ספר מכלול (רד"ק)/פעלים/סיום טור א

[חסרון אותיות שימוש]

ואותיות השמוש שזכרנו, פעמים יחסרו ממקומם בהיות הדבר מובן מהענין, וסמך הכתוב על המבין, כאשר יעשו גם כן במלים חסרים.

המ"ם יחסר, כמו "אֶלְחָנָן בֶּן דֹּדוֹ בֵּית לָחֶם" (ש"ב כג, כד), רוצה לומר מִבֵּית לֶחֶם; "עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו" (יהושע י, יג) – מֵאֹיְבָיו. "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר" (שמות יט, יב) – מֵעֲלוֹת בָּהָר. "וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר" (קהלת ט, ח) – מֵעַל רֹאשְׁךָ, והדומים להם.

והשי"ן, כמו "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ" (שמות יח, כ) – שֶׁיֵּלְכוּ בָה, או אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ; "לָעָם עָלֶיהָ" (ישעיהו מב, ה) – אשר עליה; "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי" (שמות יג, ח) – שֶׁעָשָׂה יְיָ לִי; "לְכָל יָבוֹא גְּבוּרָתֶךָ" (תהלים עא, יח) – לְכָל אֲשֶׁר יָבוֹא; "וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ" (בראשית לט, ד) – אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ; "וּמֵהֶם לֹא נְבַקֵּשׁ כֵּן נַעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר" (נחמיה ה, יב) – שֶׁנַּעֲשֶׂה; ויש לפרשו כמשמעו: וּמֵהֶם לֹא נְבַקֵּשׁ הַמַּשָּׂא, וְכֵן נַעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר – שנשיב להם שדותיהם. "וַיִּזְבְּחוּ לַייָ בַּיּוֹם הַהוּא מִן הַשָּׁלָל הֵבִיאוּ" (דה"ב טו, יא) – אֲשֶׁר הֵבִיאוּ. "אֶל הֲכִינוֹתִי לוֹ" (דה"א טו, יב), ר"ל אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִינוֹתִי לוֹ; "וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה" (הושע ו, ג) – שֶׁנִּרְדְּפָה. "כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲכַנֶּה" (איוב לב, כב) – שֶׁאֲכַנֶּה; "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ" (ש"א ב, ג) – שֶׁתְּדַבְּרוּ; "מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ט, ד) – אֲשֶׁר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. "כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ" (בראשית לח, כו) – שֶׁלֹּא נְתַתִּיהָ – "לְשֵׁלָה בְנִי" – עשתה זאת.

והה"א כבר זכרנו חסרונה.

והו"ו, כמו "חָמַק עָבָר" (שה"ש ה, ו); "כָּרַע נָפַל שָׁכָב" (שופטים ה, כז); "אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר" (בראשית ל, לא); "אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל" (שמות טו, ט); "רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן" (שמות א, ב); "שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ" (חבקוק ג, יא); "מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ שָׂרִים" (הושע ח, י) ורבים כמוהם.

והכ"ף, כמו "כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי" (ש"א טו, כג) – כחטאת קסם; "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה" (משלי יז, כב) – כגהה; "כַּדּוּר אֶל אֶרֶץ רַחֲבַת יָדָיִם" (ישעיהו כב, יח) – ככדור; "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר" (משלי יא, כב) – כנזם זהב באף חזיר; "עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה" (משלי כה, כח) – כעיר פרוצה; "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה" (בראשית מט, ט) – כגור אריה; "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם" (בראשית מט, יד) – כחמור; "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם" (שמות יד, יג) – כאשר ראיתם; "תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" (שמות לד, יח) – כאשר צויתך.^[1]

והלמ"ד, כמו "וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם" (מ"א ג, טו) – לירושלים ורבים כמוהו. "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה" (בראשית לג, יז) – לסכות, והדומים לו רבים בתוספת ה"א בסוף, שתחסר הלמ"ד. ופעמים תבוא הלמ"ד על מלה נוספת ה"א, כמו "יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה" (תהלים ט, יח), "לַצָּפוֹנָה לַיּוֹם אַרְבָּעָה לַנֶּגְבָּה לַיּוֹם אַרְבָּעָה וְלָאֲסֻפִּים שְׁנַיִם" (דה"א כו, יז). ובבראשית רבה: "וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח, י) – "תני רבי נחמיה, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה, נותן לה ה"א בסופה – סְדֹמָה (בראשית י, יט), שֵׂעִירָה (בראשית לג, יד), חָרָנָה (בראשית כז, מג). והא כתיב יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה, רבי אבא בר זבדא אמר: לדיוטא התחתונה של שאול." (בראשית רבה סח ח). "וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שָׂרֵי גְדוּדִים הָיוּ בֶן שָׁאוּל" (ש"ב ד, ב) – לבן שאול. "לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו" (ויקרא כא, ד) – לבעל בעמיו. "לֵרָאוֹת פָּנָי" (ישעיהו א, יב) – לפני. "וְכֹל הֹלֵךְ בִּשְׁרִרוּת לִבּוֹ אָמְרוּ לֹא תָבוֹא עֲלֵיכֶם רָעָה" (ירמיהו כג, יז) – ולכל הולך, ולמ"ד "לִמְנַאֲצַי" שזכר בפסוק עומדת במקום שנים. "וְדָוִד הִגִּיד לֵאמֹר אֲחִיתֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים" (ש"ב טו, לא) – ולדוד. "כָּל אֵלֶּה בְּנֵי מָכִיר אֲבִי גִלְעָד" (דה"א ב, כג), פירושו: כל אלה הערים, לבני מכיר אבי גלעד.

והבי"ת – "אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו" (תהלים י, ד) – בכל מזמותיו; "וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (במדבר יב, ח) – ובמראה ולא בחידות; "מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד" (ירמיהו לא, ב) – בחסד, או משכתי לך; "זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם יְמֵי עָנְיָהּ" (איכה א, ז) – בימי עניה; "הַנִּמְצָא בֵית יְיָ" (מ"ב יב, יא) – בבית יי; "אַךְ לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית יְיָ" (מ"ב יב, יד) – בבית יי; "לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ" (דברים כב, כא) – בבית אביה; "וַיָּמָת יֶתֶר לֹא בָנִים" (דה"א ב, לב) – בלא בנים. "יִרְחֲצוּ מַיִם" (שמות ל, כ) – במים; "כְּתוֹא מִכְמָר" (ישעיהו נא, כ) – במכמר. "וַיִּקְבְּרֻהוּ בֵּיתוֹ" (דה"ב לג, כ) – בביתו. "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ" (שמות כ, יא) – בששת ימים. "מִי אֲנַחֲמֵךְ" (ישעיהו נא, יט) – במי אנחמך. "יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ" (תהלים סה, ה) – בחצריך. "וַאֲנִי תְפִלָּה" (תהלים קט, ד) – בתפלה, כלומר, הייתי בתפלה לאל שיצילני.

ויש שזכרו אות השמוש בסמוך ועומדת במקום שנים – כמו "וְכֹל הֹלֵךְ בִּשְׁרִרוּת" – "בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה" (איוב יב, יב) – ובאורך ימים, והדומים להם.

[חסרון מילים]

וכן מחסרון המלים בזכור המלה בסמוך, כמו "וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים" (ישעיהו מב, ח) – ולא תהלתי; "לֹא רַבִּים יֶחְכָּמוּ וּזְקֵנִים יָבִינוּ מִשְׁפָּט" (איוב לב, ט) – ולא זקנים; "כִּי לֹא לָנֶצַח יִשָּׁכַח אֶבְיוֹן תִּקְוַת עֲנִיִּים תֹּאבַד לָעַד" (תהלים ט, יט) – ולא תקות עניים; "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר" (דברים לג, ו) – ואל יהי; "וְאֶשְׁאָלֵם וְיָשִׁיבוּ דָבָר" (ישעיהו מא, כח) – ולא ישיבו דבר, כי זכר למעלה "וְאֵין אִישׁ" "וְאֵין יוֹעֵץ" (שם); "וְלֹא לָמַדְתִּי חָכְמָה וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע" (משלי ל, ג) – ולא דעת; "מְתַיִךְ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וּגְבוּרָתֵךְ בַּמִּלְחָמָה" (ישעיהו ג, כה) – ומתי גבורתך; "וְיֵשׁ מֵהֶם נָשִׁים וַיָּשִׂימוּ בָּנִים" (עזרא י, מד) – נשאו נשים, כי זכר למעלה "נָשְׂאוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת" (שם); "מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלִַם" (ירמיהו ח, ה) – עַם ירושלים; "הִנֵּה אֲרוֹן הַבְּרִית אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ" (יהושע ג, יא) – ארון אדון כל הארץ, או ברית אדון כל הארץ; "לֹא אֶמּוֹט רַבָּה" (תהלים סב, ג) – מטה רבה; "כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד" (תהלים מה, ז) – כסאך כסא אלהים; "כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים" (תהלים סג, ד) – מחסד חיים.

וכן בחסרון המלים, בהתבונן הענין מהמלה הסמוכה לה, זולתי זכר המלה החסרה בסמוך – "וַאֲנִי תְפִלָּה" (תהלים קט, ד) – איש תפלה; "כִּי חֲמוּדוֹת אָתָּה" (דניאל ט, כג) – איש חמודות; "וּפִי מִרְמָה" (תהלים קט, ב) – ופי איש מרמה; "שֶׁקֶר מֵזִין עַל לְשׁוֹן הַוֹּת" (משלי יז, ד) – איש שקר; "הִנְנִי אֵלֶיךָ זָדוֹן" (ירמיהו נ, לא) – איש זדון, או הוא תאר; "כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל" (דברים כד, ו) – חיי נפש; "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ, יט) – כי חיי האדם; "מָה אַתֶּם" (שופטים יח, ח) – מה אתם אומרים. "יָמוּתוּ אֲנָשִׁים" (ש"א ב, לג) – אנשים בחורים; "בָּא בַאֲנָשִׁים" (ש"א יז, יב) – באנשים זקנים; "מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים" (מ"א כב, י) – בגדים חמודות; "זֶרַע אֲנָשִׁים" (ש"א א, יא) – אנשים כשרים וטובים. "וּמֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ" (תהלים עג, י) – מי כוס מלא; "פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית" (יחזקאל ח, ג) – שער החצר הפנימית; "בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ" (ש"ב יט, כט) – באוכלי לחם שלחנך; "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה" (בראשית ג, יז) – תאכל לחמה, או פריה; "אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים" (הושע ג, א) – יין ענבים; "וְאִכְלוּ אִישׁ גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ" (מ"ב יח, לא) – פרי גפנו ופרי תאנתו; "וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי" (ישעיהו נט, כא), פירושו: ואני הבטחתים; "וְאָנֹכִי מַעֲשֵׂיהֶם וּמַחְשְׁבֹתֵיהֶם בָּאָה" (ישעיהו סו, יח) – ואנכי מחשבתי באה, או העת באה; וכן "הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה" (יחזקאל כא, יב), פירושו, העת באה. ופירוש "וְאָנֹכִי מַעֲשֵׂיהֶם" – אהיה עם מעשיהם וידעתי מחשבותיהם. והכנוי, כנגד הגוי שזוכר אחר כן, או כנגד אותם שזכר – "הַמִּתְקַדְּשִׁים". "אֲשֶׁר לְתִתִּי לוֹ בְּשֹׂרָה" (ש"ב ד, י) – אשר חשב שאתן לו שכר בשורה; "וְלֶחֶם אָמַר לוֹ" (מ"א יא, יח) – אמר לתת לו; "וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת" (אסתר ה, א) – בגדי מלכות; "שִׁפְטוּ יָתוֹם" – משפט יתום, "רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיהו א, יז) – ריבו ריב אלמנה; "הִנֵּה בִטְנִי כְּיַיִן לֹא יִפָּתֵחַ" (איוב לב, יט) – כנאד יין; "וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ" (יהושע כב, כ) – לא גוע לבדו; "לֹא אַחַת וְלֹא שְׁתָּיִם" (מ"ב ו, י) – לא אחת לבדה ולא שתים לבדן; "וּמַאֲכָלוֹ בְּרִאָה" (חבקוק א, טז) – שה בריאה; "כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת" (שה"ש ד, ב) – העזים הקצובות; "כִּי כְסָלַי מָלְאוּ נִקְלֶה" (תהלים לח, ח) – נגע ונקלה (צ"ל נקלה); "וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם" (ש"א ב, יג) – בעל שלש השנים; "וְשָׂמַח לִבָּם כְּמוֹ יָיִן" (זכריה י, ז) – כמו אם שתו יין; "לֵץ הַיַּיִן" (משלי כ, א) – שותה היין; "וְאַף כִּי הַיַּיִן בּוֹגֵד" (חבקוק ב, ה) – שותה היין; "יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה" (בראשית ד, כ) – ורועה מקנה; "כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (ישעיהו א, יח) – כצמר הלבן; "הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר" (תהלים קמז, טז) – כצמר הלבן; "וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר" (מלאכי א, יד) – זכר תמים; "וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ" (איוב א, כ) – את שער ראשו; "וַיֹּאכְלוּ אֶת הַמּוֹעֵד" (דה"ב ל, כב) – זבחי המועד; "הֲיַעֲזֹב מִצּוּר שָׂדַי" (ירמיהו יח, יד) – היעזוב מים מצור שדי; "וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר" (דברים ה, ה) – כשירד בהר לאמר – אנכי; "לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל" (ש"א יג, ח) – אשר נתן לו שמואל, או אשר יעדו; "וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם" (בראשית מב, לג) – ואת שבר רעבון בתיכם; "חֲמוֹר לֶחֶם" (ש"א טז, כ) – נושא לחם, או משא חמור לחם; "וְנֹאד יַיִן" – שהיה בו היין; "וְחֵמַת מַיִם" (בראשית כא, יד) – שהיה בו מים; וכן "וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן" (ש"א א, כד) – ונבל אחד יין; "סְאָה סֹלֶת" (מ"ב ז, א); "וְסַל מַצּוֹת" (במדבר ו, טו). וזה הסמיכות שסומכין הכלי אל מה שיש בו הוא הרבה בלשון. "וַייָ אוֹתִי כְּגִבּוֹר עָרִיץ" (ירמיהו כ, יא) – נתן אותי; "לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה" (ישעיהו א, יג) – נשוֹא און עם עצרה; "חֲזַק לַמִּלְחָמָה יַכְשִׁילְךָ הָאֱלֹהִים" (דה"ב כה, ח) – פן יכשילך; "בֵּן חָכָם מוּסַר אָב" (משלי יג, א) – יקח מוסר אב; "עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ" (מ"א ב, כו) – איש ענתות; "דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר" (בראשית טו, ב) – איש דמשק; "תּוֹעֵבָה יִבְחַר בָּכֶם" (ישעיהו מא, כד) – איש תועבה; "שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ" (מ"א ה, כח) – איש בביתו; "עִמּוֹ הָראוּבֵנִי וְהַגָּדִי לָקְחוּ נַחֲלָתָם" (יהושע יג, ח), פירושו: עם חצי שבט מנשה האחד שזכר (פסוק ז). ולפי שזכר לְתִשְׁעַת הַשְּׁבָטִים וַחֲצִי הַשֵּׁבֶט הַמְנַשֶּׁה, סמך ולא זכר חצי האחר, ואמרו עמו כאלו זכרו. "הַבֵּיט יָמִין וּרְאֵה" (תהלים קמב, ה) – כמו הבט ימין ושמאל, כי מהאחד יובן האחר, והרי הוא כאלו זכרו; "וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה" (איוב א, כא) – אל המקום הידוע, והוא הקבר; "וְעַל כָּל הַמַּעֲשֶׂה שָׁם" (קהלת ג, יז) – במקום הידוע, והוא מקום המשפט ליום הדין; "וַתְּכַל דָּוִד" (ש"ב יג, לט) – נפש דוד; "וַתָּחָס עָלֶיךָ" (ש"א כד, י) – ותחס נפשי, או עיני; "וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ" (במדבר ו, ט) – שער ראש נזרו; "וַיַּכְשִׁלוּם בְּדַרְכֵיהֶם שְׁבִילֵי עוֹלָם לָלֶכֶת נְתִיבוֹת דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה" (ירמיהו יח, טו) – לעזוב שבילי עולם, ללכת נתיבות דרך לא סלולה; וכן "וַיַּכְשִׁלוּם" חסר המכשילים, והם נביאי השקר; "נָגִיד חֲסַר תְּבוּנוֹת וְרַב מַעֲשַׁקּוֹת, שֹׂנֵא בֶצַע יַאֲרִיךְ יָמִים" (משלי כח, טז), פירושו: נגיד חסר תבונות ורב מעשקות ימות במהרה, אבל נגיד שונא בצע יאריך ימים; וכן "וּבִשְׁנַת חָמֵשׁ לְיוֹרָם בֶּן אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה" (מ"ב ח, טז), פירושו ומת יהושפט; "וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף" (בראשית מח, א) – האומר; "וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב" (בראשית מח, ב) – המגיד; "כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַייָ" (ויקרא ז, כה) – הכהן המקריב; "אִם יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים" (עמוס ו, יב) – החורש; "כַּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר אֶת כְּלִי הַיּוֹצֵר" (ירמיהו יט, יא) – כאשר ישבור איש; "וַיָּמָד שֵׁשׁ שְׂעֹרִים" (רות ג, טו) – שש מדות שעורים; "מִי לַייָ אֵלָי" (שמות לב, כו) – יבא אלי; "כִּי בַייָ נִשְׁבַּעְתִּי כִּי אֵינְךָ יוֹצֵא אִם יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה" (ש"ב יט, ח) – כי אם אינך יוצא; "וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים" (רות ב, ט) – ואם צמית; "וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ" (שמות ד, כג) – ואם תמאן; "וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר" (ישעיהו ל, כ) – ואם נתן; "נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ" (תהלים סח, י) – ואם נלאה, אתה כוננתה.

וכן מנהג העברים לדבר לשון נקבה במקום שאין בו זֵכֶר לנקבה, אבל הוא בחסרון ה"עֵדָה", או האֲמִירָה או ההֲלִיכָה. ותכונת הענין כמו שיזדמן בענין, ויובן החסרון ההוא מהענין. כמו "וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל" (ש"ב כד, ט), "וַתְּהִי אֲרָם" (ש"ב ח, ו), רוצה לומר: עֲדַת ישראל, עֲדַת ארם; וכן "וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ" (שמות ח, ב); "וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם" (תהלים עח, מה); "וַתְּהִי הַכִּנָּם" (שמות ח, יג); "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן" (ויקרא טז, ג); "בְּזֹאת תֵּדַע" (שמות ז, יז); "כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה" (מ"ב ה, ד); "כִּי מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה" (ש"ב ב, כו), רוצה לומר אהבת המלחמה או אכילת החרב; "הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר" (יהושע י, יג); "כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (בראשית מג, לב); "וְהִוא לֹא תִצְלָח" (במדבר יד, מא) – ההליכה; וכן "וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל" (שופטים יא, לט) – הליכת בנות ישראל לתנות לבת יפתח; "עַל כֵּן הָיְתָה לְמָשָׁל" (ש"א י, יב), כלומר: האמירה הזאת; "וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד" (ש"א ל, ו) – היתה צרה לדוד מאד; "לֹא אַחַת וְלֹא שְׁתָּיִם" (מ"ב ו, י) – לא פעם אחת, או אזהרה אחת; "לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה" (במדבר כב, יח); "כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת" (זכריה ד, י); "אוֹ מַה יַּעַנְךָ אָבִיךָ קָשָׁה" (ש"א כ, י) – אמירה קשה; "וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת" (בראשית מב, ז) – אמרות קשות; "וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת" (משלי יח, כג) – דברות עזות. וכן כל אחד ואחד יובן החסרון לפי מקומו.

וכן בלא חסרון במקום שיש בו זֵכֶר לזכר ולנקבה. כמו "כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם" (ויקרא כה, לג) – מלת "הִיא" שבה אל "אֲחֻזָּתָם", לא על "בָתֵּי", ואף על פי שאינו מבואר הענין בלשון כל כך כי מן הנהוג היה לו לומר הכנוי על "בָתֵּי" לא על "אֲחֻזָּתָם", כמו "כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם" (ויקרא כה, לד) כי הוא שב אל השדה לא אל האחזה. וכן המנהג ברוב כמו "הִוא אֲחֻזָּתָם", וכן "כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים" (קהלת ט, ט), כי הוא מדבר על האשה ואמר "הוּא", אבל נאמר כי "הוּא" שב אל "חֶלְקְךָ" שחֵלֶק לשון זכר, ואין כן "אֲנִי חֶלְקְךָ" (במדבר יח, כ). ומפני זה צריך להתבונן מאד בלשון ולהושיבו על אופניו כפי היכולת ולא לאמר לשון נקבה על זכר ולשון זכר על נקבה.

וכן כשיהיה זכר ונקבה כאחד, יפול הלשון על הקודם אם זכר אם נקבה. כמו "תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי" (אסתר ז, ג), "וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי" (אסתר ט, כט), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן" (במדבר יב, א), "וַתֹּאכַל הִיא וָהוּא" (מ"א יז, טו), "כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה" (אסתר ט, לא). ומה שאמר "וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל" (ישעיהו טז, י), ענינו דבר שמחה, כמו "כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ" (דברים כב, כג), כמו שפרשנו במלת פָּעֲלָה (לעיל ח ע"א).

וכן כאשר הפֹעל באחרונה, יפול על הדבק בו. כמו "הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו ז, כ); "אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה" (יחזקאל לה, י); "גָּרֵי בֵיתִי וְאַמְהֹתַי לְזָר תַּחְשְׁבֻנִי" (איוב יט, טו). אבל "צָרָה וַחֲבָלִים אֲחָזַתָּה כַּיּוֹלֵדָה" (ירמיהו מט, כד), פירושו צרה עם חבלים, והו"ו כמו הו"וין שעניינם עִם, כמו שכתבנו, והצרה היא העקר. לפיכך נפל הענין על הצרה ואמר "אֲחָזַתָּה".

וכן בזכור שני דברים הנסמכים זה על זה הענין נופל על הקרוב כמו "קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים" (ש"א ב, ד) – "חַתִּים" נופל על "גִּבֹּרִים", אף על פי שהענין היה מורה על "קֶשֶׁת". וכן "נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם" (ויקרא יג, ט); "קוֹל נְגִידִים נֶחְבָּאוּ" (איוב כט, י); "רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ" (תהלים לב, ו); "וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר" (מ"א יז, טז); "קוֹל שְׁמוּעָה הִנֵּה בָאָה" (ירמיהו י, כב).

[סיום הטור הראשון]

ומצאנו בטור הזה, שהוא בנין הקל שזכרנו, מלה מורכבת מעבר ובינוני – והיא יֹשַׁבְתְּ – "יֹשַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן" (ירמיהו כב, כג) שהיא מורכבת מן יוֹשֶׁבֶת ויָשַׁבְתְּ ר"ל שישבה ויושבת עדיין. וכמו "מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים" (שם), שהיא גם כן מורכבת מן מְקֻנֶּנֶת וקוֹנָנֶתְּ; רוצה לומר שקננה ומקננת עדיין; וכן "שֹׁכַנְתְּ עַל מַיִם רַבִּים" (ירמיהו נא, יג); וכן "וְיֹלַדְתְּ בֵּן" (בראשית טז, יא); כי ללשון שזכר – "הִנָּךְ הָרָה" יפול לשון יוֹלֶדֶת – הִנָּךְ הָרָה וְיוֹלֶדֶת בֶּן, והרכיב בו לשון וְיָלַדְתְּ, כי הלידה על העתיד, כי עדיין לא ילדה.

ויש אומרים כי אלה המלות שזכרנו אינם מורכבים אלא שהם פֹעל-עבר מבנין פּוֹעֵל הכבד. ורבי יונה המדקדק אמר כי השוא להריץ המלה, ואינם כי אם בינונים, והיו ראויים להיות יוֹשֶׁבֶת ויוֹלֶדֶת, ולהריץ המלה אל אשר לפניה החליפו הסגול בשוא. וכן "מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים", כמו שעשו ב"אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו" (משלי ל, ו); "וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי" (במדבר כא, א); "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן" (בראשית ט, כא). שהיו ראויים תּוֹסֶף וכן וַיִּשְׁבְּ – וַיִּשֶׁב על משקל "וַיִּבֶן" (בראשית ב, כב) "וַיִּקֶן" (בראשית לג, יט). וכן כתב רבי יהודה המדקדק, כי השוא השני אשר ב"וַיִּשְׁבְּ"; "וַיֵּשְׁתְּ"; "אַל תּוֹסְףְּ"; "וַיִּפְתְּ" מתנועע. ואם כדבריהם, היו בי"ת "בֵּן" ובי"ת "בַּלְּבָנוֹן" ובי"ת "בָּאֲרָזִים" ובי"ת "בַּסֵּתֶר" רפים, אם שוא תי"ו "וְיֹלַדְתְּ" "יֹשַׁבְתְּ" "מְקֻנַּנְתְּ" "וַיִּפְתְּ" נעים – כדברי רבי יונה שאמר כי להריץ המלה אל אשר לפניה באו כן, ואם כן הם נעים, וכן לדברי רבי יהודה חיוג' שאמר כי השוא השני אשר ב"וַיִּפְתְּ" מתנועע – ואם הם נעים כדבריהם, הבי"תין הם רפין כמשפט כל שוא נע על אות בג"ד כפ"ת, כמו שאנו עתידים לכתוב בע"ה; ואינם כי אם דגושים.

ומלת "וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם" (זכריה ז, יד) אמרו שהיא מורכבת מזה הטור, ומהטור השלישי שהוא פִּעֵל הדגוש. והנכון מה שפירש אדוני אבי ז"ל בספר זכרון, כי הוא כלו מהקל, ואף על פי שהוא בודד, פירושו וְאֵסָעֵר עִמָּם, כמו "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה" (ישעיהו לה, א), שפירושו יָשׁוּשׁוּ עִמָּם. ואמר "וְאֵסָעֲרֵם" ולא אמר "וְאֶסְעֲרֵם" כמשפט, כדי להרחיב על העי"ן ולהקל מעליה. ונקדו האל"ף בצרי והסמ"ך בקמץ, להאריך המלה ולהרחיבה עוד. וענין הפסוק: אני אהיה מסתער עמם בגלות, כענין "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר" (ישעיהו סג, ט).

ומלת "וְנֵאשֲׁאַר אָנִי" (יחזקאל ט, ח), אמרו שהוא מבנין נִפְעַל והאל"ף נוסף ומשפטו וְנִשְׁאַר אֲנִי, ופירושו ונשאר עצמי. והנכון שיהיה מזה הטור, ויהיה מורכב בנו"ן התפארת כנו"ן "נַעֲשֶׂה אָדָם" (בראשית א, כו), ובאל"ף המדבר בעדו, אף על פי שהאחד יספיק.

תמו עניני הקל.

הנה הודעתיך סבות העוברים והבינונים והעתידים ושמושם, ושמוש האותיות המשמשות, ופתוחי האבנים בטור הזה, וממנו תלמוד לכל הטורים.

נמוקי רבי אליהו בחור

1. א"א ובמסורה: חמש כתיבן אשר וסבירן כאשר, וכן: כתיבן כאשר וסבירן אשר.