדר תענית כלל.
סימן תקסב סעיף יד עריכה
אבל הטור כתב, וזה לשונו:
- כתב אבי העזרי: מי שרגיל להתענות בעשרת ימי תשובה – אינו צריך להתענות עשרה ימים עד צאת הכוכבים, רק עד שיצא מבית הכנסת. דצערא בעלמא קביל עליה, מדפריך תלמודא עליה דרב חסדא מאנשי משמר, שמתענין ולא משלימין. ומשני התם: לצעורי בעלמא. ורב חסדא לא אמר אלא מי שקבל עליו תענית בפירוש. וסתם תענית יום שלם, אבל בעשרת ימי תשובה לא. ואין רגילות לקבלו בתפילה בעשרת ימי תשובה.
עד כאן לשונו, וזהו דעת היש אומרים שבשולחן ערוך. וחולק על רש"י שכתב דאוכל מתי שירצה, שהרי הצריך להתענות עד יציאתו מבית הכנסת. וקורא לזה תענית, אלא שאינו צריך עד צאת הכוכבים. וכיון שהוא תענית, ממילא דמתפלל "ענינו" כדברי רבינו הרמ"א. וכן הוא במרדכי ובהג"א, ושלא כדברי רש"י שאינו מתפלל "ענינו".
סימן תקסב סעיף טו עריכה
ולפי עניות דעתי שהולכים לשיטתם. דהנה כבר בארנו דרש"י ז"ל סבירא ליה דכל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו צאת הכוכבים אלא שקיעה בלבד. ואם כן ממילא זה שאמרו מתענין ולא משלימין – היינו אפילו קודם השקיעה. ואם כן אין גבול לדבר, ואפילו באמצע היום, וממילא שאין זה בגדר תענית כלל.
אבל הטור ואבי העזרי סבירא להו דכל תענית שלא שקעה עליו חמה – זהו צאת הכוכבים, כמו שכתב הטור עיין שם, וכן כתב המרדכי בשם ראבי"ה, והוא אבי העזרי כידוע. ולפי זה מה שאמרו מתענין ולא משלימין – זהו עד צאת הכוכבים. אבל מכל מקום צריך איזה גבול להתענית: או שקיעת החמה, או אחר שמתפללים הקהל ערבית, שהוא מפלג המנחה שעה ורביע קודם הלילה. וזהו שאומר: עד שיצאו מבית הכנסת (וכן כתב המגן אברהם סעיף קטן ה). וכיון שיש גבול לזה, שמקודם אסור לאכול – ממילא דמתפלל "ענינו".
סימן תקסב סעיף טז עריכה
ולפי זה ביאור הדברים של רבותינו בעלי השולחן ערוך כן הוא: דמי שמקבל תענית ממש – פשיטא שצריך להתענות עד צאת הכוכבים, שכן הוא דעת רוב הפוסקים, אפילו לרבינו הרמ"א, כמו שכתבתי בסעיף יא. אך התעניתים שמקובלים ועומדים מכח המנהג, כמו עשרת ימי תשובה, או מקצת ימים מהם אם רק נוהגים להתענות בו בתמידיות, כמו המתענים יום ראשון של סליחות או ערב ראש השנה, שהם בלי קבלה – נהי דנקראים "תענית" לעניין "ענינו", מכל מקום אינו צריך השלמה עד צאת הכוכבים, אלא דיו עד השקיעה או עד אחר תפילת ערבית. דכיון שיש גבול לזה, שמקודם אסור לאכול – מקרי "תענית". וכן חתן ביום חופתו, שצריך להתענות עד אחר החופה וזהו גבולו, ולכן יתפלל "ענינו" קודם החופה, ואז יכול לשתות מכוס של ברכה.
אבל המתענים מן שבעה עשר בתמוז עד תשעה באב – אף בלא קבלה צריכים להשלים עד צאת הכוכבים, כיון דתעניתם הוא על החורבן, ממילא דהוי כמו שבעה עשר בתמוז ותשעה באב. וכן בעשרת ימי תשובה אותם שאין מתענין תמיד בשוה, רק יום או יומים, ולא בקביעות יום זה או שני ימים אלו, אלא פעם יום זה ופעם יום זה – פשיטא דבעי קבלה והשלמה. ואם קבל תענית סתם – צריך להשלים עד צאת הכוכבים. אמנם אם התנה בשעת קבלת התענית שלא להשלים – פשיטא שהרשות בידו, ואינו צריך להשלים.
(זהו ביאור דברי השולחן ערוך. וכן נראה שתפסו הט"ז והמגן אברהם, אלא שקיצרו בעיקר הדברים. ודברי הב"ח בזה צריכים עיון גדול, עיין שם. והרמ"א אף על גב דבסעיף הקודם כתב דנוהגין גם בתענית גמור שלא להתענות עד צאת הכוכבים, אך בכאן יש רבותא דאפילו עד השקיעה אינו צריך, אלא עד איזה גבול, כגון בעשרת ימי תשובה עד אחר תפילת ערבית, והחתן עד אחר החופה, וכיוצא בזה. ומה שהסבירו המגן אברהם בסעיף קטן ו, והט"ז בסעיף קטן ג, לחלק בין עשרת ימי תשובה ובין בין המצרים, משום דעשרת ימי תשובה התענית על העתיד, ובין המצרים על העבר על החורבן – היא קשה הציור. ודבריהם הם מתרומת הדשן, והב"ח התמרמר על זה, והקשה קושיא עצומה מהך דרבי אליעזר ברבי צדוק שלא השלים, והוא התענה על העבר. והט"ז והמגן אברהם נדחקו לתרץ, עיין שם. אבל לפי מה שכתבתי אין זה העיקר, ודוגמא בעלמא הוא. ועיקר הטעם דכיון שהם בין שבעה עשר בתמוז בתמוז לתשעה באב, והתענית כוונה אחת להם על החורבן – אם כן ממילא דמשלימין עד צאת הכוכבים כמו הם עצמן. מה שאין כן בהך דרבי אליעזר ברבי צדוק, שבתשעה באב גופה לא היה משלים. ולפי זה אין שום התחלה לקושית הב"ח. כללא דמילתא: כל מיני תעניתים שבלא קבלה – אינו צריך להשלים עד צאת הכוכבים, אלא עד איזה גבול. וכן המתענים מראש חודש אלול. ולבד בין המצרים, מטעם שבארנו בסייעתא דשמיא. ודייק ותמצא קל.)
סימן תקסב סעיף יז עריכה
יחיד שקבל עליו תענית סתם להתענות בערב שבת – צריך להתענות עד צאת הכוכבים, אם לא שפירש בשעת קבלת התענית "עד שישלימו הציבור תפילתם". ועיין לעיל סימן רמט. וכן תענית חלום – צריך להתענות עד צאת הכוכבים, ואפילו בערב שבת, דכיון דהסגולה לחלום רע הוי התענית, כמו שאמרו בשבת (יא א) – יפה תענית לחלום כאש לנעורת. ממילא דצריך תענית גמור. ועיין לעיל סימן רמט.
סימן תקסב סעיף יח עריכה
כל תענית יחיד שלא קבלו מבעוד יום – אינו תענית, ולא יתפלל "ענינו". וכן אם מחוייב איזה תענית – אינו יוצא בתענית זה לפטור מנדרו. ומכל מקום חייב להשלימו, כשהיה בדעתו להתענות ולהשלים. וגם יש לו שכר, והוי כפרת עון, דלא גרע ממצער עצמו מבשר ויין.
(ובמגן אברהם סעיף קטן ט יש טעות הדפוס, וכן צריך לומר: אם התחיל להתענות ביום זה אדעתא להשלים, עיין שם. והמחצית השקל נדחק בזה, ואין בדבריו שם טעם, עיין שם. ואף על גב דבריש סימן תקס"ג כתב המגן אברהם דבלא קבלה במנחה אינו צריך להתענות כלל, אך אחר כך מסיק דיש להחמיר, עיין שם. והכוונה בכאן שקבלו בפיו, אך לא בזמנו.)
סימן תקסב סעיף יט עריכה
ודע דבגמרא שם (י א) איתא, אמר שמואל: כל תענית שלא קיבל עליו מבעוד יום – לאו שמיה תענית. ואי יתיב מאי? אמר רבה בר שילא: דמיא למפוחא מליא זיקא. ופירש רש"י: הוא מפוח של נפחין המתמלא ברוח, אף זה נתמלא רוח, שלא אכל בחנם. עד כאן לשונו.
מזה מבואר דיכול לאכול אף אם קיבל עליו להתענות, כיון שלא קבלו מבעוד יום. וכן כתב המרדכי שם, וזה לשונו: "כל תענית..." – משמע דלא חשיב תענית, ומותר לאכול אף על פי שקבל עליו אחר חשיכה להתענות כל היום. דכיון דלא קביל מבעוד יום – כאילו לא קבל. עד כאן לשונו.
והנה כל הפוסקים סתמו דבריהם, ולא כתבו רק לשון הש"ס. אבל על רבינו הרמ"א יש לתמוה, שכתב בסעיף ה על דברי המחבר שכתב כלשון הש"ס דאינו תענית, כתב וזה לשונו: דאינו תענית להתפלל "ענינו", ולא לעניין אם חייב תענית... לא יצא ידי נדרו... עד כאן לשונו.
ולמה לא כתב גם כן שמותר לו לאכול? ואחד ממפרשי שולחן ערוך (מגן אברהם סעיף קטן ט) כתב מפורש להיפך, דצריך לשלם נדרו, כלומר: וחייב להתענות, וכמו שכתבנו בסעיף הקודם. וזהו נגד דברי רש"י והמרדכי.
סימן תקסב סעיף כ עריכה
ונראה לעניות דעתי דרבינו הרמ"א בכוונה השמיט זה. דהנה באמת יש מי שהקשה דאיך מותר לאכול, הא על כל פנים הוי נדר (מגן אברהם ר"ס תקס"ג בשם ב"ח)? ותרצו דתענית לחוד ונדר לחוד (שם). וזהו על היסוד שבארנו בסעיף ה בשם הרמב"ן, והראב"ד, והריטב"א, והנמוקי יוסף, עיין שם. וכבר כתבנו שם דדעת הרמב"ם אינו כן, והארכנו בזה ביורה דעה סימן רטו בסייעתא דשמיא, עיין שם.
ולפי זה לדעת הרמב"ם וודאי אסור לאכול מפני נדרו, אך לעניין תענית אינו עולה לו. וזה ששאל הש"ס: ואי יתיב מאי? – אין הכוונה דאי בעי יאכל, אלא הכי פירושו: ואי יתיב מאי, כלומר אולי בדיעבד עולה לו לתענית? ואומר דאינו כן, אלא דמי למפוחא מליא זיקא, כלומר לעניין התענית: דאינו מתפלל "ענינו", וגם אינו עולה לתענית, שחייב לשלם.
ולכן רבינו הרמ"א לא רצה לכתוב בפירוש שאסור לו לאכול, מפני דלרוב דעות מותר לאכול. וגם לא רצה לכתוב דמותר לאכול, מפני שהוא נגד דעת הרמב"ם, ולכן סתם הדברים.
(והמגן אברהם בכאן ובריש סימן תקס"ג, שכתב דנראה להחמיר – או מפני דסבירא ליה כהרמב"ם, או דלא נחית למניינא. ואנחנו בסעיף הקודם כתבנו שחייב להתענות, משום שכן נוטין דברי הרמ"א. ומיהו לדינא: מי שאינו רוצה להתענות ולסמוך על רוב הפוסקים – הרשות בידו. ודייק ותמצא קל.)
סימן תקסב סעיף כא עריכה
עוד כתב רבינו הרמ"א דמיהו יש אומרים דמתפלל "ענינו". וכן נראה לי לנהוג בתענית יחיד. ולכולי עלמא בתענית חלום מתפלל "ענינו", אף על פי שלא קבלו עליו מאתמול. עד כאן לשונו.
והנה בתענית חלום וודאי כן הוא, כיון שחכמים אמרו שיתענה – אינו צריך קבלתו. אבל בתענית יחיד יש מחלוקת בהמרדכי שהבאנו, וזה לשונו שם: ומיהו נראה לר"י שמתפלל "ענינו", דלא גרע מתענית חלום. וראבי"ה פליג עליה בהא. והר"ר מרדכי שמע מפי מורינו ז"ל דאם לא קבל מבעוד יום – אין מתפלל "ענינו" למחר. עד כאן לשונו.
ואינו מובן הדמיון לתענית חלום. אמנם כוונתם דלא גריע מתענית – שעות שמתפלל "ענינו", כמו שיתבאר. וזה שמדמה לתענית חלום, הכי פירושו: כמו שבתענית חלום אומר "ענינו" בלא קבלה מאתמול, כמו כן בכאן. דביחיד כיון שאינו קובע ברכה לעצמו – לא קפדינן כולי האי, כיון שעל כל פנים קבלו. אבל כשלא קיבל כלל, אלא שלא אכל כל היום – אינו כלום, ואינו מתפלל "ענינו".
סימן תקסב סעיף כב עריכה
אימתי מקבלו? בתפילת המנחה ב"שומע תפילה", או אחר שסיים תפילתו קודם שיעקור רגליו.
ואומר: "הריני בתענית יחיד למחר. יהי רצון שתהא תפילתי ביום תעניתי מקובלת." ואם לא הוציא בפיו, אלא הרהר בלבו שמקבל עליו תענית למחר – הוי קבלה. דזהו כמו תרומה וקדשים דסגי גמר בלבו, אף שלא הוציא בשפתיו, כדאיתא בשבועות (כו ב). ורק בשבועה בעינן לבטא בשפתים.
ודווקא שיהרהר כן בתפילת המנחה, וקבל קבלה גמורה בלבו להתענות. אבל אם לא קבל קבלה גמורה, אלא היה דעתו להתענות – לאו כלום הוא.
ודע דלאו דווקא בתפילת המנחה, דזהו רק לכתחילה. אבל בדיעבד – מהני קבלה כל זמן שהוא יום, אפילו אחר תפילת המנחה (מגן אברהם סעיף קטן יב). וטוב יותר לקבלו אחר התפילה קודם שעקר רגליו מבתפילה, כדי שלא יפסיק בתפילתו. ומכל מקום יהרהר בלבו גם ב"שומע תפילה".
ואין לומר: הא בנדרים קיימא לן בביורה דעה סימן רי דלא מהני קבלה בלב כמו שבועה, ולמה מהני בתענית? דיש לומר דתענית הוה כמו קרבן, שמקריב חלבו ודמו שנחסר מפני חלישת התענית (אליה רבה, וכן כתב הט"ז בסעיף קטן ח).
סימן תקסב סעיף כג עריכה
קבלת התענית שבשעת המנחה מועיל אפילו כשמפסיק באכילה, שהרי אוכל ושותה כל הלילה. וכן מועיל אפילו לכמה ימים, כגון שמקבל ביום ראשון במנחה שיתענה יום שני ויום שלישי ויום רביעי – הוי קבלה לכל הימים, אף על פי שאוכל ושותה ביניהם. ואינו צריך קבלה אחרת, ואינו צריך לקבל כל אחד במנחה שלפניו, ודי בקבלת המנחה שקבל ביום ראשון על כל הימים. ואפילו אמר שמקבל עליו שני ימים רצופין – אין הכוונה רצופים בלי הפסק אכילה בלילה ביניהם, אלא הכוונה שיתענה למחר עד הלילה, וגם היום שלאחריו, אלא אם כן פירש בהדיא דכוונתו רצופים ממש, בלא הפסק בלילות. ולענין "ענינו" במנחה – אין חילוק בין מתענה רק ביום ולא בלילה, ובין כשאינו מפסיק באכילה בלילות.
סימן תקסב סעיף כד עריכה
וזהו כשהימים שמקבל התעניתים המה רצופים. אבל אם קיבל ימים שאינם רצופים, כגון שקבל עליו בתפילת המנחה להתענות ארבעה וחמשה ימים מפוזרים, כמו שני וחמישי בשנים ושלושה שבועות וכיוצא בזה – יש מי שמסתפק אי סגי בקבלה אחת לכולם, או אם צריך קבלה לכל אחד ואחד. מיהו נהגו העם לקבלם בקבלה אחת, וסגי בהכי, וכן דעת מקצת רבוותא. וזה הוא המנהג שלנו בתעניתי בה"ב שמקבלין בשבת על כל השלושה ימי המפוזרים. אך מזה אין ראיה, דזהו כקבלת הציבור. וראיה: שהרי אינו צריך קבלה במנחה הקודמת, כמו שכתבתי בסעיף לב.
סימן תקסב סעיף כה עריכה
ואם קבל עליו להתענות שני ימים רצופים ממש עם הלילה שביניהם, וחלש לבו ואכל בלילה שביניהם – איבד תעניתו, ואינו מתפלל "ענינו", וצריך להשלים ימים אחרים (עיין ט"ז בשם כלבו). אבל מי שקבל עליו להתענות הרבה ימים בהפסק לילה שביניהם, והיינו שבכל לילה יאכל, והתענה איזה ימים, ואחר כך לא התענה באחד מן הימים; ועם כל זה כשמתענה הימים שאחר כך אומר בכל יום "ענינו", כי כל יום ויום הוי תענית בפני עצמה (שם).
סימן תקסב סעיף כו עריכה
$$$ וכל זה הוא כשקיבל על כמה ימים. אבל אם קיבל תענית רק על יום אחד, כגון שאמר "הריני בתענית למחר" והתענה, אך בלילה שאחר התענית נמלך להתענות גם למחר, ואפילו לן בתעניתו שלא אכל בלילה והתענה גם למחר ביום השני – מכל מקום אינו תענית, אף שנמשך ביחד עם יום הראשון, כיון שלא היתה קבלה על היום השני.
ואפילו קבלו בלילה השנייה – אינה כלום. וגריע מתענית שעות, שקבלם קודם השעות. וכן על תענית של יום שלם – צריך להתחיל קודם היום. ומכל מקום יכול להתפלל "ענינו", דעל כל פנים הוי כתענית שעות, כמו שכתבתי בסעיף כא, דהא קבלו קודם שהתחיל להתענות ביום השני. ונהי דאינו תענית יום, מכל מקום לא גרע מתענית שעות (עיין מגן אברהם סעיף קטן טו).
סימן תקסב סעיף כז עריכה
איפסקא בגמרא (יא ב): הלכתא מתענין לשעות, ומתפללין תפילת תענית. והוא שלא טעם כל היום כולו.
וביאור הדברים: כגון שהיה טרוד בעסקיו או בחפיציו, ולא אכל עד חצות או עד תשע שעות, ונמלך להתענות בשעות שנשארו מן היום – הרי זה מתענה אותם שעות, ומתפלל בהם "ענינו", שהרי קיבל עליו התענית קודם שעות התענית.
ולא דמי למה שנתבאר, דאם לא קבל בתפילת המנחה אינו תענית אפילו קבלו בלילה. וכי גרע קבלה בלילה מקבלה למחר אחר חצות? דוודאי גרע, משום דכל מין תענית צריך לקבלו קודם הזמן שיחול עליו התענית. ולכן אם רצונו להתענות כל היום – צריך לקבל עליו התענית קודם שיחול היום, וחלות היום הוא מתחילת הלילה. ואף על פי שאוכל בלילה – מכל מקום כיון דתענית זה נחשב תענית ליום, והיום הולך אחר הלילה, לפיכך צריך לקבלו קודם הלילה. ובתענית שעות צריך לקבלו קודם שחלו השעות של התענית.
ולכן כשעלה על דעתו להתענות שעות כך וכך, וקבלם קודם השעות – הוה שפיר קבלה. אך התנאי לזה שלא יאכל גם מקודם מפני סיבה בעלמא, כמו שכתבתי. דאם לא כן איך נקרא זה תענית? והרי לא התענה.
סימן תקסב סעיף כח עריכה
ואמת ששיטת הירושלמי הוא דאפילו אכל באותו יום, ואחר כך עלה על דעתו להתענות שאר היום – מקרי גם כן תענית שעות. וכן כתב הרמב"ם בפרק ראשון, עיין שם.
אבל כבר הקשו עליו: והרי שיטת הש"ס שלנו אינו כן? והרמב"ם נקיט תרוייהו: כשיטת הש"ס שלנו וכשיטת הירושלמי. ולעניות דעתי נראה דהדין עם הרמב"ם, דהש"ס שמצריך שלא יאכל כל היום – זהו לעניין תפילת "ענינו". דאם לא כן איך יאמר "ענינו ביום צום תעניתינו" כיון שלא התענה? אבל מכל מקום גם הש"ס מודה דמיחשב תענית שעות, ויש לו שכר, ואסור לאכול בשעות אלו. אלא שאינו מתפלל "ענינו" (הירושלמי הוא בפרק שמיני דנדרים).
סימן תקסב סעיף כט עריכה
וזה לשון הרמב"ם שם דין יג:
- מתענה אדם שעות, והוא שלא יאכל כלום כל שאר היום. כיצד? הרי שהיה טרוד... – הרי זה מתענה אותן שעות, ומתפלל בהן "ענינו"... וכן אם אכל ושתה, ואחר כך התחיל להתענות שאר היום – הרי זה תענית שעות.
עד כאן לשונו, ולא סיים שיתפלל "ענינו" משום דבכי האי גוונא אינו צריך, ואי אפשר להתפלל "ענינו". וסבירא ליה דזה שאומר הש"ס "והוא שלא טעם כל היום כולו" – קאי אמאי דאמר "ומתפלל תפילת תענית (כן נראה לעניות דעתי ברור).
ודע דברש"י שם מבואר דאם קבל עליו מבעוד יום להתענות למחר עד חצי היום, ואחר כך נתיישב לבלי לאכול עד הלילה – הוי תענית גמור ולא תענית שעות. עיין שם.
סימן תקסב סעיף ל עריכה
והנה גם הטור והשולחן ערוך כתבו בסעיף יא, וזה לשונם:
- אם קבל עליו תענית עד חצי היום ואכל אחר כך, או שאכל עד חצי היום וקבל עליו תענית משם ואילך – אינו נקרא תענית להתפלל "ענינו". אבל נקרא תענית לעניין שצריך להשלים נדרו.
עד כאן לשונם. ולפי זה תמיהני טובא על הטור והמגיד משנה, ועוד מהפוסקים שדחו דברי הרמב"ם, וכתבו שטעות הוא. וששמעו שהרמב"ם עצמו חזר בו (עיין בית יוסף). והרבה תימה: הא הרמב"ם גם כן אומר כן, והרי דקדוק לשונו הטהור מורה כן, שמקודם כתב שאומר "ענינו" ואחר כך לא כתב כן. וצריך עיון גדול.
סימן תקסב סעיף לא עריכה
האמנם לדעת הרא"ש והטור אין זה תענית שעות, מה שכתבנו שלא אכל עד חצי היום, אלא דגם תענית שעות צריך לקבלו מאתמול. והיינו כגון שקבל מאתמול להתענות עד חצי היום, ואחר כך נתיישב שלא לאכול עד הלילה, או שקבל עליו מאתמול להתענות למחר מחצי היום ואילך, ואחר כך נתיישב שלא לאכול גם עד חצי היום – דזה מקרי תענית שעות. אבל לרש"י ז"ל זהו תענית גמור, כמו שכתבתי בסעיף כט.
ולפי זה, לדעת הרא"ש והטור כל שבלא קבלה מבעוד יום – לא הוה תענית כלל לענין "ענינו". ולפי זה כל הפרטים שכתבנו מקודם דינם בקיבל בלילה צריך להתפלל "ענינו", דלא גריע מתענית שעות – לדעת הרא"ש והטור אינו כן.
סימן תקסב סעיף לב עריכה
תענית שגוזרים על הציבור – אין כל יחיד צריך לקבלו בתפילת המנחה, אלא שליח ציבור מכריז התענית – והרי הוא מקובל.
ויש אומרים דהני מילי בארץ ישראל, שהיה להם נשיא לפי שגזירתו קיימת על כל ישראל. אבל בחוץ לארץ – צריכים כל הציבור לקבל על עצמם כיחידים, שכל אחד מקבל על עצמו.
ויראה לי דמכל מקום גם בכי האי גוונא אין דינם כיחיד שצריך לקבלו בתפילת המנחה, אלא מתי שמקבלים הוה תענית, משום דציבור כשמקבלים ביחד, אף שכל אחד מקבל לעצמו – הויין כבי דין הגדול. כמו שכתבתי בחושן משפט סימן ב, שטובי העיר בעירם כבית דין הגדול דמיין. וכל שכן כל הציבור ביחד. וראייה לזה מתעניתי בה"ב, שהשליח ציבור מכריז בשחרית, והציבור עונין "אמן", ואינם צריכים קבלה אחרת.
(ובזה מתורץ קושית הט"ז סעיף קטן טז. ומה שכתב דיחיד שקבל בנדר להתענות חייב מן התורה להתענות, עיין שם – לא שם אל לבו הטהור, דתענית אינו נדר מן התורה, כמו שכתבתי לעיל. ודייק ותמצא קל.)
סימן תקסב סעיף לג עריכה
כתב רבינו הבית יוסף בסעיף יג:
- יש מי שאומר שמי שנדר ואמר "אם לא אלך למקום פלוני אשב בתענית", מאחר שמה שהתנה הוי דבר הרשות – הוה אסמכתא. אבל אם אמר "אם לא אעשה מצוה פלונית אשב בתענית", וכן אם אמר "אם יציליני ה' מצרה או אם יצליח דרכי" – לא הוי אסמכתא.
עד כאן לשונו, כלומר: דקיימא לן בחושן משפט סימן רז אסמכתא לא קניא. והיינו כשאמר "אם יהיה כן", דכל "דאי" הוה אסמכתא, ולא גמר בלבו לעשות כן באמת.
אמנם בדבר מצוה נתבאר שם דליכא אסמכתא, דכל דבר מצוה גומר בלבו בשלימות. ומקרא מלא הוא ביעקב (בראשית כח כ): "אם יהיה אלקים עמדי ושמרני...". ובזה מבוארים הדברים: "ואם יצליח דרכי" הוה גם כן בזה כדבר מצוה, דבזכות שהצליח גמר ומקני (מגן אברהם סעיף קטן יז).
ומכל מקום יש לפקפק בזה: דנהי דהתנאי היה בדבר הרשות, מכל מקום כיון שאמר "אשב בתענית" – הרי דבר מצוה הוא, ולא תיהוי אסמכתא כמו בצדקה ביורה דעה סימן רנח, דלא הוה אסמכתא בכי האי גוונא, עיין שם. וצריך לומר דסבירא ליה דעיקר תענית לא מקרי דבר מצוה, שהרי בגמרא יש מי שסובר דהיושב בתענית נקרא חוטא. ולכן כתב בשם "יש מי שאומר", כלומר: אבל מי שסובר דבכל הדברים הוה תענית כצדקה – גם בדבר הרשות ליכא אסמכתא.
(ובזה מיושב קושיות הט"ז סעיף קטן יז, והמגן אברהם סעיף קטן טז, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)
הלכות תענית: תקסב • תקסג • תקסד • תקסה • תקסו • תקסז • תקסח • תקסט • תקע • תקעא • תקעב • תקעג • תקעד • תקעה • תקעו • תקעז • תקעח • תקעט • תקפ
סימן תקסג עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקסג | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תקסג סעיף א עריכה
כתב רבינו הבית יוסף:
- מי שהרהר בלבו שלא בשעת תפילת המנחה להתענות למחר – לא הוי קבלה, דלא עדיף מהוציא בפיו להתענות למחר, דלא הוי קבלת תענית, כיון שלא קבלו בתפילת המנחה.
עד כאן לשונו. ואיני יודע מאי קא משמע לן, והא כבר ביאר זה בסימן הקודם סעיף ו, שכתב שם:
- אימתי מקבלו? בתפילת המנחה... ואם לא הוציא בפיו אלא הרהר בלבו – הוי קבלה, והוא שיהרהר כן בשעת תפילת המנחה.
עד כאן לשונו, ומה חידש בכאן? ודוחק לומר דמפני שהטור כתב דין זה בזה הסימן – הוכרח גם כן לכתבו שלא לדלג הסימן, אף שכבר כתבו. וצריך עיון.
סימן תקסג סעיף ב עריכה
וכבר חקרנו בסימן הקודם סעיף יט אם לא קיבל מבעוד יום במנחה: אם אסור לו לאכול אלא שלשם תענית לא עלתה לו, או דמותר לגמרי לאכול. והמרדכי סובר כן. ושם בסעיף כ הוכחנו דרבינו הרמ"א ספוקי מספקא ליה, דלדעת הרמב"ם אסור, עיין שם.
ולכן אני אומר דכל זה בקבלה בפה שלא בשעת המנחה, אבל הרהר בלבו שלא בשעת מנחה — מותר לו לאכול לכל הדיעות. דהא טעמא דאנו אוסרים בשם מלאכול — הוי משום נדר, דלשיטת הרמב"ם נדר ותענית עניין אחד הוא, כמו שכתב שם.
ואם כן, הא בנדר קיימא לן ביורה דעה סימן רי דצריך להוציא בשפתיו דווקא דומיא דשבועה, דכתיב: "לבטא בשפתים". ואם כן, פשיטה דלאו כלום הוא.
(וכן נראה דעת המגן אברהם, עיין שם. ואולי שמפני זה כתבו הבית יוסף בכאן. אך אם כן, למה סתם הדברים?)
הלכות תענית: תקסב • תקסג • תקסד • תקסה • תקסו • תקסז • תקסח • תקסט • תקע • תקעא • תקעב • תקעג • תקעד • תקעה • תקעו • תקעז • תקעח • תקעט • תקפ
סימן תקסד עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקסד | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תקסד סעיף א עריכה
דע שיש בעצם התענית הפרש גדול בין תענית יחיד לתענית ציבור. דתענית יחיד אינו אלא תענית יום, ולא צריך להפסיק מבעוד יום כיום הכיפורים. ותענית ציבור מקרי כשמפסיקין מבעוד יום, אך חז"ל לא החמירו עלינו בכל תענית ציבור לנהוג כזה, אלא בתשעה באב בלבד, וכן בתענית גשמים בארץ ישראל ובתעניות אחרונות, כמו שכתבתי בסימן תקעה. אבל כל תעניתי ציבור לא החמירו עלינו בזה, רק כבתענית יחיד.
ולכן כשאדם מקבל תענית, צריך לומר "הריני בתענית יחיד למחר". אך גם אם אמר סתם "תענית" – גם כן כן הוא (בית יוסף בסימן תקסג). אבל אם אמר "הריני בתענית ציבור למחר" – מפסיק מבעוד יום (שם ומגן אברהם ריש סימן תקסב).
סימן תקסד סעיף ב עריכה
ואמרו חז"ל בתענית (יב א): עד מתי אוכל ושותה? עד שיעלה עמוד השחר. וזהו בין בתענית יחיד, בין בתענית ציבור שלבד תשעה באב. ואפילו אכל סעודת הלילה – יכול לאכול עוד כשירצה.
אך אם ישן שינת קבע הוי כהפסקה, ואסור מלאכול. אבל כשישן שינת עראי, דהיינו נמנום לפי שעה קלה – חוזר ואוכל. ובתוך הסעודה אפילו ישן שינת קבע – חוזר ואוכל, אלא דזה לא שכיח.
וכן לשתות – יש אומרים שאסור כשישן שינת קבע. ויש אומרים דשתייה תמיד מותר, דמשתייה אין האדם מסיח דעת. אבל לאכילה צריך תנאי: שיתנה שרצונו עוד לאכול. ולשתייה אינו צריך תנאי. וכן המנהג, משום דאנחנו רגילים לשתות אחר השינה. ויש מי שאומר דתענית חלום – אסור לו לטעום כלום מיד כשייקץ (מגן אברהם). דתקנתו היא שמיד יתחיל להתענות. ועיין מה שכתבתי בסימן רפח.
הלכות תענית: תקסב • תקסג • תקסד • תקסה • תקסו • תקסז • תקסח • תקסט • תקע • תקעא • תקעב • תקעג • תקעד • תקעה • תקעו • תקעז • תקעח • תקעט • תקפ
סימן תקסה עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקסה | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
פרטי דינים בתפילת "ענינו"
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז
סימן תקסה סעיף א עריכה
היחיד אומר "ענינו" ב"שומע תפילה". לא שנא בתענית יחיד, ולא שנא בתענית ציבור. ואפילו מתפלל ביחידות, שלא ישמע הברכה משליח הציבור, דלא נתקנה ברכה בפני עצמה אלא לשליח ציבור, כמו שיתבאר בסימן הבא.
ואפילו שליח ציבור בתפילה בלחש כוללו ב"שומע תפילה", ואומרו קודם "כי אתה שומע...". ולא יחתום "העונה בעת צרה", אלא כשמגיע ל"בכל עת צרה וצוקה" יאמר "כי אתה שומע...". ויש מי שאומר שגם לא יאמר "בכל עת צרה וצוקה" (אליה רבה), ואינו עיקר. וכן המנהג הפשוט, ואין לשנות. ופשוט הוא דשליח ציבור המתענה תענית יחיד – אין לו להזכיר "ענינו" בחזרת שליח הציבור.
(ומה שכתב הבאר היטב סעיף קטן א בשם כנסת הגדולה – דבר תמוה הוא.)
סימן תקסה סעיף ב עריכה
ודבר פשוט הוא דבתענית ציבור מי שאינו מתענה – לא יאמר "ענינו", וכן המנהג הפשוט. ויש מי שאומר שיאמר "ענינו", כיון שעתה היא תפילה קבועה לרבים, רק לא יאמר "ביום צום תעניתינו" אלא ביום תענית זה (ב"ח). ומימינו לא שמענו מי שינהוג כן.
ודע דלכאורה בתענית יחיד אין לו לומר "ענינו ה' ביום צום תעניתינו" אלא "ביום צום תעניתי" וכן כתבו הגדולים (ב"ח וט"ז סעיף קטן א). אבל רבינו הרמ"א כתב בסעיף א שלא ישנה ממטבע שטבעו, אלא יאמר "ביום צום תעניתינו". עד כאן לשונו, כמו ביוצא לדרך לעיל סימן קי, שאומר "שתוליכינו לשלום" משום דיש כמה יוצאים לדרך. והכא נמי אי אפשר שלא יהיו עוד בעולם מתענים (מגן אברהם סעיף קטן א ועיין ט"ז). וכן המנהג.
סימן תקסה סעיף ג עריכה
אם שכח מלומר "ענינו" ב"שומע תפילה", ונזכר כשאמר "ברוך אתה ה'..." – לא יפסיק באמצע התפילה, ויאמרנה אחר תפילתו קודם שעקר רגליו. ונראה לי דיכול לאומרה גם קודם "יהיו לרצון...". ולא גריע משארי תחנונים, שיש שאומרים קודם "יהיו לרצון". ואם לא נזכר עד שעקר רגליו – אין מחזירין אותו, דאין זה לעיכובא, כמו "על הנסים" בחנוכה ופורים. וגם כשאומרה אחר תפילתו קודם שעקר רגליו – לא יאמרנה בחתימה, אלא כמו שאומרה ב"שומע תפילה".
סימן תקסה סעיף ד עריכה
דעת הגאונים שאין היחיד אומר "ענינו" רק במנחה ולא בשחרית, דשמא יאחזנו בולמוס ויצטרך לאכול, ונמצא שקרן בתפילתו. ואף על פי דמדינא דגמרא גם בערבית הקודם אומר "ענינו", מכל מקום אנחנו שחלושים אנו – יש לחוש, אבל במנחה אין לחוש. ואפילו כשהתפלל מנחה גדולה – הכל מקום צריך לומר "ענינו", דאפילו יאחזנו בולמוס הא התענה עד חצות על כל פנים (מגן אברהם סעיף קטן ד).
אבל שליח הציבור אומרו גם בתפילת שחרית בחזרת שליח הציבור בברכה בפני עצמה, משום דא אפשר שלא ימצאו מקצת הציבור שיתענו. ולכן אפילו הוא אינו מתענה – צריך לומר, דתפילת ציבור היא.
סימן תקסה סעיף ה עריכה
ורבינו הבית יוסף בסעיף ג כתב, וזה לשונו:
- ובארבעה צומות גם היחיד אומרו בכל תפלותיו, דאפילו אם יאחזנו בולמוס ויאכל – שייך שפיר לומר "ענינו ביום צום התענית הזה", כיון שתקנו חכמים להתענות בו.
עד כאן לשונו, ואיני יודע אם בדקדוק נקיט לשון זה שלא יאמר "ביום צום תעניתינו" כיון שהוא בעצמו אולי לא יתענה, או דלאו דווקא נקיט. ויותר נראה דדווקא נקיט לשון זה.
אמנם רבינו הרמ"א כתב על זה: דנהגו בכל הצומות שלא לאומרו רק במנחה, לבד שליח הציבור שאומרו גם בשחרית כשמתפלל בקול רם. עד כאן לשונו, וכן הוא המנהג שלנו. ויש לומר הטעם: דכיון שצריך לשנות הנוסח מן "צום תעניתינו" על "צום התענית הזה" כמו שכתבתי – אינו כדאי.
סימן תקסה סעיף ו עריכה
וטוב לומר בתחנונים שאחר התפילה של מנחה, לאחר "אלקי נצור...":
- "רבון כל העולמים, גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש היה קיים, אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו. יהי רצון מלפניך שחלבי ודמי שנתמעט ממני היום בתענית זה, כאילו הקרבתי..."
ולא נהגו עכשיו לומר זה, ולא ידעתי למה. ונכון לאומרו, שכן הוא בברכות (יז א) ובטור ושולחן ערוך סעיף ה, עיין שם.
סימן תקסה סעיף ז עריכה
אין ליחיד לומר שלוש עשרה מידות דרך תפילה ובקשת רחמים, דדבר שבקדושה הם וצריך עשרה. וכן משמע להדיא בראש השנה (יז ב) שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור בשלוש עשרה המידות, עיין שם.
אבל אם בא לאומרם דרך קריאה בעלמא, בניגון ובטעמים – רשאי. וכשאומרים "ויקרא בשם ה'" – יש להפסיק בין "בשם" לבין "ה'", דהטפחא הוא על "בשם". ו"בשם" – הבי"ת רפה, דלא כ"ויקרא בשם ה'" דפרשה "לך לך", עיין שם.
וקודם חצות לילה אין לומר שלוש עשרה מידות, ולא שום סליחות, רק ביום הכיפורים. וגם "האדרת והאמונה" אין לומר רק ביום הכיפורים (מגן אברהם סעיף קטן ה). והספרדים אומרים זה בכל שבת, אפילו ביחיד. ואין ליחיד לומר סליחות באמצע התפילה, ורק אחר כך יכול לומר, ורק כשמדבר בעניין שלוש עשרה מידות ידלג.
והמתענה ומשתבח עצמו לאחרים – נענש על כך. ורק כששואלים אותו יכול לומר, ואינו צריך לשקר כיון שאינו אומר דרך התפארות, ואינו כדאי לומר שקר (עיין ט"ז סעיף קטן ו, ומגן אברהם סעיף קטן ז).
הלכות תענית: תקסב • תקסג • תקסד • תקסה • תקסו • תקסז • תקסח • תקסט • תקע • תקעא • תקעב • תקעג • תקעד • תקעה • תקעו • תקעז • תקעח • תקעט • תקפ
סימן תקסו עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקסו | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין "ענינו" לשליח ציבור, וסליחות ונשיאת כפים
ובו שנים עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
סימן תקסו סעיף א עריכה
בתענית ציבור אומר שליח הציבור "ענינו" בברכה בפני עצמה בין "גואל ישראל" לבין "רפאינו". וסמכו לה אקרא, דכתיב: "יהיו לרצון... צורי וגואלי", וסמיך ליה "יענך ה' ביום צרה". וכיון שמזכירין "גואל ישראל" מבקשין "ענינו... כי בצרה גדולה אנחנו", וחותם: "ברוך אתה ה' העונה לעמו ישראל בעת צרה". כן הוא הנוסחא בטור ושולחן ערוך.
אבל ברמב"ם בפרק שני מתפילה כתב: "העונה בעת צרה". ונראה דנוסחת הטור ושולחן ערוך יותר מבורר, שהרי גם ב"ראה בעניינו" וב"רפאינו" מזכירים "גואל ישראל", "רופא חולי עמו ישראל". ולמה לא יאמרו כאן "העונה לעמו ישראל"? וכן ראוי להגיה בסידורים.
ואם שכח לומר "ענינו" נתבאר לעיל סימן קיט, עיין שם.
סימן תקסו סעיף ב עריכה
וקורין בתורה "ויחל משה" עד "לעמו". והלוי והישראל מן "פסל לך" עד אחר "הנה אנכי כורת ברית".
ואף על גב דבשלהי מגילה (לא א) תנן: בתעניות ברכות וקללות, כבר כתב הרמב"ם בפרק שלושה עשר מתפילה דין יח דזהו בתעניות שגוזרין הציבור על הצרות המתרגשות ובאות, כמו בצורת ודבר וכיוצא בהם, שמזהירין אותם שיעשו תשובה. ולכן קורין ברכות וקללות, כלומר: שכל הצרות הם על ידי מעשינו הרעים, ככתוב בתורה: "אם בחקתי...". אבל התעניתים שעל העבר, ורובן על חורבן בית המקדש – קורין "ויחל", עיין שם. וזהו על פי מסכת סופרים פרק שבעה עשר הלכה ז, עיין שם.
והקריאה מרמז שכמו שכיפר ה' על מעשה העגל, ונתן לנו לוחות אחרונות – כן אנו מקווים שיבנה לנו בית המקדש במהרה בימינו. אמן.
סימן תקסו סעיף ג עריכה
וקורין "ויחל" בין בשחרית בין במנחה. ואפילו חל בשני וחמישי – דוחין פרשת השבוע.
ונוהגין הציבור כשמגיע הקורא ל"שוב מחרון אפך" צועקין: "שוב...!", שזהו כעניין בקשה שישוב הקדוש ברוך הוא מחרון אפו. והקורא חוזר וקורא "שוב...", שהרי אמרנוהו בעל פה ובלא טעמים.
וכן כשהקורא מגיע ל"ויעבור" – צועקין הציבור "ה' ה'...", כדי להזכיר השלוש עשרה מדות. והקורא חוזר וקורא.
וכן בהגיעו ל"וסלחת לעונינו" – גם כן כן, מפני שזהו גם כן בקשה ותחינה, שיסלח לעונינו.
ומפטירין במנחה ולא בשחרית. ומפטירין "דרשו" עד "לנקבציו". והקרואים שוים הם במנחה ושחרית, אלא שבמנחה השלישי הוא המפטיר.
ויראה לי הטעם משום דבתענית ציבור מתוודים בסוף היום, כדאיתא בתענית (יב ב), וכמו שעשו עזרא ונחמיה ככתוב בנחמיה (נחמיה ט). ולכן קורין "דרשו ה' בהמצאו", להורות לעשות תשובה. ותשעה באב קורין גם בשחרית: "כי תוליד בנים". ואפילו תענית ציבור שחל בערב שבת – קורין גם במנחה.
וכתב רבינו הרמ"א בסעיף א דאם מתענין בראש חודש – קורין בשחרית בראש חודש ומנחה בשל תענית. עד כאן לשונו. וזהו כשהיו מתענין בימי הגזירות, ואין זה מצוי אצלינו.
סימן תקסו סעיף ד עריכה
כשהציבור גוזרין תענית על כל צרה שלא תבא עליהם, וכן בתעניות שני וחמישי ושני שאחר פסח וסוכות שנוהגים להתענות, נהגו הראשונים שאומר שליח הציבור "ענינו" בין "גואל" ל"רופא", ולקרות "ויחל".
וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב:
- ומיהו אם קבעו התענית בשני וחמישי – אין דוחין פרשיות השבוע בשחרית. אלא קורין בשחרית בפרשה השבוע, ולערב קורין בפרשה "ויחל". לבד שני וחמישי ושני שאחר פסח וסוכות, שקורין גם בשחרית "ויחל".
עד כאן לשונו. ועכשיו גם בשני וחמישי ושני אין קורין בשחרית רק פרשת השבוע, מפני שבימינו נתמעטו המתענים.
סימן תקסו סעיף ה עריכה
והנה באמת יש לתמוה על מנהגינו. דהנה הרא"ש סוף פרק קמא הביא דהקדמונים תמהו על מה שאנו קורין "ויחל" כשגוזרין תענית על איזה גזירה. והא בתוספתא פרק שני תניא דבתענית יחיד אין קוראין. ובגמרא איתא לעניין גשמים, דאפילו עיר גדולה כנינוה כיחידים דמי (יד ב). וכל שכן דכיחידים דמי לעניין "ענינו" לקבוע ברכה בפני עצמה, ולקריאת "ויחל".
וכן בתעניתי שני וחמישי ושני כתב הראב"ד: דכיון דאיכא דמתעני, ואיכא דלא מתעני – פשיטא דכיחידים דמי. וכתב הרא"ש דבאשכנז כולם מתענין שני וחמישי ושני, ואם כן שפיר הוי תענית ציבור, עיין שם.
ואם כן בזמנינו זה, שרובא דרובא אין מתענים, ורק מיעוטא דמיעוטא מתענים – איך שליח הציבור מתפלל "ענינו", ואיך קוראים "ויחל"?
סימן תקסו סעיף ו עריכה
אמנם הרא"ש כתב שם עוד טעם, והביאו הטור: דאין ללמוד מנינוה, דזהו בברכת הגשמים שהיא נוסחא קבועה מאנשי כנסת הגדולה – אין כח ליחידים לשנות הנוסחא, ולבקש מטר בזמן שאין כל העולם צריכים לה. דכן איתא בירושלמי דהטעם הוא מפני שינוי נוסח התפילה. אבל לעניין תענית – כל ציבור בפני עצמה יכולין לעשות תענית ציבור, ולאמר "ענינו" ולקרות "ויחל", עיין שם.
ולפי זה אתי שפיר לעניין שני וחמישי ושני, דכיון שיש עשרה שמתענים – הוויין כציבור, וכן בערב ראש חודש. וכן מה שנהגו במדינתינו אנשי חברה קדישא בחמישה עשר [ב]כסלו להתענות, ולאמר "ענינו", ולקרות "ויחל" – גם כן ניחא מטעם זה. וכן בכל קביעות תענית שהציבור גוזרין.
ובעשרת ימי תשובה, שאין שליח הציבור אומר "ענינו" ואין קוראין "ויחל" לפי שהתעניתים הם על התשובה, וכל אחד נשבר לבו בקרבו ומתענה לעצמו – לא נחשב ציבור (בית יוסף בשם מרדכי ישן, עיין שם). וגם בזה יש שאומרים "ענינו" וקורין "ויחל" (שם), אך רובם לא נהגו כן מטעם שנתבאר (וכל זה כלול בשולחן ערוך סעיף ב).
סימן תקסו סעיף ז עריכה
כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג:
- אין שליח ציבור אומר "ענינו" ברכה בפני עצמה, אלא אם כן יש בבית הכנסת עשרה שמתענין. ואפילו אם יש בעיר עשרה שמתענין, כיון שאין בבית הכנסת עשרה שמתענין – לא.
עד כאן לשונו. ונראה ברור דזהו רק בתענית ציבור שאינם קבועים לכל ישראל, כמו שני וחמישי ושני וערב ראש חודש. אבל מארבעה צומות הקבועים, וכן בתענית אסתר הקבוע לכל ישראל – הרי יום הוא שנתחייב ב"ענינו", ובקריאת התורה. וקורין אף על פי שאין עשרה מתענין בבית הכנסת ובעיר, ודי במקצת מתענים, והמה יעלו לתורה ויתפללו "ענינו".
אבל כשאין כלל מתענים – נראה שאין לקרות "ויחל" ולא "ענינו".
(כן נראה לעניות דעתי, וכן ראיתי לאחד מן הגדולים שהורה כן. ודייק ותמצא קל.)
(ו אחר כך ראיתי בשערי תשובה שהצריך שבעה מתענים, וצריך עיון.)
סימן תקסו סעיף ח עריכה
יש שאומרים הסליחות בברכת "סלח לנו" קודם החתימה. ואחרי הוידוי שאומרים "הרשענו ופשענו" עד "הרחמים והסליחות" חותמין הברכה "חנון המרבה לסלוח, ואל רחום וענינו". ו"מי שענה" אומרים אחר התפילה, שאינו מעניין סליחת עון. ואם שכח וחתם "חנון המרבה לסלוח" – לא יאמרו הסליחות עד אחר התפילה.
ויש מקומות שלכתחילה אין אומרים הסליחות עד אחר התפילה, וזהו מנהג ארץ ישראל. ונכון הוא, שלא להפסיק הפסקה גדולה באמצע התפילה. וכן עתה המנהג בכל מדינתינו, ולבד בבית הכנסת אומרים ב"סלח לנו", ואחר התפילה אומרים "אבינו מלכנו".
סימן תקסו סעיף ט עריכה
כתב הטור בשם רב נטרונאי גאון:
- מנהג שתי ישיבות בתענית ציבור: בשחרית אומרים שבע סליחות. ובמנחה שלוש, ואם יש פנאי אומר חמש.
עד כאן לשונו. ועכשיו אין אנו אומרים במנחה סליחות, רק "אבינו מלכנו". וגם בשחרית אין אומרים שבע סליחות, אלא שני סליחות ופזמון; וגם "אל נא רפא נא...", ואחר כך "זכור לנו ברית אבות", ו"שמע קולנו", ווידוי, ו"אל רחום", ו"ענינו", ו"מי שענה", ו"אבינו מלכנו".
סימן תקסו סעיף י עריכה
עוד כתב הטור, וזה לשונו:
- כתב רב נתן: שליח ציבור שאינו מתענה – אינו יכול להתפלל, שכיון שאינו מתענה אינו יכול לומר "ענינו". ואיני יודע למה, שאינו אומר "ביום תעניתי" אלא "ביום התענית הזה", ותענית הוא לאחרים. וודאי אם אפשר שיהיה שליח ציבור המתענה – טוב הוא מאחר, אבל אם אי אפשר נראה לי שיכול להתפלל.
עד כאן לשונו. ורבינו הבית יוסף בסעיף ה כתב בקיצור, וזה לשונו:
- בתענית ציבור, שליח ציבור שאינו מתענה – לא יתפלל.
עד כאן לשונו. ומשמע דאפילו אין אחר – לא יתפלל, כדברי רב נתן. וכן הכריע בספרו הגדול, עיין שם.
ויש מי שכתב דאם אין שליח ציבור אחר – מוטב שיתפלל מי שאינו מתענה, משיתבטלו לשמוע קדיש ו"ברכו" (מגן אברהם סעיף קטן ז). ואני אומר דאין כוונתו של רבינו הבית יוסף שלא ירד שליח ציבור כלל לפני התיבה, אלא רק שלא יאמר "ענינו". ונראה לי דבתענית ציבור הקבועים – וודאי יש לעשות כהטור, ויכול גם לומר "צום תעניתינו" כיון שהוא כלול לכל ישראל.
סימן תקסו סעיף יא עריכה
כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ו:
- יש מי שאומר שאין עומד לקרות בתורה מי שלא התענה. ואם הכהן אינו מתענה – יצא מבית הכנסת, ועומד לקרות בתורה ישראל המתענה.
עד כאן לשונו. ואם קראו הכהן בטעות, ועלה ובירך – בהכרח לקרות ללוי אחריו, אף אם אינו מתענה (הגאון רבי עקיבא איגר). ואם הוא יום שחייב בקריאת התורה כגון שני וחמישי, אף על פי שקורין "ויחל" – מכל מקום יכול לעלות גם מי שאינו מתענה (מגן אברהם סעיף קטן ח). ואם קראו מי שאינו מתענה, יכול לומר "איני מתענה" ולא ילך.
ויראה לי דכל זה הוא בתענית ציבור שאינם קבועים. אבל בהקבועים יכול לעלות גם מי שאינו מתענה, כיון שיום זה חייב בקריאת התורה.
סימן תקסו סעיף יב עריכה
בתענית ציבור יעמדו שנים אצל שליח הציבור באמרו סליחות, מזה אחד ומזה אחד, שיאמרו עמו כמו במשה, ד"אהרן וחור תמכו בידיו".
ואין המנהג כן. ויש לומר מפני שאין זה אלא בתענית ציבור גמור, שמפסיקין מבעוד יו ונוהגין כל חומרי תענית ציבור. ואין תענית ציבור בחוץ לארץ.
ודע דכל תענית ציבור – יש בו נשיאות כפים במנחה, לבר ביום הכיפורים מפני נעילה, כדאיתא ריש פרק רביעי דתענית. אך אצלינו אין נשיאות כפים רק ביום טוב, כידוע.
הלכות תענית: תקסב • תקסג • תקסד • תקסה • תקסו • תקסז • תקסח • תקסט • תקע • תקעא • תקעב • תקעג • תקעד • תקעה • תקעו • תקעז • תקעח • תקעט • תקפ
סימן תקסז עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקסז | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
טעימה ורחיצת הפה, שמותר בתענית
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד
סימן תקסז סעיף א עריכה
השרוי בתענית יכול לטעום התבשיל אם צריך מלח או תבלין, וטועם ופולט. ויכול לטעום עד כדי רביעית, ובלבד שיפלוט. ואף על פי שהחיך נהנה מזה – מכל מקום אין איסור בדבר, דבתענית אכילה ושתייה קביל עליה שלא יכנסו במעיו, והנאה לא קיבל עליו. ולא דמי לנודר ממאכל, שאסור לטועמו.
ויש מי שאומר דאפילו מכוין להנאת החיך – מותר כשפולט (מגן אברהם סעיף קטן א). ותימא הוא לומר כן.
וזהו רק בתענית יחיד. אבל בתשעה באב ויום הכיפורים – אסור, שהם תענית ציבור גמורים. ושארי ד' צומות עשו לעניין זה כתענית יחיד. ולזה באמת כותב רבינו הרמ"א דיש מחמירין בכל תענית ציבור, והכי נוהגין. עד כאן לשונו. דבשלמא בתענית יחיד יש לומר דבכי האי גוונא לא קביל עליו, ולא בתענית ציבור.
סימן תקסז סעיף ב עריכה
ואפילו בתענית יחיד יש אומרים שלא התירו רביעית בפעם אחת, אלא מעט מעט. וכשטועם המעט – ירוקנו. ויותר מרביעית אפילו בכל היום – אסור (שם סעיף קטן ד). דכשיטעום רביעית בבת אחת – אי אפשר שלא יבלע מעט.
ויש אומרים דמותר אפילו רביעית בפעם אחת, אם יודע בעצמו שביכולתו להעמיד עצמו שלא יטעום כלום. והמנהג אצלינו שהאשה המבשלת – לוחכת מעט בלשונה לידע אם צריך מלח אם לאו. ובכי האי גוונא וודאי נראה דאין קפידא.
סימן תקסז סעיף ג עריכה
מי שדרכו לרחוץ פיו בשחרית בתענית ציבור – אין נכון לעשות כן, דקרוב שיבלע בגרונו. ויראה לי דזהו כשמכניס המים בעומק לפיו, ומעלה פיו למעלה ומחלחל המים בגרונו. אבל כשנוטל המים לפיו והוא עומד שחוח, וכוונתו רק לנקות השיניים, ואין חשש שיבלע בגרונו – מותר לבד בתשעה באב ויום הכיפורים. אבל בתענית יחיד מותר לרחוץ כדרכו כיון שפולט, ואפילו יש בהמים יותר מרביעית, כיון שאינו מתכוין לטעום ואינו נהנה כלל ממים. ולכן בשארי משקים – אסור, שנהנה מזה.
(שם סעיף קטן ז, עיין שם שמתיר בחומץ. ולעניות דעתי יש שחומץ ערב לחכו.)
סימן תקסז סעיף ד עריכה
וכתב רבינו הרמ"א שמותר ללעוס עצי קנמון ושאר בשמים ועץ מתוק ללחלח גרונו, ולפלוט, מלבד ביום הכיפורים דאסור. עד כאן לשונו.
דכיון שאין בזה לחלוחית מים – לא חיישינן לה, דאינו אלא כריח בעלמא (ומיושב קושית המגן אברהם סעיף קטן ח). ובליעת הרוק אין זה כלום, ואפילו ביום הכיפורים (שם). ואי אפשר כלל באופן אחר, דאם לא כן נצטרך לעמוד ולרוק כל היום כולו.
הלכות תענית: תקסב • תקסג • תקסד • תקסה • תקסו • תקסז • תקסח • תקסט • תקע • תקעא • תקעב • תקעג • תקעד • תקעה • תקעו • תקעז • תקעח • תקעט • תקפ
סימן תקסח עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקסח | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דיני נדרי תענית
ובו שבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז
סימן תקסח סעיף א עריכה
איתא בירושלמי נדרים (פרק שמיני): נדר להתענות, ושכח ואכל – איבד תעניתו. והוא שאמר "יום" סתם. אבל אם אמר "יום זה" – מתענה ומשלים, כלומר: דוודאי ביום המיוחד לתענית, כמו כל תענית ציבור, או תענית חלום, או יארציי"ט והוא יום שמת בו אביו ואמו כשרגיל להתענות; או המתענים ערב ראש חודש, ושני וחמישי ושני שאחר הפסח וסוכות, או עשרת ימי תשובה, וכיוצא בהם, ושכח ואכל או אפילו הזיד ואכל, אפילו אכל הרבה – מה שעשה עשה, וישא עונו. ושאר היום מתענה ומשלים, דלא מפני שעשה עבירה או נכשל בשוגג יהיה מותר לו לאכול עוד?! בתמיה. ולא שייך בזה לומר שאיבד תעניתו, ויאכל וישלם יום אחר בעד יום זה, כיון שהתענית מיוחד להיום הזה דווקא.
סימן תקסח סעיף ב עריכה
אבל אם יום זה אינו מיוחד להתענית, אלא שנדר להתענות יום אחד או שני ימים, והתחיל להתענות, ושכח ואכל כזית בכדי אכילת פרס, או שתה רביעית או מלא לוגמיו (מגן אברהם סעיף קטן ב) – איבד תעניתו, ויכול לאכול עוד, וחייב לצום יום אחר. וזהו כשנדר סתם להתענות יום אחד או שני ימים. וכן כשנדר להתענות שני ימים ולילה רצופין שלא יאכל בלילה שביניהם, ושכח ואכל בלילה שביניהם – איבד תעניתו, ויכול לאכול, ויתענה אחרים תחתיהם.
סימן תקסח סעיף ג עריכה
אבל אם אמר "הריני בתענית יום זה", כגון שנדר במנחה שלפניו על יום מחר או על יום פלוני, ושכח ואכל או הזיד ואכל – משלים תעניתו. ואינו בתשלומין כביום המיוחד לתענית, דמה לי אם היום מיוחד מכבר או שהוא ייחדו – סוף סוף היום הזה הוא חובה עליו להתענות. וזהו דעת רוב הפוסקים.
אבל הראב"ד סובר ד"יום זה" הוי כיום סתם ואיבד תעניתו, ויפרע יום אחר אם ירצה, ואם ירצה ישלים תעניתו, ואינו חייב בתשלומין. וזהו ההפרש בין "יום" סתם ל"יום זה": דב"יום" סתם בעל כרחו חייב בתשלומין, וב"יום זה" תלוי בדעתו (כסף משנה מתשובת הרשב"א שהביא בבית יוסף, עיין שם). וזהו שכתב רבינו הרמ"א בסעיף א, וזה לשונו:
- ויש מחמירין דאפילו בנדר להתענות "יום זה", דחייב להשלים, מכל מקום מחמירין להתענות יום אחר.
עד כאן לשונו, כלומר: שנותנין עליו חומר שני הדעות: חומר דעה ראשונה שחייב להשלים, וחומר דעת הראב"ד שיכול להשלים יום אחר. ואף על פי שפרשנו דגם להראב"ד אינו מוכרח בכך, מכל מקום כדי שלא יהיה עליו עונש במה שאכל ביום התענית – נותנין עליו חומרא זו, שיתענה יום אחר תחתיו. דבאמת אפילו בתענית הקבוע נכון שיתענה יום אחר לכפרה על אכילתו.
ויראה לי דאם אכל במזיד – וודאי דנכון לעשות כן, כדי שיהיה לו כפרה. ולא בשוגג.
סימן תקסח סעיף ד עריכה
אמרינן בתענית (יב ב): לוה אדם תעניתו ופורע. ופירשו רבותינו דזהו גם כן כשנדר לצום יום או יומים או הרבה ימים, והתחיל להתענות ביום מן הימים, ולא היה מוכרח להתענות יום זה דווקא, ואירע לו דבר מצוה שנכון לאכול שם; או שאירע לו אדם נכבד שמפני כבודו ראוי שיאכל; או שנתארח אצל אדם נכבד ומבקשנו שיאכל; או שמצטער להתענות – הרי זה יכול לאכול, ופורע יום אחר תחתיו, שהרי לא קבע הימים בתחילת הנדר. ואף על פי שקבלו במנחה הקודמת – מכל מקום הא לא אמר להתענות "למחר" או ב"יום פלוני", אלא להתענות "יום אחד".
ולדעת הראב"ד אפילו אם אמר "למחר" או "ביום פלוני" – גם כן יכול ללוות. ולא קיימא לן כן, דרוב הפוסקים לא סבירא להו כן. ולכן אם לא קיבל עליו להתענות "יום אחד", אלא להתענות "למחר" או "ביום פלוני" או ביארציי"ט, וכל שכן בתענית ציבור הקבוע – אינו יכול ללוות וליפרע יום אחר תחתיו.
וכן תענית חלום (שבת יא א), דהסגולה הוא שיתענה יום שאחר החלום דווקא. וכן מי שנדר להתענות יום שני ויום חמישי כל השנה – הוי כ"יום זה", ואינו יכול ללות, וכיוצא בזה. אבל אם נדר להתענות חצי שנה יום שני ויום חמישי, ולא אמר "שנה זו" – יכול ללוות. ולכן מי שנדר להתענות סך תעניות כך וכך – יכול לדחותם עד ימות החורף שהימים קצרים, ויכול ללוות יום ארוך ולשלם יום קצר, דאידי ואידי מקרי "יום".
ויש מי שאומר דזהו רק לזמן מועט, אבל לזמן מרובה חיישינן שמא ימות (מגן אברהם סעיף קטן יג). ומלשון הפוסקים לא משמע כן.
(ולא דמי לנדר שהוא ב"קום ועשה", שצריך לעשות מיד כשיבוא לידו. דתענית הוא "שב ואל תעשה", שלא יאכל. ויכול לדחותם לאיזה זמן שירצה, ואם ימות – הרי לא עבר על נדרו. ודייק ותמצא קל.)
סימן תקסח סעיף ה עריכה
כתב רבינו הרמ"א בסעיף ב:
- מיהו תענית שני וחמישי ושני שנוהגים להתענות אחר פסח וסוכות, או אפילו עשרת ימי תשובה, ואירע ברית מילה – מותר לאכול. ואינו צריך התרה, כי לא נהגו להתענות בכי האי גוונא. ודווקא כשאוכלים שם, אבל אם שולחים לו לביתו – אין לו לאכול.
- ואם קיבל עליו התענית במנחה – צריך להתענות.
- ויש אומרים שאם מצטער הרבה בתעניתו – יכול לפדותו בממון, והוא הדין באונס אחר. ונראה דווקא אם קבל עליו תענית בעלמא, אבל אם קבלו דרך נדר – צריך לקיים נדרו.
עד כאן לשונו, ודבריו צריכין ביאור.
סימן תקסח סעיף ו עריכה
ונראה לעניות דעתי דהכי פירושו: דכבר בארנו בריש סימן תקסב דתענית אינו נדר אלא מצוה דרבנן. ומי שנהג להתענות איזה פעמים – נתבאר גם כן ביורה דעה סימן ריד דהוי כעין נדר. ושם בארנו דעם כל זהז אינו בגדר נדר כלל, עיין שם.
ולכן אף על פי שבתעניות ציבור הקבועים או ציבור שגזרו תענית – אסור לאכול בשום סעודת מצוה, מכל מקום בתעניתים שיש מתענים בהם ורובם אינם מתענים; וגם המתענים אינם על פי נדרי תענית אלא שנהגו כך, כמו שני וחמישי ושני ועשרת ימי תשובה וערב ראש חודש ויארציי"ט – אם אירע סעודת מצוה יכולים לאכול בלי התרה כלל. ואמרינן דאדעתא דדבר מצוה לא נהגו, כיון דתעניתא דמנהגא קיל טובא, ואדרבא מצוה לאכול. ולכן אם בימים אלו אירע ברית מילה, או פדיון הבן, או סיום מסכתא – אוכל בלא התרה כלל. ופדיון הבן שלא בזמנו לא יאכל, ויעשו הסעודה בלילה.
(מגן אברהם סעיף קטן י. ומה שכתב בסעיף קטן ט, דאם ידע לפני ראש השנה שיהיה לו ברית מילה יתענה יום אחר תחתיו, עיין שם – הוא דבר תמוה, וכמדומני שאין המנהג כן. וגם מה שכתב בסעיף קטן ה, דיתענה מקצת היום, עיין שם – גם כן אין המנהג כן. ומה שכתב שם להקל בסעודת מצוה, אף על גב שאינו שייך לה, עיין שם – כן נהגו בזמנינו גם בערב פסח בבכורים. ומה שכתב אפילו לשמחת מריעות, עיין שם – הוא דבר תימה. וכן מה שהביא מגמרא: כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה – כאילו נהנה מזיו השכינה, עיין שם, מכל מקום קשה לחשבה לסעודת מצוה. ולא שמענו מי שיורה כן, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)
סימן תקסח סעיף ז עריכה
וימים אלו שאוכלים בהם בסעודות מצוה – אינו אלא כשמזמינים אותו לאכול שם. אבל כששולחים מנות לביתו – אינו רשאי לאכול.
וכל זה במנהג בעלמא. ואפילו אם ענה "אמן" על ברכת שני וחמישי ושני – מכל מקום אינו כקבלת תענית, שהרי אינו מחוייב להתענות על פי עניית "אמן". ולכן מותר לאכול בסעודת מצוה; ואפילו אם קבלם במנחה שלפניו – קיבלם על דעת המנהג (מגן אברהם סעיף קטן יא).
אבל בתענית אחר שקבלו מפורש במנחה שלפניו – אסור לו לאכול בסעודת מצוה, וצריך להתענות. אך יש אומרים דכיון דקבלת תענית אינו כנדר, ולכן אם מצטער הרבה בתעניתו יכול לפדותו בממון, וכן באונס אחר, ואמרינן דאדעתא דהכי לא קיבל עילויה – אך מכל מקום זהו בקבל עליו רק בשם תענית בעלמא. אבל אם קבלו בלשון נדר, אף על פי שאין זה נדר גמור בלי איסור חפצא, כמו שכתבתי בריש סימן תקסב, מכל מקום כיון שהוא לשון נדר – אינו יכול לפדותו בממון. וכמה הוא דמי הפדיון נתבאר לעיל סוף סימן שלד, עיין שם (כן נראה לעניות דעתי בביאור דברי הרמ"א).
סימן תקסח סעיף ח עריכה
ביורה דעה סימן רכח נתבאר דאין מתירין כל נדר עד שיחול הנדר. כגון אם נדר שלא לאכול בשר מראש חודש אייר ואילך, ורוצה להתיר נדרו – אין מתירין לו קודם אייר. ואפילו בדיעבד אינו מועיל, עיין שם.
ולכן הנודר להתענות שנה אחת שני וחמישי ושני – אין מתירין לו אם ירצה להתיר נדרו עד שיכנס יום שני. וכן הנודר להתענות כל ערב ראש חודש, או עשרת ימי תשובה, או שני וחמישי ושני של אחר פסח וסוכות, ורוצה להתיר נדרו – לא יתירו לו עד שיכנס היום של ערב ראש חודש, או יום ראשון דסליחות שהוא נחשב בכלל עשרת ימי תשובה, או יום שני הראשון מימי השני וחמישי ושני. וכן כל כיוצא בזה.
ומי ששרוי בתענית, ושכח ובירך על איזה פירי, ואחר הברכה נזכר – יסיים "למדיני חוקיך". ואם אוכל ושותה שמדמה שהוא לילה, ואמרו לו שכבר עלה עמוד השחר – יפלוט מפיו (עיין שערי תשובה).
סימן תקסח סעיף ט עריכה
כתבו הקדמונים ששני ימים ושני לילות רצופים – יש להשוותם לארבעים ימים שאינם רצופים. ויש אומרים דבאדם חלש סגי בשני ימים רצופים, אבל באדם בריא צריך שלושה ימים רצופים.
ואין זה עניין כלל למי שנדר להתענות, אלא לעניין תשובת המשקל של בעלי תשובה שרוצים לקבל עליהם תשובה וכפרה – הוי זה כזה, שצער זה כזה. וגם בזה כתבו שיותר טוב שיהיו מפוזרים, שבכל עת יהיה לבו נכנע, ויהיו חטאיו נגדו תמיד (מגן אברהם סעיף קטן ו).
ובעונותינו בזמנינו מפני חולשת הדורות – לא שמענו מי שיצום שני ימים רצופים, שלא יאכל בלילה שביניהם.
סימן תקסח סעיף י עריכה
אבל מי שנדר לצום ארבעים יום – צריך לקיים מה שנדר. דלא גרע מ"יום זה" דאינו לוה ופורע. ואפילו להראב"ד דסבירא ליה דגם ב"יום זה" לוה ופורע, כמו שכתבתי, הכא מודה דצריך לקיים נדרו. דהתם אמרינן אדעתא שיצטער לא קיבל עליו, ולכן יכול ללוות; מה שאין כן הכא דסוף סוף יצטער, לכן צריך לקיים מה שקיבל עליו (שם סעיף קטן טז).
וכל שכן לארבעים יום שלפני יום הכיפורים, שמתחילין להתענות אחר ט"ו באב ולא יתענו בשבת וראש חודש (שם סעיף קטן יז), ומתענים לזכר עליית משה רבינו בהר סיני; שמי שקיבל עליו שאין להם תשלומין בשנים או שלושה ימים רצופים, ואפילו לא קיבל דרך נדר אלא בלשון תענית בעלמא – אין ללוות. וכל שכן לשלם תחתיהם שנים או שלושה ימים.
סימן תקסח סעיף יא עריכה
לעיל סימן רפח נתבאר דמתענין תענית חלום אפילו בשבת. וצריך למיתב תענית לתעניתו, לכפרה על מה שהתענה בשבת, עיין שם. והוא הדין המתענה תענית חלום ביום טוב או בחול המועד או בראש חודש, דצריך למיתב תענית לתעניתו. וכן בחנוכה ופורים וערב יום הכיפורים – גם כן צריך למיתב תענית לתעניתו.
אבל המתענה תענית חלום בט"ו באב או בשבט, או אסרו חג, ול"ג בעומר – אינו צריך למיתב תענית לתעניתו, וכן בשלושת ימי הגבלה. ויש מי שאומר דגם בראש חודש ניסן או בראש חודש אב אינו צריך למיתב תענית לתעניתו, משום דיש אומרים שמצוה להתענות בהם, כמו שכתבתי בסימן תקפ (שם סעיף קטן יט).
סימן תקסח סעיף יב עריכה
קיימא לן דאין תענית ציבור בחוץ לארץ לעניין להפסיק מבעוד יום, ובכל חומרותיו, ולאסור במלאכה – אלא תשעה באב בלבד. הלכך יחיד שקיבל תענית – לא חיישינן שתענית ציבור קבל עליו, ומותר בכולן.
ומכל מקום טוב לכתחילה לומר בשעת קבלת תענית "הריני בתענית יחיד למחר". ואם אמר "הריני בתענית ציבור למחר" בעל כרחו מפסיק מבעוד יום, עד שיתיר נדרו. וכבר כתבנו זה.
סימן תקסח סעיף יג עריכה
כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ז:
- כשאירע יום שמת בו אביו ואמו באדר, והשנה מעוברת – יתענה באדר שני.
עד כאן לשונו, ודבריו תמוהים: דלהדיא כתב ביורה דעה סימן רכ דזהו להרמב"ם; אבל רוב הפוסקים חולקים עליו, וסבירא להו דסתם "אדר" היא אדר ראשון. ולכן כתב עליו רבינו הרמ"א:
- ויש אומרים דמתענה בראשון, אם לא שמת בשנת העיבור באדר שני, דאז נוהגים להתענות בשני. וכן המנהג להתענות בראשון, מיהו יש מחמירים להתענות בשניהם.
עד כאן לשונו. וביורה דעה סימן תב פסק בפשיטות להתענות באדר ראשון, ולא הזכיר להתענות בשניהם, עיין שם.
ובאמת דבר תימא הוא: אטו יש בזה איסור דאורייתא או דרבנן? והרי מנהגא בעלמא הוא, ומה שייך חומרות בזה? וכיון שלדעת רוב רבותינו העיקר הוא אדר הראשון – כן הלכה. ורק מי שהתחיל לנהוג להתענות בשניהם צריך התרה.
סימן תקסח סעיף יד עריכה
וראיתי מי שחולק על רבינו הרמ"א, וסבירא ליה דהעיקר להתענות בשניהם, מטעם דכל המצות הנוהגות בשני – נוהגות בראשון (הגר"א).
ותמיהני: דאטו מצות הם, הלא מנהגא בעלמא הוא! וביותר תמיהני: דהא במתים תנן שמשפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש, ואם כן אם מת באדר פשוטה – הרי כלו שנים עשר חודשיו באדר הראשון. ולפי המנהג שמפסיקין לומר קדיש בחודש מקודם – הרי אנו מפסיקים בשבט. ואם כן הרי ממילא דהיארציי"ט הוא באדר הראשון, ואין זה ענין כלל לשארי דברים. הלכך נראה לעניות דעתי העיקר כדברי רבינו הרמ"א, ומתענין רק באדר הראשון בלבד.
(והמגן אברהם סעיף קטן כ הביא ראיה מתענית יח א, דאמר אביי: לא נצרכא אלא לחודש מעובר. וכוונתו לפירוש ראשון דרש"י, עיין שם. ותמוה הוא: דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר. אלא שתאמר שלא נראית הלבנה עד שלושים, אם כן מאי צריך לשני אדרים? ועוד: דהוה ליה לומר לשנה מעוברת. ועוד: דאף לפירוש הראשון מסמך גאולה לגאולה עדיף, כמו קריאת מגילה, ומה עניינו ליארציי"ט? והראיה השנייה מיום טוריינוס וניקנור, וכוונתו שיתרץ דעל שנה מעוברת קאי. תמיהני: הא סתמא קתני? ואי משום דנפקא מינה לעניין שנה מעוברת, הא אסתם אדר קאי. ועוד: דמיסמך גאולה לגאולה עדיף, כמו שכתבתי. ולכן העיקר כהרמ"א; וגם מסקנת המגן אברהם כן הוא כמו שכתבתי בשם הר"ש הלוי, עיין שם. וכן פסק האליה רבה בסימן תרפה סעיף קטן ו, עיין שם.)
סימן תקסח סעיף טו עריכה
אינו צריך להתענות אלא ביום מיתת אביו ואמו, ולא ביום קבורה, ואפילו בשנה ראשונה. ויש אומרים דאם אירע יום מיתת אביו ואמו בשבת או בראש חודש – ידחה למחר. ואין נוהגין כן, אלא אין מתענין כלל. וכן בשארי ימים שאין אומרים בהם תחנון.
וחשון וכסלו שלפעמים מלאים ולפעמים חסרים – הולכים אחר שם היום. כגון שמת בראש חודש כסלו והיה אז יום אחד ראש חודש, ולשנה הבאה שני ימים ראש חודש – היארציי"ט הוא ביום השני דראש חודש. ואם להיפך שמת ביום ראשון דראש חודש, ולשנה הבאה ראש חודש יום אחד – מכל מקום היארציי"ט הוא בראש חודש ולא בערב ראש חודש. ואף על פי שיום ראשון דראש חודש הוא שלושים לחודש העבר – מכל מקום שם ראש חודש עליו (עיין ט"ז סוף סעיף קטן ד שלא כתב כן, וכבר תמהו עליו), וכן כל כיוצא בזה (וגם על דברי המגן אברהם סעיף קטן כ תמה הפמ"א, כמו שכתבתי המחצית השקל). וכן אם מת בשנה מעוברת ביום ראשון דראש חודש אדר שני, ולשנה הבאה הוא פשוטה – יתענה ביום ראשון דראש חודש אדר (מגן אברהם שם, ויש שם טעות הדפוס כמו שכתב המחצית השקל, עיין שם). וכן כל כיוצא בזה.
סימן תקסח סעיף טז עריכה
הנודר לילך על קברי צדיקים שבמקום פלוני, ונתעכב ימים רבים, ואחר כך אירע שהשכירוהו ללכת שם – די בהליכה זו. וכן כל כיוצא בזה. אך אם נדר שיוציא כך וכך הוצאות על נסיעה זו – לא יצא ידי חובתו עד שיתן ההוצאות לצדקה (עיין מגן אברהם סעיף קטן כא, ודייק ותמצא קל).
וכן הנודר לצום סכום ימים רצופים, ואירע בהם תענית חובה – עולין לו. וכן המתענה תענית חלום, או שמיתב תענית לתעניתו, ובאותו יום הוי תענית חובה – עולה לו.
(ובשני נדרים – אין אחד עולה לחבירו, כמו שכתב המגן אברהם סעיף קטן כב. ועיין ב[[ערוך השולחן יורה דעה רלט|יורה דעה סימן רלט.)
סימן תקסח סעיף יז עריכה
כל השרוי בתענית, בין שהיה מתענה על צרתו או על חלומו, ובין שהיה מתענה עם הציבור על צרתם – הרי זה לא ינהג עידונין בעצמו. כלומר: שיתענג באיזה מין תענוג. ולא יקל ראשו, ולא יהיה שמח וטוב לב. וכן ישמור עצמו מכעס וממריבות וקטטות אלא דואג ואונן, כעניין שנאמר "מה יתאונן אדם חי...".
הלכות תענית: תקסב • תקסג • תקסד • תקסה • תקסו • תקסז • תקסח • תקסט • תקע • תקעא • תקעב • תקעג • תקעד • תקעה • תקעו • תקעז • תקעח • תקעט • תקפ
סימן תקסט עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקסט | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תקסט סעיף א עריכה
יחיד שנדר להתענות על איזה צרה והתחיל להתענות, ועברה הצרה באמצע היום – מכל מקום חייב להשלים התענית. ולא עוד, אלא אפילו התענה על חולה שיתרפא, ומת החולה – מכל מקום חייב להשלים התענית. ולא עוד, אלא אפילו קיבל עליו הרבה תעניות – מחוייב להתענות כולם.
ולא אמרינן: הרי אנן סהדי שלא קיבלם אלא על דעת שיתרפא החולה, דסוף סוף הם דברים שבלב ואינן דברים, כיון שקיבל התעניתים בסתם. ובוודאי אם אמר "הריני מקבל התעניתים על מנת שהחולה יתרפא" ומת – דפטור מלהתענות. אבל אם קיבל עליו התעניתים סתם – חייב.
סימן תקסט סעיף ב עריכה
וכן הנודר לצדקה בעד חולה: אם אמר "הריני מנדר לצדקה בעד חולה זה בתנאי שיתרפא" ומת – פטור, ורק מה שנתן – נתן. אבל אם אמר "הריני נודר לצדקה כך וכך בעד חולה זה" ומת – חייב לשלם כל מה שנדר; אף על פי דאנן סהדי שלא נדר אלא על מנת שיתרפא, מכל מקום דברים שבלב הם, ואינם דברים.
סימן תקסט סעיף ג עריכה
אבל בציבור אינו כן. דאם הציבור התענו על דבר, ונענו קודם חצות – לא ישלימו. כדתנן גבי תעניות גשמים בריש פרק שלישי דתענית (יט א): מפני שאין מטריחין על הציבור יותר מדאי. וגם בציבור לב בית דין מתנה עליהן שאם תעבור הצרה קודם חצות – לא ישלימו. וכל שכן ציבור שהתענו על חולה ומת, שאינם צריכים להשלים.
ומכל מקום אם התלמידי חכמים ורוב הציבור רוצים להשלים – אין היחיד רשאי לפרוש עצמו מהם.
(עיין מגן אברהם סעיף קטן א שכתב דלדעת הרא"ש כשמת צריכין להשלים. ולעניות דעתי אינו כן. וקל וחומר הוא. ומה שכתב ונענו, משום דמיירי בכי האי גוונא דומיא דגשמים. ועוד: דאין רצונו להזכיר דבר רע. אבל אינו חולק על הר"ן. וכן בלשון הטור והשולחן ערוך. ודייק ותמצא קל.)
סימן תקסט סעיף ד עריכה
אמנם כשנתגלה טעות בעצם קבלת התענית – אפילו ביחיד פטור מלהשלים. כגון יחיד שמתענה על צרה, ונודע שקודם קבלת התענית כבר עברה הצרה, או שמת החולה – הרי זה אינו צריך להשלים התענית, וכן הצדקה שנדר בעד החולה, מפני שהקבלה או הנדר היתה בטעות. וכל שכן ציבור ששמעו אפילו אחר חצות שכבר עברה הצרה, שאינם צריכים להשלים, דקבלת טעות לאו כלום הוא.
הלכות תענית: תקסב • תקסג • תקסד • תקסה • תקסו • תקסז • תקסח • תקסט • תקע • תקעא • תקעב • תקעג • תקעד • תקעה • תקעו • תקעז • תקעח • תקעט • תקפ
סימן תקע עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקע | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
חנוכה ופורים שפגשו בימי גזירת תענית
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה
סימן תקע סעיף א עריכה
כתב הרמב"ם בפרק שלישי מנדרים דין ט:
- הנודר שיצום בשבת או ביום טוב – חייב לצום, שהנדרים חלים על דבר מצוה. וכן הנודר שיצום ביום ראשון או ביום שלישי כל ימיו, ופגע בו יום זה והרי הוא יום טוב או ערב יום הכיפורים – הרי זה חייב לצום. ואין צריך לומר ראש חודש. פגע בו חנוכה או פורים – ידחה נדרו מפני הימים האלו; הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים, הרי הן צריכין חיזוק, וידחה מפני גזירת חכמים.
עד כאן לשונו, אבל הטור ביורה דעה סימן רטו פסק שהנדר חל גם עליהם, ומתירין לו נדרו.
וזהו כשקבלו בלשון נדר. אבל אם קבלו בלשון קבלת תענית – אינו דוחה לא שבת ויום טוב, ולא חנוכה ופורים, ואינו צריך שאלה כלל, עיין שם. וזהו כפי מה שבארנו בריש סימן תקסב שיש חילוק בין נדר לתענית. וזהו גם דעת הראב"ד, והרמב"ן, והרא"ש, והר"ן, כמו שבארנו שם ביורה דעה בסימן זה סעיף יט, עיין שם.
סימן תקע סעיף ב עריכה
וזהו שכתב רבינו הבית יוסף בסעיף א:
- יחיד שקבל עליו תענית כך וכך ימים, ואירעו בהם שבתות וימים טובים, או ראש חודש חנוכה ופורים, או ערב יום הכיפורים, אם קבלו בלשון קבלת תענית בעלמא – אינו צריך התרה. ואם קבלו בלשון "הרי עלי" שהוא לשון נדר – צריך התרת חכם.
- ויפתח בחרטה, שיאמר לו: "אילו שמת אל לבך שיארעו בהם אלו הימים לא היית נודר", ומתיר לו. ולהרמב"ם משקיבל עליו בלשון נדר, ופגעו בו שבתות וימים טובים, או ערב יום הכיפורים, או ראש חודש – חייב לצום בהם אם לא יתירו לו. אבל אם פגע בו חנוכה ופורים – נדרו בטל ולא יצום בהם, מפני שהם מדבריהם וצריכין חיזוק.
עד כאן לשונו. פירוש כשאמר "הרי עלי": צריך שיאמר "הרי עלי אכילת יום פלוני קונם", או נדר או איסור. אבל אם אמר "הרי עלי להתענות" – לא מקרי נדר (מגן אברהם סעיף קטן ב), דבעינן איסור חפצא, ותענית אינו חפץ. והוי ככל קבלת תענית.
סימן תקע סעיף ג עריכה
והעיקר כסברת רוב הפוסקים.
ומי שנדר להתענות כך וכך ימים ואמר "חוץ מימים טובים" – אין חנוכה ופורים בכלל, שאין נקראים בלשון בני אדם "יום טוב". ואם אמר שהיתה כוונתו גם עליהם – נאמן. וערב יום כיפורים הוי בכלל "יום טוב", וכל שכן ראש השנה וחול המועד. אבל לא ראש חודש, אלא אם כן אמר שכוונתו היתה גם כן על ראש חודש.
סימן תקע סעיף ד עריכה
והנודר להתענות בשבת, וימים טובים, וערב יום הכיפורים, וחנוכה, ופורים, וראש חודש – דינם שוה לנודר להתענות כך וכך ימים, ואירעו בהם ימים הללו. דאם הוציאן בלשון נדר – חל הנדר, וצריך התרה. ואם הוציאן בלשון קבלת תענית – אינו חל הנדר, ואינה צריכה התרה.
(ועיין מה שכתבתי בסימן תרד לעניין ערב יום הכיפורים בדעת הרמב"ם.)
סימן תקע סעיף ה עריכה
דבר ידוע דאף על גב דנדר חל על דבר מצוה, אבל שבועה לא חלה אלא אם כן בכולל, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן רטו.
ולכן אם נשבע להתענות כך וכך ימים, ואירעו בהם ימים הללו חייב – להתענות מטעם כולל. אבל אם נשבע להתענות בשבת או ביום טוב בפירוש – אין השבועה חלה עליו. והוי שבועת שוא, ולוקה, ואוכל. דאין שבועה חלה על דבר מצוה.
ואם נשבע להתענות בחנוכה ופורים – חלה השבועה עליו, כיון שאינן אלא מדרבנן. ויש להתיר שבועתו, ואינו מתענה. והוא הדין ראש חודש וערב יום הכיפורים – גם כן אינן אלא מדרבנן. אך מהרמב"ם נראה שהם מן התורה (וכן משמע בראש השנה יט א). ויש מי שאומר דראש חודש הוא דרבנן, וערב יום הכיפורים הוי דאורייתא (מגן אברהם סעיף קטן ט). ובשניהם יש להתיר שבועתו לצאת ידי כל הדעות.
הלכות תענית: תקסב • תקסג • תקסד • תקסה • תקסו • תקסז • תקסח • תקסט • תקע • תקעא • תקעב • תקעג • תקעד • תקעה • תקעו • תקעז • תקעח • תקעט • תקפ
סימן תקעא עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקעא | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
אם מותר להתענות או יש מצוה להתענות
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג
סימן תקעא סעיף א עריכה
בתעניתים שאין האדם מצווה יש פלוגתא בגמרא (יא ב): חד אמר כל היושב בתענית נקרא "קדוש". וחד אמר נקרא "חוטא".
ואלו ואלו דברי אלקים חיים. דוודאי אם יכול לסבול התענית ואין לו על ידי זה ביטול תורה – נקרא "קדוש", שמתוך כך מתמרקין עונותיו. ואם לאו, שאינו בריא וחזק – נקרא "חוטא".
וכל זה במי שמתענה דרך פרישות. אבל מי שהוא חוטא – בוודאי יש לו להתענות על חטאיו, ולבכות ולהתוודות לפני ה', ושב ורפא לו; אלא אם כן יבוא על ידי התענית לידי סכנה, דאז אסור לו להתענות. וכן אם הוא תלמיד חכם גדול – טוב יותר למעט בתעניתים, וירבה בלימוד התורה. אבל בלא זה – אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית, מפני שממעט במלאכת שמים.
וכל שכן מלמדי תנוקות, דאיכא תרתי: ביטול תורה של תינוקות של בית רבן, וגוזל את הבעלים. וכן כל פועל אינו רשאי להרבות בתענית, מפני שממעט מלאכתו של בעל הבית.
אמנם תעניתי הציבור – חייבים תלמידי החכמים והמלמדים והפועלים להתענות, ואסור להפריש את עצמו מן הציבור. ועל דעת כן קבלום. וכל העוסקים בצרכי רבים – דינם כמלמדים. ולעניין תענית יש דין למיד חכם גם בזמן הזה. וקטן וקטנה כשמקבלים עליהם תענית – דינם כמו נדרים, ונתבאר ביורה דעה סימן רלד, עיין שם.
סימן תקעא סעיף ב עריכה
יש לפעמים שמחוייבים ונצרכים לגזור תענית, ואי אפשר. כגון שגזרו עליהם שלא יגזורו תענית, או כגון שיש דבר ואי אפשר לגזור תענית מפני שיש סכנה להתענות בשעת הדבר. או עיר שהקיפוה אנסים, שאי אפשר להפחיד יושבי העיר כשיגזורו תענית. וכן יחיד הנרדף מפני אנס, או ששורה עליו רוח רעה, ואינו יכול עתה להתענות. מה יעשו? יקבלו עליהם כך וכך תענית לכשינצלו, או כשתעבור הגזירה.
סימן תקעא סעיף ג עריכה
וכתבו ספרי המוסר דמי שמתאוה לאכול ואוכל, ובאמצע מושך ידו מתאוותו – הוי דבר גדול, ותשובה רבה, ונחשב לסיגוף (מגן אברהם סוף סעיף קטן א).
הלכות תענית: תקסב • תקסג • תקסד • תקסה • תקסו • תקסז • תקסח • תקסט • תקע • תקעא • תקעב • תקעג • תקעד • תקעה • תקעו • תקעז • תקעח • תקעט • תקפ
סימן תקעב עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקעב | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
באיזה ימים אין גוזרין תעניות
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה
סימן תקעב סעיף א עריכה
מדינא דגמרא אין גוזרין תעניות בתחילה על הציבור ביום חמישי, שלא לייקר השער. כשיראו שיקנו שתי סעודות, לצורך הלילה ולצורך השבת, יסבורו שרעב בא לעולם, ויגדילו השער של תבואה. ואפילו במקום שאין לחוש לכך – אין לעשות כן. ומכל מקום האידנא, דלא שכיחי מפקיעי שערים, כתבו שמותר לגזור תענית ביום חמישי. וכן המנהג (מגן אברהם סעיף קטן ב).
סימן תקעב סעיף ב עריכה
אין גוזרין תעניות על הציבור בראשי חדשים, בחנוכה ופורים, או בחולו של מועד. ואם התחילו להתענות על הצרה אפילו יום אחד, ופגע בהם יום מאלו הימים – מתענין ומשלימין היום בתענית. ואף על גב דראש חודש אקרי "מועד", מכל מקום אינו יום משתה ושמחה.
וזהו בציבור. אבל בתענית יחיד – מפסיק בימים אלו. והאידנא כולהו תעניתא שהציבור גוזרין – כתענית יחיד הם, ומפסיקין בראש חודש ומשלימין יום אחר (בית יוסף ומגן אברהם סעיף קטן ד). וכן המנהג (ב"ח).
סימן תקעב סעיף ג עריכה
יראה לי דבתענית יחיד, כשקבל עליו להתענות כך וכך ימים, מפסיק גם בשארי ימים שאין בהם תחנון. דכיון דימים אלו הוחזקו אצלינו שאין להתענות בהם – וודאי שגם דעתו היה כן, אם לא פירשן בפירוש. וכן האידנא בציבור, שדינן כיחיד בזמן הזה כמו שכתבתי – גם כן הדין כן, כשלא פירשו בפירוש להתענות גם בימים אלו.
סימן תקעב סעיף ד עריכה
ציבור שבקשו לגזור תענית שני וחמישי ושני, וגזרו כן, ופגע התענית הראשון בט"ו בשבט – לא יתחילו בו להתענות, דוודאי לא היתה כוונתם עליו. אלא ידחה לשני או לחמישי שאחריו, מפני שהוא ראש השנה לאילנות, ולא נכון להתחיל בו תענית. מיהו אם התחילו להתענות – אין מפסיקין בהן, דלא עדיף מראש חודש וחול המועד. ולכן האידנא, דכתענית יחיד חשיבא כמו שכתבתי – מפסיקין אף על פי שהתחילו, וכמו שכתבתי.
סימן תקעב סעיף ה עריכה
וכל זה בתענית. אבל יחיד שקיבל עליו שלא לאכול בשר מהיום כך וכך ימים – אסור לו לאכול אפילו בשבת ויום טוב, שהרי אין חיוב לאכול בשר דווקא, אלא אם כן אומר שלא היה דעתו על שבתות וימים טובים. וציבור שגזרו בכי האי גוונא – תלוי בבית דין איך היתה כוונתם (עיין מגן אברהם סעיף קטן ה). והוא הדין כל דבר שקבלו היחיד או הרבים, כמו יין ושכר ודגים וכיוצא בהם.
הלכות תענית: תקסב • תקסג • תקסד • תקסה • תקסו • תקסז • תקסח • תקסט • תקע • תקעא • תקעב • תקעג • תקעד • תקעה • תקעו • תקעז • תקעח • תקעט • תקפ
סימן תקעג עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקעג | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תקעג סעיף א עריכה
אצל התנאים הקדמונים היתה "מגילת תענית", והיינו הימים שהקדוש ברוך הוא עשה נסים לישראל, והיו אותן הימים אסורין בהספד ובתענית. ותניא בראש השנה (יט ב):
- הימים האלה הכתובים במגילת תענית, בין בזמן שבית המקדש קיים, ובין בזמן שבית המקדש אינו קיים – אסורין; דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: (...) בזמן ש[...]אין בית המקדש קיים – מותרין.
והלכה כרבי יוסי. ופסק הש"ס שם דהלכתא דבטלה מגילת תענית, לבד חנוכה ופורים שאסור להתענות בהם בעצמן. אבל לפניהם ולאחריהם מותרים בזמן הזה, אף על גב דבזמן המקדש היו אסורין. וכל מגילת תענית – גם בימים אלו מותרים, וכל שכן לפניהם ולאחריהם. וכן שבתות וימים טובים, וראשי חודשים – מותרין להתענות בין מלפניהן ובין מלאחריהן.
וזה היה אפילו בזמן המקדש. וטעמא דמילתא כן הוא: דזה שאסרו בזמן המקדש במגילת תענית להתענות לפניהן ולאחריהן – כדי לחזק העניין של הימים עצמם. וזה שייך בדרבנן דצריכין חיזוק, אבל שבת וימים טובים טוב וראש חודש דמן התורה אסור להתענות בהן, וכל דאורייתא לא בעי חיזוק.
(ראש השנה שם. ושם מבואר דראש חודש דאורייתא, עיין שם. ועיין סוף סימן תקע, וצריך עיון.)
סימן תקעג סעיף ב עריכה
כתב רבינו הרמ"א:
- מי שיש לו נישואין בחנוכה – אין לו להתענות. אבל אם יש לו נישואין בניסן – מתענה ביום חופתו, אפילו בראש חודש ניסן, מפני שהוא אחד מן הימים שמתענין בהן, כדלקמן סוף סימן תקפ.
עד כאן לשונו. וכן בל"ג בעומר, ובשלושה ימי הגבלה, ובין יום כיפור לסוכות – מתענין, כיון דאינו אלא מנהג. אבל באִסרו חג, ובט"ו באב, ובט"ו בשבט, כיון שהוזכרו בגמרא – אין מתענין (מגן אברהם). וטעם תענית החתן ביום חופתו נתבאר באבן העזר סימן סא, עיין שם.
הלכות תענית: תקסב • תקסג • תקסד • תקסה • תקסו • תקסז • תקסח • תקסט • תקע • תקעא • תקעב • תקעג • תקעד • תקעה • תקעו • תקעז • תקעח • תקעט • תקפ
סימן תקעד עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקעד | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
שנותנים בתענית חומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד
סימן תקעד סעיף א עריכה
ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענים, אם לא היה בעירו כלל בשעה שקבלו עליהם התענית – אין התענית חל עליו כלל. ובזה לא שייך "חומרי מקום שיצא משם", דאין גוזרין על מי שאינו בהעיר (עיין ט"ז).
ואם היה בעירו בשעה שגזרו התענית, וגם הוא קיבל עליו התענית – חייב להתענות ולהשלים, אפילו אין דעתו לחזור. אך אם היה בעיר והוא לא קיבל עליו בפירוש את התענית, בזה תלוי אם דעתו לחזור – הרי הוא כלול בתוכם, ונותנים עליו חומרי המקום שיצא משם, וחייב להתענות ולהשלים. ואם אין דעתו לחזור – אין התענית חל עליו, כמו בכל הדברים שאין נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם באין דעתו לחזור.
(ובזה מבוארין דברי רש"י ותוספות בתענית י א. דרש"י דיבור המתחיל "למקום" פירש: משום חומרי מקום. ותוספות דיבור המתחיל "ההולך" פירשו: אפילו אין דעתו לחזור, עיין שם. ולא פליגי כמו שכתבתי, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)
סימן תקעד סעיף ב עריכה
וההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין, ובא לשם ביום התענית, מדינא אם דעתו לחזור – לא חלה עליו התענית כלל. ומכל מקום אסור לו לאכול בעודו שם, כדי שלא יפרוש מן הציבור.
ומכל מקום כיון שלא קיבל עליו התענית, אם יצא מן העיר חוץ לתחום מותר לו לאכול, ואינו להשלים. אבל בהעיר ותחומה – אסור לו לאכול אפילו בצינעא, מפני שצריך להשתתף בצרת הציבור. אך אם הצרה עברה – מותר לו לאכול בצינעא.
ואם אין דעתו לחזור בכל עניין – חל עליו התענית אפילו חוץ לתחום, ואפילו עברה הצרה, כדין חומרי מקום שהלך לשם.
סימן תקעד סעיף ג עריכה
וכל זה כשלא בא לכאן רק ביום התענית, ולא קודם לכן בשעת קבלת התענית. אבל אם בא מקודם, והיה שם בשעה שקבלו התענית – חייב לקבל עליו התענית, וחייב להשלימו, כדי שלא לפרוש מן הציבור. וממילא דאז אין חילוק בין בעיר בין חוץ לתחום, בין דעתו לחזור ובין אין דעתו לחזור, כיון שקיבל עליו התענית.
אמנם אם לא קיבל עליו, ודעתו לחזור – אין התענית חלה עליו, ואין אסור לאכול אלא בפניהם, כלומר בהעיר ותחומה. ובמקום שאין לו לאכול מפני ההשתתפות עם הציבור ולא מדינא, ושכח ואכל – אל יתראה בפניהם כאילו אכל, ואל ינהיג עידונין בעצמו לומר "הואיל ואכלתי מעט אוכל הרבה". אלא צריך להפסיק מיד כשנזכר. ואפילו חוץ לתחום לא ינהיג עידונין בעצמו, רק יאכל כדי קיום הנפש. ולא ינהיג את עצמו בתענוגי אכילה ושתייה ושארי תענוגים (עיין מגן אברהם סעיף קטן ד).
סימן תקעד סעיף ד עריכה
מצוה להרעיב אדם את עצמו בשנת רעבון, כדי להשתתף בצרת הציבור. וכן בכל צרה – מצוה להשתתף עם הציבור. ואם יכול להושיע להם – מחוייב להושיעם, ואם לאו – ישתתף בצרתם.
ורק אם עומדים במקום סכנה – אינו מחוייב שיעמיד הוא גם כן את עצמו במקום סכנה, אם אין בזה טובת הציבור (מגן אברהם סעיף קטן ו).
ואל ישמש מטתו בשני רעבון, חוץ מליל טבילה. ומי שאין לו בנים, ולא קיים עדיין פריה ורביה – מותר. ויש אומרים דדין זה אינו מדינא אלא ממידת חסידות (תוספות יא א דיבור המתחיל "אסור"). ולכן אם יכול לבוא לידי עבירה – ישמש. והאידנא אינו מצוי שני רעבון (עיין ט"ז ומגן אברהם ושערי תשובה).
הלכות תענית: תקסב • תקסג • תקסד • תקסה • תקסו • תקסז • תקסח • תקסט • תקע • תקעא • תקעב • תקעג • תקעד • תקעה • תקעו • תקעז • תקעח • תקעט • תקפ
סימן תקעה עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקעה | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דיני תענית שבארץ ישראל על הגשמים
ובו חמישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו
סימן תקעה סעיף א עריכה
סדר תעניות שמתענין בארץ ישראל על הגשמים כך היא: דהנה זמן שאלת גשמים בארץ ישראל הוא בשלושה מרחשון, כמו שכתבתי לעיל סימן קיז. ואם לא ירדו אז גשמים – ממתינין עד שבעה עשר בו, משום דעד זמן הזה אין שום קלקול בהתבואות עדיין. ואם הגיע שבעה עשר ולא ירדו גשמים – מתחילין תלמידי חכמים לבד להתענות שני וחמישי ושני.
וכל התלמידים ראויים לכך, והיינו אם יודע להשיב דבר הלכה בכל מקום – חייב להתענות. ואם לא הגיע למידה זו – אינו חייב. ומכל מקום אם רצה – יכול להכניס עצמו בכלל תלמידי החכמים, ואין בזה משום יוהרא (עיין מגן אברהם וט"ז סעיף קטן א).
אבל סתם בני אדם אין יכולין להתענות, מפני שאינן כדאי להכניס עצמן בכלל תלמידי החכמים. ואף על פי שבגמרא (י ב) יש שמתיר לכל להתענות – לא קיימא לן כן. ואף על גב דבסימן תקנד לעניין מלאכה בתשעה באב, קיימא לן דכל אדם רשאי לעשות עצמו תלמיד חכם, עיין שם – לא דמי כלל. דלעניין מלאכה הרבה יש שאין עושין מלאכה, וגם יש מקום שנהגו שכולם אין עושין מלאכה, כמו שכתבתי שם. וגם אין בזה חשיבות כל כך. מה שאין כן בתעניות הקבועים רק לתלמידי חכמים בלבד – יש בזה יוהרא, וגם שמחשיב עצמו שראוי שתקובל תפילתו. ולכן אין לעשות כן.
(עיין מגן אברהם סעיף קטן א שהקשה בזה ותירץ. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר בפשיטות. ודייק ותמצא קל.)
סימן תקעה סעיף ב עריכה
ותעניתים אלו הם כתענית יחיד, בלי הפסקה מבעוד יום, ובלי חומר תענית ציבור, מפני שעדיין אין העצירת גשמים גדולה כל כך. אבל אם הגיע ראש חודש כסלו ולא ירדו גשמים – בית דין גוזרין שלושה תעניות על כל הציבור, שני וחמישי ושני. וכל העם נכנסין לבתי כנסיות, ומתפללין וזועקין ומתחננים כדרך שעושין בכל התעניות: בקריאת "ויחל", וב"ענינו" ו"אבינו מלכנו".
ועדיין אינם כתענית ציבור להפסיק מבעוד יום, לפי שאין מטריחין על הציבור כל כך, ועדיין יש תקנה להתבואות אם ירדו גשמים מכאן ולהבא.
סימן תקעה סעיף ג עריכה
עברו גם אלו ולא נענו – בית דין גוזרין על הציבור עוד שלושה תעניות שני וחמישי ושני, ובאלו מפסיקין מלאכול מבעוד יום כמו בתשעה באב. אבל תוספת כיום הכיפורים – וודאי אינו צריך, דלא יהא חמירא מתשעה באב. ובין השמשות שלו אסור כתשעה באב.
