עַרְבִית לְשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב
ש"ץ:
בָּרְכוּ אֶת יְיָ הַמְבֹרָךְ.
קהל וש"ץ:
בָּרוּךְ יְיָ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד.
הקהל בלחש:[1]
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח, וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא רִאשׁוֹן וְהוּא אַחֲרוֹן, וּמִבִּלְעָדָיו אֵין אֱלֹהִים. סֹֽלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, בְּיָהּ שְׁמוֹ, וְעִלְזוּ לְפָנָיו; וּשְׁמוֹ מְרוֹמָם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה. בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וְעַד. יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.
בָּרוּךְ אַתָּה, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים. בְּחׇכְמָה פּוֹתֵֽחַ שְׁעָרִים, וּבִתְבוּנָה מְשַׁנֶּה עִתִּים, וּמַחֲלִיף אֶת הַזְּמַנִּים, וּמְסַדֵּר אֶת הַכּוֹכָבִים בְּמִשְׁמְרוֹתֵיהֶם בָּרָקִֽיעַ כִּרְצוֹנוֹ. בּוֹרֵא יוֹם וָלָֽיְלָה, גּוֹלֵל אוֹר מִפְּנֵי חֽשֶׁךְ, וְחֽשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר, וּמַעֲבִיר יוֹם וּמֵֽבִיא לָֽיְלָה, וּמַבְדִּיל בֵּין יוֹם וּבֵין לָֽיְלָה, יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ. (ש"ץ) אֵל חַי וְקַיָּם, תָּמִיד יִמְלֹךְ עָלֵֽינוּ, לְעוֹלָם וָעֶד. בָּרוּךְ אַתָּה, יְיָ, הַמַּעֲרִיב עֲרָבִים.
אַהֲבַת עוֹלָם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ אָהָֽבְתָּ; תּוֹרָה וּמִצְוֺת, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, אוֹתָֽנוּ לִמַּֽדְתָּ; עַל כֵּן, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, בְּשׇׁכְבֵּֽנוּ וּבְקוּמֵֽנוּ נָשִֽׂיחַ בְּחֻקֶּֽיךָ, וְנִשְׂמַח בְּדִבְרֵי תוֹרָתְךָ וּבְמִצְוֺתֶֽיךָ לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי הֵם חַיֵּֽינוּ וְאֹֽרֶךְ יָמֵֽינוּ, וּבָהֶם נֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָֽיְלָה. (ש"ץ) וְאַהֲבָתְךָ אַל תָּסִיר מִמֶּֽנּוּ לְעוֹלָמִים. בָּרוּךְ אַתָּה, יְיָ, אוֹהֵב עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.
(יחיד אומר: אֵל מֶֽלֶךְ נֶאֱמָן)
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, יְיָ אֶחָד.
בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד.
הערות
- ^ תפילת "יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח" הייתה מיועדת לאמירה בלחש ע"י הקהל בזמן שהחזן שר באריכות את המילים "בָּרְכוּ אֶת יְיָ הַמְבֹרָךְ". כיום המנהג הזה כמעט ואינו מוכר, במיוחד לא בארץ ישראל.
