סביב הארץ בשמונים יום/פרק ט
ותצליח החטיפה בידיהם, ועוד שעה אחרי המעשה לא חדל פספרטו מצחק ומשמח על הצלחתו. סיר פרנסיס כרומרתי לחץ את ידי הנער הטוב לאות רצון בגלל מעשהו, ואדוניו אמר לו "טוב", והמלה האחת הזאת בפי הג'נתלמן הזה דמתה לתהלות ותשבחות הרבה מאיש אחד. ויען פספרטו, כי כל כבוד המעשה הזה לאדוניו הוא, והוא, פספרטו, רק לצחוק התכַון, כי צחוק היה לו לחשב, כי לרגעים אחדים יהיה הוא, פספרטו, אלמן אשה נחמדה, רג'ה זקן חנוט!
והעלמה, היא לא ידעה מכל הנעשה בה, ותשכב במנוחה, עטופה בשמיכות הדרך.
והפרסי הנהיג את הפיל בחריצות, וימהר הפיל לרוץ בתוך היער, שעוד היה אפל. כשעה אחרי עזבם את הפגוד באו תוך עמק גדול, ובשבע שעות עמדו. והאשה עוד היתה בלי כח. והמנהיג השקה אותה מעט מים, מעט יין שרף, אך הבהלה הנוראה והשכרון העז הכביד עליה, ועוד לא יכלה לשוב לדעתה.
סיר פרנסיס כרומרתי ידע פעולת השכרון אשר יוליד קטור הקנבוס, ולא דאג לשלום האשה.
אך אם בדבר שוב ההודית לאיתנה לא היה כל ספק בלב שר הגדוד, הנה דאג דאג הרבה לאחריתה. ולא פקפק מהודיע למר פוג, כי אם תשאר מרת אאודה בהודו נפל תפל בידי מבקשי נפשה. הקנאים המטרפים האלה ממלאים את כל האי, ובודאי יצליחו סוף סוף לתפוש את הקרבן במדרס, בומבי, כלכתה, ואף אם ממשלת ישמרו עליה. לפי דעתי לא תוכל העלמה לבטח בחייה בלתי אם אחרי עזבה את הודו כליל.
ויען פיליאס פוג כי ישים לבו לדברים האלה ויראה מה יש לעשות.
וכעשר שעות בערב הודיע המנהיג כי באו לתחנת אלהבד. במקום הזה תחל שנית מסלת הברזל, והמרחק מזה עד כלכתה יעבר הקטור בזמן פחות מיום ולילה אחד.
ויהי עוד די זמן לפיליאס פוג לבא במועדו לכלכתה, לרדת באניה היוצאת משם רק ביום כ"ה אקטברו.
וישכיבו את העלמה בחדר התחנה, ופספרטו נשלח לקנות לה בגדים, מטפחות ורדידים, ככל אשר ימצא, ואדוניו לא נתן גבול כמה יוציא על זה.
וילך פספרטו, ויסובב בחוצות העיר אלהבד, לאמר עיר האלהים, הקדושה בערי הודו, כי יושבת היא במקום אשר יתחברו שני הנהרים, נהר גנגוס ויומנה, ומכל האי יבואו סיַרָים להשתחוות למימי שני הנהרים האלה. לפי דברי הרמאיאנה (שירת קדש לאלהים רמה) מקור הנהר גנגוס הוא בהשמים ובחסדי האל ברהמה הוא יורד ארצה.
ויהי פספרטו הולך לקנות את צרכיו, ויתבונן בעת הזאת גם להעיר, אשר לפנים היו מבצרים נהדרים שומרים עליה מפני אויב, ועתה היתה לעיר הכלא להממשלה. אין עוד מסחר, אין חרשת המעשה בעיר הזאת, שהיתה לפנים רבת מסחר וחרשת. ויבקש חנות גדולה לבגדים תפורים, כמו לו היה בלונדון בריגינט שטרית, לא רחוק מהמחסן הגדול לפרמר ושותפיו, אך לא מצא אשר בקש בלתי אם בחנות קטנה ליהודי זקן מוכר בגדים ישנים. וימצא בחנות הזאת שמלה ומעיל רחב, ואדרת שער יקרה מעור שועל המים. ולא פקפק רגע וישלם חמש ושבעים לי"ש, וישב התחנה כמנצח.
ומרת אאודה התחילה לשוב לחושיה. הפעולה אשר פעלו עליה כמרי פילג'י סר ממנה מעט מעט, ולעיניה היפות שב הנעם שהטביעה בהן טבע ארץ הודו.
המלך המשורר אוסף אוריאל, בזמרו את קסם יפי המלכה אהמינגרה, אמר כדברים האלה:
שערותיה מבהיקות, יורדת מזה ומזה ואוטרות את נעם רשמי לחייה הרכות, לבנות, מבריקות מרוך ומלֵח. גבותיה שחורות כהבנים, כפופות ועצומות ככפת קאמה אלהי אהבה. ריסיה ארוכים, ובבבות עיניה הזכות ישוט, כמו בברכת הקדש בהרי הימלאי, זהר השמים. שניה קטנים, שוים, לבנים ונוצצים מבין שפתיה הגוחכות כרסיס טל בשדי פרח רמון שעוד לא פתח כלו. אזניה קטנות, חמוקיהן מעשי אמן ידיה שני, רגליה קטנות כפופות, רכות כנצת הנבק[1] מבריקות כברק היפה במרגליות באי צילן, ביפה כאבני היהלום בנולנד. מתנה הדק והרך, שיד אחת תקיף את כלו, מגדיל את יפי חמוקי ירכיה, והדר שדיה, אשר הילדות בנצתה ערכה שם כל מחמדיה, ומתחת קמטי כתנת המשי דמה תדמה כמו יצרוה אף הכינוה מכסף טהור ידי היוצר הנצחי ויקאקרמה.
אבל, מבלעדי כל יפויי המליצה האלה, די לאמר כי מרת אאודה היתה אשה נחמדה לכל משמעת המלה הזאת בארפה. דבר דברה אנגלית נקיה, והמנהיג לא הגזים בדבריו אשר אמר כי הפרסית הזאת שֻנתה כליל על ידי החנוך.
הקטור התעתד לצאת בעוד רגעים מספר מאלהבד. הפרסי המתין. וישלם מר פוג להמנהיג את הסך אשר גמרו ביניהם, לא יתר פרוטה קטנה. ויפלא הדבר מעט בעיני פספרטו, כי ידע פספרטו עד כמה צריך להכיר טובה להמנהיג על אמון רוחו. כי שם הפרסי נפשו בכפו במעשה פילג'י, ואם אחרי כן יוָדע הדבר לההודים, ועבד עליו להמלט מידיהם.
ועוד נשארה השאלה בדבר קיאומי. מה יעשו בפיל הזה ששלמו בעדו מחיר גדול כל כך?
אך פיליאס פוג כבר החליט בדעתו על אדות הדבר הזה. ויאמר להמנהיג:
– הפרסי, עבד עבדת בחריצות ובאמונה, שלם שלמתי לך בעד עבודתך, אך לא בעד אמון רוחך. החפצת בפיל הזה? לך הוא.
ועיני הפרסי הבריקו ויקרא:
– הון גדול כבודו נותן לי בזה!
– קחהו, ועוד אשאר אנכי חיב לך.
ופספרטו קרא:
– בשעה טובה! קח, ידידי, קיאומי חיה טובה ואמיצת לב.
ויקרב להפיל, ויושט לו חתיחכת צוקר, ויאמר: הנה קיאומי, הנה, הנה!
וישמיע הפיל קול חרחור, לאות רצון. ויקח את פספרטו במתניו וילפפהו בחרטומו וירימהו למעלה עדי ראשו. ולא נבהל פספרטו, וילטף[2] את הפיל בידיו. ויורידנו הפיל לאט לאט ארצה, וישלח הנער את שתי ידיו לעומת קצה חרטום קיאומי הטוב והישר, כמו לאמר לו שלום.
ובעוד רגעים אחדים ישבו פיליאס פוג וסיר פרנסיס כרומרתי ופספרטו באחת העגלות המרֻוחות, ומרת אאודה ישבה במקום המובחר, והקטור נשא אותם בכל כחו לבינריש.
בין העיר הזאת ובין אלהבד שמנים מיל ויעבר הקטור את המרחק הזה בשתי שעות.
ובמשך העת הזאת שבה האשה לחושיה כליל. אֵדי ההנג המרדימים פגו ממנה.
ומה גדל תמהונה בראותה את עצמה יושבת בעגלת מסלת הברזל, לבושה ועטויה בגדי ארפה, בתוך נוסעים זרים לה כליל.
ואנשי צְוָתָה[3] הרבו להענות בה ולהשיב נפשה בטפות משקה ואחד ספר לה שר הגדוד את אשר קרה, וישנה וישלש את דבר מסירת הנפש אשר הראה בזה מר פוג, אשר לא פקפק וישים נפשו בכפו למען הצילה, ואחרית המאורע הנפלא, אשר פעל פספרטו בעזות תחבולותיו.
ויתן מר פוג לשר הגדוד לדבר דבריו ולא הוציא מלה מפיו ופספרטו, כלו נכלם, שנה ושלש כי אין שוה לדבר בזה.
ותברך מרת אאודה את מציליה מלב עמוק, בדמעותיה יתר מאשר בדבריה. עיניה היפות הטיבו משפתותיה לתרגם את רגשות הכרת טובתה. ואחר שבה במחשבתה לחזון הסוטי, ועיניה ראו שנית את ארץ הודו המלאה עוד סכנה לחייה, ורעדה אחזתה.
ופיליאס פוג הבין כל אשר בלב מרת אאודה, ויציע לפניה, למען הניח רוחה, אך בקר רוח, להובילה להונג קונג.
ותקבל מרת אאודה את הצעת מר פוג ותכיר לו טובה. בעיר הזאת ישב אחד מקרוביה, פרסי כמוה, ואחד מגדולי הסוחרים בעיר, והעיר הזאת אנגלית כליל, אף כי היא יושבת בחוף הים לארץ סין.
בשתים עשרה וחצי עמד הקטור בתחנת בינריש. לפי ספורי הברהמנים ישב תשב העיר במקום קאזי העתיקה שהיתה תלויה בחלל האויר בין השמים והארץ. אך בשמן הזה, אשר נסים ונפלאות לא שכיחים בו, יושבת העיר בינריש, שבני קדם קראו לה אתונא שבהודו, פשוט על הארץ, ופספרטו יכול לסקור בסקירה אחת את מראה העיר ובתי הלבנים אשר לה.
העיר הזאת היתה תכלית נסיעת שר הגדוד. החיל אשר הלך אליו חנה מילים אחדים מצפון להעיר. ויפטר שר הגדוד מפיליאס פוג, ויברכהו כי יצליח בדרכו, ויאַוה לו כי יעשה את הנסיעה הזאת עוד פעם, אך לא באופן זר כל כך, ולדבר יתר מועיל. וילחץ מר פוג את אצבעות סיר כרומרתי לחיצה קלה, לאות ברכת שלום. ומרת אאודה הראתה יתר ידידות וחבה בברכת הפרידה לשר הגדוד, ותאמר כי לעולם לא תשכח, את הגמול אשר גמל לה סיר פרנסיס. ופספרטו, הוא זכה להכבד כי נתן לו שר הגדוד שתי ידיו, והכבוד הזה נגע עד לב פספרטו, ויפרדו איש מאת רעהו.
מביניריש והלאה תלך מסלת הברזל דרך עמק גנגוס. האויר היה צח, ומבעד לחלונות העגלות עברו לעיני הנוסעים הרים עוטים ירק דשא, שדות חטה, שעורה ודורה, נחלים וברכות מלאים תנינים ירקרקים, כפרים שראו מהם כי עין צופיה שומרת עליהם, יערים רעננים, פילים אחדים, זבו בחטטרות גדולות, וגם סיעות הודים, אנשים ונשים, טובלים טבילות הקדש, אף כי הקרירות כבר החלה. המאמינים האלה הם אויבים איבה גדולה לדת בודה, ובהתלהבות עצומה הם נמשכים אחרי דת ברהמה, המלמדת כי שלש רשויות לעולם: וישנו, אלהות השמש, שיוה, אלהות כל כחות הטבע, וברהמה, אדון האדונים להכמרים ומחוקקי החקים. אך איך יביטו ברהמה שיוה ווישנו עתה על ארץ הודו הקדושה, שנהפכה לבריטנית, שהתברטנה, בעבור במי גנגוס הקדושים בקול אניית קטור צוהלת וצופרת, מבהלת הצפרים המעופפות על פני המים, הצבים השורצים והזוחלים על שפת הנהר, והחסידים הסרוחים לארך החוף.
כל המראה הזה עבר לפניהם כמראה הברק, ורק לפעמים ענן קטור לבן הסתיר מפניהם את פרטי המראה. ובקושי יכלו הנוסעים לסקור מרחוק את מבצר שינר, לפנים מבצר הרג'ה מביהר, גזפור ובתי המעשה אשר בה למעשה מי ורדים, העיר פקנה רבת המסחר והחרשת, אשר שם השוק הגדול לממכר האפיום, מונגהיר, עיר כלה ארפית, עיר אנגלית כמנשסטר ובירמינגהם, המפורסמת בבתי המעשה לכלי עבודת האדמה, לכלי נשק, אשר שפופרות ארבות העשן הגבוהות כסו את תכלת שמי ברהמה הבהירים בענן עשן שחור.
ויבא הלילה, ובתוך אניית נמרים, דבים, זאבים שנסו מפני המכונה, עבר הקטור בכל מהירותו, ולא יכלו הנוסעים לראות מאומה מכל נפלאות בינגל, אף לא גולגונד וגור וחרבותיהן, גם לא מורשהיבד, ולא הונגלי ולא שנדיר נגוריד הקרן הצרפתית בהודו, אשר פספרטו היה יכול להתגאות בדגל צרפת המנפנפת על העיר הזאת!
ויהי הבקר, בשבע שעות, ויבאו כלכתה. והאניה ללכת הונג קונג לא הפליגה מכלכתה כי אם בצהרים, ותשארנה לפיליאס פוג עוד חמש שעות.
לפי חשבון נסיעתו היה על הג'נתלמן לבוא לבירת הודו ביום כ"ה אוקטברו, שלשה ועשרים יום אחרי צאתו מלונדון, ויבא שמח ביום הקצוב. לא קדם ולא אחר. המקרה אשר קרהו בדרכו את האשה, אבדו ממנו את שני הימים אשר הרויח בין לונדון ובין בומבי. אך יש לחשב כי פיליאס פוג לא הצטער על זה.