עיקר תוי"ט על כלים ב

(א)

(א) (על הברטנורא) שאר בהמה וחיה מנין, ת"ל וכל מעשה, א"כ מה ת"ל עזים פרט לעופות:

(ב) (על הברטנורא) שמתחלה לכך נעשית להיות מטה על צדה ומוציא מה שבתוכה לצדדין. תוספתא. הר"ש:

(ג) (על הברטנורא) גמרא. ופירש"י הואיל ונראה מבחוץ דרך דפנותיו לא חשיב גב אלא תוך והר"א העתיק שתוכן נראה מברן:

(ד) (על הברטנורא) והר"מ השיג על פירוש זה, דכלי אלומ"י לא יצלח לקבל כל דבר לענין מענינים כו'. ומפרש שהוא מאבן רכה מאוד (שקורין א"ל טפ"ל) בדקות המראה (כעין תכלת) יותך בטים במהירות, ירחצו בו השיער והבגדים. והוא והדומים לו כאשר נעשה מהן כלים כל זמן שלא נקלו באור הנה הן כלי אדמה ולא יקבלו טומאה, וכאשר נקלו ואע"פ שלא יסבלו האש עד שיבושל דפנותם כמו החרס הנה הן דומים לחרס. והוא אשר יקרא כלי נתר:

(ה) (על הברטנורא) אלא במה שסמוך לדפנות האמצעים מיטמאין מן האויר. ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה שהרי אין כביצה בכל אחד כו' רש"י. ועתוי"ט:

(ב)

(ו) (על הברטנורא) והא דבמסכת מקואות פ"ד מ"ג תנן החוטט בצנור לקבל צרורות. בשל עץ כל שהוא בשל חרס רביעי'. לקבל צרורות שאני. והתם נמי פליג ר"י ואמר אף בשל חרס כל שהוא. הר"ש:

(ז) (על המשנה) שעורן. בספרא מנין לרבות שברי כלי חרס, תלמוד לומר וכל כלי חרס. הר"מ:

(ח) (על הברטנורא) דהכי תניא בחולין דף נ"ה לוג כלמטה, סאה כלמטה, סאתים כלמטה. ועתוי"ט:

(ט) (על המשנה) ועד ג' כו'. לא תני מסאתים ועד חמש. משום דרוב היתרים בני ג' וה' הוי. הר"ש:

(י) (על המשנה) הפכים כו'. דברי רבן יוחנן בן זכאי הן. הר"ש:

(יא) (על המשנה) כל שהן. לפי ששוליהן מחודדין כמו שולי קצת כלי הזכוכית, וכאשר נשאר מהן שיקבל שעור מועט הנה הוא יטמא לפי שהוא ישאר תמונת כלי קטן ייעשה מתחלת ענינו כן. הר"מ:

(יב) (על המשנה) ואין כו'. לפי שלא יהיה בצדם קערורית כמו הכדים והקדירות, אבל צדיהן שוה השטח כל מה שנשבר מהן נשאר דומה ללוח פשוט. הר"מ:

(ג)

(יג) (על הברטנורא) ומשמע דאע"פ שמקבלין אינו אלא תוספת ביאור. ועתוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) מלשון דופן שהוא בצד היקב. ובלשון ישמעאל קורין לטמון דפין. ערוך:

(טו) (על הברטנורא) דלא מבעיא דשל עץ דפשיטא דטהורה, שאינה מיטלטלה מלא (דעיקר הילוכה מחמת המים ומשום מדרס נמי לא, דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו דעיקרה לפרגמטיא. תוספ') אבל של חרס אע"ג דאינה מיטלטלה מלא טמאה דלא איתקש לשק, קמ"ל. גמרא:

(טז) (על המשנה) זה הכלל. משונה זה הכלל, שבכל מקום בא לכלול הפרטים שנשנו לעיל מיניה, והכא אינו ענין למה שכבר נשנה כו'. ומצאנו זה הכלל דלסימנא בעלמא במשנה ב' פרק ד' דמגילה ולקמן פרק כ"ז משנה ג' כו':

(יז) (על הברטנורא) אין הכוונה שצריך שיהיו שני תנאים בטומאת אחוריים שיהיה כלי חרס ויהיה לו תוך ואם יחסר אחד מהתנאים אין בהם טומאת אחוריים, שאין הדבר כן, שכל הכלים יש להם אחוריים כו', אלא הכא בכלי חרס מיירי משום הכי קאמר אלא בכלי חרס. ועתוי"ט:

(ד)

(יח) (על הברטנורא) ויש בו מחיצה כנגד השלהבת והופכה לצד הרוח שלא יכבה. הר"ש:

(יט) (על הברטנורא) מלשון וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים. ועתוי"ט:

(כ) (על המשנה) טהור. שאע"פ שאפשר שיטה על צדו כמו של רוכלין, הואיל ושל בעלי בתים אינו עשוי להטות, טהור. דומיא דסילונות דלעיל. ולא דמי לחבית שאין לו שולים דריש פרקין:

(ה)

(כא) (על הברטנורא) ולשון הר"ש, קלף שמכסים כו'. וזה נראה בעיני. לפי שקלף של עור הוא וראוי לקבל טומא' אלא מפני שהוא כסוי אינו מיטמא והביא ת"כ דכסוי כלי עץ נמי טהורים. משא"כ נייר שהוא עשוי מעשבים לא ידענא מאי טומאה שייכא בה אפילו שאינו של כסוי. ומיהו י"ל מידי דהוי אמחצלת דסוף פרק כ':

(כב) (על המשנה) ר"א כו'. נראה דלא פליג, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה. ועתוי"ט:

(ו)

(כג) (על הברטנורא) הסברא היא בהפך. ובתוספתא הכי גרס בידוע שעד שלא נגמרה מלאכתו נשברה. וכן הוא בר"מ:

(כד) (על הברטנורא) ואחרי שאין הרוח שליט ליכנס למלאות הריקות אם יצאו המים, לפיכך בהכרח ישארו המים במקומם:

(כה) (על הברטנורא) שכך שיעורו לטהר בריש פרק דלקמן:

(כו) (על הברטנורא) בנוסחת מהר"מ נקוד הפ"א בשב"א והרי"ש והטי"ת שתיהן בחול"ם ופי' בפרוטרוט. ובנוסחת ארץ ישראל בר"מ פירש כסמדר גרעין, מלשון ופרט כרמך. ועתוי"ט:

(ז)

(כז) (על הברטנורא) דאילו אין מחוברים, אפילו לזבז עודף לא היו הכלים שבתובה טמאין, כדאמרינן בחולין (דף כ"ה) דאוכלין ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ולא אדם וכלים, דלא חזינן האי תנור כמאן דמליא טומאה. הר"ש:

(כח) (על המשנה) אם כו'. אתאן לכולי עלמא:

(ח)

(כט) (על המשנה) באויר. לא ידעתי למאי דייק הכא למתני באויר. ועתוי"ט:

(ל) (על הברטנורא) מהטעם שמפרש הר"ב במשנה ב' פרק ג':

(לא) (על הברטנורא) שאין זה תוך כלי חרס. מפני היות מקיפו מופגם מכל צד. הר"מ: