צמצום זמן וועד בו ביום
קסח
חרמו בחרבן ירושלים, מיד בעלותו על כסא רומא חשב מחשבות על היהודים לאבדם, ויכין פקודה להומם ולכלותם, ואך בדרך נס נתבטל הדבר.
ושלשה רועי ישראל שבו ליבנה בלב נשבר בידעם כי מחשבת הקיסר הזה רק רע כל היום, כי על כן נשמרו מלאסוף את כל זקני בית הוועד מכל ערי ישראל.
ואם כי לא נודע לנו בצמצום כמה ארכו ימי המעמד הזה אשר אז באו המחלקאות עם ר׳ אליעזר אשר נגעו גם בהוראותיו הלכה למעשה אשר לא הוכרעו בבית הוועד,
הנה לעומת זה ידענו צמצום סוף זמן המעשים האלה עד ״בו ביום״ כי הי׳ זמן של שתי שנים.
כמו שכבר נתבאר אשר בחורף כשתי שנים לפני וועד בו ביום היו ראשי הדור יחד עם ר' אליעזר ״בבני ברק״ עם תלמידיהם.
שם חלה ר׳ אליעזר, אבל בחג הפסח כבר עמד מחליו, ואחר הפסח כבר שבו כולם ליבנה, ובימי הקיץ הי׳ המאורע עמו (עי׳ דברינו על כל זה בפרק כ"ד).
ובראש השנה אחר זה היתה המעשה הראשונה עם ר׳ יהושע, אשר על זה מפורש בברכות כ"ז כי עד "בו ביום" עבר שנה: ״אשתקד בראש השנה צעריה וכו׳".
ועל כן אם נקח יחד את כל המעשים כולם מאז שבו מרומא, אשר הי׳ כבר בימי דאמיטיאן, ונחשוב כי זמן וועד בו ביום הי׳ בשנה הרביעית לממשלת דאמיטיאן ארבע עשרה שנה אחר החרבן, אין ספק שהדבר מכוון למספר השנים.
והדבר יוצא כן גם מענינו של ר׳ אלעזר בן עזריה.
כי בגמ׳ ברכות ד׳ כ״ז נאמר כי ר׳ אלעזר בן עזריה הי׳ בוועד של בו ביום דהיינו כשנתמנה לנשיא בן שמנה עשרה שנה(לח).
ובמס׳ שבת ד׳ נ״ד נאמר ״אמר רב יהודה אמר רב תריסר אלפי עגלי הוה מעשר ר׳ אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ושתא".
והדבר ידוע כי מעשר בהמה נתבטל אחרי אשר נחרב הבית.
וכבר כתבו שם התוס׳ ״הקשה ר"ת דאמר בפרק בתרא דבכורות (ד׳ נ"ג) דאין מעשר בהמה נוהג אחרי החרבן מפני התקלה אם כן בזמן הבית הו׳ מעשר ומסתמא בן י"ג שנה הי׳ כשעישר ואם כן מאי קאמר דהוה מעשר כל שתא ושתא דעל כרחך לא הי׳ בשעת חרבן הבית לכל היותר כי אם בן י"ד או ט״ו שהרי רבן יוחנן בן זכאי משך נשיאותו אחר החרבן שנה או שנתיים דכמה תקנות תקן אחר החרבן וכו׳ ואחריו ר"ג הי׳ נשיא שנתיים או שלש קודם שמינו את ר' אלעזר בן עזריה כדאמר בפרק תפלת השחר אשתקד צעריה במעשה דר׳ צדוק(לט) וקודם לכן צעריה לר׳ יהושע על תקנת המועדות
הערה (לח): בירושלמי ברכות פ"ד נאמר שהי' בן ט״ז שנה.
אבל נראים הדברים כי טעות סופר הוא בירושלמי, ובכל האופנים למעט בניסא עדיף וגם שמנה עשרה חידוש ופלא.
הערה (לט): לשון התוס׳ לפנינו נשתבש וצריך תקון, כי העתיקו דברי הגמ׳ כאלו הי׳ שם הכונה ״אשתקד צעריה" על מעשה דר׳ צדוק, אבל ״אשתקד צעריה" קאי שם על תקנת
