מפרשי רש"י על בראשית מט יא


<< | מפרשי רש"י על בראשיתפרק מ"ט • פסוק י"א | >>
א • ג • ה • ו • ח • ט • י • יא • יב • יז • יט • כב • כג • כה • כו • כז • כח • כט • לג • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


בראשית מ"ט, י"א:

אֹסְרִ֤י לַגֶּ֙פֶן֙ עִירֹ֔ה וְלַשֹּׂרֵקָ֖ה בְּנִ֣י אֲתֹנ֑וֹ כִּבֵּ֤ס בַּיַּ֙יִן֙ לְבֻשׁ֔וֹ וּבְדַם־עֲנָבִ֖ים סוּתֹֽה׃


רש"י

"אסרי לגפן עירה" - נתנבא על ארץ יהודה שתהא מושכת יין כמעיין איש יהודה יאסור לגפן עיר אחד ויטעננו מגפן אחת ומשורק אחד בן אתון אחד

"שרקה" - זמורה ארוכה קורייר"א בלע"ז

"כבס ביין" - כל זה לשון רבוי יין

"סותה" - לשון מין בגד הוא ואין לו דמיון במקרא

"אסרי" - כמו אוסר דוגמתו (תהלים קיג) מקימי מעפר דל (שם קכג) היושבי בשמים וכן בני אתונו כענין זה ואונקלוס תרגם במלך המשיח גפן הם ישראל עירה זו ירושלים שורקה אלו ישראל (ירמיהו ב) ואנכי נטעתיך שורק בני אתונו יבנון היכליה ל' שער האיתון בס' (יחזקאל מ) ועוד תרגמו בפנים אחרים גפן אלו צדיקים בני אתונו עבדי אורייתא באולפן על שם רוכבי אתונות צחורות כבס ביין יהא ארגוון טב לבושוהי שציבועו דומה ליין וצבעונין הוא ל' סותה שהאשה לובשתן ומסיתה בהן את הזכר ליתן עיניו בה ואף רבותינו פירשו בגמ' ל' הסתת שכרות במס' כתובות (דף קיד) ועל היין שמא תאמר אינו מרוה ת"ל סותה


רש"י מנוקד ומעוצב

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה – נִתְנַבֵּא עַל אֶרֶץ יְהוּדָה, שֶׁתְּהֵא מוֹשֶׁכֶת יַיִן כְּמַעְיָן: אִישׁ יְהוּדָה יֶאֱסֹר לַגֶּפֶן עַיִר אֶחָד וְיִטְעָנֶנּוּ מִגֶּפֶן אַחַת, וּמִשּׂוֹרֵק אֶחָד בֶּן אָתוֹן אֶחָד (ב"ר צח,ט).
שֹׂרֵקָה – זְמוֹרָה אֲרֻכָּה, קורייד"א [corjede = עריס (שורה של גפנים המודלות על גדר והן יוצרות מעין סוכה] בְּלַעַז.
כִּבֵּס בַּיַּיִן – כָּל זֶה לְשׁוֹן רִבּוּי יַיִן (ב"ר צט,ח; מדרש תנחומא ויחי י).
סוּתֹה – לְשׁוֹן מִין בֶּגֶד הוּא (אונקלוס), וְאֵין לוֹ דִּמְיוֹן בַּמִּקְרָא.
אֹסְרִי – כְּמוֹ 'אוֹסֵר', דֻּגְמַת "מְקִימִי מֵעָפָר דָּל" (תהלים קיג,ז); "הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם" (שם קכג,א). וְכֵן "בְּנִי אֲתוֹנוֹ" כְּעִנְיָן זֶה. וְאוֹנְקְלוֹס תִּרְגֵּם בַּמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ: גֶּפֶן הֵם יִשְׂרָאֵל, עִירֹה זוֹ יְרוּשָׁלַיִם, שֹׂרֵקָה – יִשְׂרָאֵל: "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק" (ירמיהו ב,כא).
בְּנִי אֲתֹנוֹ – "יִבְנוּן הֵיכְלֵיהּ", לְשׁוֹן "שַׁעַר הָאִיתוֹן" בְּסֵפֶר יְחֶזְקֵאל (מ,טו). וְעוֹד תִּרְגְּמוֹ בְּפָנִים אֲחֵרִים: גֶּפֶן – אֵלּוּ צַדִּיקִים; בְּנִי אֲתוֹנוֹ – "עָבְדֵי אוֹרַיְתָא בְּאֻלְפַן", עַל שֵׁם "רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת" (שופטים ה,י). כִּבֵּס בַּיַּיִן – "יְהֵא אַרְגְּוָן טַב לְבוּשׁוֹהִי", שֶׁצִּבּוּעוֹ דּוֹמֶה לְיַיִן. "וְצִבְעוֹנִין" הוּא לְשׁוֹן סוּתֹה, שֶׁהָאִשָּׁה לוֹבַשְׁתָּן וּמְסִיתָה בָּהֶן אֶת הַזָּכָר לִתֵּן עֵינָיו בָּהּ. וְאַף רַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ בַּגְּמָרָא לְשׁוֹן הֲסָתַת שִׁכְרוּת, בְּמַסֶּכֶת כְּתוּבּוֹת (דף קי"א ע"ב): "וְעַל הַיַּיִן, שֶׁמָּא תֹּאמַר: אֵינוֹ מַרְוֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר סוּתֹה".

מפרשי רש"י

[יא] לשון רבוי יין. דאף על גב דלא כתיב 'מיין' כמו שכתב אחריו (פסוק יב) "ולבן שניים מחלב" דמשמע מרוב חלב (רש"י שם), אבל כאן כתיב "כבס ביין לבושו" ולא משתמע שיהיה מרוב יין, אפילו הכי פירושו דמשום רוב יין הוא:

[יב] ואונקלוס תרגם במלך המשיח וכו'. מפני שהוקשה לאונקלוס שאם בא להגיד לך הכתוב רבוי יין, זה כתב אחריו (פסוק יב) "חכלילי עינים מיין", ו"אוסרי לגפן עירו" למה לי, אלא איירי במלך המשיח. ומה שפירש רש"י דברי אונקלוס רוצה לומר ש"עירה" הוא ירושלים, קשיא לי דאין לומר שהוא יאסור את ירושלים בישראל - כלומר "אוסרי לגפן" שיאסור לגפן עירה, ואין הענין כן, דלא שייך בירושלים "אוסרי", רק בבני אדם שהם יושבים שם יקרא "אוסרי", שהרי תרגם 'יסחר צדיקים לקרתיה', והרי יאסור לירושלם את ישראל, (ומכ"ש) שפירש רש"י שמפרש דברי אונקלוס - מאד מאד הוא רחוק. אבל דעת אונקלוס בענין אחר, כי ישראל נקראו 'עיר' כמשמעו, כי העיר מיוחד לתשמיש ולכל צרכי אדם, והעם למלך - כמו העיר לאדם, לפי שהאדם רוכב ומושל עליו. וזהו שאמרו (שבת דף קנב.) 'דעל סוס - מלך', כי דומה הרוכב למלך מפני שהוא רוכב על הבהמה - כמו המלך שהוא רוכב על העם. וזהו שכתב "אוסרי לגפן עירה" רוצה לומר כי משיח יושיב עיר שלו שהוא רוכב עליה - בירושלים. וה"גפן" הוא ירושלים, שהעיר הזאת מטע ה', וכן נקרא ירושלים "כרם", שנאמר (ישעיהו ה', א') "כרם היה לידידי", וממשיל ירושלים לגפן הנטוע, שהגפן נטיעה נכבדת בארץ ומהוללת, כך ירושלים נטיעה נכבדת בארץ. והרי שייך על בית ואהל נטיעה, כמו שפירש רש"י בפרשת וירא אליו (לעיל כא, לג) "ויטע אשל בבאר שבע", "ויטע אהל אפדנו" (דניאל י"א, מ"ה). ולפיכך מדמה את ירושלים שנבנית בארץ - לנטיעה. ותרגם 'יבנון היכליה', מפני שאמר הכתוב אחריו "ולשורקה בני אתונו", ומפרש אונקלוס כי בית המקדש יקרא "שורקה" שהוא יותר גבוה וארוכה מן הגפן, ובית המקדש הוא "כמגדל דוד בנוי לתלפיות" (שיה"ש ד, ד) כמו השורקה הזאת. וכמו שקרא העם "עיר" למלך המשיח, כן יקראו הצדיקים "אתון", כי האתון משא שלו יותר ויותר, והם צדיקים עושים רצונו של מקום במצות, והחכמים שנושאים עול בתורה, כמו שקרא את יששכר "חמור גרם" (פסוק יד) לקבל עליו עול התורה. לכך אמר "ולשורקה בני אתונו", כלומר כמו שיאסר לקרתא דירושלים העם, כך יהיה מסחר צדיקיא ועבדי דאוריתי סחור סחור לבית המקדש, וזה "ולשורקה בני אתונו", כי 'בני האתון' יקרא צדיקים במעשה וחכמים בתורה, לכך תרגם שניהם. ומפני שלא נזכר עדיין בית המקדש, ואיך אמר "ולשורקה בני אתונו" שיהיו הצדיקים ועבדי אורייתא סביב בית המקדש, אמר כי כך פירוש הכתוב - כי העם הנזכר יבנון ההיכל, ואחר כך "ולשורקה" דהוא ההיכל - יהיה סביביו הצדיקים ועבדי אוריתא באולפן, וזהו דעת אונקלוס, והוא פירוש נכון ומקובל מאונקלוס: