המשנה ביסודה ותקופת התנאים עליה
קל אבל מיד לאחר זה ישנה לשונו ויאמר "ולמה הוזכרו רמוני בדאן" וכן בא בכל המשנה על זה רק לשון "הוזכרו" לפי שזה לא היתה משנה קבועה וכל דבריהם יסבו רק על שמועה שהוזכרה ונתקבלה בבית המדרש וגרסו אותה על המשנה.
ועי׳ חולין ד׳ כ״ה: שעל המשנה שם ר׳ יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין נאמר בברייתא בגמ׳ שם:
תא שמע אמרו לו לר׳ יהודה מאחר שלא הוזכרו וורידין אלא להוציא מהן דם מה לי בשחיטה מה לי שלא בשחיטה. ורבינו הגדול רש׳י ז״ל כתב שם "מאחר שלא הוזכרו וורידין כלומר אין חיות תלויה בהן ואין צריך להזכירו אלא משום דם״.
אבל לחנם נדחק רבינו והדברים כפשטן, שבאמת הוזכרו וורידין אצל דין משנתינו, רק שחכמים ור׳ יהודה חולקין בזה עצמו איך הוזכרו וכמבואר.
ועי׳ במס׳ טהרות פרק ו׳ שאחרי שנאמרו שם מיסוד המשנה משניות רבות בדיני רשות היחיד ורשות הרבים לטומאה נאמר שם במשנה ו׳:
איזו היא רשות הרבים שבילי בית גלגל וכן כיוצא בהן רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה, אמר ר׳ אליעזר "לא הוזכרו״ שבילי בית גלגל אלא שהם רשות היחיד לכך ולכך.
והיינו שזה הי׳ רק קבלה אצל המשנה, ועל זה כבר נחלקו ר׳ אליעזר וחכמי דורו איך ולמה הוזכר זה בבית המדרש אצל המשנה, ומפני שאין זה משנה קבועה, ורק הוזכר בבית המדרש על יסוד המשנה תפסו לשונם "לא הוזכרו״ וכו׳ אלא וכו׳.
וכמו כן יש לנו גם מר׳ שמעון רק לפרש טעם יסוד המשנה.
כמו במס׳ שבועות ד׳ ל״א: (פרק ד׳ משנה ג׳).
שבועת העדות כיצד אמר לשנים בואו והעידוני שבועה שאין אנו יודעים לך עדות או שאמרו לו אין אנו יודעין לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבים השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לבית דין ובאו לבית דין והודו פטורין כפרו חייבין על כל אחת ואחת השביע עליהם חמשה פעמים בפני בית דין וכפרו אינן חייבין אלא אחת.
אמר ר׳ שמעון מה טעם הואיל ואינן יכולין לחזור ולהודות.
ושם במס׳ שבועות ד׳ ל״ו: (פרק ה׳ משנה ב׳):
שבועת הפקדון כיצד אמר לו תן לי פקדוני שיש לי בידך, שבועה שאין לך בידי או שאמר לו אין לך בידי משביעך אני ואמר אמן הרי זה חייב, השביע עליו המשה פעמים בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין וכפר חייב על כל אחת ואחת.
אמר ר׳ שמעון מה טעם מפני שיכול לחזור ולהודות ועי׳ כן גם במס׳ תמורה פ״ג מ״ה.
וכענין הזה הם גם דברי ר׳ שמעון על המשנה במס׳ שביעית פרק ו׳ משנה ו׳:
אין מביאין תרומה מחוץ לארץ לארץ.
אמר ר׳ שמעון שמעתי בפירוש שמביאין מסוריא ואין מביאין מחוץ לארץ.