סוף ימי שלמינון
רסו
ואיה ראה ומצא כי ראשי חכמי הדור הקודמים לשמעיה ואבטליון וראשי חכמי הדור אשר באו אחריהם עשו ההיפוך.
ואמנם כי לא הסתפק קראכמאל־הזקן בדבריו אלה אשר התהפך בהם בלשונו, כי אם שבראש דבריו על הצדוקים (עמוד (60בא ויחבר יחד את חכמי התורה עם הצדוקים ובלשון מדברת גדולות יאמר: "סביב לשנת מאתים ליוונים בסוף ימי נשיאות יוחנן הורקנוס גבר הנגוד והמחלוקת בין שתי הכתות וכו׳ כת הפרושים וכת הצדוקים כתות שהי׳ על דיעות שונות וכו׳ ואחר בקשו להן גם שתיהן כח ממשלה ושררות על הצבור והתערבו בהנהגת המדינה ובמועצותיה ותהי איבתם וקנאתם מקור נאמן לרעות אין מספר וכו׳." ומי יתן והי׳ ההכם קראכמאל־הזקן נוהג מנהג חכמים להביא איזה מקור לדברים בוטים כמדקרות חרב כאלה.
כי לא לבד שלא נמצא כזאת, ואין מכל זה דבר בהמקורים, כי אם שהנם נגד דבר כל המעשים הגלוים והידועים, ונגד כל דברי המקורים כולם.
ובכל דברי יאזעפוס מראשית ימי הצדוקים עד סופם אין שם אף מקום אחד כי הכמי התורה או הפרושים בלשונו, עשו להם השתדלות ודרכים לבקש כח ממשלה ושררות על הצבור, ושהתערבו שלא כדין בהנהגת המדינה, וכי עשו מתוך איבתם וקנאתם.
בכל נטייית יאזעפוס אל הנהגת הצדוקים, ובכל היות דבריו רק מפיהם ומפי כתבם, לא הי׳ יכול לא הוא ולא הם להכחיש את כל השתדלותם הגדולה והנמרצה של הצדוקים פעם אחר פעם להביא את כל רסן הממשלה לידם, נגד חפץ כל העם.
אבל בכל דבריו גם בימי יוחנן גם בימי אלכסנדר ינאי, ובימי שלמינון ואריסטובלוס השני, אין מזה דבר על הפרושים, אשר לא היתה בזאת ולא עלה על לבם.
ומי הרשה להחכם קראכמאל־הזקן לעשות את דברי ימינו פלסתר ,ולהשחיר פניהם של ישראל ,ולבדות עלילות ודברים אשר לא היו כלל.
הדברים מפורשים בהמעשים עצמם ,כל התחבולות אשר חבלו הצדוקים בימי יוחנן הורקנוס, ובימי אלכסנדר ינאי, ובראשית ימי אריסטובלוס השני (סוף ימי שלמינון) לקחת את כל הנהגת הממשלה לידם נגד רצון כל העם ולרדוף את חכמי התורה בחרב ולגרשם מהארץ בימי ממשלתם גם בימי יוחנן גם בימי ינאי.
אבל לא נמצא אף פעם אחת כי חכמי התורה חבלו תחבולות להשיג ולהביא את רסן הממשלה לידם.
ואם רק הרשו להם הצדוקים בימים ההם, לקום ולהתהלך בארץ וללמוד תורתם ברבים, לא בקשו דבר, ויהיו שמחים בחלקם.
בכל ימי הצדוקים בימי החשמונאים היתה הממשלה בידי חכמי התורה רק פעם אחת בימי שלמינון.
ועל זה הנה הדברים מפורשים כי נעשה זה על פי דברי אלכסנדר ינאי עצמו אשר צוה כן לפני מותו.