מלבי"ם על ישעיהו לב
<< · מלבי"ם על ישעיהו · לב · >>
פסוק א
ביאור המילות
"לצדק, ולשרים". הלמ"ד למ"ד בעבור, כמו והמלכת להם מלך (ש"א ח' כב), כי פעל מלך לא נקשר רק עם על או ב', וכן למ"ד למשפט, בעבור המשפט:פסוק ב
"וסתר זרם" כדבר שיש בו מסתר נגד הזרם שהוא רעת יסוד המים, "כפלגי מים" המועילים "בציון" במקום ציה וחום אשר המים מגינים נגד יסוד האש, כן יגין הוא בפני רעת היסוד ההוא.
"כצל סלע כבד" המגין "בארץ עיפה" במקום שיסוד העפר רע ומזיק והארץ עיפה והסלע כבד הנמצא שם מגין על רעת יסוד ההוא, כן יגין בפני רעת יסוד העפר:
ביאור המילות
"בציון". ארץ שחום השמש שוזף שם:
"וארץ עיפה". יסוד העפר שם רע, ומורכב באדים וחלקים זרים ורעים. בארץ ציה ועיף בלי מים, באורו, ציה ע"י חום השמש. ועיף ע"י אדים הארסיים הנעצרים ביסוד המורכב. ובלי מים, העדר מקורות ומעינות:פסוק ג
ביאור המילות
"שמעים תקשבנה". קשב מרחוק, כמ"ש בכל מקום שנזכר שיתוף זה, ומוסיף שגם תקשבנה, וכ"ש שישמעו:פסוק ד
פסוק ה
ביאור המילות
"כילי". מענין ארור נוכל, בנכליהם אשר נכלו, החושב עצות רעות וכליותיו יועצים רע, ושוע לא נמצא רק הפך הדל, ולא נכר שוע לפני דל, לא כן נדיב הוא שוע ולו רוח נדיבה, והכילי אינו שוע. אבל הנבל לערך הנדיב, כערך שני הקצוות המתנגדים במדות, (משלי יז ז'):פסוק ו
- א) שהוא רע בנגלהו ובמצפונו, כי בנגלהו "נבלה ידבר" בפרהסיא בלא בושה, ובמצפונו "ולבו יעשה און", שיגמור מעשה האון גם בלבבו ומצפונו.
- ב) שרעתו מתפשטת על שלשה ענינים שבהם תלוי שלמות האדם,
- א) באמונות,
- ב) במעשים שבין אדם למקום,
- ג) במעשים שבין אדם לחברו, נגד המעשה בין אדם למקום אומר "לעשות חנף", המצות שעושה הם בחנופה להתגאות בהם או מפני תועלת אחרת לא לשם ה', נגד האמונות אומר "לדבר אל ה' תועה" שאמונתו כוזבת ומוטעת, ונגד המעשים בין אדם לחברו, "להריק נפש רעב" ולגזול את של חברו:
פסוק ז
- א) שרעתו אינה גלויה כ"כ.
- ב) שאינו חוטא רק במצות שבין אדם לחברו, לא באמונות ובמצות שבין אדם למקום, מ"מ אינו ראוי שיקרא נדיב.
- א) כי "כליו" ונכלותיו ומחשבותיו "רעים".
- ב) "כי הוא זמות יעץ" שיעץ עצות בסתר "לחבל עניים באמרי שקר", והוא בצד זה גרוע מן הנבל שכלבו כן פיו, אבל הנוכל הזה שמסתיר רעתו יחבל עניים ע"י שקרים, וגם בעת "ידבר אביון" משפט, אף שמשפטו ברור וידוע טוען טענות שקרים וגוזל ע"י כן חלק חברו, ואיך א"כ יקרא נדיב, הלא.
