עיקר תוי"ט על בבא קמא א

(א)

(א) (על המשנה) ארבעה. מנינא למעוטי דר' אושעיא ודר' חייא (דמנו נמי לנזקי גופו). דתנא דידן בנזקי ממונו קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי. גמרא:

(ב) (על הברטנורא) להנך דכתיבי בקרא בהדיא. רש"י:

(ג) (על המשנה) נזיקין. שעושין נזק. ונזקין שם ההיזק. הר"ן. ועתוי"ט:

(ד) (על הברטנורא) כיחו רוק הפה. ניעו לחות החוטם. רש"י וע"ע. תולדה דבור לקמן מ"ג, ופ"י דב"מ מ"ד:

(ה) (על הברטנורא) והא דלא נקט שן. דה"א אפילו היכא דאין הנאה להיזקה ולפיכך נקט לישנא דמבעה דמשמע לישנא דגלויי כו' דהיינו להנאתה. שפעמים נגלין פעמים נכסין דהיינו בשעת אכילה. נ"י:

(ו) (על המשנה) וההבער. יש להקשות אמאי לא תני אש. וי"ל דאש יש. להבין מסתמא שהוא בענין שדולק האש בשל חבירו וקרא קאמר כי תצא אש אפילו מעצמה לכך קאמר ההבער והוא לישנא דקרא לא תבערו וכו', ומיירי מסתמא דבשלו הוא מדליק ה"נ דכוותיה. ועתוי"ט:

(ז) (על המשנה) לא הרי כו'. פירוש אין קולתו של שור כקולתו של מבעה. דה"א רגל כו', כמ"ש הר"ב. ולפיכך אי כתב רחמנא שור לא אתי מבעה מניה שהיא קיל מניה. והא דלא שנאה משנתינו הק"ו כמו שאמר לא זה וזה כו', משום דחד מחד קל למצוא חומר באחד מבחבירו. תוספ' וע"ע:

(ח) (על המשנה) האש. והא דלא הדר ותני לא הרי האש כהרי שניהם כדקא הדר ברישא, משום דטרחא ליה מלתא. נ"י. ס"ל דיש באש מה שאין בשניהם לפי שכח אחר מעורב בו ואין הולך. לדעתו כמו שורו. ועתוי"ט:

(ט) (על הברטנורא) אבל מבור לחוד לא נפיק דאיכא למפרך מה לבור שתחלת עשייתו לנזק כו' והתנא האריך, להגדיל תורה ויאדיר. תוספ':

(י) (על הברטנורא) דכתיב ובער בשדה אחר. רש"י:

(יא) (על הברטנורא) כדי נסיב לה, דהא בור איצטריכא ליה למכתב, דלא אתי מכולהו, כדתנן במתניתין:

(יב) (על הברטנורא) ולר"י דמ"ה פ"ו דמחייב טמון, י"ל כמו שכתבו התוספות דהמ"ל דכולהו אצטריך למכתב, דאי הוה נפקי מבור הוה פטרי בהו כלים. ולר"י אה"נ דאצטריך מש"ה:

(יג) (על הברטנורא) אע"ג דלא דמי לחד מהני אבות אי יכולין לאתויי מתרתי או מתלת או מטפי בהצד השוה לחיובא מחייבינן ליה. הר"ן:

(יד) (על המשנה) ושמירתן כו'. שנתחייבת בשמירתן מחמת שהם ממונך. או שנמסרו לך לשמרן. או שעשית בהם מעשה שתתחייב בשמירתן כו'. לאפוקי היכא דמסרינהו לאחרים לנטרינהו כדחזי ופשע בהן השומר דהשני חייב והראשון פטור. ולאפוקי נמי היבא דנטרינהו כאורחייהו ואזיק דפטור. נ"י:

(טו) (על המשנה) חב. האי תנא ירושלמי הוא דתני לישנא קלילא, ולא תני חייב. גמרא:

(טז) (על המשנה) תשלומי. להכי נקט לשון השלמה, דפחת נבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין, דניזק הוי. והמותר משלם לו מזיק. בגמרא דף י. וה"ה דשבחה דבין מיתה להעמדה בדין, דניזק הוי. נ"י. ועתוי"ט:

(יז) (על הברטנורא) דהא מיטב שדהו דהאיך דקא משלם משמע. גמרא:

(יח) (על הברטנורא) וילפינן מבור דכתיב ביה ישיב לרבות שוה כסף. נ"י:

(ב)

(יט) (על הברטנורא) אבל אם ניזק פליגי תנאי. ומ"מ פסקו כמ"ד אף לנזקין האחרון חייב. והטעם מפני שהאחרון העתיקו ממדת נזקין למדת מיתה ומפני כך חייב בכל. הה"מ:

(כ) (על המשנה) מעילה. מעילה הוא דלית בתו הא מקדש קדשי חייב בנזקין כגון. קדשים קלים שאין בהם מעילה מחיים. אלא אימורים לאחר זריקת דם. מני ר"י הגלילי היא דאמר ממון בעלים הוא כו':

(כא) (על הברטנורא) בגמרא פריך מאן תבע ליה. אלא דנגרן תורא דהפקר לתורא דידן וקדם חכה בו אחר. א"נ נגרן ואח"כ הקדיש ואח"כ הפקיר שנאמר והועד בבעליו והמית איש וגו' השור יסקל וגם בעליו יומת. ומשמע שיהא לו בעל בשעת מיתה והעמדה בדין וגמר דין. והאי קרא אע"ג דבשור שהמית אדם כתיב אם אינו ענין למיתה דז' שור כתיבי תנהו ענין לנזיקין. ועתוי"ט:

(כב) (על הברטנורא) לאו דווקא לחבירו, דה"ה לשור נמי דינא הכי ואשגרת לישנא דגמרא נקט. ועתוי"ט:

(כג) (על הברטנורא) דבעינן ובער בשדה אחר. ומש"ה אם היתה מיוחדת לפירות וכו' והזיק בשן ורגל חייב. דשדה אחר קרינן ביה. רש"י:

(כד) (על המשנה) וכשהזיק כו'. לאתויי קרן דכתיב כי יגח ואין נגיחה אלא בקרן כו'. גמרא. וכשהזיק כו' דרישא, לא דרשינן ליה, דלאו יתירא הוא. רש"י:

(ג)

(כה) (על הברטנורא) שכל ממונו של המזיק במקום שמונח שם דומה לבור והוי תולדתו:

(כו) (על הברטנורא) ואפילו היה נראה שהנזקין שוין, לא אמרינן יצא זה בזה בלא שומא. לפי שמתוך השומא יעלה בדקדוק כו'. נ"י:

(כז) (על הברטנורא) דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי. ועתוי"ט לדין דהאידנא כמ"ש במ"ג פרק ט' דכתובות:

(כח) (על ה) דנין דיני קנסות. רש"י. ואע"ג דמתניתין לא איירי בקנסות דהא שור לרגלו ומבעה לשינו מפרשינן ליה, מכל מקוום מרמז לנו התנא במתניתין אפילו במילי דלא איירי ברישא. תוספ':

(כט) (על הברטנורא) בגמרא עביד צריכותא לאשמעינן תרוייהו. ואם תאמר מאי שנא הכא דאשמעינן דפסולים הא פסולים לכל עדות. כתב הר"מ דסלקא דעתך אמינא דנקל בנזיקין לרוב מאורעיהם, ולימעוט הזדמנות עליהם עדות כשרים, לפי שההכאות על הרוב במעמד עמי הארץ העבדים העכומ"ז הם. ועתוי"ט:

(ל) (על המשנה) והנשים דהשוה אשה לאיש. תוספ':

(לא) (על הברטנורא) ואע"ג דתנן לה חדא זימנא בתשלומי נזק. מפרש בגמרא חדא בתם וחדא במועד., וצריכא כו':

(ד)

(לב) (על המשנה) אינה כו' משום דתני שן ורגל דמועדין מתחלתן נקט אינה מועדת ולא תני הבהמה תמה:

(לג) (על המשנה) לישוך. נשיכה כיון דאין הנאה להזיקה כשן הוי תולדה דקרן. רביצה ובעיטה כיון דאין הזיקו מצוי כרגל הוו תולדה דקרן. גמרא:

(לד) (על הברטנורא) דעל ידי העדאה דעדים אתי בהו חיוב נזק שלם. הלכך חדא מלתא היא. רש"י:

(לה) (על הברטנורא) כלומר הך בבא דמתניתין. אבל רישא על כרחך רבנן היא. דהשן מועדת כו' ע"כ בחצר הנתק, דבעינן ובער בשדה אחר, ותנן הבהמה אינה מועדת כו' אלמא קרן בחצר הניזק חצי נזק משלם. וה"ק בגמרא רישא רבנן וסיפא ר"ט. ועתוי"ט:

(לו) (על המשנה) והאדם. הרי חמשה. ובבעלי חיים קמיירי להכי לא חשיב בור ואש. רש"י:

(לז) (על המשנה) הזאב. חסורי מיחסרא והכי קתני, ויש מועדים אחרים כיוצא באלו הזאב כו'. גמרא:

(לח) (על המשנה) מועדין. אפילו בנשיכה ובכל נזקין. רש"י:

(לט) (על המשנה) תרבות. שגידלן אדם בביתו. רש"י:

(מ) (על המשנה) מה כו' אלא. אין לפרש כפשוטו דהא איכא עוד דשייר על פי עצמו דקנסא הוא ומודה בקנס פטור. וחצי כופר דתם פטור אלא הוא כמו אין בין. ועתוי"ט:

(מא) (על הברטנורא) דמאי עלייה מעולה שבנכסיו כו':