מפרשי רש"י על שמות יב ו


<< | מפרשי רש"י על שמותפרק י"ב • פסוק ו' | >>
א • ב • ג • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כז • כח • כט • ל • לא • לג • לד • לה • לו • לז • מ • מב • מג • מד • מה • מו • מט • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


שמות י"ב, ו':

וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃


רש"י

"והיה לכם למשמרת" - זה לשון בקור, שטעון בקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה.

ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, מה שלא צוה כן בפסח דורות? - היה ר' מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר (יחזקאל טז): "ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים", הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר (שם) "ואת ערום ועריה". ונתן להם שתי מצות, דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה, שנאמר (שם) "מתבוססת בדמיך", בשני דמים. ואומר (זכריה ט): "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו". ושהיו שטופים באלילים, אמר להם (שמות יב כא): "משכו וקחו לכם" - משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה.

"ושחטו אותו וגו'" - וכי כולן שוחטין?! אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו (מכילתא, קידושין מא ב).

"קהל עדת ישראל" - קהל ועדה וישראל, מכאן אמרו: פסחי צבור נשחטין בשלש כתות זו אחר זו: נכנסת כת ראשונה - ננעלו דלתות העזרה, וכו', כדאיתא בפסחים סד א.

"בין הערבים" - משש שעות ולמעלה קרוי 'בין הערבים', שהשמש נוטה לבית מבואו לערוב. ולשון 'בין הערבים' נראה בעיני אותן שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה: עריבת היום בתחלת שבע שעות, מכי ינטו צללי ערב; ועריבת הלילה בתחילת הלילה. 'ערב' - לשון נשף וחשך, כמו (ישעיהו כד): "ערבה כל שמחה".


רש"י מנוקד ומעוצב

וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת – זֶהוּ לְשׁוֹן בִּקּוּר, שֶׁטָּעוּן בִּקּוּר מִמּוּם אַרְבָּעָה יָמִים קֹדֶם שְׁחִיטָה. וּמִפְּנֵי מָה הִקְדִּים לְקִיחָתוֹ לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים, מַה שֶּׁלֹּא צִוָּה כֵּן בְּפֶסַח דּוֹרוֹת? הָיָה רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דּוֹדִים" (יחזקאל טז,ח), הִגִּיעָה שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם שֶׁאֶגְאַל אֶת בָּנָיו, וְלֹא הָיוּ בְּיָדָם מִצְוֹת לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּגָּאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה" (שם,ז); וְנָתַן לָהֶם שְׁתֵּי מִצְוֹת: דַּם פֶּסַח וְדַם מִילָה, שֶׁמָּלוּ בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמַיִךְ" (שם,ו), בִּשְׁנֵי דָּמִים, וְאוֹמֵר: "גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ" (זכריה ט,יא). וְשֶׁהָיוּ שְׁטוּפִים בֶּאֱלִילִים, אָמַר לָהֶם: "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם" (שמות יב,כא); מִשְׁכוּ יְדֵיכֶם מֵאֱלִילִים, "וּקְחוּ לָכֶם צֹאן" שֶׁל מִצְוָה (מכילתא כאן).
וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ וְגוֹמֵר – וְכִי כֻּלָּן שׁוֹחֲטִין? אֶלָּא מִכָּאן שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ (מכילתא כאן; קידושין מ"א ע"ב).
קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל – קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל. מִכָּאן אָמְרוּ: פִּסְחֵי צִבּוּר נִשְׁחָטִין בְּשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת זוֹ אַחַר זוֹ; נִכְנְסָה כַּת רִאשׁוֹנָה, נִנְעֲלוּ דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה וְכוּלֵּיהּ, כִּדְאִיתָא בִּפְסָחִים (ס"ד ע"א).
בֵּין הָעַרְבַּיִם – מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה קָרוּי בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ נוֹטֶה לְבֵית מְבוֹאוֹ לַעֲרֹב. וּלְשׁוֹן "בֵּין הָעַרְבַּיִם" נִרְאֶה בְּעֵינַי, אוֹתָן שָׁעוֹת שֶׁבֵּין עֲרִיבַת הַיּוֹם לַעֲרִיבַת הַלַּיְלָה. עֲרִיבַת הַיּוֹם בִּתְחִלַּת שֶׁבַע שָׁעוֹת, מִכִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עֶרֶב, וַעֲרִיבַת הַלַּיְלָה בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה. "עֶרֶב" – לְשׁוֹן נֶשֶׁף וְחֹשֶׁךְ, כְּמוֹ: "עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה" (ישעיהו כד,יא).

מפרשי רש"י

[יא] ומפני מה הקדים וכו'. דאין לומר משום דבעי בקור ד' ימים ממום, שהכתוב (פסוק ג) מצריך שיהיו כל המנויים על הפסח צריכין להמנות עליו ד' ימים קודם הפסח, ואילו בפסח דורות אף על גב דבעי בקור גם כן ד' ימים לפני פסח (פסחים דף צו.) - אין צריך להמנות על הפסח ד' ימים, אלא סמוך לפסח מצי להמנות עליו אחר שהוא מבוקר ארבע ימים (שם), לכן מקשה 'ומפני מה הקדים לקיחתו' (כ"ה ברא"ם):

[יב] דם פסח ודם מילה. דוקא אלו שני דמים נתן הקב"ה לגאול את ישראל בהם, כי מתחלה היו ישראל עבדים לפרעה - ובשביל המילה היו עבדים להקב"ה, שהרי מפרשים טעם המילה מפני שהוא אות באדם שהוא רשום להיות עבד להקב"ה, שכל עבד צריך שיהיה לו חותם עבדות, כדתנן במסכת שבת (דף נח.) אין עבד יוצא בחותם שלו בשבת, עיין התם. וזהו שאנו אומרים "ועל בריתך שחתמת בבשרינו" (בברכת המזון). ובמילה לחוד לא סגי, כי העבד צריך שיהא עובד, ואם אינו עובד אין כאן עבדות, לכך נתן להם הפסח שהיא עבודה, דבכל מקום נקרא "עבודה", דכתיב (פסוק כו) "מה העבודה הזאת לכם", ועוד נאמר (להלן יג, ה) "ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה". ובפסח לחוד לא סגי להיות עובדים להקב"ה, כי המילה היא שהאדם הוא נקרא עבד להקב"ה, ואילו פסח לא הוי רק עבודה אחת, ובשביל זה אינו ראוי לגאולה עולמית, אבל כאשר הוא עבד להקב"ה והוא עובד בוראו - זה הוי עבד גמור, שבשביל שהוא רשום לעבדות והוא עובדו - זהו עבדות גמור. ולפיכך אמרה תורה "כל בן נכר לא יאכל בו" (פסוק מג), כי אחר שהפסח הוא עבודה להקב"ה, כדכתיב (להלן יג, ה) "ועבדת את העבודה הזאת וגו'", אין ראוי שיהיה ערל - ואינו רשום להיות עבד לרבו - שיהיה אוכל בו, ושלא יעשה פסח, שהיא עבודה להקב"ה, אלא הרשום להיות עבד גמור, אבל עבד עראי לא, שאין זה עבד גמור. אבל אותו שהוא רשום לעבדות, והוא עובד, זהו עבודה גמורה, ואז נקרא "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כ"ה, נ"ה) ולא עבדים לעבדים (קידושין דף כב:), וגאלם הקב"ה מן עבדות של פרעה. ובספר גבורות ה' (פל"ה) נתבאר עוד טעם אחר, והכל נכון וברור עיין שם:

ואם תאמר למה ד' ימים הקדים לקיחתו ולא ב' ימים, ויש לומר דכל דמצי להיות מתעסק קודם במצוה יש לעשות, וכאן מצינו בפסח ד' ימים מבקרים אותו ממום (פסחים דף צו.) לכך הקדים לקיחתו ד' ימים, שכך שיערה התורה דבעי ד' ימים, אם אין אדם רואה ביום זה רואה ביום אחר, ולכך צריך ביקור ד' ימים, וכיון שיוכל לעסוק בו ד' ימים יש להקדים לקיחתו ד' ימים, כדי שיעסקו בו ד' ימים, ואז יזכו לגאולה. ועוד, דכיון דאפקיה דצריך ליקח אותו קודם שחיטתו - ציוותה התורה ליקח אותו בעשור לחדש, כי עד עשרה הוא מנין הפשוט, ומן עשרה ואילך מונה מספר מורכב י"א י"ב וכו', וזה הוי מספר אחד עד י"ד שבו שחיטת הפסח, ולא נקרא קדימה, ולפיכך יקח אותו בעשרה לחודש קודם שיתחיל לספור מספר המורכב, וזה קדימה נקרא:

[יג] וכי כולם שוחטין וכו'. ואין להקשות דילמא התם שאני דיש לו שותפות בגווה בפסח, ולכך שלוחו של אדם כמותו, אבל היכי דלית ליה שותפות בגווה לא, דזה לא יתכן, דאם כן קרא למה ליה, דהא כי אית ליה ממילא נפקא, דכיון שאמרה התורה "שה לבית אבות למשפחותם" (פסוקים ג, כא), ובודאי אין כולם שוחטים כדמקשה (רש"י) 'וכי כולם שוחטין', אלא שיכול אחד לשחוט בעד כולם, ולא מצריך קרא להא מילתא כלל. אלא קרא אתיא דאף כי אין לו חלק בגווה מותר. וכך פירושו "ושחטו אותו כל הקהל עדת ישראל", יהיה השוחט מי שיהיה, אף כי אינו מן הנמנין כלל - שלוחו כמותו. ולפיכך לא מייתי ליה רש"י מהא דכתיב (ר' פסוק ג) "ויקחו איש שה לבית אבות" 'וכי כולם לוקחים', אלא מפני דהתם בודאי איכא למדחי "ויקחו איש שה לבית אבות" כיון דאיכא שותפות בגווה, והתם לא הוי קרא מיותר לומר דלמה לי קרא, דהא צריך קרא דשוחטין את הפסח על היחיד כדאיתא בקידושין (דף מב.). ולא פריך שם 'דילמא שאני היכי דאית ליה שותפות בגווה' אלא לרבי יונתן דאליביה הוי סביר שאין כאן קרא מיותר, ולכך פריך אליביה, כדאיתא התם. והתוספות מפרשים בפרק (קמא) [שני] דקדושין (מב. ד"ה ודלמא) דעל כרחך האי קרא ד"ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" לא מצי לאוקמי דאית ליה שותפות בגוויה, דאין כל ישראל יוצאין בפסח אחד לרבי יהושע בן קרחה, דאין כזית לכל אחד ואחד, ואם כן הא דכתיב "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" פסחים הרבה הוא ואחד שוחט לכולם, ואף על גב דלית ליה שותפות בגוויה, דהא לית ליה שותפות בכל אחד ואחד, ואפילו הכי שחיט. ולא הבנתי זה, דמנין הוא דאחד שוחט כל הפסחים, דילמא כל חבורה ישחוט אחד מן החבורה שהוא נמנה עליו, אלא כמו שאמרנו הוא עיקר הפירוש:

[יד] ולשון בין הערביים כו'. רוצה לומר כי "ערב" מקרי כל דבר שחשך, כמו שנאמר (ר' ישעיה כד, יא) "ערבה שמחתי", ומפני כי מן תחלת שבע היום מתחיל לערוב, לפי שהיום יורד, והלילה הוא גם כן נקרא "ערב", לכך השעות שביניהם נקראו "בין הערבים". והא דכתיב (להלן טז, יב) "בין הערבים תאכלו בשר", וכתיב (שם שם ח) "בתת ה' לכם בערב בשר לאכול", דמשמע דנקרא "בין הערביים" ערב, אין זה קשיא, דהא רש"י מפרש שמן חצות היום שהשמש מתחלת לשקוע ולמעלה נקרא 'ערב' שכן אמר 'מכי ינטו צללי ערב'. ואונקלוס תרגם 'בין שמשיא', ופירשו הרמב"ן כי רוצה לומר שמש המזרח - דהיינו כשיעבור המזרח, דהוא מתחלת שעה שביעית, ושמש המערב - כאשר תהיה בסוף מערב:

ואני אומר כי הפירוש הזה רחוק מאוד, כי איך יקרא 'בין השמשות' בין שמש המזרח ובין שמש השקיעה, וידוע כי רז"ל (שבת דף לד:) שמשו בלשון 'בין השמשות' זמן שהוא ספק יום וספק לילה, ולפי זה לא היו ראוי להקרא 'בין השמשות', ואלו שני שמש לא מצאנו בשום מקום, גם אלו שני הערביים:

ואני אומר כי נקרא "בין הערביים" הזמן שהוא בין הימים, כלומר בין יום שעבר ובין יום שנכנס, שכאשר היום שעבר סר לגמרי אז מתחיל היום לערב - אז נקרא הזמן ההוא "בין הערביים", ובלשון תרגום, שהוא לשון בני אדם, יקרא 'בין השמשות', וכאילו כתיב 'בין הימים', ואז היה פירושו בודאי הזמן שהיום שעבר התחיל לערוב ויום הבא עדיין לא בא, כי בלשון הכתוב יקרא היום על שם התחלתו, שהרי כתיב (בראשית א', ה') "ויהי ערב ויהי בוקר", ובלשון בני אדם נקרא היום על שמוש השמש, ולכך כאילו כתיב 'בין הימים':

וכאשר תדקדק תדע כי אין ראוי לזמן הזה שום שם אחר רק "בין הערביים", וזה מפני שלא יתכן לומר 'בין הימים', כי זה הזמן נקרא "בין הערביים" בעבור שהוא נחשב שאינו מן היום שעבר ואין מן היום שיבא, וכל דבר שהוא כזה רוצה לומר שאינו לגמרי מן יום שעבר ואינו מן יום שיבא - הוא בעבור שיש כאן שני דברים מחולקים, בשביל כך יש דבר מה בנתיים. ומפני שחלוק הימים הוא בשביל שיש בו ב' ערבים מחולקים או ב' שמשות, לכך יאמר "בין הערביים" ולא 'בין הימים', כי חלוק הימים בעצמם מפני הערביים, שיש כאן שני ערבים מחולקים או שני שמשים מחולקים, לכך הזמן שהוא בנתיים קראו "בין הערביים" או 'בין השמשות'. לא קראו 'בין השמש' ו'בין הערב', דשמש וערב אין זה חלוק, כי לא יקרא דבר מחולק רק כאשר יש ב' דברים שווים מחולקים, וכאשר יש שני דברים מחולקים יש כאן דבר בינתיים מפני החלוק שהם מחולקים, לכך נקרא הזמן שהוא בין יום ליום "בין הערביים" או 'בין שמשיא'. ורז"ל שמשו בלשון 'בין השמשות' הזמן שהוא לגמרי בין הימים, והוא ספק מיום שלפניו ספק מיום שלאחריו - אותו קראו 'בין השמשות', מזה נדע אמתת הפירוש של 'בין שמשיא', וזהו תרגום אונקלוס 'בין שמשיא'. והכל נקרא 'בין הימים', בין שהוא לגמרי בין הימים כמו ששמשו רז"ל בלשון 'בין השמשות' על הזמן שהוא לגמרי בין הימים, או הזמן שהוא מתחיל להיות בין הימים, דהיינו מחצות ואילך, שאז מתחיל להיות 'בין הימים', וזה נקרא "בין הערבים" או 'בין שמשיא', וזהו הפירוש ברור כשמש ואין בו ספק:

וראיה לזה הפירוש, דברי חז"ל בפרק ה' דפסחים, הפסח שנשחט בארבעה עשר בבוקר בן בתירה פוסל כשנשחט שלא לשמו, אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא מכשיר היה בן בתירה בפסח שנשחט בי"ד [לשמו] דכוליה יומיה זמניה, דהא כתיב "בין הערביים", [ו]אמר רבי שילה בין שני ערבים, ואי לא דמפרשים רז"ל "בין הערביים" כמו שאמרנו מנא להו לפרש כך, דילמא הוא כמשמעו בין שני ערביים כמו שפירש רש"י, אי נמי כמו שפירש הרמב"ן, אבל אומר אני שהם מפרשים "בין הערבים" כמו שאמרנו למעלה, דהיינו בין ב' הימים, ולפיכך פירשו "בין הערביים" על שם ערב דאתמול וערב שבא. ואף על גב דבן בתירה מודה גם כן דעיקר מצות הפסח הוא מחצות ואילך, היינו טעמא מפני כי "בין הערביים" הוא הזמן שלגמרי בני שני הערבים, והיינו כשסר יום ראשון ובא יום אחר, והוא אחר חצות כמו שאמרנו למעלה, שזה הזמן הוא בין ערב דאתמול ובין ערב שבא. ואף על גב דרבי יוחנן פליג וסבירא ליה דאף בן בתירה לא מכשיר פסח ששחטו שחרית (זבחים דף יב.), אין סברא כלל שיהיו חולקים בלשון של "בין הערביים", רק דרבי יוחנן סבירא ליה שפירוש "בין הערבים" זמן שהוא בין הימים כמו שאמרנו, דאחר שהיום מתחיל לערוב הוא בין הימים, אבל הכל מודים כי "בין הערביים" פירושו בין היום שלפניו ובין היום שלאחריו. והרי נתבאר לך הפירוש האמיתי של בין "ערביים", והוא דבר ברור מאוד מי שיודע להבין ענין "בין ערביים". ובספר גבורות ה' (פל"ו) התבאר עוד:

בד"ה ולשון בין הערביי' כו' טעם למה כו' ואני אומר אם נקרא זו שלאחר חצות מערב לפי שנוטה לצד מערב ק"ו סמוך לערב ממש שנקרא ערב מצד שקיעתו ומבואו בקרן מערבית צפונית ודוק מהרש"ל: