סביב הארץ בשמונים יום/פרק יז
הקרנתיק יצא מהונג קונג ביום השביעי לחדש נובימברו וילך בכל כח הקטור ליפן. כלו היה מלא סחורה ונוסעים, ורק שני תאים נשארו פנויים, הם התאים שנלקחו למר פוג.
ולמחרת בבקר ראו על האניה נוסע אחד עינו לחצי מבֻלבלת, מהלכו בפיק ברכים, שערות ראשו מדלדלות, הולך הלך ונע.
הנוסע הזה היה פספרטו בעצמו ובכבודו. ומעשה שהיה כן היה:
שלש שעות אחרי נפלה עליו התרדמה הקיץ בחרדה ויקפוץ ממשכבו, ויתחזק לגבור על פעולת האפיום המרדים. ידע ידע כי לא עשה חובתו, וזה נקר את מוחו. וילך הלך ונשען בקיר, הלך ונפול וקם, וכח נעלם דחף אותו להקרנתיק.
והאניה עמדה שם, וענן עשנה עלה השמימה, ונכונה להפליג. ויקפוץ על הגשר לויפול בלי כח על צהר האניה ברגע רפו את החבל הקושר את האניה להגשר.
ויורידוהו אחדים מהנערים הרגילים לראות כמראה הזה על האניה, וישכיבוהו באחד התאים בחדר השני. ויקיץ פספרטו רק למחרת היום ההוא, מאה וחמשים מיל מארץ סין.
וינשום פספרטו את רוח ים הצח, והרוח הזה הפיג שכרונו ממנו. ויחל לאסוף את רעיוניו, ולא על נקלה הצליח בזה. אך סוף סוף נזכר את אשר קרהו תמול ואת הסודות אשר גלה לו פיקס ויאמר בלבו:
– ברור הדבר כי שֻׁכַּרְתִּי עד געל נפש. מה יאמר על זה מר פוג? על כל פנים, לא אחרתי את האניה, וזה העיקר.
ואחר חשב על אדות פיקס, ויאמר:
– ובדבר האיש הזה, אקוה כי הפעם נפטרנו ממנו, ולא העיז ללכת אחרינו על הקרנתיק, אחרי כל אשר הגיד לי ואשר הציע לפני להשתתף אתו. שוטר שומר עקבות אדוני, החשוד בהגנבה שנגנבה בבנק האנגלי! דברים בטלים!
– מר פוג גנב כמו אני רוצח!
והדבר הראשון אשר חפץ פספרטו, הוא, לבוא למר פוג לבקש סליחה ומחילה על עותתו, ויקם ממושבו. הים היה זועף. האניה התמוטטה בחזקה, ולא יכול הנער החשוב להתחזק על רגליו, ובעמל גדול הגיע עד אחורי האניה. אבל, מצא לא מצא על הצהר איש אשר ידמה לאדוניו או למרת אאודה. ולא נפל לבו בקרבו, ויאמר אל נפשו:
– טוב, מרת אאודה עוד שוכבת על משכבה... ומר פוג, הוא ודאי מצא לו חבר לשחק בקלפים.
וירד אל לשכת הכבוד. אך מר פוג לא היה שם. ולא נשאר לפספרטו דבר אחר בלתי אם לשאל את המשגיח. ויען לו המשגיח, כי הוא לא יודע נוסע בשם הזה.
אך פספרטו עמד על דעתו, ויאמר:
– מחילה, אדוני, האיש אשר שאלתי עליו הוא ג'נתלמן, גבוה, קר רוח, אינו מרבה שיחה, בלוית אשה צעירה לימים.
– אין לנו אשה בחורה באניה. ואם חפצת עוד, הנה לך רשימת הנוסעים. ראה בעיניך.
ויבדוק פספרטו את הרשימה... שם אדוניו לא נרשם שם.
ועיני פספרטו כמו הֻכו בסנורים. ואחר עבר רעיון במוחו ויקרא: אח! האמנם על הקרנתיק אני?
והמשגיח ענה: כן אדוני.
– והלך נלך יוקהמה?
– כן דברת.
פספרטו כרע תחתיו על כסא, ויהי כמו הכהו ברק. פתאם, ואור האיר את מחשכי מבוכתו. א"כ איפוא, הוא גרם כי מר פוג ומרת אאודה אחרו את צאת האניה!
הוא האשם, אמנם כן, אבל עוד יתר הבוגד הזה אשר שכרהו למען הפרידו מאדוניו ולמען עצור את פוג בהונג קונג! ועתה, מר פוג בודאי נחרב כלו, הסכום שנתן לערבון בההמרה, אבד, והוא עצור, אולי כלוא! פספרטו, מפני הרעיון הזה מרט שערותיו. אח! אם יבוא פיקס פעם לידיו, עשה יעשה אתו חשבון!
אבל אחרי רגעי הצער הראשונים, שב פספרטו לקרירות רוחו ויתבונן למעמדו. מעמדו לא היה נחמד ונעים, ולא היה הרבה לקנא בפספרטו הפעם. הלך הלך לארץ יפן. בוא יבא שמה, בזה אין ספק. אך איך יצא משם? כיסו היה ריק בתכלית הריקות. אין שילינג אחד, אין פני אחד! רק בעד מקומו על הספינה ומאכלו כל זמן הנסיעה שלם למפרע והיה לו איפוא כחמשה ששה ימים להתישב בדבר. אם אכל ושתה הנער החשוב כל הזמן הזה, זה יקצר כל עט לתאר כמו. אכל אכל חלק אדוניו, חלק מרת אאודה וחלקו הוא. אכל אכל, כמו לו היתה יפן ארץ שממה אשר אין למצוא בה כל דבר מזון!
ביום י"ג, בעלות המים בבקר, בא הקרנתיק לנמל יוקהמה.
המקום הזה הוא תחנה חשובה מאד לכל האניות והנוסעים בין אמריקה הצפונית, סין, יפן, ואיי מאליזי. ויוקהמה יושבת בעצם מפרץ יידו, לא רחוקה מהעיר יידו הגדולה בעצמה, עיר האֵם השנית למלכות יפן, לפנים משכן "הטאיקון", מימים שהיה עוד ביפן המלך החלוני הזה, וצוררת להעיר מיאקו משכן המיקאדו, הוא המלך הכהן בן האלהים.
וידרוך פספרטו על אדמת בני השמש הנפלאה, בלי כל התלהבות שמחה, ויתהלך בחוצות העיר, לאשר נשאוהו רגליו.
ויבוא פספרטו בראשנה לעיר ארפית כלה. בתיה בנוים בתבנית בתי ארפה, ועל פניהם אולמי עמודים יפים וקלים, וחוצותיה, רחובותיה, אוצרותיה ומחסניה משתרעים עד הנהר. וכמו בהונג קונג, כלכתה, כן גם פה התנגשו והתלחצו המון גדול, כמו עדת נמלים, תערובות בני ארצות ועמים מכל משפחה ולשון, אמריקנים, אנגלים, סינים, הולנדים והצרפתי הרגיש את עצמו כמו לו השלך פתאם לארץ ההוטנטוטים.
רק עצה אחת היתה לפספרטו, ללכת לקונסול צרפת ולבקש כי ישלחוהו לאצו, אך בוש בוש לספר את כל אשר קרהו, ויחליט לנסות כל התחבולות האחרות.
ויצא מעיר הארפית, ולא מצא בה כל עצה לנפשו, ויבוא לעיר היפנית, ויחליט ללכת עד יידו, לחלק העיר הזאת מושב ילידי הארץ, יקראו בינתין, בשם אלילת הים אשר יעבדו לה על אחד האיים הקרובים. שם שדרות ארז ושוח נפלאים, מקדשים בתבנית זרה, גשרים בסתר קנים ובמבו, היכלים בחביון צל ארזי עד, משכנות הבונזים, הם הכמרים היפנים והסינים כהני בודה וקונפיציאוס, חוצות ארוכות, וילדים וילדות, פניהם כעין הורד ולחייהם מאדמים, כמו פסלים חיים שנפסלו מאחד הציורים, משחקים בתוך המון כלבים בכרעים קצרים וחתולים צהובים, בלי זנב, אוהבי עצלה מאד, ואוהבי שעשועים.
ובחוצות, המון גדול, צפוף, הולך ובא בלי הרף. תהלוכת בונזים, מכים בתוף קול אחד, יאקונין, הם שרי הצבא והשוטרים, כובעים מחדדים, מצֻפים לק, שתי חרבות צמודות באזוריהם, אנשי צבא, לבושים בגד צמר גפן תכלת, חטובות רצועות לבנות, מזינים בברודות, ושומרי ראש המיקאדו, לבושי כתנות משי ושריון קשקשים, ועוד אנשי צבא ממדרגות שונות – כי ביפן אומנות הצבא נכבדה וחשובה, כמו שהיא בזויה ונקלה בסין. ואחר גבאי צדקה, סירים בשמלות ארוכות, אזרחים פשוטים, שערותיהם חלקות ושחורות כהבן, קדקדם גדול, וחצי גופם העליון ארוך, רגליהם דקות, קומתם בינונית וגון פניהם מעין הנחשת הכהה ועד הלבן הכהה, אך לא צהובים כהסינים. כי הבדל גדול בין שני העמים האלה. ובין העגלות, האפיריונים, הסוסים, הסבלים, המרכבות באופן אחד, הורימון (בלשון יפנים) בדפנות משוחים לק "והכנגוס" הם מטות במבו רכות וטובות, ראה ראה נשים מספר לא יפות תאר הרבה, באפר על עיניהן, חזיהן פחוס, שניהם משחרים, נושאות בחן את מלבוש היפני "קירמון" מין שמלה חגורה בסרט משי רחב וקצוותיו קשורים מאחוריהם קשר נפלא ומשלשלים ארצה, אשר בנות פריש שאלו עתה כנראה מהן, והן פוסעות פסיעות קטנות ברגליהן הקטנות, נעולות נעלי שש, סנדלי קש, או קבקב עץ מפתחים ומקשטים.
ויתהלך פספרטו שעות מספר בתוך ההמון רב הצבעים הזה ויתבונן להחנויות המלאות דברים נפלאים, להשוקים האוצרים בקרבם כל מלאכת היפנים בכסף והב מזויף. בתי האכל מקשטים בדגלים ונסים, והוא לא יכול לבוא בהם לעשות חסד את העלובה, ובתי שתיית השי, אשר ישתו שם כוסות מלאות חום ריחתנים, בהשקי, והוא מין שכר עשוי מאורז ע"י תסיסה, והבתים המרווחים לשתיית תתון טוב, כי אפיום כמעט לא ישתו ביפן.
אחר בא פספרטו לשדות ארז גדולים, ובתוכם הנצו פרחים יפים, פרח התפוח, הפגעה, ועוד מיני עצי פרי אשר יגדלום ילידי הארץ יתר למען פרחיהם מאשר למען פרים, ודחלולים [1] בפנים מעותים, ומין אופן מעיק וצורח בסובבו שומרים עליהם לבלתי יהיה טרף למקור הדרור התור, העורב ויתר עופות הדורסים. בכל ארז יסתתר נשר בהדר גאונו, בכל צפצפה יחסה שלך, תלוי בכרעו האחת בתוגה ועצבון, ובכל פנה, בכל זוית, עורבים, בנות אוז, בשקים[2], אוזי מדבר, ועגורים במספר רב, אשר יקראו להם היפנים "אדונים" והם בעיניהם סמן ההצלחה והאשר.
הן אמנם, הנער החשוב, בראותו מראה כי לא ימצא אולי כל לכך מהרה במה למלא בטנו, סעד על הקרנתיק, לפני רדתו ממנה, כסעודת זלמה בשעתו. אבל אחרי טיול כל היום התחיל לחוש כי בטנו ריק. ראה ראה כי בשר כבשים, עזים וחזירים לא ימצא בהמקולים היפנים, וידע ידע כי עון הוא בעיני היפנים לזבוח שור, כי לעבודת האדמה בלבדה הוא, וילמוד מזה, כי הבשר בכלל יקר ולא מצוי בארץ הזאת וכן הדבר באמת. אך באין בשר טבוח היה כרסו מסתפק גם בבשר חזיר היער או הצבי, הקורא או השלו, בעוף או בדגה, אשר כמעט רק זה יאכלו היפנים, מבשל ומתקן בארז. אבל, פספרטו נאנס הפעם למאס בתענוגי עולם הזה על כרחו, וידחה למחר המצוה לגמור חסד העלובה.
ויבא הלילה, ויכנס פספרטו לשכונת ילידי הארץ, ויתעה בחוצות בתוך העששיות רבות הצבעים, הלך והביט על המפזזים ומכרכרים ועושים מיני אחיזות עינים, והוברי שמים הצופים בכוכבים בשפופרת המצפה, וסביב להם המון גדול. ואחר עף למבוא הים, המלא מאות אורות הדיגים, המושכים את הדגה אליהם באור אבוקת זפת.
מעט מעט כלה רגל מן השוקים, ותחת המון העם סבבו בחוצות נטורי הקרת, היאקואין. פקידי המלכות האלה במדיהם המפוארים ידמו לצירי המלכות הנשלחים לממלכות אחרות, ופספרטו דבר אל לבו בכל עת שפגש אותם לאמר:
– טוב, עוד מלאכות יפנית יוצאת לארפה.