משנה פאה ו ג

(הופנה מהדף משנה פיאה ו ג)

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק ו · משנה ג | >>

ראשי שורות, העומר שכנגדו מוכיחו.

העומר שהחזיק בו להוליכו אל העיר, ושכחו, מודים שאינו שכחה.

רָאשֵׁי שׁוּרוֹת, הָעֹמֶר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ מוֹכִיחַ.

הָעֹמֶר שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ אֶל הָעִיר וּשְׁכָחוֹ, מוֹדִים שֶׁאֵינוֹ שִׁכְחָה.

ראשי השורות - העומר שכנגדו, מוכיח.

העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר, ושכחו - מודים, שאינו שכחה.

מה שאומר: העומר שכנגדו מוכיח - סדר המשנה היה ראוי להיות כך: העומר השכוח, ראש שורה שכנגדו מוכיח, אם שכוח הוא, אם אינו שכוח.

ומה שאמר: ומודים שאינו שכחה - כשלא שכחוה סמוך לגפה ולגדיש, כאשר ביארנו במה שהקדמנו:

ראשי שורות. אינו שכחה בין בתחלת שורה בין בסוף שורה:

העומר שכנגדו מוכיח. לסוף שורה איצטריך כמו שאפרש:

מודים. בית שמאי ובית הלל דלעיל בתוספתא ואליבא דרבי יהושע ודלא כרבי אליעזר:

תניא בתוספתא העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו ע"ג חבירו ושכח את שניהם התחתון שכחה והעליון אינו שכחה ר' שמעון אומר שניהן אינו שכחה התחתון מפני שהוא מכוסה והעליון מפני שזכה בו פי' נתנו ע"ג חבירו ע"ג עומר אחר שהיה רוצה להוליך שניהם לעיר אלא שלא החזיק בתחתון שזכה בו כשהחזיק בו ובסוטה בריש עגלה ערופה (דף מה.) גרסי' מפני שהוא צף ומפרש התם משום דכתיב בשדך דמשמע בארץ והתחתון מפני שהוא טמון ובעינן דומיא דקציר שהוא בגלוי ועוד מפרש התם טעמים אחרים דמפרשי' טעמא דזכה בו:

ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח - לקמן בסמוך מפרש לה:

ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. לשון הרמב"ם סדר המשנה היה ראוי להיות כך. העומר השכוח ראש שורה שכנגדו מוכיח אם שכוח הוא אם אינו שכוח ולשון הר"ש ראשי שורות אינו שכחה בין בתחלת שורה בין בסוף שורה. העומר שכנגדו מוכיח לסוף שורה איצטריך כמו שאפרש ע"כ. ודעת הר"ב עיין לקמן:

(ו) (על המשנה) שכנגדו מוכיח. סדר המשנה כך. העומר השכוח ראש שורה שכנגדו מוכיח אם שכוח הוא או אינו שכוח. הר"מ:

ראשי שורות כו':    ה"ר שמשון ז"ל פי' ראשי שורות אינם שכחה בין בתחלת שורה בין בסוף שורה דבירוש' דרש מקרא דאין חשוב שכחה אלא ממקום שמתחיל ואילך דאם יש שם שורה של עמרים והתחיל לעמר בעמר שני או שלישי והניח ראש השורה שהיה בדעתו וחזר ושכחו לא הוי שכחה:

העומר שכנגדו מוכיח:    פי' שלא יִשָכַח ולסוף שורה אצטריך כמי שפי' ר"ע ז"ל ולזה הפי' הסכים הרא"ש ז"ל וכתב עוד ומה שפרשתי לעי' דבתוספתא מוכיח דפליגי בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו בצד הגפה או בצד הגדר הן הן דברי ר"א אבל ר"י אומר דפליגי בלא החזיק בו אבל בהחזיק בו מודים והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה תפס לו שיטה אחרת דיותר הוי שכחה כשהניח בצד הגפה או בצד הגדר וטעם דבריו לא נתברר לי ע"כ. וז"ל הרמב"ם ז"ל סדר המשנה היה ראוי להיות כך העומר השכוח ראש שורה שכנגדו מוכיח אם שכוח הוא אם אינו שכוח ומה שאמר מודים שאינו שכחה כשלא שכחוה סמוך לגפה ולגדיש כאשר בארנו במה שהקדמנו עכ"ל ז"ל. וכתב הח' ה"ר אלעזר אזכרי נ"ע ויש במשנה הזאת תימה גדול שהי"ל לרבינו הקדוש לשנות הסיפא דהעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר בתחלה סמוכה למשנה שלמעלה העומר שהוא סמוך לגפה שנחלקו ב"ש וב"ה שהיה בה חדא לטיבותא כדעת ה"ר שמשון ז"ל ויסמוך מיד שאם יש עמה גם אחרת לטיבותא מודים ב"ה לב"ש כיון דאיכא תרתי לטיבותא חדא החזיק להוליכו לעיר וחדא דהניחו סמוך לגפה. ואח"כ ישנה בסיפא ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח וישנה סמוך לה המשנה שלמטה ואלו הן ראשי שורות שהיא פירושה. ולמה הפריד בין הדבקים זה פעמים. ואילו היה לנו כח להפוך רישא לסיפא וסיפא לרישא על דרך שרגיל לומר בבבלי איפוך בכמה דוכתי הוה ניחא אבל אנו אין לנו כח לעשות כן. וי"ל דראשי שורות דרישא מקושרת ג"כ למעלה וה"ק אע"פ שנחלקו בית שמאי וב"ה בעומר שהניחו סמוך לגפה שיש בו קצת הוכחה שלא נשכח מ"מ בראשי שורות מודים ב"ה לב"ש דזו הוכחה גמורה כשהתחיל לעמר ועימר כל השורה רק קלח א' או שניים שייר בסופה וחזר לעמר מראש השורה השנייה דמה ששייר בסוף שורה ראשונה לא הוי שכחה דהעומר שכנגדו מוכיח שלא נשכח ומודים ב"ה שהוכחה גמורה היא. ומודים דקתני בסוף משנה זו גם ארישא דראשי שורות קאי וכן מצאתי להראב"ד ז"ל בהשגותיו להרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' מ"ע שפי' משניות אלו בפנים שונים ומ"מ בתוך דבריו ז"ל כ' וז"ל על ראשי השורות הכל מודים שאינו שכחה וכן העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו הכל מודים עכ"ל ז"ל למדנו מדבריו דמודים שאינו שכחה שבסוף משנה זו ארישא וסיפא קאי ולכך הקדים ראשי שורות לפי שהוא דומה לעומר שהוא סמוך לגפה שבכ"א מהן לא יש רק חדא לטיבותא ואח"כ הביא היכא דאיכא תרתי לטיבותא דהיינו עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו בצד הגפה דמודו ב"ה בזה כיון דאיכא תרתי. וא"ת כמו שנחלקו ב"ש ובית הלל בסמוך לגפה דאית בה חדא לטיבותא שלא החזיק בו להוליכו לעיר גם יחלוקו בהחזיק בו להוליכו לעיר ולא הניחו בצד הגפה. וי"ל דבזה גם ב"ש מודים דהוי שכחה והחזיק בו בלבד לא עדיף כהניחו בצד הגפה. עכ"ל ז"ל שפתים ישק. אח"כ בא לידי פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וראיתי להעתיקו כלשונו ממש וז"ל. ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח כו'. זאת המשנה נתקשה בה הראב"ד ז"ל כמו שכתוב בהשגותיו. ולא ראיתי לאחד מן המפרשים שהציעוה כהוגן והנני בא להציעה ולפרשה יפה בס"ד למען ירוץ קורא בה. ראיתי להרמב"ם ז"ל שסובר דמתני' דקתני העומר שכנגדו הוא טעם אל הרישא דראשי שורות ומפרש לה בין במחובר בין בתלוש דהיינו בין כששכח קצת קמה מלקצור במחובר בין כששכח עומר תלוש כשהן מפנין אותן להוליכן לגדיש ולשניהן בעינן הוכחה כדי שלא לעשותו שכחה. וז"ל בפ"ה שנים שהתחילו לקצור באמצע שורה זה פנה לצפון וזה פנה לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהם שלפניהם שכחה מפני שכ"א מהן זה שלפניו הוא לאחוריו של חבירו והעומר ששכחוהו לאחוריהן במקום שהתחילו ממנו אינו שכחה מפני שהוא מעורב עם השורות שמן המזרח למערב והן מוכיחין עליו שאינו שכוח וכן השורות של עמרים שפינו אותן לגרן והתחילו שנים באמצע שורה ושכחו עומר באמצע בין אחוריהן אינו שכחה מפני שהוא באמצע שורה שמן מערב למזרח שעדיין לא התחילו בה והיא מוכחת עליו שאינו שכוח ע"כ. ויפה כתב הרב ז"ל לפ' מתני' דראשי שורות בין בקמה בין בעמרים תלושים איירי דהכי איתא בירושלמי בהדיא דראש שורה וסוף שורה שוין בה בין בקמה בין בעמרים תלושין. אבל נראה מלשונו ז"ל דס"ל דהעומר שכנגדו מוכיח דקתני הוא טעם לראשי שורות דלא הוו שכחה וכן דעת הרא"ש ז"ל ואינו כן דלראש שורה ולסוף שורה מה צריך עמרים אחרים להוכיחו עמהן תיפוק ליה דראש שורה לא הוי שכחה דרחמנא אמר כי תקצור ושכחת ממקום שקצרת ושכחת להלן הוי שכחה ולא במקום שלא קצרתו. וסוף שורה נפקא לן מדכתיב לא תשוב דמשמע דכבר עברת משם והנחת כדמפ' ר' יונה בירושל' וכמו שכתבו הרב ז"ל בהלכותיו וז"ל יחיד שקצר ושכח לפניו ולאחריו שלאחריו שכחה ושלפניו אינו שכחה שנאמר לא תשוב לקחתו אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחהו לאחוריו ע"כ. ועוד אני חוכך בטעם שכתב הרב ז"ל מפני שכל אחד מהם זה שלפניו וכו' דמאן לימא לן דניזיל בתר זה שלאחריו ניזיל בתר זה שלפניו וכיון דספק הוי המע"ה. ועוד דמתני' גופא יהיב טעמא דליכא בל תשוב ולמה צריך טעם אחר דעומר שכנגדו מוכיח ועוד דכיון דטעמא דעומר שכנגדו מוכיח קאי אראשי שורות שכנגדן בל' רבים מיבעי ליה ועוד יש לשאול אמאי תני ראשי שורות בל' רבים ולא תני ראש שורה כדאמרינן בירושלמי. ועוד היכן שנוי במשנתינו דינא דסוף שורה דמיבעיא לן בירושלמי סוף שורה מנלן ועוד ברייתא דאתיא לפרושי מפני שהוא נידון מזרח ומערב מאי קאמר וכי פליגא אדר' יונה. ועוד מסוגיא דלקמן בירושלמי דהי' עוקר את המחרישה וכו' משמע וכו' (לא ראיתי להעתיק קושיא זו כי ארוכה היא). ועוד ראוי לדקדק במשנתינו כיון דמתני' ר' יהושע קתני לה דס"ל דבעומר שלא זכה בו והוא סמוך לגפה נחלקו ובעומר שנטלו להוליכו לעיר מודו אמאי אפסיק ביני ביני בדין ראשי שורות. ועוד היכי בשנים קתני לפניהם שכחה וביחיד תנן שלפניו אינו שכחה. ונ"ל לפ' דמתני' מילי מילי קתני ושלשה דינים הם דדמיין אהדדי נינהו ומש"ה תני להו בהדי הדדי. וכולה מתני' ארישא סמיך דקתני עומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש וכו' וה"ק ראשי שורות שסמוכין לגפה וכו' או עומר שכנגדו מוכיח שהיה סמוך לגפה כו' או עומר שנטלו וכו' שסמוך לגפה מודים וכו' ודמיא להא דתנן האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו שפירושה או או קתני ומודים אכולה קאי וה"פ ראשי שורות בקמה אע"ג דסמוכים לצד מקום שהוא שכחה לב"ה אפ"ה מודים ב"ה לב"ש דלא הפסיד זכותו והכא לא בעינן הוכחה ואפי' יהא גפה מצד ימין או מצד שמאל אינו מפסיד זכותו. ובמתני' מפ' (דהויא) [דהאי] ראש שורה דמודים בה אפי' דאמצע וכ"ש ראש שורה וסוף שורה גרידא ולהכי תני ראשי שורות דתלתא גווני ראשי שורות איכא וכן בעמרים תלושים איכא נמי תלת גווני ראש שורה וסוף שורה גרידא וראש שורה דשנים המוליכין לגרן ושכחו באמצע ואפי' בלא הוכחה ובעומר התלוש השכוח דיחיד המעמר ומוליך לגרן ושכח באמצע דגלי דעתיה שהשורות הולכים מצפון לדרום שקצר עומר קודם ואח"כ שכח בדרך שורת קצירתו או בדרך עימורו וכיון דאיהו אפסדיה בידים בעינן דמן שמיא מרחמי עליה. והיינו אם יש כנגדו מוכיח בההוא דוקא מודו כשיש עמרים כנגד עומר השכוח בצדו לצד מזרח או לצד מערב לשורה כגון שיש שני שורות אצלו דיכולין להוכיח ששורה הוא ג"כ מודים דנדוננו למזרח ומערב אע"ג דתוך שורת צפון ודרום הוא ומצד מזרח או מערב סמוך לגפה וכן בעומר שנטלו להוליכו לעיר אפי' שהניחו אצל הגפה מודים דלא הוי שכחה דכיון שנטלו זכה בו ותו לא הוי שכחה. והשתא מפ' ראשי שורות שהודו דגבי שנים יפה כחו דל"מ ראשי שורות דפשיטא להו לעלמא דהיינו ראש שורה וסוף שורה גרידא דאפי' גבי יחיד מהני מכח קראי אלא אפילו דאמצע נמי והיינו דקתני שנים שהתחילו סתם פי' שהתחילו לקצור או לעמר מאמצע שורה ושכחו שלפניהם שכחה מה שהיה לפניהם אפשר דהוי שכחה וכגון שעברו משם ולהלן דלאו בלפניהם דסוף שורה קאמר אלא משום דבעי למיתני שלאחריהם אינו שכחה שלא היה לפניהם מעולם דהיינו מה שהניחו שניהם באמצע דזה שהולך לדרום שיירו לראש שורה לחבירו וזה של צפון שיירו לראש שורה לחבירו לא הוי שכחה להכי תנן לפניהם שכחה ובאמצע שורה הוא דתני דומיא דלאחריהם אבל גבי יחיד שקצר מראש שורה מצי למיתני לאחריו שכחה דודאי לפניו היה מעיקרא דהא ראש שורה גופה התחיל לקצור ובל תשוב איכא ושלפניו היכא דלא שייך ביה לומר שהניחו אחריו כגון שהוא סוף שורה דאין משם ולהלן כלום אינו שכחה ולהכי תני זה הכלל לפרש דבריו. ודינא דראש שורה גרידא וכן ראש שורה דאמצע דגבי שנים דמתני' אפילו הויא שורה יחידית מיתוקמא דטעמא משום בל תשוב. ודינא דעומר שכנגדו מוכיח לא מפ' במתני' גווניה ובברייתא מפ' ליה כדתניא העומר שכנגדו מוכיח כיצד היו לו עשר שורות של עשר עשר עמרים ועימר א' מהן מן הצפון לדרום ושכח עומר א' לאחריו אינו שכחה מפני שהוא נידון מזרח ומערב והך ברייתא מתנייא ביחיד שהתחיל לקצור מצפון לדרום והורה בדעתו שכך היא השורה ושכח באמצע שורה ועבר משם ולהלן ואשמעי' דאיכא גווני דלא הוי שכחה כגון דאיכא עומרים אצל השכוח שלא נטלן עדיין וכיון דיש כנגדו מוכיח להוכיחו דלהוי שורה אע"ג דהוי בסדר אחר והוא ממזרח למערב אפ"ה מצילין אותו ולא הוי שכחה ונדוננו מזרח ומערב לשורה. ונמצא עכשיו לענין ראש שורה גרידא אחד יחיד ואחד שנים ניצולות בין בקמה בין בעמרים תלושים דליכא קצור ולא עמור קודם לו ולאו שכחה הוי. וסוף שורה נמי אחד יחיד וא' שנים נצולת דלא עברו משם ולהלן לקצור ואפי' שבלת א' חשיבא וניצולת ואפי' סמוכה לגפה לא הוי שכחה דליכא בל תשוב. אבל אמצע שורה דליחשיב ראש שורה היכא דליכא סניף לסונפה זה לא שנינו אלא בשנים אבל לא ביחיד וגבי שנים דשניהם הניחוהו לאחריהם הוא דחשיב ראש שורה אבל לא ביחיד דגבי יחיד כיון דגלי דעתיה הוא גופיה שקצר קודם ואחר לא מהני אמצע לראש אא"כ יש סניף לסונפה ולהוכיחה לשורה למזרח ולמערב והיינו ברייתא וכיון דגבי יחיד אי איכא הוכחה מציל כ"ש לגבי שנים דהא יפה כח שנים מכח יחיד כנ"ל. ואחר ימים מצאתי דברי ר"י מסימפונט ז"ל דמפ' מתני' מילי מילי קתני אלא שלא האריך והרויח השמועה כמוני. וז"ל ראשי השורות פי' אם שכחן אינו שכחה וראשי השורות מפ' לק' שנים שהתחילו מאמצע שורה זה פניו לרוח צפון וזה פניו לרוח דרום ושכחו לפניהם ולאחריהם שלפניהם שכחה ושלאחריהם אינו שכחה פי' די"ל כאו"א סמך על חברו ואמר חברי יקצור משם נמצא שלא קצר לא זה ולא זה ולא הוי שכחה. מנין לראשי שורות א"ר יונה דכתיב כי תקצור ושכחת מה שאתה קוצר אתה שוכח כלומ' מה שהתחלת לקצור ושכחת הוי שכחה יצאו ראשי שורות שלא התחלת בהן כלל אהכי לא הוי שכחה. העומר שכנגדו מוכיח פי' אם שכחו לא הוי שכחה תניא כיצד היו לו עשר שורות של עשר עשר עמרים והתחיל לעמר שורה א' מן הצפון לדרום ושכח עומר א' לצד סוף השורות אותו העומר אינו שכחה מפני שי"ל מוכיח לעשותו שורה כשתחשוב ממזרח למערב אכתי לא נגע כלל נמצא העומר הזה סוף שורת צפון ודרום וראש שורת מזרח ומערב. והעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו ושכחו אינו שכחה מפני שזכה בו מעת שהחזיק בו להוליכו לעיר וכבר אוקימנא לה כר' יהושע אליבא דר' אלעאי ברם כר' אליעזר כשהחזיק בו ושכחו מחלוקת ב"ש וב"ה עכ"ל ז"ל. עד כאן מה שמצאתי מפי' הר"ש שירילי"ו ז"ל. אבל במהדורא אחרת מפירושיו ז"ל מצאתי שכתב וז"ל ראשי שורות עומר שכנגדו מוכיח אמודים דסיפא קאי וה"ק ראשי שורות דעומר שכנגדו מוכיח מודים ב"ש וב"ה בזה שאינו שכחה דאע"פ שהיו סמוכים הראשים לגפה ולגדיש העומר שכנגדו הוא המוכיח להצילו כדמפ' ואזיל במתני' העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו בצד הגפה או בצד הגדיש מודים שאינו שכחה שכבר זכה בו על מה נחלקו על שלא החזיק בו אלא ששכחו שם משעה ראשונה או שנטלו ממקום למקום שלא להוליכו לעיר וסתמא כר' יהושע דהלכתא כוותיה לגבי דר' אליעזר ע"כ:

יכין

ראשי שורות:    ר"ל ראשי שורות. או עומר שכנגדו מוכיח. או עומר שהחזיק. אף דכולהו דמי לעומר שהניחו גבי גפה ושאר דבר מסויים. אפ"ה באלו ג' מודו ב"ש וב"ה שאינה שכחה. וראשי שורות ועומר שכנגדו מוכיח מפרש במ"ד:

העומר שכנגדו מוכיח:    ר"ל בהיו כאן י' על י' שורות עמרים. דאפשר למנות השורות מצפון לדרום או ממזרח למערב. ועימר שורה חצונה א' מצפון לדרום ושכח עומר א' מהאמצעיים. ככוכב גדול הזה? הנרשם באמצע שיטה המערביי אז העומר שבצדו למזרח. ככוכב הגדול שבשיטה הסמוכה לה שנמשכה ג"כ מצפון לדרום. מוכיח עליו שאינה בבל תשוב מדאפשר לו לשוב אל העומר השכוח כשיעמר השורה ההיא ממזרח למערב. ולכן הו"ל כאילו לא התחיל עדיין בשיטה ההיא. ואין שכחה קודם שהתחיל לקצור. ואע"ג דאין עומר מציל את העומר כלקמן [מ"ח] שאני הכא. דשורה חדשה היא שלא התחיל בה עדיין:

בועז

פירושים נוספים