עיקר תוי"ט על חולין ג

(א)

(א) (על המשנה) אלו טריפות. טרפה האמור בתורה, זו שטרפה אותה חית היער, כגון ארי. ואין אתה יכול לומר שטרפה אותה והמיתה אותה, שאם מתה הרי היא נבילה כו', הא אינו מדבר אלא בשנטרפה ולא מתה. יכול אם בא זאב וגרר גדי ברגלו או באזנו ורדף אדם והצילו מפיו יהיה אסור שהרי נטרף, ת"ל ובשר בשדה טרפה וגו', עד שיעשה אותו בשר הראוי לכלב, הא למדת שטרפה האמורה בתורה היא שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטה למות ועדיין לא מתה. אע"פ שקדם ושחטה קודם שתמות ה"ז אסורה משום טרפה, הואיל וא"א שתחיה ממכה זו הבא עליה. נמצאת למד שהתורה אסרה המתה והיא הגבלה, ואסרה הנוטה למות והיא הטרפה. וכשם שלא תחלוק במתה בין מחמת עצמה ע"י חולי בין ע"י איזה סבה, כך לא תחלוק בנוטה למות כו' בין שהיה הגורם בידי בשר ודם בין בידי שמים. א"כ למה נאמר טרפה, דבר הכתוב בהוה כו'. וענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה וא"א לה לחיות מחמת מכה זו אסורה. הר"מ:

(ב) (על המשנה) הוושט כו'. מסיק בגמרא דמשנה זו שנאה ר' עקיבא קודם שהודה לר' ישבב:

(ג) (על הברטנורא) היא הרצועה העבה המחברת את הטבעות:

(ד) (על המשנה) חללו. בשאר נקובי לא איצטריך למתני לבית חללו, שהן דקין ופשיטא שאין נקב חשוב בהן כלל אם לא ניקב לבית חללו. אבל לב שהוא עב ס"ד שאם ניקב בעומק שהוא חשוב נקב כו'. ובכל הני נקובי דתנן, פשיטא דכל שכן ניטל כו'. ועתוי"ט:

(ה) (על המשנה) שחסרה. בגמרא פריך, כיון דתנא ניקבה למה לי למתני חסרה. ומשני, דלר"ש איצטריך לאשמעינן דאפילו ר"ש מודה בחסרה דלא בעי שתנקב לבית הסמפונות:

(ו) (על הברטנורא) הר"מ. וטעמייהו, שהמרה שם לליחה שבכיס. והו"ל לפרש כן ג"כ בקיבה:

(ז) (על הברטנורא) שניקב באותו צד שבינו לחבירו, שלא ניקב חיצון שבכולם. והדרא דכנתא, דקים הסובבים אותו סביב כעגולה:

(ח) (על המשנה) המסס. לפי שמעכלת המאכל נקרא המסס. כמו והיה כמסוס נוסס. ערוך, והה"א שמושית ובפת"ח:

(ט) (על המשנה) ובית הכוסות. צריך עיון, דלפי סדרן הוה ליה למיתני בית הכוסות ואח"כ המסס:

(י) (על הברטנורא) משמע דאלו נקבו מחללו של זה לחללו של זה אפילו במקום חבורן טרפה. ודברי תימה הן, דהא לקמן תנן בהדיא דבכהאי גוונא כשר כו'. ולשון רש"י, לאפוקי שניקבו במקום חיבורן בשתי דפנותיהן והנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה:

(יא) (על הברטנורא) שריסוק אברים מכלל הטריפות ע"מ שאירע מחמת הנפילה. הר"מ. וכתב רש"י, ואין טעם בטריפות, שהלכה למשה מסיני הן:

(יב) (על הברטנורא) וסופה למות. לא דסופה לינקב, דא"כ בכלל נקיבה היא. תוס':

(יג) (על המשנה) הנץ. גבי טרפות עוף הוה שייך למתנייה. אלא משום ר"י תנא ליה הכא. תוס':

(יד) (על הברטנורא) ואיזהו לקוי, כל שנתמסמס הבשר עד שאם אחז אדם במקצתו מתמסמס ונופל. טור:

(טו) (על הברטנורא) שהגידים מעורים שם, והוא אמצעית הכוליא. רש"י. ומפורש ברשב"א יותר, שכתב ומקום חריץ היכן, לובן שתחת המתנים שנכנס בתוך הכוליא:

(טז) (על הברטנורא) והצלע שכנגדה מחוברת יפה בחצי חוליא הקיימת. רש"י:

(יז) (על הברטנורא) אלא מקום שאין בו מלת. גמרא. ופירש"י, מקום יש בכרס חלק שאין שם אותו צמר שגוררין ברותחין מן הכרס:

(יח) (על הברטנורא) בלא צלע. ומשכחת לה בשלהי כפלי יש חוליות הרבה בלא צלע. דאי בדיש בה צלע תיפוק ליה משום נעקרה צלע. גמרא:

(יט) (על המשנה) כמוה. בבהמה ששחטה אנן קיימין. להכי לא תנן שאינה חיה. תוספ':

(כ) (על המשנה) חיה. דכתיב זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול [זאת מיעוט הוא], שאינה חיה לא תיכול. גמרא:

(ב)

(כא) (על הברטנורא) שעל ידי הנקב הוא הולך ומוסוף מכאוב והחולי רב בגופה. רש"י:

(כב) (על הברטנורא) כי חזינן שהקרום שלה כווץ. הר"נ:

(כג) (על הברטנורא) משום דבגמרא מייתי עובדא שצמקו הרבה ריאות, תפס הר"ב גם כן בלשון רבים כלשון הגמרא:

(כד) (על הברטנורא) דאילו על מקצת השדרה ובל העור קיים מתירין. ב"י. ועתוי"ט:

(ג)

(כה) (על המשנה) בעוף. אע"ג דכל טריפות דבהמה כנגדן בעוף, הני אצטריכי ליה למתני. נקובת הושט משום פסוקת הגרגרת. וההיא איצטריך, דלא תימא הואיל וחיותו של עוף לא נפיש, דהא כשר בסימן אחד אימא גרגרת נמי תטרף במשהו. והכתה חולדה, משום דקתני מקום שעושה אותה טריפה דהיינו נקיבת הקרום, דלא תימא תטרף בנשבר העצם בלא נקיבת קרום. וניקבו הדקין, משום דקבעי למתני סיפא גבי אלו כשרות יצאו בני מעיה ולא ניקבו, ולא תימא עוף שחיותו מועט תטרף ביציאה לחודא. רש"י. ועתוי"ט:

(כו) (על הברטנורא) ומיהו דוקא שניקב מעצמו מחמת חולי. דאי מחמת קוץ וכיוצא בו ודאי טריפה היא. דהאי קוץ מהיכא אתא, אי דרך חוץ, הרי ניקבה לחלל וטריפה, דחיישינן שמא ניקב אחד מן האיברים הפנימים שנקיבתן במשהו. ואי דרך ושט על כרחך כיון דקורקבן מבחוץ אינקב, פנימי נמי אינקב כו'. אלא ודאי ע"י חולי קאמר. הר"נ:

(ד)

(כז) (על המשנה) ניטל. לאו ניטל לגמרי קאמר, דא"כ המאכל יורד לחלל הגוף כו'. אלא בעינן שישתייר בו כדי שיוכל המאכל לעבור מן הושט אל הקורקבן דרך הזפק. הר"נ. ועתוי"ט:

(כח) (על הברטנורא) משום דסופו לינקב'. ולירקב תוס'. ועתוי"ט:

(כט) (על הברטנורא) דאע"ג דרבנן לא פליגי בהדיא בנוצה, כיון דנקטה גבי אלו כשרות, משמע דרבנן מכשרי, דאי כולהו מודו בה דפסולה, גבי אלו טריפות הוה ליה למתנייה. הר"נ:

(ה)

.אין פירוש למשנה זו

(ו)

(ל) (על המשנה) סימני כו'. להכיר בין טמא לטהור. אבל להכיר בין בהמה לחיה לענין חלב וכסוי, לא דברה בהם המשנה והם מפורשים בגמרא:

(לא) (על הברטנורא) ואע"פ שהתרנגולת אוכלת שקצים ורמשים בעודם חיים, אין זו קרויה דריסה. הר"ן:

(לב) (על הברטנורא) ואע"פ שברוב העופות היא, קרי לה יתירה, לפי שאינה בסדר חברותיה. הר"נ:

(לג) (על הברטנורא) ר"ל שנקלף ביד כדכתב לקמן. ומיהו מוכח בגמרא שאע"פ שאינו נקלף עד שעמד בשמש ונתרפא בהכי סגי. אבל אי לא מיקלף בידא אלא בסכינא, ספיקא הוי:

(ז)

(לד) (על המשנה) ובחגבים כו'. סימנין הללו, מהם שנתפרשו בתורה, ומהם שנאמר פירושם מדברי סופרים כו'. הר"נ:

(לה) (על המשנה) שיש לו כו'. ותנא, אע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן. שנאמר אשר לוא כרעים, באל"ף כתיב:

(לו) (על המשנה) רובו. מסיק בגמרא דבעינן רוב ארכו ורוב הקיפו:

(לז) (על הברטנורא) בגמרא מפיק לה מקרא:

(לח) (על הברטנורא) אומר ר"י, דדריש אין לו, עיין עליו אם יש לו עכשיו או עתיד לגדל אחר זמן. והכי דרשינן בגמרא ובן אין לו עיין עליו. תוס':

(לט) (על המשנה) שני קשקשין כו'. תניא בתורת כהנים רבי יהודה אומר אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, ושריון קשקשים: