מפרשי רש"י על בראשית כה כז


<< | מפרשי רש"י על בראשיתפרק כ"ה • פסוק כ"ז | >>
א • ג • ה • ו • ט • יא • יז • יט • כ • כא • כב • כג • כה • כו • כז • כח • כט • לא • לב • לד • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


בראשית כ"ה, כ"ז:

וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים׃


רש"י

"ויגדלו הנערים ויהי עשו" - כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודת כוכבים

"יודע ציד" - לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן כסבור אביו שהוא מדקדק במצות

"איש שדה" - כמשמעו אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות

"תם" - אינו בקי בכל אלה אלא כלבו כן פיו מי שאינו חריף לרמות קרוי תם

"ישב אהלים" - אהלו של שם ואהלו של עבר


רש"י מנוקד ומעוצב

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו – כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ קְטַנִּים לֹא הָיוּ נִכָּרִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם, וְאֵין אָדָם מְדַקְדֵּק בָּהֶם מַה טִּיבָם. כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ בְנֵי שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, זֶה פֵרַשׁ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה פֵרַשׁ לַעֲבוֹדָה זָרָה (בראשית רבה סג,י).
יֹדֵעַ צַיִד – לָצוּד וּלְרַמּוֹת אֶת אָבִיו בְּפִיו. וְשׁוֹאֲלוֹ: אַבָּא, הֵיאַךְ מְעַשְּׂרִין אֶת הַמֶּלַח וְאֶת הַתֶּבֶן? כַּסָּבוּר אָבִיו שֶׁהוּא מְדַקְדֵּק בְּמִצְווֹת (בראשית רבה סג,י).
אִישׁ שָׂדֶה – כְּמַשְׁמָעוֹ: אָדָם בָּטֵל, וְצוֹדֶה בְקַשְׁתּוֹ חַיּוֹת וְעוֹפוֹת.
תָּם – אֵינוֹ בָקִי בְּכָל אֵלֶּה, כְּלִבּוֹ כֵּן פִּיו. מִי שֶׁאֵינוֹ חָרִיף לְרַמּוֹת קָרוּי "תָּם".
יֹשֵׁב אֹהָלִים – אָהֳלוֹ שֶׁל שֵׁם וְאָהֳלוֹ שֶׁל עֵבֶר (בראשית רבה סג,י).

מפרשי רש"י

[מא] היאך מעשרין את התבן וכו'. נקט אלו השנים מפני שהם פטורין לגמרי, אפילו מדרבנן. ויש לדקדק על הלשון דקאמר 'האיך מעשרין' דמשמע שלא היה שואל רק היאך מעשרין, אבל אמר שודאי חייבים במעשר, ואם כן במה מסתפק 'האיך מעשרין', ויראה דכך היה עשו אומר - דודאי כל מידי שהוא לגמרי לאכילה, כגון פירות, חייבין במעשר לגמרי (מעשרות פ"א, מ"א), אבל תבן שאינו רק שומר לפרי, וכן המלח שאינו עומד לעצמו אלא שנותן טעם באוכל, אין הסברא נותן שיתן מעשר ממנו. אבל מכל מקום כיון דהוא שומר לו, וכן גבי מלח שהוא נותן טעם (שבת דף מב:) אם כן הוא דבר שנהנים ממנו, 'היאך מעשרין אותו'. ויש לך לדעת כי אלו שני דברים פטורים מן המעשר; המלח - שאינו דבר בעצמו, ואינו עומד רק לתת טעם באחר. והתבן אינו בעצמו דבר, רק הוא שומר לפרי. והמעשר הוא מן הדברים שהם בשביל עצמם, שהתורה אמרה מכל אשר נתן השם יתברך לאדם יתן מעשר (דברים י"ד, כ"ב), ואלו שני דברים אינם נבראים רק בשביל אחרים. והתבן והמלח הם שני הפכים; כי התבן אין בו טעם כלל, ובשביל כך אינו דבר בעצמו. והמלח לפי רוב הטעם שבו אינו דבר עומד בעצמו, והוא עומד לתת טעם באחר. ועשו מפני רמאותו היה אומר דסוף סוף כיון שהכל הוא מן השם יתברך היאך מעשרין אותו, כלומר דאין ליתן מעשר מהם לגמרי - דהא בעצמם אינם דבר, ואינם בשביל עצמם, אבל לפוטרם לגמרי - לא, ולכך קאמר 'היאך מעשרין אותם':

[מב] אדם בטל וכו'. דאם לא כן 'איש אדמה' מיבעי ליה, כמו "נח איש האדמה" (לעיל ט, כ), דהוי משמע עובד אדמה, אלא אדם בטל ותמיד הוא בשדה. ומפני שקשה לרש"י על לשון "איש", דלא יתכן לומר רק על עושה פעולה ולא על העדר הפעולה, תירץ 'וצודה בקשתו וכו, ומשום זה נקרא "איש שדה" על שם שהיה צודה בקשתו:

[מג] אהלו של שם ואהלו של עבר. כאן לא קשה איך הניח שם ולמד במדרשו של עבר, דהא אמרינן לעיל (אות כט) גבי 'למדרשו של שם' (רש"י פסוק כב) שלא להניח הגדול ולשאול הקטן, הכא שאני, דלמוד התורה יכול ללמוד מן הקטן כמו מן הגדול, ולעולם לא ילמוד אדם אלא (מאי) [ממי] שלבו חפץ, ואפילו אם הוא קטן, דלאו מכל אדם זוכה ללמוד. ודווקא לגבי שאילה אין לשאול הקטן במקום גדול, ולפיכך לעיל 'למדרשו של שם' דוקא, וכאן שם ועבר: