משנה חלה ד ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת חלה · פרק ד · משנה ח | >>
רבן גמליאל אומר: שלש ארצות לחלה.
מארץ ישראל ועד כזיב, חלה אחת.
מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן.
של אור יש לה שיעור, ושל כהן אין לה שיעור.
מן הנהר ועד אמנה ולפנים, שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן.
של אור אין לה שיעוריא, ושל כהן יש לה שיעור, וטבול יום אוכלה.
רבי יוסי אומר: אינו צריך טבילה.
ואסורה לזבים ולזבות לנדה וליולדות.
ונאכלת עם הזר על השולחן, וניתנת לכל כהן.
משנה מנוקדת
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַחַלָּה:
- מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד כְּזִיב, חַלָּה אֶחָת.
- מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה,
- שְׁתֵּי חַלּוֹת,
- אַחַת לָאוּר וְאַחַת לַכֹּהֵן.
- שֶׁל אוּר יֶשׁ לָהּ שִׁעוּר,
- וְשֶׁל כֹהֵן אֵין לָהּ שִׁעוּר.
- מִן הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה וְלִפְנִים,
- שְׁתֵּי חַלּוֹת,
- אַחַת לָאוּר וְאַחַת לַכֹּהֵן.
- שֶׁל אוּר אֵין לָהּ שִׁעוּר;
- וְשֶׁל כֹּהֵן יֶשׁ לָהּ שִׁעוּר,
- וּטְבוּל יוֹם אוֹכְלָהּ.
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
- אֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה.
- וַאֲסוּרָה לְזָבִים וּלְזָבוֹת, לְנִדָּה וּלְיוֹלְדוֹת;
- וְנֶאֱכֶלֶת עִם הַזָּר עַל הַשֻּׁלְחָן;
- וְנִתֶּנֶת לְכָל כֹּהֵן:
נוסח הרמב"ם
רבן גמליאל אומר:
- שלש ארצות לחלה -
- מארץ ישראל, ועד כזיב - חלה אחת.
- מכזיב, ועד הנהר, ועד אמנה - שתי חלות.
- אחת לאור, ואחת לכוהן,
- של אור - יש לה שעור.
- ושל כוהן - אין לה שעור.
- אחת לאור, ואחת לכוהן,
- ומן הנהר, ומן אמנה, ולפנים - שתי חלות.
- אחת לאור, ואחת לכוהן,
- של אור - אין לה שעור.
- ושל כוהן - יש לה שעור,
- וטבול יום - אוכלה.
- רבי יוסי אומר:
- אינו צריך טבילה.
- אחת לאור, ואחת לכוהן,
- ואסורה - לזבים, ולזבות, ולנידות, וליולדות.
- ונאכלת עם הזר - על השולחן.
- וניתנת - לכל כוהן.
פירוש הרמב"ם
שלש ארצות לחלה - עניינו כי לשלשה חלקים תחלק הארץ לעניין חיוב חלה.
ארץ ישראל כולה וגבולה עד כזיב, והיא הארץ שהחזיקו בה עולי בבל, כמו שנתבאר בפרק ששי (משנה א) משביעית, והיא הארץ שנתקדשה קדושה שניה בעליית עזרא, היא חייבת בחלה אחת, ותנתן לכהן.
מכזיב ועד הנהר ועד אמנה - והיא ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ולא נתקדשה בימי עזרא, אבל נשארו שם הגוים שוכנים, היא חייבת שתי חלות, אחת לשריפה מפני שהיא תרומה טמאה, ויש לה שיעור לפי שהיא מן התורה למאמר השם יתברך "והיה באכלכם מלחם הארץ"(במדבר טו, יט), ונאמר זה כשהיו אוכלין המן, וכשאכלו הדגן נתחייבו בחלה, ולפיכך צריך להוציא חלה כשיעור שזכרנו, והוא חלק מעשרים וארבע או חלק מארבעים ושמונה כמו שנתבאר. וחלה שניה לתתה לכהן, ואין לה שיעור אלא איזה שיעור שירצה המוציא, לפי שהיא מדברי סופרים, והתקינו זה כדי שלא יחשוב אדם שתרומה טהורה תשרף, כשרואין ששורפין זאת החלה שלא נטמאת טומאה מפורסמת.
מהנהר ועד אמנה ולפנים - רוצה לומר שאר הארץ כולה שהיא ארץ העמים והיא חוצה לארץ, ושוכנים בה ישראל אחר גלותם מארצם ארץ הצבי, יתחייב בה גם כן שתי חלות אבל שתיהם מדרבנן, ולפיכך נתנו השיעור לחלת הכהן ושל אור אין לה שיעור. וכן אמרו, "הואיל וזו וזו מדבריהם, מוטב לרבות בנאכלות, ולא לרבות בנשרפות".
ואמרו וטבול יום אוכלה - עניינו חלת חוצה לארץ שאין לה שיעור. ורבי יוסי מתיר לבעל קרי לאוכלה.
'ואסורה לזבים ולזבות, לנדות וליולדות - לחוזק טומאתן לפי שטומאה יוצאה עליהן מגופן, ואמרם בתלמוד "אין תרומת חוצה לארץ אסורה, אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו", רוצה לומר באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתראה דם, והוא היקש וסברא אמתית שידמה אותם בזו הראשונה הנשרפת שהיא מותרת לאכילה לכהן קטן, אבל לכהן גדול בשנים שהוא טמא טומאת הגוף אסור לאכלה אבל תשרף.
ולפיכך ראוי לך לדעת כי כשיהיה כהן קטן או גדול שטבל נמצא בחוצה לארץ, לא נצטרך להוציא שתי חלות, אלא נוציא אחת כשיעור ונותן אותה לכהן הקטן ואוכלה כולה. ואם לא יהיה לנו כהן אלא מי שטומאה יוצאה עליו מגופו והוא בטומאתו, אז נוציא שתי חלות, אחת אין לה שיעור ותשרף כמו שבארנו, ואחת יש לה שיעור ותנתן לאיזה כהן שיזדמן לו ואוכלה, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ושיעור זו החלה חלק מארבעים ושמנה לפי שהיא טמאה באונס, רוצה לומר אותה העיסה שנילושה בארץ טמאה.
ואמרם ונותן לכל כהן - עניינו בין שהיה חבר בין שהיה עם הארץ, לפי שאינה כל כך באזהרה שלא תינתן לעם הארץ ונחוש שמא יאכלנו בטומאה, כיון שהיא טמאה בארץ העמים.
ואין הלכה כרבי יוסי.
וממה שאתה צריך לידע מה שאמרתי בפרק רביעי מבכורות, "תרומת חוצה לארץ אוכל והולך, ואחר כך מפריש", עניינו שהוא מותר לו, ושם נאמר "תרומת חוצה לארץ, אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות":
פירוש רבינו שמשון
מכזיב עד הנהר. אמרינן בירושלמי (שם) אמר רב הונא כיני מתני' מכזיב עד הנהר [מכזיב עד] אמנה היינו אמנה דקרא דקאמר בירושל' (שם) לכשיגיעו גליות לטורי אמנה הן עתידות לומר שירה שנא' (ש"ה ד) תשורי מראש אמנה כעין משנה זו תנן בפ"ו דשביעית (משנה א) וכמו שפירשתי שם יש לפרש כאן:
ירושלמי (שם) של אור יש לה שיעור שהיא מדברי תורה ושל כהן אין לה שיעור שהיא מדבריהם ויפריש לאור ולא יפריש לכהן שלא יהו אומרים וכו' ראינו תרומה טמאה נאכלת מתוך שמפריש שם שתיהן לכשהוא בא לכאן ולכאן הוא נשאל: מן הנהר ועד אמנה ולפנים:
של אור אין לה שיעור מפני שנשרפת ושל כהן יש לה שיעור מפני שנאכלת. וזו וזו מדבריהן מוטב לרבות הנאכלת ולא לרבות הנשרפת ובריש עד כמה (דף כז.) משמע דכי איכא כהן קטן סגיא בחלה אחת ואכיל לה והוא הדין גדול שטבל לקריו ולפיכך מתני' דהכא בדליכא ור' יוסי ורבנן בחלה קמייתא פליגי ובבעל קרי אבל טמא שרץ דאין טומאה יוצאת עליו מגופו מודו רבנן דלא בעי טבילה וכולה סוגיא דבכורות פרק עד כמה כרבנן דאמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה ואמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואפילו למאן דטומאה יוצא מגופו שריא אי מבטל לה ברוב דאמר התם רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו ודוקא לכהן שריא על ידי ביטול ברוב ורבה כהן היה כדאמרינן בר"ה (דף יח.) רבה ואביי מבית עלי קא אתו אבל לזר אסורה וקצת משמע בירושלמי (שם) דלזר נמי מהני ביטול ברוב דאמרינן הורה ר' אבהו בבוצרה שצריכה רוב א"ר יונה מלמד שהיא עולה בפחות מק' ואינה נאסרת א"ר זעירא מתני' אמרה כן אפי' אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר בשולחן משמע שרוצה לומר שהכהן והזר מערבין פתן ואוכלין מדמייתי על ביטול אחת באחת והא דדייק מינה בריש כל הבשר (דף קד.) דלא גזרינן בדרבנן העלאה אטו אכילה מ"מ דייק שפיר מדלא גזרינן שמא יאכלו בלא תערובות ומיהו לא משמע כן בגמ' שלנו דנהי דאינה טובלת כדאמר שמואל בפ' עד כמה תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש מ"מ אם הופרשה מדמעת כדמוכח במנחות בפרק ר' ישמעאל (דף סז.) דקאמר תרומת נכרי בחוצה לארץ אינה מדמעת משמע הא דישראל מדמעת ודוקא בשל אור הוא דפליגי ר' יוסי ורבנן והא נמי דאסרינן לזבין ולזבות אשל אור קאי כדמשמע בההוא דבכורות דקאמר ואי ליכא כהן קטן שקיל לה בריש מסא ושדי לה בתנורא אבל שניה לכהן שריא אפי' למי שטומאה יוצאה עליו מגופו כדאמר התם והדר מפריש חלה אחריתי ואתיא הך סיפא דזבין וזבות כרבנן ובלא טבלי אבל ר' יוסי ורבנן בטמא שרץ ונבילה וסוגיא דבכורות כר' יוסי אבל קשה דבעלי קריין בהדי זבין וזבות נדות ויולדות ובירושל' אלו ניתנין לכל כהן וכו אף ר' יהודה מודה בה חומר הוא בדבר שטומאה יוצאה מגופו ולכאורה טעות סופר הוא ור' יוסי גרסינן במקום ר' יהודה וקאי אאסורה לזבין ולזבות וקמ"ל דמודה בה ר' יוסי משום דטומאה יוצאה מגופו ולא פליג אלא בטמא שרץ ונבילה ומיהו יש ליישב הגירסא דאניתנין לכל כהן קאי ולהכי מייתי ברישא ההיא דאלו ניתנין לכל כהן משום דאיירי ר"י בההיא דקתני ר"י אוסר בביכורים וקמ"ל דאע"ג דמחמיר בביכורים בחלת חוצה לארץ מודה דניתנת לכל כהן והא דאמר חומר הוא בדבר שהטומאה יוצאה מגופו מילתא אחריתי היא ואפלוגת' דר' יוסי ורבנן קאי ויש ירושל' שכתוב בו מאי טעמא דרבנן חומר הוא כו' וקצת תימה דלא לישתמיט דלימא תרומת חו"ל לאור כדקאמר הכא גבי חלה ועוד אמאי לאור ליבטלה ברוב ואי משום דחלה שהוכשרה בלישה נטמאת ולא מהני לה בביטול הא אפי' גבי חמרא קאמר הכי בפ' עד כמה וסתמא בטמא כדאמר התם ועוד דטומאת הגוף חמירא מהני לה ביטול ובירושלמי מזכיר ביטול אפי' לזר כדפרשי' ואי כולה מתני' קאי אשניה דלכהן ניחא טפי ונפרש דהנך ג' ארצות במקומות הסמוכות לא"י ושל אור נשרפת לעולם אפי' איכא כהן קטן וסוגיא דבכורות בבבל ומקומות הרחוקות ואי איכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו סגי בחלה אחת ואפשר דהתם אין שיעור לא לנאכלת ולא לנשרפת כדמשמע לישנא דפ' עד כמה ואי ליכא כהן קטן שקיל לה בריש מסא ושדי לה בתנורא משמע לישנא דשקיל לה היינו ההיא שניתנה לקטן אם היה שם ומדשקיל לה בריש מסא משמע שהוא דבר מועט והא דקאמר התם והדר מפרשת חלה אחריתי שלא תשתכח תורת חלה יש להשוות אותו טעם לטעם המפורש בירושלמי שלא יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת ולהאי קרי לה תורת חלה ובאלו מקומות לא נהגו להפריש חלה שניה אפי' במקומות שיש כהן ויש ליתן טעם משום דאין עכשיו בארץ ישראל תרומה נאכלת דכל מה שגזרו משום תרומת ארץ ישראל גזרו ובימי חכמים היו מזין בא"י כדאמרינן חבריא מדכן בגלילא אבל עכשיו בטלה אפר פרה לא משתכח כהן טהור דאע"פ שיכולין לטבול לשאר טומאות וגם על טומאת מת הוזהרו מ"מ אין יכול ליזהר מטומאת כלי מתכות שהיו באהל המת ומטמאים גם הם אחריני באהל דחרב הרי הוא כחלל אף לטמא אחרים באהל כדמוכח בנזיר בפ' כה"ג (דף נג:) ולא הוזהרו על הכהנים דכל טומאת מת שאין נזיר מגלח עליה [אין] כהן מוזהר עליה ואין נזיר מגלח על טומאת חרב כחלל כדתניא בהדיא בריש תוספתא דאהלות וכתוב בהלכות גדולות בהלכות חלה אמר רבינא הלכך קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או גדול דטביל לקריו עוד כתוב שם וחלה בארץ ישראל אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה ומה שלא תיקנו ב' תרומות כמו שתיקנו ב' חלות אמרינן בירושלמי (שם) א"ר בון בר חייא בעי מדתימר ב' חלות בסוריא דכוותה שתי תרומות בסוריא א"ר חגי חלה אין אחריה כלום תרומה יש אחריה כלום אם אומר את כן נמצאת תרומה שהוא מפריש טבולה היא למעשר כלומר והוא (ואינו) בא לידי תקלה דסברי תרומה היא ולא יפרישו ממנה מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני וכמו כן הוה מצי למימר משום חלה דיאמרו תרומה היא ופטורה מן החלה ואע"ג דאשכחן בהאשה רבה (דף פט) בדכותיה דאמרינן תרומה ויחזור ויתרום הכא בחששא מועטת נמנעו מלתקן ב' תרומות ולפי אותו לשון שפירשתי דקיימא כולה מתני' אשניה אין להקשות מינה הא דדייק מינה בריש כל הבשר דלא גזרינן בדרבנן העלאה אטו אכילה דמכל מקום דייק שפיר:
וניתנת לכל כהן. מפרש בירושלמי (שם) בין לכהן חבר בין לכהן עם הארץ ולא הוי כהאי דלקמיה כמו שאפרש:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
שלש ארצות - חלוקות בדין חלה:
מארץ ישראל ועד כזיב - כלומר כל ארץ ישראל עד כזיב, שהיא רצועה היוצאה מעכו לצד צפון, וכבשוה עולי בבל וקדשה קדושה שניה:
מפרישים חלה אחת - וניתנת לכהן ואוכלה בטהרה:
מכזיב ועד הנהר - לצד מזרח ומכזיב ועד אמנה לצד מערב. ואינה א"י ממש לפי שכבשוה עולי מצרים ולא כבשוה עולי בבל וקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא. מפרישין שתי חלות. הראשונה נשרפת לפי שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים כיון שלא כבשוה עולי בבל והשניה נאכלת לפי שאין טומאת החלה הראשונה מפורסמת ט שהרי אינה ארץ העמים גמורה ואם לא היו מפרישין חלה שניה הנאכלת יאמרו תרומה טהורה נשרפת אבל כשמפרישין חלה שניה ונאכלת הרואה נותן על לבו להבין טעם הדבר, או שואל לחכמים ואומרים לו:
של אור יש לה שיעור - מפני שזאת הארץ היתה קדושה כבר, נראית חלתה כשל תורה י, הלכך יפריש כשיעור שמפרישים מעיסה טמאה, א' מכ"ד או ממ"ח יא:
ושל כהן אין לה שיעור - לפי שהיא מדברי סופרים:
מן הנהר ומן אמנה ולפנים - כלומר מתחלת הנהר ולפנים ממנה, וכן מתחלת אמנה ולפנים ממנו, חוצה, לארץ ממש, ומפרישין שתי חלות ושתיהן מדברי סופרים:
אחת לאור - שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים ממש:
ואחת לכהן - כדי שלא תשתכח תורת חלה שנתנת לכהן:
של אור אין לה שיעור - הואיל ושתיהן מדברי סופרים, מוטב להרבות באותה שנותנין לכהן שנאכלת ולא בנשרפת:
וטבול יום אוכלה - לחלת האור של חו"ל. וטבול יום דקאמר הכא הוא כהן שטבל לקריו, שאין חלת האור של חו"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, אבל טמא בשאר טומאות מותר בה. הלכך בחו"ל היכא דאיכא כהן קטן שלא ראה קרי מימיו או כהן גדול בשנים שטבל לקריו, מפריש חלה אחת בלבד ונותנה לכהן. ואי ליכא כהן קטן או כהן גדול שטבל לקריו ואיכא כהן בעל קרי מפריש שתי חלות אחת לאור ואין לה שיעור ואחת לכהן ויש לה שיעור, אחד מארבעים ושמנה, כדין כל עיסה שנטמאה באונס דטומאת ארץ העמים טומאת אונס היא, ואוכלה הכהן בקריו כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל:
אינו צריר טבילה - ובעל קרי מותר בחלת חו"ל. ואין הלכה כרבי יוסי:
ואסורה לזבים ולזבות - רבנן קאמרי לה, דאילו לר' יוסי. שריא לזבים ולזבות כי היכי דשריא לבעל קרי יב:
ונאכלת עם הזר על השלחן - דלא גזרינן העלאה אטו אכילה:
ונתנת לכל כהן - בין לכהן חבר בין לכהן עם הארץ כך פי' רמב"ם. ואין שיטת הגמרא מוכחת כן, אלא בין לכהן שאוכל חוליו בטהרה, בין לכהן שאינו אוכל חוליו בטהרה. אבל לעם הארץ אין נותנין שום מתנה ממתנות כהונה דכתיב (דהב לא) לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' אין נותנין מנה אלא לכהנים המחזיקים בתורת ה' יג. וכן הא דתנן לקמן אילו נתנין לכל כהן, לאו לכהן עם הארץ, אלא לכל כהן אע"פ שאינו אוכל חוליו בטהרה:
פירוש תוספות יום טוב
מכזיב ועד הנהר וכו'. עיין מה שכתבתי בארוכה ברפ"ז דשביעית:
שתי חלות. ולא מצינו בתרומה שיאמרו להפריש שתי תרומות מסקין התוס' בר"פ כל הבשר בחולין [דף קד. ] ובפרק עד כמה במסכת בכורות [דף כז] משום דבחלה יש לחוש יותר שלא תשתכח תורת חלה משום דשייכא בכל אדם המגלגל עיסתו. אבל תרומה אין רגילין בה אלא בעלי קרקעות וממרחי תבואות:
ואחת לכהן. פירש הר"ב לפי שאין טומאת החלה הראשונה מפורסמת וכו'. ובדין שלישי פירש שארץ העמים טמאה ממש. וכן דברי הרמב"ם בחיבורו פרק ה' מהלכות בכורים. ועיין מה שכתבתי במשנה י:
של אור יש לה שיעור. פירש הר"ב מפני שזאת הארץ היתה קדושה כבר נראית חלתה כשל תורה. ואף במקומות שכבשו עולי בבל אינה מן התורה ואפילו בימי עזרא דדרשינן בבואכם בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם וכדפסק הרמב"ם בפ' חמישי מהלכות בכורים. ואף הראב"ד שחולק עליו בתרומה בפרק א' מהלכות תרומה מודה הוא בחלה. ואפילו הכי לא אמרו בארץ ישראל אלא חלה אחת הואיל ואין הארץ טמאה:
יש לה שיעור. פירש הר"ב כשיעור שמפרישין מעיסה טמאה אחד מכ"ד או ממ"ח. גם הרמב"ם בפירושו כתב ולפיכך צריך להוציא כשיעור שזכרנו. והוא חלק מכ"ד או חלק ממ"ח. ודבר תמוה דמאי שנא מדין השלישי דכתבו בו אחד ממ"ח. והר"ב נתן טעם דהוי דין עיסה שנטמאה באונס [כדתנן סוף פרק ב']. ואין סברא לחלק בין טומאת ארץ העמים לטומאת ארץ שלא כבשו עולי בבל. ושיהיה לנו בו ספק שמא שנחשב אותה ארץ למטמא במזיד ויתחייב אחד מכ"ד. דאדרבה איפכא מסתברא שהדר באותה ארץ יותר יהא נחשב לאונס בטומאתו. מהדר בארץ העמים. ולהרמב"ם אצל מה שאמר אחד מכ"ד או ממ"ח לא הזכיר טעם כשיעור שמפרישין מעיסה טמאה. יש לומר שסובר דהואיל והוא מכבוש עולי מצרים אמר שיש לה דין עיסה טהורה לענין השיעור. ונתן שני שיעורים האחד לעיסת בעל הבית. והאחד לעיסת נחתום. ומכל מקום בחיבורו פרק ה' מהלכות בכורים כתב גם בכבוש עולי בבל אחד ממ"ח בלבד. [אמנם אפשר להגיה בדברי הר"ב שז"ש טמאה צריך להיות טהורה והשתא מעיקרא לא קשיא ולא מידי]:
ואסורה לזבים ולזבות. פירש הר"ב רבנן קאמרי ליה דאילו לרבי יוסי שריא לזבים ולזבות וכו'. ורישא וטבול יום אוכלה מוקי לה הר"ב בטבל לקריו. ויש לדקדק הך איסורא דזבים וזבות במאי מוקים לה אי בדלא טבלי פשיטא השתא בעל קרי שאין טומאתו חמירה כמו זבים וכו' קאסרי כשאינו טבול. כל שכן הני. והוי זו ואין צריך לומר זו. ועוד דאם כן בין לרבנן בין לרבי יוסי אין חלוק בין בעל קרי לזבים וכו'. ואמאי חלקינהו ולא תננהו בהדי הדדי. ואי בדטבלי נמי אסרי קשיא מאי שנא דגבייהו אסרינן בטבלי ולא כן בבעל קרי והרי שניהם צריכים הערב שמש. ושמא יש לומר הואיל וטומאתן חמורה החמירו לאכול אפילו חלת חוצה לארץ הראשונה עד שיעריב שמשן. אבל מדברי הראב"ד בפ"ה מהלכות בכורים ופ"ז מהלכות תרומה מוכח דסובר דלעולם אסורה לזבים אפי' אחר שטבלו והעריב שמשן שלא הזכיר להם שום צד היתר. ואפשר שזהו דעת הר"ב וכבר תמה הכסף משנה למה יחמירו על הזבים וכו' אחר שטבלו. ועוד קשיא לי על פירוש הר"ב שמפרש דלר"י שריא לזבים ולזבות כמו לבעל קרי. דאי הכי א"כ לפלוג וליתני הכי רבי יוסי אומר חלה אחת. ואין סברא לומר דכשאין כאן כהן כלל סבירא ליה שמשליכה לאור ומפריש אחרת ומניחה עד שיבא כהן דלמה נחמיר בחוצה לארץ יותר מבארץ ישראל אם אין כאן כהן. ושמא משום דבארץ ישראל הטהורה אין יכולין לשרוף החלה מוטב להניח אותה ואין להפריש אחרת. והרמב"ם פוסק דזבים וכו' מותרים אחר שטבלו כמו בעל קרי ודין אחד להם. ולדבריו נפרש דהך סיפא ר' יוסי אמרה וכן משמע בפירושו. וכן הכריחו התוספות והרא"ש דפרק כל הבשר וז"ל הרא"ש (ומותר) [צ"ל ואסורה] לזבים בירושלמי ה"ג לר"י נצרכה דאע"ג דמתירה לבעל קרי אסר לה להני בלא טבילה דעל כרחך בלא טבילה איירי. דאי כשטבלו מיירי לרבנן נמי נצרכה אלא ודאי הכי נמי שרו כי היכי דשרי טבול יום דבעל קרי אע"ג דטומאה יוצאה מגופו דאין לחלק אחר שטבלו בין טומאה חמורה לטומאה קלה כי היכי דפליג רבי יוסי קודם שטבל עכ"ל:
ונתנת לכל כהן. מ"ש הר"ב בשם הרמב"ם הוא מהירושלמי. ומה שהקשה הר"ב נראה בעיני דלא קשיא דאף הרמב"ם לא אמר אלא במי שלא קבל עליו דברי חברות לענין טומאה וטהרה. וזה אפילו בתלמיד חכם כמו שמפורש במ"ג פרק ב דדמאי. ולמי שלא קבל עליו קרי ליה עם הארץ בההיא מתני'. ועוד בסוף פרק ב דחגיגה בגדי עם הארץ מדרס לפרושין. והיינו במי שלא קבל עליו דברי חברות אף על פי שישנו בתורה ובמצות כמ"ש הרמב"ם בריש פרק י' מהלכות טומאת משכב ומושב. וכן תראה מלשון הרמב"ם שכתב לפי שאינה כל כך באזהרה שלא תנתן לעם הארץ וניחוש שמא יאכלנו בטומאה כיון שהיא טמאה בארץ העמים וכן כתב ג"כ בפירוש משנה דלקמן והטעם שלא נקדים באלו המתנות כהן חבר על זולתו לפי שאין בהן קדושה ולא נחוש שמא יטמאו אותם עמי הארץ ע"כ. וגם בחבורו פ"ה מהלכות בכורים כתב על חלת חוצה לארץ ונותנין אותה לכהן עם הארץ מפני שהיא טמאה באויר ארץ העמים:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ט) (על הברטנורא) ובדין שלישי פירש שארץ העמים טמאה ממש וע"ל משנה י':
(י) (על הברטנורא) ואף המקומות שכבשו עולי בבל אינה מן התורה ואפילו בימי עזרא דרשינן בבואכם בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם (ואפילו הכי אין צריך אלא חלה אחת הואיל ואין הארץ טמאה. תוי"ט):
(יא) (על הברטנורא) ודבר תמוה דמ"ש מדין השלישי דכתב בו א' ממ"ח (ואפשר להגיה טהורה במקום טמאה). תוי"ט וע"ע:
(יב) (על הברטנורא) אין לה שיעור. ובסימן שכ"ב כתב הרמ"א דבזה"ז אין מפרישין רק חלה א' ובלא שיעור. ונוהגין ליטול כזית. ת"ח:
(יג) (על הברטנורא) ורישא וטבול יום אוכלה מוקי לה הר"ב בטבל לקריו ויש לדקדק הך אסורא דזבים כו' במאי מוקים לה אי בדלא טבלי פשיטא השתא בעל קרי שאין טומאתו חמורה קאסרי בשאינו טבול. כ"ש הני כו'. ואי בדטבלי נמי אסרי קשה מ"ש דגבייהו אסרי בדטבלי ולא כן בבעל קרי והלא שניהם צריכים הערב שמש. ושמא י"ל הואיל וטומאתן חמירי החמירו לאכול אף חלת חוץ לארץ הראשונה עד שיעריב שמשן. תוי"ט וע"ע:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ר"ג אומר שלש ארצות וכו': כתב ה"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים גרסי' גזיב בגימ"ל:
מן הנהר ומאמנה: גרסי' וס"א ומאמנם וכמו שכתבתי ר"פ ששי דמסכת שביעית:
מן הנהר ומאמנה ולפנים: כלומר מתחלת הנהר ולפנים ממנו עכ"ל ר"ע ז"ל אמר המלקט דאי לת"ה טפי הוה ניחא לי' למיגרס הכא ובפ' ששי דמסכת שביעית ומן הנהר ומאמנה ולחוץ. וז"ל הרשב"א ז"ל בפסקי חלה ונראה שמהנהר מאמנם ולחוץ שתי חלות גרסי' וכן היא בהלכות חלה לרב רבי משה ז"ל וכן היא שנוי' בתוספתא אלא שבכל הספרים כאן ובפ' ששי של מסכת שביעית גרסי' ולפנים ע"כ. וכתב הר"ש ז"ל מן הנהר ומאמנה ולפנים שתי חלות ומה שלא נהגו להפריש חלה שני' עכשיו אפי' במקומות שיש כהן יש ליתן טעם משום דאין עכשיו בארץ ישראל תרומה נאכלת דכל מה שגזרו משום תרומת א"י גזרו ובימי חכמים היו מזין בא"י אבל עכשיו בטלה אפר פרה ולא משתכח כהן טהור ע"כ. וז"ל פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל למשנתנו שלש ארצות לחלה שלש ארצות חלוקות בתוך ארץ ישראל האמורה למשה רבינו בפרשת מסעי. וסוריא וכל שכן בבל לא קחשיב הכא דההיא דין רביעי אית בה כדאיתא פ' עד כמה. מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת כעין משנה זו שנוי' פ' שלש ארצות במסכת שביעית והתם תני כל שהחזיקו עולי בבל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד והיינו משום דקסבר דקדושה שניי' אין אחריה היתר ובאותו פרק במסכת שביעית מפ' העיירות שקדשו עולי בבל מארץ ישראל וכי קתני הכא עד כזיב ולא כזיב בכלל קאמר דכזיב לא כבשוה עולי בבל כדאיתא בפ"ק דמסכת דמאי ובפ' שלש ארצות ציירתי צורת הארץ בגבוליה ומ"מ הנני מטריח עצמי לציירה כאן דע דעכו מארץ ישראל כדכתיב בשופטים אשר לא הוריש את יושבי עכו ומשמע בפ"ק דגיטין דעכו בעיקר צפונה [הגהה עיין במה שציירתי שם פ' שלש ארצות בשביעית שהעתקתיו בשמו ז"ל מכתיבת ידו ז"ל אם הוא מכוון עם מה שכתוב כאן בשמו ז"ל:] של ארץ ישראל בקרן צפונית מערבית וכזיב משוכה ממנה לצד דרום [נ' דצ"ל צפון] והיא נגד חוט מזרח ובתורה כתוב דטורי אמנוס הן סוף קו מערב ומשם מתחיל קו צפון ואנטוכיא היא בקרן צפונית מזרחית דכתי' וירד הגבול משפם הרבלה ומתורגם משפם לרבלה ותרגום ירושלמי מקלקיא לאנטוכיא וכן פירשו רבותינו כל רבלתה שבנביאים אנטוכיא בענין דאנטוכיא הן בקרן צפונית מזרחית והים הגדול עולה ומגיע אליהן של טורי אמנוס ונכנסין תוך הים הרבה וכל שפוע ששופעים לצד ארץ ישראל דהיינו לצד דרום אמרינן לקמן דהוי קדוש והיינו דתנן מטורי אמנוס ולפנים ונחל מצרים הוא בצד דרומית מערבית ככתוב בתורה ונסב הגבול מעצמן נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה דהיינו מערב וסמיך לי' וגבול ים וקא מפ' חוט קו של מערב ומדבר צין הוא קרן דרומית מזרחית ומשמע ממתני' דלא כבשו עולי בבל אלא מכזיב ולהלן לצד דרום והשתא ה"ק כל מה שכבשו עולי בבל דהיינו מכזיב ולצד דרום ועד כזיב ולא כזיב בכלל מפרישין חלה אחת ונאכלת חדא מתרי טעמי דאין בה טומאת אויר דכל שכבשו עולי בבל טהור ואם כהנים הדרין שם אירעה להם טומאה יכולין ליטהר דהא אפילו בימי האמוראים הי' להם עדיין אפר פרה מזמן הבית כדאיתא בפ"ק דנדה חבריא מדכן בגלילא וכ"ש בימי התנאים וכן כתב סה"ג בהדיא בשם ריב"א ועוד האריך רבינו ברוך בספר התרומה. מכזיב ועד הנהר ועד אמנוס והיינו משום דנהר דקתני במתני' היינו נחלה מצרים וכן פי' הרמב"ם ז"ל פ"א דהלכות תרומות והוא בקרן דרומית מערבית כדפרישית וטורי אמנוס הן הר ההר האמורים בתורה והן בקרן מערבית צפונית ומתני' מיפרשא כמין טבלא משולשת תרגום ירושלמי של הר ההר טורי אמנום. ואחת של אור דיש לה טומאת אויר ואין שום תרומה בה טהורה דדוקא כפר קני ואשקלון וכפר סיסאי מפני שהן מובלעות טהורות דאי לאו הכי טמאות הן של אור יש לה שיעור כי הא דתנן הנחתום אחד ממ"ח וכו' וטעמא דאינה קדושה כמו אותה שכבשו עולי בבל ולכך טמאוה. ועד אמנום ולא אמנום בכלל דכל השפוע ששופעים ההרים לא כבשו עולי מצרים ובירוש' מפ' טעמא. ומהנהר ומאמנוס ולפנים מפ' בירושלמי מנחל מצרים כל עיירות שכנגדו וכל השפוע ששופעין טורי אמנוס לצד ארץ ישראל דבירושלמי קאמר דגבול קדושת הר ההר דהיינו קו שלסוף גובהו וכל מה ששופע לצד דרום דוקא הוא דקדוש ואילו כבשוה עולי מצרים הי' בו קצת קדושה אבל כיון שלא כבשו כלל דנו בה דין ח"ל ומהאי טעמא נמי תני בפ' שלש ארצות דנאכל ונעבד ובריש כל הבשר נמי קרי להאי גבול ח"ל כדאיתא התם אבל מ"מ כיון שהוא מגבול ארץ הניתן לנו ע"י מרע"ה עבדו בה רבנן הכרא משאר ח"ל דאילו ח"ל אי איכא כהן קטן אין צריך להפריש אלא חלה אחת ועוד דאי ליכא כהן קטן מפריש שתים של אור אין לה שיעור ושל כהן אוכלה ואפי' הוא טמא בלא טבילה ואפי' טומאה יוצאה מגופו כדאיתא בפ' עד כמה ועוד דאוכל והולך ואח"כ מפריש ואילו הכא אחמירו בה תרתי דאפי' איכא כהן קטן צריך להפריש שנים ועוד דהשנית של כהן לא יאכלנה לרבנן ואפי' הוא טמא מת שאין טומאה יוצאה מגופו אא"כ טבל ולר' יוסי לא בעי טבילה אא"כ טומאה יוצאה מגופו ומנא אמינא לה דגרסינן בר"פ עד כמה אמר שמואל אין תרומת ח"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו כגון זב ומצורע ובעל קרי וה"מ באכילה אבל בנגיעה לית לן בה אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן שלא ראה קרי מימיו אע"ג דהוא טמא משום ארץ העמים וטמא מת והתרומה נמי היא טמאה וה"ה כהן בר עונשין שטבל לקרויו ואפי' הוא טמא מת שרי שהרי אין הזאה בח"ל ואי ליכא כהן קטן שתתקיים בו תורת נתינה שקיל לה בריש מסא פי' ראש המרדה שקורין פאלא ושדי לה בתנורא והדר מפריש חלה אחריתי כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואכיל לה כהן ואפי' גדול שלא טבל ואפי' אשתו נדה למדנו מכאן שני דברים למדנו שבמקום שיש כהן קטן או גדול שטבל ואפי' לא העריב שמשו אינו מפריש אלא אחת ועוד קולא אחרת שבאותה הארץ של משה לכל הפחות בעי טבילה אלא דלא בעי הערב שמש למר אפי' אין טומאה יוצאה מגופו ולמר דוקא בטומאה יוצאה מגופו. גלו לבבל וכיוצא בה אי דמפריש שתים שריא השנית אפי' למי שהטומאה יוצאה מגופו ובלא טבילה וכן פסק סה"ג אלא שלא יישב הרב ז"ל גרסא דולפנים ותהלות לאל עלה בידנו כהוגן. וטבול יום אוכלה דלא בעי הערב שמש אבל טבילה בעי ואפי' הוי טמא מת. ר' יוסי אומר אין צריך טבילה קסבר כיון דמצינו דטמא מת מותר אפי' במחנה לוי' וכל שכן במחנה ישראל הלכך לא בעי טבילה אלא כי טומאה יוצאה מגופו דמשולח מן השתים כדאיתא בפסחים ההוא בעי טבילה ולא בעי הערב שמש. ואסורה לזבים אא"כ טבלו שטומאתן יוצאה מגופן וה"ה לבעל קרי ומצורע ותנא ושייר ובירוש' מפ' דר' יוסי קתני לה ולדידי' איצטריכא לאשמועינן דבהא מודה לרבנן. ונאכלת עם הזר על השלחן ולא גזרינן דילמא שקיל זר מיני' ואכיל דהא ליכא למיגזר אטו חלת הארץ שכבשו עולי בבל דליכא עכ"ל ז"ל:
ונאכלת עם הזר וכו': וטעמא דנאכלת עם הזר על השלחן משום דאפי' אם תתערב עם פתו של זר מותרת לזר ודעת הרמב"ם ז"ל שם בפ"ה דהלכות בכורים דאפי' אם נתערבה שוה בשוה אינה מדמעת ויותר מזה כתב בפי"ג דהלכות תרומות דתרומת ח"ל מותר לבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו אבל דעת פוסקים אחרים לאסור תערובתה לזרים בפחות ממאה ואחד:
ונתנת לכל כהן: בין כהן חבר בין כהן עם הארץ כן פי' הרמב"ם ז"ל וכן פי' הרב רבינו שמשון ז"ל בשם הירושלמי ולא הוי כי האי דלקמי' ע"כ. וכן ג"כ פי' הרשב"א ז"ל בתשובותיו סי' של"ו:
תפארת ישראל
יכין
רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה: ר"ל חלוקות בדיני חלה. ודע דכזיב הוא אכזיב [הנקרא ציב בלשונם] והנהר הוא נהר שיחר [זיכאר בל"א] והר אמנה [מאנט האר] שלשתן במערב א"י כנראה ממפת הארצות אשר לפנינו. הנהר הוא במקצוע דרומית מערבית ואמנה במקצוע צפונית מערבית וכזיב באמצע ועמ"ש פ"ו דשביעית סימן ט' ובציור שם:
מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת: ר"ל מא"י לצד צפון ועד כזיב מדכבשוה גם עולי בבל ה"ה א"י גמור וחייבת כמותה:
מכזיב ועד הנהר: ר"ל לצד דרום לכזיב:
ועד אמנה: ר"ל מכזיב ולצפון עד אמנה:
שתי חלות: מדנכבש רק מעולי מצרים ולא מעולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא [ואפילו מה שכבשו עולי בבל אין חלתה מה"ת מדלא עלו כולן עם עזרא ובחלה נאמר בבואכם ביאת כולכם] לכן ארצה טמאה כחו"ל ומפרישין ב' חלות כבחו"ל:
של אור יש לה שיעור: דמדהיתה זאת הארץ קדושה תחילה והשתא היא חו"ל דמיא טפי לחלת א"י שנטמא להכי אותה של אור צריכה שיעור א' ממ"ח כעיסה טמאה שבארץ ישראל:
ושל כהן אין לה שיעור: מדהיא רק מד"ס:
מן הנהר ועד אמנה ולפנים: ר"ל בין הנהר לאמנה לפנים מכזיב [ועי' בציור הנ"ל] דשם ח"ל ממש. וה"ה שאר ח"ל:
ואחת לכהן: דהרי צריך להפריש חלה גם בח"ל מד"ס שלא תשתכח תורת חלה ואי יתנוה לכהן הרי מדנטמאה בטומאת ח"ל יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת ואי ישרפוהו מה"ט עכ"פ מדאינו ידוע לה שום טומאה וודאית יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת להכי תקנו ב' חלות. דעי"ז מסיק אדעתיה לחקור:
ושל בהן יש לה שיעור: דמדשניהן מד"ס ראוי להרבות בהנאכלת:
וטבול יום: היינו טמא שטבל ולא העריב שמשו:
אוכלה: לחלת אור שבח"ל דמדהיא מד"ס הקילו בה דלא לתסרה רק למי שטומאה יוצא מגופו כבעל קרי זב נדה ולא לנטמאה ממגע טומאה והרי בטבל נטהר מטומאה שמגופו. ולר"ן פרק אלו עוברין דוקא לטומאת מת א"צ הערב שמש אבל לטומאה שמגופו כגון קרי וזב ונדה לא שרי בלי הע"ש:
ונאכלת עם הזר על השלחן: ול"ג העלאה אטו אכילה:
ונתנת לכל כהן: אפי' לאינו אוכל חוליו בטהרה אבל לכהן ע"ה לא. ואנן קיי"ל מדהשתא אין חלה נאכל בא"י א"צ בח"ל רק חלה א' גם אין לה שיעור ונוהגין בכזית גם אין נוהגין להאכילה לקטן או לגדול שטבל לקריו מדאינן כהנים וודאין מיהו מצה בע"פ מותרת לכהן שטבל לקריו ונ"ל משום דלא שכיח' ל"ג בה רבנן. והאוכלה מברך המוציא. ואח"כ אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה (שו"ע יו"ד, שכב):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת