מפרשי רש"י על ויקרא כז כז


| מפרשי רש"י על ויקראפרק כ"ז • פסוק כ"ז | >>
ב • ג • ט • י • יא • יב • יז • יח • יט • כ • כה • כז • כח • כט • ל • לא • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


ויקרא כ"ז, כ"ז:

וְאִ֨ם בַּבְּהֵמָ֤ה הַטְּמֵאָה֙ וּפָדָ֣ה בְעֶרְכֶּ֔ךָ וְיָסַ֥ף חֲמִשִׁת֖וֹ עָלָ֑יו וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל וְנִמְכַּ֥ר בְּעֶרְכֶּֽךָ׃


רש"י

"ואם בבהמה הטמאה וגו'" - אין המקרא הזה מוסב על הבכור שאין לומר בבכור בהמה טמאה ופדה בערכך וחמור אין זה שהרי אין פדיון פטר חמור אלא טלה והוא מתנה לכהן ואינו להקדש אלא הכתוב מוסב על ההקדש שהכתוב שלמעלה דבר בפדיון בהמה טהורה שהוממה וכאן דבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית

"ופדה בערכך" - כפי מה שיעריכנה הכהן

"ואם לא יגאל" - ע"י בעלים (ת"כ)

"ונמכר בערכך" - לאחרים


רש"י מנוקד ומעוצב

וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וְגוֹמֵר – אֵין הַמִּקְרָא הַזֶּה מוּסָב עַל הַבְּכוֹר, שֶׁאֵין לוֹמַר בִּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה: "וּפָדָה בְּעֶרְכֶּךָ". וַחֲמוֹר אֵין זֶה, שֶׁהֲרֵי אֵין פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר אֶלָּא טָלֶה, וְהוּא מַתָּנָה לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ לַהֶקְדֵּשׁ. אֶלָּא הַכָּתוּב מוּסָב עַל הַהֶקְדֵּשׁ, שֶׁהַכָּתוּב שֶׁלְּמַעְלָה (פסוק יא) דִבֵּר בְּפִדְיוֹן בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁהוּמְמָה, וְכָאן דִּבֵּר בְּמַקְדִּישׁ בְּהֵמָה טְמֵאָה לְבֶדֶק הַבַּיִת.
וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ – כְּפִי מַה שֶּׁיַּעֲרִיכֶנָּה הַכֹּהֵן.
וְאִם לֹא יִגָּאֵל – עַל יְדֵי בְּעָלִים.
וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ – לַאֲחֵרִים.

מפרשי רש"י

[טו] אין המקרא הזה מוסב כו'. אלא הכתוב מוסב על ההקדש שבראש הפרשה (פסוק יא). ואם תאמר, למה הפסיק ביניהם לכתוב פרשת הקדש בית ושדה אחוזה (פסוקים יד-כב) בנתים, ולמה לא סמך בהמה לבהמה, יש לומר, דסמוך זה לבכור בהמה (פסוק כו) מפני שהם שוים; יש דברים שלא יוכל האדם להעביר קדושתם, כגון בכור בהמה טהורה לא יוכל להקדיש אותו לענין אחר (רש"י שם), מפני שכך נולד בקדושה. וכן יש דברים שכך הם נולדים, ואינם באים לקדושה, כמו בהמה טמאה שהיא טמאה בעצמה, ואינה באה לקדושה:

ועוד כאשר תדקדק בלשון הכתוב לא יקשה לך כלל למה חילק הכתוב לשתי פרשיות, וזה כי לעיל (פסוקים ט-יג) עיקר מלתא בא לאשמועינן שאין הדין בבהמה טמאה כמו בבהמה טהורה, שהרי בהמה טהורה אין לה פדיון (פסוק י), ואילו בהמה טמאה, דהיינו בעל מום (רש"י פסוק יא), אשמועינן שיש לה פדיון (פסוקים יב, יג). ולא איצטריך לאשמועינן דחל עליה קדושה, שהכתוב מדבר גם כן שהיתה תמימה בשעת הקדש ואחר כך הוממה, ואם כן עיקר מלתא אשמועינן שיוצאת לפדיון. וגבי בהמה טמאה (כאן), עיקר מילתא שחל עליה קדושה, ולא תאמר כיון שהיא בהמה טמאה אין קדושה חל עליה לגמרי. ואיך יכלול ב' דברים אלו יחד, שאין דומים זה לזה כלל. ולכך כאן כתיב "ופדה בערכך", לומר שצריך פדיה. ולעיל כתיב (פסוק יא) "והעמיד את הבהמה לפני הכהן", לא כתב שם לשון פדיה, דודאי צריכה פדיה, רק דבא לאשמועינן דין הערכה בלבד, שצריך העמדה לפני הכהן, לאפוקי אם מתה אין לה פדיון (תו"כ שם), לא אשמועינן שצריך פדיון, דזה פשיטא:

והרמב"ן פירש בכתוב "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך" בבכור בהמה טמאה, וקאי זה על הכתוב שלפני זה (פסוק כו) "אך בכור אשר יבכר וגו'", ולמד לך בבכור בהמה טמאה דאינו קדוש אפילו הקדיש אותו, דלא קדוש רק פטר חמור, שכבר פירש דין פטר חמור (שמות י"ג, ג'). ותימה לי, מי הכניס הרמב"ן בכל אלו הדחקים, כי איך יעלה על הדעת לומר כי יש קדושה לבכור בהמה טמאה - כיון שלא כתיב בקרא רק פטר חמור (שם), ולא שאר בכורים. ואם דחקו מה שכתוב "ואם בבהמה טמאה" כאן ולא כתב זה למעלה אצל בהמה, הרי כבר אמרנו הטעם מה שנכתב זה כאן. ואם הוקשה לו מפני שכתוב למעלה (פסוק יא) "ואם כל בהמה טמאה", ודחוק הוא לפרש על בעל מום, אין זה קשיא כלל, שאם לא כתב רק "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנו קרבן", הייתי אומר אפילו "לא יקריבו ממנו קרבן" כגון שהוא חטאת שמתה בעליה או משאר חטאת שאינם ראוים להקרבה, ויאמר הכתוב שיהיו נפדים, לכך כתב רחמנא (כאן) "בהמה טמאה", שאינה ראויה להקרבה מצד שהיא טמאה לקרבה, אבל חטאת שמתה בעליה - לא. ואין להקשות דלכתוב (בפסוק יא) 'ואם בהמה שיש בה מום', דודאי אין הכתוב מוציא בעלת מום בלבד, אלא כל שהיא פסולה להקרבה, כמו יוצא דופן וכלאים וכל שאר פסולים. ובתורת כהנים (פסוק יא) מפיק מהאי קרא דכתיב (שם) "בהמה טמאה" אפילו מתה, פירוש שאם הקדיש מתה - צריך לפדותה:

[טז] לפי שיעריכנה הכהן. לא שיעריך הוא עצמו, דהאי "ופדה בערכך" בערך הכהן איירי, לא בערך סתם בני אדם, דצריך כהן להערכה:

[יז] ואם לא יגאל בבעלים. בתורת כהנים. פירוש, שאין חילוק בין לשון גאולה ובין לשון מכירה כמשמעותה כתוב "ואם לא יגאל ונמכר", ולפי זה אם הבעלים רוצים ליקח מן ההקדש אין צריכין להוסיף חומש, אלא שהגאולה שייך בבעלים, ומכירה לאחרים, לפיכך אם היה רוצה הבעל לקנות מן ההקדש לא נפטר בזה מן החומש: