מפרשי רש"י על ויקרא ב יד


<< | מפרשי רש"י על ויקראפרק ב' • פסוק י"ד |
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • יא • יג • יד • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


ויקרא ב', י"ד:

וְאִם־תַּקְרִ֛יב מִנְחַ֥ת בִּכּוּרִ֖ים לַיהֹוָ֑ה אָבִ֞יב קָל֤וּי בָּאֵשׁ֙ גֶּ֣רֶשׂ כַּרְמֶ֔ל תַּקְרִ֕יב אֵ֖ת מִנְחַ֥ת בִּכּוּרֶֽיךָ׃


רש"י

"ואם תקריב" - הרי אם משמש בל' כי שהרי אין זה רשות שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר שהיא חובה וכן (במדבר לו) ואם יהיה היובל וגו'

"מנחת בכורים" - במנחת העומר הכתוב מדבר (ת"כ) שהיא באה אביב בשעת בישול התבואה ומן השעורים היא באה נא' כאן אביב ונא' להלן כי השעורה אביב (שמות ט)

"קלוי באש" - שמיבשין אותו על האור באבוב של קלאים פירש"י במנחות שם הכלי של מוכרי קליות שאלולי כן אינה נטחנת בריחים לפי שהיא לחה

"גרש כרמל" - גרוסה בעודה לחה

"גרש" - ל' שבירה וטחינה גורסה בריחים של גרוסות כמו (איכה ג) ויגרס בחצץ וכן גרסה נפשי (תהלים קיט)

"כרמל" - בעוד הכר מלא שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה ועל כן נקראים המלילות כרמל וכן (מלכים ב ד) כרמל בצקלונו


רש"י מנוקד ומעוצב

וְאִם תַּקְרִיב – הֲרֵי "אִם" מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן "כִּי", שֶׁהֲרֵי אֵין זֶה רְשׁוּת; שֶׁהֲרֵי בְּמִנְחַת הָעֹמֶר הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁהִיא חוֹבָה. וְכֵן "וְאִם יִהְיֶה הַיּוֹבֵל" וְגוֹמֵר (במדבר לו,ד; ספרא שם פרשתא יג,ב).
מִנְחַת בִּכּוּרִים – בְּמִנְחַת הָעֹמֶר הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁהִיא בָּאָה אָבִיב, בִּשְׁעַת בִּשּׁוּל הַתְּבוּאָה, וּמִן הַשְּעוֹרִים הִיא בָּאָה: נֶאֱמַר כָּאן "אָבִיב", וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב" (שמות ט,לא; ספרא שם,ד).
קָלוּי בָּאֵשׁ – שֶׁמְּיַבְּשִׁין אוֹתוֹ עַל הָאוּר בְּאַבּוּב שֶׁל קַלָּאִים (מנחות ס"ו ע"ב) [פֵּרֵשׁ רַשִּׁ"י בִּמְנָחוֹת, שֵׁם הַכְּלִי שֶׁל מוֹכְרֵי קְלָיוֹת], שֶׁאִלּוּלֵי כֵן אֵינָהּ נִטְחֶנֶת בָּרֵיחַיִם, לְפִי שֶׁהִיא לַחָה.
גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל – גְּרוּסָה בְּעוֹדָהּ לַחָה. גֶּרֶשׂ – לְשׁוֹן שְׁבִירָה וּטְחִינָה: גּוֹרְסָהּ בְּרֵיחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת, כְּמוֹ: "וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ" (איכה ג,טז); וְכֵן: "גָּרְסָה נַפְשִׁי" (תהלים קיט,כ).
כַּרְמֶל – בְּעוֹד הַכַּר מָלֵא (מנחות שם), שֶׁהַתְּבוּאָה לַחָה וּמְלֵאָה בַּקַּשִּׁין שֶׁלָּהּ. וְעַל כֵּן נִקְרָאִים הַמְּלִילוֹת כַּרְמֶל, וְכֵן: "וְכַרְמֶל בְּצִקְלוֹנוֹ" (מל"ב ד,מב).

מפרשי רש"י

[לב] משמש בלשון כי. ולעיל בפרשת יתרו (שמות כ', כ"ב) פירש "אם מזבח אבנים תעשה לי" 'כאשר מזבח אבנים', דמה שפירש כאן בלשון 'כי' - רוצה לומר גם כן דהוא משמש בלשון 'כאשר', רק דלמעלה בפרשת יתרו כתב הפירוש, ובודאי פירושו 'כאשר', אבל כאן רצה לפרש מה ענין "אם" ללשון 'כאשר', ומפרש דמשמש בלשון 'כי', שהרי 'כי' משמש בארבע לשונות (גיטין דף צ.), והאחד מהם 'אי' (שם), והוא 'אם', ואם כן כמו שלשון 'כי' משמש בלשון 'אם', הכי נמי 'אם' משמש בלשון 'כי', ומאחר שלשון 'אם' משמש בלשון 'כי', ומצינו 'כי' משמש בלשון 'כאשר' - "כי יבוא אלי העם לדרוש" (שמות י"ח, ט"ו), דאין לשון 'כאשר' רק כמו 'דהא', והוא שמוש אחד גם כן מלשונות 'כי', שהם; אי, אלא, דילמא, דהא (גיטין דף צ.), הכי נמי משמש לשון 'אם' בלשון 'כאשר' (כ"ה ברא"ם):

[לג] וכן אם יהיה היובל. אבל לעיל בפרשת יתרו (שמות כ', כ"ב) כתב בשם רבי ישמעאל שלשה שהם חובה, שלא כתב שם רק דברי רבי ישמעאל, דהוא מדרש חכמים (מכילתא שם), ולפי מדרש חכמים "אם יהיה היובל" (במדבר ל"ו, ד') כמשמעו, לומר שהיובל עתיד להתבטל. אבל כאן בא לפרש פשוטו של מקרא, ולפי הפשט יש לפרש אותו מלשון 'כאשר'. ולקמן פירש רש"י בפרשת מסעי (שם) מכאן שעתיד היובל להיות בטל, דהתם כתב גם כן לפי המדרש. ולפי שאצל היובל מוכח טפי, שאין היובל תולה רק בזמן, והוא בא בעצמו, ושייך לומר 'וכי יהיה היובל', אבל "אם מזבח אבנים וכו'" (שמות כ', כ"ב), "אם תקריב מנחת בכורים", "אם כסף תלוה" (שמות כ"ב, כ"ד), כיון שאינם תולים בזמן, ואפשר לאדם שלא יעשה, שייך לשון "אם", אף על גב שהוא חובה - אין הכתוב מדבר בחובה שלהם, ושייך בזה "אם תקריב", כאילו היה פירושו 'אם תשמע ותעשה'. אבל היובל שבא מעצמו, שהוא תולה בזמן, לא יתכן לומר כך. ולפי פשוטו, אי אפשר לפרש רק מלשון 'כאשר', לכך מביא רש"י ראיה מזה דווקא. ודעת רש"י, כיון דלפי פשוטו אין לפרש "אם יהיה היובל" רק בלשון 'כאשר', כך יש לפרש גם כן "אם תקריב", ואין צריך לדחוק כלל. אבל המדרש, אין נראה לו כי אלו ג' - אף על גב שהם חובה - מתפרשים כמו שאר "אם" כמו שנתבאר למעלה, רק "אם יהיה היובל" שצריך לפרש שעתיד שיהיה בטל, וזה נכון, והוא דעת רז"ל:

[לד] במנחת העומר הכתוב מדבר. שהרי כתיב "מנחת בכורים", ולא היה "מנחת בכורים" רק העומר. דאין לומר שתי הלחם - דגם הוא נקרא "בכורים", דכתיב (ר' להלן כג, יז) "לחם בכורים לה'", חדא - דשתי הלחם סולת כתיב בהן (שם), וכאן למדנו מגזירה שוה דמן השעורים היה באה; נאמר בשעורים (שמות ט', ל"א) "כי השעורה אביב", ונאמר כאן "אביב קלוי באש", מה להלן שעורים אף כאן שעורים (מנחות דף סח:). ועוד, דשתי הלחם אינם לאישים, דכתיב (ר' להלן כג, כ) "יהיה לה' לכהן", וכאן היה הקומץ קרב (פסוק טז):