קסד
בו ביום
ובהאספם עתה יחד אחרי כמה שנים ובראותם כי כל הדבר עם ר' אליעזר ועל ידי זה גם עם ר׳ יהושע בא רק ממה שלא היתה שם אסיפה כללית להצעת הספיקות, ובידעם כי ימי הרעה יגברו יום יום ומי יודע מתי יתאספו יחד עוד הפעם באסיפה שלמה כל זקני חכמי הוועד,
כי על כן הציעו אז את הספיקות והמחלקאות אשר היו שם לפני זה בתוך הימים מאז נשבתה אסיפתם, היינו מאחרי שוב רבן גמליאל ר׳ אליעזר ור׳ יהושע מרומי בראשית ימי דאמיטיאן.
ועל כן הנה הי׳ גם זה דבר חדש כי שבו ונקבצו עתה לאסיפה כללית כל חכמי הוועד, כל השבעים ושנים זקנים.
וכאשר הזכיר בן עזאי קבלה מאסיפה הגדולה הזאת פרט זה ויאמר בריש זבחים:
״אמר שמעון בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו ר׳ אלעזר בן עזריה בישיבה שכל הזבחים הנאכלים וכו׳״.
וכן הוא גם לשונו במס׳ ידים פרק ג׳ משנה ה: ״אמר רבי שמעון בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את ר׳ אלעזר בן עזריה בישיבה ששיר השירים וקהלת מטמאים וכו׳״.
ופרט כל זה מפני שהי׳ זה דבר חדש כי איזה שנים לפני זה וגם אחר זה לא הי׳ שם אסיפת כל חברי הוועד.
ולא לבד כל יתר חברי הוועד כי אם שגם ר׳ יהושע עזב את בית הוועד מיד אחרי אשר נגמרה כל דבר האסיפה הזאת, וישב גם הוא למקומו לפקיעין,
והוא מבואר ממקומו במס׳ ברכות כ"ח שם במקום המעשה שבא שם:
״אמר רבן גמליאל הואיל והכי הוה איזיל ואפייסיה לר׳ יהושע כי מטא לביתיה חזינהו לאשיתא דביתיה דמשחרן אמר ליה מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה וכו'״.
והדברים האלה הנם מוכיחין על עצמן כי הלך רבן גמליאל למקום שם ביתו של ר׳ יהושע דהיינו לעיר פקיעין.
ורק על ידי זה נבין את אשר עד עתה לא ידע ולא ראה רבן גמליאל את ביתו של ר׳ יהושע וגם לא ידע תארה, וגם את מלאכתו בביתו לא ידע לפי שלא הי׳ כל זה ביבנה, כי אם בפקיעין, וכבר שב ר׳ יהושע למקומו ולשם הלך אליו רבן גמליאל לפייסו.
ושם גם נמצא אותו אחר זה וכמו שהוא לשון הברייתא בחגיגה ד׳ ג׳:
״תנו רבנן מעשה בר׳ יוחנן בן ברוקה ור׳ אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני ר׳ יהושע בפקיעין אמר להם מה חידוש הי׳ בבית המדרש היום וכו׳ שבת של מי היתה שבת של ר׳ אלעזר בן עזריה וכו'".
והננו רואים שר׳ יהושע הי׳ אז לגמרי רחוק מבית הוועד עד שכבר לא ידע שבת של מי היתה.
וכאשר נגמר כל דבר האסיפה הזאת והדבר נשאר כן, כי רבן גמליאל הורד ור׳ אלעזר בן עזריה היה הנשיא, אז ראה רבן גמליאל וישר נוכח כי אין לו עוד לקוות כי חכמי הדור ישובו ויתחרטו על מעשיהם, כי הלא שבו למקומם.
