ספר הבחור/מאמר ב/עיקר ו

<< · ספר הבחור · מאמר ב · עיקר ו · >>

העקר הששי

בביאור גזרת נחי פ"א אל"ף ויו"ד, כמו אמר, ישב

א

בנין הקל יבא בשלמות עד העתיד, ובעתיד תנוח האל"ף השרשית. כמו יֹאמַר, תֹּאמַר, נֹאמַר. אבל במלת המדבר בעדו תחסר האל"ף ובא במקומה וי"ו נחה, כמו "אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ" (איוב י, ב), וזו שלא יהיו שני אל"פין יחד לומר אֹאמַר. וכשיבאו יֹאמַר, תֹּאמַר, נֹאמַר בוי"ו ההפוך ישוב הפתח לסגול ומלעיל, כמו וַיֹּ֫אמֶר, וַתֹּ֫אמֶר, וַנֹּ֫אמֶר. וכשיבאו בהפסק ישובו למשפטם הראשון לפתח – וַיֹּאמַ֫ר, וַתֹּאמַ֫ר, ומלרע, חוץ מן "וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר" (איוב ו, א) וחביריו – כלם מלעיל.

ב

ודע כי שאר הבנינים כלם יבאו על דרך השלמים ולא תנוח בהם האל"ף, רק שישתנו הנקדות בקצתם מפני האל"ף שהיא גרונית. וכן בשאר האותיות אחה"ע ישוב החירק של נו"ן נִפְעַל ושל ה"א הִפְעִיל לסגול, כמו שיתבאר בפרק שירה בשיר שלש עשרה. וגם נמצאים שרשים שפיאיהם אל"ף שיבאו בשלמות אפילו בבנין הקל. כמו מן אסף, אסר, בא אֶאֱסוֹף, אֶאֱסוֹר. והטעם, לפי שאין משמשים בהן הרבה לא הקפידו עליהם.

ג

גזרות נחי פ"א יו"ד כמו ישב.

בנין הקל יבא בשלמות עד המקור. גם המקור בכלל, וזה כשיחובר אל הפעלים. כמו "יָרֹד יָרַדְנוּ" (בראשית מג, כ), "יָשֹׁב אֵשֵׁב" (ש"א כ, ה). אבל כשאינו מחובר אל הפעלים הוא בחסרון יו"ד ובתוספת תי"ו – שֶׁבֶת, רֶדֶת, דַּעַת ודומיהם. וזה אפילו בלי בכל"ם, כמו שכתבתי לעיל.

ד

הצווי גם הוא בחסרון היו"ד, כמו שב. שבו וכולי. ואין הפרש בין זה הצווי והצווי של חסרי פ"א נו"ן, לכן תראה שלא תטעה בהם. אבל אותיות אית"ן יפרידו בין שני הגזרות, כי בחסרי פ"א נו"ן האית"ן נקוד בחירק ודגש אחריו כמו יִגַּשׁ, תִּגַּשׁ וכולי, אבל בזו הגזרה הם בצרי שהוא תנועה גדולה להורות על יו"ד הנחה, והיא אינה כתובה, כמו אֵשֵׁב. יֵשֵׁב וכולי. ונמצא ביו"ד כתובה, כמו "אֵילְכָה שׁוֹלָל" (מיכה א, ח), "הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה" (בראשית יג, ט) ודומיהם מעטים.

ה

ועל הרוב כאשר היו"ד כתובה אז האית"ן בחירק והעי"ן בפתח. כמו אִינַק, יִינַק, אִירַשׁ, יִירַשׁ, אִיטַב, יִיטַב, אִישַׁן, יִישַׁן. ונמצאים הבאים בדגש במקום היו"ד הנחה, כמו מן יצק – "אֶצֹּק רוּחִי עַל זַרְעֶךָ" (ישעיהו מד, ג), ומן יצר – "בְּטֶרֶם אֶצָּורְךָ" (ירמיהו א, ה). וקראו להם חסרי פ"א יו"ד ולא ולא נחי פ"א יו"ד, כי הם הולכים בעתידים על דרך חסרי פ"א נו"ן, כאשר בארתי בחסרי פ"א נו"ן. וכאשר חפשתי בכל ספרי הדקדוק למצא טעם על זה ולא מצאתיו.

ו

ולי נראה הטעם, לפי שהצד"י והסמ"ך קרובים במוצא ובמבטא, ובפרט כשהצד"י אינה דגושה, עד שיש הרבה אנשים שאינם מפרידים ביניהם ובפרט כל אנשי צרפת. ואם היינו אומרים מן יצב, יצק ויצג – אֵצֵב, יֵצֵק, תֵּצֵג, כמשפט נחי פ"א יו"ד, היה משמע כאילו היה אֵסֵב, יֵסֵג, תֵּסֵג. לכן נדגשה הצד"י לחזק קריאתה. וזהו כלל גדול בדקדוק: כשיבא דגש במקום האות החסרה, אז נקראת המלה ההיא מהחסרים; וכשתבא אחת מהתנועות הגדולות במקומה, נקראת המלה ההיא מן הנחים.

ז

בנין נִפְעַל. העבר כלו הנו"ן עם וי"ו נחה בחולם במקום יו"ד השרש, כמו נוֹדַע, נוֹדַעְתָּ, נוֹדַעְתִּי וכולי, וכן בבינוני נוֹדָע, נוֹדָעִים וכולי. אבל בשאר הבנין הוי"ו נעה וכל נקודתו כמו בשלמים. מן ידע – הִוָּדַע, והאית"ן אִוָּדַע, יִוָּדַע. והאל"ף תמיד בחירק שלא כמשפט, כי דינה על הרוב בסגול, וזאת לא באה לעולם בסגול, ולא ידעתי לזה טעם. והומרה היו"ד בוי"ו, מפני היות הדגש מורגש ונכר יותר בוי"ו מביו"ד.

ח

בנין הִפְעִיל העבר כלו הה"א בחולם תמורת יו"ד השרש, כמו הוֹשִׁיב, הוֹשַׁבְתָּ וכולי. וכן בכל הבנין האותיות הנוספות בראש הם בחולם. בבינוני מוֹשִׁיב, במקור ובצווי הוֹשִׁיב, בעתיד אוֹשִׁיב, יוֹשִׁיב, תּוֹשִׁיב, חוץ מבפעול שהמ"ם לעולם בשורק או בקובץ בכל פעול בין בשלמים בין בשאינן שלמים. ונמצאים מעטים המ"ם בקמץ-חטוף, כמו "שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן" (שמות כו, א), "וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת" (מלאכי א, יד). ונקודת העי"ן בכל זה הבנין כמו בשלמים.

ט

אכן דע כי אותם העתידים שכתבתי בבנין הקל שהאית"ן לפעמים בחירק עם יו"ד השרש כתובה, הם באים על הרוב גם כן בזה הבנין עם היו"ד כתובה, אבל לפניה צירי. כמו מן יטב נאמר "הֵיטֵב אֵיטִיב" (בראשית לב, יג), ומן ינק – "וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד" (שמות ב, ז), ומן ימן – "אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה" (בראשית יג, ט), ומן ילל – "אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה" (מיכה א, ח).

י

הבינוני – המ"ם בצירי בכל הגופים, כמו מֵטִיב, מֵטִיבִים, מֵטִיבָה; לא כנחי העי"ן שהיחיד לבד בצירי ושאר בשוא, כמו מֵבִין, מֵבִינִים וכולי. וכן הצווי והמקור והאית"ן ביו"ד נחה אחר הצירי.

יא

בנין הָפְעַל – הה"א בשורק, כמו "וְיוֹסֵף הוּרַד" (בראשית לט, א), וכן בנחי העי"ן – הוּקַם, ובכפולים – הוּסַב. בשלשתם הה"א בשורק ואין הפרש בניהם בנקוד. אבל בשאר גופי העבר יש הפרש בין הכפולים ובין נחי פ"א יו"ד ונחי עי"ן וי"ו, והוא הדגש, כמו שיתבאר במאמר זה בעקר שנים עשר סימן ח.

יב

בנין הִתְפַּעֵל – כל זה הבנין יבא בשלמות. כמו מן ילד – "וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם" (במדבר א, יח), ומן יעץ – "וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ" (תהלים פג, ד). ולפעמים תהפך היו"ד לוי"ו נעה. כמו מן ידע – "בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו" (בראשית מה, א), ומן ידה – "וְהִתְוַדָּה עָלָיו" (ויקרא טז, כא).