פסוק ח
"והוא על נדיבות יקום", מבאר במ"ש החוקר כי גדר הנדיב שלא תהיה הנדיבות ענין מקרי בלתי נדרש לעצמו רק בעבור איזה תכלית חוץ מן הנדיבות בעבור אהבת עצמו, לשם ותפארת או בעבור ענין אחר מדומה, עד שהוא עצמו הוא תכלית הנדיבות, והנדיבות רק אמצעי אליו להגיע אל ידו אל הדבר הטוב בעיניו, באופן שהנדיבות קיים ונצב עליו, והוא היסוד אליו, רק שצריך שתהיה הנדיבות ענין עצמי נדרש לעצמו, יבוז בעבורו אהבת עצמו וכל תועליות וערבות המדומים, כולם לא יהיו רק אמצעים אל הנדיבות שהיא התכלית להם והיסוד אשר עליו ישענו באופן שהוא עצמו על נדיבות יקום, לא שהנדיבות יקום עליו:
פסוק ט
ביאור המילות
"שאננות בטחות", שאנן הוא ההפך של שאון המורה קול המולה גדולה, ושאנן מורה שיושב לבדו לא ישמע קול מטריד. יחד אסירים שאננו לא שמעו קול נוגש (איוב ג') והבוטח הוא ע"י גבורתו. ושומע לי ישכן בטח ושאנן מפחד רעה (משלי א'), בטח ע"י כח עצמו, ושאנן ע"י שלילת מטריד מחוץ שהוא הפחד רעה. ואמר לשאננות שמענה קולי, ולבוטחות האזנה אמרתי, כי הבוטחות להם הדבר נוגע, ולהם יאמר אמרתו, והשאננות הם ישמעו רק הקול להיות להם הדבר למשל ולימוד (כנזכר לעיל כח כג):פסוק י
פסוק יא
ביאור המילות
"רגזה". שם, ונסמך, ונעלם אצלו מלת על, על רוגז של בוטחות. החרדה היא לפני הצרה, והרוגז בעתה:פסוק יב
פסוק יג
"כי על". ר"ל לפעמים תשחת הארץ ע"י שהאויב מתפשט בכפרים ועל השדות, אבל פה יהיה בהפך כי הטעם שיעלה על אדמתם קוץ ושמיר יהיה מפני שכבר קדם הקוץ ושמיר "על כל בתי משוש", וגם על "קריה עליזה" ברבת עם, שהערים החרבו תחלה כי גלו יושביהם ועי"כ יהיו השדות שוממים יען שאין איש בארץ לעבדם ולשמרם:
ביאור המילות
"קוץ שמיר". כמו שמש ירח, ונמשך בכפל, כי קוץ שמיר יעלה על כל בתי משוש:פסוק יד
ביאור המילות
"נטש, עזב". בארתי בפי' (מ"א ח' נז). ומלת "בעד", פי' מחיר, כמו עור בעד עור, כל אשר לאיש יתן בעד נפשו:פסוק טו
ביאור המילות
"יערה". שפיכה ויציקה. כמו ותער כדה אל השוקת, ושפכתי על בית דויד רוח חן ותחנוניה:פסוק טז
ביאור המילות
"משפט וצדקה". משפט בין אדם לחברו, וצדקה בין אדם למקום בכל מקום כנ"ל (א' כז):
"ושכן, תשב". ישיבה קבע, ושכינה עראי כנ"ל (יג כ') שהצדקה תהיה עקר, ומשפט טפל, תורתם קבע ומלאכתם עראי:פסוק יז
ביאור המילות
"מעשה עבדה". מובדלים למעלה (כח כא). והשקט ובטח למעלה (ל' טו), ושלום קל מהם כי יזכר לרוב על הצלחה מורגלת חיצונית:פסוק יח
ביאור המילות
"נוה". עקרו על נאות צאן, ועל דירת האדם הוא מושאל תמיד. ומנוחה קטן ממשכן, ינוח האדם לפעמים רק מן הטלטול, והשכינה נמשכת יותר מן המנוחה. וכבר כתבתי כי השאנן מציין העדר השאון והרגש וההמולה, והוא הכפרים וערי הפרזות, והבטחון מציין הגבורה והחוזק והוא במבצרים ובמשכנות הקבועים בתקפם:פסוק יט
ביאור המילות
"וברד ברדת". שרשו ירד, והב' ב' הזמן, בעת רד, בעת רדת היער.
"ושפלה", שם המחוז, הנגב והשפלה. וב' בשפלה ב' המקום.
"והעיר", שם המין כמו ויהיה לי שור וחמור, ופי' ישפלו הערים:פסוק כ
<< · מלבי"ם על ישעיהו · לב · >>