יוסיפון/הקדמת הרב תם אבן יחיא

ספר יוסיפון

נוסח הדפוס:    הסכמות | הקדמה | תוכן | א | ב | ג | ד | ה | ו | ז...

מהדו' ויקיטקסט (מוגהת ומוערת):    הקדמה | תוכן | א | ב | ג | ד | ה | ו | ז...

השוואת כתבי־יד:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז...

הקדמה

אמר תם בן לאדוני החכם השלם הרב דוד אבן יחייא זכרונו לברכה:

לִבי ראה קורות נוראות, והמון תלאות שואות ומשואות מצאו את עמי – גלות ירושלים אשר בספרד – בגרוש המר והנמהר, אשר גורש ונטרד בארץ גלותו, מגוי אל גוי ומממלכה אל ממלכה, בשצף קצף וחימה שפוכה. ובגוים ההם לא הרגיעו, שמה חבלתם אם התמורות, ותלד להם זעם ועברה וצרה כמבכירה, ושמה הרגיעה לילית. סאון סואן ברעש וקול פחדים, על היהודים המרודים, החרדים לשוד כי יבוא. גם שם לא הונח להם, ליראתם רעתם ופחדם, יום אֵידם עונשם ופִידם צערם, והגות לבם אימה ומהומה בקרבם. שוד ושבר יום ליום יביעו, ונגזלה שנתם אם לא ירשיעו אף אילולא יֵענשו (ישראל), או: אם לא יענישו (הימים את ישראל). ותתחלחל האומה הקדושה בחבליה, לא זכרה ענייה ומרודיה אשר בימי קדם – ימי האָלה והמגערת, בנפול כבודה והודה ביד צר, גם צבי עדיה ותפארתה – כי צרה משכחת חבירתה.

ואין איש שם על לב לאמר: 'מי ילד לי את אלה? ואופן השתלשלות תלאותינו – מבטן מי יצאו?' אשר העדר הידיעה בזה הזק גדול לבני הגלות, אשר חִצֵּי שַׁדַּי עמהם, המצמיחים בנפשותם אמונות נכריות, ילדי הזמן ומסִבותיו. ובפרט אנחנו – המטולטלים בכל עת – נצטרך משען גדול להִשען עליו, להיות הצרות רבות ותכופות. והספר הזה מרפא באופן־מה אל החולי הזה, בהודעת מה שמצא את אבותינו והפלאות אשר נעשו אתם כל ימי היותם בעבודת הבורא, ואחרי סורם ספו תמו, כמונו היום, כי עֲוֹנותינו הטו אלה. ואני בתוך הגולה, מתבוסס בדמי התמורות המוצאות את עמי ולאומי, נשאני רוחי ונפשי אותה להיות בעוזרי הדפסת הספר הזה. כי הוא אשר הערה מקור תלאות בית יהודה ואשר העלה על ספר את כל המוצאות אותם, אשר זה – כפי הבחינה הנאמנה וההשקפה הצרופה – תועלת עצום לבני הגולה כאשר נספר בעזרת השם.

ולהיות מן המחוייב בכל ספר לדעת בו ענינים חקקום הראשונים בעט ברזל ועופרת, והיה החבור הזה המפואר יקר מאד, אמרתי בלבי להקדים אליו מה שאוכל הקיפהו במיעוט הפניות ויתר הטרדות הסובבות את בני עמנו.

ואמנם שם הספר הזה הוא יוסיפון והוא כשם מחברו, כי שם המחבר הוא יוסף הכהן בן גוריון הכהן וקרא הספר על שמו. ולמען היות מגדר הגדולים להקטין שמם, בחלוף בני נבל גם בני־בלי־שם, הסכים להוסיף שתים אותיות על שמו והם היוד והנון. כי שניהם מצאנו במכתב הקדוש יורו על ההקטנה: אם היו"ד – במִלת (שמואל ב יג כ): "הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ", כי היו"ד נתוסף בו להורות על הכוָנה הנזכרת, והיה מדרכו להכתב 'האמנון' מבלי יו"ד; ואם הנו"ן – כאשר נמצא במִלת (תהלים יז ח): "אִישׁוֹן בַּת־עָיִן" אשר מקום מחצבה ממִלת 'איש', והוראתה עם הנון על האיש הקטן המצוייר בעין. ולהיות האיש הזה גדול המעלה והחסידות הסכים להקטין את שמו בשני אופני ההקטנה המשתמשים בכתוב. והסכמתו בזה הייתה כאשר נמשח למשיח־מלחמה על עם יי (פרק סה, אך ייתכן שזו תוספת מאוחרת), וזה לאות על ענוְתנותו כי לא גבה לבו בהתנשאות המדומה והרוממות החולף.

והפליא לעשות בכנותו הספר הזה על שמו, כי ימשכו ממנו תועלות: הראשון – שלא ישכח באורך הזמן מי חבר הספר הזה ולא ינתנו אמנה לדבריו, כי באו בו כמה דברים יצטרכו עדות נאמנה כאשר תראה – יעיד עליהם הוא במקומות מפוזרים מספרו, להיותם רחוקים אצל הציור; השני – להיותו לזכרון אחריו, כי כמו שנמשך מנהג השרים משוללי התבונה לבנות חרבות יזכרו הבנינים ההם על שמם, כן הוא מחֹק החכמים לחבר ספרים יעמדו מעמד הבנינים ההם; ותועלות אחרים גם־כן, אקצר בם לשנאת האורך.

והנה הספר הזה נקרא אצלנו יוסיפון לסִבה הנזכרת, ונמצא גם אצל היונים מועתק מלשוננו הקֹדש, ויקראוהו 'יוסיפוס', והעתיקו אליהם סתרבון הסופר. גם נמצא מועתק מעברי לרומי אצל הרומיים, ויקראוהו 'גושׂיפוס', העתיקו אליהם גריגוריו – ההגמון הגדול אשר בהגמוני רומי אפיפיור ואוהב גדול ליהודים בימי שׂבשׂטיאן הקיסר לא ידעתי מיהו. והנה המחבר הזה עצמו חבר לרומיים ספר דברי ימים גדול מזה בספורי מלכיהם וקורותם בכתבם ובלשונם, והוא הנקרא אצלם 'גושׂיפושׂ מאיור' – הכוָנה 'יוסיפון הגדול'. והנה זה הספר הנדפס בעזרת הצור הוא היותר ארוך הנמצא אתנו היום.

אמר המגיה: אחר מחילת כבוד תורתו, הנה כיום נודע שכתב יוסף בן מתתיהו 'קדמוניות היהודים' ו'מלחמת היהודים' במקורם יוונית, אך לא נודע מי המתרגמם והמקצרם ל'גוסיפוס' הלטיני, אף לא נודע מי כתב – ברבות הימים – ספר 'יוסיפון' העברי. גם לא הבנתי מהו 'גושיפוש מאיור': אם כוונתו לתרגום הלטיני המלא לכתבים האמורים – הנה כיום נודע שתרגמם טיראניוס רופיניוס (ואולי גם הירונימוס); ואם כוונתו ל'קדמוניות רומא' – נודע שכתבו דיוניסיוס מהליקרנסוס. יצ"צ.

ואמנם שם המחבר הזה הוא יוסף בן גוריון הכהן כאשר כתבנו. והאיש הזה היה איש נורא מאֹד בחכמה ובתבונה, גם השם חלק לו יתר שאת ויתר עֹז ברשות בבית יהודה, ועם כל שרי רומי הייתה לו יד ושם. והאיש הזה היה גדול היחס, ומגזע הכהונה.

ובירושלם היו שני משפחות – משפחת גוריון ומשפחת גוריניון. וגוריון אבי המשפחה האחת – היה משועי הכהנים אשר היו בירושלם; וגוריניון אבי המשפחה השנית – היה משועי יהודה, והיה חכם, גִבור, ועשיר ואיש חיל מהמתנדבים ראשונה ללחום מלחמת עם יי, ויהרוג באויבי עמנו הרג רב, ויך בם מכה גדולה. ויוחנן שר הפריצים – הנודע בשררת הרשע בחלק השישי מזה הספר (פרקים סחפח) – הרגו ככתוב שם (פרק סט), ואחרי־כן השמידו הפריצים והרומיים את משפחתו ולא נשאר לו שם ושארית בישראל.

ואולם, גוריון הכהן אבי המשפחה הראשונה – היו לו שני בנים, ושניהם היו מופלגים בחכמה: האחד והוא הגדול – שמו יוסף בן גוריון הכהן, והשני – שמו בונין. וכבר נודע שלמותו של בונין על־פי רבותינו זכרונם לברכה במסכת תעניות (בבלי, דפים יט בכ א), והוא הנקרא אצלם נקדימון בן גוריון, גם נודע ענינו בחלק הששי מזה הספר (פרקים פחפט, אך ייתכן שמדובר בתוספת מאוחרת). ואמנם יוסף הכהן והוא הגדול, אשר מכֻוָּננו אליו, כבר נודע ענינו ושלמותו על־פי רבותינו זכרונם לברכה במדרש עזרא ובמדרש דברי הימים לא הגיעו לידינו, גם מקינותיו אשר חִבר יתפרסם ענינו (פרקים עג ועו, ויש שהוסיפו קינה בפט).

ואמנם כוָּנת הספר הזה נודעת ונגלית, והיא:

להעלות על ספר מה שקרה לאבותינו בבית שני, וכל המלחמות אשר נצחו ואשר הגדילו לעשות בכל אשר פנו, ובנין הבית וכבודו, ורוממות מלכי בית שני וחכמתם, גם אופן ההשתלשלות איך דרכו אל ההפסד ואל האבדון, אשר כל זה כלל זה הספר – אשר אנחנו בדרכו – באופן משובח ושלם שבפנים, וזה בסדר נכבד מאד.

וגם, כי מדרכי ספרי דברי הימים להפליג בדברים לא הגיע מציאותם אל היש ולהעלות בספריהם תוספת בענינים, גם להמציא ענינים לא היו. והספר הזה – עם עם היותו משתתף עמם בסוג – יבדל מהם בתוספת ההבדל והוא הבדל האמת והשקר, כי הספר הזה כל דבריו צדק ואמת, ועולה לא נמצא בו. והאות על זה – היותו היותר קרוב אל הנבואה מכל הספרים שנכתבו אחרי כתבי הקדש, והוא נכתב קודם המשנה והתלמוד. גם כפי האמת האיש הזה היתה עליו יד יי בחבור הספר הזה, וכמעט היו דבריו כדברי איש האלהים.

ואמנם תועלתו – הנה תועלותיו רבים ונכבדים, והם שני מינים: אם התועלות המשיגות אל יתר הספרים המשתתפים עמו בסוג, והתועלות אשר ייחדוהו.

ואולם התועלות שישתתף בם עם זולתו, הם אלו:

הראשון – כי ילקח ממנו דעת והשכל למה שאנחנו בו ולמה שיקווה כי מהעבר ילקח ראיה על העתיד. והנה זו היא אחת מהכונות בהעלות המגיע מהזמן על ספר – יען כי ממנו יקחו מוסר והשכל אנשי הזמן ההווה, איש כפי מדרגתו, אם המלכים – בנצחון מלחמותם, והיועצים – בהנהגתם, כי אין כל חדש, וכל מה שישנו עמנו היה בימים שהיו לפנינו, וממנו יושג תועלת למה שאנחנו בו. השני – כי ממנו נשכיל מקור הפסדנו איך היה ואיך גלינו מעל אדמתנו, ובזה חלק גדול מהתועלת. וגם זו היא כונת ספרי זכרונות האומות – כי באמצעותם יודעים מקור מחצבם וגזעם: מאנה חוצבו, ואיך טולטלו אל המלכות הזה ולארץ הזאת, והארץ הזאת לפנים למי היתה וכאלה רבות. השלישי הוא, כי האנשים הסוחרים השקועים בהצלחות הזמן ואשר לא סרו לעתות הפנאי אל התורה – יתענגו בקריאתו ואשר ידמוהו מספרי דברי הימים.

ואולם התועלות אשר ייחדוהו:

האחד – היותו חלק מה מדברי הימים, כי כמו שהספר האחרון מכתבי הקדש הוא מגיד ספורי מלכי בית יהודה בבית ראשון – גם הספר הזה הוא כולל כל מה שקרה את מלכי בית שני; גם הרחבת קצת דרושים באו בכתבי הקדש באופן יותר נגלה כספור אחשורוש ודניאל וזולתם. והשני – כי בספר הזה קנין גדול באמונות התוריות והדעות, בהקפת הדברים שמצאו את אבותינו בבית שני כי הם יחזיקו בידינו לעבוד את השם הנכבד והנורא: כי הנה רוממות בית שני וכבודו היה נורא מאד ועונותינו גרמו הפסדו; גם בספר הזה סִפורים פרטִיִם יצמיחו בנפשותנו חוזק בעבודת האל, כספור בני חנה והדומים אליו וכספור אחשורש וספור דניאל; גם יראה חוזק המופת על השגחה פרטית בחשמונאים בנצחון המלחמות לבוטחם בבורא והשענם על רחמיו, ומופתים רבים נעשו בבית שני מורים על השגחת יי בעמו; גם בו פתרון נבואות עתידות מורות על תשועת עם הקדש.

ואולם חלוקתו הנה הוא נחלק לששה מאמרים נקראו ספרים, ובם סִפורים שונים, אם מהמקדונים ואם מהרומיים. ואולם בספר הששי – דִבר בו בחרבן בית שני באופן נפלא, ובו האריך כל הצורך והוא המאמר היותר מעולה שבמאמריו. וכמעט הוא תכלית הספר, ולכן שמהו אחרון – כי ראשית המחשבה הוא אחרית המעשה (ספר הכוזרי, מאמר שלישי עג). ובחתימתו נחתם הספר הנכבד הזה.

והתהִלה לאלהי ישראל, ברוך יי לעולם אמן ואמן: