ערוך השולחן הלכות לולב
ספר
ערוך השולחן
על שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות לולב
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
בו יבואר כל הדינים וההלכות הכתובים בשולחן ערוך שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות לולב, עם כל הדינים המפוזרים בספרי האחרונים.
וכל דין ודין בארתי במקומו בטעמו בעזרת השם יתברך, על פי הצעות וראיות מגדולי הפוסקים.
והכל בלשון צח וקל, ובסדר נכון, כאשר עיניך תחזינה מישרים בפנים הספר.
מאת הגאון המפורסם מורנו ורבנו הרב רבי יחיאל מיכל זצ"ל בהרב רבי אהרן הלוי עפשטיין ז"ל, אב בית דין קהילת נאווהרדק; בעל המחבר ספר אור לישרים על ספר הישר לרבנו תם, וערוך השולחן על ארבעה חלקי שולחן ערוך.[1]
תוכן · הקדמת המחבר · מידע על הספר · המהדורה המקורית · מידע על מהדורה זו
מהדורה מקורית: ווארשא-פיעטרקוב, תרמ"ד-תרס"ז
מהדורת ויקיטקסט מבוססת על המהדורה המקורית ודפוסי הצילום שנעשו ממנה, עם תיקונים והוספות
מלאכת העריכה החלה בחודש סיון, תשס"ו
תוכן עריכה
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרמה עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרמה | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דיני לולב
ובו עשרים ואחד סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא
סימן תרמה סעיף א עריכה
מצות עשה ליטול ביום הראשון של סוכות ארבעה מינים: אתרוג, ולולב, והדסים, וערבות. דכתיב: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, וכפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל".
ובאה הקבלה ד"פרי עץ הדר" – זה אתרוג, "וכפות תמרים" – זה לולב, "וענף עץ עבות" – זה הדס, "וערבי נחל" – זו ערבות. וגם מקראי דרשינן בגמרא.
ומהו לולב? דרך הדקל של תמרים דהלולב – והוא הענף בתחילת יציאתו מן הדקל – יוצא כולו עץ אחד כחץ. ולאחר שגדל מעט – נפתח מעט, שמתחילים העלים להפרד, ודבוקים זה בזה. וכל מה שמוסיף ליגדל – נמתחין עלין ביותר, ודבוקים כולם ביחד. אמנם כשעומדים זמן רב באילן – מתפרדים העלים זה מזה, ויוצאים כענפי האילן הרחק זה מזה. ואם עומדים זמן ארוך יותר – מתקשים העלים ונעשים כעץ. וזהו גידולו של הלולב.
סימן תרמה סעיף ב עריכה
ושנו חכמים במשנה ריש "לולב הגזול" (כט ב): נפרדו עליו – כשר. נפרצו עליו – פסול. ופירש רש"י: נפרדו – שמחוברין בהשדרה, אלא שלמעלה נפרדין זה מזה לכאן ולכאן כענפי אילן, כשר אף אם לא יאגדם מלמעלה. ואם נפרצו לגמרי מהשדרה, שאינם מחוברים כלל להשדרה, וכל אחד תלוש בפני עצמו, אלא שאגדן ביחד – פסול.
אבל התוספות לא פירשו כן ב"נפרצו", דזהו מילתא דפשיטא, אלא דהכי פירושו: דהנה כל עלה של הלולב הוא כפול, ו"נפרצו" מקרי שכל עלה ועלה נחלק לשנים, ולעולם מחוברין בשדרה, ופסול. והרי"ף והרמב"ם פרק שמיני פירשו: שנדלדלו מהשדרה, ומכל מקום עדיין אחוזים בה במקצת כעלי החריות. ולדינא הוא פסול כפי כל הפירושים.
סימן תרמה סעיף ג עריכה
נפרדו עליו דכשר – אפילו נפרדו כל העלים. ונפרצו דפסול – אם נפרצו רוב העלים פסול. וכן לפירוש התוספות: אם נפרצו ברובו, והיינו שרובן של העלין נחלקו לשנים – פסול. ובכמה חלוקתן? לאורך הלולב, ברוב האורך של כל עלה ועלה (עיין בית יוסף).
ויראה לי דאפילו אם בצד האחד של השדרה נפרצו כל העלין – פסול. אמנם אם רובו של צד אחד נפרץ, באופן שבכולל יש רוב שלא נפרץ – כשר.
והא דנפרדו כשר – דווקא כשעדיין לא נתקשו כעץ, וביכולת לאגדן יחד. אבל אם נתקשו כעץ, שאי אפשר לקשרן יחד שיהא דבוקים זה בזה – פסול. וכן אם אין ביכולת לחברן אל השדרה – פסול. ואפילו נפרדו דכשר – מכל מקום מצוה מן המובחר ליטול לולב שאין עליו פרודות לגמרי. ואם נטל פרודות – נכון לאגדו, ויהא נאה יותר.
סימן תרמה סעיף ד עריכה
אם השדרה בעצמה נשברה ונכפפה – לא מיבעיא אם נקרע ונשבר רוב רחבה, דפסול. אלא אפילו נקרע מיעוטה, אך על ידי זה נכפפת ואינו יכול לעמוד – גם כן פסול לכל שבעת הימים, דוודאי אינו בכלל "הדר" כלל. אך אם לא נשבר, אלא שמפני רכותו נכפף מעט – אוגדו וכשר.
ויש מי שרוצה להכשיר בנשבר כמו בשבירת שדרה בבהמה (מגן אברהם סעיף קטן ב). ואין זה דמיון כלל, דהתם החוט השדרה מחזיקם. ועוד: דעל כל פנים אין זה הדר, ומה עניין זה לזה?
(וכן כתב באליהו רבה ושערי תשובה.)
סימן תרמה סעיף ה עריכה
אמרינן בגמרא (לב א): נחלקה התיומת – פסול. ונחלקו רבותינו מהו התיומת. והרי"ף והרמב"ם פירשו דלאו על עלה מיוחדת קאי, אלא על כל עלי הלולב. והיינו משום דעלי הלולב ברייתן כך היא, שכל עלה כפולה לשנים, ומגבן דבוקים, ומלפניהם נראים כשנים. נמצא דכל עלה הוי תיום כתאומים. ולכן אם נחלקו רוב עלי הלולב ברוב אורכן – פסול. אבל אם מיעוטן נחלקו, אפילו אם העליונים נחלקו – כשר.
סימן תרמה סעיף ו עריכה
ורש"י ז"ל פירש: שני עלין עליונים אמצעים, ששם השדרה כלה נחלקו זה מזה, ונסדקה השדרה עד העלין שלמטה מהן. עד כאן לשונו.
והנה בלולבין שלנו לא נמצא שני עלין אמצעים, אלא עלה אחד. והרא"ש הביא פירוש רש"י, ואין כתוב בו שני עלין עליונים, אלא עלין עליונים, עיין שם. ומה שהצריך רש"י דווקא שהשדרה נפסקה? נראה משום דנסדק אמרו בגמרא דכשר, כמו שיתבאר, ואם כן בהכרח שזה שנחלקה – פסולה הוא בשדרה.
ודע דבבא קמא (צו א) פירש רש"י תיומת: כף תומר האמצעי העליון – תיומת הוא. עד כאן לשונו.
ונראה דזהו גם כן כפירושו בסוכה, וכוונתו דהאמצעי העליון הוא שני עלין כתיומת. דאין לומר דכוונתו כמו שאנו מפרשים על העלה האחד האמצעית, הכפול לשנים. דאם כן איך אומר דהאמצעי תיומת הוא? הלא כל עלי הלולב כן הוא. אלא וודאי דלולביהן היה כתבנית זה, שהיו באמצען שני עלין עליונים שוין.
ויש שתפסו דפירוש רש"י בבבא קמא אינו כפירוש רש"י בסוכה, וכן נראה מדברי בעל תרומת הדשן (סימן צו). ולעניות דעתי אינו כן.
סימן תרמה סעיף ז עריכה
ובשם הגאונים הביאו התוספות, והרא"ש גם כן, שיש שני עלין עליונים. והוסיפו לומר שהמה דבוקים זה בזה, ואם נחלקו – פסול. וכתבו התוספות והרא"ש דאם כן – לא ימצא לנו לולב כשר אפילו אחד בחמש מאות! כלומר: דאפילו ימצאו לולבין שיש להם שני עלין אמצעין, מכל מקום שיהיו דבוקים זה בזה – לא מצינו. ולכן כתבו דכוונת הגאונים: דאם היו דבוקים ונתחלקו – פסול. אבל אם לא היו דבוקים כלל – כשר.
והנה לפי זה בלולבים שלנו, דליכא תיום, זה שיהא שני עלים אמצעים עליונים דבוקים, ואף אינם דבוקים – לא נמצאו. ואצלינו אין רק עלה אחת אמצעית. אם נסדקה אפילו ברובה – לא מצינו פסול לא לשיטת הרי"ף והרמב"ם, דלדידהו דווקא כשרוב עלי הלולב סדוקים כך; ולא לפירוש רש"י, דהא אפילו אם נאמר דלרש"י שוה עלה אחד שלנו לשנים שלהם – מכל מקום הא מצריך שהחלוקה תהיה בהשדרה דווקא; ולא לפירוש הגאונים, שהרי הם מצריכים דווקא שני עלים, ושיתפרדו זה מזה.
(ובבה"ג כתב: ההוא גבא דהוצא, היכא דדביקין אהדדי וכו'. והתוספות תפסו דכוונתו כהגאונים. אבל הרא"ש כתב דכוונתו כהרי"ף, וכן נראה, עיין שם. ובערוך ערך "תיים" הביא גם כן כפירוש הרי"ף, אך אחר כך כתב בשם רב האי גאון, וזה לשונו: התיום שאמרו – שני פנים הם: שנים דבוקים בברייתן, ואחד שהוא שני חצאין חלוקין מלמעלן ומחוברין מלמטה כל שהוא. עד כאן לשונו, ואינו מובן כלל. ובספר תמים דיעים להראב"ד סימן רל"ב כתב גם כן כהרי"ף, עיין שם. ובירושלמי מפורש כהרי"ף והרמב"ם, דאמרינן שם: נפרצו עליו – נעשה כמו שנחלקה התיומת. אלמא דבכל העלין הוא דומיא דנפרצו עליו. כן כתב הר"ן, ועוד יתבאר בזה.)
סימן תרמה סעיף ח עריכה
ולעניין דינא: רבינו הבית יוסף בסעיף ג לא הביא רק פירוש הרי"ף והרמב"ם. ורבינו הרמ"א כתב, וזה לשונו:
- ויש מפרשים לומר דאם נחלק העלה העליון האמצעי שעל השדרה עד השדרה – מקרי נחלקה התיומת, ופסול. והכי נוהגין. מיהו לכתחילה – מצוה מן המובחר נוהגין ליטול לולב שלא נחלק העלה העליון כלל, כי יש מחמירין אפילו בנחלק קצת. ואם אותו העלה אינו כפול מתחילת ברייתו – פסול.
עד כאן לשונו. והנה דבריו לקוחין מדברי תרומת הדשן (סימן צו) שכתב: יראה שיש לנהוג כפירוש אחד דרש"י וכו', דעלה האמצעית שדרכו להיות כפול כשאר עלין נחלקת לשנים – זהו נחלקה התיומת. ולא מקרי נחלקת עד שנחלקה למטה מן העלין.
ובאור זרוע הוסיף להקל, דבעי נחלקה השדראות גם כן עד העלין שלמטה הימנה, והיינו נחלקה התיומת לפירוש רש"י. וכתב עלה רבי יצחק אור זרוע: דעל פירש"י אני סומך הלכה למעשה. ולשון סמ"ק משמע נמי להכשיר כפירוש רש"י. וכן ראיתי אחד מהגדולים שהיה נוהג להכשיר לולבין שהיו סדוקין בעלה האמצעית בראשיהן ברוחב אצבע ויותר. עד כאן לשונו.
סימן תרמה סעיף ט עריכה
וצריך לומר בכוונתו, שכיון לפירוש רש"י דבבא קמא שם, ולפניו היתה גירסא אחרת. וזה שכתב "עד שנחלקה למטה מן העלין", כלומר: עד סוף העלין ממש ולמטה הימנה מעט. והאור זרוע הוסיף להקל, דדווקא כשהשדרה נחלקה עד סוף העלין שלמטה.
ולא ידעתי למה תלה זה באור זרוע, הלא ברש"י בסוכה מפורש כן, והאור זרוע כתב שסומך עצמו על פירש"י. ולפי זה דווקא כשהשדרה נחלקה. וזה שמסיים שראה גדולים שהכשירו סדוקין בראשיהן ברוחב אצבע ויותר – בעל ברכו דאפילו הרבה יותר, כל זמן שלא נחלקה השדרה. ורבינו הרמ"א תפס בכוונתו דאפילו עד השדרה פסול. ולא ידעתי מנלן לומר כן, והרי הוא הולך בדרך האור זרוע. והאור זרוע מפורש קאמר דדווקא כשהשדרה נחלקה. ורבינו הרמ"א לא תפס כן, וצריך עיון.
סימן תרמה סעיף י עריכה
ובעיקר הדבר נפלאתי, כיון דלהרי"ף והרמב"ם, והראב"ד, ובה"ג, והגאונים – אין שום פסול בנחלקה התיומת היחידה, כמו בשלנו. וכן לפירוש רש"י דסוכה – אין שום פסול בלא נחלקה השדרה. וגם ברש"י דבבא קמא כן הוא. ואפילו אם תפס בתרומת הדשן כן, דבנחלקה כולה פסול – מי אלימי פירוש אחד דרש"י נגד פירושו בעצמו על מקומו בסוכה, ונגד כל הני רבוותא? ומה גם דמפורש בירושלמי כן, כמו שכתבתי. ואף גם הר"ן ז"ל שהביא כפירוש זה – דחה מיד, רק שכתב שנכון להחמיר, עיין שם. והרשב"א בבבא קמא שם הביא מתוספות, שפירשו כמו שפירש רש"י לפנינו בסוכה. והרשב"א, והר"ן, והמגיד משנה עצמם מסכימים להלכה כרי"ף ורמב"ם, דעל כל העלין קאי, עיין שם.
ואם כן, אף אם נמצא כן באיזה פירוש דרש"י, למה נפסול אותם? הלא בכל דיני התורה אחרי רבים להטות. והכא אפילו דעת יחיד אינה, שהרי לפירוש רש"י בסוכה גם כן כשר. ומה ראה רבינו הרמ"א להחמיר בזה? וצריך עיון.
(בהגה"ת סמ"ק נמצא כן, ומה בכך? וצריך עיון.)
סימן תרמה סעיף יא עריכה
ולכן נראה לעניות דעתי ברור לדינא: דוודאי כיון דנפיק מפומיה דרבינו הרמ"א – אין ליטול לולב שנסדקה התיומת ברובה כשיש למצא אחר. אבל אם ליכא לולב אחר, כמו בכפר וכיוצא בזה – מברכין עליו אפילו ביום ראשון, בלי שום חשש וגמגום, דכן הוא עיקר לדינא. ובפרט אצלינו הלולבים הבאים מאיטליא – רובם סדוקים, אך בסידוק פחות ממחצה – אין דקדוק כלל.
סימן תרמה סעיף יב עריכה
היו עליו אחת אחת מתחילת ברייתו, ולא היה תיומת; או שכל עליו כפולים מצדו האחד וצד השני ערום בלא עלין – פסול. אבל אם יש עלין בצדו השני, אלא שאינן כפולין, נראה דאם הכפולין הם רוב – כשר, ואם לאו – פסול דבכל זה אזלינן בתר רוב העלין.
ורבינו הרמ"א שכתב דאם אותו העלה העליונה האמצעי אינו כפול מתחילת ברייתו פסול – זהו הכל לשיטתו, דהיא היא התיומת, והיא העיקרית. אבל לכל רבותינו אינו כן. ואף גם לפי מה שתפס דבנחלקה – פסול, מכל מקום איני יודע מניין לו דגם בזה פסול. דבשלמא בנחלקה אפשר לומר דאינו הדר, ואינו לקיחה תמה, כיון דהחלוקה ניכרת. אבל באין לה אלא עלה אחת שאינה כפולה, מנלן דפסול? וצריך עיון.
סימן תרמה סעיף יג עריכה
לא היו עליו זה על זה כדרך כל הלולבין, אלא זה תחת זה: אם ראשו של זה מגיע לעיקר שלמעלה ממנו, עד שנמצא כל השדרה של הלולב מכוסה בעלין – כשר. ואם אין ראשו של זה מגיע לעיקרו של זה, או שאין לו הרבה עלין זה על זה, אלא מכל צד יוצא אחד למטה סמוך לעיקרו, ועולה על ראשו – פסול, מפני שאין זה הדר.
ולשון הגמרא (לב א): האי לולבא דסליק בחד הוצי – בעל מום הוא, ופסול. וכל הדינים שבסעיף זה נכללו בזה. אבל אם יש שני עלים בכל צד – כשר.
(וזה שכתבנו שאין לו הרבה עלין – כן הוא לשון הטור והשולחן ערוך סעיף ד. ולאו דווקא, אך מפני שכן דרך הלולב. ודייק ותמצא קל.)
סימן תרמה סעיף יד עריכה
לולב שיבשו רוב עליו – פסול, דאינו הדר. וכן אם נתייבשה השדרה, אף שהעלין לא נתייבשו – פסול. אך דבר זה אינו במציאות כמעט, דוודאי העלים מתייבשים קודם השדרה (בית יוסף). וכמה שיעור היבשות? משיכלה מראה ירקות שבו, וילבינו פניו.
ורבינו הרמ"א בסעיף ה כתב:
- ויש אומרים דלא מקרי יבש אלא כשנתפרך בצפורן מחמת יבשותו, וכן נוהגין במדינות אלו, שאין לולבין מצויין.
עד כאן לשונו, וקולא גדולה היא: דוודאי כל שנסתלק הירקות מקרי יבש. ויש ליזהר בזה מאד (ט"ז סעיף קטן ה). ובפרט עתה בזמנינו, שמביאים הרבה לולבים, וגם במדינתינו מגדלים לולבים והדסים – אין לברך על לולב שנתלבן, וכל שכן ביום ראשון דהוי דאורייתא. אך בסימן תרמט יתבאר דלהרמב"ם כשר לולב יבש.
סימן תרמה סעיף טו עריכה
ויראה לי דאם על ידי שרייה במים חוזר לירקותו מעט, כמו שראינו בעינינו – לא מקרי יבש, וכשר. שהרי בכל הדברים כן הוא: לעניין דם יבש שכששורין אותו חוזר ללחותו – דינו כלח, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קפח לעניין דם נדה, עיין שם. וכן שנינו בריש פרק שביעי דנדה: הזוב, והניע, והרוק, והשרץ, והנבלה, והשכבת זרע – מטמאין לחין, ואין מטמאין יבישין. ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן – מטמאין וכו', עיין שם. וכן בכל דבר שנשתנה – אזלינן בתר השתא, כדתנן בעוקצין פרק שני משנה ח, ובמנחות (נד א).
ואי משום דיחוי, הא אם קודם יום טוב חזר לירקותו – אין זה דיחוי כלל. ואפילו ביום טוב – הא קיימא לן לומר אין דיחוי אצל מצות, כמו שיתבאר בסימן תרמו לעניין הדס, עיין שם.
סימן תרמה סעיף טז עריכה
שנינו במשנה: נקטם ראשו פסול, דלא הוי הדר (רש"י). ופירשו הרא"ש, והטור, והשולחן ערוך בסעיף ו דהיינו שנקטמו רוב העלים העליונים – פסול. והתוספות כתבו דבשני עלין העליונים האמצעיים מיירי, עיין שם.
וזהו בלולב שיש שני אמצעיים, וזהו לפי הלולבים שלהם שהיו שנים עליונים, ולא כן בלולבין שלנו כמו שכתבתי בסעיף ו. ובלולבים שלנו, אם נקטם התיומת, שהוא האמצעי העליון – פסול. וזהו דעת המגיד משנה פרק שמיני דין ג, שכתב: והנכון שנקטם ראש העלה העליון, שבו כלה הלולב. עד כאן לשונו.
וזהו שכתב רבינו הרמ"א בסעיף ו:
- ואם נקטם העלה העליון האמצעי שעל השדרה – פסול. ודווקא דאיכא אחר. אבל ליכא אחר – מברכין עליו.
עד כאן לשונו. והקשו עליו: דהוה ליה למיכתב בלשון יש אומרים, שהרי לדיעה ראשונה הוי דווקא ברוב העלים (ט"ז סעיף קטן ו). ועוד הקשו עליו: דהנה בעל דיעה זו, דבליכא אחר מברכין עליו – זהו דעת המרדכי, והוא לא כתב זה רק אהדס. אבל בלולב מבואר בירושלמי דפסול, מפני שאין זה הדר (מגן אברהם סעיף קטן ו). דבהדס מסקינן בגמרא (לד ב) דאפילו שלשתן קטומים – כשרים, ולא בלולב. ולכן בלולב – פסול נקטם כל שבעה (שם).
סימן תרמה סעיף יז עריכה
ולי נראה דדבריו צודקים. דאף על גב דהטור כתב ברוב עלין, והוא מדברי הרא"ש, מכל מקום ברא"ש עצמו אינו כן, שכתב (ריש סימן ב):
- לכאורה נראה לפרש בשני עלין העליונים האמצעיים... וקשה: דאמר בגמרא ניטלה התיומת – פסול. והא אפילו בנקטם – פסול, כל שכן בניטלו לגמרי. וצריך לומר דנקטם מיירי בנקטם ראש רוב העלין. והלשון דחוק, ויש לומר ד"ניטלה" – אצטריך לאשמעינן, דסלקא דעתך דהוי הדר יותר מנקטם.
עד כאן לשונו, ואם כן דבריו כדברי התוספות. ולא נמצא כלל מי שאינו סובר כן, דבמשנה ורי"ף ורמב"ם סתמא קתני נקטם ראשו. ובאמת תמוהים דברי הטור שכתב דלא כמסקנת הרא"ש. ולכן לא כתב לשון "יש אומרים", משום דסבירא ליה דהכל מודים בזה.
וגם סבירא ליה דהמרדכי מיירי גם בלולב, וכדעת הרמב"ם שיתבאר בסימן תרמט, דמכשיר בלולב היבש. וכתב שם המגיד משנה שהגאונים סמכו מכאן דיבש, ונקטם ראשו, וכל הפסולין – יוצאין בהם בשעת הדחק, אף ביום ראשון. עד כאן לשונו. ושם יתבאר בזה. ואם כן שפיר קאמר רבינו הרמ"א דאי ליכא אחר – מברכין עליו (ט"ז סעיף קטן ז).
סימן תרמה סעיף יח עריכה
נסדק – כשר, והיינו כשנסדקו ראשי העלין (רש"י לא ב). ואם נתרחקו שני סדקין זה מזה עד שנראו כשנים – פסול. והיינו כשרוב העלין נתרחקו הסדקין זה מזה. ואפילו התיומת העליונה בשלימות, שלא נחלקה בעניין שתפסל מחמת נחלקה התיומת להסוברין כן – מכל מקום פסול.
ואין לשאול: הא לדעת הרי"ף והרמב"ם, כשנחלקו רוב העלין – בלאו הכי פסול. ואיך אמרינן נסדק – כשר? דאין זו שאלה, דבנחלקו – דוקא כשנחלקו ברוב אורכן. אבל נסדקו – הוי רק בראשן, ולכן רק בנתרחקו פסול.
סימן תרמה סעיף יט עריכה
אם יש לו כמין קוצים בשדרתו; או שנצמת ונכווץ כחולה, שנצמתו וצמקו איבריו; או נכווצו, וזהו גם כן כעין צימוק חזק; או שהוא עקום לפניו, והיינו שנכפף בחוזק לצד השדרה, ונעשה גבו כבעל חטוטרות – פסול.
וכן אם נעקם לצדדיו – פסול, אפילו נעקם לאחד מצדדיו. אבל אם נעקם לאחוריו, והיינו לצד השני של השדרה – כשר, שזו היא ברייתו.
סימן תרמה סעיף כ עריכה
אם אינו עקום בתולדתו, אלא שמתוך רכותו כפוף בראשו – פסול. ודווקא כשהשדרה כפופה. אבל אם השדרה עומדת בשוה, רק העלים כפופים בראשו, כמו שדרך להיות הרבה לולבים – כשר, בין שכפופים לכאן או לכאן.
והרא"ש ז"ל היה מחבב אלו שעליהן כפופין מעט, לפי שאין העלין נחלקין, ותיומתו קיימת.
ויש מי שאומר דרק עליו העליונים כפופים קצת, אבל אם כל העלין כפופין קצת, או רובן – פסול (לבוש ומגן אברהם). ויש חולקין בזה (ט"ז סעיף קטן י). ודווקא כשרק ראשי העלין כפופין. אבל אם כל העלים נכפפין עד למטה – פסול (שם). ויש מגמגמין גם בכפופין מעט.
סימן תרמה סעיף כא עריכה
יש מקומות שנוטעין לולבין והדסים בכלים מלאים עפר בתוך הבית, ונוטלין לולבין אלו והדסים אלו למצות ארבעה מינים בסוכות. ויש מי שמסתפק בזה (חיי אדם כלל קנא).
ובירושלמי פ"א דערלה (סוף הלכה ב): רבי יוחנן בשם רבי ינאי: אילן שנטעו בבית – חייב בערלה, ופטור ממעשרות, דכתיב: "עשר תעשר את... היוצא השדה...". ובית לאו שדה היא, אלמא דלגבי ערלה, אף על גב דכתיב "ונטעתם כל עץ מאכל" – מכל מקום גם נטוע בבית מקרי עץ. וכאן בארבעה מינים יותר מעץ – וודאי דלא בעינן, כדכתיב: "פרי עץ הדר וענף עץ עבות", ואין לנו צורך כאן בשדך (שם).
וכן שנינו במנחות (פד ב) לעניין ביכורים: ואין לי אלא בשדה, מניין לרבות שבגג, ושבחורבה, ועציץ, וספינה? תלמוד לומר: "ביכורי כל אשר בארצכם", עיין שם (עיין משנה למלך פרק שני מהלכות בכורים). ואם כן מנהג ישראל תורה היא, ושפיר עבדי.
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרמו עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרמו | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דיני הדס
ובו ארבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד
סימן תרמו סעיף א עריכה
"ענף עץ עבות" – דרשו חכמים (לב ב): שענפיו מכסין את עציו, כלומר שיש בו ריבוי ענפים עד שאין העץ נראית, וזהו הדס. והיכי דמי עבות? כגון דקיימי תלתא בחד קינא (גמרא). כלומר: שיוצאין שלושה עלין סמוכין זה לזה בעיגול אחד, שאין אחד נמוך מחבירו. וזהו הנקרא אצלינו "משולשים".
אבל אם היו שני עלים בשוה זה כנגד זה, והעלה השלישי למעלה מהם – אין זה עבות, אבל נקרא בגמרא שם "הדס שוטה", כלומר: שאינו כתקונו. ופסול אפילו בשעת הדחק, ופסול לכל שבעת הימים.
סימן תרמו סעיף ב עריכה
וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ג:
- ואיכא מאן דאמר בגמרא דכשר בשני עלים בשוה, ואחד על גביהם. ועל כן נוהגין באלו המדינות לכתחילה לצאת באלו ההדסים המובאים, ואין שלושה עלים בגבעול אחד. ויש מי שכתב דהדסים שלנו אין נקראים "הדס שוטה", הואיל והם שנים על גבי שנים, ואינם כהדס שוטה המוזכר בגמרא. ולכן נהגו להקל כמו שכתב מהרי"ק ומהר"י איסרלן בתשובותיהם.
עד כאן לשונו, ונבאר דבריו בסייעתא דשמיא.
סימן תרמו סעיף ג עריכה
דהנה בגמרא שם:
- היכי דמי "עבות"? אמר רב יהודה: והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא. רב כהנא אמר: אפילו תרי וחד. רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד, הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא. אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי: אבא, לההוא "הדס שוטה" קרי ליה.
עיין שם. וסובר דיעה ראשונה דלמסקנא דחי לה, ופסול. אבל באמת ד"הדס שוטה" לא נפיק מכלל הדס, אלא שיש טוב ממנו, כמו בכור שוטה, דלפדיון הוי בכור, ולא לנחלה. והרי מכל מקום – בכור הוא, והתורה קראתו "בכור".
והכא נמי כן הוא: דבאמת לשון "עבות" חל אפילו על שנים. וראיה לזה מחשן ואפוד, דכתיב בפרשת תצוה: "מגבלות תעשה אותם מעשה עבות", ותרגם אונקלס: "גדיל". ורש"י פירש: לשון קליעה וגדיל הוא, הכפוף לשנים, כדאמרינן גדיל גדילים – הרי כאן ארבע, כאמרינן ביבמות (ה ב) גדיל שנים. ו"קליעה" הוי גם כן בשנים, כמבואר ברמב"ם בסוף פרק תשיעי משבת ד"קליעה" הוי תולדה דאריגה, וחייב כבאורג. ובאורג תנן בריש פרק שלושה עשר דשבת: האורג שני חוטין – חייב. וקליעה הוי גם כן בשנים.
ואם כן פשיטא דזה שאמרה תורה "ענף עץ עבות" – היינו אפילו בשנים. ואמנם בגמרא שם: היכי דמי "עבות"? כלומר: מן המובחר. ואומר: כגון דקיימי תלתא. ורב כהנא אמר אפילו תרי וחד – הוי מן המובחר. ואת זה דחה, דזהו "הדס שוטה", כלומר: דהתלתא מובחר יותר. אבל מכל מקום – גם זה אינו פסול, משום דתרי מקרי "עבות", כמו שכתבתי.
ויש מי שכתב דשלנו עדיפא מתרי וחד, דלעולם אין חילוק בין שנים לשלשה, מטעם שבארנו. וזה שקראוהו "הדס שוטה" – זהו מפני השלישי היחידי שעל השנים, דזה היחידי מוציאו מכלל "עבות", דאין עבות פחות משנים. ולכן שלנו, שהם שנים שנים – שפיר מקרי "עבות", וכשרים גמורים הם.
סימן תרמו סעיף ד עריכה
יצאו הרבה בקן אחד, ונשרו הרבה מהם, עד שלא נשארו אלא שלשה בקן אחד – כשר. ואפילו נשרו רובם, כגון שהיו שבעה בקן אחד, ונשרו מהם ארבעה ונשארו שלשה – כשר.
וזה לשון הטור:
- ואם נשרו רוב העלין של שיעור העבות – פסול. כתבו הגאונים שצריך שיהא בכל שיעור אורך ההדס "עבות", ואם לאו – פסול. ובעל העיטור כתב: אפילו אין בו רק פעם אחד שלושה בחד קינא – כשר, וכן כתב הרמב"ם. ואדוני אבי הרא"ש הכריע כדברי הראב"ד, דלמצוה בעינן כל השיעור עבות, ולעיכובא ברובו, ואפילו אין העבות בראשו. עד כאן לשונו.
סימן תרמו סעיף ה עריכה
ביאור דבריו: דאם נשרו רוב העבות, והיינו שנשרו שנים מהשלושה – פסול. אבל נשר אחד מהשלושה, אפילו בכל אורך ההדס – כשר (ב"ח). ובעיקר העבות כמה צריך? הגאונים אמרו דצריך על פני כולו, והעיטור אמר דדי בפעם אחת. וכן הוא דעת הרמב"ם לפי דעת הטור, שכתב בפרק שמיני: נשרו רוב עליו, אם נשתיירו שלושה עלין בקן אחד – כשרה. עד כאן לשונו.
וסובר הטור דממש קאמר במקום אחד. אבל המגיד משנה כתב דכוונתו בכל קן וקן, עיין שם. והרא"ש הכריע כהראב"ד, דלכתחילה בעינן כולו עבות, ובדיעבד סגי ברובו. אבל פחות מרובו – אינו כלום. אך הרוב בכל מקום שהוא כשר, ואפילו ליכא עבות בראשו. ולפי זה אם ברובו יש עבות, ובמיעוטו ליכא עבות, בין שלא היו שם שלושה כלל או היו ונשרו – כשר, ואפילו היה זה בראשו.
והא דתנן: נקטם ראשו פסול – זהו כשנקטם מעצו. ולא מיירי בעלין כבלולב, דבלולב ליכא עץ למעלה. אבל בהדס הוי עץ בראשו.
סימן תרמו סעיף ו עריכה
והנה רבותינו בעלי השולחן ערוך גם כן הלכו בדרך הרא"ש והטור, אלא שלא נתבאר יפה. דבסעיף א כתבו:
- הדס שנקטם ראשו – כשר. נשרו רוב עליו, אם נשתיירו שלשה עלין בקן אחד – כשרה.
ובסעיף ד כתבו:
- יצאו הרבה בקן אחד, ונשרו מהם עד שלא נשארו אלא שלשה בקן אחד – כשר...
ובסעיף ה כתבו:
- למצוה בעינן שיהא כל אורך ההדס עבות, ולעיכובא ברובו, אפילו אינו בראשו.
עד כאן לשונו. ואם כן לפי זה מה שכתבו בסעיף א נקטם ראשו כשר – זהו בנקטם העץ. ואף שבמשנה שנינו פסול, כתבו הרי"ף והרא"ש דאין הלכה כמשנה זו, אלא כרבי טרפון דאמר שם: אפילו שלשתן קטומין – כשר. וכן פסקו הרמב"ם והטור.
אך הראב"ד חולק בזה, וסבירא ליה ד"קטומים" דרבי טרפון הם מהעלים, ו"נקטם" דמתניתין היא מהעץ. ולפנינו יתבאר בזה בסייעתא דשמיא. ובשולחן ערוך נתבאר מחלוקת זו בסעיף י, עיין שם.
סימן תרמו סעיף ז עריכה
וזה שכתבו: אם נשתיירו שלושה עלין בקן אחד כשר – כוונתם בכל קן וקן. ובשיעור עבותו: לכתחילה כולו, ולעיכובא ברובו.
ולפי זה, להלכה למעשה כן הוא: דאם ההדס משולש ברובו של שיעורו, שיתבאר בסימן תרנ, אף שבמיעוטו הוא בלא עבות, ואפילו המיעוט הוא בראשו – כשר. ונראה דאם ברובו עבות, ובמיעוטו נפלו כל העלין – גם כן כשר.
ואף שלא מצאתי זה מפורש, מכל מקום בהכרח כן הוא: דהא זה שכתבו דברובו עבות כשר – בעל כרחך דבמיעוטו לא נשאר רק אחד, דאם נשארו שנים – הלא בכולו כשר כשנשארו שנים, כמו שכתבתי בסעיף ה, דדווקא בנשרו רוב העבות פסול, והיינו כשנשרו שנים. אבל נשר אחד – כשר אפילו בכולו.
והגם דבשולחן ערוך לא ביארו דין זה, מכל מקום גם לא חלקו על זה. ואם כן, כשיש רוב עבות – הרי במיעוטו כשר, אף שנשאר רק עלה אחת בקן. ועלה אחת הוה כלא כלום כמובן.
סימן תרמו סעיף ח עריכה
יבשו עליו – פסול. נכמשו – כשר. ושיעור היבשות כמה הוא? כשילבינו פניהם. אבל כל זמן שהן ירוקין, אפילו אם נפרכים בצפורן – כשר.
ולמה בלולב אזלינן ביבשותו אחר פריכת צפורן? מפני שבלולב הלבנונית קודמת להפריכה, לפי שעיקרו לבן. מה שאין כן ההדס, שעיקרו ירוק, הפריכה קודמת להלבנונית – לפיכך הולכין אחר הלבנונית.
אך זהו לדעת רבינו הרמ"א. אבל לדעת רבינו הבית יוסף – גם בלולב הולכין אחר לבנונית, כמו שכתבתי בסימן הקודם.
סימן תרמו סעיף ט עריכה
ודין היבשות כדין הנשירה, דאזלינן בתר רובא. דאם רוב העלין נתייבשו – פסול, ובמיעוטא – כשר.
ולכן אם בכל הקנים נתייבשו שנים, או אפילו ברובן – פסול. ואם נתייבשו אחד בכל קן – כשר.
ורק קולא אחת יש ביבשות, שאין בנשירה לרוב הפוסקים, והיינו: דאם בקן העליון שבראש הבד נשתיירו שלושה עלין לחין, אפילו רובו נתייבש – כשר. ולא דמי לנשירה, דפסול בכי האי גוונא. רק לדעת העיטור כשר, כמו שכתבתי בסעיף ה, משום דליתניהו לגמרי.
אבל ביבשו דאיתניהו – הכל מודים דכשר. ודווקא בהעליון, דאם לא כן – לא הוי הדר. דכשהעליון הם לחים – הוי הדר בכולו, אף שהם יבישים, ולא כן בשארי מקומות.
סימן תרמו סעיף י עריכה
ודעת הרא"ש והטור להקל לגמרי בזה. והיינו: דאפילו אם גם בהעלים העליונים נתייבשו שנים, ולא נשאר רק עלה אחד לח – כשר. ורק שהאחד יהיה בראש הבד, כלומר: דהשלושה עלין היוצאין – יוצא אחד מכאן ואחד מכאן, והשלישי נראה כמורכב על שניהם, ובו עיקר ההידור.
אמנם זה שהכשרנו בנשתייר שלושה עלין לחין – דווקא כשהן לחין גמורים. אבל אם הם כמושין, אף על גב דכמושין כשירים כמו שכתבתי, מכל מקום בכי האי גוונא שלא נשארו רק הם – פסולים בכי האי גוונא, דעיקר ההדר נסתלק. ולא דמי לכולם כמושים. והרא"ש מכשיר גם בכי האי גוונא.
סימן תרמו סעיף יא עריכה
בהדסים יש לפעמים שגדילים בהם כמין פירא קטנה, ודומין לענבים. ושנינו במשנה (לב ב):
- היו ענביו מרובות מעליו – פסול. ואם מיעטן – כשר. ואין ממעטין ביום טוב.
והא דענביו מרובות פסול – זהו דווקא כשהם שחורים או אדומים, דלאו מינא דהדס הם, ומבטלין לעלי ההדס. אבל כשהם ירוקים – כשר, דהויין מין הדס.
ואין ממעטין ביום טוב – דהוי מתקן כלי. ואם מיעטן, אפילו שעשה איסור – מכל מקום כשר. ואמרינן בגמרא (לג ב) דאם יש לו הדס אחר, ואינו צריך להדס זה ללולב – מותר ללקטן אחת אחת כדי לאכלן, דכיון שמלקטן לאכילה – אין כוונתו לתקנו כלל. רק אם אין לו הדס אחר – בעל כרחו מתקנו, והוי פסיק רישא. וכשיש לו אחר – אין זה תיקון כלל, וממילא דאחר כך נתכשר גם ללולב.
סימן תרמו סעיף יב עריכה
ורבינו הרמ"א כתב בסעיף ב דפסול דענביו מרובות מעליו – אינו פסול רק ביום ראשון, ובשאר הימים – כשר.
ודחו דבריו, דכל שהוא משום הדר – פסול לכל הימים, כמו שכתבתי בסימן תרמט. ולכן אין להקל (מגן אברהם סעיף קטן ד). ועוד: דהא בחול המועד יכול למעטו, ולמה נכשירנו (ט"ז סעיף קטן ו)?
ולעניות דעתי דבריו צודקים, דוודאי לפי מה שפירש רש"י בגמרא (שם) הטעם: משום דלא הוי הדר – וודאי דפסול גם בשאר הימים. אמנם בירושלמי מפרש הטעם: משום דכתיב "ענף עץ" – שיהא הענף דומה לעץ, שיהא ירוק. אבל כשהוא שחור ואדום – אינו דומה להעץ. וגזירת הכתוב הוא, ולא מטעם הדר. ולכן פשיטא שבשארי הימים – כשר, כיון שהם מדרבנן. ואפילו ביום שני דיום טוב, שאינו יכול למעטו – גם כן כשר. אבל בחול המועד – וודאי דצריך למעטו.
סימן תרמו סעיף יג עריכה
ודע: דבגמרא שם מבואר דאם השחירו מערב יום טוב, ולקטן ביום טוב, אף על גב דכשבא יום טוב אידחי להו ממצות לולב – מכל מקום כשלקטן נתכשר, דדיחוי מעיקרא – גם בקדשים לא מקרי דיחוי, וכל שכן במצות. וזה מקרי דיחוי מעיקרא, כיון שבכניסת יום טוב לא היה ראוי למצוה.
אמנם אם הושחרו ביום טוב – יש ספק בגמרא שם אם מותר לצאת בו, משום דהוי כנראה ונדחה, וחוזר ונראה. דבקדשים הוי דיחוי כי האי גוונא, ואולי גם במצות כן הוא.
והרמב"ם והטור והשולחן ערוך לא הזכירו מזה דבר. וצריך לומר דאף על גב דבגמרא יש מי שמסופק בזה, מכל מקום מדאמר ר"פ שם זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות אפילו בנראה ונדחה – הכי קיימא לן לומר, וכן נראה עיקר (וכן כתב הט"ז שם). מיהו יש מראשונים דסבירא ליה דהוי ספק, ואין יוצאין בו (ר"ן שם).
סימן תרמו סעיף יד עריכה
כתב רבינו הבית יוסף בסעיף יא:
- אם אין לו אלא הדס שענביו מרובות מעליו ביום טוב – נוטלו, ואינו מברך עליו.
עד כאן לשונו. והקשו עליו דמאי קא משמע לן? הא בכל הפסולין כן הוא, כמו שכתבתי בסוף סימן תרמט (מגן אברהם סעיף קטן ט).
ונראה לי דקא משמע לן שלא יטלם על ידי אינו יהודי. דאצלו כיון שאינו שייך במצות – אין זה תיקון כמו אצלינו כשיש לו אחר, כמו שכתבתי. ולפי זה לכאורה הרי יכול לומר לאינו יהודי: לקוט ואוכלם, ואין זה רק כשבות אפילו אצלינו, אם היה לנו אחר. ולפי זה באמירה לאינו יהודי הוי שבות דשבות, דמותר במקום מצוה. וקא משמע לן: כיון דאצלינו הוי תיקון גמור – לא הותרה שבות במקום מצוה.
וכבר כתבנו דנקטם ראשו מן העץ – כשר, ואפילו לא עלתה בו תמרה, מפני שהעלים חופפין את ראשו. והוא הדין כשנתייבש ראש העץ. ויש מי שפוסל בנקטם ראש העץ, וטוב להחמיר במקום שאפשר באחר. אבל אם אי אפשר באחר – מברכין עליו, דהעיקר כדעת רוב הפוסקים שמכשירים.
ויש מי שאומר דבנתייבש ראשו, גם כשאי אפשר באחר – פסול (ב"ח ומגן אברהם סעיף קטן ח, וצריך עיון).
ודע שיש שפוסלים הדס המורכב, כמו שפסול אתרוג מורכב. ושום אחד מהפוסקים לא הזכיר דבר זה. דבשלמא אתרוג דפירא הוא – שפיר יש הפרש טעם בין אתרוג גמור להמורכב. אבל בהדסים, דהמצוה הוא העץ והעלים – מה שייך בו מורכב? וצריך עיון (עיין שערי תשובה סעיף קטן ח). ומכל מקום למעשה, אם ידוע שהוא מורכב – אינו כדאי ליטלו למצוה בדאיכא אחר. אבל אי ליכא אחר – נראה לעניות דעתי דמותר.
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרמז עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרמז | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תרמז סעיף א עריכה
כתב הרמב"ם ריש פרק שביעי:
- "ערבי נחל" האמורה בתורה – אינן כל דבר הגדל על הנחל, אלא מין ידוע הוא הנקרא "ערבי נחל": עלה שלו משוך כנחל, ופיו חלק, וקנה שלו אדום. וזהו הנקרא "ערבה". ורוב מין זה גדל על הנחלים, לכך נאמר "ערבי נחל". ואפילו היה גדל במדבר או בהרים – כשר.
- ויש מין אחר דומה לערבה, אלא שעלה שלו עגול, ופיו דומה למסר, וקנה שלו אינו אדום. וזהו הנקרא צפצפה, והוא פסולה. ויש שם מין ערבה שאין פי העלה שלו חלק, ואינו כמסר, אלא שיש בו תלמים קטנים עד מאד, כמו פי מגל קטן – וזה כשר. וכל הדברים האלו מפי השמועה ממשה רבינו נתפרשו.
עד כאן לשונו.
סימן תרמז סעיף ב עריכה
וזה שכתב ש"יש שם מין ערבה... ואינו כמסר אלא תלמים קטנים..." – זהו ממה דתניא (לד א): דומה למגל – כשר. דומה למסר – פסול. ו"מסר" היא מגירה. ומפרש הרמב"ם דההפרש הוא דדומה למגל הוי תלמים קטנים, ודומה למסר הוי תלמים גדולים. ולפי זה לא נתפרש לנו השיעור כמה מקרי גדולים וקטנים.
אבל רש"י, והרא"ש, והטור פירשו דיש נפקא מינה בעצם דמות התלמים, והיינו: דדומה למסר הוי כשהפגימה הולכת נוכחו, ויש לה שני עוקצין אחד מכאן ואחד מכאן כפגימת סכין. ודומות למגן הוי כשהפגימות כולן נוטות לצד אחד, עקומות כלפי בית יד שלה (רש"י). וזה לשון הטור:
- אבל יש מין ערבה שקנה שלה אדום, ועלה שלו משוך, ופיו אינו חלק לגמרי, אלא שדומה למגל שפגימותיה עקומות ונוטות לצד אחד – והיא כשרה.
עד כאן לשונו. ואני תמה על רבינו הרמ"א שלא הביא דברי הטור, ובשולחן ערוך כתבו כהרמב"ם.
סימן תרמז סעיף ג עריכה
ובאמת אצלינו יש שני מינים, ושניהם העלים משוכים, והקנים אדומים. אלא שהאחד: עליו גדולים ואינם חלקים, אלא דומים למגל כפירוש רש"י והטור, והקנה אדום מאד. והשני: עליו קטנים וחלקים, והקנה אינו באדמומית. ובאמת כתב רבינו הרמ"א דאפילו ירוק – כשר, משום דסופו להיות אדום כזרוח עליו השמש.
ויש שמהדרים בהגדולים מפני אדמימותן, ויש שמהדרין בהקטנים מפני חליקתן. וגם מפני שהם חזקים יותר, דהגדולים נושרים תדיר, וגם מתייבשין במהרה. ולדינא שניהם כשרים.
סימן תרמז סעיף ד עריכה
וכן הדומים למגל, בין כפירוש הרמב"ם ובין כפירוש רש"י והטור – כשרים. דבאמת הפגימות אינו עיקר בערבה.
וסייג לזה מצאתי בתוספתא פרק שני:
- איזו היא ערבה כשרה? קנה שלה אדום, ועלה ארוך. איזו היא ערבה פסולה? קנה שלה לבן, ועלה שלה עגול.
עד כאן לשונו. הרי שלא הזכירה כלל סימן חלקות, וכן הוא בירושלמי, עיין שם. ואם כן, גם בגמרא שלנו שהוזכר חלק, ופירשה דרק דומה למסר פסול, והיא מגירה. והמגירה הפגימות גדולות ובשני עוקצים. וממילא דכל שאינה גדולה לפי ראות העין, או שאינה בשני פגימות – אין זה דומה למסר, וכשרה.
(ונראה לי דשני מגלות יש: מגל יד ומגל קציר, כדתנן ריש פרק שלושה עשר דכלים. ומגל קציר: אנו רואים תמונתה כפירוש רש"י. והרמב"ם מפרש לה למגל יד, ולא יפרש חלקה כהרע"ב בשם דבביצה לא א מבואר דהיא כלי אומנות. ובאמת יש אצל צורפי כסף וזהב ומתקני מורה שעות תמונת מגל כהרמב"ם. ודייק ותמצא קל.)
סימן תרמז סעיף ה עריכה
ודע דבגמרא שם איתא: "ערבי נחל" – אין לי אלא ערבי נחל של בעל, ושל הרים מניין? תלמוד לומר: "ערבי נחל" – מכל מקום. ופירש רש"י: נחלי מים מצוה בזו. ומיהו של בעל – כשרה, כדכתיב: "ערבי" – לשון רבים, עיין שם.
ולפי זה יש יותר מצוה בערבות הגדילות על המים. ושום אחד מהפוסקים לא הזכיר זה, ולא שמענו מעולם להדר אחר זה. ורבותינו בעלי התוספות (לד א דיבור המתחיל "ורבנן") החמירו עוד יותר, דאפילו בדיעבד לא יצא, דכיון דמרבינן של בעל ושל הרים מ"ערבי" לשון רבים. וזהו למאן דסבירא ליה דדי בערבה אחת. אבל אנן, דקיימא לן לומר שתי ערבות – איצטריך "ערבי" לשני ערבות, וליכא דרשא לשל בעל ושל הרים, עיין שם.
וכבר דחה הרא"ש דברים אלו, דאין הדרשה מריבוי הלשון, אלא דלשון "ערבי נחל" פירושו: מהמין שדרכו ליגדל על הנחל. אבל אין נפקא מינה באיזה מקום שגדל. וכן מבואר מלשון הרמב"ם. ואם כן, אפילו הידור ליכא בזה, עיין שם, וכן נהוג עלמא.
סימן תרמז סעיף ו עריכה
ואמנם מכל מקום קשה הדבר לעשות מצוה תמידיות נגד רבותינו בעלי התוספות, וגם כנגד רש"י, על כל פנים למצוה מן המובחר.
ולכן נראה לעניות דעתי בשנדקדק בזה שאומר: אין לי אלא "ערבי נחל", של בעל ושל הרים מניין, וכו' –איזה היפוך הוא של בעל ושל הרים מנחל, שהוצרך לרבות? ואי משום דנחל הוי רק מקום מים, כדכתיב "נחלי מים", אם כן למה פרט אלו? והוה ליה לומר: מניין אפילו שלא בנחל?
ועוד דבכל מקום שמזכיר בעל, מזכיר שלחין, כמו בריש מועד קטן ובכמה מקומות. והוה ליה לומר: מניין של בעל ושל שלחין? ואם תאמר דבשל שלחין אין יוצאין, הוה ליה לבאר דין חדש כזה. ולא מצאנו מי שיאמר כן.
סימן תרמז סעיף ז עריכה
ולכן נראה לי דהכי פירושו: דשם נחל יש לו בלשון הקודש שני ביאורים, האחד נהר או יאור כמו "נחלי מים", והשני "עמק" כמו "נחל איתן" לפירוש רש"י בעגלה ערופה. וכן הוא בנידה (ח ב), עיין שם. וכן: "ויחן בנחל גרר, ויחפרו עבדי יצחק בנחל", שהוא לשון עמק ומישור.
וזהו שאומר: אין לי אלא ערבי נחל, כלומר: או הגדילים אצל יאור ונהר, שיש שם מים מוכנים, או שגדילים בעמק, אף על פי שאין שם מים, והיינו ארץ המישור שהולך בשוה. מניין לרבות של בעל? כלומר: שזהו היפך מיאור ונהר, שאין שם מים, אבל המטר משקה אותה. והוא הדין בית השלחין, שהאדם משקה אותה. דהעיקר כל שאין שם מים מוכנים.
וכן: מניין של הרים? וזהו היפך מעמק כמובן. תלמוד לומר: "ערבי" – מכל מקום. ולפי זה גם פשטא ד"ערבי נחל" כולל הגדילים בעמק, או ארץ המישור. וזהו רוב ערבות שלנו. ואינו צריך רבוי רק של הרים, וזה לא שכיח כידוע.
סימן תרמז סעיף ח עריכה
ערבה שיבשו רוב עלין, או שנשרו רוב העלין, או נקטם ראשה של העץ – פסולה. ואף על גב דבהדס הכשרנו בנקטם ראש העץ – זהו מפני שעבותו של העלין מחפין עליו, ונשאר בהידורו, מה שאין כן בערבה. והרמב"ם מכשיר גם בערבה, דלא עדיף מהדס. ויש לסמוך על הרמב"ם בשאין אחר.
ואם עלתה בו תמרה – כשר כמו בהדס (אליהו רבה). וכשם שכשנשרו רוב עלין – פסולין, כמו כן אם נפרצו, והיינו שנדלדלו מהקנה, אף שעדיין אחוזים בו – פסול, כמו בנפרצו עלין דלולב. וכן אם נסדקו העלין, ונחלקו ברובן ברוב העלין – פסול (מגיד משנה ומגן אברהם). אבל כמושה, או שנשרו מקצת עלין – כשרה בדיעבד.
ומה נקרא יבשו העלין? כשיתלבנו, כמו בהדס. ולא אזלינן בתר פריכת צפורן, כמו בשם, דתלוי בנתלבנו. ובפרט בהערבות של העלין הגדולים, שממהרין להתייבש בתוך מעת לעת – אי אפשר לילך אחר פריכת צפורן, שממהרין להתפרך, אלא אחר שינוי מראיתן, שיתהפכו ללובן. ודע שיש ליזהר כשתוחבין הערבות בהלולב, שלא יתלשו העלין ברוב אורך השיעור.
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרמח עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרמח | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דיני אתרוג
ובו ארבעים וחמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה
סימן תרמח סעיף א עריכה
"פרי עץ הדר" – זה אתרוג, ד"פרי עץ" משמע שטעם עצו ופריו שוה, וזהו באתרוג. וכן דרשינן: "פרי עץ הדר" – הדר באילנו משנה לשנה, משום דהאתרוג מתקיים על האילן שתים ושלש שנים. וכשחונטין חדשים – עדיין הישנים קיימים. ולבד זה כך בא אלינו בקבלה מפי משה רבינו שכך קיבל מסיני.
והטעם שהתורה פירשה כל המינים, ובאתרוג סתמה – כדי שנצטרך לסמוך על תורה שבעל פה. להראות לנו שאין בתורה שבכתב שום מצוה מפורשת, והתורה שבעל פה מבארה. כמו שבארנו זה בחושן משפט סימן תכ גבי עין תחת עין, דהתורה שבעל פה נותנת רוח חיים בתורה שבכתב. עיין שם בסעיף ח.
סימן תרמח סעיף ב עריכה
אתרוג היבש – פסול. וכתב הטור:
- שיעור היבשות – פירש הראב"ד שזהו כשתכלה הליחה, ואינו מוציא שום ליחה. כי הליחה לפירא כמו הדם לבשר החי, שכל זמן שהוא לח – יוציא ליחה, או מדוחק הסכין או מסחיטתו. אבל לאחר שיבש – לא יוציא ליחה, אלא שהבדיקה שלו קשה, לפי שאי אפשר לסוחטו או לחותכו. אבל כיון שנקב שאין בו חסרון – כשר, יכול להעביר בו מחט או חוט, ואם יש בו ליחה – יראה בחוט.
עד כאן לשונו, וזהו להראב"ד. אבל אנן קיימא לן לומר דנקב מעבר לעבר – פסול גם בלא חסרון. ואם כן צריך ליזהר דהמחט או החוט לא יעבור אפילו עד חדרי הזרע, וכל שכן מעבר לעבר. דאף עד חדרי הזרע – פסול, כמו שיתבאר (ב"ח וט"ז סעיף קטן א).
ולכן לא יתחוב המחט בחזקה, כדי שלא יגיע לחדרי הזרע (מגן אברהם סעיף קטן א).
סימן תרמח סעיף ג עריכה
וכתב רבינו הרמ"א בסעיף א דאתרוג שהוא משנה שעברה – וודאי יבש הוא, ופסול. עד כאן לשונו.
ומשמע להדיא דלא מהני בדיקה דמחט, ואפילו מוציא ליחה – פסול. דבגמרא (לא ב) משמע דלא הוי הדר, דתניא: אתרוג הישן – פסול. וסתם "ישן" הוא משנה שעברה.
ומפרש טעמא דלא הוי הדר, עיין שם. או אפשר לומר דקים להו לחכמינו ז"ל שכלה הליחה שלו, ואף אם יתראה ליחה – אין זה כלום. וכן הסכימו הגדולים (ב"ח ואליהו רבה). ויש מי שרוצה לומר דאם אנו רואים שנשאר בנוי שלו – מהני בדיקת חוט (ט"ז סעיף קטן ב). ולא נהירא, כיון דחכמינו ז"ל פסלוהו – הוי פסול בכל עניין (אליהו רבה).
סימן תרמח סעיף ד עריכה
ויש שטומנין האתרוג בדבש, דהדבש מקיים הלחלוחית שבו. ומכל מקום בלא בדיקה אי אפשר להכשירו. ויבדקנו: אם יש בו ליחה – כשר (ב"ח). ויש מי שפוסלו מטעם כבוש (ט"ז סעיף קטן יז), וכבוש פסול כמו שיתבאר. ודיעה ראשונה סוברת: כיון דהדבש מקיימו בלחלוחיתו, כמו שאנו רואים בכל הפירות – לא שייך כבוש לעניין מצוה (וכן משמע באליהו רבה). מיהו למעשה קשה לסמוך על זה.
וכן שמעתי שכשטומנין אותו בשעוה, ומדביקין אותו סביב סביב בשעוה – מתקיים הרבה, וגם זה אין לסמוך למעשה.
סימן תרמח סעיף ה עריכה
ואף על גב דיבש – פסול, מכל מקום כמוש שקורין "צו ווייאלע"ט" – כשר, כמו בשארי מינים. וכן הוא להדיא בגמרא (לא א) שאומר: וכולן כמושין – כשרים.
ולפי זה מה שנמצא ברוקח ובתשובת מהרי"ל דכמוש פסול – הוא דבר תימה. ובמרדכי כתוב שכשר בשעת הדחק. וגם בזה כתב רבינו הבית יוסף בספרו הגדול סוף סימן תרמט דהוא טעות הדפוס, וצריך לומר "כבוש", עיין שם.
ונראה דאלו דפסלי כמוש – כוונתם דעל ידי הכמישה נתייבש מקצתו גם כן. וכן משמע בהגהות אשרי, שהתחיל בכמוש וסיים ביבש (מגן אברהם ריש הסימן). אמנם בבה"ג הביא הברייתא (לו א): אתרוג תפוח, סרוח, כבוש, שלוק וכו' – פסול. ובבה"ג איתא "כמוש" ולא "כבוש". ולפי זה צריך לומר דהא דכמושין כשרים – הם לבד האתרוג. וברור הוא שזהו גירסת הרוקח והמהרי"ל. ולפי זה פשיטא דכמוש פסול, וכן יש להורות.
(וכן כתב האליהו רבה, עיין שם.)
סימן תרמח סעיף ו עריכה
כתב הרמב"ם בפרק שמיני דין ז:
- אתרוג שניקב נקב מפולש כל שהוא – פסול. ושאינו מפולש, אם היה כאיסר או יותר – פסול. חסר כל שהוא – פסול.
עד כאן לשונו, כלומר: דנקב שיש בו חסרון, והחסרון מעצם בשר האתרוג, אפילו אינו מפולש – פסול. אבל נקב שאין בו חסרון, והיינו כגון שנעץ שם יתד וכיוצא בו, שנעשה המקום כנקב, ומכל מקום לא חסר מעצם האתרוג כלום – יש חילוק בין מפולש דפסול בכל עניין, ובאינו מפולש צריך כאיסר.
סימן תרמח סעיף ז עריכה
ומה נקרא "מפולש"? יש אומרים דדווקא מעבר לעבר. ויש אומרים דוודאי למטה בתחתיתו, שכלו שם חדרי הזרע – צריך מעבר לעבר. אבל בכל האתרוג, כשניקב עד חדרי הזרע – מקרי מפולש, דזהו פילושו.
ודע שיש בהאתרוג עד חדרי הזרע שלש קליפות: האחת העליונה שהיא דקה מאד, והוא כמין גליד, ובו אין שום פסול אלא אם כן נגלד כולו. ועל קליפה זו כתב הרמב"ם פרק אחד עשר, דתרומות לעניין אתרוגי תרומה, דקליפיהן אף על פי שמשליכין אותם מכל – מקום אסורים לזרים, עיין שם. דזהו כקליפה דקה שבכל הפירות.
והשנית היא הקליפה העבה, שהוא כל דופן האתרוג עד חדרי הזרע. וגם זה נקרא "קליפה", כמו שכל עובי הקורקבן נקרא "עור", אף על פי שזהו עיקר אכילתו. והכא נמי באתרוג כן, דעיקר הפירי הם חדרי הזרע, והבשר שעליו נקרא קליפה. ובו הוא שיעור הנקבים שנתבארו.
והשלישית: יש ממש בחדרי הזרע קליפה דקה מאד, כמו הקליפה שעל החלמון של ביצה, והיא בין זרע לזרע (ט"ז סעיף קטן ו). ובה אין שום נפקא מינה. ויש מי שרוצה לומר דכל הנקבים סובבים על הקליפה העליונה. ואינו כן, כמו שבארנו (שם).
סימן תרמח סעיף ח עריכה
והראב"ד חולק על הרמב"ם, וזה לשונו:
- זה שיבוש. אלא נקב מפולש – בחסרון משהו; שאינו מפולש – בחסרון כאיסר...
עד כאן לשונו, ומשיג על הרמב"ם שפוסל במפולש אפילו בלא חסרון כלל. אלא גם במפולש צריך חסרון משהו. ופשוט הוא שיש להחמיר כהרמב"ם. וגם רש"י ז"ל והרבה מן הפוסקים סוברים כהרמב"ם. ולכן אף על גב דרבינו הבית יוסף בספרו הגדול כתב דפסול ניקב הוא מדרבנן, עיין שם, מכל מקום יש להחמיר. וכן מבואר מרבינו הבית יוסף בסעיף ב, שכתב דעת הרמב"ם בסתם, ודעת הראב"ד בשם יש אומרים, עיין שם.
ושיעור האיסר שאמרנו – אין חילוק בין שהוא עגול, ובין שהוא מרובע, ובין שהוא ארוך ודק; אם רק יש בכולל שטחו כשיעור איסר – פסול (מגן אברהם סעיף קטן ג). ולא נודע לנו כמה הוא כמות האיסר. ובבה"ג כתב שהוא כדינר קטן.
סימן תרמח סעיף ט עריכה
וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב דנהגו להכשיר הנקבים שנעשו באילן על ידי קוצים, אף על פי שיש בהם חסרון, שזהו דרך גדילתן. מיהו אם רואה שאין העור והבשר קיים תוך הנקב – פסול לסברא הראשונה, אף על פי שאינו מפולש. ובשעת הדחק יש להקל כסברא האחרונה, להכשיר חסרון שאינו כאיסר ואינו מפולש. עד כאן לשונו.
ביאור הדברים: דלאו משום דנקב שעל ידי קוץ קילא טפי, אלא העניין כן הוא: דהנה בגמרא (לו א) מדמי אתרוג לריאה. ובריאה קיימא לן לומר דכשיש בה גומא, אם העור קיים בתחתיתו של הגומא – כשרה, אף על פי שנחסר מהבשר, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן לו. והכא נמי באתרוג, דיש לפעמים שבגידולו נכנס קוץ מהאילן לתוכו, וממילא שמחסרו בשר מבפנים, ועם כל זה העור בתחתיתו שלם – כשר. ומשכחת לה כשאין עוקץ חד בהקוץ. ולכן העור שלם, רק הבשר מבפנים נמוח קצת.
ואמנם אם רואה שאין העור קיים בתחתיתו של הנקב – חוזר הדין לשני הדיעות שנתבארו. דלדעת הרמב"ם פסול, אף שאינו מפולש לחדרי הזרע. ולהראב"ד כשר כשאין החסרון כאיסר. ולכן אף דקיימא לן לומר כהרמב"ם, מכל מקום בשעת הדחק יש לסמוך על הראב"ד ולהכשירו.
סימן תרמח סעיף י עריכה
ויש מי שאומר דאם יש ספק אם העור קיים אם לאו – יש להכשיר, כיון דלהראב"ד כשר אף באינו קיים כל שאינו כאיסר ומפולש (ט"ז סעיף קטן ה). וכן הדעת נוטה, כיון שפסול זה הוא מדרבנן, כמו שכתבתי בסעיף ח. וכל שכן שלהראב"ד כשר לגמרי, ולכן יש להקל בספיקא.
ומטעם זה נראה לי דאם יש ספק אם הוי כאיסר אם לאו – דיש להקל כדין ספיקא דרבנן. ואין זה ספק של חסרון ידיעה, דלאו שמיה ספק, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קי, כיון דאין איסר מצוי בזמנינו – הוי ספק הנעלם מכל האדם, ושפיר הוי ספק, כמו שכתבתי שם.
אך זהו הכל בשעת הדחק, דכשיש אחר שיכול להשיגו בהרווחה – למה יטול הספק? וזהו הכל ביום ראשון, דבשארי ימים גם חסר – כשר, כמו שיתבאר בסימן הבא בסייעתא דשמיא. ושם יתבאר עוד בזה.
סימן תרמח סעיף יא עריכה
אתרוג שנימוח כל בשרו מבפנים, וקליפתו החיצונה קיימת, וחדרי הזרע קיימים בפנים, כגון שכן ניכר במשמוש היד, או שרואין דרך הקליפה החיצונה שהם קיימים – כשר. דזהו בעיא בגמרא, והולכין להקל מטעם שכתבנו, דזהו דרבנן.
ויש מחמירים, והטור נוטה לזה, וכתב הטעם: כיון דספיקא דאורייתא הוא, עיין שם. והוא תמוה: דלהדיא כתב הרא"ש דכולהו ספיקא דרבנן נינהו. ויש מי שפירש משום דהעניין הוא בשל תורה (ב"ח), ואינו מובן כלל.
ולי נראה דהטור סבירא ליה דאף על גב דשארי נקבים – פסולן מדרבנן, מכל מקום כל שעיקרו נימוח – לאו שמיה אתרוג, ופסול מן התורה.
סימן תרמח סעיף יב עריכה
אם נסדק כולו על פני ארכו, אפילו לא נסדק אלא מצד אחד מראשו לסופו, ועומק הסדק מגיע על פני כל ארכו, עד רוב עובי הקליפה העבה, והיא הקליפה השנייה שבארנו בסעיף ז – הרי זה פסול, אף על פי שלא נחסר כלום מגוף הבשר.
אבל אם נשתייר משהו למעלה ומשהו למטה, שלא נסדק בעומק, אפילו נסדק משני צדדין על פני כולו, אם נשתייר משני הצדדין משהו למעלה ומשהו למטה – כשר. והוי דין זה כמו בגרגרת בבהמה, ביורה דעה סימן לד.
ויש מי שאומר דאם נגע הסדק בחוטמו, וזהו העליון של האתרוג, אפילו בכל שהוא – פסול. וחלקו על זה, דדווקא לעניין שינוי מראה יש חילוק בין חוטמו לשארי מקומות, דהוי מטעם הדר, ובחוטם הוי עיקר ההידור. ולא בניקב ונסדק, דהטעם הוא משום לקיחה תמה – אין חילוק בין חוטם לשארי מקומות. ומכל מקום יש שהורו כן דבחוטם פסול.
(ט"ז סוף סעיף קטן ט. אבל האליהו רבה סעיף קטן ט מכשיר. ועיין מגן אברהם סעיף קטן יז. ומכל מקום יש להחמיר, אם לא בשעת הדחק. ותמיהני על הגר"ז שהשמיטו לגמרי.)
סימן תרמח סעיף יג עריכה
ורבינו הרמ"א כתב בסעיף ה דיש מחמירים לפסול בנסדק רובו. וכל שלא נסדק רוב קליפתו העבה – לא מקרי נסדק. עד כאן לשונו.
וזהו וודאי כן הוא, דסדק שלא נכנס בעומק רוב הקליפה – לאו כלום הוא. ואפילו כשיש ספק אם נכנס בעומק אם לאו – נראה לי גם כן דכשר, דהוי ספק דרבנן, כמו שכתבתי בנקלף.
אמנם בזה שכתב דיש מחמירים לפסול בנסדק רובו – רבים דחו דבריו. דהא בגמרא מדמה לה לגרגרת, ובגרגרת הא בעינן דווקא כולו ולא רובו. ולכן פסקו דכשר (ט"ז שם, ומגן אברהם סעיף קטן ו). וגם הלבוש השמיט זה.
סימן תרמח סעיף יד עריכה
ואני תמה: דוודאי דברי רבינו הרמ"א צודקים, וגם בגרגרת הדין כן. דהא בגרגרת בעינן שישאר משהו למעלה ומשהו למטה. אבל אם רק למעלה נשאר משהו ולא למטה, או להיפך – טריפה. וגם כאן כן הוא.
ועתה יש לשאול: איך הדין כשנסדק מראשו עד רובו, ונשאר הרבה למטה, אבל למעלה לא נשאר כלל? ויש לומר שכשר, דלא גרע הריבוי של מקום אחד ממשהו למעלה ומשהו למטה. ויש לומר שפסול דכשיש בשני הצדדים משהויין טוב יותר ממקום אחד הרבה. וכן נראה עיקר לדינא.
(ובזה יש לומר דגריעא מגרגרת. דהגרגרת ארוך מאד, גם למעלה ממקום שחיטה, וגם למטה. ולא נראה פתיחתו להדיא כל כך, מה שאין כן באתרוג. וגם יש לומר דגם בגרגרת – טריפה בכי האי גוונא. ודייק ותמצא קל.)
סימן תרמח סעיף טו עריכה
וכן אם נסדק על פני היקף רחבו: אפילו נסדק משני צדדיו, זה כנגד זה, ונשתייר משהו שלם למעלה בין שני הסדקים שמשני הצדדים, ומשהו שלם למטה בין שני הסדקים שמשני הצדדין – הרי זה כשר, אף על פי שעומק הסדקים מגיע עד רוב עובי הקליפה העבה.
ודע דכל פסולים אלו, דהיינו ניקב, חסר, ונסדק – אינו מחמת שאינו הדור, אלא לפי שאינו תם ושלם. והתורה אמרה "ולקחתם", ודרשו חכמים: לקיחה תמה ושלימה (הגר"ז). ומכל מקום אין הפסולים אלא מדרבנן כפי מה שנראה מהרא"ש, דזהו אסמכתא בעלמא. ועיין בסעיף יב וסעיף לה.
סימן תרמח סעיף טז עריכה
אם נקלף ממנו הקליפה החיצונה הדקה, והיא הקליפה הראשונה שכתבנו בסעיף ז: אם נקלף כולו – פסול, שכיון שכולו נקלף – הולך ומתנוונה, ואינו הדור. ואם נשתייר ממנו כל שהו שלא נקלף – כשר, שעל ידי אותו מקצת יחזור לשלימותו.
וזהו כגלודה בבהמה. ולכן יש אומרים שאינו כשר אלא אם כן נשתייר ממנו כסלע שלא נקלף. ויש לחוש לזה, כיון דגם בגלודה כן הוא.
במה דברים אמורים? כשמקום הנקלף הוא שוה במראיתו למראה גוון האתרוג. אבל אם הוא משונה במראיתו ממראה האתרוג – אינו כשר, אלא אם כן המקום שנקלף הוא מיעוט האתרוג, ואינו מפוזר בשנים ושלושה מקומות. אלא כולו עומד במקום אחד, ואינו עומד בחוטמו של האתרוג, כמו בחזזית שיתבאר (שם). וטעם אחד הוא דבזה נסתלק הידורו, ואם כן פסולו מן התורה.
סימן תרמח סעיף יז עריכה
יש באתרוג שני מיני עצים דקים:
- האחד בסופו העוקץ, שהוא תלוי בו בהאילן כבכל הפירות, והוא הזנב של הפירי בתחתיתו. ובלשון המשנה הוא "עוקץ" (לד ב). ואצלינו ההמון קורין לזה פיטום, והוא יושב עמוק בתוך האתרוג, עד שאם ניטלנו כולו מעיקרו – תשאר גומא.
- והשני מעבר האחר בראש האתרוג, כפרח שבמיני תפוחים. ובאתרוג יש שאין להם זה כלל, ויש שיש להם. ונקרא בלשון המשנה "פיטמא", ובלשונינו "שושנתא", מפני שהיא מייפית את האתרוג כשפת פרח שושן. והיא אינה נכנסת בעומק האתרוג, אלא בראשו.
ולפי שהלשונות מתחלפות בזה, לכן בארנו זה: שיש לדעת שהעוקץ הוא התחתון הנכנס בעומק, והשושנתא הוא העליון. ויש אתרוגים שאין להם שושנתא כלל, והיינו אתרוגי קארסיק"א – אין להם שושנתא. וכן אתרוגי ארץ ישראל – יש שיש להם, ויש שאין להם. ואתרוגי קורפו וגינובא ומאראקא – כולם יש להם שושנתא.
ועתה נבאר דיניהם לפי דיעות רבותינו בסייעתא דשמיא.
סימן תרמח סעיף יח עריכה
וזה לשונו הרמב"ם בפרק שמיני:
- ניטל דדו, והוא הראש קטן ששושנתו בו – פסול. ניטל העץ, שהוא תלוי בו באילן מעיקר האתרוג, ונשאר מקומו גומא – פסול.
עד כאן לשונו. אבל אם ניטל מה שחוץ לגומא – כשר (מגיד משנה). וכן הדד, אם לא ניטל כל הראש, אלא המקצת העליון הרחב קצת כשושנה – כשר (שם).
ולמה פסול בנטילת הדד, והרי אינו נכנס בתוך האתרוג? משום דבשר האתרוג מתפשט גם עליו בתחתיתו, כמו שנראה לעין. ולכן כשניטל כולו – הוי חסר מעצם האתרוג. ולא כן בהעוקץ, דעליו אין מתפשט בשר האתרוג, כמו בכל עוקצי הפירות. ועוד: דהידורו הוא השושנתא, וכשניטלה – נסתלק הידורו. אבל בהעוקץ ליכא הידור.
(כן נראה לעניות דעתי, ובזה אתי שפיר כמה דקדוקים. ודייק ותמצא קל.)
סימן תרמח סעיף יט עריכה
וזה לשון הטור:
ניטלה פיטמתו, והוא הפרח שבראשו לפירוש הרב רבי יעקב בן יקר – פסול. אבל ניטל עוקצו – כשר בכל עניין. ולפירוש הר"י הלוי: ניטלה פיטמתו – כשר בכל עניין. וניטלה עוקצו: אם ניטל מה שחוץ לגומא לבד – כשר, ואם ניטל מעיקרו, וניכר מקומו שהוא חסר – פסול. ורבינו חננאל פוסל בשניהם, וכן כתב הרי"ף והרמב"ם ז"ל. וכתב ואדוני אבי הרא"ש ז"ל דכן נהגינן לפסול בשניהם. ודוקא שהיתה לו פיטמא ונטלה. אבל יש אתרוגים שלא היה להם פיטמות מעולם, ואין נפסלים בכך. וכן דווקא כשניטל העוקץ, ולא נשאר ממנו כלל באתרוג. אבל נשאר ממנו כל שהוא – כשר.
עד כאן לשונו.
סימן תרמח סעיף כ עריכה
והנה לפירוש הרב רבי יעקב בן יקר – אין הפסול תלוי רק בהשושנתא, ולא בהעוקץ, שאנו קורים פיטם. וטעמו של דבר: לפי שהעוקץ הוי עץ בעלמא, ואפילו הנכנס להאתרוג, ואין לו שייכות כלל להאתרוג כמו כל עוקצי פירות.
ולהדיא תנן בסוף פרק קמא דעוקצין, דעוקצי הפירות – אין להם שייכות להפירי: לא מיטמאין, ולא מטמאין, לבד עוקצי תאנים וגרוגרות, שהם אוכל עצמו. ויש שמטמאים משום יד, כמבואר שם. אבל אין להם שום שייכות להפירי. והכי תנן בפרק אחד עשר דתרומות משנה ד, דרק עוקצי תאנים וגרוגרות הוויין תרומה כהפירי עצמה, ומבואר להדיא דלא שארי עוקצין. ובאתרוג מוכח להדיא דאין עוקצו כמותו, דבתוספתא שלהי תרומות תניא דקליפי אבטיח ואתרוג, אף על פי שאין בהן אוכל – אסורים לזרים. וכן כתב הרמב"ם בפרק אחד עשר מתרומות, עיין שם. הרי להדיא דרק הקליפה נכנסת בכלל האתרוג, ולא העוקץ.
אבל השושנתא הוי הטעם משום הדר, דהיא עיקר ההידור, כמו שכתבתי. ולכן נקראת "שושנתא" כמעשה פרח, "שושן". ועוד: דעליה יש בשר האתרוג, כמו שכתבתי. ובירושלמי פרק עשירי דתרומות מבואר דכשניטלה פיטמתו, והיא השושנתא – הרי הפירי כמחותך, והיא שוה לקליפתו החצונה, וכמו שכתבתי הרמב"ם בפרק חמישה עשר דתרומות סוף דין ח, וזה לשונו: וכן אם ניטל פיטמתו וקליפתו החצונה – הרי הוא כמחותך, עיין שם.
(ורש"י ז"ל הסכים לזה לה ב. ולפי זה המשנה כפשוטה: דניטלה פטמתו – פסולה, ועוקצו – כשרה. והא דתניא: ניטלה בוכנתו – לפרושי פטמתו דמשנה, מפני שהיא חדה ועשויה כבוכנא.)
סימן תרמח סעיף כא עריכה
ושיטת רבינו יצחק הלוי הוי ממש להיפך: דניטלה פטמתו והיא השושנתא – כשר בכל עניין, ואין הפסול אלא בעוקצו, כשניטל גם מה שבתוך האתרוג. ובטעמו יש לומר: דכיון שיש אתרוגים שאין להם כלל השושנתא – איך אפשר לפסול בניטלה השושנתא? וכיון דכי ליתניהו – לא מעכבא, גם כי אתניהו וניטלו – לא מעכבי.
ואף על גב דמצינו באימורי קדשים, דכי ליתניהו – לא מעכבא אכילת הבשר, וכי איתניהו – מעכבא (פסחים עז ב) – זהו שישנם גם עתה. אבל כי ליתניהו, והיינו שנאבדו – לא מעכבא. והכא נמי כן הוא: אף על גב דכי איתניהו – מעכבי, כי ליתניהו – לא מעכבא. וכל שכן שיש שלא היו להם מעולם, וגם אינו מבשר האתרוג, אף שנתפשט עליו כקרום – לא עדיף מקרומו העליון, דכי ניטל מקצתו – לית לן בה. וניטל עוקצו מבפנים דפסול – לאו משום חסירת העוקץ, אלא משום החלל שנשאר באתרוג, ונראה להדיא כחסר, ואין זה לקיחה תמה.
(ובערוך כתב שגם רבינו גרשום מאור הגולה פירש כן. ולפי זה פטמתו ועוקצו דמשנה פניהם בעוקץ. אך עוקצו הוא מה שחוץ לגומא, ופטמתו מה שבגומא. וזהו שמפרש בברייתא: ניטלה בוכנתו, כלומר: אותו חלק שהוא כבוכנא באסיתא.)
סימן תרמח סעיף כב עריכה
ודע: דנראה לי דמחלוקת רבותינו אלה הוה מחלוקת בירושלמי, דאמרינן שם: ניטלה פטמתו – תמן אמרין שושנתא. ור' יצחק אמר: פיקא. ו"פיקא" הוא דבר עגול שטמון בדבר אחר, כמו בפרק שנים עשר דפרה: לא יזה לא על הכוש, ולא על הפיקה. ופירש הרע"ב: מה שמשימין בסוף הכוש להכבידו. והוא עגול, כדתנן בפרק עשרים ואחד דכלים: הנוגע בפיקה, ופירש הרע"ב: כמין עיגול קטן וכו', ונותנים אותו בראש הפלך. ובאוהלות פרק שביעי: עד שיעגילו ראש כפיקה.
וזה רואין בחוש, שקצה העוקץ התחוב בהאתרוג הוי עגול ממש, יותר ממה שחוץ לאתרוג. ולפי זה תמן אמרין כרבינו יעקב בר יקר, ור' יצחק אמר כרבינו יצחק הלוי.
(ומצאתי זה בר"ן. והוסיף עוד דר' יצחק חקולא דירושלמי – הוא ר' יצחק בן אלעזר דש"ס דילן, שמפרש "בוכנתו" כדאיתא בפסחים קיג ב. ואם כן הש"ס דילן פוסק דניטלה שושנתו – כשר. ובאמת היא ראיה ברורה. אך מאי דקיימא לן דהא כשהירושלמי אומר "תמן אמרין" – זהו בבבל, ומפרשי "פטמתו" – שושנתא. וצריך עיון, ודייק ותמצא קל.)
סימן תרמח סעיף כג עריכה
והרי"ף, והרמב"ם, ורבנו חננאל, והתוספות, והרא"ש – פירשו כשניהם: ד"ניטלה פטמתו" – היינו שושנתו, ו"ניטלה בוכנתו" – היינו קצה העוקץ שבהאתרוג. ושניהם כי ניטלו – פסולים. וכך פסקו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ז ובסעיף ח, וזה לשונם:
- ניטלו דדו, והוא הראש הקטן ששושנתו בו – פסול. ויש מחמירין אם ניטלה השושנתא, דהיינו מה שאנו קורין "פיטמא". וטוב להחמיר במקום שאפשר. מיהו לעניין דינא – אין לפסול אלא אם כן ניטל הדד, דהיינו העץ שראש הפיטמא עליו. והראש נקרא "שושנתא".
- וכל זה דווקא בניטלה. אבל אם לא היה לו דד מעולם – כשר. וכן הם רוב האתרוגים שמביאים במדינות אלו.
עד כאן לשונו, וצריך ביאור.
סימן תרמח סעיף כד עריכה
והכי פירושו: דהנה ה"פטמא" שבלשון המשנה והפוסקים, שהיא השושנתא, היא עץ ארוך קצת היוצא בראשו, והוא כמין דד. ובראשו היא רחבה קצת מבכל המשיכו. והיא עיקרא דשושנתא, דשם "שושנתא" היא על השפה העליונה, כדכתיב: "שפת פרח שושן".
ולכן יש אומרים דאפילו רק ניטל המקיף העליון, וכל הדד בשלימות – פסול; מדקאמר בגמרא "ניטלה שושנתו" – סברי דהכוונה דאם רק ניטלה השושנה העליונה פסול.
ובאמת אינו כן, דזה שאומר בגמרא "שושנתו" – הכוונה למעט התחתון של העוקץ. וזהו כאומר: העליון ולא התחתון. ומפני שבו יש סימן שושנתא – לזה אומר דזהו פיטמא שבמשנה, ולא של הצד התחתון.
אבל לעולם אינו פסול עד שתנטל כל הדד עד גופו של אתרוג. וזהו שאמרו דטוב להחמיר גם בהראש בלבד. מיהו לעניין דינא אינו כן.
ויש מי שכתב דבעינן עם הבוכנא (מגן אברהם סעיף קטן ט). ותמיהני: דהא עינינו רואות שאין בו בוכנא כלל, אלא נגמר בשוה עם האתרוג. ורק אותם שאין להם שושנתא, יש שניכר כמו מקום שקוע קצת דקצת. וגם כן אין בו שום עומק.
(וצריך עיון על הבית יוסף והמגן אברהם, שתפסו בהר"ן שיש לזה בוכנא. ואינו כן, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)
סימן תרמח סעיף כה עריכה
ובסעיף ח כתבו:
- ניטל העץ שהוא תלוי בו באילן מעיקר האתרוג, ונשאר מקומו גומא – פסול. ואם ינטל קצת העץ, ונשאר עובי כל שהוא, שכל רוחב הגומא מכוסה – כשר.
עד כאן לשונם. משמע: אבל אם רק מקצת הגומא מכוסה – פסול.
ויש מי שכתב דחיבור על ידי מחט הוי חיבור, ואינו כן (שערי תשובה סעיף קטן טו בשם שבות יעקב). ודבר תמוה הוא מי שהתיר בזה, דאם כן נתיר בשני חצאי אתרוגים שדבקם על ידי קיסם או מחט? ודע שיש מי שכתב שבשעת הדחק, שאין אתרוג אחר בעיר – יש להתיר בניטל כל העוקץ מהאתרוג, ואפילו ביום ראשון (באר היטב סעיף קטן יד בשם החכם צבי). וקשה להורות כן נגד כל הני רבוותא, וצריך עיון.
סימן תרמח סעיף כו עריכה
אנחנו מהדרים אחר אתרוג שיש עליו שושנתא. ומכל מקום אם יש אתרוג בלא שושנתא מהודר, או ניטל המקצת העליון והוא מהודר, ויש אחר עם שושנתא שלימה ואינו מהודר כל כך – מצוה יותר ליקח המהודר שבלא שושנתא, משיקח את שאינו מהודר עם השושנתא השלימה (ט"ז סעיף קטן יב).
סימן תרמח סעיף כז עריכה
אתרוג המורכב – פסול לגמרי, אפילו כשאין אתרוג אחר. ובזמן הקדמון היה אחד שרצה להורות להקל בזה. ורבו עליו כל חכמי ישראל בצפת, ואסרו לחלוטין (תשובת הר"ם אלשיך סימן קי, והר"ם פדוו"א בתשובת רמ"א סימן קכו), דכיון שהאתרוג הורכב בלימו"ן או במין אחר – נתבטל אל העץ שהורכב בו. וכדאמרינן: ילדה שסיבכה בזקנה – פטורה מן הערלה, מפני דנתבטלה להזקינה (סוטה מג ב).
וכתבו דהמורכב יש בו חימוץ הרבה, וקליפתו דקה. ושאינו מורכב – חימוצו מעט, וקליפתו עבה (אלשיך). ויש שכתב דאלו הם הסימנים: דהמורכב חלק, והכשרים יש להם בליטות קטנות בכל גופם. בהמורכב העוקץ בולט, ובהכשרים שוקע. בהמורכב המוהל רב והקליפה דקה, ובהכשרים המוהל מעט והקליפה עבה (הר"ם פדוו"א). ויש מי שכתב עוד סימן: דבמורכב הגרעין מונח לרוחב האתרוג, ובהכשר זקוף לאורך האתרוג (מגן אברהם סוף סימן זה בשם ע"ש).
סימן תרמח סעיף כח עריכה
ואין הסימנים מקובלים מהקדמונים, אלא מה שראו במדינתם. כמו שכתב בעצמו שהביא ממקום אחד אתרוגים שמסתפקים בהם (הר"ס פדוו"א). ואם הסימנים היו מקובלים – היה להם לבדוק בהסימנים.
ועוד: דהא אתרוגי קורפ"ו שקורין "קארפירע"ר אתרוגים" – הם חלקים לגמרי, והרבה שהעוקץ בולט. ואם נאמר שהם מורכבים באמת, כאשר הרבה מגדולי הדור זה רבות בשנים שאסרום. והרי גם אתרוגי ארץ ישראל ואתרוגי מאראק"א – גם כן הרבה שהם חלקים.
האמנם שהם כתבו לפי מדינתם באיטלי"א, שהיה להם שני מיני אתרוגים: אתרוגי גינוב"א שאצלינו היו נקראים "יונעווער אתרוגים", ואתרוגי קארזיק"א. והיא מאיי איטליא, ועתה היא תחת ממשלת צרפת, ונקראים "קארסיקאנע"ר אתרוגים". והמה באמת כולם בבליטות, והעוקץ שוקע. אבל על שאר מקומות אין ראיה. וגם בהסימנים שבפנים בדקנו, ולא נתברר לנו. ולכן קשה להעמיד על סימנים להלכה למעשה.
סימן תרמח סעיף כט עריכה
ולפי זה אין לנו שום היתר על אתרוגים, רק אותם שישראלים מעידים שיודעים הנטיעות מתחילתן, שאין בהם שום הרכבה. כמו אתרוגי ארצינו הקדושה, שבשם גדולי ישראל, ותלמידי חכמים, ויראי אלקים משגיחים על הגינות, שלא יהיה בהן שום הרכבה.
אבל לאתרוגי קורפ"ו – אין שום היתר, אף בההכשרים שלהם, שידוע לכל שישראל מעטים שם, וכבושים תחת ידם, ויראתם על פניהם. ואיך ידעו מה שעושים על פני השדה בגינותיהם ובכרמיהם, אם ירכיבו אם לאו?
ושמא תאמר: הרי אינם חשודים להכשיל רק מה שיש להם טובת הנאה, כמבואר ביורה דעה סימן קיח? איברא דזה יש להם טובת הנאה רבה, דידוע דכל מורכב גדל ממנו פירי יפה, וכל שאינו מורכב – הפירי אינה יפה. ובכל הפירות כן הוא. ואדרבא תקונם של אתרוגי קורפ"ו זה הוא קלקולם, דבאמת הם יפים מאד ואין דומה להם, וזהו מפני הרכבתם.
ולכן כל איש מישראל אשר נגע יראת ד' בלבו – לא יקח רק אתרוגי ארץ ישראל. ואיך לא נבוש ולא נכלם בדבר מצוה שנוכל לקיימה מפרי ארצנו הקדושה, ליטול דווקא מארץ העמים? אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה! ועל זה נאמר: "וימאסו בארץ חמדה". ולכן יש ליזהר בזה מאד מאד.
(גם הלבוש, והמגן אברהם סוף סימן זה, והט"ז בסימן הבא – פסלום.)
סימן תרמח סעיף ל עריכה
עלתה בהאתרוג חזזית, והוא כמו אבעבועות קטנות כמין שחין, ויש בו ממש שמקומו ניכר במישוש שהוא גבוה מן האתרוג (טור): אם הוא במקום אחר – אינו פוסל אלא ברובו של אתרוג. ואם הוא בשנים ושלושה מקומות – אפילו במיעוטו נמי פסול.
ודווקא שהמקומות יהיו חלוקים באיזה הפסק הניכר. אבל בהפסק קטן הוי כמקום אחד (ט"ז סעיף קטן קיד). דהטעם מה דגרע בשנים ושלושה מקומות: משום דהעין שולט בכמה מקומות, ואינו הדר. וכשאין ההפסק גדול – אין העין שולט, והוי כמקום אחד.
(ולכן אומר הש"ס "שנים או שלושה", והרי שלושה כל שכן משנים? אלא כלומר: שיהא ניכר ההפרש. ודייק ותמצא קל.)
סימן תרמח סעיף לא עריכה
בירושלמי אומר: עלתה חזזית על רובו מצד אחד. כלומר: דלא בעינן רוב בכולל, אלא אפילו רוב צד אחד – פסול. אבל יש שפירשו דכוונתו כבש"ס דילן, דמצד אחד – הוי כמו במקום אחד. כלומר: אימתי בעינן רובו? דווקא במקום אחד. אבל בשני מקומות, אף בלא רובו – פסול.
ורבינו הבית יוסף כתב בסעיף י:
- יש אומרים דהא דבשנים ושלושה מקומות פסול – היינו דווקא כשנתפשט הנימור ברובו, אף על פי שבשטח החברבורות הוא מיעוט. אבל במיעוטו, כגון שכולם מצד אחד של האתרוג – כשר. ויש פוסלים אפילו במיעוטו של צד אחד.
עד כאן לשונו, וזהו לפירוש ה"יש שפירשו". אבל לפירוש ראשון, דרובו מצד אחד הוי כרובו בכולו, צריך לומר לדיעה ראשונה: דכשנתפשט ברובו של צד אחד, אף שבשטח לא יהיה רוב מצד אחד, אבל במיעוטו של צד אחד – כשר. ויש פוסלים אפילו במיעוטו.
ורבינו הבית יוסף שכתב כן, דצד אחד הוי מיעוטו – משום דפשיטא ליה דבירושלמי הפירוש כ"יש שפירשו", ולא כפירוש הראשון, כמו שכתבתי בספרו הגדול. אבל יש מהקדמונים שפירשו כפירוש הראשון, ויש לנו לחוש לזה (עיין מגן אברהם סעיף קטן יב).
ואפילו לפירושו של רבינו הבית יוסף, אם רק הגיע מקצת לצד השני – מקרי רובו, דהוי רוב הקיפו, אף על פי שאינו רובו של כל האתרוג.
(שם סעיף קטן יג, ועיין בהגר"ז סעיף כ. ודייק ותמצא קל.)
סימן תרמח סעיף לב עריכה
ואם החזזית הוא מחצה על מחצה במקום אחד – יש מכשרים, דדווקא ברובו פסלו, ולא במחצה על מחצה, ואפשר לצמצם. ויש פוסלין משום דבעינן רוב הנראה לעינים, ואי אפשר לצמצם (עיין בית יוסף). וכן עיקר לדינא. דהן אמת דתנן: עלתה חזזית על רובו – פסול, דמשמע דמחצה כשר אם נאמר דאפשר לצמצם, ולא בעינן רוב הנראה לעינים. מכל מקום הא בסיפא תנן: על מיעוטו – כשר, דמשמע להדיא דמחצה פסול (ט"ז סעיף קטן טז), וממילא דאזלינן לחומרא. וכן יש להורות.
סימן תרמח סעיף לג עריכה
אמרינן בגמרא (לה ב) דהא דחזזית אינו פוסל רק ברובו, או בשנים ושלושה מקומות – זהו שלא על ראשו. וזה לשון הגמרא:
אמר רבא: ועל חוטמו – אפילו במשהו נמי פסול.
ופירש רש"י: בחוטמו – בעובי גבהו, שמשפע משם ויורד לצד ראשו. עד כאן לשונו. משום דבשם שולט העין יותר, ואינו הדר.
ומלשון זה משמע דגם בעובי גבהו עצמו הוי כמשם ואילך לצד ראשו. אבל הטור כתב: ומחוטמו ואילך, היינו ממקום שמתחיל לשפע עד הפיטמא וכו'. משמע להדיא דרק במקום השיפוע, ולא בעובי הגובה עצמו.
וכן מבואר מלשון רבינו הבית יוסף סעיף ט, שכתב:
- וחוטמו – היינו ממקום שמתחיל להתקצר ולהתחדד כלפי ראשו.
עד כאן לשונו. ולפי זה אפשר לומר דגם כוונת רש"י כן הוא. וזה שכתב "בעובי גבהו" – זהו רק סימן המקום שמשם ואילך מקרי חוטמו, אבל לא עובי הגובה בעצמו. וכן מבואר מלשון הרמב"ם. ואדרבא, מלשון הרמב"ם משמע להדיא דלאו על כל השיפוע קאמר, שכתב: ואם עלתה על דדו אפילו כל שהוא – פסול. עד כאן לשונו. ו"דדו" אינו אלא המקצת הסמוך ממש להשושנתא. וכך הביא המגיד משנה שהר"י גיאות פירש "חוטמו" – הוא חודו וראשו של אתרוג, עיין שם. ומבואר להדיא דרק החוד מיפסל בחזזית מועטת. ואתפלא על הטור והשולחן ערוך שלא הביאו דעת הרמב"ם כלל.
(והר"ן הביא שני הפירושים. והרא"ש כתב דלרש"י אין כל השיפוע נקרא חוטם, עיין שם. וצריך עיון.)
סימן תרמח סעיף לד עריכה
כשם שחזזית פוסל מחוטמו ולמעלה, כמו כן כל שינוי מראה אם הוא מחוטמו ולמעלה – אפילו בכל שהוא פסול.
ודווקא שינוי מראה הפוסל באתרוג, והיינו שחור או לבן, וגם זה כשנראה להדיא לרוב בני אדם (מגן אברהם סעיף קטן יח). אבל נקודה בעלמא לית לן בה, אפילו ממראות הפסולות.
ואדמימות אינו מראה פסול, וכל שכן כל מיני ירקות (וכן כתב בשערי תשובה סעיף קטן כא). ומראה זהב, דאפילו בדם נידה אינו כאדום, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קפח, עיין שם.
וכן אם השינוי מראה הוא על ידי קוץ או עלה, ובלשונינו קורין לזה "בלעטיש לומר" או "ריטיש לומר", דלאו כלום הוא. דשינוי מראה אינו אלא מה שנעשה שינוי מעצמותו. אבל מה שנעשה מקומו עקום ואדום מחמת הקוצים שעוקצים אותו – כשר (מגן אברהם סעיף קטן יט). והוא הדין לכל שינוי מראה הנעשה מחמת זה.
סימן תרמח סעיף לה עריכה
ויש מי שאומר דהוא הדין יבש – פוסל בחוטמו בכל שהוא (טור בשם הראב"ד). אבל בנסדק – אינו פוסל בחוטמו יותר מבכל האתרוג (מגן אברהם סעיף קטן יז בשם הרא"ש).
ויש מי שחושש גם בנסדק, וטעמו משום דלא הוי הדר, וכל מה שמטעם הדר – פוסל בחוטמו בכל שהוא. אבל באמת נסדק – אין פסולו מטעם הדר, אלא משום לקיחה תמה. ואם כן אין נפקא מינה (שם בשם הרמ"א בדרכי משה). וכן בניקב וחסר – אין נפקא מינה בין חוטמו לכל האתרוג. ועיין בסעיף יב.
סימן תרמח סעיף לו עריכה
כתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף יג:
- חזזית הוא כמו אבעבועות. ויש בו ממש, שמקומו ניכר במישוש, שהוא גבוה מאתרוג. ולכן יש להכשיר אותן חזזית שקורין "מו"ל", לפי שאינם גבוהים משאר האתרוג.
- ויש מי שכתב דיש להכשירם מטעם דנחשבים מראה אתרוג, מאחר דרגילים להיות הרבה כך.
עד כאן לשונו. כלומר: דאם כן אפילו גבוהים משאר האתרוג – כשר (שם סעיף קטן ב).
ואיני יודע מהו זה "מו"ל". ויש שכתבו שקורין לזה "בלא"ט מו"ל", ויש שפירשו שקורין לזה "פלע"ק", ובלשונינו "פליאמ"א", וזהו כהעדר הנקיות. וזה נמצא כמה פעמים. וכיון שאינו גבוה מהאתרוג – אין זה בכלל חזזית.
ובאמת באתרוגים שלנו לא נמצאו כלל חזזית, כמין שחין. וזה היה נמצא באתרוג גינוב"א, ובאתרוגי קארסיק"א, ולא באתרוגים שלנו. ואין חילוק בזה בין חוטמו לכל האתרוג (דגול מרבבה).
סימן תרמח סעיף לז עריכה
וכלל גדול יש לדעת דבין בפסול שינוי מראה, ובין בפסול חזזית; דאפילו עלתה בו חזזית בעניין שפסול, או שהוא מנומר הרבה, אם כשקולפו חוזר למראה האתרוג – כשר. ודווקא שכשיקלפנו לא יהיה נחסר כלום מגוף האתרוג. אבל אם יחסר מגוף האתרוג – הרי פסול ביום הראשון מטעם חסר. ופשוט הוא, וראינו כמה פעמים שעל ידי דביקת שעוה – נסתלק הדיבוק. וכן כשמקנחין אותו בדבר רך – יש לפעמים שמסתלק וכשר.
סימן תרמח סעיף לח עריכה
נפל עליו מים בתלוש, ועל ידי זה נכנסו תולעים, ונתפח או נסרח וריחו רע; או שהיה כבוש בחומץ כשיעור שיתנו על האש ויתחיל להרתיח, או כבוש במים מעת לעת, או מבושל, או מנומר – פסול.
ודין כמוש נתבאר בסעיף ה, עיין שם. ו"מנומר" פירושו: שברובו הוא מנומר כמו חברבורות, ולא כחזזית. וכן אם הוא שחור או לבן, שזהו מהמראות הפסולות: אם במקום אחד – פוסל ברובו. ואם בשנים או שלשה מקומות – דינו כחזזית, לפסול אפילו במיעוטו, וכפי הדינים שנתבארו בחזזית.
סימן תרמח סעיף לט עריכה
הא דשחור פסול – זהו באתרוגים הגדילים במדינות שמראיהן ירוק, כאתרוגים שלנו. אבל האתרוג הגדל בארץ כוש, ששם מפני גודל החמימות הכל נוטה לשחור, אפילו הן שחורין מעט – כשרים, שזהו דרך בריאתן וגידולן באותן המקומות, ואין זה שינוי כלל.
אך גם זה אינו אלא אם רק נוטים מעט לשחרות. אבל אם הוא שחור ביותר כהאנשים הכושים – פסול, שאין זה בכלל הדר כלל. ופסולים לכל שבעה.
סימן תרמח סעיף מ עריכה
והעגול ככדור – פסול, שהרי אין עליו צורת אתרוג כלל.
ודווקא ככדור, אבל אם הוא עגול כקדירה, כלומר שאינו כאתרוג שעגול באמצעו, ומשפע ויורד למטה, ומשפע ויורד למעלה, אלא מראשו עד סופו הוא בעיגול, והוא ארוך ואינו ככדור – כשר. ויש שחוששין גם לזה (לגירסא אחת בתוספות לו א, דיבור המתחיל "אתרוג" שגורסים כדוד, עיין שם). ונכון להחמיר לכתחילה (עיין ט"ז).
וכן אם גדלו בדפוס שעשו לו בעודו קטן, ונתנו לתוכו כשהוא עדיין מחובר לאילן, וגדל בתוכו כמידת הדפוס וכתמונתו, עד שנשתנה מצורת אתרוג ונעשה כמין בריה אחרת – פסול. אבל אם הדפוס היה לפי צורת האתרוג, אף על פי שאינו דומה לו ממש, כגון שנעשו בו כמין קרשים כמו דפין דפין – כשר.
סימן תרמח סעיף מא עריכה
אתרוג תאומים, דהיינו שגדלו שנים ביחד דבוקים זה בזה – כשר. ונוטלן שניהם כאחד, ומברך עליו. ואין זה כ"בל תוסיף", כיון דנתגדלו ביחד – הרי הם כאחד. ואדרבא אם יפרידם – הוי כחסר.
ויש להסתפק אם הפרידם ונתפרדו, ונעשו כשני אתרוגים, וכל אחד נפרד מחבירו בלא שום חסרון מגופו, אם כשרים הם? או דינם כחצי אתרוג ופסול? והסמ"ג פוסל בתיום, אבל הרמב"ם מכשיר, וכך פסקו בשולחן ערוך.
(בגמרא שם. ויש אומרים אף התיום פסול, וסבירא להו להסמ"ג, דאולי לא פליג התנא קמא בזה. ולהרמב"ם פשיטא ליה, עיין בית יוסף.)
סימן תרמח סעיף מב עריכה
כתבו הטור והשולחן ערוך סעיף כא:
- הירוק שדומה לעשבי השדה – פסול, אלא אם כן חוזר למראה אתרוג כשמשהין אותו, ואז כשר.
עד כאן לשונם. ואצלינו אתרוגי קורפו – כולם באים ירוקים, וכולם חוזרים למראה אתרוג, וממילא דכשר אף בעודו ירוק, כיון שיחזור למראה אתרוג (ט"ז סעיף קטן יח). דהפסול בירוק אינו מטעם הדר, אלא מטעם שלא גמר פריו. ולכן כיון שיכול לחזור למראה אתרוג – הרי גמר פריו (שם).
ויש מי שפוסל עד שישוב כולו למראה אתרוג, ואינו כן (שם ומגן אברהם סעיף קטן כג). ומכל מקום המהרי"ל היה פוסל עד שיתחיל מקצתו לחזור למראה אתרוג (שם), דשמא זה לא נגמר עדיין. אבל כשמתחיל לחזור למראה אתרוג – הוה סימן שנגמר פריו, ובמשך העת יוחזר כולו למראיהו. ובוודאי לכתחילה יש לחוש לדבריו, אבל כשאין אתרוג אחר – נראה דיכול לברך עליו גם ביום ראשון, כיון שידוע שרובן ככולן חוזרין למראה אתרוג.
סימן תרמח סעיף מג עריכה
אתרוג של ערלה – פסול, לפי שהוא אסור באכילה, והתורה אמרה: "ולקחתם לכם" – הראוי לכם בכל דרכי הנאתו (רש"י לה א). שאם תרצו לאכלו – יהא ביכולת לאוכלו. וערלה, כיון שאסור באכילה – לא קרינא ביה "לכם". ואתרוג של ספק ערלה – נראה דבארץ ישראל אסור, ובחוץ לארץ מותר כדין ספק ערלה, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן רצד.
סימן תרמח סעיף מד עריכה
אתרוג של תרומה טמאה – פסול מטעם שנתבאר: כיון שאינו ראוי לאכילה. אבל של תרומה טהורה – לכתחילה לא יטול, דמפני שהלולב עומד במים כדי שלא יתייבש, והוא מקרב לו האתרוג, ויבא לידי הכשר טומאה. ואין להביא תרומה לידי טומאה, ואפילו גורם – אסור.
ואם נטל – יצא, דהא ראוי לאכילה. וגם לוי וישראל – יצא, דאף על גב דהוא בעצמו אינו יכול לאכלו, מכל מקום קרינא ביה "ולקחתם לכם", שיכול ליתנו לקרובו כהן (רש"י לה ב).
ושל טבל – גם כן פסול, שהרי אינו ראוי לאכילה. ושל דמאי – כשר, דאי בעי מפקיר לנכסיה, והוי עני, וחזי ליה שמאכילין את העניים דמאי. ושל מעשר שני בירושלים – גם כן לכתחילה לא יטול, מטעם הכשר כבתרומה. ואם נטל – כשר. אבל חוץ לירושלים, כיון דאין לו שם היתר אכילה – לא יצא. ואם נדר הנאה מאתרוג מה דינו – נתבאר ביורה דעה סימן רטו, עיין שם.
סימן תרמח סעיף מה עריכה
לגודל האתרוג – אין שיעור למעלה. דאפילו גדול הרבה, עד שנישא על הכתף – כשר. אבל יש שיעור למטה, והיינו שאם הוא פחות מכביצה – פסול.
והטעם: לפי שרוב האתרוגים – אין גידולן פחות מכביצה. וזה כיון שאין בו כביצה – הרי עדיין לא נגמר פריו. והתורה אמרה: "פרי עץ" – שיהא פירא גמור. ואפילו אם זה לא היה גדל יותר גם בעמדו על האילן – מכל מקום אין זה פירא חשוב. אבל אם יש בו כביצה, אף על פי שהוא עדיין בוסר, שלא נגמר גידולו מכל מקום כיון שיש אתרוגים שבגמר גידולן אין גדולים יותר מכביצה – גם זה מקרי גמר פירא, ויוצא בו ידי חובתו. ורק שלא יהא ירוק ככרתי.
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרמט עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרמט | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דברים הפוסלים בכל הארבעה מינים
ובו עשרים וחמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
סימן תרמט סעיף א עריכה
גרסינן בסוכה (מא ב):
- תנו רבנן: "ולקחתם" – שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד. "לכם" – משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול. מכאן אמרו: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו.
עיין שם. וגם בשל שותפות אינו יוצא, כמו שכתבו התוספות, והרי"ף, והרמב"ם, והטור, והשולחן ערוך בסימן תרנח. וכן מפורש בבבא בתרא (קלז ב), ופירש רשב"ם דכתיב: "ולקחתם לכם" – משלכם, שיהא כולו שלו, ולא שמקצתו שלו. דאף על גב דדרשינן בפרק "ראשית הגז": "בגדיכם עריסותיכם תרומותיכם" – לרבות טלית של שותפות, ועיסת השותפין, ותבואת השותפין, שחייבין בציצית ובחלה ובתרומה, הכא נמי: אי הוה כתיב הכא "פרי עץ הדרכם" – אפילו של שותפות. אבל כיון דכתיב "לכם" – צריך שיהא כולו שלו. והאי דלא כתיב "ולקחת לך" – היינו שתהא לקיחה לכל אחד ואחד. עד כאן לשונו.
ותמיהני: הא גבי מזוזה אמרינן שם דאף על גב דכתיב "ביתך", מכל מקום מדכתיב "למען ירבו ימיכם" לשון רבים – שמע מינה אפילו של שותפות, עיין שם. וכי גריעא "לכם" מ"ימיכם"? ועיקרי הדברים אינם מובנים, כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא.
סימן תרמט סעיף ב עריכה
דהנה עיקר הדרש "ולקחתם" – שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד. כלומר: שכל אחד חייב ליטול ארבעה מינים – אינו מובן כלל. דמה צריך קרא על זה? הא כל מצוה כן הוא: שצריך כל אדם לעשות כמו סוכה, ומצה, ותפילין, וכל המצות. ולמה ליכא דרשא שתהא חיוב סוכה, ומצה, ותפילין – על כל אחד ואחד? דפשיטא דכן הוא, דכל מצות עשה – על כל אחד מישראל לעשות.
סימן תרמט סעיף ג עריכה
אמנם נראה לעניות דעתי: דהנה בגירסת הרי"ף כתוב "ולקחתם" – שתהא לקיחה תמה ביד כל אחד ואחד, עיין שם. והכי פירושו: שיהיו כל הארבעה מינים בשלימות לכל אחד ואחד, ולא של שותפות, דבשותפות אין ביד כל אחד לקיחה תמה. וכיון דנתמעט של שותפות, ממילא ד"לכם" – משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול. כלומר: דאי לאו "ולקחתם" – הייתי מרבה מ"לכם" של שותפות. אבל כיון דשל שותפות נתמעט מ"ולקחתם" – לכן אתי "לכם" להוציא שאול וגזול. דאף על גב דלשעתיה הוי לקיחה תמה – מכל מקום אינו שלכם בעיקרו.
וגם לפי גירסתינו בגמרא – גם כן הכי פירושו: "ולקחתם" – שתהא לקיחה לכל אחד ואחד, כלומר: לקיחה תמה. ובתורת כהנים איתא "ולקחתם לכם" – כל אחד ואחד, עיין שם. וגם כן הפירוש כן, שכל אחד ואחד צריך שיהיה לו לולב שלם, ואתרוג שלם, וכן כל המינים. וזהו לקיחה תמה, וברור הוא בסייעתא דשמיא.
סימן תרמט סעיף ד עריכה
ודע: דעל מה דאינו יוצא בשאול, הקשו המפרשים מהך דלעיל סימן יד: דאף על גב דטלית שאולה פטור מציצית, דכתיב "כסותך" – ולא של אחרים, מכל מקום כששאל טלית מצוייצת – נתבאר שם שיכול לברך. וזהו מדברי הרא"ש, שכתב דכיון שהשאיל לו השאילה, שיברך עליה. ואם אי אפשר לו לברך עד שיהיה שלו – אמרינן דוודאי כוונתו שתהא כמתנה על מנת להחזיר, עיין שם. וכן באבן העזר סימן כח לעניין טבעת קדושין, שאין מקדשין רק בטבעת של החתן, מכל מקום כשהשאילו – אמרינן דהיתה כוונתו שיהא כמתנה על מנת להחזיר.
ואם כן, הכא נמי: כשהשאיל לו הלולב, למה לא אמרינן דכוונתו שאם לא יועיל – יהיה כמתנה על מנת להחזיר, דמועיל באתרוג כמו שיתבאר?
(ט"ז שם סעיף קטן ה, ומגן אברהם סימן תרנח סעיף קטן ג, וק"נ פרק רביעי דסוכה אות ק.)
סימן תרמט סעיף ה עריכה
והרבה נדחקו בזה. ויש מי שרוצה לומר דבאמת גם באתרוג כן הוא, ויכול לברך עליו כשהשאילו סתם (מגן אברהם סימן זה סעיף קטן ט). ולהדיא לא משמע כן, דלדבריו הא דמיעטה תורה שאול – זהו באמר לו מפורש: "הנני שואלו לך", ולא במתנה על מנת להחזיר. וכל כי האי – הוה להו לרבותינו לפרש (גם המחצית השקל גמגם בזה).
ולעניות דעתי נראה דאין זה דמיון כלל. דהן אמת דאמרינן סברא זו, אמנם זהו בדבר שאינו נפסד על ידי זה, כמו טלית וטבעת, שהרי אינו חובה עליו כמובן.
אבל אתרוג ביום ראשון, שיש מצוה והידור מצוה – על המשאיל שיהיה לו אתרוג כל היום, כדאיתא בגמרא (מא ב) באנשי ירושלים, שבכל מקום שהלך – היה לולבו עמו. ואם כן וודאי לא ניחא ליה להוציאו מרשותו לגמרי על כל היום.
ופשיטא שאם היה כוונתו כמתנה על מנת להחזיר – הרי יכול להשהותו כל היום, ואיך יעשה זה ויפסיד הידור המצוה לעצמו? וזהו כמו שאמרו: וכי אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך?
ולכן אם אמר בפירוש שנותן לו מתנה על מנת להחזיר, הרי ניחא ליה בכך, ויצא, כמו שכתבתי בסימן תרנח. אבל שנאמר דכוונתו כן הוא – דבר פשוט הוא שבוודאי אין כוונתו כן.
וגם מטעם אחר לא דמי, דוודאי אין אדם רוצה להוציא את שלו כולו מתחת ידו. ורק בטלית וטבעת אמרינן דהוה כאמר לו מתנה על מנת להחזיר, ולא כולו אלא מקצתו. מה שאין כן באתרוג, דשותפות לא מהני, ואתה צריך לומר שהוציאו כולו מרשותו – בוודאי לא אמרינן כן, כל שלא אמר בעצמו מפורש כן.
סימן תרמט סעיף ו עריכה
לפיכך כל ארבעה מינים הללו, אם היה אחד מהם שאול, או גזול, או גנוב, בין מישראל ובין מאינו יהודי, ובין לפני יאוש ובין לאחר יאוש – אינו יוצא ידי חובתו ביום טוב ראשון מן התורה. דבעינן "ולקחתם לכם", וזה אינו שלכם.
ואם מצא מציאה אחד מהם או כולם, אם הוא לפני יאוש – לא יצא, ואם הוא לאחר יאוש – יצא. דבמציאה קיימא לן לומר דיאוש קונה, כמו שכתבתי בחושן משפט סימן רנט. ובגזילה וגניבה – אין יאוש קונה, כמו שכתבתי שם סימן שנג. ואפילו אם היה יאוש קונה, או שיש שינוי רשות להיאוש דקנה, כמו שכתבתי שם – מכל מקום אסור מטעם מצוה הבאה בעבירה. וכתיב: "אני ד' שונא גזל בעולה".
סימן תרמט סעיף ז עריכה
וזהו כשהקנין בא על ידי המצוה, דאז הוה מצוה הבאה בעבירה. אבל אם קנה אותו קודם המצוה, כגון שקנאו על ידי שינוי מעשה, או שינוי השם, כפי הדינים שיש בזה – ואם כן נעשה שלו קודם המצוה, ואינו חייב לו גוף הדבר, אלא צריך לשלם לו דמים – יכול לצאת בו, דאין זה מצוה הבאה בעבירה, ויכול ליטלו ולברך עליו.
ויש אומרים דאף על גב דיכול ליטלו, ויוצא בו ידי חובתו, מכל מקום לברך עליו – אסור, דאין להזכיר שם שמים על דבר שהיה גנוב וגזול מעיקרו. ועל זה נאמר: "ובוצע ברך נאץ ד'". ויש לחוש לדיעה זו, וספק ברכות להקל.
(והיאך משכחת לה שהקנין בא על ידי המצוה? כגון שבעת שהכינו לשם המצוה – נעשה אז השינוי.)
סימן תרמט סעיף ח עריכה
וכל זה בהגנב או הגזלן עצמו. אבל אם מכר או נתן במתנה גמורה לאדם אחר, והבעלים כבר נתייאשו קודם שמכר ונתן – והרי כבר נקנית להלוקח או להמקבל ביאוש ושינוי רשות. ואין הלוקח והמקבל חייבים להחזיר לו כלום, ונמצא דהוי שלו ממש. ומותר לו גם לברך עליו, דאצלו לא שייך "מנאץ", שהרי הוא לא ניאץ.
אבל אם הבעלים לא נתייאשו עדיין – אין אחר יוצא בה ידי חובתו גם בכל החג, מטעם מצוה הבאה בעבירה. כלומר: שעדיין היא בחזקת הנגזל, ושלא כדין משתמש בה הלוקח. וחייב להחזירה להנגזל כיון שהוא קודם יאוש.
סימן תרמט סעיף ט עריכה
ואפילו אם הוא לאחר יאוש, אין אחר רשאי לצאת בו אלא אם כן קנאו או קבלו במתנה גמורה, כמו שנתבאר.
אבל אם הגנב או הגזלן השאילו לאחר, או נתן לו במתנה על מנת להחזיר, אף על פי שכבר נתייאשו הבעלים – אין השואל יוצא בו ידי חובתו ביום טוב ראשון, שהרי אינו קנוי לו על ידי שינוי רשות עם יאוש, שאין זה שינוי רשות, כיון שהוא צריך להחזירו להגזלן.
אבל בשאר הימים שיוצא בשאול – יוצא גם בזה, ואין זה מצוה הבאה בעבירה, שכבר נתייאשו הבעלים קודם שהשאילו לו. ואין בזה שום עניין חטא על השואל, רק על הגזלן עצמו, דאצלו הוי תמיד מצוה הבאה בעבירה.
סימן תרמט סעיף י עריכה
ישראל הלוקח מאינו יהודי אחד מכל המינים שבלולב הגדל בקרקעו של אינו יהודי – לא יקצצנו הישראל בעצמו, לפי שיש לחוש שמא הקרקע ההוא גזולה היא בידי המוכר. וקרקע אינה נגזלת, כלומר: שלעולם אינה יוצאה מרשות הנגזל. ונמצא שישראל זה הקוצץ – הוא שגוזלה מהנגזל. ואף שכבר נתייאש, הא כבר נתבאר דיאוש אינו מועיל.
ולכן יקצצנה המוכר, וכשיתנה ליד הישראל – יהיה יאוש ושינוי רשות בידו. ולכן אם הישראל אינו קוצץ בשבילו אלא בשביל אחר – גם כן מותר, שהרי יהיה שינוי רשות ביד האחר, ומותר לקצוץ בעצמו.
סימן תרמט סעיף יא עריכה
וכל זה לכתחילה. אבל בדיעבד, אפילו קצת בעצמו ולעצמו – יצא. ויברך עליו, שהרי אין זה רק חששא בעלמא, שמא היא גזולה אצל המוכר. וכל שכן במקום שיש דינא דמלכותא בעניין זה, אם המחזיק הקרקע מחזיקו בדינא דמלכותא – אין שום חשש בזה, ויכול לקצוץ בעצמו ולעצמו. וכל שכן אם מחזיק הקרקע מהמלך עצמו, דאין בזה חשש.
וזהו בחוץ לארץ, אבל בארץ ישראל באתרוג כשיקצצנו בעצמו – יש חשש אחר, מטעם חיוב תרומה. ואין בזה המקום לבארם, ונתבארו ביורה דעה סימן שלא. וממילא כיון שיש חשש חיוב תרומה – הוה ליה טבל, ואינו יוצא בו כמו שכתבתי.
סימן תרמט סעיף יב עריכה
ודבר זה יש לבאר, בהיות שאצל השרים יש גינות החורף שקורין אינזעבי"י, ששם גדילים לולבים והדסים. אם השר בעצמו נותן לו לולב או הדס, או אשתו של השר נותנת לו – יכול לקוץ בעצמו. אבל אם אחד מבני ביתו, או הגנן שקורין אגראדני"ק, נותן לו – לא יקוץ הישראל בעצמו, דשמא נותנים שלא ברשות השר, והוה גזל. אלא יקוצצו הם ויתנו לו, כמו שכתבתי.
סימן תרמט סעיף יג עריכה
וכל ארבעת המינים האלו, אם היה אחד מהם של אשרה, דהיינו שעובדים אותה כמו שהיה בזמן הקדמון, אם הישראל קנה אותה – פסולה לגמרי, אפילו בשאר הימים שאינו צריך שיהיה שלו, מטעם דשל ישראל – אין לה ביטול, ועומדת להשרף. וכל העומד לישרף – כשרוף דמי, וכתותי מיכתת שיעוריה. והרי כל אחת צריכה שיעור, כמו שיתבאר בסימן הבא.
אמנם אם היא של האינו יהודי, והישראל לא כיון לזכות בה אלא להשיב לו – לכתחילה לא יטול, משום דמאיס למצוה. ואפילו אם נטעוה שלא לשם עבודה, ואחר כך עבדוה, ומותר בהנאה להדיוט – מכל מקום למצוה מאיס.
אבל בדיעבד שכבר נטל – יצא בה ידי חובתו בשארי הימים, מפני שמועיל לה ביטול. ואף על פי שעדיין לא ביטלה, מכל מקום כיון שיכול לבטל – לאו כתותי מיכתת שיעוריה. ואף שאסורה בהנאה – קיימא לן לומר דמצות לאו ליהנות ניתנו. וביום ראשון – פסול, שהרי אינה שלו. וכשביטלו – יכול לזכות בו, וכשר ביום ראשון גם כן.
סימן תרמט סעיף יד עריכה
וזהו דווקא כשעובדין אותה. אבל אם אין עובדין אותה, אלא שנטעום כדי שיאכלו פירותיהם, או לנוי להחצר – מותרים, כמו להדיוט, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קמג. ואם העמידוה לנוי לעבודה זרה – אסור. ודין ערלה וטבל ותרומה – נתבאר בסימן הקודם.
ומי שנדר הנאה מלולב שלו או של חבירו – פסול ליטלו ביום הראשון, שהרי אינו "לכם", שאינו ראוי לו לכל דרכי הנאתו. ואף שיכול לשאול על נדרו – מכל מקום כל כמה דלא שאיל אינו "שלכם".
ויראה לי שאם נטלו, ואחר כך שאל על נדרו – יצא, שהרי החכם עוקר הנדר מעיקרו. ובשארי הימים אין קפידא כלל, שהרי אינו צריך להיות שלו. ואי משום דנדר ממנו הנאה – הרי אין זה הנאה, דמצות לאו ליהנות ניתנו.
סימן תרמט סעיף טו עריכה
ודע: שבכל הפסולים שנתבארו בסימן זה וסימן הקודם, יש מהם שפסולים לכל השבעה ימים, ויש מהם שפסולים רק ביום ראשון, ולא בשארי הימים, כמו שיתבאר.
והנה הרמב"ם בפרק שמיני דין ט כתב, וזה לשונו:
- כל הפסולין מפני המומין שבארנו, או מפני גזל וגניבה – ביום טוב ראשון בלבד. אבל ביום טוב שני עם שאר הימים – הכל כשר. והפסולים שהוא משום עבודת כוכבים, או משום שאותו אתרוג אסור באכילה, בין ביום טוב ראשון בין בשאר הימים – פסול.
עד כאן לשונו. ולדבריו גם הפסולים משום הדר, כמו יבש וחזזית – גם כן כשר בשארי הימים. וכן כל הקטומים, וכל הסדוקים. וגם מבואר מדבריו דגם יום טוב שני הוי כשארי הימים, אף על גב שאנו עושים אותו משום ספיקא דיומא, מכל מקום כיון דאנן בקיאין בעיבורא דירחא – סוף סוף אינו אלא דרבנן. וכן מבואר בירושלמי, דכל הפסולים אינם אלא בראשון.
סימן תרמט סעיף טז עריכה
אבל הראב"ד כתב דגזול ויבש פסולים בכל הימים: גזול משום מצוה הבאה בעבירה, יבש מפני שהוא כמת, עיין שם.
כלומר: דיבש אמרינן בירושלמי על שם "לא המתים יהללו יה", וממילא דלא נאה גם לשארי ימים. וכן גזול, שהוא גנאי לעשות מצוה בעבירה, גם כן אין חילוק. וזהו גם דעת התוספות והרא"ש בריש לולב הגזול, עיין שם, שכתבו דבעיקר הלקיחה תקון בשאר יומי כביום ראשון. וכן הדר משום הידור מצוה.
ובגזול יש פלוגתא בגמרא, דלרבי יוחנן דפסולו משום מצוה הבאה בעבירה – פסול. אבל בחסר ושאול – לא תקון. וכן כתב הרא"ש. ולפי זה גם חזזית – פסול, וכן הקטומים שפסולם משום הדר – גם כן פסולים לכל הימים. ויש שפוסלים גם בחסר אם עכברים נקבוהו, משום דמאיס, כמו שיתבאר.
סימן תרמט סעיף יז עריכה
ורבינו הבית יוסף בסעיף ה פסק כהרמב"ם, וזה לשונו:
כל אלו שאמרנו שהן פסולים מפני מומין שבארנו, או מפני גזל וגניבה – ביום טוב הראשון בלבד. אבל בשאר ימים – הכל כשר. והפיסול שהוא משום עבודת כוכבים, או מפני שאסור האתרוג באכילה, או מפני שאינם מינם כגון "הדס שוטה" וצפצפה, או שהם חסירים השיעור – בין ביום טוב ראשון בין בשאר הימים פסול. והעושים שני יום טוב – פסולי ראשון נוטלין בשני, אבל לא מברכין.
עד כאן לשונו. ואף שלדעת הרמב"ם הוי יום טוב שני כשארי הימים, כמו שכתבתי, מכל מקום לעניין ברכה חשש להסוברים דיום טוב שני, כיון שהוא ספיקא דראשון – דינו כראשון. ולכן כיון דברכות אין מעכבות – לא יברך.
ולדינא העיקר שאין הפרש בין יום טוב שני לשארי הימים, דלא כיש מי שרוצים לחשוש בזה. ואלו שאינם מינם, וחסירי השיעור – פשיטא שגם הרמב"ם מודה, ולא הוצרך להזכירם דמילתא דפשיטא היא.
(עיין מגן אברהם סעיף קטן כ, דדווקא אתרוג שראוי לאכילה – אינו מועיל כשאסור באכילה. אבל שארי מינים, אפילו אסורים בהנאה – כשרים. ורק בכתותי מיכתת פסול. וגם כתב דערלה בחוץ לארץ כשר בשארי ימים, עיין שם, וצריך עיון. ודייק ותמצא קל.)
סימן תרמט סעיף יח עריכה
ורבינו הרמ"א פסק כהתוספות, והרא"ש, והראב"ד. וזה לשונו:
- ויש פוסלין בגזול כל שבעה ימים, והכי נהוג. אבל שאול יוצא בו... וחסר – כשר בשאר ימים. וניטל פטמתו או עוקצו – דינו כחסר, וכשר מיום ראשון ואילך. מיהו אם נקבוהו עכברים – לא יטלנו אף בשאר הימים משום מיאוס, עד שיסיר ניקור העכברים. אבל אם היה יבש או מנומר, שפסול כל שבעת ימים, אף אם חתך היבשות או הנימור – פסול כל שבעה, הואיל ובא מכח פסול... וחזזית פוסלת כל שבעת הימים.
עד כאן לשונו. וזה שכתב דניטל פטמתו או עוקצו הוה מטעם חסר, וכשר בשארי הימים – יש מי שחולק. וסבירא ליה דניטל פטמתו – פסולו מטעם הדר, ולכן אין להקל בזה (מגן אברהם סעיף קטן יז).
ואין לחוש בזה, דאם אפילו כן הוא, הא דעת הרמב"ם להקל גם בהדר, כמו שכתבתי (אליהו רבה סעיף קטן טו). ויש להיפך מי שמקיל גם בחזזית (שם).
ואני אומר שאין לנו לזוז מדברי רבינו הרמ"א. וחזזית – פסול, וניטל פטמתו – כשר. והא דבעכברים מועיל הסרת הניקור, ולא ביבש ומנומר, משום דעכברים אינו פסול גמור, אלא משום מאיסותא (שם). והכלבו מכשיר גם בחזזית ויבש.
סימן תרמט סעיף יט עריכה
וזה לשון הכלבו:
- חסר, ויבש, וחזזית, ותפוח, ושלוק, ונטלה פטמתו ועוקצו, ונפרצו עלי הלולב, ונסדק, וכווץ, ועקום, והדס שחורות ואדומות – כשרים בשאר ימים. אבל "הדס שוטה", וצפצפה, ואתרוג כושי, וגדלו בדפוס כמין בריה אחרת – פסולין לעולם. וכן חריות שאין זה לולב כלל.
עד כאן לשונו. והנה היקל הרבה, דסבירא ליה כשיטת הרמב"ם דגם הפסול משום הדר – כשר בשארי ימים. מיהו על כל פנים נוכל לסמוך בפשיטות על רבינו הרמ"א, ובנסדק הלולב מודה רבינו הרמ"א דכשר, שהרי פסולו אינו אלא משום לקיחה תמה, ופשיטא דכשר בשארי ימים. אבל בהדס שחורות ואדמות, ותפוח, ושלוק, ונפרצו עליו, וכווץ, ועקום – נראה דהוי משום הדר, ופסול לרבינו הרמ"א.
סימן תרמט סעיף כ עריכה
מותר ליטול לולב של חבירו שלא מדעתו בשארי ימים, לבד מיום ראשון, משום דכיון דאינו מקלקלו בנטילתו – ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה. אך לא יטלנו מביתו למקום אחר, או לבית הכנסת, בלא רשותו. דליטלו מביתו – וודאי לא ניחא ליה, כמו שכתבתי בסימן יד לעניין טלית, עיין שם.
ומכל מקום ביום טוב שני – לא יטלנו אלא מדעתו. ואף שהרמב"ם מיקל ביום טוב שני כשאר הימים, מכל מקום לעניין זה יש לחוש. וכן כל מה שהקלנו בשארי ימים, כדאי ביום טוב שני כשיש לאחר לולב ואתרוג כשר גמור – לבקש אותו שיתן לו במתנה על מנת להחזיר, ונוטלו בברכה. ואחר כך יטול את שלו כשירצה.
(זהו כוונת הרמ"א בסוף סעיף ה, והמגן אברהם סעיף קטן כג. ומכל מקום כמדומני שאנו נוהגים לגמרי להקל ביום טוב שני כבשארי הימים, וסומכים על דעת הרמב"ם והטור והבית יוסף).
סימן תרמט סעיף כא עריכה
אף על פי שידוע שאתרוג הוקצה למצותו כל החג, מכל מקום על ידי תנאי מותר. והיינו: שמותר לכתחילה להתנות על אתרוג שיהיה כולו ליום הראשון, ושאינו בודל ממנו כל בין השמשות שבין ראשון לשני, ואז מותר לאכלו בליל יום שני או ביום שני. ויכול לצאת ידי מצוה עם הנשאר, כיון שחסר כשר, ובלבד שיהא בו כשיעור, והיינו כביצה.
אך אין אנו בקיאים בתנאים, כמו שכתבתי בסימן תרלח לעניין עצי סוכה, ולכן אין לעשות כן. ועל יום זה לא מהני תנאי, ויש אומרים דמהני.
סימן תרמט סעיף כב עריכה
איתא בגמרא (לא א-לא ב): לולב היבש – פסול. ורבי יהודה מכשיר, ומעשה בבני כרכין שהיו מורישין לולביהן לבניהן. אמרו לו חכמים: אין שעת הדחק ראיה.
ועל פי זה כתב הרמב"ם בריש פרק שמיני דבשעת הדחק או בשעת הסכנה – לולב היבש כשר, אבל לא שאר המינים. עד כאן לשונו. והגאונים אמרו דיבש, ונקטם ראשו, וכל הפסולים – יוצאין בהן בשעת הדחק (מגיד משנה). והרמב"ם סבירא ליה דכיון דלא מצינו מעשה רק בלולב – אין להכשיר יותר (שם). והטור חולק עליו, ופסק כהגאונים, עיין שם. ולהרמב"ם גם בלולב אין להכשיר רק ביבש, ולא בשארי פסולים.
סימן תרמט סעיף כג עריכה
והראב"ד ז"ל השיג לגמרי על זה, וכתב דזה שאמרו אין שעת הדחק ראיה – אינו על לצאת ידי חובה ולברך עליו, אלא ליטלן נטילה בעלמא, לזכר שלא תשתכח תורת אתרוג, עיין שם.
אבל רוב רבותינו הסכימו להגאונים. ומכל מקום כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ו בשעת הדחק, שאין נמצא כשר – כל הפסולין נוטלין, ואין מברכין. עד כאן לשונו. דכיון שאין ברכה מעכבת, למה לנו לברך אף שהלכה כרוב הפוסקים?
אבל מה שאינן מינן, כמו מורכבים, וגזול, ואין בו שיעור – פסולין אפילו בשעת הדחק (עיין מגן אברהם סעיף קטן כד).
סימן תרמט סעיף כד עריכה
ורבינו הרמ"א כתב דיש מכשירין לולב יבש, אפילו לברך עליו. וכן נוהגין לברך על לולבין יבישין, אפילו בדאיכא לאחרים לחין. אבל בשאר מינים – אין לנהוג כן. ויש מקילין אפילו בהדס יבש, ויש לסמוך עלייהו בשעת הדחק. עד כאן לשונו.
והדבר תמוה: דאיך נברך על יבישין כשיש לחין? ולכן יש מי שכתב דאין הלחין לחין גמורין, וכמעט דומה זה לזה. אבל כשיש לחין גמורין – אי אפשר לברך על יבישים (מגן אברהם סעיף קטן כו).
ולכן האידנא שיש הרבה לחין – חלילה לברך על לולב היבש, שהרי לא התירו רק מפני הדחק, ועתה אין זה דחק. וכל שכן דעל הדסין יבישין לא יברכו. אך אם בא למקום שאי אפשר להשיג לחים – כדאים הם הגאונים ורבינו הרמ"א לברך עליהם. אבל אתרוג היבש – בכל עניין פסול, וכל שכן ערבות יבישים, שבנקל למצא לחים. ועיין בסעיף הבא.
סימן תרמט סעיף כה עריכה
ודע: דאף על גב דאתרוג החסר – כשר בשאר ימים, זהו כשחתך ממנו קצת, ורובו קיים. אבל אין לחתוך אתרוג לשנים או לשלשה חלקים, ולחלקו ולצאת בו, אפילו בשעת הדחק, ואפילו יש כשיעור ביצה בכל חתיכה. דאין זה אתרוג חסר, אלא חתיכה מאתרוג. ד"חסר" מקרי כשהעיקר קיים, וחסר ממנו מעט, וכן יש להורות.
(מה שכתב הרמ"א: וכל זה לעניין ברכה, אבל בלא ברכה יטול כל הפסולין, ולא יברך עליהם; עד כאן לשונו – צריך עיון גדול. דאם כוונתו גם על שאינם מינם, כמו שכתב המגן אברהם סעיף קטן כח – קשה: מאין לקח זה? ויותר נראה לי דכוונתו גם על אתרוג יבש וערבה יבישה כדעת הגאונים, ולא על שארי דברים. וכוונתו דאף שחולק על הבית יוסף, ופסק רק בלולב והדס, מכל מקום בלא ברכה מודה ליה. ודייק ותמצא קל.)
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרנ עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרנ | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תרנ סעיף א עריכה
מדידת אורך הלולב אינו דומה למדידת אורכן של הדס וערבה, דבהם מודדין מסוף העץ עד למעלה. אבל בלולב מודדין מסופו, ולא עד למעלה אלא עד סוף השדרה, והיינו עד מקום שהעלים מחוברים בהשדרה. והעלים שמשם ואילך, שאין להם שדרה – אינן בכלל החשבון שיתבאר. והכי איפסקא הלכתא בגמרא (לב ב).
ואין לתמוה על מה שמודדין מסופן ממש: הא אין שם עלים כלל? דאין זה תמיה, דכיון דברוב ארכן יש עלין – אינו צריך יותר. והתורה אמרה "עץ עבות" בהדס – הרי העיקר הוא העץ, וממילא דמודדין כל העץ בכולן.
ומפני טעם זה נראה דאין מודדין בלולב מן השדרה ולמעלה, משום דמשם ואילך לאו עץ הוא, אלא עלין. ולכן גם בהדס וערבה, אם העלין מתפשטין למעלה מן העץ – מכל מקום המדידה אינה אלא עד סוף העץ, ולא בהעלין העולין על העץ.
סימן תרנ סעיף ב עריכה
וכתב הרמב"ם בפרק שביעי דין ח:
- כמה שיעור אורך כל מין מהם? לולב אין פחות מארבעה טפחים, ומדידתו משדרתו בלבד, לא מראש העלים. והדס וערבה – אין פחות משלושה טפחים.
עד כאן לשונו, וכן כתב הרי"ף. ולפי זה אורך הלולב ששה עשר גודלים, ואורך ההדס והערבה שנים עשר גודלים.
וכבר תמהו רבותינו על דבריהם, שהרי בגמרא שם מבואר להדיא דהמדידה היא באמה של חמשה טפחים, ונמצא לפי זה דהלולב צריך להיות שלושה עשר גודלין ושליש, וההדס והערבה עשרה גודלין. וזהו דעת הרא"ש, והטור, והראב"ד, וכל רבותינו. וכן עיקר לדינא.
רק דעת הרמב"ן ז"ל: דאף על פי דהדס וערבה הוא לפי חשבון אמה בת חמישה טפחים, ואם כן המשנה שהצריכה שלושה טפחים למדתן – הם עשרה גודלים. מכל מקום הטפח שהלולב עולה עליהן הוא כטפח דעלמא ארבעה גודלין, ולפי זה הוי הלולב ארבעה עשר גודלין עד השדרה.
סימן תרנ סעיף ג עריכה
ולדינא: בוודאי אם ביכולת להדר כדברי הרי"ף והרמב"ם – מה טוב. אך העיקר לדינא כרוב הפוסקים, כמו שכתבתי. ודע: דאם ההדס והערבה גדולים הרבה, מכל מקום צריך להיות גבוה מהם שדרו של לולב טפח. ואין שיעור לגדלם, אפילו ארוכים הרבה – כשרים.
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרנא עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרנא | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
נטילת הארבעה מינים כיצד, וברכתן
ובו עשרים ותשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט
סימן תרנא סעיף א עריכה
מצות ארבעה מינים שיטול כל אחד לולב אחד, ואתרוג אחד, ושלושה הדסים, ושתי ערבות. ד"פרי עץ הדר" אמרה תורה – פירא אחת; "וכפת תמרים" – "כפת" כתיב חסר וי"ו, דמשמע אחת; "וענף עץ עבות" שלושה: "ענף" – חד, "עץ" – חד, "עבות" – חד (רש"י לד ב); "וערבי נחל" – משמע שתים.
ולכן לא כתיב "ענפי עץ עבות" משום דהוה משמע שתים, כמו "ערבי נחל", ואנן בעינן שלשה. וגם מפשטא דקרא שמעינן דשלושה הדסים, דאי אפשר לומר אחד – הרי אין זה "ענף", ודי לכתוב "עץ עבות", כמו "עץ הדר". ואי אפשר לומר שתים – הוה ליה למיכתב "עצי עבות", והיה כמו "ערבי נחל". אלא דה"עבות" חוזר אל ה"ענף", שיהיו שלושה ענפים, כלומר שלושה בדין של הדס (בחיי). ובזה דומה לענף.
(ובוודאי רבי עקיבא שאומר הדס אחד וערבה אחת – סבירא ליה דעל המין קאי. אבל אנן, דקיימא לן לומר כרבי ישמעאל, צריך לומר כמו שכתבתי. והרמב"ן פוסק כרבי עקיבא, אבל הרמב"ם פוסק כרבי ישמעאל, וכן דעת הגאונים, כמו שכתב המגיד משנה. וכן פסקו הטור והשולחן ערוך, והכי קיימא לן לומר. ואולי אם אין לו רק הדס אחד וערבה אחת – יטלם, דבשעת הדחק נוכל לסמוך על הרמב"ן. וגם הראב"ן וראבי"ה פסקו כהרמב"ן, כמו שכתב המרדכי. ויטלם בלא ברכה. כן נראה לעניות דעתי.)
סימן תרנא סעיף ב עריכה
על ההדסים והערבות – יכול להוסיף כמה שירצה. דאילו היה כתיב "שלושה" ו"שתים" מפורש – לא היה אפשר להוסיף. אבל השתא דלא כתיב מפורש, אלא לשון ריבוי – יכול להוסיף. וכך היו נוהגים הקדמונים משום נוי (הגהות מיימוניות שם).
וזה שנמצא בדברי הרמב"ם שם בזה הלשון:
- ואם רצה להוסיף בהדסים כדי שתהיה אגודה גדולה – מוסיף, ונוי מצוה הוא. אבל שאר המינים – אין מוסיפין על מניינם ולא גורעין מהם, ואם הוסיף או גרע – פסול.
עד כאן לשונו, דמשמע דגם בערבות אין מוסיפין – באמת הר"ן ז"ל הביא הנוסחא "ואם רצה להוסיף בהדסים ובערבות – מוסיף". ולבד זה כתב הרמב"ם בתשובה דטעות נפל בספריו, וכן צריך לומר: "ואם הוסיף לא פסל" (כסף משנה). דכן כתבו רבותינו בעלי התוספות (לד ב) ד"בל תוסיף" אינו אלא כשמוסיף מין אחר, עיין שם.
מיהו באתרוג ולולב, דהתורה צותה אחד אחד – פשיטא שחלילה להוסיף. אבל בהדס וערבה – פשיטא שיכול להוסיף כמה שירצה. ועיין בסעיף כח.
סימן תרנא סעיף ג עריכה
כתב הטור דשלושה הדסים – אפילו שלושתן קטומין בראשיהן. והרמב"ם הכשיר גם בערבה קטומה, ולא נהירא. עד כאן לשונו.
וכבר נתבארו דיני קטומין בסימנין הקודמים (בית יוסף). וכתב רבינו הרמ"א בסעיף א:
- ובמקום הדחק דליכא הדס כשר – סגי ליה בחד דלא קטום.
עד כאן לשונו. והרמב"ן סבירא ליה דאפילו בחד וקטום – סגי, וכדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק (מגן אברהם סעיף קטן א). ומכל מקום נראה לי כיון דברכה אינה מעכבת – לא יברך עליו.
ודע דכשקונה מיד אינו יהודי אחד מארבעת המינים או כולם – לא יזלזל לו במקחו, וגם יתן לו מעט יותר משויו כדי שלא יזלזל בהם (שם ריש סימן תרמט). כלומר שלא יאמר: כמה מצות בזויות על ישראל, שנותנים מעט מעות בעדם.
(אבל אין הכוונה כבתפילין בסימן לט, שלא ישליכם לאיבוד. דהא אין בהארבעה מינים קדושה כשלא השתמשום למצוה. וגם תפילין אין ראוי להם כלל, אבל במינים אלו משתמשים לנוי. אלא הכוונה כמו שכתב המחצית השקל, עיין שם.)
סימן תרנא סעיף ד עריכה
מן התורה אינו צריך לאגוד כל המינים של לולב והדסים וערבות ביחד. ובין אגוד ובין שאינו אגוד – כשר (גמרא לג א). דהא לא כתיב "אגודה" כבאזוב, דכתיב "אגודת אזוב" (שם).
ולא עוד, אלא אפילו אין חובה ליטלם ביחד. אלא אפילו בזה אחר זה – יצא, כמו שכתב הרמב"ם שם, וזה לשונו:
- משיגביה ארבעה מינין אלו, בין שהגביהן כאחד, בין שהגביהן זה אחר זה, בין בימין בין בשמאל – יצא. ובלבד שיגביהן דרך גדילתן. אבל שלא דרך גדילתן – לא יצא. ומצוה כהלכתה שיגביה אגודה של שלושה מינין בימין, ואתרוג בשמאל. ויוליך, ויביא, ויעלה, ויוריד...
עד כאן לשונו.
סימן תרנא סעיף ה עריכה
וזה שכתב "מצוה כהלכתה", כלומר: דאף על גב דמדינא אינו צריך אגד, מכל מקום מצוה מן המובחר משום "זה אלי ואנוהו" לאגדו (גמרא שם לג א). וזה לשון הטור:
- ויעשה מן ההדס והערבה והלולב אגודה אחת. אף על גב דקיימא לן לומר לולב אינו צריך אגד, מצוה לאגדו משום נוי. וכיון שאין חובה לאגדו, אפילו אגדו במין אחר – שפיר דמי. ומשום חציצה נמי ליכא, אף על גב שהקשר מפסיק בין ידו ללולב, דכיון שהוא לנאותו – אינו חוצץ. וכן מין במינו אינו חוצץ, הלכך אם נשרו מעלי הלולב או מעלי ההדס, ונשארו בתוך האגודה בעניין שמפסיק – אין לחוש. ורש"י פירש: אף על גב דאינו צריך אגד, מכל מקום לכתחילה חובה לאגדו משום "זה אלי ואנוהו" – התנאה לפניו במצות. ואם לא אגדו מאתמול, או שהותר אגודו ביום טוב – אי אפשר לאגדו בקשר גמור. אלא אוגדו כאגודה של ירק, שכורך האגודה סביב, ותוחב ראש האגודה לתוכה בלא קשירה.
עד כאן לשונו. והוא הדין שיכול לעשות על ידי עניבה. וההפרש בין רש"י להקודם, דרש"י סבירא ליה דזה אלי ואנוהו הוה חובה, אלא שאינה מעכבת. מיהו חובה הוא לכתחילה. ולדיעה הקודמת אין שום חובה, אלא הידור מצוה בעלמא (עיין בית יוסף).
סימן תרנא סעיף ו עריכה
ולכן לכתחילה מצוה לאגדם בקשר גמור, דהיינו שני קשרים זה על גב זה. ויכול לאגדם שלא במינם, כמו שכתבתי. ורק יזהר שבתוך האגד לא יהיה דבר שאינו מינו שתחצוץ, דדווקא מין במינו אינו חוצץ, אבל שלא במינו חוצץ. ולכן כפי שהמורגל בההדסים הישנים, שכורכין סביבן חוט, ולכן יזהר להסיר החוט מעליהן, שלא יהיה החוט הפסק בהאגד. אבל לכרוך סביבם בדבר של נוי – מותר אף שלא במינם, דכל לנוי אינו חוצץ לדידן דאינו צריך אגד, כמו שכתב הטור.
סימן תרנא סעיף ז עריכה
וכתב רבינו הרמ"א בסוף סעיף א:
- יש מי שכתבו לעשות הקשר בדרך אחר: שכורכין סביבות שלושה מינין אלו, ותוחבין ראש הכרוך תוך העיגול הכרוך.
עד כאן לשונו, כלומר: אפילו בחול, ואין עושין קשר על גבי קשר. והטעם נראה: משום דכך נאה יותר. ולכן עתה נהגו לעשות טבעות נאות מעלי הלולב עצמן, ותוחבין אותן השלושה מינים לתוך הטבעות. ומייפין המלאכה בקליעה נאה בשלושה חללים, וכל מין ומין נתחב בחללו. וזהו נוי להמצוה, וכן נוהגין.
סימן תרנא סעיף ח עריכה
עוד כתב שיש לקשור ההדס גבוה יותר מן הערבה, וישפיל ההדס והערבה תוך אגד הלולב, כדי שיטול כל שלושה מינים בידו בשעת ברכה. ויש שכתבו לעשות בלולב שלושה קשרים, וכן נוהגין. עד כאן לשונו.
וכל זה לא לעיכוב, אלא להידור. דמשום דההדס חשוב יותר מהערבה, שיש לו ריח טוב – לכן צריך להיות בולט למעלה מהערבה. וכדי שיאחז כולם בשעת ברכה – לכן לא ישים ההדס והערבה מעט תוך האגד, דאם כן כשיטול הלולב לא יבואו אלו תוך כף ידו. אלא ישימם תוך האגד עד תחתיתו, ויאחזם כולם. וזה שבלולב שלושה קשרים – כדי שלא יתפרדו העלין. וזהו נוי ללולב, דכל שלשה מחזיק הדבר.
ועתה נהגנו גם כן כן, אלא דשתים מסבבים כולם, ואחד הלולב לבדו. ואין עיכוב בכל זה, אלא דנוי מצוה הוא. וגם יש רמזים בזה. והאגוד הוא ההדס בימין שהוא חשוב יותר, והערבה בשמאל, והלולב באמצע. וכן המנהג.
(ועל פי האריז"ל מחלקים ההדסים לימין ולשמאל, ולאמצע והערבות, אחד לימין ואחד לשמאל.)
סימן תרנא סעיף ט עריכה
ויטול האגודה בידו הימנית, ראשיהם למעלה ועיקריהם למטה, כדי שיהא דרך גדילתן. וכל המצות בעינן דרך גדילתן. ואם לאו – לא יצא. וילפינן זה מקרא (מה ב). והאתרוג בשמאל.
ולכן האתרוג בשמאל, והשלושה בימין, משום דהני שלושה, והאתרוג אחד. ועוד: דהברכה היא על הלולב, לפיכך צריך להיות בימין; כמו בברכת הנהנין, דדבר שמברך עליו יאחזנו בימינו, כמו שכתבתי בסימן רו.
ולמה לא יאחזם כולם בימינו? משום דכתיב "פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל", ולא כתיב "וכפת" – שמע מינה דהקפידה תורה שהאתרוג יהיה בפני עצמו. אך יקרב הידים זה לזה, למען יחובר האתרוג אל השלושה מינים, וחלילה להפרידן זה מזה. וכן ינהוג בשעת אמירת הלל, ובהושענות.
וכשמניח מידו המינים – יניח מקודם האתרוג, ואחר כך יניח השלושה מינים, דכל שקודם בלקיחתו מאוחר בסילוקו. וסימן לדבר תפילין של יד ושל ראש, דבהנחתן – של יד קודמת, ובחליצתן מאוחרת.
ולא יתן לחבירו האתרוג מיד ליד, אלא מניחו, וזה בא ונוטל (מגן אברהם סעיף קטן ח בשם של"ה). ואיני יודע טעם לדבר, ובלולב אין קפידא. ומנהגינו להחזיק הלולב השדרה לצד פניו, ואף שיש אומרים שהשדרה יהיה לצד חוץ (שם), מכל מקום המנהג כן.
סימן תרנא סעיף י עריכה
יש אומרים דאיטר יד נוטל ככל אדם: הלולב בימין, דעלמא שהוא שמאל דידיה, והאתרוג בשמאל כל אדם שהוא ימין דידיה. וכן הוא בטור. ויש אומרים דאינו כן, אלא נוטל הלולב בימין שלו שהוא שמאל כל אדם, והאתרוג בשמאל דידיה שהוא ימין כל אדם. וכן המנהג. וכן עיקר לדינא כמו בתפילין, וכן פסק הרא"ש.
ובטור יש טעות, וצריך לומר להיפך (ט"ז סעיף קטן ג), שהרי הטור עצמו ברמזים פסק כן. ועוד איך לא היה מזכיר דעת הרא"ש? אלא דהוא טעות הדפוס, וכן כתב המהרש"ל.
אך זהו לכתחילה. ובדיעבד אם שינה – לא עיכב, דגם בכל אדם אם נטל הלולב בשמאל ואתרוג בימין – אין זה עיכוב, וכל שכן באיטר. ושולט בשתי ידיו – נוטל הלולב בימין ואתרוג בשמאל ככל אדם.
(ומה שהקשה הט"ז בסעיף קטן ד – מתורץ על פי מה שכתב המגן אברהם בסעיף קטן ט. דרבנו חננאל מפרש דכל אדם לא יצא כשהפכם מימין לשמאל. וכתב המגן אברהם דנכון לחוש, וליטול אחר כך בלא ברכה כדין. ולפי זה אתי שפיר דברי הרמ"א. ודייק ותמצא קל.)
סימן תרנא סעיף יא עריכה
כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד:
- אדם שאין לו יד – נוטל לולב בזרועו, וכן האתרוג.
עד כאן לשונו. דימה זה למה שאמרו בסנהדרין (מה א) בבוהן יד, שצריך לזרוק עליו הדם, דאם אין לו – נותנו על מקומו. והוא תמוה דהא אין הלכה כן, עיין שם.
אך האמת דהא לא כתיב "ולקחתם ביד", אך זהו כשאין לו שתי הידים. אבל אם יש לו יד שמאל – נוטל הלולב בידו, והאתרוג בזרועו, דזרועו לגבי שמאלית היד כשמאל דמי, כמובן. ואם אין לו שתי ידים – נוטל הלולב בזרוע ימין, והאתרוג בזרוע שמאל. וכן הדין אם ידיו כואבים או אסורים, וכיוצא בזה. אבל בשינים אינו לקיחה (עיין אליהו רבה סעיף קטן יג ושערי תשובה).
אבל ליטול כולן בידו אחת – וודאי לא, כיון דהתורה הקפידה שיהיה האתרוג בפני עצמו, מדלא כתיב "וכפת", כמו שכתבתי. ובשלמא אי הוה צריך אגד – היה מקום לומר דכוונת התורה שלא יאגדם יחד. אבל כיון דאינו צריך אגד – בוודאי כוונת התורה לבלי ליטלן ביד אחת (עיין מגן אברהם סעיף קטן י).
סימן תרנא סעיף יב עריכה
דבר ידוע דעל כל המצות צריך לברך עובר לעשייתן, וסמוך ממש לעשייתן. וגם ידוע דמיד כשנוטל בידו הלולב והאתרוג – יצא ידי מצותו. ועתה: כיצד יעשה בהברכה? אם יברך אחר שנטלם בידו – הרי אינו עובר לעשייתו. ואם יברך קודם שנטל כלל – הרי אינו סמוך לעשייתן, דעד שיטלם כולם דאז הוי המצוה – יהיה הפסק.
ולכן למדונו רבותינו שיקח הלולב בידו, ויברך "על נטילת לולב", וביום ראשון גם "שהחיינו". ותיכף יטול האתרוג ויצא. דקודם שנטל האתרוג הוי עובר לעשייתן.
סימן תרנא סעיף יג עריכה
עוד יש עצה: ליטול גם האתרוג ולהפכו בעוקצו למעלה, ואינו יוצא בו, דבעינן דרך גדילתן. ומברך, ואחר כך מהפכו כראוי. וכך נוהגין ההמון.
ועוד יש עצה: שיכוין שלא לצאת בו, דאפילו למאן דסבירא ליה מצות אינו צריך כוונה, מכל מקום אם כיון שלא לצאת – וודאי דלא יצא. ולפי זה יכול ליטלן כראוי, ולכוין שלא לצאת, ומברך ומכוין לצאת. ומכל מקום אין ראוי לעשות כן, שיוכל בקל לבא לידי קלקול, כי אין היכר לזה רק במחשבתו. ומי יימר שיחשוב בלבו כראוי (ט"ז סעיף קטן ה, ומגן אברהם סעיף קטן יב). ואם עשה כן – עשה.
וגם יש עצה ליטול הלולב והאתרוג בשמאלו, ומברך, ונותן הלולב בימינו (שם). וגם זה אינו כדאי, דהא וודאי דמן התורה – רחוק לומר שלא יצא בכי האי גוונא. אף אם הקפידה התורה על זה, כמו שכתבתי – מכל מקום יותר נראה לומר דיצא מן התורה. אך יש לומר דבכי האי גוונא – וודאי כיון שלא לצאת.
אמנם הדרך הישרה הוא הדרך הראשון, כמו שכתבתי בסעיף הקודם. ומכל מקום אם שכח, ונטלם כולם כראוי, ולא בירך – יברך בעודם בידו, דכל זמן שהם בידו מקרי המשכת המצוה. והוי כמי ששכח לברך "המוציא", דמברך באמצע סעודה, כמו שכתבתי בסימן קסז (שם סעיף קטן יא).
ויברך מעומד. וגם יטלנו וינענעו מעומד. ואם ישב – יצא דאין זה עיכוב בדיעבד, ואף גם לכתחילה אינו אלא מפני כבוד המצוה. (ומה שכתבתי דילפינן "לכם"-"לכם" מעומר – זהו סמך בעלמא.) וקודם נענוע יש לחשוב כעובר לעשייתן (טור).
סימן תרנא סעיף יד עריכה
לא יברך רק פעם אחת ביום. ואחר כך כשנוטלו – נוטלו בלא ברכה. דלא דמי לסוכה, שחובה עליו כל היום וכל הלילה. ואף על גב דתפילין גם כן, כשהניח שעה אחת – הרי קיים מצות עשה דתפילין, ומכל מקום מברך אימתי שמניחם; מכל מקום לא דמי, דבאמת מצות תפילין כל היום, ורק משום דאי אפשר לנו מפני הטירדא, ומפני נקיות הגוף. אבל לולב אינה מצוה אלא נטילה פעם אחת, ודיו. וזה שנוטלו כמה פעמים – אינו אלא מפני חיבוב מצוה, ואין לברך על זה.
ואין לומר: הא כיון דתקינו רבנן לנענע בשעת הלל, למה לא יברכו עליו קודם הלל, אף שבירך בבוקר? דיש לומר: דלא תקנו חכמים ברכה בשביל הניענועים האלו. ועוד: שהרי כבר ניענע בשעת ברכה.
ודע: דברכת "שהחיינו" יברך בשעת נטילה, ולא בשעת עשייתו קודם החג. ואף על גב דמדינא דגמרא (מו א) כן הוא, מכל מקום אנן לא נהגינן כן, גם בסוכה ובכל מצוה. וגם בגמרא שם נמצא שהיו מברכין בשעת קיום המצוה, ולא בשעת הכנתה.
סימן תרנא סעיף טו עריכה
כתוב באורחות חיים: מעשה בהרבינו משולם שנטל לולב ביום טוב ראשון, ובירך "על נטילת לולב" ו"שהחיינו". ואחר כך הסתכל בו ולא מצא ערבה, ולקח ערבות והניחם בלולב, וחזר ונטלו, ונטל גם כן האתרוג, ובירך "על נטילת ערבה" ו"שהחיינו" משום ערבה. ונהי שאינו צריך ליטול אלא הערבה בלבד (דהא יוצא בנטילה זה אחר זה כמו שכתבתי), אלא מצוה מן המובחר בעי למיעבד ליטול ארבעה מינים בבת אחת. וכן מצינו מכתיבת ידי הראב"ד ז"ל (בית יוסף).
ולפי זה גם בכל המינים הדין כן, שאיזה מין ששכח, או שלא נטלו דרך גדילתו – חוזר ונוטל כראוי, ומברך על אותו המין. ולכן אם נטל האתרוג מהופך, ובירך ולא הפכו כראוי, וסבר שיצא בזה, והוציאו מתחת ידו, ונזכר שהיה מהופך – חוזר ונוטלן, ומברך "על נטילת אתרוג".
ובמעשה דרבינו משולם צריך לומר גם כן שהשהה איזה זמן אחר הברכה, דאם תיכף – למה היה צריך לחזור ולברך? ואדרבא דזהו עובר לעשייתן, כמו שנוטלין האתרוג אחר הברכה. אלא וודאי ששהה איזה זמן, וכבר עשה הנענועים, או שהיה באמצע הנענועים. ועוד יתבאר בזה בסעיף כח.
סימן תרנא סעיף טז עריכה
כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ז:
- אם עשה בית יד, ונתן בו הלולב, ונטלו – שפיר דמי, דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. ובלבד שיהא דרך כבוד. אבל אם אינו דרך כבוד, כגון שנתן הלולב בכלי, ונטלו – לא יצא. ואם כרך עליו סודר ונטלו, או שכרך סודר על ידו ונטלו – יש אומרים דלא יצא.
עד כאן לשונו, וצריך ביאור.
סימן תרנא סעיף יז עריכה
והעניין כן הוא: דכבר נתבאר דחציצה פוסלת בלולב. ומכל מקום אם נטלו על ידי בית יד, כדרך שאוחזין כלי בצבת – לא הוי חציצה, דדרך נטילתו בכך, ולקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה.
ויש מי שרוצה לומר דדווקא כשכל הלולב חוץ מידו, ואוחז בבית יד הבולט הנעשה מן הסודר – דאז לא הוי חציצה, כיון שאין אוחז הלולב בידו (מגן אברהם סעיף קטן יד). כלומר: דחציצה לא מקרי אלא כשהלולב תוך ידו, וכרוך בדבר אחר, דאז הדבר האחר חוצץ בין ידו להלולב. אבל כשכל הלולב חוץ לידו, ואוחזו על ידי בית יד – לא שייך חציצה, והוי לקיחה על ידי דבר אחר, ושמה לקיחה.
סימן תרנא סעיף יח עריכה
אבל לא נהירא לומר כן. ואדרבא: אטו מה שהלולב תוך ידו גרוע יותר. וכן מבואר להדיא מדברי הטור שכתב: אפילו עשה בית יד וכו' – שפיר דמי, אפילו כל הלולב חוץ מידו וכו'. עד כאן לשונו.
הרי שכתב: אפילו כל הלולב חוץ מידו, וכל שכן כשהוא בתוך ידו, דעל ידי בית יד לא שייך חציצה (וכן כתב בפרישה, ובאליהו רבה סעיף קטן כ). ואף שיש מי שכתב כן (בית יוסף), זה אינו להלכה (לרבה ולא לרבא). דלהלכה אין חילוק בין כל הלולב יוצא מידו, או כשהוא בידו, דכל על ידי בית יד מותר.
(וכן משמע מב"ח, וט"ז סעיף קטן ו. והתוספות בסוכה לז א שכתבו כלשון זה – הוא לרבה, עיין שם. וגם זה לאו דווקא כדמוכח מדבריהם בפסחים ויומא נח א, עיין שם היטב, ואין כאן מקום להאריך. ודייק ותמצא קל.)
סימן תרנא סעיף יט עריכה
וזהו בתנאי שיהא דרך כבוד. אבל בכלי – אינו דרך כבוד, ובכל עניין שאוחז בהכלי – לא יצא. ויש מחלקין בין אוחז הכלי מלמעלה דיצא, ולמטה – לא יצא (עיין בית יוסף). ואינו עיקר להלכה, דבכלי הוה דרך בזיון. שהרי הכלי עשוי לשמירה, ולא להשתמש בו על ידי הכלי. מה שאין כן בבית יד, שהוא רק להשתמש על ידו, ולפיכך שפיר דמי.
וכל זה הוא כשהבית יד הוא דבר בפני עצמו, ולכן לא שייך בזה חציצה. אבל אם כרך סודר על הלולב ונטלו, או שכרך סודר על ידו ונטלו – הוי חציצה ופסול. דזה אינו כבית יד, ואין זה לקיחה על ידי דבר אחר, אלא לקיחה על ידי חציצה. ואף שיש אומרים דבכרך על היד – בטל הסודר לגבי היד ואינו חוצץ, מכל מקום אינו כן להלכה, ובכל עניין חוצץ.
(עיין מגן אברהם סעיף קטן טז. ומה שכתב בסעיף קטן טו – הולך לשיטתו בסעיף קטן יד. אבל לפי מה שכתבתי – אינו כן, ועיין במחצית השקל. ודייק ותמצא קל.)
סימן תרנא סעיף כ עריכה
וכתב רבינו הרמ"א דנהגו להחמיר להסיר התפילין והטבעות מידם. אבל מדינא אין לחוש, הואיל ואין כל היד מכוסה בהן. עד כאן לשונו.
זה שכתב להסיר התפילין – זהו לפי מנהגם, שלא היו חולצין התפילין קודם הלל. אבל אנחנו חולצים קודם הלל. וזה שכתב דכל שאין היד מכוסה לא הוי חציצה, אף על גב דבטבילה הוי חציצה אפילו במקצת – זהו מפני שכל הגוף טעון טבילה. אבל הכא אינו צריך להחזיק בכל אורכו של לולב. ואפילו אם יאחז האתרוג בפטמתו – הוה נטילה. ולכן אם רק מקצת מן היד מגולה – הרי אוחז בו במקצתו.
(מה שהקשו הב"ח והמגן אברהם סעיף קטן יח מגמרא לז א, ממגדלי הושענא דבי ריש גלותא, עיין שם – לא ידעתי. דזה הגיד להם שלא יאגדוהו כולו, ויניחו מקום לאחוז בו. וכן משמע מרש"י, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)
סימן תרנא סעיף כא עריכה
צוו חכמים לנענע בשעת הברכה, ובשעת הלל. ועניין הנענוע מפורש במדרש אמור: לפי שבראש השנה באים לדין כל העולם, ואין יודעין מי יצא זכאי, ומי יצא חייב – נתן הקדוש ברוך הוא מצוה זו לישראל, שיהיו שמחים בלולביהם. עיין שם.
והיינו דכתיב: "אז ירננו עצי היער, מלפני ד' כי בא לשפוט את הארץ". כלומר: ירננו בעצי היער, כאשר יצאו מלפני ד' זכאין, כשבא לשפוט את הארץ. ובמה ירננו? ב"הודו" ו"הושיעה נא" (בית יוסף). דאחר זה כתיב "הודו לד'... ואמרו הושיענו אלקי ישענו" (תוספות לז ב דיבור המתחיל "בהודו").
ומפני מה נבחרו ארבעה מינים אלו? לפי שבחג נדונים על המים (ראש השנה טז א), ואלו הארבעה מינים גדילים על המים. וכשעושים בהם מצוה – מתברכים המים, ולכן שמחים בהם.
סימן תרנא סעיף כב עריכה
והיכן הם הנענועים בהלל? ב"הודו לד'" תחלה וסוף, כלומר: ב"הודו" הראשון וב"הודו" האחרון שבסוף ההלל. וב"אנא ד' הושיעה נא" – מנענע שני פעמים, לפי שכופלין אותו. נמצא שמנענע ארבע פעמים בהלל. ומכל מקום גם בשעת הברכה יעשה הנענועים.
והתוספות והרא"ש והטור כתבו דהציבור מנענעים על כל "הודו" שעונים, ובסופו שכופלין אותו – מנענע שני פעמים. נמצא שמנענעין בהלל שמנה פעמים: ששה ב"הודו" ושנים ב"אנא".
ויש אומרים ששליח הציבור גם כן מנענע כשאומר "יאמר נא ישראל", לפי שזהו כמדבר עם הציבור, לכן מנענע עמהם (ט"ז סעיף קטן ט). וכך הוא מנהג האשכנזים. אבל הספרדים מנענעים רק כדיעה ראשונה.
ויראה לי דאם אחד רוצה שלא לנענע ככל הציבור – הרשות בידו, ואין בזה משום "לא תתגודדו". וראיה ממשנה דשם, דאמר רבי עקיבא: צופה הייתי ברבן גמליאל ורבי יהושע, שכל העם היו מנענעין, והם לא נענעו אלא ב"אנא", עיין שם. ואם היה שייך בזה "לא תתגודדו" – לא היו עושין כן. אלא וודאי דכיון שאין זה חוב גמור – יכול לעשות כפי הנראה לו. ופשוט הוא דבשעת הברכה בסוכה – מנענע שם כל הנענועים.
(ומה שכתב המגן אברהם סעיף קטן יז – אינו מובן כלל. ואולי יש איזה טעות הדפוס, עיין שם.)
סימן תרנא סעיף כג עריכה
הנענועים הם לששה קצוות: ארבע רוחות ומעלה ומטה. והעניין הוא: דמוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו, מעלה ומטה למי שהשמים והארץ שלו (גמרא שם). להורות שהקדוש ברוך הוא מושל בשמים ובארץ ובכל רוחות העולם, כעניין "לך ד' הגדולה... לך שמים אף לך ארץ, כי ד' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". וכעניין כוונת "אחד", שבקריאת שמע כמו שכתבתי בסימן סא, עיין שם.
ועוד: כדי לעצור רוחות רעות וטללים רעים (שם). כלומר: דכל מצוה מעכבת את הפורעניות, וגם שירים של המצוה מעכבת (שם). וביחוד כשעושים בשמחה, כדכתיב בתוכחה: "תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה".
ולכן עתה שהיא "זמן שמחתינו", ומקיימים עיקר המצוה שהיא הנטילה, ושירי מצוה שהם הנענועים, ואנו מראים שמוסרים נפשותינו וגופינו לד', לעבוד אותו יתברך בשמחה, וממילא שבזכות זה יעצור מעלינו כל מיני צרות המכונים בשם רוחות רעים וטללים רעים. כלומר: שכל הצרות באים מפני חלק השטן, שהוא יורד ומסטין, עולה ומקטרג. ועושים זה על דרך "יגער ד' בך השטן" (כסף משנה בגמרא שם, ודייק ותמצא קל). וזהו "הושיענו אלקי ישענו" – מאלו הנזקין. וכן: "אנא ד' הושיעה נא".
סימן תרנא סעיף כד עריכה
וכיצד עושים הנענועים? כתב הרמב"ם בפרק שביעי שיוליך ויביא, ויעלה ויוריד, וינענע הלולב שלוש פעמים בכל רוח ורוח. כיצד? מוליך ומנענע ראש הלולב שלושה פעמים, ומביא ומנענע ראש הלולב שלושה פעמים. וכן בעלייה וירידה. עד כאן לשונו.
כלומר: מוליך ומנענע, מביא ומנענע, שלוש פעמים זה אחר זה. ולפי זה – הוי ששה נענועים בכל רוח. וזה שכתב שלוש פעמים בכל רוח – כוונתו שלוש להולכה, וכן שלוש להובאה (וכן כתב הלחם משנה). וסך הכל שלושים ושש פעמים.
וכן כתב הטור. וכתב שיש אומרים שבהולכה ובהובאה חד ניענוע. ויש אומרים שאינו צריך נענוע כלל, וההולכה וההובאה היא הנענוע, עיין שם.
אבל בירושלמי מבואר דצריך ניענוע, רק מיבעי ליה אם די בנענוע אחד להולכה והובאה, או להולכה בפני עצמו ולהובאה בפני עצמו. וכיון דדבר קל הוא בלא טירחא – כתב הרמב"ם לחומרא. ולא שייך בכהאי מילתא לילך לקולא (וכן כתב הכסף משנה).
סימן תרנא סעיף כה עריכה
ורבינו הרמ"א נראה כסותר עצמו. שכתב בסעיף ט:
- טורף הלולב ומכסכס העלין בכל נענוע... וההולכה וההובאה היא עצמה הנענוע, כי מוליך ומביא שלוש פעמים לכל רוח.
עד כאן לשונו. אמנם כוונתו דוודאי צריך נענוע, אך אין הכסכוס אחר שהוליכו ואחר שהביאו אלא בשעת ההולכה, ובשעת ההבאה מכסכס בעלין. וכן המנהג שלנו (וזהו כוונת הב"ח והמגן אברהם סעיף קטן כ).
סימן תרנא סעיף כו עריכה
עוד כתב שמטין ראש הלולב לכל צד שמנענע נגדו, וכשמנענעו למטה – הופכו למטה, ומקרי דרך גדילתן הואיל ומחזיק אותן בידו דרך גדילתן. ויש מדקדקין שלא להפך הלולב כשמנענעין למטה, והמנהג כסברא ראשונה. וכן נראה לי עיקר. עד כאן לשונו.
כלומר: שלא יוליך הלולב בשוה, אלא באלכסון, באופן שראשו יהיה כנגד אותו הצד. ואי קשיא: אם כן למטה הוי שלא כדרך גדילתן? לית לן בה, דהקפידא היא שבידו יאחזם כדרך גדילתם. אבל מה שמטה אותם – אינו כלום. והסכים לזה. אבל אנחנו אין עושים כן.
(וכן כתב הט"ז סעיף קטן יב. וכן הוא על פי האריז"ל, שלא להטותו למטה כלל, ולמטה כלמעלה, רק זה גבוה וזה נמוך. ודייק ותמצא קל.)
סימן תרנא סעיף כז עריכה
יקיף דרך ימין בנענועו: מזרח, דרום, מערב, צפון, מעלה, מטה. ובכתבים איתא: מזרח, דרום, צפון, מעלה, מטה, מערב (מגן אברהם סעיף קטן כא). ויש שנוהגים כן. ובזה גם האיטר יעשה ככל העולם (שם), דהרוחות לא ישתנו בשבילו.
ויזהר לחבר האתרוג להלולב בשעת הנענועים, ולנענע בשניהם יחד. ומעשה בגדול אחד שהפריד האתרוג מן הלולב, והראו לגדול אחר בחלום שלא יפה עשה (ט"ז סעיף קטן יד ובית יוסף).
ודע דכל הנענועין – אינן מעכבין. ובאיזה דרך שנענע יצא, כיון דעיקרי הנענועים אין מעכבין.
(עיין מגן אברהם סעיף קטן כב. ותימה: דהרמ"א גם כן אומר כן כשנדקדק בדבריו, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)
סימן תרנא סעיף כח עריכה
ארבעה מינים הללו מעכבין זה את זה. שאם חסר אחד מהם – פסול, ולא יברך על השאר. דכולן מצוה אחת, כמו ארבעה ציצית שמעכבין זה את זה.
ומכל מקום נוטלן לזכר בעלמא. ולא ינענע בהם, שלא יסבור שקיים המצוה. ויש שהורו שרק שליח הציבור יטלם וינענע, וכל הציבור לא יטלו כלל, כדי שלא יטעו לעשותם קבע. ואין חילוק בזה בין יום הראשון לשארי ימים, דכל דתקון רבנן – כעין דאורייתא תקון בעצם הדבר.
ואם היו ארבעתם מצויים אצלו, ונטלם אחד אחד – יצא, כמו שכתבתי בסעיף ד. ובלבד שיהיו כולם לפניו, שיהא דעתו עליהם, ולא יצטרך להיות הפסק רב ביניהם.
ויטול הלולב תחילה, ויברך "על נטילת לולב", ויהיה דעתו גם על כל השלושה מינים הנשארים. ואם סח ביניהם – צריך לברך על כל אחד בפני עצמו.
ויש מי שרוצה לומר דאינו חוזר ומברך, כמו בתקיעות כשסח באמצע התקיעות, כמו שכתבתי בסימן תקצב (מגן אברהם סעיף קטן כה). ואין זה דמיון דהתם בעל כרחו תוקע זה אחר זה. אבל הכא – הא העיקר ליטלם ביחד, אלא שיצא גם בזה אחר זה. וכיון שסח ביניהם – הרי ביטל הראשונה לגמרי.
(וגם מה שהקשה המגן אברהם על הדין שבארנו בסעיף טו, כשלא היה לו ערבה [שיברך] (שבירך) אחר כך "על נטילת ערבה", מסימן תרעב בנר חנוכה, שהדליק בליל רביעי שלוש נרות – לא יברך על הרביעית כשידליק, עיין שם. ואני תמה: דהתם כבר יצא עיקר המצוה, ואינו אלא מהדר. מה שאין כן בלולב, שהרי לא היה דעתו ליטול ערבה, שהיה סבור שהיא באגדו. ומכמה פנים אין זה דמיון לזה, וגם לסימן רו. והדין ברור כהר"ם שם, וכן כתב הט"ז סעיף קטן טז, והאליהו רבה סעיף קטן לו).
סימן תרנא סעיף כט עריכה
אם חסר לו אחד מהמינים – לא יטול מין אחר במקומו, דאתי למטעי ליקח אותו גם כן בשאר השנים. מה שאין כן כשנוטלם לזכרון, כמו שכתבתי – לא אתו למיטעי, שהכל יודעים שצריך ארבעה מינים וזיל קרי בי רב הוא. ואסור להוסיף מין אחר על הארבעה מינים משום "בל תוסיף". אך לפי מה דקיימא לן לומר מצות צריכות כוונה – אינו עובר עד שיכוין. וזהו שכתב הטור דווקא אם נטלו לשם מצוה.
(מגן אברהם סעיף קטן כז. ודברי הט"ז סעיף קטן יז דחוקים.)
אבל יש אומרים: כיון דקיימא לן לומר לולב אינו צריך אגד – בלאו הכי ליכא "בל תוסיף" אם לא כשיכוין להוסיף. דמה שייך "בל תוסיף"? הרי כל אחד עומד לעצמו. ורק אם מכוין להוסיף – שייך "בל תוסיף". וכן הוא עיקר לדינא.
ומכל מקום אף בלא "בל תוסיף" – לא נאה להוסיף מין אחר על ארבעת המינין, דמכל מקום נראה כמוסיף (שם וט"ז שם).
וכן לא יטול יותר מלולב אחד, ואתרוג אחד. אבל בהדס וערבה – מוסיף כל מה שירצה, כמו שכתבתי בסעיף ב.
ויש מי שפוסל להניח "הדס שוטה" בהלולב, נוסף על השלושה בדין עבות, דזהו כמין אחר. ויש מתירין דסוף סוף מינא דהדס הוא. וכן נראה עיקר. אך המדקדקים אינם מוסיפים כלל על שלושה הדסים ושתי ערבות. וכן המנהג הפשוט אצלינו.
(וכל שכן שאין להוסיף עוד אתרוג ולולב, שיש אומרים ששייך בזה "בל תוסיף", כמו שכתבתי. ומה שכתב המגן אברהם בסעיף קטן כח מירושלמי: הניחו על הארץ אסור לטלטלו – אין זה עניין אצלינו, דמיירי בשבת, ואצלם שהיו נוטלים בשבת. ומה שייך זה אצלינו? ופשיטא דבשבת הם מוקצים.)
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרנב עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרנב | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תרנב סעיף א עריכה
מצות לולב ביום ולא בלילה, דכתיב: "ולקחתם לכם ביום הראשון" – ביום ולא בלילה (מג א). וכן כתיב (שם): "ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים" – ימים ולא לילות (שם).
ואינו דומה לסוכה דכתיב "בסכת תשבו שבעת ימים" – וגם לילות בכלל, זהו משום דכתיב "תשבו" – כעין תדורו. וגם ילפינן ממלואים, דכתיב: "תשבו יומם ולילה שבעת ימים" (שם).
ובעיקר הדבר אינו דמיון, דהתם המצוה תמידיות שפיר גם הלילה נכלל ביום, כדכתיב: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". מה שאין כן בלולב, דהמצוה היא רק לרגע דנוטלו, ויוצא בו. ואי סלקא דעתך דיוצא גם בלילה – הוה ליה למיכתב "ולקחתם לכם בראשון" ולא "ביום הראשון". אלא שמע מינה דאתי לאורויי ביום ולא בלילה.
סימן תרנב סעיף ב עריכה
וזמנו מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. אך מצוה מן המובחר ליטלו מנץ החמה, דכל המצות הנוהגות ביום – לכתחילה זמנם מהנץ.
אך אם עשאם מעמוד השחר – יצא, כדתנן סוף פרק שני דמגילה דמעמוד השחר – יממא הוא.
וזה שכתב רבינו הבית יוסף בסעיף א: וזמנו הוא משתנץ החמה – הכוונה זמן המובחר, כדמסיים בעצמו:
- ואם צריך להשכים לצאת לדרך – נוטלו משעלה עמוד השחר.
עד כאן לשונו.
ואף על גב דזמנו כל היום, מכל מקום זריזים מקדימים למצות, ונוטל מיד כשתנץ החמה. אך אם לא נטל שחרית – יטלנו כל היום כולו. ובין השמשות יטלו בלא ברכה (מגן אברהם), אף ביום ראשון.
סימן תרנב סעיף ג עריכה
ודע דהטור והשולחן ערוך כתבו דעיקר מצותו בשעת ההלל.
והוא דבר תימה, דמקודם אמרו דזריזין מקדימין ומברכין מיד בהנץ. והרי ההלל הוא הרבה אחר הנץ! ועוד: דלא שמענו אף מיותר מהדרים שימתינו מלברך עד ההלל.
אלא דכוונתם כן הוא: דאם יש לו האתרוג והלולב רק לשעה אחת, ואם יברך בבוקר לא יהיה לו בעת ההלל – מוטב להמתין על הלל ולברך אז, כדי לנענע ב"הודו" ו"אנא" כתקנת חכמים. אבל מי שיהיה לו גם להלל – פשיטא שיותר הידור לברך בסוכה בבוקר ולנענע, ואחר כך יטלנו לבית הכנסת לזמן ההלל. וכך נהגו גדולי עולם וכל ישראל.
(או כוונתם דעיקר מצותו: שגם בעת ההלל יטלנו.)
סימן תרנב סעיף ד עריכה
איתא בגמרא (מא ב):
- כך היו אנשי ירושלים נוהגים: אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת ולולבו בידו...
ואמרו שם שאפילו בעת קריאת שמע ותפילה אוחזו בידו. ואף על גב דשארי דברים אסור להחזיק בידו בעת קריאת שמע ותפילה, אבל הך מצוה דחביבא עליה – לא אתי למיטרד (טור).
ועל פי זה כתב רבינו הרמ"א (סעיף א) דהמדקדק יאחוז הלולב בידו כשנכנס מביתו לבית הכנסת, גם בשעת התפילה. וכן יחזירו לביתו, כדי לחבב המצוה. עד כאן לשונו.
וכתבו דאם אינו מדקדק תמיד במעשיו – מיחזי כיוהרא אם עושה כן (ט"ז). ונראה לי דאין זה אלא על להחזיקו בשעת התפילה דמיחזי כיוהרא, שבטוח הוא שהמצוה לא יטרידנו. אבל לעניין להביאו בעצמו לבית הכנסת, ולהחזירו לביתו מבית הכנסת – וודאי דבזה לא שייך יוהרא, כמו שמטלטל הטלית והסידור. ודבר זה על כל אדם לעשות, וכך חובתינו, וכך יפה לנו.
סימן תרנב סעיף ה עריכה
כתבו הטור והשולחן ערוך:
- אסור לאכול קודם שיטלנו. ואם שכח ואכל, ונזכר על שולחנו ביום הראשון שהוא מן התורה – יפסיק, אפילו יש שהות ביום ליטלו אחר שיאכל. ומיום ראשון ואילך, אם יש שהות ביום – לא יפסיק, ואם לאו – יפסיק.
עד כאן לשונו. ומבואר דאפילו בשארי ימים שהם מדרבנן – אסור לאכול קודם הנטילה. ויש מסתפקין בטעימה אי שרי. ונראה לי דשתיית חמין – וודאי מותר, אפילו ביום ראשון, כמו קודם התפילה.
ויש מי שרוצה לומר דיום שני – דינו כיום ראשון, משום ספיקא דיומא (ט"ז). ואין זה הכרח, דכבר נתבאר בסימן תרמט דכל החומרות שבראשון אינן בשני, עיין שם.
ומי שאין לו אתרוג – יכול לאכול. ואם ממתין שיבא לו האתרוג – ימתין עד חצות בסעודה קבועה, אבל אכילת עראי יכול לאכול (עיין מגן אברהם).
וכתב רבינו הרמ"א דאם התחיל לאכול יותר מחצי שעה קודם זמן חיובו – אפילו ביום ראשון אינו צריך להפסיק, בדאיכא שהות ביום. עד כאן לשונו. ויש מי שחולק בזה (ט"ז). אך אין דבר זה מצוי, דאיך משכחת לה שיתחיל לאכול קודם עמוד השחר? ואם היה מוכרח לזה מפני חליו – פשיטא שאינו צריך להפסיק.
והרי"ף והרמב"ם לא הזכירו כלל מכל דינים אלו. וכבר תמה הרא"ש על זה, עיין שם.
(שהרי כל זה הוא בגמרא לח א. ונראה לי דסבירא ליה כרבי זירא שם: מצוה לאפסוקי, ואי לא פסיק – יטול בין הערבים. וזהו פשוט, ולא הוצרכו לבאר. ומאי דאמר רבי זירא אחר כך: הכא ביום טוב שני, מדקתני: מי שבא בדרך – לא סבירא ליה. וכקושית התוספות שם דיבור המתחיל "מדקתני", שמצינו לשון זה גם בשופר, עיין שם. וסבירא ליה דרבי זירא לתרוצי לרב ספרא קאתי, ולא להלכה. וכן משמע מרש"י, עיין שם היטב. אבל לפי האמת אין זה דיוק. וכיון דהרי"ף והרמב"ם דחו לה לגמרי – לכן אין להחמיר בזה הרבה. ודייק ותמצא קל.)
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרנג עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרנג | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תרנג סעיף א עריכה
דבר ידוע שהאתרוג וכל המינים – הוקצו למצוותן על כל ימי החג, אם לא שהתנו עליהם שאינו בודל מהם כל בין השמשות, כמו שכתבתי בסימן תרמט. וגם כתבנו שם שאין לעשות כן, עיין שם. ולפי זה האתרוג אסור באכילה עד אחר החג. אבל להריח בו – מותר. וההדס אסור להריח בו, מטעם שיתבאר.
סימן תרנג סעיף ב עריכה
וכך אמרו חכמינו ז"ל (לז ב):
- הדס של מצוה – אסור להריח בו. אתרוג של מצוה – מותר להריח בו. מאי טעמא? הדס דלריחא קאי, כי אקצייה – מריחא אקצייה. אתרוג דלאכילה קאי, כי אקצייה – מאכילה אקצייה.
– ולא מלהריח בו. כלומר: דסתמא דמילתא דכשמייחדים למצוה – הקצו ממה שהוא עומד. ולכן האתרוג הוקצה מאכילתו, דעומד לכך. וההדס הוקצה מריחו, דעומד לכך. אבל אם בפירוש הקצה את האתרוג גם מריחו – וודאי אסור.
סימן תרנג סעיף ג עריכה
כתב הטור דהמריח בהאתרוג – כתב רבינו שמחה דאין לו לברך "הנותן ריח טוב בפירות", דעיקרו לאו לריח עבידא. וראבי"ה כתב שיש לברך. עד כאן לשונו.
ולכן כתב רבינו הבית יוסף: דכיון שנחלקו אם מברכין עליו אם לאו – יש למנוע מלהריח בו. עד כאן לשונו.
ודעת רבינו שמחה אינה מובנת: הלא ברכת "אשר נתן ריח טוב בפירות" – הם בפירות העומדים לאכילה. ולמה לא יברך על ריחו? ואולי דווקא באתרוג של מצוה אומר כן, וצריך עיון. וגם בשבת אסור להריח בההדס, דהוקצה לכל שבעה.
(וראיתי להמגן אברהם שכתב כמו שכתבתי, דדווקא בשל מצוה אין לברך, עיין שם.)
סימן תרנג סעיף ד עריכה
דבר ידוע דהזמנה – לאו מילתא היא. הלכך כל זמן שלא הגביה המינים למצוה – אין בהם משום קדושה, ואינם מוקצים למצוה. ומכל מקום אם ייחדם מערב יום טוב שיהיו למצוה – ממילא דחל עליהם מוקצה, כיון שהקצם מדעתו, ודינם ככל המוקצות.
ומכל מקום בהנאה לא נאסרו עד שיגביהם למצוה. אך ביום טוב אין נפקא מינה במוקצה זו, דהא בטלטול מותרים, שהרי לא הקצם מטלטול, דאדרבא הקצם לברך עליהם ולטלטלם. אך בשבת אסורים מטעם מוקצתו (כן נראה לעניות דעתי).
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרנד עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרנד | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תרנד סעיף א עריכה
תנן (מב א): מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה, ומחזירתו למים בשבת – בזמן שהיו מברכין על הלולב בשבת, כמו שיתבאר בסימן תרנח.
והלולב עומד במים שלא יכמוש, ומותר להחזירו לאותן מים בשבת. ואף על גב דתקוני מנא – אסור בשבת, מכל מקום כיון דבמים אלו עמד – לא מיחזי כתקוני מנא. ואפילו האשה שפטורה מלולב – לא אמרינן שלולב מוקצה אצלה, ואסורה לטלטלו. דאינו כן, דכיון דראוי לאיש – גם האשה מותרת (גמרא). אבל האידנא שאין מברכין בשבת – הוה מוקצה גמור, ואסור בטלטול.
סימן תרנד סעיף ב עריכה
ולא הותר בשבת רק להחזירו לאותן המים, אבל לא להוסיף מים אחרים, וכל שכן להחליפן לגמרי. וביום טוב התירו להוסיף מים, אבל להחליף לגמרי על מים אחרים – אסור, דהוי כמתקן מנא. ובחול המועד – מצוה להחליף על מים אחרים לגמרי, כדי שישאר לח והדר.
ונראה לי דההוספה ביום טוב הוי פחות ממחצה, דביותר לא מקרי "הוספה". ונכון ליטול בכל יום חול המועד ערבה חדשה, ולקשרה בלולב, והוא הידור מצוה. ורק יש ליזהר שאם תוחבו באגודה – שלא ימשכנו מלמטה בחוזק וישרו, רוב העלים.
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרנה עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרנה | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תרנה סעיף א עריכה
אינו יהודי שהביא לישראל לולב או אתרוג או הדס או ערבה מחוץ לתחום – כתב הרשב"א שמותר ליטלו, שלא אסרו חכמים דבר שבא מחוץ לתחום אלא לאותו שהובא בשבילו; וגם זה לא בטלטול, אלא באכילה ובהנאה. אבל בטלטול – מותר, ואין כאן הנאה, דמצות לאו ליהנות ניתנו. וכן כתב הטור, עיין שם.
וגם אין לגזור: שיאמר לו להביא, דלא שכיח שיעשה אדם מצוה הבאה בעבירה (בית יוסף בשם הגהות אשר"י). ועוד: דבדבר שיש בו הנאה גזרינן, שמא יאמר כדי ליהנות. אבל כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו – לא גזרינן שמא יאמר (ט"ז).
סימן תרנה סעיף ב עריכה
ודווקא אם רק בא מחוץ לתחום. אבל אם נקצץ ביום טוב, אפילו לא נקצץ בשבילו – הוה מוקצה, ואסור ליטלו אפילו ביום ראשון, ואפילו אין לו לולב אחר ויתבטל מהמצוה. דב"שב ואל תעשה" העמידו חכמים דבריהם, שהרי אפילו במקום כרת העמידו דבריהם, כמו הזאה בפסח בריש פרק רביעי דפסחים.
מיהו אם נתלש בראשון – מותר ביום טוב שני, אפילו להסוברים בסימן תקטו דגם בשני אסור, כדי שלא יאמר לו לתלוש, בכאן מודים דכיון אין לו הנאה מזה – למה יאמר לו לעשות (מגן אברהם)? אבל ביום ראשון אסור אפילו לטלטלו, ואפילו נתלש ביום טוב שני – אסור גם בטלטול.
סימן תרנה סעיף ג עריכה
ודע שמדברי הרשב"א נתבאר דדווקא אם האינו יהודי הביא לו מחוץ לתחום – מותר. אבל לשלוח אינו יהודי שיביא לו חוץ לתחום את האתרוג – אסור.
והמנהג אינו כן, ועל הישובים שולחים האתרוג ממקום למקום ביום טוב על ידי אינו יהודי. וכן כתב המרדכי פרק ששי דעירובין, וזה לשונו: הר"י הלוי התיר לומר לעובד כוכבים להביא האתרוג אפילו מרחוק ביום טוב, היכא דאיכא אונס שלא היה להם אתרוג, משום דתחומין דרבנן. ואפילו חוץ לשנים עשר מיל. עד כאן לשונו.
ולהסוברים דשנים עשרב מיל דאורייתא – וודאי אסור חוץ לשנים עשר מיל. וכן פסקנו לעיל סימן תקפו גבי שופר, דשבות דשבות במקום – מצוה מותר. וכן אנו מורים להלכה למעשה. אבל אין לשלוח בשבת בשביל יום טוב שאחריו (ט"ז).
ויש אומרים דגם אם חל יום ראשון בשבת – אסור לשלוח מערב שבת בשביל יום שני, דכיון שהוא דרבנן – לא דחינן דרבנן מקמי דרבנן. ויש שחולק בזה, דכיון דהתירו חכמים במקום מצוה – מותר אפילו במצוה דרבנן (מגן אברהם). וכמדומני שכן המנהג. והישראל שולח לישראל אחר על ידי האינו יהודי, ולא שייך לומר: למה לו לעשות איסור בשביל חבירו? דוודאי יש לו לעשות, שהרי חבירו לא פשע בזה, וחכמים התירו, ומחוייב לעשות בשבילו, וכל ישראל ערבים זה בזה (עיין מגן אברהם). ועיין לעיל סימן שז.
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרנו עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרנו | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
שצריך להדר אחר אתרוג מהודר
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה
סימן תרנו סעיף א עריכה
אמרו חכמינו ז"ל בבבא קמא (ט ב): הידור מצוה עד שליש במצוה. ופירש רש"י שאם מוצא שנים לקנות, אחד הדור מחבירו – יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור. עד כאן לשונו.
ומשמע דזהו כשלא קנה עדיין. אבל אם כבר קנה – אינו מחוייב בזה. אבל הרא"ש כתב דאף אם כבר קנה – צריך למוכרו ולהוסיף שליש על מהודר, עיין שם. ואולי גם רש"י לאו דווקא קאמר.
אבל רבינו הבית יוסף בספרו הגדול כתב דרש"י דווקא קאמר, עיין שם. ואין לשאול: דלפי זה הלא אין קץ לדבר, דאם אחר כך ימצא יותר יפה – גם מזה יצטרך עוד להוסיף שליש? דיש לומר: דזהו רק בפעם הראשון, ומקיים בזה הידור מצוה.
סימן תרנו סעיף ב עריכה
וזהו דעת הטור, שכתב:
- אתרוג שראוי לצאת בו, ומצא אחר נאה ממנו – מצוה להוסיף עד שליש בדמי הראשון, כדי להחליפו ביותר נאה.
עד כאן לשונו. אבל רבינו הבית יוסף כתב בזה הלשון: שאם מוצא שני אתרוגים לקנות, והאחד הדר מחבירו – יקח ההדר, אם אין מייקרין אותו יותר משליש מלגיו בדמי חבירו. עד כאן לשונו, וכתב כלשון רש"י: כשעדיין לא קנה.
ואף על גב דהרא"ש והטור מפרשים: אפילו כשכבר קנה, מכל מקום כיון דהוא רק מילתא דהידור – לא חשש להחמיר בזה. דמטעם זה כתב גם "שליש מלגיו". ובאמת בגמרא נשאר בתיקו, אלא שהלך להקל בעניין זה, דשליש מלגיו הוא שליש מהאתרוג שקנה, ומלבר הוא מחצה מהאתרוג שקנה.
(ומה שהקשה המגן אברהם סעיף קטן ה בשם היש"ש, דאם כן אי אתרמי ליה מאה אתרוגים וכו', ותירץ בדוחק, עיין שם. ולפי מה שכתבתי – לא קשיא כלל, דרק פעם אחד אמרינן כן, בין לפירוש רש"י בין להרא"ש. ולדינא נראה לי שנכון להחמיר כהרא"ש והטור בדאפשר ליה, אף כשכבר קנה.)
סימן תרנו סעיף ג עריכה
ויש מרבותינו שפירשו בזה פירוש אחר לגמרי: דלא קאי על סתם אתרוג אם מוצא מהודר ממנו, דאלו דברים שאין להם שיעור. אלא דהכי פירושו: דהנה שיעור אתרוג הוי כביצה. וכשיש לו אתרוג כביצה מצומצם, ובוודאי אין זה הידור כשהוא מצומצם בשיעורו, ואחר כך מצא גדול ממנו – מצוה להוסיף עד שליש מעות הקודמים כדי לקנות האחר (סמ"ג בשם רבנו תם, והרא"ש בבבא קמא שם).
אבל בשאר ענייני הידור – אינו מחוייב בזה. וכן בשארי מצות – לא שייך זה לפירוש זה (מגן אברהם סעיף קטן ב וסעיף קטן ג). וגם אפילו לעניין השיעור – אינו אלא להחליפו וליתן תוספת שליש מלגיו. אבל אם האחר אינו רוצה לקבל את זה, ויהיה נצרך לקנות גם אותו – אינו מחוייב (שם סעיף קטן ד). ורבינו הבית יוסף הביא שני הפירושים.
סימן תרנו סעיף ד עריכה
איתא בגמרא שם: עד שליש – משלו, מכאן ואילך – משל הקדוש ברוך הוא. ופירש רש"י: עד שליש משלו – שאינו נפרע לו בחייו. מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא – שיפרע לו הקדוש ברוך הוא בחייו. עד כאן לשונו. דאוכל פירות בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא (תוספות).
וכתב רבינו הרמ"א: דמי שאין לו אתרוג, או שאר מצוה עוברת – אינו צריך לבזבז עליהם הון רב. וכמו שאמרו: המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצוה עוברת. ודווקא מצות עשה, אבל לא תעשה – יתן כל ממונו קודם שיעבור. עד כאן לשונו.
ויש להסתפק אם כוונתו דעד חומש מחוייב לבזבז על המצוה. ואם כן, בגמרא שסיפרה על רבן גמליאל שנתן אלף זוז בעד אתרוג – להודיעך כמה מצות חביבות עליהם. ונאמר לפי זה דלרבן גמליאל היה אלף זוז יותר מחומש נכסיו, דאם לא כן – הרי היה מחוייב מדינא. והוא דבר תימא, שהיה נשיא ישראל ועשיר גדול.
ולכן נראה לי דדוגמא בעלמא נקיט. וגם אין סברא שיתן חומש להמצוה, וממילא שלא יוכל ליתן צדקה כלל (ועיין ב"ח, ומגן אברהם סעיף קטן ז, וצריך עיון). ואם אין בידו אלא חמישה סלעים, וצריך לפדות בנו ולקנות אתרוג – יקנה אתרוג, דזו מצוה עוברת וזו אינה עוברת, ויפדנו בזמן אחר?
ודע דביום טוב ראשון, אם במקום אחד יש לולב ולא מניין להתפלל, ובמקום אחר יש מניין ולא לולב – פשיטא שצריך לילך למקום הלולב (מגן אברהם ריש סימן תרנא). ואפילו ביום טוב שני, ובכל ימי החג, אם יכול להתפלל בעצמו – ילך למקום הלולב. רק אם אינו יכול להתפלל – ילך למקום שירצה, דשניהם דרבנן. אך אם אינו יכול לומר גם קריאת שמע – ילך למקום שמתפללין. ולא ביום ראשון, דחביבה מצוה בשעתה.
(מה שכתב המגן אברהם ממעשה דבר קמצא, שמותר לעבור מפני האימה, עיין שם. וכוונתו להקרבן, שלא הניח רבי זכריה בן אבקולס – אין ראיה, דהתם הצלת כלל ישראל, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)
סימן תרנו סעיף ה עריכה
אם קנה אתרוג בדמים יקרים, שהיה מהודר מאד, ובא אחד וגנבו או חתכו ופסלו. ויש מי שרצה לומר שאינו מחוייב להחזיר לו אתרוג כזה, אלא אתרוג כשר. והביא ראיה מבבא קמא (עח א) כשהפריש שור לעולה, ובא אחר וגנבו – דיכול לפטור עצמו בכבש (מהר"י מינץ).
ואין זה דמיון כלל, דהתם הקרבן לאו בר דמים הוא, שאינו יכול למוכרו, אלא דצריך להביאו למקדש. ולכן פוטר עצמו בזול ממנו. אבל האתרוג הוא שוה דמים, שיכול למוכרו, ופשיטא שמחוייב לשלם לו כפי שויו (משנה למלך פרק ששה עשר ממעשה הקרבנות). ופשוט הוא.
(מה שכתב הבאר היטב בשם השלטי גבורים, שאם מכר אתרוג ונמצא רקוב – המוציא מחבירו עליו הראיה, עיין שם. ופשיטא שאם לא היה אורך זמן שיכול להרקיב אצל הלוקח – נרקב אצל המוכר, וחוזר. וכן כל כי האי גוונא. ורק יש לפעמים מוכרים סתומים על מזל בכי האי גוונא פסידא דלוקח.)
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרנז עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרנז | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תרנז סעיף א עריכה
תנן בסוף פרק שלישי דסוכה (מב א): קטן היודע לנענע – חייב בלולב כדי לחנכו במצות. ואיתא בירושלמי: לא סוף דבר לנענע, אלא מוליך ומביא, מעלה ומוריד וכו', עיין שם. ונערים שלנו נוטלין הלולב ומברכין, אבל אין מנענעין לכל הרוחות כהירושלמי, אפילו הגיעו לחינוך. ויש לומר משום דאינם בקיאים בזה.
סימן תרנז סעיף ב עריכה
הטור והשולחן ערוך כתבו:
- קטן היודע לנענע לולב כדינו – אביו חייב לקנות לו לולב...
עד כאן לשונם. והוא תימה: דהיכן מבואר שיקנה בעדם? ודי שנותן להם לולב שלו (ט"ז בשם רש"ל). אך הכוונה כשידו משגת (שם).
ובמקומות שהארבעה מינים בזול, ובוודאי בכי האי גוונא טוב יותר כדי שיהא לו להלל. ועוד: דהא קשה להקנות לקטן לולב ביום ראשון, כמו שיתבאר בסימן הבא. אמנם זהו במקומות שהארבעה מינים בזול. אבל אצלינו – הלואי שיהא ביד משפחה אחת לקנות לעצמם הארבעה מינים, וגם זה אינו מצוי.
סימן תרנז סעיף ג עריכה
ויש לי להסתפק: הא דקיימא לן לומר דביום ראשון אין אדם יוצא חובתו בלולבו של חבירו, וצריך להקנות לו באופן שיתבאר בסימן הבא, אם זהו גם כן באב ובניו הגדולים, וחתניו הסמוכים על שולחנו, דגם כן צריך כל אחד מדינא לולב בפני עצמו?
או דילמא: כיון דמצינו בכמה דינים דכשסמוכים על שולחנו – בטלים לאביהם, ואם כן יכולים כולם לצאת בלולב אחד, וקרינא בהו לכם "משלכם"? וכן נראה לעניות דעתי עיקר. ומכל מקום יש להתיישב בזה.
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרנח עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרנח | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דיני לולב ביום טוב ראשון
ובו עשרים ואחד סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא
סימן תרנח סעיף א עריכה
מן התורה – אין הלולב ניטל במדינה רק ביום הראשון בלבד, דכתיב: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" וגו'. ובמקדש – שבעה ימים, כדכתיב בסיפא דקרא: "ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים". ודריש בתורת כהנים: ולא בגבולין שבעת ימים.
והך "ושמחתם" – אשמחת לולב קאי, דליכא לומר דאשלמי שמחה קאי כמו ב"ראה", דכתיב: "ושמחת בחגיך". דאם כן, למה לא כתיב גם בשבועות כמו ב"ראה". ועוד: דשם כתיב לשון יחיד: "ושמחת", ולא "לפני ד' אלקיך". אלא וודאי דאלולב קאי.
(ובירושלמי יש פלוגתא, עיין שם.)
סימן תרנח סעיף ב עריכה
ומשחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, הוא ובית דינו הגדול שביבנה, שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש. דמחוייבין אנו לעשות זכר למקדש, דכתיב (ירמיה ל יז) "ציון היא, דורש אין לה" – מכלל דבעי דרישה.
ומברכין בכל יום "אשר קדשנו... על נטילת לולב", דגם אמצוה דרבנן מברכין "אשר קדשנו במצותיו וצונו", כמו בנר חנוכה. והיכן צונו? מ"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" וגו'. והרמב"ם כתב בפרק שביעי דתקנה זו עם כל התקנות – כשיבנה בית המקדש יחזורו לכמות שהיה מקודם, עיין שם.
ולא ידעתי מקורו. ואדרבא: מדתנן בפרק חמישי דמעשר שני לעניין כרם רבעי: ותנאי היה הדבר, שאימתי שיבנה בית המקדש – יחזור לכמות שהיה. וזהו כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות, עיין שם. ומשמע דבשארי דברים – אינו כן, וצריך עיון.
(ודע שיש שרוצה לומר דהא דאמרינן בסוכה מו א: מכאן ואילך על מצות זקנים, כלומר: דכך צריך לברך, ודלא כפירוש רש"י. ואין זה כלום, דהן אפילו אם נפרש כן – הא רב ושמואל פליגי, וכבנר חנוכה. ודייק ותמצא קל.)
סימן תרנח סעיף ג עריכה
מוכח בגמרא ריש פרק "לולב וערבה" דגם במקדש, שכל שבעה הוי מן התורה, מכל מקום שארי הימים כשחל בשבת – לא היו נוטלין הלולב, גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, כמו בשופר. אבל ביום ראשון נוטלין, אף כשחל בשבת. ואף על גב דבמקדש שוה יום ראשון לכל הימים, מכל מקום כיון דיום ראשון חייבין גם במדינה – לא גזרו רבנן במקדש, ולא כן שארי הימים.
וכן כתב הרמב"ם בפרק שביעי. וכתב עוד: דבזמן המקדש היה הלולב ניטל גם במדינה ביום ראשון שחל בשבת, דכיון דלא גזרו במקדש – לא גזרו גם במדינה. אך זהו במקום ששלוחי בית דין מגיעין, שהיו יודעים אימתי יום טוב. אבל הרחוקים שעשו שני ימים מספק – לא היו נוטלים גם ביום הראשון, דשמא אין היום יום טוב, עיין שם.
סימן תרנח סעיף ד עריכה
ומשחרב בית המקדש – אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת ביום הראשון, אפילו בני ארץ ישראל שקידשו את החודש, מפני בני הגבולין הרחוקין שאינן יודעין בקביעות החודש, כדי שיהו הכל שוין בדבר זה, ולא יהיו אלו נוטלין בשבת ואלו אין נוטלין. הואיל וחיוב יום אחד בכל מקום הוא, ואין שם מקדש להתלות בו.
כלומר: דבזמן המקדש, מתוך שהיה ניטל במקדש – היה ניטל בכל מקום, שהשלוחים באו וידעו שהיום יום טוב. אבל כדליכא מקדש – השוו חכמים מידותיהם בכל מקום (כסף משנה). דהמקדש חלוק בהרבה דברים מהמדינה, ולא שייך להשוות.
מה שאין כן כשנחרב הבית המקדש, ובזמן הזה שהכל עושין על פי החשבון – נשאר הדבר כמות שהיה, שלא ינטל הלולב כלל, לא בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ בשבת, אפילו ביום ראשון, ואף על פי שהכל יודעים בקביעת החודש. אך מנהגינו ביום טוב כמו שאין אנו בקיאים, שהרי מטעם זה אנו עושים שני ימים טובים של גליות.
סימן תרנח סעיף ה עריכה
ואף על גב דבעשיית יום טוב שני אנו חלוקים מבני ארץ ישראל, זהו מפני שאי אפשר בעניין אחר, דאנחנו מוכרחים לעשות יום טוב שני לבלי לשנות ממנהג אבותינו. ושנאמר לבני ארץ ישראל שיעשו גם הם יום טוב שני בשבילנו – אי אפשר לעשות מעשה גדולה כזה בשביל כך. אבל "שב ואל תעשה" דלולב – אפשר להשוות יחד (עיין לחם משנה).
ולמה לא תקנו בלולב כבשופר, שיהו נוטלין בכל מקום שיש בו בית דין? יש לומר דבשופר, שאינו אלא יום אחד – תקנו כן. אבל הלולב – הא יטלוהו בשארי הימים. ועוד: דשופר שהוא לעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים, לא רצו לבטלו לגמרי (תוספות מג א). והאידנא הכל שוה, דבין שופר ובין לולב – אין נוטלין בשבת בשום מקום, לא בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ.
סימן תרנח סעיף ו עריכה
ואסור לטלטל הלולב בשבת, דהוי מוקצה.
ויש מי שאומר דלצורך גופו ומקומו – מותר, כמו שופר בסימן תקפח (ט"ז סעיף קטן ג). ודבר תמוה הוא: שהרי הלולב הוקצה למצותו לכל שבעה, ואינו דומה לשופר (וכן משמע ממגן אברהם סוף סימן תקפח, וגם הפרי מגדים השיג עליו).
אבל האתרוג מותר בטלטול, דראוי להריח בו, כמו שכתבתי בסימן תרנג, דלא איתקצאי מריחו. ואפילו לפי מה שכתבתי שם, דמפני שיש פלוגתא בעניין הברכה – ראוי שלא להריח בו, הא יכול לברך על ריח של פירא אחרת ולהריח בו (שם).
ואסור ליתן האתרוג על הבגד אפילו ביום טוב, משום דמוליד ריחא. ויש מי שמתיר, כיון שאינו מכוין לזה. ופסיק רישא לא שייך בזה, שהרי אין בזה עניין מלאכה כלל. דזה שנתבאר בסימן תקיא דאסור להוליד ריח – זהו על ידי גחלים, דיש כיבוי והבערה. מה שאין כן באתרוג (מגן אברהם סעיף קטן ב בשם יש"ש). ומכל מקום יש להחמיר, דסוף סוף מוליד ריחא.
(מגן אברהם שם. ואינו מוכרח, דמ"ש דהבערה מותר ביום טוב – הא במוגמר איכא גם כיבוי, כמו שכתב הרמב"ם שם. ודייק ותמצא קל.)
סימן תרנח סעיף ז עריכה
כבר נתבאר דביום טוב הראשון – אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו, שנאמר: "ולקחתם לכם" – משלכם. לפיכך אין יוצא ידי חובתו אלא, אם כן יתנו לו חבירו במתנה גמורה האתרוג וכל המינים.
ואפילו נתנו לו במתנה על מנת להחזיר – הוי מתנה, דקיימא לן לומר בחושן משפט סימן רמא דמתנה על מנת להחזיר לא מקרי קניין פירות, אלא קניין הגוף שנותן לו לגמרי. אלא שזהו תנאי על מנת שיחזיר לו, והוי תנאי ככל התנאים, וצריך לקיים התנאי להחזירו. ואם לא החזיר – לא יצא, דכיון שלא קיים התנאי – נתבטלה המתנה.
וכן בשאר תנאי, כגון שאמר לו: הנני נותן לך אתרוג זה על מנת שתלך למקום פלוני. אם הלך – נתקיימה המתנה, ואם לאו – בטלה המתנה. וכן כל כיוצא בזה.
סימן תרנח סעיף ח עריכה
ודווקא כשאמר לו בלשון זה: אני נותן לך ארבעה מינים אלו במתנה על מנת שתחזירם לי.
אבל אם אמר לו: יהא שלך עד שתצא בו, ואחר כך תחזיריהו לי – לא יצא, דאין זה לשון מתנה, אלא לשון שאלה. וביום ראשון – אינו יוצא בשאול.
ונראה לי דאפילו אמר: יהא שלך במתנה עד שתצא בו – גם כן אינו מועיל, שהרי אין זה מתנה רק לשעה, והדר הוה ליה כשאול.
וזה שאמרנו במתנה על מנת להחזיר, שצריך שיחזירנו לו, ואם לא החזיר לא יצא – זהו אפילו כשנאנס מידו, ורוצה לשלם לו – לא יצא. ולא מפני שחייב באונסין כשואל, דאפילו מתה מחמת מלאכה דגם בשואל פטור. הכא לא יצא מפני שלא נתקיים התנאי, ונתבטלה המתנה. ולכן אף על גב שבחושן משפט סימן רמא סעיף יא הבאנו שני דיעות בעניין חיוב תשלומין כשנאנסה, מכל מקום לעניין לצאת ידי חובה – לא יצא.
(עיין רא"ש פרק שלישי סימן ל.)
סימן תרנח סעיף ט עריכה
בחושן משפט שם נתבאר, דכשאמר על מנת שתחזיריהו לי סתמא, ולא פירש מתי שיחזיר לו – שיכול להחזיר לו מתי שירצה. אבל באתרוג אינו כן, שהטור כתב וזה לשונו:
- ואפילו נתנו לו סתם, ולא פירש על מנת שתחזיריהו לי – מסתמא דעתו שיחזירנו לו, כיון שצריך לצאת בו. ואם לא החזיריהו לו – לא יצא.
עד כאן לשונו. וכל שכן כשאמר: על מנת שתחזיריהו לי. אך מלשון הטור משמע דדווקא כשעדיין לא יצא בו הנותן. אבל אם כבר יצא בו – אינו כן. ולפי זה גם ב"על מנת שתחזיריהו לי", אם כבר יצא בו – יכול להחזיר לו מתי שירצה.
סימן תרנח סעיף י עריכה
ומכל מקום אי אפשר לומר כן, שהרי מקור דינו הוא מהעיטור (בית יוסף), וגם שם כתב כלשון הטור. והביא ראיה מרבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהיו באין בספינה, ולא היה אתרוג רק לרבן גמליאל. ונטלו ויצא בו, ונתנו לרבי יהושע, ורבי יהושע לרבי אלעזר בן עזריה, ורבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא, ורבי עקיבא החזירו לרבן גמליאל. והרי רבן גמליאל כבר יצא בו! והר"ן כתב גם כן דין זה בזה הלשון.
ויש שלמדו מכאן: שהנותן לולב לחבירו ביום טוב ראשון – סתמא על מנת להחזיר הוא, אף על פי שלא פירש, שאין אדם מתרוקן ממצותו ונותן לאחרים וכו'. עד כאן לשונו.
הרי שכתב שאין אדם מתרוקן ממצותו, כלומר: שלא יקח מצוה שלו, ויתנה לאחרים. וזהו גם כוונת הטור, שאומר: כיון שצריך לצאת בו, כלומר: שצריך שיהיה לו המצוה כל היום, ולאו דווקא לצאת בו. וכן צריך לומר בכוונת רבינו הבית יוסף בסעיף ה, שכתב כלשון הטור, עיין שם.
(וצריך עיון על מפרשי הטור שולחן ערוך, שלא העירו בזה כלום.)
סימן תרנח סעיף יא עריכה
ולפי זה, כל שכן כשאמר: על מנת שתחזיריהו לי – שצריך להחזיר לו מיד.
ורבינו הבית יוסף שכתב בסעיף ד:
נתנו לו על מנת להחזירו – הרי זה יוצא... ומחזירו... ואם לא החזירו לא יצא... וכן אם החזירו לאחר זמן מצותו – לא יצא.
עד כאן לשונו, דמשמע שיכול להשהותו הרבה שעות, רק שיחזיר לו בתוך זמן מצותו – דאינו כן. ורבינו הבית יוסף תפס הקצה האחרון, שאם החזירו לאחר זמן מצותו – לא יצא, אבל בתוך זמן מצותו – יצא בדיעבד. אבל מכל מקום לאו שפיר עביד, דלכתחילה מחוייב להחזיר לו מיד. וכן נתבאר בחושן משפט שם.
סימן תרנח סעיף יב עריכה
ודע שיש מי שכתב דדווקא כשאמר: "על מנת שתחזיריהו לי". אבל אם אמר: "על מנת שתחזיריהו", ולא אמר "לי" – אפילו החזיר לאחר זמן מצותו יצא (מגן אברהם סעיף קטן ד).
ואמת שכן כתב רבינו הרמ"א בחושן משפט שם, וכן בארנו שם סעיף יג. אבל מכל מקום אינו מובן, דאטו גרע כשאמר "על מנת שתחזיריהו", מכשלא אמר כלום דמחוייב להחזיר, ואם לאו לא יצא, כמו שנתבאר?
וצריך לומר: דסבירא ליה דבאמת זה גריע טפי: מדלא אמר "לי" – גילה אדעתיה שאינו מקפיד מתי שיחזירנו. ומכל מקום צריך עיון.
(ואמת שמקור דינו של הרמ"א הוא מתשובת הרשב"א חלק א סימן אלף, עיין שם. אבל אפשר דהרשב"א לא סבירא ליה דינו של הטור, דגם בסתם צריך להחזיר לו. וכן נראה לי קצת מלשונו שם. אבל לדעת הטור נראה לעניות דעתי דגם באמר לו "תחזיריהו" – מחוייב להחזיר לו היום.)
סימן תרנח סעיף יג עריכה
ובזה שנתבאר, דכשנתן לו סתם גם כן מחוייב להחזיר לו, דמסתמא על דעת כן נתנו לו – כתב רבינו הרמ"א בסעיף ה דצריך לחזור וליתנו לו במתנה להבעלים, כדי שיהיה של בעלים ויוצא בו. עד כאן לשונו. וכן אפילו אמר בפירוש "על מנת שתחזיריהו לי" – צריך לחזור וליתן להבעלים במתנה (מגן אברהם סעיף קטן ו בשם הרא"ש).
והטעם פשוט: שהרי נתנה לו במתנה גמורה, אלא שהתנה שיחזור לו, ככל תנאי דעלמא. וממילא שצריך להחזיר לו גם כן במתנה, דאם לא כן – לא יצא מרשותו.
והקשו על רבינו הרמ"א במה דסיים "כדי שיהיה של בעלים" – דוודאי לאו מפני זה הוא, דהא אם לא יחזיר לו במתנה – ממילא הוי של הבעלים, כיון שלא נתקיים התנאי. אלא אדרבא: זהו מפני תקנת המקבל, דאם לא כן הוא – לא יצא בו, כיון שהתנאי לא נתקיים (הגרי"ב).
ואני אומר דרבינו הרמ"א בכוונה כתב זאת. דוודאי כשאמר לו, על מנת שתחזירהו לי – אינו אלא מפני תקנת המקבל. אבל בסתמא: נהי נמי דאמרינן דמסתמא נתנו על דעת שיחזירנו, מכל מקום הא לא אמר בפירוש, ואולי לא היתה כוונתו כן. ולכן בזה הוה תקנת הבעלים (ובפרט לפי מה שכתבתי שהרשב"א לא סבירא ליה דין זה).
סימן תרנח סעיף יד עריכה
בדין זה, כשאמר "על מנת שתחזיריהו לי" או בסתמא – דהוה כהתנה, כתבו הטור והשולחן ערוך סעיף ה, וזה לשונם:
- ומיהו, אפילו לא החזירו לידו אלא לאחר, ואחר לאחר, והאחרון מחזירו לבעלים – יצא.
עד כאן לשונם, ולמדו זה מאתרוג דרבן גמליאל, שנתנו לרבי יהושע, ורבי יהושע לרבי אלעזר בן עזריה, ורבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא, ורבי עקיבא החזיר לרבן גמליאל.
ובאמת אין ראיה משם, שהיו על הים בספינה, וכולם ביחד. וכוונת רבן גמליאל היה לזכותם. ואדרבא: שמנעו הטירחא מרבן גמליאל, שהוא בעצמו יצטרך ליתן לכל אחד מהם. ונראה בדעתם דאם כן, על כל פנים היה לרבן גמליאל לומר "תנו לכל אחד", ומדלא אמר – שמע מינה דאינו צריך.
אך מכל מקום אפילו כן – אין ראיה רק בסתם, אבל לא כשאמר "על מנת שתחזיריהו לי", דהא מעשה דרבן גמליאל בסתם הוה. ויראה לי דהטור והשולחן ערוך – גם כן אין כוונתם בדין זה רק בסתם, ולא ב"על מנת שתחזיריהו לי". אבל בתשובת הרשב"א שם מבואר דאפילו ב"על מנת שתחזיריהו לי" – רשאי לעשות כן. ונראה דרק בדיעבד קאמר, אבל לכתחילה – לא נכון לעשות כן.
סימן תרנח סעיף טו עריכה
כתב רבינו הרמ"א בסעיף ד דמותר לתת לו אתרוג במתנה על מנת שלא יקדישנו, דלא גרע ממתנה על מנת להחזיר. עד כאן לשונו.
כלומר: דבמתנה על מנת להחזיר – הלא אי אפשר להקדישו, דאם יקדישו – הלא אין לו מה להחזיר. ועם כל זה הוה מתנה, והכא נמי כן הוא. ובחושן משפט סימן רמא סעיף ט בארנו בעניין זה, עיין שם.
ואין לשאול: דלפי מה שכתבתי שם, כל היכי דניכר שאינו נותן לו בשלימות – אינה מתנה. והרי באתרוג – וודאי ניכר, שהרי אמרנו דאפילו בסתמא דעתו שיחזירנו לו. דבאמת לא אמרו שם דבר זה אלא בשניכר שנותן לו רק כדי שיעשה טובת הנותן, עיין שם. ולא בכי האי גוונא שמזכיהו במצוה, דוודאי כוונתו בכל אופן שיועיל.
סימן תרנח סעיף טז עריכה
יש אומרים דאפילו אמר לו: "השאילני אתרוג שלך", ונתן לו סתם – יצא, דאמרינן דדעתו דאם לא יועיל לשון שאלה – מקנה לו במתנה, כי הך דטלית לעיל סימן יד, וטבעת קדושין באבן העזר סימן כח (מגן אברהם סעיף קטן ג, וט"ז לעיל סימן יד). אבל כבר כתבנו לעיל סימן תרמ"ט סעיף ה דאין זה דמיון, ולא יצא בכי האי גוונא, עיין שם.
וכן יש מי שאומר דאם אשתו נתנה הלולב ביום ראשון, במתנה על מנת להחזיר או בסתמא, ואין האיש בביתו – דאינו מועיל, מטעמא דאולי רצון האיש למוכרו ולקבל מעות בעד זה (שם). ואצלינו ידוע שאין דרך בעל הבית לעשות כן, ובוודאי תוכל לעשות כן, ויצא.
(עיין שערי תשובה סעיף קטן א בשם מחנה אפרים, שיש ליזהר שהקונה אתרוג ישלם קודם החג, כיון דקניין כסף הוי דאורייתא, ומשיכה דרבנן. ויש סוברים דדרבנן – אינו מועיל לדאורייתא, עיין שם. אבל כבר בארנו כמה פעמים בחושן משפט דאין ספק בזה דמועיל, ושכן מפורש בירושלמי פרק חמישי דמעשר שני.)
סימן תרנח סעיף יז עריכה
אמרינן בגמרא (מו ב):
- לא ליקני אינש לוליבא לינוקא ביומא קמא. מאי טעמא? ינוקא מיקנא קני, אקנויי לא מקני.
שהקטן אינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאם החזירו – אינו מוחזר.
ואי קשיא: דאם כן גם אינה קנויה להקטן, שהרי לא נתנה לו אלא על מנת להחזיר – דאינו כן. דכיון דאי אפשר לו להחזיר – הוה כתנאי שאי אפשר לקיימו, והתנאי בטל, והמעשה קיים (ר"ן שם).
אך יש אומרים דזה אינו רק כשעדיין לא הגיע לעונת הפעוטות. אבל כשהגיע לששה שנים, שהוא עונת הפעוטות כמו שכתבתי בחושן משפט סימן רלה – יכול ליתן במתנה, כמו שכתבתי שם (שם).
ומלשון הרמב"ם והטור לא משמע כן, שכתבו סתם קטן (עיין לחם משנה פרק שמיני, שפקפק גם כן בזה). וטוב לומר לתינוק: "לך ובירך על האתרוג", ולא יאמר לו לשון קניין. וכל שכן אם תופס את האתרוג והלולב בידו עם התינוק – דשפיר דמי, שהרי לא יצא מרשותו.
סימן תרנח סעיף יח עריכה
אמרינן בבבא בתרא (קלז ב):
- האחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית; נטלו אחד מהם ויצא בו. אם יכול לאוכלו – יצא, ואם לאו – לא יצא.
והכי פירושו: שירשו מאביהם אתרוג, או שלקחו במעות אביהם אתרוג בתפוסת הבית. כל זמן שלא חלקו, ונטלו אחד מן האחין בלא דעתם, ויצא בו – רואין אם אין האחים מקפידים זה על זה, ויכול לאוכלו בלא רשותם. כגון: שיש אתרוגים הרבה בתפוסת הבית; או שימצאו הרבה אתרוגים בעיר; או שכבר יצאו ואין צריכין לו עוד (רשב"ם) – יצא, דקרינא ביה "לכם", שהרי כולו שלו הוא. ואם לאו – לא יצא, דבעינן שיהא כולו שלו, ולא שמקצתו שלו (שם).
ואינו יוצא עד שיתנו לו חלקם במתנה גמורה. ולפי זה תלוי רק בין מקפידין לאין מקפידין. ואם רק אין מקפידין – יצא. וכן נראה מדברי הטור, עיין שם.
סימן תרנח סעיף יט עריכה
אבל הרמב"ם כתב בפרק שמיני דין יא, וזה לשונו:
- האחים שקנו אתרוגים בתפוסת הבית, ונטל אחד מהם אתרוג, ויצא בו. אם יכול לאוכלו, ואין האחים מקפידים בכך – יצא. ואם לאו – לא יצא, עד שיתנו לו חלקם במתנה. ואם קנה זה אתרוג, וזה פריש (מין פירא), או שקנו כאחד אתרוג ורמון ופריש מתפוסת הבית – אינו יוצא באתרוג, עד שיתן לו חלקו במתנה, ואף על גב שאם אכלו – אין מקפידין עליו באכילתו.
עד כאן לשונו. וזהו דרך הרי"ף לפי גירסתם בגמרא שם, דבעינן תרתי: שלא יקפידו, ושיהא גם להם אתרוגים, דבלאו הכי אין מחילתן בסתם מועלת, דשמא גם הם רוצים דווקא באתרוג. אבל כל שיש אתרוגים אחרים, אף על פי שזה הדר טפי – לא חיישינן לה (מגיד משנה וכסף משנה בר"ן פרק שלישי דסוכה, עיין שם).
ובשולחן ערוך לא הובא כלל דיעה ראשונה, שחששו לחומרא בדאורייתא.
סימן תרנח סעיף כ עריכה
וכן השותפים שקנו אתרוג או לולב בשותפות – אין אחד מהם יוצא ידי חובתו ביום הראשון, עד שיתן לו השני חלקו במתנה. דשותפים בוודאי קפדי אהדדי.
ודווקא שלא קנו לצורך מצוה. אבל אם קנו לצורך מצוה – יוצאים בו, מסתמא דאדעתא דהכי קנאוהו, שכל אחד יקנה לו חלקו במתנה בשעה שיוצא בו.
ולכן מה שנוהגים במקום שאין אתרוג מצוי, שכל הציבור קונים אתרוג בשותפות – גם כן הטעם כן, שכיון שקנאוהו שכולם יצאו בו ידי חובתן – מסתמא הוי כאלו פירשו שכל הציבור נותנים חלקם לכל מי שנוטלו לצאת בו, על מנת שיחזירוהו להם.
והרשב"א בתשובה (חלק א סימן סב) ביאר הדבר בטוב טעם, וזה לשונו: שכל שלקחוהו הציבור – אינו צריך מתנה, ולא תנאי מפורש, וכל אחד יוצא בו ממילא משום ברירה: דכיון דאינו ראוי להתחלק – הוברר הדבר כשנוטלו זה דשלו הוא נוטל, דכל אחד נתן לחבירו חלקו בשעת נטילתו, דעל מנת כן לקחוהו. וכההיא דהשותפים בנדרים פרק רביעי (מו ב) בחצר, שאין בו דין חלוקה, עיין שם. דבכי האי גוונא הכל מודים שיש ברירה.
ופרטי דין זה נתבאר ביורה דעה סימן רכו. ולפי שאין הכל מודים בזה, כמבואר שם, לכן טוב להכריז שיתן כל אחד חלקו לחבירו במתנה (מגן אברהם סעיף קטן י). ולא נהגו כן, משום דאצלינו מעטים שאחד יש לו אתרוג בפני עצמו, והרבה שותפים באתרוג אחד, וסתמא דמילתא הכוונה כן: שכל אחד מכוין שיהיה כפי הדין.
סימן תרנח סעיף כא עריכה
גביית דמי אתרוג – יש לגבות לפי ממון, דהידור מצוה חל על העשיר יותר. ויש מי שסובר דמחצה לפי ממון, ומחצה לפי נפשות (עיין שערי תשובה סעיף קטן יא). ואצלינו קונים ממעות ציבור. אך בהושענא רבה מעמידין קערה, וכל אחד נותן דבר מועט כרצונו.
ואשה פטורה מליתן מעות אתרוג, לפי שהיא פטורה. אמנם נשי דידן שמברכות – צריכות ליתן. ומי שיש לו אתרוג בפני עצמו – אינו צריך ליתן. וכל אדם ישתדל ויהא זריז במצות, לקנות לו אתרוג ולולב לבד, כדי לקיים המצוה בהידורה.
(וכתב המגן אברהם סעיף קטן יב: מי שיש לו אתרוג בפני עצמו, ובעיר אחרת אין כלל אתרוג – מוטב שיזכה את הרבים, וישלח שלו לשם, והוא יברך על של ציבור. ובשערי תשובה סעיף קטן יב כתב: דאף בשביל יחיד הדר בכפר שאין לו אתרוג – יעשה כן, עיין שם. ולא שמענו מי שעשה כן, דבזמנינו כל אחד יכול להשיג אתרוג, עם שהוא ביוקר. ומכל מקום ישנו במציאות, מה שלא היה כן בדורות שלפנינו.)
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרנט עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרנט | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תרנט סעיף א עריכה
שחרית נכנסין לבית הכנסת, ולא מקדימין כל כך כמו בשבת. ומתפללין תפילת יום טוב. ואומרים פיוט, כל מקום כמנהגו.
ואם חל יום ראשון בשבת – מחליפין הפיוט של יום שני לראשון, מפני שבראשון מדבר הפייטן אודות הארבעה מינים, ובשני אודות סוכה.
וגומרין הלל, ואחר כך אומר "קדיש שלם". ומוציאין שני ספרי תורות, באחת קורין חמישה גברי בפרשת "שור או כשב", והמפטיר קורא בספר תורה שנייה בקרבנות המוספין ב"פינחס". ומפטירין בזכריה: "הנה יום בא", מפני שבשם נזכר עניין סוכות. ומתפללין מוסף, ואומרים בקדושה "אדיר אדירנו", ונושאים כפיהם, והכהנים אומרים ברכת כהנים, ושליח הציבור גומר "שים שלום".
סימן תרנט סעיף ב עריכה
ובעניין ההושענות – יש מנהגים חלוקים. רב סעדיה גאון כתב לאמר אחר הלל, וכן הוא מנהג הספרדים. וטעמו פשוט: דכיון שתופסין הלולב והאתרוג בידיהם – יאמרו עמהם הושענות גם כן. ולפי זה אין אומר שליח הציבור "קדיש שלם" אחר הלל, אלא אחר ההושענות.
אבל הטור כתב לאמר ההושענות אחר מוסף, וכן הוא מנהג אשכנז. והטעם: כיון דההקפות הם זכר למקדש, שהיו מסבבין את המזבח, ובמקדש היתה ההקפה אחרי קרבנות המוספין – לכן גם אנו עושין כן (ב"ח).
ויש שאומרים "קדיש שלם" אחר מוסף קודם ההושענות, ואחר ההושענות גם כן אומרים קדיש. אבל אנחנו אין נוהגין, אלא אחר מוסף אומרים הושענות, ואחר כך "קדיש שלם". ועניין ההושענות – יתבאר בסימן הבא בסייעתא דשמיא.
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
=סימן תרס עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרס | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תרס סעיף א עריכה
עניין ההושענות הוי זכר למקדש. דתנן (מה א): בכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת, וביום השביעי שבע פעמים. ובמקדש למדו זה מיריחו, כדאיתא בירושלמי שם, ובמדרש שוחר טוב על פסוק "שמעה ד' צדק".
ולכן גם אנחנו מקיפין את הבימה בלולבינו ואתרוגינו בכל יום פעם אחת, ובהושענא רבה שבע פעמים. ומעמידין ספר תורה על הבימה, וצועקין "הושע נא", כלומר: "הושע נא את עמך, את שארית ישראל, מכל הצרות הסובבים אותם – בזכות התורה, ובזכות שמך הגדול". שכביכול "עמו אנכי בצרה", ו"הושע נא למענך אלקינו..."
סימן תרס סעיף ב עריכה
ולכן אומרים: "אני והו הושיעה נא", שהם שני שמות משם של שבעים ושתים, היוצא משלושה פסוקים: "ויסע", "ויבא", "ויט". ובחרו בשני שמות אלו על שם "ואני בתוך הגולה" ועל שם "והוא אסור באזיקים", שזה מורה כביכול כאלו הוא יתברך בגלות. כמאמרם ז"ל: גלו לבבל שכינה עמהם, כדכתיב: "עמו אנכי בצרה".
ו"אני" קאי תמיד על שמו יתברך, כדכתיב בכל התורה: "אני ד'..." – יען זולתו יתברך אינו יכול לומר בעצם "אני", שהוא לשון בעל כח, מלשון "און", כי אין שום כח זולתו יתברך.
ועוד דכתיב: "אני אני הוא אני אמית ואחיה", שזה הפסוק מדבר בשמירת ישראל. לזה אומרים: אתה שאמרת "אני אני הוא" – הושיעה נא (רמב"ם בפירוש המשנה שם). והוי גם כן קאי עליו יתברך, שהם שני אותיות האחרונות משם הוי"ה. וצריך לומר "והו" במלאפו"ם ולא בחול"ם. וגם "אני והו" בגימטריא "אנא ד'" (רש"י שם).
סימן תרס סעיף ג עריכה
מעמידין ספר תורה אחת על הבימה, ובהושענא רבה שבעה ספרי תורות. ויש שמוציאין כל הספרי תורות.
ומעמידין נר בארון הקודש, על שם "נר מצוה ותורה אור". ואין לפקפק בזה מה שנותנים דבר של חול, דכיון שלכבוד התורה עושים כן – אין חשש בדבר. ומקיפין דרך ימין, דכל פנות שאתה פונה – אינו אלא דרך ימין. ולכן כשהעם פניהם אל הספר תורה העומדת על הבימה – הוי צפון דרך ימין.
ולפי זה היה צריך גם שליח הציבור מקודם להפוך פניו לצד הבימה, דאם לא כן הוי דרום דרך ימינו. אבל אין המנהג כן, והוא בטל אל הציבור (עיין מגן אברהם, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר).
ובשבת אין מקיפין, לפי שאין לולב בשבת. וגם במקדש לא היו מקיפין בשבת. ואין מעמידין ספר תורה על הבימה בשבת. אבל "הושענות" אומרים גם בשבת, כמו שכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג:
- יש מי שאומר שאין אומרים "השוענא" בשבת, ולא נהגו כן.
עד כאן לשונו, וכן הוא מנהג אשכנז. והספרדים אין אומרים.
סימן תרס סעיף ד עריכה
נוהגים להקיף אף מי שאין לו לולב (בית יוסף). ויש אומרים שמי שאין לו לולב – אינו מקיף, וכן נוהגים.
וביום השביעי נוטלין הערבה עם הלולב להקיף (שם). ואין אנו נוהגין כן, וכן צוה האריז"ל, לבלי לחבר הערבה עם הלולב.
ומי שאירע לו אבל בחג – אינו מקיף. וכן אבל כל שנים עשר חודש על אביו ואמו, וכן נהגו. ואף שיש שפקפקו בזה (עיין בית יוסף), מכל מקום כן המנהג. מפני שאנו מבקשים רחמים ועליו דינים שורה, אם לא שהאבל הוא גדול העיר ומוכרח להקיף.
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרסא עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרסא | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תרסא סעיף א עריכה
למנחה מתפללין כמו ב"יוצר", וכן בערבית כמו בליל ראשון.
וכתב הטור דבקידוש של ליל שני אומר קידוש, וזמן אחריו מיד, ואחר כך סוכה. דזמן לא קאי אלא אקידוש, ולא אסוכה. דאף אם יום ראשון חול – יצא בזמן דסוכה, הלכך צריך שלא להפסיק בסוכה בין קידוש לזמן. ואבי העזרי כתב שאף בליל שני יש לומר זמן באחרונה, כמו יקנה"ז, אף על פי שהזמן אינו חוזר על הבדלה. ואדוני אבי ז"ל הסכים לסברא ראשונה. עד כאן לשונו.
דלא דמי להבדלה דטעונה כוס, הלכך אין להפסיק בזמן בין "בורא פרי הגפן" להבדלה. אבל סוכה – אין עניין לכוס, ואם כן למה יפסיק בסוכה בין קידוש לזמן (בית יוסף)?
סימן תרסא סעיף ב עריכה
רבותינו בעלי השולחן ערוך פסקו כהרא"ש, דבליל שני "שהחיינו" קודם, וכן אנו נוהגים. ומכל מקום יש מהגדולים שכתבו דהעיקר כהאבי העזרי, שאין לחלק שום חילוק בין לילה ראשונה ללילה שנייה, ומקדימין סוכה ואחר כך זמן, כבלילה ראשונה. ויש מהגדולים שנהגו כן (מהרש"ל וב"ח). ופשיטא שמי שלא אכל לילה ראשונה בסוכה – שמברך בשנייה סוכה ואחר כך זמן (מגן אברהם).
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרסב עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרסב | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תרסב סעיף א עריכה
וביום שני מתפללין כמו בראשון. ונוטלין לולב ומברכין "על נטילת לולב", וכן כל שבעה. דאף על גב שהם מדרבנן – מברכים עליהם, כמו שכתבתי בריש סימן תרנח, עיין שם.
ולעניין זמן ביום טוב שני על הלולב: יש אומרים שאינו צריך לאומרו, שהרי יצא בזמן דאתמול. ואף אם היה חול – הלא מדינא דגמרא מברכין בשעת עשייה קודם יום טוב.
ויש אומרים שצריך לאומרו, שהרי לא תקנו אלא או בשעת עשייה, או בשעת נטילה. ואם אתמול היה חול – הרי לא היה לא שעת עשייה ולא שעת נטילה (שני הדיעות בטור).
ומכל מקום מנהגינו כדיעה ראשונה, וכן פסקו הטור והשולחן ערוך, דפשיטא דלא גרע זמן של אתמול מעשייה שקודם יום טוב. ורק כשחל יום ראשון בשבת – ממילא דמברך זמן בשני, שהרי לא בירך "שהחיינו" עדיין עליו. ואז דומה לשופר, שמברכין גם ביום שני.
סימן תרסב סעיף ב עריכה
ומוציאין שני ספרים. באחד קורין חמישה גברי ב"שור או כשב" (ויקרא כב כו-כג מד), ובשנייה בקרבנות המוספים ד"פינחס", הכל כדאתמול. רק ההפטרה היא במלכים: "ויקהלו" (מלכים א ח ב) עד "בהוציאי אותם מארץ מצרים" (מלכים א ח כא), ששם נזכרו שבעת ימי החג. ומתפללין מוסף וברכת כהנים – הכל כדאתמול.
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרסג עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרסג | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סדר קריאת התורה בחול המועד, והתפילות
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד
סימן תרסג סעיף א עריכה
בחולו של מועד מתפללין ערבית, ושחרית, ומנחה כבחול, ומזכירין "יעלה ויבוא" ב"עבודה". ואם לא אמר – מחזירין אותו.
ומברכין בכל יום על הלולב, וגומרין ההלל. ואינו דומה לפסח, שאין גומרין, דסוכות – כל יום הוי חג בפני עצמו, שהרי קרבנותיהם חלוקין.
וקורין בתורה מעניינא דיומא, כמו שיתבאר, ומתפללין מוסף של יום טוב. ואומרים הושענות כמו שנדפס בסידורים, ואחרות ממה שאומרים בהושענא רבה, כמו "אערוך שועי", "אל למושעות". אבל יש שאומרים מסדר הושענא רבה כסדר, ולכאורה למה לנו לשנות? אך אין משיבין על המנהג בדבר שעל פי דין אין שום עיכוב, אם כה ואם כה.
סימן תרסג סעיף ב עריכה
ולאשר כי הקריאה בחול המועד – אי אפשר רק באלו הששה ימים, שמיום השני עד אחר יום השביעי שבכל אחד – אי אפשר לקרות רק קורא אחד, ובכל יום יש ארבעה קרואים, דבחול המועד קורין ארבעה – ואם כן בהכרח שהשני יקרא מה שקרא הראשון.
ויש בזה מנהגים חלוקים. רבינו הבית יוסף כתב דביום ראשון קורא כהן "וביום השני", ולוי "ביום השלישי", והשלישי והרביעי חוזרים וקוראים זה, והיינו: השלישי יקרא "וביום השני". אך הרביעי יקרא שניהם: "[ו]ביום השני"-"וביום השלישי", משום ספיקא דיומא, כדי שאחד יקרא שני הספיקות.
וביום טוב שני אינו קורא "וביום השני", כדי שלא לזלזל ביום טוב שני, לבלי להראות שיש בו חשש חול. ועל דרך זה קורין בכל הימים.
סימן תרסג סעיף ג עריכה
אבל מנהגינו על פי רבינו הרמ"א: שהראשון קורא "וביום השני", לוי "וביום השלישי", שלישי "וביום הרביעי". והרביעי קורא הספיקות: "וביום השני"-"וביום השלישי", וכן בכל יום.
ורק בהושענא רבה יצטרך הכהן להתחיל מן "וביום החמישי", לוי "[ו]ביום הששי", שלישי "וביום השביעי", והרביעי "[ו]ביום הששי"-"וביום השביעי", דאי אפשר באופן אחר כמובן. וכן המנהג הפשוט אצלינו.
וזהו הכל בחוץ לארץ. אבל בארץ ישראל שאין שם ספיקא דיומא – קורין כל הקרואים היום שלו. כגון: ביום שני – קורין כולם "וביום השני", ובשלישי – "וביום השלישי", וכן כולם על דרך זה.
סימן תרסג סעיף ד עריכה
שבת של חולו של מועד, ערבית שחרית ומנחה – מתפלל של שבת. ואומר "יעלה ויבוא" ב"עבודה". ואם לא אמר – מחזירין אותו.
ובמוסף מתפלל של יום טוב, וכולל של שבת, וחותם "מקדש השבת וישראל והזמנים". ואומרים "אדיר אדירינו" בקדושה, ואומרים הושענות. ואומרים "קהלת" לאחר שחרית. ואם שמיני עצרת בשבת, אומרים בשמיני עצרת, ובלא ברכה.
ומוציאין שני ספרים. באחד קורא "ראה אתה אומר...", והמפטיר בספיקא דיומא. וההפטרה ביחזקאל, בגוג ומגוג, שתהיה בחג הסוכות. וחותם בהפטרה: "מקדש השבת וישראל והזמנים".
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרסד עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרסד | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סדר יום הושענא רבה
ובו שלושה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
סימן תרסד סעיף א עריכה
ביום זה נתוספת מצוה אחת, והיא מצות ערבה. והיינו עיקר מצותה היתה במקדש, דהלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת, חוץ מערבה שבלולב. ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. ושיעורה אפילו עלה אחד בבד אחד.
כיצד היתה מצותה? בכל יום ויום משבעת הימים היו מביאין מורביות של ערבה, והם ענפים גדולים של אחת עשרה אמה, שהיו בנמצא במקום הסמוך לירושלים. וזוקפין אותן בצדדי המזבח, שהיה גבוה עשר אמות, וראשיהן כפופין על גבי המזבח אמה. ובעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה – היו תוקעין ומריעין ותוקעין, והיינו: תקיעה, תרועה, תקיעה.
אך כשחל שבת בתוך ימי החג – אין זוקפין ערבה, אלא אם כן חל יום שביעי להיות בשבת. דאף על גב דעתה אינו חל הושענא רבה בשבת, אמנם בזמן המקדש שהיו מקדשין על פי הראייה – היה יכול להיות כן. דאז היו זוקפין אותה בשבת, לפרסמה שהיא מצוה, וכיון שאינה כתובה בתורה – לכן צריכה פירסום.
והיו מביאין מערב שבת למקדש, ונותנין אותם בגיגית של זהב המלא מים, כדי שלא יכמושו. ובשבת היו זוקפין אותן בצידי המזבח, ובאין העם ונוטלין אותן כדרך שעושין בכל יום. וזהו סדר ערבה שבמקדש.
סימן תרסד סעיף ב עריכה
ובזמן הזה הנהיגו הנביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, ואנשי כנסת הגדולה, שהם היו מתקני תקנות בישראל (רש"י מד א), דכיון שאינה מפורש בתורה – לכן לא קבעוה בכל יום כלולב, אלא ביום השביעי בלבד נוטלין אותה, זכר למקדש.
כיצד עושה? לוקח בד אחד או בדין הרבה, חוץ מערבה שבלולב, וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלש. ובלא ברכה, כיון שאין בזה מעשה גמורה. ונכון לחבטה חמש חביטות, ויש בזה טעם.
סימן תרסד סעיף ג עריכה
וכבר נתבאר ששיעור ערבה זו – אפילו עלה אחד בבד אחד. מיהו מכוער הוא להיות כן, לכן נוטלין ערבה יפה משום "זה אלי ואנוהו". ונהגו ליטול חמש בדין ולקושרם, ויש בזה טעם.
ושיעור אורכה – כשיעור ערבה שבלולב. וכל הפוסל בערבה שבלולב – פוסל בה, כגון: קטומה, וכמושה, וכיוצא בזה. לבד נשירת עלים – כשר בה, אפילו לא נשתייר רק עלה אחת, כמו שכתבתי.
ואינו צריך ניענוע, רק חביטה. ויש אומרים שצריך גם ניענוע. וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ד שנהגו לעשות שתיהן: מנענעין בה, ואחר כך חובטין אותה. עד כאן לשונו. ואנחנו לא ידענו ממנהג זה.
סימן תרסד סעיף ד עריכה
ואינה ניטלת אלא בפני עצמה, שלא יאגד דבר אחר עמה. אבל בידו יכול לאחוז גם דבר אחר, ואין זה חציצה בין היד להערבה. שלא הקפידו בזה כל כך, כיון שאינו אלא מנהג.
ומכל מקום דרך בזיון אסור להחזיקה, ויטלנה בידו ממש דרך כבוד. ויש מקפידים שלא לאגדה בעלי לולב משום חציצה. ואינו כן, דכל לנאותו – אינו חוצץ (מגן אברהם סעיף קטן ד), כמו שכתבתי בריש סימן תרנא.
וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג:
- יש מי שאומר שאף ביום זה מקיפים בלולב ולא בערבה. ולא נהגו כן, אלא להקיף גם בערבה.
עד כאן לשונו, אבל אנחנו נוהגין רק להקיף בהלולב. וכבר הזהיר האריז"ל שלא לחבר הערבה אל הלולב כלל.
ונהגו ששמש של בית הכנסת מביא הערבה למכור, כמו שנהגו בזמן המקדש. ואצלינו קשה ליזהר גם בזה, מפני שעניים מביאים אל הבתים, וצדקה היא להם שנוטלין דבר מה עבור זה. ואין קפידא בכל אלו הדברים, רק שתהא כוונתו לשמים.
סימן תרסד סעיף ה עריכה
וכבר נתבאר שאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אפילו הגביה אותה שני פעמים: אחד לשם לולב ואחד לשם ערבה. ואף שיש אומרים שיוצא בה בכי האי גוונא – מכל מקום אנן לא סבירא לן כן.
סימן תרסד סעיף ו עריכה
כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ז:
- יש מי שאומר שאינו יכול ליטלה עם הלולב בשעה שהוא יוצא בה ידי חובתו, עד אחר שיברך ויטול וינענע בתחילה. ואם נטלה – עובר משום "בל תוסיף". ואחר הנענוע הראשון – יכול הוא ליטלה עם הלולב, וכל שכן בשעת הקפה. ואף על פי שמה שכתב שאם נטלה עובר משום "בל תוסיף" – טעות הוא בעיני, מכל מקום אין הפסד לחוש לדבריו.
- וכתב עוד: דגם אחר נטילה וניענוע – צריך לתפוס הערבה לבדה, להכיר שהיא חובה. ובשעת החבטה – יטלנה בפני עצמו, ויוצא בה ידי חובתו.
עד כאן לשונו. ובוודאי "בל תוסיף" לא שייך כאן, כיון דקיימא לן לומר: לולב אינו צריך אגד. אם כן גם היא בכלל ערבה שבלולב. ועוד: ד"בל תוסיף" אינו אלא במין אחר לגמרי, כמו שכתבתי בריש סימן תרנא, עיין שם (והוא מתוספות לד ב דיבור המתחיל "ערבי").
סימן תרסד סעיף ז עריכה
ורבינו הרמ"א כתב על זה: דהמנהג פשוט ליטול הערבה עם הלולב בשחרית, בשעת הנענוע ובשעת ההקפה, עד שעת החבטה, (ואז) נוטלים הערבה לבדה. ויותר טוב שלא ליטלה עם הלולב כלל. ואף הנוטלה עם הלולב, נראה לי דלאחר שהקיף – יסיר הלולב מידו ויאחז הערבה, שהם הושענות שעושים לבד כל זמן שאומרים תחנונים על המים, ומנענעים ההושענות בשעה שאומרים הושענות, ואחר כך חובטין אותן. עד כאן לשונו.
וכבר בארנו שאנו עושין כהדרך היותר טוב שכתב, ואין אנו מחברין לעולם הערבה עם הלולב, אלא רק הלולב לבדו. וגם בעת אמירת ההושענות אנו תופסין רק הלולב לבדו. אך בהגיעינו אל תפלת "תענה אמונים" – מניחים הלולב, ונוטלין הערבה עד החבטה. גם הנענוע בהערבה אין אנו נוהגין. וראוי לחוש לדבריו ולנענע קצת.
(מה שכתב המגן אברהם סעיף קטן ח ליטול שני בדים נפרדים, ויש שכתב שבעה עשר בדים, ושלא לאוגדן, עיין שם – אין אנו נוהגין כן, אלא נוטלין חמישה בדין ואוגדים אותן).
סימן תרסד סעיף ח עריכה
יש מי שאומר שהושענא שבלולב, אף על פי שנזרקת, שאינה תשמיש קדושה אלא תשמיש מצוה – מכל מקום אין לפסוע עליה דרך בזיון, וכמו שכתבתי בסימן כא גבי ציצית. וכן הערבה שנוטלין היום – כך דינה.
וכן יש מי שאומר שאסור ליהנות מן הערבה לאחר נטילתו, דלכולי יומא אתקצאי למצותה, אם לא שהתנה עליה שאינו מקצה אותה רק עד אחר חבטה. אך באמת יש אומרים דלא מהני תנאי על יום זה, דבעל כרחו הוקצה לכל היום. ויש בזה דיעות.
(עיין מגן אברהם סימן תרמט סעיף קטן יט, וסימן זה סעיף קטן ט. ועיין מה שכתב שם בסעיף כא.)
סימן תרסד סעיף ט עריכה
כתב רבינו הרמ"א בסעיף ט: דנהגו להצניע ההושענות לאפיית מצות, כדי לעשות בה מצוה. עד כאן לשונו.
כלומר: מיגו דאתעבדא בה חדא מצוה – ליעבד בה מצוה אחריתא. ובודאי נכון הוא. אך מפני אורך הזמן – קשה השמירה, ולפעמים מוטלים בבזיון. ולכן יותר טוב לשורפן, כמו ששורפין סכך הסוכה. וכן אנו נוהגים.
סימן תרסד סעיף י עריכה
ויש מי שאומר שיש ליזהר שלא לקוץ ישראל משדה של אינו יהודי, אפילו ברשותו. וטעמו של דבר בארנו בסימן תרמט סעיף י. ובדיעבד אין חשש בזה, כמו שכתבתי שם.
ואם חל הושענא רבה ביום ראשון, וקצץ האינו יהודי הערבה בשבת, והביאה – כשרה, דאדעתא דנפשיה קעביד. אבל אם צוה לו הישראל שיקצצנה בשבת – נראה דאסור.
ויש מי שמתיר גם בכי האי גוונא, ותלו הדבר בתשובת הרשב"א (מגן אברהם סעיף קטן י). אבל מאד הדבר תמוה, והרשב"א לא מיירי כלל מעניין זה. אלא ששאלו ממנו אם נקצצה ביום טוב שני, אם מותר להניחה ביום טוב שני בהאגודה של הלולב. ופסק שאסור, ויותר לא הזכיר בדבריו (תשובות הרשב"א חלק א סימן רצז, וגם הפרי מגדים נשאר בצריך עיון).
וזה שכתב רבינו הרמ"א בסעיף יא, וזה לשונו:
מיהו אם צוה ישראל לקצצה, ואיכא פרהסיא בדבר – יש להחמיר אם יש לו ערבה אחרת.
עד כאן לשונו, דמשמע רק חומרא בעלמא, ומשום פרהסיא, אבל מדינא מותר – זהו כשצוה לו קודם השבת לקצצה, ולא אמר לו שיקצצנה בשבת. אבל אם אמר לו שיקצצנה בשבת – נראה דמדינא אסור, ובפרט לדבר מצוה. ועיין מה שכתבתי בסימן רנב. וצריך עיון לדינא, אם אין לו ערבה אחרת.
סימן תרסד סעיף יא עריכה
ולפי שנתוסף מצוה אחת היום, והוא גמר החג, ובחג נדונים על המים, ובמים נכלל פרנסה ועוד עניינים – לכן מנהג כל ישראל לעשות התעוררות ביום זה בשני אופנים.
האחד כמו ימי דין, והיינו: שהרבה נעורים רוב הלילה, וקורין משנה תורה מפני שבשם עיקר אהבת ד' ויראתו, וקורין תהלים, ואומרים "יהי רצון" המיוחד להושענא רבה. וקודם הבוקר הולכין לטבילה, ומשכימין לבית הכנסת, ושליח הציבור לובש הקיטל. ואומרים "שיר היחוד" ו"אנעים זמירות" כמו בראש השנה ויום הכיפורים, והניגון בתוך התפילה כמו בימים נוראים. ובסיבוב ההקפות ובאמירת הושענות בוכים הרבה, כמו ביום הכיפורים. ומרבים קצת בנרות כמו ביום הכיפורים, לפי שבחג נדונים על המים, והיום הוא הגמר דין. ונוהגים להתיר בו אגודו של לולב, וכתבו לזה רמז.
(וכתב הרמ"א בשם הראשונים שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה, מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה. אך אין לדקדק בזה, כדי שלא ליתרע מזליה. גם כי רבים אינם מבינים על בוריו העניין. ויותר טוב להיות תמים, ולא לחקור עתידות. עד כאן לשונו. ובאמת חלילה לעם בני ישראל להביט על עניינים כאלו. וברגע אחד כששב בתשובה – נתהפך מרע לטוב. ואין לנו רק לישא עינינו אל אבינו שבשמים.)
סימן תרסד סעיף יב עריכה
והאופן השני: שעושים היום הזה כקצת יום טוב. והיינו: שאומרים בפסוקי דזמרה מזמורי שבת ויום טוב, רק "נשמת" אין אומרים. ואומרים "מזמור לתודה". ובהוצאות ספר תורה אומרים "שמע ישראל" כמו ביום טוב. ואומרים קדושת "נעריצך... אדיר אדירינו". והקדישים של מוסף אומרים בניגון יום טוב. ואין רגילין לעשות מלאכה של חול עד אחר יציאה מבית הכנסת.
וכתב רבינו הרמ"א שיש לומר פזמון "זכור ברית" כשיש מילה בהושענא רבה, ואומרים אותו קודם "אנא אזון חין". עד כאן לשונו. אמנם אצלינו לא נהגו כלל בפזמון הזה גם בכל השנה.
סימן תרסד סעיף יג עריכה
וגם נהגו לעשות סעודת יום טוב בהושענא רבא במאכלים טובים. ובוודאי מי שביכולתו לאכול גם בלילה לתיאבון – יאכל, ויערב לו ויבושם לו. אמנם רע עלי המעשה שרבים יאכלו לשבעה, עד שקצים בלילה באכילה. וחלילה לעשות כן, דבלילה הוי יום טוב של שמיני עצרת, וחובה לאכול לתיאבון. ולכן אין לאכול סעודה קבועה ביום, כדי שיאכל לתיאבון בלילה. וכן אני נוהג. ונהגו לומר "יום טוב טוב", ולא כמו בחול.
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרסה עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרסה | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תרסה סעיף א עריכה
אתרוג בשביעי – אסור כל היום, שהרי הוקצה לכל שבעה. ואיסורו מתחיל מיום הראשון גם קודם שבירך עליו, כיון שהקצהו למצוה בערב יום טוב (ט"ז). ואפילו נפסל אחר שעשה בו המצוה – מכל מקום אסור כל שבעת הימים, שהרי הוקצה על כל השבעה.
אבל בשמיני – מותר. ואף על גב דבין השמשות שבין שביעי לשמיני – עדיין מוקצה הוא משום ספק יום שעבר, מכל מקום לא אמרינן בכי האי גוונא: מיגו דאתקצאי לבין השמשות – אתקצאי לכולי יומא. ולא דמי לסוכה, שיתבאר בסימן תרסז שאסורה גם בשמיני, דהתם אתקצאי בין השמשות על ידי מעשה, שהיה מחוייב לאכול שם. מה שאין כן באתרוג, דאינו אלא מפני היום שעבר (תוספות סוכה יב דיבור המתחיל "עד").
סימן תרסה סעיף ב עריכה
ובחוץ לארץ שעושים שני ימים – אסור האתרוג גם בשמיני, משום ספיקא דיומא. ומותר בתשיעי, ואפילו חל תשיעי באחד בשבת. ולא אמרינן דשבת מזמינו להיתר, והוה הכנה משבת ליום טוב, דאין זה הכנה בדבר שהיה בעולם, ולא נעשה בו מעשה (מגן אברהם סעיף קטן ב). ומכל מקום יש אוסרים בחל להיות באחד בשבת מטעם הכנה. ודע דאתרוג שנפסל – גם בחוץ לארץ מותר בשמיני (ט"ז), דכולי האי אי אפשר לאסור בנפסל.
סימן תרסה סעיף ג עריכה
הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים – כל אחד יוצא בו, ואוכלו למחר. ואף על גב דבין השמשות היה אסור, מכל מקום כיון דלא ייחדו רק ליום אחד – הוי כאלו התנה בפירוש שאינו מקציהו אלא למצותו (מגן אברהם). ודע דהירושלמי סובר דנפסל יצא ממוקצתו, אבל אין זה דרך הש"ס שלנו (עיין ט"ז).
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרסו עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרסו | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין סוכה בשביעי ושמיני בחוץ לארץ
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה
סימן תרסו סעיף א עריכה
אפילו גמר סעודתו ביום השביעי שחרית, ובארץ ישראל שאינו צריך לישב בה בשמיני עצרת – מכל מקום לא יסתור סוכתו לגמרי, שהרי צריך לישב בה כל היום עד הלילה. ואולי איתרמי ליה סעודה, ויצטרך לאכול בסוכה.
אמנם הכלים שצריך להבית – מוריד אותם מהסוכה מן המנחה ולמעלה. ונראה דממנחה קטנה היא, שאז ניכר שעושה לכבוד יום טוב, ומתקן את הבית לכבוד יום טוב האחרון, ואין בזה בזיון להסוכה.
סימן תרסו סעיף ב עריכה
ואם אין לו בית, והוא מוכרח לישב גם בשמיני בסוכה בארץ ישראל, והרי מיחזי כ"בל תוסיף"; ד"בל תוסיף" גמור ליכא, משום דקיימא לן לומר לעבור על "בל תוסיף" שלא בזמנו – בעי כוונה לשם מצוה (סוף פרק שלישי דראש השנה), אבל בלאו הכי – אינו עובר ב"בל תוסיף".
אבל מכל מקום מכוער הדבר, ואמרו חכמים (מח א) שצריך לפסול את הסוכה, והיינו לפחות בהסכך מקום ארבע על ארבע. ואף על גב דגם בשלושה טפחים נפסלה באויר – מכל מקום אין היכר כל כך.
ודבר פשוט הוא שאם נצרך לאכול עוד בשביעי – שצריך לאכול בסוכה.
ודע דחשש לצאת מ"בל תוסיף" אינו אלא בשמיני, ובחוץ לארץ בתשיעי, משום דסמיכי לימי הסוכות. אבל מי שרוצה לאכול אחר החג בסוכה – אינו צריך כלום, דאז לא מיחזי כ"בל תוסיף". ואינו צריך לפחות בה, ולא לקלקלה, ויושב ואוכל.
סימן תרסו סעיף ג עריכה
וזהו הכל בארץ ישראל. אבל בחוץ לארץ – אינו צריך לעשות בשביעי כלום, שהרי צריך לישב בה בשמיני עצרת. וביום השמיני מה יעשה? גמר מלאכול – מוריד כליו מן המנחה ולמעלה לביתו, מפני כבוד יום טוב האחרון. ואף על גב דטורח את עצמו מיום ראשון לשני – מכל מקום הא אי אפשר בעניין אחר, דבלילה אי אפשר להוריד. וגם אין בזה טירחא, דאינו מעמידם כהוגן בבית עד הלילה, והורדה בעלמא לית לן בה.
סימן תרסו סעיף ד עריכה
ומה יעשה בחוץ לארץ כשאין לו בית, ומוכרח לאכול בסוכה גם בתשיעי, שלא יהיה נראה כמוסיף? ולפחות בה אי אפשר, שהרי ביום טוב אסור לפחות. אמרו חכמים (שם) דכך יעשה להכירא: דאם היא סוכה קטנה שאסור להניח בה הנר בשאר ימים, כמו שכתבתי בסימן תרלט – יניח בה את הנר. ואם היא גדולה, שמותר להניח בה את הנר – מכניס בה קדרות וקערות וכיוצא בהם, שאסור להכניסם לסוכה, כמבואר שם, כדי להכיר שפוסלה ושכבר נגמרה מצותה. ולא מיחזי אז כ"בל תוסיף".
סימן תרסו סעיף ה עריכה
ודע דהרא"ש ז"ל שלהי סוכה דקדק מפירוש רש"י שם, דאפילו בחוץ לארץ צריך לעשות איזה היכר בשביעי בהסוכה, להורות דמה שיאכל שם בשמיני – לא תהא כ"בל תוסיף". ודחה זה, עיין שם. וגם באמת אין מרש"י הכרח כל כך, עיין שם.
אמנם נראה לי דעיקר דבר זה תלוי באופן הישיבה שלנו בשמיני עצרת, ויתבאר בסימן תרסח.
(הרא"ש תפס מה שכתב רש"י מח א בדיבור המתחיל "הא לן" – לבני בבל מדליק הנר, דאשביעי קאי. ואפשר לומר דאשמיני קאי, ועיין ב"ח וק"נ שם.)
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרסז עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרסז | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תרסז סעיף א עריכה
אף על פי שבסימן תרסה נתבאר דאתרוג בשמיני מותר בארץ ישראל, מכל מקום סוכה ונוי סוכה אסורין בשמיני, מטעמא דכיון דאתקצאי לבין השמשות שבין שביעי לשמיני – אתקצאי לכולי יומא.
ולא דמי לאתרוג, דהמוקצה אינו על ידי מעשה אלא מחמת יום שעבר. ולא כן גבי סוכה, שהרי צריך לישב שם בין השמשות. ואלו אתרמי ליה סעודה בבין השמשות – היה אוכל שם בסוכה, ונמצא דהקצאתו הוי על ידי מעשה, וכמו שכתבתי שם.
וממילא דבחוץ לארץ, שיושבים גם בשמיני, דאסורים גם בתשיעי מהאי טעמא; דתשיעי לבני חוץ לארץ כשמיני לבני ארץ ישראל.
ודע: דזה שאמרנו לעניין איסור להשתמש בסוכה – זהו כשנפלה, דאילו קיימת – בלאו הכי אסור משום סתירת בניין.
ואם שמחת תורה חל ביום ערב שבת – יש נוהגים לאסור סוכה ונויה גם בשבת, מטעם דאם תתירם בשבת – הרי יום טוב מכין לשבת. אמנם כבר בארנו בסימן תרסה דבדבר שכבר הוא בעולם – לא שייך הכנה. ומכל מקום יש מחמירים, וכמו שכתבתי שם, עיין שם.
סימן תרסז סעיף ב עריכה
ויש שנהגו כשהיו יוצאין מן הסוכה, היו אומרים: "יהי רצון... כשם שזכינו לישב בסוכה זו – כן נזכה לישב בסוכת עורו של לויתן."
ודבר ידוע שאסור להכין מיום טוב לחבירו, ולפיכך בשמיני עצרת כשמורידין הכלים מן הסוכה – אסור להעמיד השולחנות והספסלים בבית לצורך הלילה, דהוי הכנה. ודי במה שהתרנו להורידם מהסוכה ביום, משום דאי אפשר בלילה. אבל להעמידן ולהעריכן – אסור עד הלילה.
וזהו כשההורדה הוי דבר בפני עצמו, וההערכה דבר בפני עצמו. אבל אם בעת ההורדה מעמידן על מקומן – לית לן בה, דאין בזה עשייה מיוחדת וטירחא בפני עצמה.
(ובזה מתורץ מה שקשה להמגן אברהם בסעיף קטן ג מדברי מהרי"ל, עיין שם. דהמהרי"ל אוסר לחפש הספר תורה משבת ליום טוב משום הכנה, עיין שם. נראה לי דאם אומר שם איזה פסוקים בתורה – הוי כלימוד לשעתו, ולא מקרי הכנה.)
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרסח עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרסח | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
תפילת שמונה עשרה וישיבת סוכה בחוץ לארץ בשמיני עצרת
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז
סימן תרסח סעיף א עריכה
ליל שמיני מתפללין שלוש ראשונות ושלוש אחרונות, וקדושת היום באמצע. וכתבו הטור והשולחן ערוך לומר "ותתן לנו... את יום השמיני חג העצרת הזה". ורבינו הרמ"א כתב דאנו נוהגים שאין אומרים "חג" בשמיני, דלא מצינו בשום מקום שנקרא "חג". אלא אומרים "יום שמיני עצרת הזה", עד כאן לשונו.
ויש אומרים שצריך לומר "את יום שמיני עצרת החג הזה" (רש"ל וט"ז), וכן מנהג העולם, וכך נדפס בסידורים. והטעם: דהחג קאי אסוכות, דהוא עצרת מחג הסוכות.
אבל הרבה מגדולי ישראל הסכימו להטור והשולחן ערוך לומר "את יום השמיני חג העצרת הזה". ויש ראיות רבות דמקרי "חג", ובתורה הוא טפל לחג הסוכות, אבל הוא רגל בפני עצמו ואקרי "חג". וכן הוא בסידור רב עמרם גאון.
(ונראה לי ראיה לזה ממסכת סופרים פרק יט, שאומר שם על שביעי של פסח שאומר "ביום שביעי העצרת הזה", ואין מזכיר בו "חג" לפי שאינו חג בפני עצמו. עד כאן לשונו. וממילא דשמיני עצרת, דהוא רגל בפני עצמו – אקרי חג. ונהי דאנן לא נהגינן בשביעי של פסח כהמסכת סופרים, מכל מקום ראיה גדולה היא. ועוד קל וחומר הדברים: דשביעי של פסח דלא אקרי "חג" ואינו רגל בפני עצמו, אנו אומרים "חג המצות הזה" – קל וחומר בשמיני עצרת, שהוא רגל בפני עצמו, שצריך לומר עליו "חג". ודייק ותמצא קל. ואם אמר "חג הסוכות" – נראה לעניות דעתי דאינו צריך לחזור ולהתפלל, עיין סוטה לט, ובט"ז יורה דעה סימן רכ.)
סימן תרסח סעיף ב עריכה
בחוץ לארץ אוכלים בשמיני עצרת בסוכה, בלילה וביום, מפני שהוא ספק שביעי. ואין מברכין על ישיבתה. ומקדשין ואומרים זמן, דהוא רגל בפני עצמו.
והנה כך איפסיקא הלכתא בגמרא (מז א) דבשמיני מיתב יתבינן, ברוכי לא מברכינן. ומכל מקום ראינו בזה בפוסקים מנהגים שונים: המרדכי בשם הראבי"ה כתב דאסור לישן בשמיני בסוכה משום "בל תוסיף". דבשלמא באכילה – יש היכר מה שאינו מברך. אבל בשינה ליכא היכר (מגן אברהם).
ואף על גב ד"בל תוסיף" גמור ליכא, כמו שכתבתי בסימן תרסו, ד"בל תוסיף" שלא בזמנו בעי כוונה, מכל מקום מיחזי כ"בל תוסיף". ועוד: שהרי באמת יושב לשם מצוה, מפני הספק. ומכל מקום היכר צריך, כיון דאנן בקיאין בקביעת החודש. ויתבאר זה בסעיף ה בסייעתא דשמיא.
סימן תרסח סעיף ג עריכה
ומטעם זה נהגו לצאת מיד מהסוכה אחר סעודת שחרית (שם). ויש שבלילה אין יושבין, וביום יושבין (שם), ואין זה מנהג (טור). ויש שעושין קידוש, וטועמין בסוכה, והולכין לבית לאכול. והנה על כל אלה הדברים כבר צווחו כמה גדולים דאין לעשות כן. דכיון דבגמרא נפסקה ההלכה שיושבין בשמיני עצרת בסוכה, אם כן צריכין לישב כל הלילה וכל היום. וגם צריכין לישן בסוכה, ובלי שום הבדל מכל החג.
סימן תרסח סעיף ד עריכה
האמנם לעניות דעתי יש טעם כעיקר במנהגן של ישראל, וכל הדברים אמת, רק שצריך ביאור. דהנה אמת שבגמרא נפסקה ההלכה דמיתב יתבינן, אבל רבותינו בעלי התוספות כתבו שם, וזה לשונם: מיתב יתבינן – בלולב לא רצו לתקן שיטלו הלולב מפני הספק, לפי שהוא יום טוב ומוקצה לטלטול, ומינכרא למילתיה שנוהג בו מנהג חול. אבל סוכה – פעמים שסוכתו עריבה עליו, אוכל בה אפילו ביום טוב. עד כאן לשונו.
וכן כתב הטור, וזה לשונו: ולא שייך בישיבתו בה לומר: היאך נעשנו חול? שכך דרך לפעמים לישב בצל סוכה, אפילו שלא לשם מצות סוכה. עד כאן לשונו.
הרי מפורש דעיקר ההיתר הוא מפני שאינו ניכר שיושב בה לשם מצוה. אבל אם היה ניכר שעושה רק לשם מצוה – לא היה נכון לישב בה.
סימן תרסח סעיף ה עריכה
ולפי זה – אתי שפיר הכל. דוודאי במדינות החמים כמו בבבל, ובמדינות המערביות והדרומיות, דבסוכות האויר ממוזג וטוב – וודאי דחייבים לאכול ולישן בשמיני עצרת, כמו בכל החג.
אבל במדינות הצפוניות כשלנו, דעל פי הרוב הזמן הוא קר; אך אם אנו נפטור עצמינו בכל חג הסוכות מטעם קרירות בטלה מאתנו מצות סוכה, ובעל כרחנו אנו צריכים לישב ולישן בכל חג הסוכות, ובאמת משינה רובם פוטרים עצמם מטעם זה, כמו שכתבתי בסימן תרלט. מיהו בשמיני עצרת שצוו חכמים עלינו לישב בה, ובאופן שלא יהא ניכר שהיא לשם מצוה, וזהו דבר שאי אפשר כמעט במדינות שלנו.
ולכן חלילה לנו לבטל תקנת חכמים, אבל מכל מקום בהכרח לעשות איזה היכר שהיא שלא לשם מצוה, והיינו: דמי שישן בסוכה כל ימי החג – לא יישן בשמיני עצרת. ומי שאינו ישן בסוכה דהשתא לא הוי זה היכר, בהכרח לעשות איזה היכר אחר, והיינו: או שלא לאכול בלילה, או לאכול מקצת סעודה ביום חוץ לסוכה. אך שני הדרכים האלה פגומים הם. לכך ההיכר הטוב הוא לצאת מיד לאחר הסעודה של שחרית מן הסוכה, להראות שאין אנו עושים זה לשם מצוה. וזה כל דברי המנהגים קיימים (כן נראה לעניות דעתי).
סימן תרסח סעיף ו עריכה
ואין לאכול בשמיני עצרת סעודת הערב עד הלילה. דאם יאכלנה קודם הלילה ולאחר תפילת ערבית, ואינו יכול לברך לישב בסוכה מפני שקבל עליו יום טוב של שמיני עצרת, והרי עדיין יום הוא. ומכל מקום אם אירע כן – לא יברך "לישב בסוכה" (מגן אברהם סעיף קטן ג). ויש מי שאומר דגם לכתחילה יכול לעשות כן (ט"ז). ואין המנהג כן, דבלאו הכי בכל יום טוב אין אנו אוכלין קודם הלילה.
סימן תרסח סעיף ז עריכה
בקריאת התורה בשמיני עצרת בארץ ישראל, שהוא רק יום אחד, עושין ההקפות, וקורין ב"וזאת הברכה" לסיים התורה, ואחר כך קורין בבראשית עד "אשר ברא אלקים לעשות". והטעם בזה: כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לאמר שסיימו התורה, ואין רוצים ללומדה עוד (טור בסימן הבא). ומפטיר "ביום השמיני עצרת", וההפטרה "ויהי אחרי מות משה".
ובחוץ לארץ קורין "כל הבכור". ואם חל בשבת מתחילין "עשר תעשר". ויש מקומות שגם בחול מתחילין "עשר תעשר", לפי שהיא זמן מעשרות, וכן המנהג אצלינו. ומפטירין "ביום השמיני עצרת", וההפטרה במלכים "ויהי ככלות שלמה", משום דבשם נזכר שמיני עצרת.
ומחזיר הספרים, ואומר קדיש, ומכריז השמש "משיב הרוח ומוריד הגשם", ודיניו נתבארו בסימן קיד, עיין שם.
(והנוהגים מנהג ספרד עושין הקפות גם בשמיני עצרת אחר תפלת ערבית.)
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
סימן תרסט עריכה
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרסט | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תרסט סעיף א עריכה
בחוץ לארץ שעושים שני ימים טובים, ליל תשיעי מקדשין ואומרים זמן. ולמחר מוציאין שלושה ספרים, וקורין באחד "וזאת הברכה" עד סוף התורה, ובשני מ"בראשית" עד "אשר ברא אלקים לעשות", מטעם שנתבאר בסימן הקודם. ובשלישי קורא המפטיר כמו אתמול. וההפטרה "ויהי אחרי מות משה".
ובמקום שאין להם רק שני ספרי תורה קורין בראשונה "וזאת הברכה", ובשנייה "בראשית", וחוזרין ולוקחין הראשונה למפטיר. אבל לא יקרא שני דברים בספר תורה אחת כסדר. וכן הוא בכל מקום שצריך שלושה ספרי תורה, ואין להם רק שני ספרי תורה.
סימן תרסט סעיף ב עריכה
וקורין ליום זה "שמחת תורה", לפי ששמחין ועושין בו סעודה לגמרה של תורה. ובאשכנז נהגו שהמסיים והמתחיל נודרין נדבות, וקוראין לאחרים לעשות משתה.
ונהגו להרבות הקרואים לספר תורה, וקורין פרשה אחת כמה פעמים. ואין חשש בדבר ביום הזה, כיון שנהגו כולם לעלות לתורה ביום הזה. וגם הנערים עולין לתורה, וקורין עמהם "המלאך הגואל".
וכתב רבינו הרמ"א דנהגו לסיים אף על קטן העולה, אף על גב דיש אומרים דדווקא תלמיד חכם צריך לסיים, בזמן הזה שהחזן קורא – אין לחוש. עד כאן לשונו. והאידנא אין מניחין קטן לסיים, ומוכרין זה בדמים למי שמרבה.
וגם נהגו ששנים עולין ביחד ומברכין, ואף שאינו נכון – מכל מקום מפני שמחת סיומה עושין כן. וגם בלילה נהגו לקרות בשביל נדרים ונדבות, ואין לזה יסוד. ולכן נהגו בכמה מקומות לבלי לקרוא רק תלתא גברי, וכן אנו נוהגין.
סימן תרסט סעיף ג עריכה
ועוד נהגו לומר פסוקים בערבית ושחרית: "אתה הראת" וגו'. ומוציאין כל ספרי תורה שבהיכל, ומסבבין הבימה שבעה פעמים, ואומרים זמירות שירות ותשבחות, ומרקדין לכבוד התורה. ואף שאין מרקדין ביום טוב, כמו שכתבתי בסימן שלט – לכבוד התורה מותר. ואין עולין לדוכן, מפני שרגילין לשתות יין ויין שרוף אחר קריאת ספר תורה. ויזהרו מלגמר מוגמר או להבעירם להשמיע קול לשמחה.
ויש שאין נופלין על פניהם עד אחר ראש חודש מרחשון.
בסייעתא דשמיא סליק הלכות לולב
הלכות לולב: תרמה • תרמו • תרמז • תרמח • תרמט • תרנ • תרנא • תרנב • תרנג • תרנד • תרנה • תרנו • תרנז • תרנח • תרנט • תרס • תרסא • תרסב • תרסג • תרסד • תרסה • תרסו • תרסז • תרסח • תרסט
- ^ נוסח השער המופיע כאן מבוסס בעיקרו על שער הספר כפי שהוא מופיע ברבות ממהדורות הצילום, אבל נעשו בו כמה שינויים קלים כדי להתאים אותו לצרכי מהדורת ויקיטקסט.