משנה פאה ו ז

(הופנה מהדף משנה פיאה ו ז)

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק ו · משנה ז | >>

קמה שיש בה סאתים, ושכחה, אינה שכחה.

אין בה סאתים, אבל היא ראויה לעשות סאתים. אפילו היא של טופח, רואין אותה כאילו היא ענוה של שעורים.

קָמָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סָאתַיִם, וּשְׁכָחָהּ,

אֵינָהּ שִׁכְחָה.

אֵין בָּהּ סָאתַיִם, אֲבָל הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת סָאתַיִם,

אֲפִלּוּ הִיא שֶׁל טֹפַח,
רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא עֲנָוָה שֶׁל שְׂעוֹרִים.

קמה שיש בה סאתים, ושכחה - אינה שכחה.

אין בה סאתים,
אבל ראויה היא לעשות סאתים, אפילו היא של טופח -
רואין אותה, כאילו היא ענוה של שעורים.

דע שהשכחה היא מחוייבת לקמה, כמו שהיא מחוייבת לעומרים, לפי שאמר הכתוב: "ושכחת" ו"לא תשוב"(דברים כד, יט).

וכבר ביארנו (לעיל פ"ה מ"ג), כי טופח – ממיני הגרגרים, הידוע "קורטמאן" בלשון ערב. ובקעה גדולה ממנו תוציא זרע מעט, ויצא רובו בתבן וקש.

לפיכך הוא אומר, שאף על פי שאחר שיודש ומרחו אותם לא תקבץ ממנו סאתיים, רואין אותם השיבולים כאילו הם שעורים אשר גרגיריו גסים, וכאילו יש בהם סאתיים, ולא תהיה הקמה ההיא של טופח שכחה:

אינה שכחה. בקמה נמי שייכא שכחה דילפינן שכחת קמה משכחת עומר כדפרישית לעיל בפרק ד' (משנה ו) גבי נכרי שקצר שדהו ואחר כך נתגייר והכי נמי יליף לה בירושלמי (פ"ד הל' ג):

טופח מין קטנית והוא דק כדתנן בריש כלאים הפול והספיר והטופח ובקמה של שעורים איירי שנשתדפו ונעשו דקין כטופח ואפי' הכי רואין אותן כאילו הן גסין כשאר שעורים דלא מסתבר כלל למימר דשל טופח ממש או אם היא קמה של חטין ונימא רואין כאילו הן שעורים. ותדע מדקאמר בירושלמי (בפירקין שם) שדופות כאילו הן מליאות כאילו היא ענוה של שעורין שהיא גסה ויש בה סאתים דלא הוי שכחה:

ירושלמי (שם) א"ר יונה כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה א"ר יוסי ובלבד שיהיו שבלין היו דקות רואין אותן כאילו הן ארוכות שדופות רואין אותן כאילו הן מליאות. פירוש ושכחת עומר בשדה בסיפרי בפרשת כי תצא מרבינן מבשדה שכחת קמה ועבדינן שכחת קמה כשכחת עומר כדפרישית לעיל בפרק ד' (מ"ו):

קמה שיש בה סאתים ושכחה אינו שכחה - דילפינן שכחת קמה משכחת עומר, מה עומר שיש בו סאתים אינו שכחה אף קמה שיש בה סאתים אינה שכחה ושכחת קמה ילפינן לה מקרא דכתיב (שם) ושכחת עומר בשדה, לרבות שכחת קמה:

טופח - מין קטנית דק מאד, וקורין לו בערבי גילבא"ן. ובקמה של שעורים איירי שנשתדפו ונעשו דקות כטופח, ואפ"ה רואים אותם כאילו הן גסים כשאר שעורים, ואם כשנחשוב אותן גסים כשאר שעורים יהיה בהן סאתים אע"פ שעכשיו שהם שדופות אין בהם סאתים, לא הוי שכחה. ואין לפרש דשל טופח ממש יחשבו כאילו הם כשעורים הגסים, אלא בשעורים שנשתדפו ונעשו כטופח, דהכי אמרינן בירושלמי רואים את השדופות כאילו הן מלאות:

ענוה של שעורים - ענוה בוי"ו כמו ענבה בבי"ת כלומר גרגיר שעורים:

קמה וכו' ושכחה. כתב הר"ב דילפינן שכחת קמה מריבויא דבשדה. וכ"כ לעיל פ"ד משנה ו'. ועיין מ"ש לקמן משנה י' בס"ד:

טופח פי' הר"ב בערבי גלבא"ן ובמשנה ג' פ"ה כתב עוד פירוש הרמב"ם קורטמא"ן. ואע"פ שמה שמפרש הרמב"ם של טופח ממש נדחה מהירושלמי מ"מ היה יכול לפרש כעין שמפרש בפירושו גלבא"ן. ועיין בריש כלאים:

.אין פירוש למשנה זו

אבל היא ראויה לעשות סאתים:    אילו היתה שנה כתקנה. וז"ל הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל פי' שאלו השבלים של זו הקמה היו ראויין להיות בהן סאתים תבואה אלא שלקו ונעשו דקים אך לשון המשנה אינו משמע כן וצ"ע עכ"ל ז"ל:

יכין

קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה:    דמקיש קמה לעומר:

אין בה סאתים אבל היא ראויה לעשות סאתים:    אילו היו הגרעינים טובים:

אפילו היא של טופח:    שנעשו הגרעיני' צנומות דקות. כטופח שהוא מין זרע דק:

רואין אותה כאילו היא ענוה:    שבולת מלאה וטובה:

בועז

פירושים נוספים