ואסורים בהם בעשיית מלאכה ביום ולא בלילה. ואף על גב דבתשעה באב תלוי במקום שנהגו, מכל מקום בתעניות אלו שצריכין לתת לב למעשים שבידיהם – בהכרח שלא יעשו מלאכה ביום, דאם לא כן יהיו טרודים, ולא יתנו אל לבם לפקח על מעשיהם.
ואסורים ברחיצת כל הגוף בחמין, לפיכך נועלין את המרחצאות. אבל פניו ידיו ורגליו בחמין, וכל גופו בצונן – מותר. וקילא בזה מתשעה באב, מפני שקשה על הציבור להיות שלושה ימים בלא זה. ואסורים בסיכה, אלא כדי להעביר את הזוהמא; דבסיכה הוי כתשעה באב, מפני שיכולים לעמוד בלא סיכה. ואסורים בהם בתשמיש המטה כבתשעה באב, וכן אסורים בנעילת הסנדל בעיר כתשעה באב.
ומתפללין בבתי כנסיות ומתחננים כבשאר תעניות, ואין מוסיפין ברכות בתפילה אלא "ענינו" בלבד.
סימן תקעה סעיף ד עריכה
ואם עברו גם אלו ולא נענו – בית דין גוזרין עוד שבע תעניות על כל הציבור: שני וחמישי, ושני וחמישי, ושני וחמישי, ושני. ופשיטא דכל מה שאסור בשלושה שלפני אלו – דאסור בשבע אלו.
ויתירין אלו השבע על השלושה הקודמין שמתריעין בהם בשופר על הברכות שמוסיפין בתפילת שמונה עשרה, ומתפללין ברחוב העיר כדי לעשות זעקת שבר.
ומורידין זקן וחכם להוכיחם כשיש זקן וחכם. ואם לאו – מורידין חכם אף על פי שאינו זקן. ואם לאו – מורידין אדם של צורה, שדבריו מקובלים. ועומד ואומר: "אחינו! לא שק ותענית גורמין...", כמו שיתבאר בסימן תקעט. וגם הברכות שמוסיפין יתבאר שם בסייעתא דשמיא.
סימן תקעה סעיף ה עריכה
ולבד זה מחמירין באלו האחרונות שנועלין את החנויות לתוספת צער. ובשני לעת ערב פותחין מעט אותן החנויות המוכרות אכילה ושתייה, כדי שימצאו לקנות לסעודת הלילה. ובחמישי פותחין כל היום אלו החנויות, מפני כבוד השבת. ואם יש להחנות שני פתחים – נועל אחת ופותח אחת. אך אם אין לה אלא פתח אחת – פותחה כדרכה. ואם יש להחנות אצטבע כנגד הפתח, דהשתא אין פתיחתה נראית כל כך לרשות הרבים – פותחה כדרכה אפילו בשני (רש"י יד ב), ואפילו בשני הפתחים. אבל רבינו הבית יוסף כתב בסעיף ד דדווקא בחמישי מותר באצטבא, שכן כתב הרמב"ם בפרק שלישי. והטור כתב סתם, עיין שם.
סימן תקעה סעיף ו עריכה
עוברות ומניקות מתענות בשלוש האמצעיות. ולא בשלוש ראשונות מפני שהם קלים עדיין, ולא בשבע אחרונות משום דאי אפשר להטיל עליהם כל כך תעניתים, אחרי שהתענו כבר שלוש תעניות (ומתורץ קושית המגן אברהם סעיף קטן ה, עיין שם). ואסור להן להחמיר להתענות, כדי שלא יבואו לידי סכנה. ומיהו לא יאכלו אלא כדי קיום הולד.
וכן כל מקום שגוזרים איזה תענית על הציבור – אין החלושין בכלל. וכל שכן עוברות ומניקות, דבוודאי לא חמירא משלוש הראשונות שאין מתענות, כמו שכתבתי. והרמב"ם כתב דעוברות ומניקות אינן מתענות רק בשבע אחרונות, עיין שם. ואין זה לפי נוסחא שלנו בגמרא (יד א) ובירושלמי אומר שמתענות בראשונות ובאמצעיות, ולא באחרונות, עיין שם. ואין זה לפי הש"ס שלנו שם.
סימן תקעה סעיף ז עריכה
בזמן שבית המקדש היה קיים כשהיו גוזרין תעניות אלו, ובבית המקדש היו אנשי משמר שהיה משמר שלהם בשבוע זו, ואנשי בית אב שממשמר זה היו חלוקין לבתי אבות, וכל בית אב עובד ביומו.
והנה שלוש ראשונות אפילו אנשי משמר לא מתענין. ובשלוש האמצעיות אנשי משמר מתענין מקצת היום ולא משלימין, ואנשי בית אב, שעבודת היום מוטלת עליהם, אין מתענין כלל. ושבע אחרונות אנשי משמר מתענין ומשלימין, ואנשי בית אב מתענין מקצת היום ולא משלימין.
סימן תקעה סעיף ח עריכה
ואחר שגזרו שלוש עשרה תעניות אלו – אין גוזרין עוד, אף על פי שלא נענו. והני מילי כשמתענין על הגשמים, לפי שכשעברו אלו – כבר עברו זמן הגשמים, ואין בהם תועלת. אבל על שארי פורעניות – מתענים והולכים עד שיענו אותם מן השמים.
סימן תקעה סעיף ט עריכה
וכשמתענים על הגשמים, ועברו אלו שלוש עשרה תעניות ולא נענו – ממעטין במשא ובמתן, ובבניין של שמחה, אלא אם כן כותלו נוטה ליפול. וגם משא ומתן – אינו אסור אלא בשל שמחה.
ומהו בניין ומשא ומתן של שמחה? של אירוסין ונישואין; ונתבאר לעיל סימן תקנא לעניין קודם תשעה באב, עיין שם.
וממעטין באירוסין ונישואין, כלומר: שלא יארסו ולא ישאו אלא אם כן לא קיים עדיין פריה ורביה. וממעטין בשאילת שלום בין אדם לחבירו. והיינו למעט בכל מאי דאפשר, דלבטל לגמרי הוא מן הנמנעות אצל המון בני אדם. אך תלמידי חכמים לא ישאלו כלל, ויהיו כנזופין למקום, שהרי צעקו ולא נענו. ועם הארץ שנתן שלום לתלמיד חכם – משיבין לו בשפה רפה וכובד ראש.
ואף שפסקו מלהתענות – מכל מקום התלמידי חכמים לבדם מתענים שני וחמישי ושני עד שיצא ניסן של תקופה, והיינו לאחר תקופת ניסן שלושים יום. ומותרין לאכול בלילה, ומותרין במלאכה, ומפסיקין בראש חודש ופורים. וכשיצא ניסן של תקופה, והוא כשהגיע השמש לתחילת מזל שור – אין מתענין עוד, שאין הגשמים בזמן הזה אלא סימן קללה, כשלא ירדו כלל עד הזמן הזה.
(מה שכתב בשולחן ערוך סעיף ז: ומפסיקים בראש חודש חנוכה..., הוא טעות הדפוס. דחנוכה הלא כבר עבר.)
סימן תקעה סעיף י עריכה
וכל זה הסדר כשלא ירדו גשמים כלל. אבל ירדו ברביעה, כדרך ירידת הגשמים שמרביע את הארץ, וצמחו העשבים, ונפסקו הגשמים והתחילו להתייבש – הרי אלו מתענים וזועקים עד שירדו גשמים, או להיפך עד שיתייבשו הצמחים חס ושלום ואין תועלת עוד.
וכן אם הגיע זמן הפסח או קרוב לו, שהוא זמן פריחת האילנות בארץ ישראל, ולא ירדו גשמים – הרי אלו מתענים וזועקים עד שירדו גשמים הראויים לאילנות, או להיפך עד שיעבור זמנם ולא יהיה תועלת כלל.
וכן אם הגיע חג הסוכות ולא ירדו גשמים הרבה, כדי למלאות מהם הבורות והשיחין והמערות – הרי אלו מתענים עד שירד גשם הראוי לבורות. ואם אין להם מים לשתות – מתענין על הגשמים בכל עת שלא יהיה להם מים לשתות, ואפילו בימות החמה. ואם פסקו הגשמים בין גשם לגשם ארבעים יום בימות הגשמים – הרי זה מכת בצורת, ומתענים וזועקים עד שירדו גשמים, או להיפך עד שיעבור זמנם.
סימן תקעה סעיף יא עריכה
אין כל הדברים הללו אמורים אלא בארץ ישראל וסביבותיה, שזמן גשמים שלהם במרחשון, והולך הסדר שאמרנו. אבל מקומות שזמן גשמים שלהם הם בשארי עיתות השנה, כמו אצלינו שהזמן גשמים הוא אחר הפסח, כשיגיע זמנם ולא ירדו גשמים – יחידים מתענים שני וחמישי ושני, ומפסיקין בראש חודש חנוכה ופורים אם זמני הגשמים אז, ושוהין אחר כך כמו ששה ימים. אם לא ירדו גשמים – בית דין גוזרין שלוש עשרה תעניות על הסדר שאמרנו.
אמנם אין להם חומר תעניתי ארץ ישראל שמפסיקין מבעוד יום. ובחוץ לארץ אינו כן, אלא אוכלין בהם בלילה, ודינם כשאר תעניות של יחידים. דאין חומר של תענית ציבור כתשעה באב וכיום הכיפורים אלא בארץ ישראל ובגלל מטר, ובאותם עשר תעניות שהם שלושה האמצעיים ושבעה האחרונים, ולא בשביל גזירה אחרת. ובחוץ לארץ אפילו בשביל מטר לא.
סימן תקעה סעיף יב עריכה
היו מתענים על הגשמים ונענו, כמה ירדו ויהיו פוסקין מן התענית? משיכנסו בעומק הארץ החריבה טפח, ובבינונית שני טפחים, ובעבודה שלושה טפחים. וכמה ירדו גשמים שיברכו עליהן נתבאר לעיל סימן רכא, וכשירדו גשמים כפי שיעור הזה אם ירדו אחר חצות – משלימין אותו היום, ואם ירדו קודם חצות – לא ישלימו אלא יאכלו וישתו ויעשו יום טוב. ולערב יתקבצו ויאמרו "הלל הגדול", שהם עשרים וששה "כי לעולם חסדו". שאין אומרים "הלל הגדול" אלא על כרס מליאה ונפש שביעה. וזה שאנו אומרים אותו בשבת ויום טוב בפסוקי דזמרה בתוך התפילה – לית לן בה. ובמקום דשכיחי שכרות אומרים "הלל הגדול", ואחר כך אוכלין ושותין (גמרא). וכן אם רצו רוב הציבור להשלים התענית – יאמרוהו קודם אכילה (מגן אברהם סעיף קטן יא). ויש חולק בזה (אליה רבה).
סימן תקעה סעיף יג עריכה
יראה לי ברור דדווקא כשירדו גשמים כשיעור שנתבאר קודם חצות לא ישלימו, דומיא דירדו אחר חצות. דוודאי כן הוא, דאם לא כן אין רבותא. וכן מבואר מלשון הגמרא והרמב"ם.
ולפי זה אינו מובן לשון הטור והשולחן ערוך סעיף יא שכתבו: התחילו לירד קודם חצות, דמשמע דרק אם התחילו הגשמים לירד קודם חצות, אף על פי שלא נתמלא השיעור עד אחר חצות – לא ישלימו. ותימא: הא לא נפטרו מהתענית בלא השיעור? ואם כן נפטרו אחר חצות, ולמה לא ישלימו? ועוד: מי הכריחם לשנות מלשון הש"ס? ולכן נראה לי דלאו דווקא הוא, ובלשון "התחילו" כלול ההתחלה והגמר כמו בלאחר חצות. דוודאי כן הוא, ומכל מקום צריך עיון.
סימן תקעה סעיף יד עריכה
אין אומרים "הלל הגדול" אלא כשנענו ביום תעניתם דווקא. אבל אם לא נענו עד יום שלאחר תעניתם – לא, דלא נענו מפני התענית, אלא מן השמים רחמו עליהם. וכן אם ירדו להם גשמים בליל תעניתם, קודם שעלה עמוד השחר – גם כן אין אומרים "הלל הגדול", דעיקר הענייה הוא לאחר עמוד השחר (ט"ז ומגן אברהם). ולא ידענו טעמו של דבר.
סימן תקעה סעיף טו עריכה
יש אומרים דבעת אמירת "הלל הגדול" יאמרו אחר כך: "מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה...", כמו שכתבתי בסימן רכא. ואחר כך אינו צריך כל יחיד לברך ברכת הגשמים המבואר שם (מגן אברהם סעיף קטן יב). ובפסקי תוספות נמצא דיש להתחיל קודם "הלל הגדול": "שיר המעלות הנה ברכו... העומדים בבית ה' בלילות...", מפני ששירת הגשמים בלילות. ואומר "מעלה נשיאים מקצה הארץ..." (שם).
ונראה לי דטעות הוא, וכן צריך לומר: מפני שירידת הגשמים בלילות, שזהו סימן ברכה כמו שדרשו חכמינו ז"ל בתענית (כג א) על פסוק ד"ונתתי גשמיכם בעיתם" – בלילי רביעית ובלילי שבתות, עיין שם. וכן איתא במדרשות שכן היה בזמן בניין בית המקדש. אמנם בפסחים (קיח א) יש פלוגתא בזה, עיין שם. ובירושלמי סוף פרק שלישי דתענית משמע גם כן כן, עיין שם שיאמר "העומדים בבית ה'". אך יותר נראה דעל מזמור "הללויה הללו עבדי ה' שעומדים בבית ה'" קאי, מדאומר שם: דכתיב "מעלה נשיאים", וזהו במזמור הזה. וגם בפסקי תוספות מצריך לומר מקרא זה.
הלכות תענית: תקסב • תקסג • תקסד • תקסה • תקסו • תקסז • תקסח • תקסט • תקע • תקעא • תקעב • תקעג • תקעד • תקעה • תקעו • תקעז • תקעח • תקעט • תקפ
סימן תקעו עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקעו | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
על איזה דברים מתענין ומתריעין
ובו עשרים ושנים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב
סימן תקעו סעיף א עריכה
כבר נתבאר בריש סימן תקסב בשם הרמב"ם דמצות עשה מן התורה על כל צרה שתבוא על הציבור – לזעוק ולהריע בחצוצרות, מקרא ד"הצר הצורר אתכם – והרעתם בחצוצרות". ומדברי סופרים להתענות, עיין שם.
אבל בתשובת הגאונים איתא שתוקעין בשופר (ר"ן פרק ראשון). וכן משמע בגמרא (יד א): במה מתריעין? בשופרות. וכן הוא בירושלמי, דאמרינן שם: קומי ר"י תוקעין בתעניתא, כלומר בשופר. ר' יוסי בעי ויתקעון קמיה בחצוצרתא. ומתרץ: ולא שמיע חצוצרות במקדש, ואין חצוצרות בגבולין, עיין שם.
וצ"ל דזה שאמרו ברא השנה (כו ב) דבגבולין מקום שיש שופר אין חצוצרות, ומקום שיש חצוצרות אין שופר, אלמא דיש בגבולין חצוצרות בלא שופר – זהו רק בשעת מלחמה (שם). והרשב"א ז"ל כתב שיכולין ליתקע או בשופר או בחצוצרות (מגיד משנה).
סימן תקעו סעיף ב עריכה
ובאיזה מקום מתריעין? כפי המבואר בגמרא (טז ב) בהשש ברכות שמוסיפין בתעניות האחרונות של גשמים. וכן על כל הצרות מוסיפין שש ברכות אלו, כמו שכתב הטור בריש סימן תקעט, וזה לשונו: כל יום ויום משבע תעניות האחרונות, או שאר תעניות שמתריעים בהם – עושין כסדר הזה..., עיין שם. ותוקעין ומריעין בסוף כל ברכה תקיעה תרועה תקיעה, כמו שכתב הטור שם.
אבל הרמב"ם בפרק רביעי כתב דרק במקדש היו תוקעין אחר כל ברכה, אבל בגבולין היו תוקעין לאחר התפילה. ולא תוקעין אלא מריעין בחצוצרות, וכן בכל תענית של צרת ציבור.
(ומפרש בגמרא שם דכשבא דבר לפני חכמים אמרו: לא היו נוהגין כן אלא בהר הבית, עיין שם, דגם על התקיעות דסדר הברכות קאי. אבל לרש"י והטור לא קאי רק על עניית "ברוך ה'...", עיין שם. וכן משמע לכאורה פשטא דסוגיא, עיין שם.)
סימן תקעו סעיף ג עריכה
ויש מי שהקשה: דכיון דמן התורה מריעין בחצוצרות או בשופר בעת צרה, למה אנו אין עושין כן לתקוע בעת צרה (מגן אברהם)? ותענית שהוא מדרבנן אנו גוזרין, והתרעה שהוא דאורייתא אין עושין!
ונראה לי דלא קשיא כלל, דאנן סוברים כרש"י והטור דהתקיעות הם בסוף כל ברכה וברכה מהשש ברכות הנוספות, כמו שיתבאר בסימן תקעט. וכיון דאין תענית ציבור בחוץ לארץ, ממילא דליכא הני שש ברכות הנוספות, ואין מקום לתקוע.
ואף על גב דהברכות וודאי הם מדרבנן, והתרעה הוה דאורייתא, מכל מקום כיון דתיקן רבנן באיזה מקום לתקוע – ממילא דכשאין זה המקום אי אפשר לתקוע. דב"שב ואל תעשה" יכולין לעשות בכי האי גוונא, כידוע.
סימן תקעו סעיף ד עריכה
ועוד נראה לעניות דעתי: דהתרעה לא הוי מן התורה רק בזמן הבית. ותדע לך שכן הוא, שהרי לפי הירושלמי שהבאנו אין חצוצרות רק במקדש. ואם כן קרא דכתיב "והריעותם בחצוצרות" – בעל כרחך דרק אזמן הבית קאי. ועוד: כיון דבהך קרא כתיב "וכי תבואו מלחמה בארצכם" (במדבר י ט), ואין זה אלא בזמן הבית. וכל קראי דשם אינן אלא בזמן הקרבנות, כדכתיב (שם י) "וביום שמחתכם... ותקעתם בחצוצרות על עולתיכם...".
ובוודאי תפילה וזעקה הוי מן התורה גם בחוץ לארץ כדכתיב (דברים ד כט-ל): "בצר לך... ובקשתם משם את...". וכמה מקראות יש על זה, אבל לא התרעה. ויראה לי דלכן אמרו בגמרא: במה מתריעין? בשופרות. ובאמת קשה, דהא בתורה "חצוצרות" כתיב. אלא וודאי דאחוץ לארץ בזמן הגלות קאי, או אפילו בארץ ישראל בזמן הזה. דהתורה צותה רק בזמן הבית, ובזמן החורבן הוי רק מדרבנן. ולכן תקנו בשופר כמו בראשהשנה (כן נראה לעניות דעתי).
סימן תקעו סעיף ה עריכה
כשם שמתענים ומתריעין על הגשמים, כמו כן מתענין ומתריעין על שאר הצרות. כגון בזמן הבית שהיה לישראל ממשלה בארצם, ובאו גויים לערוך מלחמה עם ישראל – או ליטול מהם מס, או ליקח מידם ארץ, או לגזור עליהם צרה אפילו במצוה קלה – הרי אלו מתענין ומתריעין עד שירוחמו מן השמים. וכל הערים שסביבותם מתענים ולא מתריעין, אלא אם כן תקעו להתקבץ לעזרתם.
ואפילו לא באו אלא לעבור דרך ארצם, שאין להם מלחמה עמהם אלא על גויים אחרים, ועוברים על מקומן – מתענין ומתריעין, שנאמר (ויקרא כו ו): "וחרב לא תעבור בארצכם" – אפילו העברה בעלמא, ולא למלחמה עליכם; אפילו חרב של שלום. וכיון דזהו בכלל הברכות, מכלל דההיפוך הוה היפוכו של ברכה.
סימן תקעו סעיף ו עריכה
וכן על הדבר. איזהו דבר? עיר שיש בה חמש מאות רגל – היינו אנשים גדולים וחזקים, כלומר שאין בחשבון הזה לא נשים ולא קטנים ולא זקנים ששבתו ממלאכה – ויצאו ממנה שלושה מתים בשלושה ימים זה אחר זה ומתו על מטתם, הרי זה דבר. לאפוקי אם אחד מהם נהרג או נטבע או שהיה חולה מכבר – אין זה בחשבון. יצאו ביום אחד או בארבעה ימים – אין זה דבר, דאקראי בעלמא הוא (רש"י כא ב). וכן אפילו שנים ביום אחד, והשלישי למחר או ביום שלישי. דדבר אינו אלא שלושה, וכל אחד מת ביום אחד (שם).
סימן תקעו סעיף ז עריכה
היו בהעיר אלף רגלי, ויצאו ממנה ששה מתים בשלושה ימים זה אחר זה, והיינו שנים בכל יום דווקא – הרי זה דבר. יצאו ביום אחד או בשני ימים אפילו מקצתן או בארבעה ימים – אין זה דבר. וכן לפי חשבון זה.
ויש בזה שאלה: דאם כן עיר המוציאה מאתיים וחמישים רגלי – לא משכחת בה דבר לעולם, דלפי החשבון צריכה להוציאה מת וחצי וביום וחצי, ולא משכחת לה אלא פחות או יותר. והרי בכי האי גוונא לא הוי דבר. וכן תמיד כשיהיה המספר שלא לפי אדם שלם. ועוד: דלפי חשבון חמש מאות רגלי לשלושה מתים – מגיע למת מאה וששים ושבע בני אדם בקירוב. ואם כן אם יהיו בעיר מאה וחמשים אנשים, וימות אחד מהם – הוי דבר? בתמיה.
ולכן צריך לומר ד"עד חמש מאות" רגלי קאמר, כלומר: דפחות משלושה מתים בשלושה ימים בשום מקום – לא הוי דבר, אפילו בישוב מועט. וכן אם יש מעט יותר ממיש מאות – אינו כלום עד שיהא אלף רגלי, דאז צריך ששה בשלושה ימים. וכן לפי חשבון זה תמיד.
סימן תקעו סעיף ח עריכה
היה דבר בארץ ישראל – מתענין בשאר גליות עליהן, דאם גבירה לוקה – אחרת לא כל שכן? ודווקא שהיה הדבר בכל ארץ ישראל. אבל אם לא נתפשטה בכולה – אינם צריכים להתענות, כיון שיש גם מהגבירה שלא לקתה.
ואם היה דבר במדינה אחת, ושיירות הולכות ובאות מכאן למדינה אחרת – שתיהן מתענות, אף על פי שהן רחוקות זו מזו, לפי שהילוך בני אדם ממקום הדבר מביאות את הדבר למקום שהולכין.
סימן תקעו סעיף ט עריכה
ולא מיבעיא אם היה הדבר בישראל, אלא אפילו בשארי בני אדם – מתענין. ויש מי שאומר דשטנא בתרי אומי לא שליט (עיין ר"ן שם), וכל הפוסקים לא כתבו כן.
היה דבר בבהמות – אין מתענין זולת אם היה בחזירים, מפני שמעיהם דומות לשל אדם.
וכתבו שעכשיו אין גוזרין תעניות על הדבר, לפי שבדוק ומנוסה הוא דהאויר נקלט בהעדר אכילה ושתייה. ומרבים בתפילות ובאמירת הקטורת, וגוזרין תענית בפדיון, ומחלקין לעניים ומרבין בצדקה.
(בזוהר בראשית דף ק ב איתא דאמירת קטורת מעציר המגפה. ושיקחו ארבעים אנשים יראי אלקים, עשרה בכל רוח מהעיר, ושיאמרו קטורת, ויעשו כן שלוש פעמים, וכל העם יכנוסו לבית הכנסת ויאמרו קטורת. עיין שם.)
סימן תקעו סעיף י עריכה
וכן מתענים על המפולת שבעיר. כיצד? הרי שרבתה בעיר מפולת כותלים בריאים, שאינן עומדין בצד הנהר שנוכל לתלות בסיבות המים – הרי זה צרה, ומתענין ומתריעין עליה. וכן על הרעש ועל הרוחות, שהם מפילין בניינים והורגין בני אדם – מתענין ומתריעין עליהן.
סימן תקעו סעיף יא עריכה
וכן מתענים על החולאים. כיצד? הרי שירד מין חולאת אחת ליושבי העיר להרבה מהם, כמו אסכרה וחרחור וכיוצא בהם, והיו מתים מאותה חולי אפילו שלא כסדר שנתבאר בסעיף ו – הרי זה צרת ציבור, וגוזרין עליה תענית ומתריעין.
וכן אם נולד ברוב הציבור שחין פורח, או חיכוך לח שעוקץ הבשר ומתחככין דהוי כשחין פורח, אף שאין מתים מזה – מכה היא כמו בשחין דמצרים, ומתענין ומתריעין עליהם מיד, ואינם צריכים שלושה ימים. וכן במיתת החולאים – אינו צריך סדר הדבר, אלא מיד כשמתו מתענין ומתריעין, והסביבות מתענות ולא מתריעות. אבל חיכוך יבש – לא מתענין ולא מתריעין, אלא צועקין בלבד.
(מה שכתב הרמ"א בסעיף ה, דבאלו אינם צריכים שימותו בשלושה ימים... כמו בדבר שהוא בא מכח שינוי אויר, אלא מתענים ומתריעים מיד, עד כאן לשונו – לא קאי המיתה על שחין וחיכוך, דבאלו אינו צריך מיתה. אלא עיקר כוונתו על מחלות אסכרה וחרחור וכיוצא בהם. ודייק ותמצא קל.)
(בבבא קמא פא א מבואר דעל חיכוך לח – מתריעין בשבת.)
סימן תקעו סעיף יב עריכה
כתבו הגדולים דכשאבעבועות שקורין פקי"ן פורחים בתינוקות ומתים – יש לגזור תענית. וכל אחד מחוייב להרחיק מן העיר בניו ובנותיו הקטנים, ואם לא עשה כן – הרי זה מתחייב בנפשם (מגן אברהם סעיף קטן ג בשם השל"ה). ובגמרא איתא: דבר בעיר – כנס רגליך (בבא קמא ס ב). אך האבעבועות הוי מחלה מתדבקת, ולכן החוב להרחיקם מן העיר.
ועכשיו אין זה מצוי, כי זה כמאה וחמשים שנים המציאו הרופאים להעמיד לכל קטן וקטנה בני שנה או יותר קו"י פאקי"ן, ועל ידי זה נמלטים ממחלה זו כידוע. ועכשיו שכיחי בילדים מחלה שקורין דיפטערי"ט, והוא מין אסכרה שמחניק הגרון. ונראה לי שאם חלילה המחלה מתרבה בעיר – יש לגזור תענית.
סימן תקעו סעיף יג עריכה
וכן על חיה רעה שנשתלחה, אפילו לא הזיקה אלא נראית בלבד – מתענין ומתריעין בכל מקום אפילו הרחוקין, מפני שהיא הולכת גם למרחק. אבל אם אינה משולחת – אינה אלא מקרה.
איזו הוא משולחת? נראתה בעיר ביום – הרי זה משולחת, והוי גזירה מן השמים כיון שאינה ירֵאה מבני אדם. נראתה בשדה ביום, אם ראתה שני בני אדם ולא ברחה מפניהם – הרי זה משולחת. ואם ברחה – אין זה משולחת דכתיב (בראשית ט ב): "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ". ואם היתה שדה שסמוכה לאגם שהוא מלא קנים ואילנות קטנים, דווקא אם רדפה אחריהם – הרי זה משולחת. ואם לא רדפה, אף על פי שלא ברחה – אין זה משולחת, דמפני שקרובה למקומה התמידי אין לה פחד כל כך. ולכן אם היתה בהאגם עצמה, אפילו רדפה אחריהם – אין זה משולחת אלא אם כן ברדיפתה חוץ לאגם טרפה שניהם ואכלה אחד מהם. ואם אכלה שניהם באגם עצמה – אינה משולחת, דמפני הרעבון טרפם, ולא מפני שהיא משולחת.
כללא דמילתא: כל שאינה יוצאה מגדר טבעה – אין זה משולחת. ובמדינתינו אין זה מצוי, רק יש לפעמים כלב משתגע נושך כמה בני אדם. ואין זה משולחת, וימהרו להמיתו.
סימן תקעו סעיף יד עריכה
בתים הבנוים במדבריות ובארצות הנשמות, הואיל והם מקום גדודי חיה, אם עלתה החיה לגג ונטלה תינוק מעריסתו, והיא מיטה קטנה – הרי זה משולחת. ואם לא הגיעה למידה זו – אינה משולחת, שאלו בני אדם סיכנו בעצמן במה שבאו למקום החיות. אבל שאר מיני רמש הארץ ורמש העוף ששולחו והזיקו, כגון שילוח נחשים ועקרבים שמזיקים ואינם ממיתים, ואין צריך לומר צירעים ויתושים והדומה להן – אין מתענין עליהם ולא מתריעין, שהוא מנהגו של עולם.
ודווקא במקום שהם מצויים. אבל אם נראו במקומות שאינם מצויים – נראה לי דהוה משולחת, ומתענין ומתריעין.
סימן תקעו סעיף טו עריכה
וכן על ירקון, דהיינו תבואה שנתקלקלה עד שהכסיפו פניה, ושדפון רוח שמריק הזרע מן התבואה משהתחיל בתבואה, אפילו לא התחיל אלא מקום אחד כמלא פי התנור – מתענין ומתריעין; ואפילו הרחוקים, רק שיהיו באותה הפרכיא, מפני שהיא מכה מהלכת. דבאינה מהלכה – מתענות ולא מתריעות. ו"כמלא פי תנור" – היינו תבואה שראוי לעשות ממנה פת כמלא פי תנור.
(ובגמרא כב ב איבעיא להו אי ככיסויא דתנורא או דרא דריפתא. עיין שם.)
סימן תקעו סעיף טז עריכה
וכן על הארבה והחסיל, אפילו לא נראה מהם אלא כנף אחד בכל ארץ ישראל, ואפילו אינו משחית יבול הארץ – מתענין ומתריעין עליהן. ועל הגובאי, והוא מין ארבה, בכל שהוא כשנראה מתענין ומתריעין.
אבל על החגב אין מתענין עליו ולא מתריעין, אלא זועקין בלבד. ועכשיו אין אנו מכירין מינים אלו, ועל כולם מתריעים.
סימן תקעו סעיף יז עריכה
וכן מתריעין על המזונות. כיצד? הרי שהוזלו דברים של סחורה שרוב חיי אנשי אותה העיר מהן, כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל, ונתמעט המשא והמתן עד שיצטרך התגר למכור שוה עשרה בששה – הרי זה צרת ציבור, ומתריעין עליה. אבל תענית לא שייך על צרת המסחור, אלא תפילות ותחנונים. ואפילו בשבת זועקים בתפילה על זה, כיון שנוגע לרבים. אבל אין תוקעין בשבת. ובחול גם לבד התפילות – תוקעין. ובסעיף הבא יתבאר דאפשר שמתענין.
סימן תקעו סעיף יח עריכה
וכן על ריבוי המטר. כיצד? הרי שרבו עליהם גשמים עד שהגשמים מיצר להם – הרי אלו מתפללין עליהן, לפי שאין לך צרה יתירה מזו במקומות שהבתים מטיט ועפר, ונופלים ונהרגים תחת הבתים. ובארץ ישראל אין מתפללין על רוב הגשמים מפני שהיא ארץ הרים, ובתיהם בנוים באבנים, ורוב הגשמים טובה להם.
וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף יא דעכשיו בצפת מצויים מפולת בתים בימות הגשמים, ומתפללין עליה. עד כאן לשונו. ומבואר דרק מתפללין, ולא מתריעין בשופר. וכל שכן שאין מתענין, משום דאין זה ככל הגזרות מן השמים, ורק רוע בתיהם גורמת להם כל זה. והרי זה טובה להרבה מקומות.
אבל בגמרא (כב ב) מבואר דמתריעין על זה, עיין שם. ולשון הרמב"ם בפרק שלישי והשולחן ערוך סעיף יא מבואר כמו שכתבתי. וצריך לומר דהרמב"ם סמך את עצמו על מה שכתב בריש פרק שני, דעל כל צרות שיתבארו – מתענין ומתריעין. ובשולחן ערוך כתב זה בסעיף יב. ולפי זה גם במזונות – מתענין גם כן, ודלא כמו שכתבתי בסעיף הקודם. אך לפי זה תמוהים לשון הרמב"ם והשולחן ערוך, דבמזונות פרטו מתריעין, ובריבוי המטר לא הזכירו רק תפילה. וצריך עיון.
סימן תקעו סעיף יט עריכה
וזה לשון רבינו הבית יוסף בסעיף יב:
- כל עיר שיש בה צרה מכל אלו – אותה העיר מתענה, וזועקין בתפילה, ומתחננין ומתריעין בשופר עד שתעבור הצרה. וכל סביבותיה מתענות, אבל לא מתריעות, אבל מבקשים עליהם רחמים. ובכל מקום אין מתענים, ולא זועקין, ולא מתריעין בשבת ויום טוב על שום צרה, חוץ מצרת המזונות שזועקים עליהן בשבת.
עד כאן לשונו. וזה שכתב "וכל סביבותיה" – היינו באותה אפרכיא (מגן אברהם סעיף קטן ט).
סימן תקעו סעיף כ עריכה
עיר שהקיפוה אנסים, או הקיפה נהר, וספינה המטורפת בים, ואפילו על יחיד הנרדף מפני אנסים או לסטים, או רוח רעה, או חולה גדול שיש בו סכנת היום – זועקים ומתחננים בתפילות בשבת. אבל אין תוקעין, אלא אם כן תוקעין לקבץ העם לעזור אחיהם ולהצילם, דבכי האי גוונא לא לבד תקיעות, שהרי מחללים שבת על פיקוח נפשות. ולעיל סימן רפה נתבאר לעניין לברך החולה בשבת, עיין שם.
וכל תעניות אלו שמתענים על הצרות – אין מתענים בהם לא עוברות, ולא מניקות, ולא קטנים. כלומר: אף שהגיעו לשנות גדלות, מכל מקום כל זמן שאינם גדולים כבני אדם בעלי דעה – אין מתענים. והיינו שמונה עשרה שנים לזכר, וחמש עשרה לנקבה (מגן אברהם סעיף קטן י). וכן המתענים יאכלו בלילה, חוץ מתעניות גשמים עשרה ימים האחרונים שלוש ושבע שמפסיקים מבעוד יום, כמו שכתבתי בסימן הקודם.
סימן תקעו סעיף כא עריכה
ציבור שהיה להם שתי צרות – אין מבקשין רחמים אלא על אחת מהן, שנאמר (עזרא ח כג): "נצומה ונבקשה מאלקינו על זאת". ואומרים בתפילה: אף על פי שיש בלבנו צרות רבות, אך על צרה זו באנו להתפלל.
ואם יש להם צרת רעב וצרת דבר – מבקשים רחמים על הרעב. וממילא דהדבר נכלל בה, דכי יהיב רחמנא שובע – לחיי יהב. וזה שבכמה סליחות ופיוטים מזכירים הרבה צרות ומבקשים עליהם – זהו דרך אגב. אבל העיקר מתחננים על מה שגזרו התענית (עיין מגן אברהם סעיף קטן יא).
סימן תקעו סעיף כב עריכה
בכל יום תענית שגוזרין על הציבור מפני הצרות – בית דין והזקנים יושבין בבית הכנסת, ובודקים על מעשי אנשי העיר מאחר תפילת שחרית עד חצי היום; ומסירין המכשולים של עבירות, ומזהירין ודורשין וחוקרין על בעלי חמס ועבירות ומפרישין אותם, ועל בעלי זרוע ומשפילין אותן, וכיוצא בדברים אלו.
ומחצי היום עד לערב רביע היום – קורין בתורה, ומפטירין בנביא. ורביע היום האחרון – מתפללין מנחה, ומתריעין ומתוודים וזועקים כפי כוחן. ומה שאין אנו עושים כן – משום דאין בידינו למחות בעוברי עבירה כידוע (עיין מגן אברהם סעיף קטן יב).
ומה קורין? כתב הרמב"ם סוף פרק ראשון דקורין "אם בחקתי" ברכות וקללות, ומפטירין בנביא בתוכחות מעניין הצרה. ומדבריו משמע שבבוקר לא היו קוראין כלל. וכן פירש רש"י במגילה (ל ב) דאין פנאי בשחרית לקרות בתורה מפני שהיו טרודים לחפש בעבירות, עיין שם. אבל הטור לקמן סימן תקעט כתב דבשחרית קורין בברכות וקללות ד"בחקתי", ומפטירין על דברי הבצרות, ובמנחה קורין "ויחל" ומפטירין "דרשו", כבכל התענית. והביאו שכן כתבו הגאונים.
והטעם דבזמן הגמרא היתה הבדיקה בעבירות כהוגן, והיה כדאי לדחות קריאת התורה, משאין כן בזמן הגאונים, וכל שכן עתה (עיין לחם משנה שם). ואנחנו בכל תעניות קורין בשחרית ומנחה "ויחל", ובמנחה מפטירין "דרשו", לפי שאין לנו סדר תעניות בחוץ לארץ, כמו שנתבאר כבר.
הלכות תענית: תקסב • תקסג • תקסד • תקסה • תקסו • תקסז • תקסח • תקסט • תקע • תקעא • תקעב • תקעג • תקעד • תקעה • תקעו • תקעז • תקעח • תקעט • תקפ
סימן תקעז עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקעז | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תקעז סעיף א עריכה
במקומות שרוב גשמים מטשטשים הקרקע, ומונעים המחרישה או עושים קלקול אחר, וכל שכן כמו במדינתינו שרוב גשמים מפסידים התבואה לגמרי, ואצלינו רוב גשמים הרבה גרוע מעצירת גשמים – מתריעים ומבקשים רחמים. ואם העניין נחפז, שאין פנאי להתריע כסדר התעניות שלוש ראשונות ואמצעיות ואחרונות ולפזרן על שני חמישי ושני, כגון שהקלקול הוא מיד, וכן בשארי צרות כשהעניין נחפז ואין פנאי לעשות סדר התעניות, ולפי זה יצטרכו הציבור להתענות הרבה ימים תכופין זה אחר זה, ודבר זה אי אפשר, כי רבים יחלו מזה – ולכן אין גוזרין בו תעניות כלל, שאין הציבור יכולין להתענות בכל יום, אלא מתריעין בכל יום ובכל תפילה. ובהתרעה בפה די ולא בשופר, דכיון שאין תענית ציבור – אין שופר. ואם תלמידי החכמים היחידים רוצים להתענות הרבה ימים רצופים, ואין חוששין שיחלו, ואפילו לא יחלו שמא יחלשו, ולא יהיה ביכולתם לעסוק במלאכה או בעסק ויצטרכו לבריות (עיין תענית כב ב) – יכולים לעשות כרצונם.
סימן תקעז סעיף ב עריכה
ומה הוא התרעת הפה? דהיינו כשאומרים איזה סליחות ותחנונים, ומגיעים ל"ענינו ד' ענינו" על סדר האל"ף בי"ת כפי הנוסחא הידועה, אומרים אחר כך:
- יהי רצון מלפניך, ה' אלקינו ואלוקי אבותינו, שיכבשו רחמיך את כעסך מעלינו, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במידת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין. ובטובך הגדול רחם עליהם, שאין פורעניות בא לעולם אלא בשביל ישראל, והם עמך ונחלתך אשר הוצאת מארץ מצרים. ואינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב רעה. השפעת עליהם רוב טובה – אינם יכולים לקבל. כעסת עליהם – אינם יכולים לקבל. יהי רצון שיהא ריוח בעולם, וזכור רחמיך.
ועכשיו המנהג לומר נוסח זה ב"שומע תפילה", ולא יותר, כשיש ריבוי גשמים.
(ויש לדקדק על דברי השולחן ערוך שהבאנו, דכיון שאין יכולים לגזור הרבה תעניות על הציבור – אין גוזרין תעניות כלל. וקשה: נגזור לכל הפחות תענית אחד! אלא נראה דאין גוזרין תענית על ריבוי גשמים. וגם אצלינו המנהג שלא לגזור תענית על ריבוי גשמים. וזה שכתבנו מטעם שאין הציבור יכולין להתענות בכל יום – זהו אשארי צרות, ועיין מגן אברהם. ובאמת בשם יש לגזור תענית אחד, ויש להתיישב בכל זה. ודייק ותמצא קל.)
הלכות תענית: תקסב • תקסג • תקסד • תקסה • תקסו • תקסז • תקסח • תקסט • תקע • תקעא • תקעב • תקעג • תקעד • תקעה • תקעו • תקעז • תקעח • תקעט • תקפ
סימן תקעח עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקעח | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תקעח סעיף א עריכה
כתב הרמב"ם בפרק ראשון דין ט:
- כשם שהציבור מתענין על צרתן, כך היחיד מתענה על צרתו. כיצד? הרי שהיה לו חולה, או תועה במדבר, או אסור בבית האסורים – יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים בתפילתו, ואומר "ענינו...".
- ולא יתענה לא בשבתות, ולא במועדות, ולא בראש חודש, ולא בחנוכה ופורים.
עד כאן לשונו. ואפילו התחיל להתענות – מפסיק בימים אלו. ורק בציבור יש ימים שאם התחילו אין מפסיקין, כמו שכתבתי בסימן תקעב עיין שם, ולא ביחיד (מגיד משנה). ודין אם נדר על ימים אלו נתבאר בסימן תקע, עיין שם.
סימן תקעח סעיף ב עריכה
ודע שדין זה שהיחיד מחוייב להתענות על צרתו – לא נתבאר בש"ס בשום מקום. רק הרמב"ם מסברא דנפשיה קאמר, דכיון דזהו וודאי שכל יחיד מחוייב להתפלל על צרתו, כדכתיב במזמור ד"ארבעה צריכין להודות": ויזעקו אל ה'...". וממילא דמחוייב להתענות, דלביטול צרה צריך תענית, כדמוכח מתענית חלום.
(ואולי יש רמז לזה מהמזמור הזה, דכתיב: "רעבים גם צמאים...". ואף דבפשטיה על הקודם קאי, דתעו במדבר בישימון דרך, ולכן אין להם מה לאכול ומה לשתות, מכל מקום אפשר דרמז גם לתענית. ולא ידעתי למה לא חשב הרמב"ם גם "יורדי הים". ואולי דזהו מנהגו של עולם וברצונו עושה כן – לא שייך תענית על זה; ורק קרבן תודה מביא אחר כך, כדכתיב שם: "יורדי הים יודו לה' חסדו" ולא לתענית. מה שאין כן אלו השלושה, חולה ותועה במדבר ויושב בבית האסורים, שאין זה ברצונו – שפיר מתענה.)
הלכות תענית: תקסב • תקסג • תקסד • תקסה • תקסו • תקסז • תקסח • תקסט • תקע • תקעא • תקעב • תקעג • תקעד • תקעה • תקעו • תקעז • תקעח • תקעט • תקפ
סימן תקעט עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקעט | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סדר התפילה בשבע אחרונות
ובו שנים עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
סימן תקעט סעיף א עריכה
בכל יום משבעה תעניות אחרונות של גשמים או של שארי צרות, כשעושים בסדר הזה (עיין בטור ובית יוסף וב"ח), מתפללין על סדר זה: מוציאין את התיבה, והוא ארון הקודש שספר תורה מונחת בו. ונראה שמוציאין אותה עם הספר תורה. והיכן מוציאין? לרחובה של עיר, כדי להתבזות בפרהסיא בכלי צנוע הלזו. וגם משום גלות. ולכן אפילו אין ביכולת להוציאה לרחוב – מוציאין למקום אחר.
וכל העם מתקבצים ומתכסים בשקים משום צער, כדכתיב במרדכי: "וילבש שק ואפר". ונותנים אפר מקלה על גבי התיבה, והיינו אפר מדבר הנשרף, ועל גבי ספר תורה, כדי להגדיל הבכייה, ולהכניע לבם. וגם כדי שיזכור אפרו של יצחק (טו א).
סימן תקעט סעיף ב עריכה
ואחד מן העם נוטל אפר, ונותן בראש הנשיא. ולמה אין הנשיא נוטל בעצמו? משום דהביוש יותר גדול כשמתבזה מאחרים. והכל כדי להגדיל הצער. וכן נותן אפר על ראש האב בית דין.
ונותן עליהם האפר במקום הנחת תפילין, כדי שיתביישו יותר; דעל גדולי הדור לסבול עונות הדור, על שלא הספיק זכותם לעצור בעד הרעה. וכל אחד ואחד יניח אפר גם על ראשו במקום הנחת תפילין (עיין גמרא כא ב).
סימן תקעט סעיף ג עריכה
ואחר כך מעמידים ביניהם זקן חכם, והם יושבים. לא היה שם זקן חכם – מעמידין חכם, אף שאינו זקן. ואם לא היה שם גם חכם בלבד – מעמידין לפניהם אדם של צורה. ואומר לפניהם דברי כבושין:
- אחינו! לא שק ותענית גורמים לבטל הגזירה, אלא תשובה ומעשים טובים. שכן מצינו שלא נאמר באנשי נינוה "וירא אלקים את שקם ואת תעניתם", אלא "וירא אלקים את מעשיהם" (יונה ג י). ובקבלה בדברי נביא אומר: "קרעו לבבכם ואל בגדיכם" (יואל ב יג).
ומוסיף בעניינים אלו כפי כוחו, עד שיכניע לבם וישובו תשובה גמורה. ואחר שגומר זה דברי כבושים – עומדים בתפילה. וכן בכל תענית או בערב ראש חודש כשאומרים דברי מוסר, יאמרו קודם תפילת מנחה.
סימן תקעט סעיף ד עריכה
ומעמידין שליח ציבור הראוי להתפלל בתעניות אלו. ואם היה אותו שאומר דברי כבושים ראוי להתפלל, שביכולתו להתפלל לפני העמוד – יתפלל. ואם לאו – יתפלל אחר. ומי הוא הראוי להתפלל בתעניות אלו: איש שהוא רגיל בתפילת שליח ציבור, כדי שלא יטעה. ויהיה רגיל לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ומטופל בבנים קטנים, ואין לו עושר, ועל ידי זה לבו נשבר בקרבו. ויש לו יגיעה בשדה או בפרנסה אחרת. ולא יהיה בבניו ובני ביתו וכל קרוביו והנלוים אליו בעל עבירה, אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות. ולא יצא עליו שם רע בילדותו. שפל ברך, ומרוצה לעם. ויש לו נעימה שמושך הלב, וקולו ערב.
ואם היה זקן עם כל המידות האלו – הרי זה מפואר. ואם אינו זקן, הואיל שיש בו כל המידות הללו – מתפלל. ואם אין משיגים בכל המידות – יעמידו על כל פנים הטוב במעשים טובים יותר מאחרים.
סימן תקעט סעיף ה עריכה
ועומד שליח הציבור, ומתחיל וגומר התפילה עד "גואל ישראל". ואומר זכרונות מעין הצרה, וכן שופרות. ובטור מבואר שקודם בברכת "סלח לנו" אומר סליחות ווידויים עד "עזרא הסופר", ואחר כך אומר "ראה בעניינו... ענינו...". והרמב"ם לא הזכיר "ענינו" משום דסבירא ליה דהשש ברכות עומדות תחת "ענינו" (ב"ח). וזכרונות אומר "אתה זוכר" כמו בראש השנה, ושופרות "אתה נגלית" כמו בראש השנה.
ואחר כך אומר מ"שיר המעלות" אלו שלושה: "אל ה' בצרתה לי...", "אשא עיני אל ההרים...", "ממעמקים קראתיך...". ואחר כך אומר "תפילה לעני כי יעטוף...", ואומר דברי תחנונים כפי כוחו. ואומר "ראה נא בעניינו, וריבה ריבינו, ומהר לגאלינו".
ומתחנן ואומר בסוף תחנוניו: "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה – הוא יענה אתכם, וישמע קול צעקתכם ביום הזה. ברוך אתה ה', גואל ישראל". ועונין "אמן".
ולדעת הטור תוקעין כאן תקיעה-תרועה-תקיעה בשופר, ואומרים "היום הרת עולם...". ולהרמב"ם אין תוקעין בתפילה כלל, אלא אחר התפילה מריעין בחצוצרות. וכבר כתבנו זה בריש סימן תקעו, עיין שם.
סימן תקעט סעיף ו עריכה
ודע דכפי מה שכתבנו – כן מבואר ברמב"ם, דזכרונות ושופרות, ושלושה "שיר המעלות", ו"תפילה לעני" – אומר לפני "גואל ישראל". וכן מבואר במשנה ריש פרק שני.
אבל הטור לא כתב כן, אלא זכרונות אומר על הברכה דאחר "גואל ישראל" שיתבאר, שהם מהשש הנוספות, וחותם בראשונה "זוכר הברית". ואומר בברכה זו זכרונות כמו בראש השנה, רק שאינו חותם "זוכר הברית" כמו בראש השנה, אלא "זוכר הנשכחות". והשנייה חותם ב"שומע תרועה" אומר שם שופרות. ובשלישית אומר "שיר המעלות בצרתה". וברביעית "אשא עיני". ובחמישית "ממעמקים". ובששית "תפילה לעני", עיין שם.
וצ"ל דהטור מפרש דמה שאמרה המשנה שיאמר זכרונות ושופרות וארבעה מזמורים אינו קודם הברכות, אלא דקאי על כל השש ברכות שיתבאר. דבראשונה אומר זכרונות, ובשנייה שופרות, ובשלישית "בצרתה", וברביעית "אשא עיני", ובחמישית "ממעמקים", ובששית "תפילה לעני". וכן משמע מפירוש רש"י, עיין שם.
סימן תקעט סעיף ז עריכה
ואחר שגומר ברכת "גואל ישראל" מתחיל להוסיף השש ברכות, ומתחנן בכל אחת מהן בתחנונים, ופסוקים מדברי קבלה ומכתובים. וחותם בכל אחת מהן כמו שיתבאר: בראשונה הוא אומר קודם החתימה "מי שענה את משה ואבותיכם על ים סוף, הוא יענה אתכם, וישמע קול צעקתכם ביום הזה. ברוך אתה ה', זוכר הנשכחות." ועונין: "אמן". ולהטור תוקעין בשופר תקיעה-תרועה-תקיעה, וכמו שכתבתי.
ודע דבמשנה לא נזכר משה, אלא "מי שענה לאבותינו על ים סוף", וכן אנחנו אומרים בסליחות. אבל ברמב"ם וטור הוזכר גם משה, וצריך עיון: הלא משה רבינו לא צעקף ואדרבא משה אמר להם "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות יד ד).
סימן תקעט סעיף ח עריכה
בשנייה הוא חותם: "מי שענה את יהושע בגלגל, הוא... ברוך אתה ה', שומע תרועה."
בשלישית הוא אומר: "מי שענה את שמואל במצפה, הוא... ברוך אתה ה', שומע צעקה".
ברביעית הוא אומר: "מי שענה את אליהו בהר הכרמל, הוא... ברוך אתה ה', שומע תפילה".
בחמישית הוא אומר: "מי שענה את יונה במעי הדגה, הוא... ברוך אתה ה', העונה בעת צרה".
בששית הוא אומר: "מי שענה לדוד ולשלמה בנו בירושלים, הוא... ברוך אתה ה', המרחם על הארץ".
ואחר כל ברכה עונין הציבור "אמן", ולהטור תוקעין כמו שכתבתי. ואחר כך אומר ברכת "רפאינו" עד סוף התפילה. ולהרמב"ם תוקעין אחר כך בחצוצרות, ולהטור אין תקיעות אחר התפילות.
סימן תקעט סעיף ט עריכה
ולהטור מוסיפין ב"שומע תפילה" נוסח זה: "ענינו בורא עולם במידת רחמיך, בחר בעמו ישראל להודיע גדלו והדרת כבודו. שומע תפילה תן טל ומטר..." עד "כי אתה שומע", ונדפס בסידורים לעצירת גשמים.
ואחר כך קורין בתוכחה ד"אם בחקתי". והמפטיר קורא בירמיה ב"על דברי הבצרות". ואחר התפילה אומרים "לך דומיה" לקדיש. ונראה לי הטעם דזהו במקום שיר של יום מעניינא דיומא, משום דכתיב ביה "שומע תפילה, עדיך כל בשר יבואו" (תהלים סה ג), ועוד כתיב ביה "פקדת הארץ... פלג אלקים מלא מים תכין דגנם... צמחה תברך עטרת שנת טובתך... (שם סה י-יב).
סימן תקעט סעיף י עריכה
ובמנחה כתב הטור שקורין "ויחל", ומפטירין "שובה", עיין שם. ולא ידעתי למה לא יפטירו "דרשו" כבכל תענית צבור. ויחזור שליח ציבור התפילה כמו ביוצר ווידויין ושבע ברכות... ואין נשיאות כפים במנחה, עיין שם.
ומבואר דגם במנחה מוסיפין הששה ברכות. וזה שכתב "שבע", כונתו מן "גואל ישראל", שמתחילין בה להוסיף. ואומרים פזמונים, סליחות, ותהלים עד נעילה. ונעילה יתפללו שמונה עשרה ברכות ו"ענינו". ואחר התפילה יאמר כל אחד וידוי "מה אנו, מה חיינו". ויחזיר שליח ציבור התפילה עד "סלח לנו", הוידויין, "אשמנו מה אנו", "אתה הבדלת", כמו ביום הכיפורים. "ויעבור", "עזרא הסופר", "ראה בעניינו", ושבע ברכות כמו ביוצר. "רצה" ו"מודים" וברכת כהנים, ו"שים שלום". קדיש תתקבל, תענו ותעתרו מן השמים, תקובל צעקתכם ותשמע תפילתכם. ואחר כך תפילת ערבית, עיין שם.
סימן תקעט סעיף יא עריכה
וזה שכתבנו דלהרמב"ם אין תוקעין על כל ברכה – זהו בגבולין. אבל במקדש כתב הרמב"ם שם, וזה לשונו:
- כשהיו מתפללין על הסדר הזה בירושלים, היו מתכנסין להר הבית כנגד שער המזרח, ומתפללין כסדר הזה שנתבאר. וכשמגיע שליח ציבור לומר "מי שענה את אברהם" אומר "ברוך אתה ה', אלקינו אלקי ישראל מן העולם ועד העולם. ברוך אתה ה', גואל ישראל". והן עונין אחריו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (דאין עונין "אמן" במקדש).
- וחזן הכנסת אומר לתוקעים: "תקעו בני אהרן, תקעו!" וחוזר המתפלל ואומר: "מי שענה את אברהם...", ואחר כך תוקעין הכהנים ומריעין ותוקעין. וכן בברכה השנייה, שהיא ראשונה לשש ברכות, חותם "ברוך ה' אלקים... ברוך אתה ה', זוכר הנשכחות". והן עונין "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". וחזן הכנסת אומר להם: "הריעו בני אהרן, הריעו!" וחוזר שליח ציבור ואומר: "מי שענה את משה...", ואחר כך מריעין ותוקעין ומריעין. וכן בכל ברכה וברכה באחת אומר "תקעו" ובאחת אומר "הריעו", עד שיגמור כל שבע הברכות. ונמצאו הכהנים פעם תוקעין ומריעין ותוקעין, ופעם מריעין ותוקעין ומריעין, שבע פעמים.
- ואין עושין הסדר הזה אלא בהר הבית בלבד. וכשהן תוקעין ומריעין שם – תוקעין בשופר ובחצוצרות כאחת.
עד כאן לשונו. והראב"ד כתב דבמקדש לא היו תוקעין יחד, תרועה עם תקיעה או תקיעה עם תרועה, אלא תקיעה בלבד או תרועה בלבד, עיין שם. ונראה שמפרש מאי דאמרינן בגמרא (טז ב): באחת אומר "תקעו" ובאחת "הריעו", עיין שם, אינו אלא תקיעה-תקיעה ממש, ותרועה-תרועה ממש.
אמנם אצלינו בגמרא שם מפורש "תוקעין ומריעין ותוקעין" ו"מריעין ותוקעין ומריעין", עיין שם, וזהו כדברי הרמב"ם. וגם במקדש עצמו היו תוקעין תקיעה-תרועה-תקיעה, כמבואר במשנה דהחליל (נג ב), עיין שם ובגמרא.
סימן תקעט סעיף יב עריכה
שבע תעניות האלו, אחר שמתפללים יוצאים כל העם לבית הקברות, ובוכים ומתחננים שם. כלומר: הרי אתם מתים כאילו, אם לא תשובו מדרכיכם. ולפי זה אם אין קברי ישראל – הולכים על קבריהם. ובגמרא (טז א) יש עוד טעם: כדי שיתפללו עלינו, וזה לא שייך אלא בקברי ישראל (מגן אברהם סעיף קטן יא).
הלכות תענית: תקסב • תקסג • תקסד • תקסה • תקסו • תקסז • תקסח • תקסט • תקע • תקעא • תקעב • תקעג • תקעד • תקעה • תקעו • תקעז • תקעח • תקעט • תקפ
סימן תקפ עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקפ | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
ימים שהתענו בהם על פי קבלת הגאונים
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד
סימן תקפ סעיף א עריכה
כתבו הגאונים אלו ימים שמתענים בהם מפני שאירעו בהם צרות לאבותינו, וראוי להתענות בהם. ואף על פי שמקצתן בראש חודש, יש מי שאומר שיתענו בו. והוא דבר פלא, והגאונים בעצמם השיבו שלא להתענות בראש חודש (בית יוסף ומגן אברהם), ולכך טוב שלא להשלים. ובווירמייז"א היו מתענין בראש חודש סיון מפני הגזרות (בית יוסף בסימן הקודם בשם רוקח), ולא ילפינן מינייהו (מגן אברהם בסימן תקעב בשם רמ"ע). וכמדומני שראיתי שמתפללין מנחה בשעה שלישית אחר חצות ואוכלין.
אך עתה בזמנינו ובמדינתינו לא שמענו מי שמתענה בתעניתים אלו שיתבאר. שלא היתה הגזירה מהגאונים להתענות בהם, אלא כתבו שראוי להתענות בהם. ועוד: דאחרי חתימת התלמוד אין ביכולת לגזור על כל ישראל. והטור הביא בשם בה"ג בלשון זה: אלו ימים שמתענין בהם מן התורה, עיין שם. והלשון מאד תמוה (עיין בית יוסף וב"ח), וצריך עיון.
סימן תקפ סעיף ב עריכה
ואלו הן הימים:
- באחד בניסן מתו בני אהרן.
- בעשרה בו מתה מרים, ונסתלק הבאר.
- בעשרים וששה בו מת יהושע בן נון.
- בעשרה באייר מת עלי הכהן ושני בניו, ונשבה ארון ה'.
- בעשרים ושמונה בו מת שמואל הנביא, ויש אומרים בעשרים ותשעה בו (מגן אברהם בשם מגילת תענית).
- בעשרים ושלושה בסיון בטלו הביכורים מלעלות לירושלים בימי ירבעם בן נבט.
- בעשרים וחמישה בו נהרגו רשב"ג ורבי ישמעאל ורבי חנינא סגן הכהנים.
- בעשרים ושבעה בו נשרף רבי חנניא בן תרדיון וספר תורה עמו.
- באחד באב מת אהרן הכהן.
- בשמונה עשר בו כבה נר מערבי בימי אחז.
- בשבעה עשר באלול מתו מוציאי דיבת הארץ, ויש אומרים בשבעה באלול (שם).
סימן תקפ סעיף ג עריכה
- בחמישה בתשרי מתו עשרים איש מישראל, ונחבש רבי עקיבא.
- בשבעה בו נגזרה גזירה על אבותינו, שימותו בחרב וברעב ובדבר מפני מעשה העגל. ואף שאחר כך נתרצה הקדוש ברוך הוא, מכל מקום העון שמור לדורות.
- בשבעה במרחשון עורו עיני צדקיהו, ושחטו בניו לעיניו. ויש אומרים בששה בו (שם).
- בעשרים ושמונה בכסלו שרף יהויקים את המגילה שכתבו ברוך מפי ירמיהו. ויש אומרים בשבעה בכסלו, ויש אומרים בשמונה, ויש אומרים בחמישה (שם). ולכן בעשרים ושמונה לא יתענה, שהוא חנוכה (שם).
- בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך, והיה חושך בעולם שלושה ימים.
- בתשעה בו לא היה נודע הצרה שאירע בו, ונתגלה אחר כך שבו מת עזרא הסופר.
- בחמישה בשבט מתו הזקנים שהיו בימי יהושע, ויש אומרים בשמונה בו (שם).
- בעשרים ושלושה בו נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין במעשה דפלגש בגבעה.
- בשבעה באדר מת משה רבינו עליו השלום, ובשנת העיבור הוא באדר ראשון (שם).
- בתשעה בו נחלקו בית שמאי ובית הלל, והיה הדבר קשה לישראל, וגזרו תענית על זה.
סימן תקפ סעיף ד עריכה
ויש מי שאומר שגזרו שיהיו מתענין בכל שני וחמישי על חורבן הבית, ועל התורה שנשרפה, ועל חילול השם. ועוד נמצא בקדמונים שגזרו תענית בערב שבת קודש פרשת "חקת", שאז שרפו בצרפת עשרים קרונות מלאים ספרים. וקבעו על יום השבוע ולא על יום החודש, שנתגלה להם בחלום דזהו שתרגם אונקלוס על "זאת חקת התורה" – "דא גזירת אורייתא".
וכתב הרמב"ם סוף הלכות תענית:
- כל הצומות האלו עתידים להתבטל לימות המשיח. ולא עוד, אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר: "כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי, וצום החמישי, וצום השביעי, וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים." והאמת והשלום אהבו. אמן ואמן.
בסייעתא דשמיא סליק הלכות תענית
הלכות תענית: תקסב • תקסג • תקסד • תקסה • תקסו • תקסז • תקסח • תקסט • תקע • תקעא • תקעב • תקעג • תקעד • תקעה • תקעו • תקעז • תקעח • תקעט • תקפ
- ^ נוסח השער המופיע כאן מבוסס בעיקרו על שער הספר כפי שהוא מופיע ברבות ממהדורות הצילום, אבל נעשו בו כמה שינויים קלים כדי להתאים אותו לצרכי מהדורת ויקיטקסט.