טור אורח חיים תנא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תנא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

קדירות של חרס שנשתמש בהן חמץ כל השנה, אפילו אותן שעושין בהם דייסא ומיני קמחין, משפשפן היטב בענין שלא יהא חמץ ניכר בהן, ומותר לשהותן לאחר הפסח להשתמש בהן בין במינו בין שלא במינו. ומצניען בפסח במקום צנוע שאין רגיל לילך שם, כדי שלא יבא להשתמש בהם בפסח. וטוב לסוגרן בחדר ולהצניע המפתח. אבל היסק שיסיקם באש, אינו מועיל בהן ולא לשום כלי חרס שנשתמש בהן בחמין אפילו שלא ע"י האור אלא שעירה לתוכם רותחין, ואפילו אם ימלאום גחלים, דחיישינן דילמא חייס עלייהו שמא פקעי ולא עביד להו הסקה מעלייתא. ואם החזירן לכבשן ונתלבנו, כתב אבי העזרי יש אומרים שגם זה אינו מועיל דחיישינן שמא חייס עלייהו, וכ"כ זקני הראב"ן, ושגגה היא בידם, דלא אמרינן דילמא חייס עליה אלא היכא דמתלבן מבחוץ ולא מבפנים או על ידי מילוי גומרי, אבל כשמחזירן לכבשן מתלבנין מבפנים ומבחוץ, כי השלהבת עולה להן מכל צד ולא פקעי. וכן כתב בשאילתות דכלי חרס שרו בחזרת כבשונות. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: ודוקא שנותנן לכבשן שמצרפין בו כלי חרס חדשים, דכיון שמכניסן להיסק גדול כזה ודאי לא חייס עלייהו דילמא פקעי, אבל לתנורים שלנו לא, דאיכא למיחש דלמא חייס ומוציאן מן התנור קודם שיתלבנו:

וכוביא - פירש רש"י כלי שעושין מלבנים ועפר כמו כירה ואופין ומטגנין בו, ויש אומרים תנור קטן שקורין פדיל"א - היסיקו מבחוץ ואסור לאפות בו בפסח, דכיון שאין נותנין האש בפנים, אינו מפליט החמץ הבלוע בו. ואם מלאו גחלים בפנים, שרי, דלא חיישינן שמא חייס עלייהו. וכן קדרה של מתכת אם רוצה להסיקם ולמלאותן גחלים שרי:

סכינים, מגעילן בכלי ראשון ושרו. וכלי ראשון נקרא שהרתיחו בו מים על האש, אפילו אינו עתה על האש רק שעודנו רותח. וקודם ההגעלה צריך לשופפם יפה במשחזת או בריחים להעביר כל חלודה שבהם קודם הכשרו. הלכך אם יש גומות בסכין ואינו יכול לנקותו יפה, אין מועיל לו הגעלה וצריך ליבון:

כלים שמשתמשין בהן על ידי האור, כגון שפודין ואסכלאות וכיוצא בהן, צריכין ליבון. והליבון עד שיהיו נצוצות ניתזין מהם.

ושנשתמש בהן בצונן, כגון כוסות וקיתוניות, די להן בשטיפה.

ושנשתמש בהן בחמין, כפי תשמישן כך הכשירן, אם תשמישן בכלי ראשון, כגון כף שמגיסין בו בקדרה, צריך להכשירן בכלי ראשון, ואם תשמישן בכלי שני, הכשירן בכלי שני. ועירוי שמערה מכלי ראשון על אחרת חשוב ככלי ראשון וכך צריך להכשירן. ומיהו כלי שנשתמשו בו על ידי האור, לא סגי בעירוי שמערה מכלי ראשון עליו, אלא צריך להכשירה בכלי ראשון. לכן כתב אבי העזרי שצריך להכשיר כל הקערות בכלי ראשון, לפי שפעמים כופין אותן במחבת כשהיא על האש. כתב בעל המנהיג כפות העשויים מקרן שמתקלקלין במי חמין, אין להן תקנה בהגעלה, דחיישינן דילמא חייס עלייהו:

אין חילוק בין כלי עץ או אבן או מתכת, כולן דינם שוה להתירן בהגעלה. וה"ר יצחק מסימפונ"ו כתב דכלי גללים וכלי אבנים די להם בשטיפה: ובתשובה לרב האי דכלי גללים וכלי אבנים שנשתמש בהן ברותחין, אין להן תקנה בהגעלה, דדמו לכלי חרס וצריך להסיקן בתנור עד שיתלבנו באש. ורב אלפס השוה כולם, וכן עיקר.

כלי כסף שאין דרך להשתמש בהן בחמין אלא חושש שמא נשתמש בהן בחמין ורוצה להגעילן, כתב אבי העזרי שאין להגעילן עם שאר הכלים, דמתוך שאינן בולעין הרבה, פולטין מיד וחוזרין ובולעין ממי ההגעלה האסורין. וכן כל כלי שנשתמש בו בכלי שני, לא יגעילנו עם כלי שנשתמשו בו בכלי ראשון מהאי טעמא. וכן יש אוסרין כלי שהכניסו שתי פעמים, שבפעם השני בולע מן המים האסורין. ולמאי דבעינא למיכתב שאין לחוש במי שמגעיל קודם שש שעות אם יבלע הכלי ממי הגעלה, אין צריך לדקדק בכל זה.

סלים שמולחין בהן הבשר, כתב אבי העזרי שצריכין הגעלה.

ומחבת שמטגנין בו, כתב גם הוא שאביו רבינו יואל הצריכו ליבון והוא התירו בהגעלה, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל, וכן כתב בתשובה: מחבת בפסח עושין לו הגעלה, ואם היא ארוכה, משים חציה והופך עוד ומשים חציה האחרת, ואם היא ארוכה ביותר, מלבנה באמצע. וכן כל כלי שאינו יכול להכניסו בפעם אחת לתוך המים, מכניס חציו וחוזר ומכניס חציו השני, ולא חיישינן שצדו הנגעל בולע מצדו השני שלא נגעל. וכל הכלים צריך להגעיל ידותיהם כמותם:

מחבת או יורה שיש בו טלאי, אין ניתר בהגעלה, לפי שהבלוע תחת הטלאים אינו נפלט על ידי הגעלה. ואבי העזרי כתב שראה בבית אביו ה"ר יואל שהיה מצוה להגעיל הכלי בשעת תיקונו קודם שישימו הטלאי, ושוב היה מצוה ללבן הטלאי ולהדביקו, ואף על פי שהיו משתמשין בו אחר כך קודם הפסח היה מגעילו, דכבולעו עם הטלאי כך פולטו:

כיסוי של ברזל שמכסין בו הקדירה, צריך הגעלה, כיון שמזיע בכל שעה מחום הקדירה. ואם נתנוהו בפסח על הקדירה בלא הגעלה, כל התבשיל אסור, שזיעת הכיסוי מערב בתבשיל. ואם אפו עליו בצק צריך ליבון:

כיסוי של ברזל שמשימין אותו על חררה שנאפת על הכירה, יש אומרים שאפילו הגעלה אינו צריך, כיון שאינו עשוי אלא לכסות ואין החררה נוגעת בו. ונראה לי שצריך ליבון, כי ברוב פעמים נוגעת בו, ועוד שהוא מזיע מהבל החררה שתחתיו:

מדוכה של עץ ואבן שדכין בהן כל השנה ולפעמים דכין בהן פירורי לחם עם שומין ופלפלין, כתב רש"י דלא מהני ליה הגעלה. וגם בריחיים קטנים של פלפל. וכן כתב רבינו תם שמדמין אותן לבית שאור, פירוש כלי שמשהין בו השאור, ולבית חרוסת, פירוש כלי שעושין בו מיני טיבול שנותנין בו דברים חדים כגון שומין ופלפלין עם קמח ומבליעו לתוך הכלי, ובאלו פירש רש"י ורבינו תם דלא שרו בהגעלה. ור"י התיר כולם בהגעלה, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל וז"ל בתשובה: ר"י תמה על ר"ת איך עלה על לבו לאסור בית שאור בהגעלה, וגם בעיני פלא וכי שחימוצו קשה בלע בצונן טפי מדבר אחר על ידי האור, וכל שכן לרב אלפס שכתב דההיא דבית שאור איירי בכלי חרס אבל בכלי שטף אין חילוק בין בית שאור לשאר כלים אלא כולם מותרין בהגעלה, וכן אני נוהג, עד כאן לשונו. וכן כתבו אבי העזרי ובעל הערוך והרי"ץ גיאת, וכן המנהג, ובלבד שיהא חלקים שאין בהן בקעים:

הדף שעורכין עליו כל השנה, אין נותנין עליו מצה ולא עיסה, דדמי לבית שאור וצריך הגעלה. והעריבה שלשין בה כל השנה, צריכה הגעלה.

השולחנות והתיבות שמצניעין בהן אוכלין כל השנה, רגילין לערות עליהן רותחין, לפי שלפעמים נשפך המרק מן הקדירה לתוכן.

רגילין באשכנז ליתן שכר של שעורים בחביות של חרס, והתיר רבינו יואל ליתן בהן יין בפסח על ידי הגעלה, דהא דאמרינן כלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם, היינו דוקא כשבלע על ידי האור, אבל בצונן סגי להו בהגעלה, לא שנא אם מזופף או אינו מזופף, ועירוי ג' ימים הוי כמו הגעלה. עד כאן. ומיהו בפרק בתרא דעבודת גילולים מוכח דעירוי לא עדיף כהגעלה. ומדברי רב האי ייראה דלא מהני להו הגעלה לכלי חרס אפילו נשתמש בו בצונן, שכתב: עריבה של חרס שלשין בה כל השנה ובשעת הגתות הדיחו אותה יפה ודרכו בו ענבים או הניחוהו תחת הצינור לקבל בו היין, אותו היין אסור לשתותו בפסח, שכלי חרס אין לו תקנה אלא בליבון, הלכך אם ידוע אותו היין, אסור לשתותו בפסח, אבל בספיקא, כי האי מילתא לא חיישינן:

כל הכלים אפילו של חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן, מותר להשתמש בהן מצה אפילו בחמין, חוץ מבית שאור ובית חרוסת, שאף על פי שלא נשתמש בהן אלא חמץ בצונן, אסור להשתמש בהן מצה בחמין. אבל בצונן, להניח בהן מצה אפויה, מותר. אבל אסור ללוש בהן אף על גב דצונן הוא, שממהר להחמיץ. וכל זה בלא הגעלה, אבל ע"י הגעלה אפילו בית שאור וחרוסת שרי אם אינן של חרס. אבל אם הם של חרס לא מהני להו הגעלה, ואפילו לא נשתמש בהן חמץ אלא בצונן, לא ישתמש בהן מצה אלא בצונן:

מאני דקוניא - פירוש כלי חרס המחופין באבר - דינן ככלי חרס לענין חמץ בפסח ושאר איסורין, חוץ מלענין יין נסך דחיורי ואוכמי שרי אם הם חלקים, אבל אם יש בהן בקעין, או ירוקים אפילו חלקים, אסורים. כתב רב האי: כלי עץ מצופים בסמנין ומשתמשין בהן חמץ, דינן ככלי חרס ואין משתמשין בהן בפסח.

וכל כלי השתייה שרי בשטיפה, לא שנא של עץ או של חרס או של זכוכית:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

קדירות של חרס שנשתמש בהן חמץ כל השנה וכו' בפרק כל שעה (ל.) אמר רב קדירות בפסח ישברו ושמואל אמר לא ישברו אלא משהי להו עד אחר זמנו ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו וכתב הרי"ף והלכתא כוותיה דשמואל דקאי כר"ש:

ומ"ש רבינו ומצניען בפסח במקום צנוע כו' כ"כ שם הרא"ש:

ומ"ש וטוב לסוגרן בחדר וכו' הם דברי עצמו:

אם היסק שיסיקם באש אינו מועיל בהם וכו' בפרק כל שעה אמרינן דקדירות בפסח לא מהני בהו היסק משום דהיסקן מבחוץ וכ"ת ליעביד לה הסקה מבפנים חייס עלה משום דפקעה ופירש"י חייס עלה ואי שרי לה ע"י היסק פנים מורה היתר וסמיך אהיסק בחוץ:

ומ"ש רבינו ולא לשום כלי חרס שנשתמש בהם בחמין אפילו שלא ע"י האור אלא שעירה לתוכו רותחין פי' אפילו לא נשתמש בכלי חרס רותחין אלא בכלי שני לא מהני בהו היסק וכן הרמב"ם בפ"ה השווה כלי חרס שנשתמשו בו חמץ בכלי שני לנשתמשו בו בכלי ראשון:

ואם החזירן לכבשן כתב אבי העזרי שגם זה אינו מועיל וכו' עד קודם שיתלבנו הכל בפסקי הרא"ש בפרק כל שעה והגהות מיימון בפ"ה כתבו כל דברי ראבי"ה וכן פסקו התוספות דבחזרת כבשונות מתלבן בפנים ובחוץ ופנים חדשות באו לכאן:

וכוביא פירש"י כלי שעושים מלבנים ועפר וכו' בפרק כל שעה (ל: ושם בוכיא) האי כוביא היסיקו מבחוץ ואסור ואי מלייה גומרי שפיר דמי. מדברי רשב"א בת"ה נראה שלא היה גורס ואי מלייה גומרי ש"ד שכתב גבי כלי חרס אם הסיק אותו מבפנים עד שנתלבן מותר בד"א בשהיסקו מבפנים וכלי שדרכו להסיקו מבפנים כתנור וכיוצא בו אבל אם היסקו מבחוץ לא ואם כלי שאין דרכו להסיקו מבפנים כקדירה אף על פי שהסיקו מבפנים אסור שמא יחוס שלא יבקע ולא יסיקנו כל צרכו. ואם החזיר אותו לכבשן ה"ז מותר עד כאן לשונו וכיון דכוביא אין דרך להסיקו מבפנים משמע דדמי לקדירה דאפילו הסיקו מבפנים לא מהני ומיהו אפשר דמודה הרשב"א דבמלייה גומרי ש"ד דכיון דעשוי מלבינים ועפר הוא ליכא למיחש ביה דילמא פקע:

וכן קדירה של מתכת וכו' זה דבר פשוט שכיון דשל מתכת היא ליכא למיחש עלה דילמא פקעה:

סכינין מגעילן בכלי ראשון ושרו הכי מסיק בגמרא פרק כל שעה (ל:):

ומ"ש וכלי ראשון נקרא שהרתיחו בו מים על האש אפילו אינו עתה על האש רק שעודנו רותח היינו מדתנן בפרק כירה (מב.) האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. ופירש"י שהעבירן. מן האור: מרותחין. בין השמשות: לא יתן לתוכן תבלין. משתחשך דכלי ראשון כל זמן שהוא רותח מבשל:

ומ"ש וקודם ההגעלה צריך לשופכם יפה וכו' כ"כ שם הרא"ש ונתן טעם לדבר משום דבענין אחר לא יפלוט ותניא בספרי אך את הזהב ואת הכסף מכאן שצריך להעביר החלודה הלכך סכינים יש בהם גומות ואין יכול לנקותן יפה בתוך הגומות לא מהני בהן הגעלה וצריכין ליבון ואע"פ שכתב שבלי הלקט בשם ר"ש דכלים הבלועים מחמץ אינו צריך להעביר החלודה שבה נקטינן כהרא"ש ז"ל :

כלים שמשתמשין בהם ע"י האור כגון שפודין ואסכלאות וכיוצא בהם צריכין ליבון ברייתא בסוף מסכת ע"ז (עה:) והביאה הרי"ף פרק כ"ש וכתב הר"ן נראה שדעתו דדברים שנשתמש בהם חמץ ע"י האור צריכין ליבון ואף על גב דאסיקנא בסוף ע"ז דכל היכא דהיתרא בלע בהגעלה סגי ליה איכא למימר דחמץ כיון ששמו עליו איסורא בלע מיקרי וכן נראה שהוא דעת הרא"ש שהרי גם הוא כתב ברייתא זו בפרק כל שעה וכתב רבינו ירוחם שכן דעת רוב הפוסקים והרב המגיד כתב בפ"ה שפודין ואסכלאות לא נתבאר דינן בגמרא לענין חמץ בפסח ונחלקו בו המפרשים ז"ל יש מי שאומר שדינן כדין שאר האיסורין וצריכין ליבון ויש מי שאומר שכיון שמה שבלע היה היתר די בהגעלה ואפשר שזה דעת רבינו שהזכיר כאן בסכינין הגעלה ופי"ז מהמ"א בלוקח סכין מן העכו"ם הצריך ליבון ולא הזכיר כאן ליבון כלל ומ"מ דעת הרמב"ן להשוות חמץ לגיעולי עכו"ם והם סוברין שבסכינין אף בגיעולי עכו"ם אינן צריכין אלא הגעלה עכ"ל וכתב רבינו ירוחם שדעת רוב הפוסקים כדעת הרמב"ן להשוות חמץ לגיעולי עכו"ם והגהות מיימון הזכירו סברות אלו וכתבו שהעולם נהגו כדברי האוסרין :

והליבון עד שיהיו הניצוצות ניתזין מהם שם בסוף ע"ז (עו.) ועד כמה מלבנן א"ר מני עד שתסיר קליפתן ובירושלמי שלהי ע"ז הליבון צריך שיהיו ניצוצות מנתזין ממנו וכ"כ הרא"ש בתשובות כלל י"ד וכתב בהגהת מיימון פי"ו מהלכות מ"א בשם ה"ר אביגדור דכשמלבנן עד שאם ישים עליו קש שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו סגי בהכי דאל"כ אותה טירפ"א בלע"ז שאופין פשטיד"א תחתיה ומלבנין אותה כדי לאפות תחתיה פלדו"ן ואם היה צריך ללבנה עד שיהיו ניצוצות ניתזין ממנה היתה לגמרי מתקלקלת והמרדכי כתב בסוף ע"ז דכלים הבלועים מאיסור בעו נשירת קליפה אבל הבלועים מהיתר כגון חלב או בשר אין צריכין ליבון גדול דנשירת קליפה (אלא רק) עד שתהא יד סולדת בו מב' עבריה סגי וגם רגילין לבדוק על ידי נתינת קש עליה מבחוץ לראות אם הקש נשרף בהכי סגי (ושליט) [דאם כן שליט] הליבון מעבר אל עבר אע"פ שלא תסיר קליפתו מ"מ די בכך דכיון דהיתרא בלע אם כן די להם בהגעלה ואע"ג דתשמישם ע"י האור כדמשמע בשמעתין והא לא גרע ליבון זה מהגעלה ואותו ליבון מפליט יותר מהגעלה ע"כ לשונו ולפי סברת האומרים דחמץ כיון ששמו עליו איסורא בלע מיקרי ומפני כך הם אומרים דכלים כשנשתמש בהם חמץ ע"י האור צריכין ליבון ולא סגי להו בהגעלה כמו שכתבתי בסמוך א"כ גם ליבון קל לא סגי להו אלא צריכין ליבון גמור :

ושנשתמש בהם בצונן וכו' שם באותה ברייתא:

ומ"ש כגון כוסות וקיתוניות יתבאר בס"ס זה:

ושנשתמש בהן בחמין וכו' שם באותה ברייתא דברים שנשתמש בהם ע"י חמין כגון היורות מגעילן וכתב הרי"ף והרא"ש בפ' כ"ש דמאני דאישתמש בהו חמירא כולה שתא בכלי ראשון צריך למיגעלינהו בכלי ראשון ודאישתמש בהו בכלי שני כגון קערות וכיוצא בהם כי שדי עלייהו רותחין בכלי שני ש"ד:

ומ"ש ועירוי שמערה מכלי ראשון על אחרת וכו' בפ' כירה (מב.) כתבו התוס' שנחלקו רשב"ם ור"י אם עירוי ככלי ראשון או ככלי שני וגם הרא"ש כתב שם שרשב"ם ור"ת נחלקו בכך וכתב שהאחת מהראיות שהביא ר"ת לומר דעירוי ככלי ראשון היא מדאמרינן בפרק בתרא דע"ז נעוה ארתחו ומתוך כך מתיר ר"ת להכשיר כלי שנשתמש בו בכלי ראשון ע"י עירוי שישפוך עליו מים רותחין מכלי ראשון ואינה ראיה דשאני יין נסך דתשמישו ע"י צונן אבל כלי שנשתמש בו איסור והוא בלוע מעבר לעבר א"א שיפלוט כל האיסור ע"י עירוי ששופכין עליו שאינו מבשל אלא כדי קליפה ולא כל האיסור הבלוע בדופני הכלי מעבר לעבר וכך העלו בתוספות ג"כ דעירוי לא הוי ככלי ראשון ולא ככלי שני אלא מבשל כדי קליפה וכלי ראשון שתשמישו ע"י עירוי כגון קערות יכול להגעילו ע"י עירוי דכבולעו כך פולטו אבל כלי שנתבשל בו איסור לא סגי להגעילו על ידי עירוי והשתא מ"ש רבינו דעירוי חשוב ככלי ראשון לאו למימרא חשוב ככלי ראשון ממש אלא לומר דלא סגי ליה בהכשר דכלי שני קאמר דחשוב ככלי ראשון אבל מ"מ אין לו דין כלי ראשון ממש וזהו שכתב ומיהו כלי שנשתמשו בו ע"י האור לא סגי בעירוי אלא צריך להגעילו בכלי ראשון וכך הן דבריו בספר י"ד סימן קכ"א: כתב הכלבו כלים שנשתמש בהם חמץ בכלי שני כגון קערות וכוסות נותנין אותם בכלי שני גדול ונותנין עליהם מים רותחין ואמנם צריך ליתן מים על שפתם עד שיגברו על גדותם כדי שיהיו כעין תשמישם כי לפעמים ממלאין אותם עד שנשפכין על שפתם עכ"ל:

לכן כתב אבי העזרי שצריך להכשיר כל הקערות בכלי ראשון לפי שפעמים כופין אותם וכו' כ"כ התוספות בסוף ע"ז (עד:) דקערות צריך להגעילן בכלי ראשון משום דפעמים שתוחבין הקערות בתוך הכלי ראשון וכ"כ המרדכי בפרק כל שעה: ומ"ש רבינו לכן כתב אבי"ה קאי למ"ש כפי תשמישן כך הכשרן וכיון שלפעמים משתמשין בקערות בכ"ר כך צריך להכשירן ואף ע"פ שרוב תשמישן בכלי שני חוששין למיעוט פעמים שמשתמשין בהן בכ"ר וכמ"ש הגהות בפ"ה אבל הרי"ף כתב בפרק כל שעה והני דאישתמש בכלי שני כגון קערות וכיוצא בהם כי שדי עלייהו רותחין בכלי שני ש"ד וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ה וטעמא משום דכל כלי הולכים אחר רוב תשמישו וכמ"ש הר"ן בפרק כל שעה והרשב"א בתשובה וכיון דהני קערות רוב תשמישן ע"י עירוי ה"נ מגעיל להו בעירוי ולא חיישינן לפעמים שמשתמש בהן בכ"ר :

כתב בעל המנהיג כפות העשוים מקרן וכו' כ"כ הכלבו וכתב שיש מי שחולק בדבר וכתב המרדכי בפרק כל שעה כתוב בשם א"ז נראה בעיני דכלי עצם א"צ הגעלה דלא בלעי וכן פי' ה"ר יחיאל מפרי"ש דלא מצינו בליעה דאוסר גבי כלי עצם ואני עושה מעשה כאשר כתבתי אמנם לבי נוקף קצת דהא אמר בפרשת כלי מדין וכל מעשה עזים פי' רש"י להביא את הקרנים והטלפים והעצמות וכ"ש כלי עצם וכלי קרן של שור הגדול אלמא איכא בליעה בכלי עצם מדקאמר תתחטאו וכן דרש תלמודא בפ"ק דחולין (כה:) עכ"ל:

אין חילוק בין כלי עץ או אבן או מתכות וכו' והרי"ף השוה כולם בפרק כל שעה וכ"כ שם הרא"ש ג"כ וכן דעת הרמב"ם בפ"ה וכן נהגו העולם:

כלי כסף שאין דרך להשתמש בהם בחמין וכו' סלים שמולחין בהם הבשר כתב אבי העזרי שצריכין הגעלה כ"כ הגהות מיי' בפ"ה בשם הרוקח וכן נראה לראבי"ה כי פעמים נופלין חטים על הנצרים ומיהו בספר התרומות היה מתיר הסלים שנותנין בהם בשר כל השנה לתת בו בשר בפסח כי הבשר עצמו שנמלח בו מותר כדפרישית לעיל עד כאן לשונו:

ומחבת שמטגנין בו כתב גם הוא שאביו רבינו יואל הצריכו ליבון וכו' ז"ל הרא"ש בפרק כל שעה מחבת שמטגנין בה כתב אבי העזרי הוגד לי בשם אבא מארי אחר פטירתו שהיה מצריך ליבון דמדמי לה לתנור שאופין בו דבעי היסק ולא זכיתי לדון לפניו דנ"ל דסגי בהגעלה והכי נהוג עלמא חדא דחזינא דלענין חלה יהיב תלמודא חד דינא לטיגון ולבישול ותו דלא חלקו חכמים בין יורה ליורה אע"פ שיש יורה שמטגנין בה חלב ותו דתניא בתוספתא היורות ומחמי חמין וטיגון וקומקומ' מדיחן ברותחין עכ"ד וי"א דפעמים שמטגנין בה ונתייבש השמן ונאפה מה שבתוכה בלא שמן וה"ל כמאפה תנור ונבלע בתוכה ע"י האור בלא משקה ולכן צריכין ליבון כמו שפודין ואסכלאות ולא נהירא לי דאם באנו לחוש לזה א"כ כל קדירות של מתכת פעמים מחסרין המרק ומקדיח והתבשיל נשרף ונדבק לדופני הקדירה וצריך ליבון ולא מצינו מי שחשש לזה אלא ה"ט אע"פ שנשרף ודבק לדופן הקדירה לחלוחית משקה יש בתבשיל אלא שהוא יבש אצל דופני הקדרה ולא מיקרי תשמישו ע"י האור להצריכו ליבון עכ"ל הרא"ש וגם המרדכי כתב שם דמחבת בהגעלה סגי לה וכ"כ הגהות בפ"ה:

וכ"כ בתשובה מחבת בפסח עושין לו הגעלה כלל י"ד אע"פ שהרשב"א כתב בת"ה דמחבת צריכה ליבון נהגו העולם להכשירה בהגעלה כדברי אה"ע והרא"ש דמסתבר טעמייהו :

ומ"ש ואם היא ארוכה משים חציה וכו' אם היא ארוכה ביותר מלבנה באמצע וכן כל כלי שאינו יכול להכניסו בפע' אחת לתוך המי' מכניס תציו וחוזר ומכניס חציו השני וכו' כ"כ בא"ח בשם הרשב"א: וכתב עוד לא אמרו כלי מתכות חם מקצתו חם כולו אלא לענין איסורו אבל לא לענין הכשירו:

ומ"ש וכל הכלים צריך להגעיל ידותיהם כמותם כן כתב המרדכי בפ' כל שעה עץ פרור מגעילו ברותחין אפילו הבית יד וכן המחבת :

מחבת או יורה שיש בו טלאי אין ניתר בהגעלה וכו' כן כתב הרא"ש בפרק כל שעה וגם בתשובה כלל י"ד:

ומ"ש ואבי העזרי כתב שראה בבית אביו ה"ר יואל שהיה מצוה להגעיל הכלי וכו' עד דכבולעו עם הטלאי כך פולטו כ"כ שם המרדכי וכתב עוד ואפילו בלא הגעלה קודם דיבוקו היה נראה להתיר מטעם זה אלא דאיכא למיחש שמא ערב הפסח נדבק בחוזק ושוב בפסח רפה הדיבוק ומוציא מה שתחתיו ופולט וכל הכלים המטולאים היה מסיר הטלאי ושוב מגעילו כללו של דבר כל טלאי שהוא מחדש וקדם הטלאי לבליעת האיסור א"צ להסירו שאין לך יורה ומחבת שאין בה כמה מסמרים ושפה לפיו סביב אלא אמרינן בהו כבולעו כך פולטו תדע דהא גבי סכינים פסקינן אידי ואידי ברותחין ולא מצריך להסיר הברזל מן הקתא עכ"ל. וכ"כ בהג"א בסוף ע"ז בשם א"ז וכן כתב ההג"מ בפרק ה': וכתב הרשב"א בתשובה שהגעלה מפלטת מכאן כמו מכאן אלא שאנו חוששין שמא תחת אותן חתיכות נכנס מגוף האיסור וממשו של גוף האיסור אינו נכשר בהגעלה לפיכך אנו רגילין בכל כיוצא בזה שמניחים גומרי על מקום הסדקין כדי שישרף גוף האיסור אם ישנו ואח"כ מגעילו ואם הוא של עץ אין לו תקנה אא"כ ירחיב הסדק כ"כ שיוכל להוציא משם מה שבתוכן וכן הנהגנו במקומותינו ומזמן רב עכ"ל:

כיסוי של ברזל שמכסין בו הקדירה צריך הגעלה וכו' טעמא דמסתבר הוא שההבל העולה מהתבשיל לכיסוי הקדירה לח הוא ודלא כמו שכתב המרדכי פרק כל שעה דצריך ליבון ומיהו אפשר דטעמא דמצריך ליבון מפני שהיה דרכן לאפות עליו בצק וכדמשמע מהגהות מיימון פ"ה הא לאו הכי בהגעלה סגי ליה וכדברי רבינו:

ומ"ש רבינו ואם נתנוהו בפסח על הקדירה בלא הגעלה כל התבשיל אסור וכו' כן כתב בהלכות הגעלה דהגהות מיימון וכן כתב ברוקח ומתניתין היא בספ"ק דמכשירין היו ידיה טמאות ומגיסה בקדירה טהורה אם הזיעו ידיה הקדירה טמאה וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל כ' סימן כ"ז:

כיסוי של ברזל שמשימין אותו על חררה שנאפת ע"ג כירה וכו' רבינו ירוחם כתב בשם התוספות שא"צ ליבון שיסיר קליפתו אלא מחממו כמו שמשימין אותו על החררה כל השנה כולה כי היא בלועה מהיתר וכבר כתבתי בסימן זה שדעת רוב הפוסקים שאין חילוק זה כלום כך לי בלוע מהיתר כמו בלוע מאיסור וג"כ כתבתי שם הכשר הליבון היאך הוא:

מדוכה של עץ ואבן שדכין בהן כל השנה וכו' מחלוקת רש"י ור"י כתב הרא"ש בפרק כל שעה גבי בית שאור ובית חרוסת וכתב בהגה"מ הלכות הגעלה בשם סמ"ג ששמע בשם רבינו טוביה שר"ת היה מתיר בהגעלה ע"י קליפה בכלי ברזל ונכון להחמיר היכא דאפשר וכתב תה"ד שנהגו באושטרייך להכשיר המדוכה בפסח ע"י מילוי גחלים לוחשות ומדבקים חוט של פשתן בחוץ סביב המדוכה ומפיחין בגחלים עד שישרוף החוט שעל גופו מבחוץ ודרך זה חשיב כמו ליבון וא' מהגדולים קורא תגר גם ע"ז ואמר דלא גרע הכשר זה מהגעלה אבל למיחשביה כליבון לא ועוד דהרבה פעמים נשברת המדוכה בדרך זה ואיכא למימר דילמא חייס עליה דפקע ולא מכשר ליה כהלכתו והוא ז"ל חולק על זה וכתב אמנם בסמ"ק מחמיר טובא בהכשר המדוכה ואינו רוצה להתיר אפילו על ידי שמקלפין אותו בכלי אומנות ומגעילין המדוכה אח"כ ואע"ג דבהגהות מיימ' ובמרדכי פרק בתרא דע"ז חשיב הכשר זה ליבון ולכך אם אפשר בקל לתת המדוכה בתנור בוער שתתלבן יפה מבפנים ומבחוץ עד שיהו ניצוצות ניתזין מהם יעשה אכן אם ירא משבירתה ימלאנה גומרי כדלעיל עכ"ל ורבינו ירוחם כתב נהגו במכתשות של אבן הגדולים שאין יכולין להכניסן ביורה משימין בהן מים רותחין ומכניסין בתוכה אבן רותחת ועולה הרתיחה בכל שפתה וכ' בהגהת מיימון פ"ה דכל כה"ג הוי הגעלה דכלי ראשון:

הדף שעורכין עליו כל השנה אין נותנין עליו מצה וכו' המרדכי כתב בפ' כ"ש דכלים פשוטים כגון דפין ושלחנות וכיוצא בהם סגי בשיערה רותחין עליהם והגהות בהלכות הגעלה כתבו דפים שרגילים לשאת עליהם העיסה צריכין הגעלה דחימוצו קשה ואם גדולים הם שא"א להכניסם בכלי אחד כתב ריב"א שילבן אבנים וישימם על הדף וישפוך עליהם מים רותחין:

והעריבה שלשין בה כל השנה צריכה הגעלה בפ' כ"ש (לב:) אגני דמחוזא דרגילי למילש בהו כולי' שתא ומשהי בהו חמירא כבית שאור שחימוצו קשה דמי וכתב רבינו ירוחם וכן הדין בכל הכלים שלנו שרגילין ללוש בהם כל השנה אבל אם אין רגילין ללוש בהם תמיד כגון אוגן גדול של נחשת די לו בקליפה דלא בעי הגעלה אלא הרגילין תדיר וכ"כ הרשב"א עכ"ל. והמרדכי כתב בכרק כל שעה שי"א דדוקא עריבות שלשין בהן בכל יום צריכין הגעלה אבל אגני דשאר מקומות שאין מחמיצין בהן העיסה אלא פעם אחד בשבוע יכול להשתמש בהן מצה ומיהו אין להורות כן מפני שהעולם נהגו בהן איסור וי"א דאין חילוק בין אגני דמחוזא לאגני דעלמא בכולהו אין מועיל הגעלה וזהו לפי הסוברים דאין הגעלה מועלת לבית שאור ובית חרוסת. כתב הכלבו על עריבות שלשין בהן כל השנה עכשיו נהגו כל העם שלא ללוש בהן והוא מנהג יפה לפי שא"א לגרדן ולנקותן יפה יפה שלא ישאר משהו חמץ באחת הפחתים או בנקב שאינו נראה לעין : כתב הכלבו הנפה צריך לדקדק בה מאוד ולנקותה מפתיתי החמץ הנדבק בהם ונסרך ונדבק בנקבי אריגת הנפה ובעץ שבו וישפשפו אותם במים יפה ולא יסמכו על מנהג ההגעלה לפי שאינה בהן עיקר לפי שלא נשתמש בהם בחמין וה"ה לכל שאר כלי הלישה כגון הטבלירא"ש והרא"ו והשפשוף בהן עיקר גדול ואחריה ההגעלה הטובה הואיל ונהגו בה עכ"ל ואנו לא ראינו מי שנהג הגעלה בנפה : כתב הכלבו הרחת שקורין פל"א נהגו להגעילה או לקנות חדשה ואפשר לומר שאם ימרקנו הרבה יפה ויחמנה בתוך התנור הרבה שרי בזה דכבולעו כך פולטו. והגהות מיי' כתבו בפ"ה העץ שרודין בו את הפת אין לו תקנה בהגעלה שתשמישו ע"י האור. וכתב בת"ה דמדברי סמ"ק יש להחמיר שלא להכשיר מחמץ למצה עץ המרדה לקלפו בכלי אומנות וגם להגעיל אחר כך דאותו העץ חשיב תשמישו ע"י האור :

השולחנות והתיבות שמצניעין בהם אוכלין כל השנה וכו' ז"ל הגהות מיימון בפ"ה שולחנות ותיבות נהגו לשפוך עליהם מים רותחים כי פעמים נופל עליהם ובהן חמץ רותח כגון פשטידא ומרק עכ"ל ומשמע מדבריו שאף ע"פ שאין מצניעין בהם אוכלים צריך לשפוך עליהם מים רותחים משום דחיישינן שמא שום פעם נשפך עליהם מרק חם:

רגילין באשכנז ליתן שכר של שעורין בחביות של חרס והתי' רבינו יואל ליתן בהם יין בפסח ע"י הגעלה כ"כ המרדכי בפרק כל שעה וז"ל רבינו יואל התיר קדירות של חרס שנותנין בהם שכר כל השנה ואפילו מכניסו לקיום דמותר בהגעלה להשתמש בפסח מדקאמר בע"ז (לג.) ובפסחים (ל.) דמאני דקוניא דמשוי תלמודא חילוק בין יין נסך לחמץ ומשני זה תשמישו בחמין וזה תשמישו בצונן ולא גרע יין מחמץ בפסח צונן אפילו מכניסו לקיום דמותר בהגעלה כדאמרינן בירושלמי הני גרבי דכותחא ממלאן ג' ימים מעת לעת ומערן כל היכא דמהני עירוי ה"ה רתיחה כדאמרינן בפרק בתרא דע"ז (עה.) הרוצה לטהרם מיד מגעילן ברותחין ודיו עכ"ל. ומה שהקשה עליו רבינו מדמוכח בפרק בתרא דע"ז דעירוי לא עדיף כהגעלה לא קשה מידי דהא לא יליף רבינו יואל עירוי מהגעלה אדרבה להגעלה יליף מעירוי ועירוי פשיטא ליה דמהני כמפורש בירושלמי ומה שהביא ראיה מדברי רבינו האי לומר דהגעלה לא מהני לכלי חרס אפילו נשתמש בהן בצונן היינו מדבעריבה שלשין בה דהוי תשמישה בצונן כתב שכלי חרס אין לו תקנה אלא בליבון ומ"מ דברי רבינו האי אינם מקושרים יפה שמאחר שלא עשה שום תיקון לעריבה זו לא הוי שייך למימר שכלי חרס אין לו תקנה אלא בליבון ועוד שדבריו תמוהים שאסר יין שנתן בצונן בעריבה שלא נשתמשו בה חמץ אלא בצונן וכמ"ש בסימן תמ"ז והגהות מיי' בפ"ה כתבו כלי מזופף שקיבל חמץ די לו בעירוי ג' ימים כדאמרי' בירושל' ואם אינם מזופפות מגעילן וכ' ריב"א שילבן אבנים וישימ' בהם וישפוך עליהן מים רותחים אכן הר"מ כ' דדי להן שיערו לתוכן מים רותחים ומגלגלים בהן אע"פ שהוא יותר מכלי ג' או ד' וה"ה שמעבירין המים ושופכין בחביות אפילו אם הניחו הרתיחה אחרי שלא נשתמש בהם כי אם ע"י צונן עכ"ל וכתב עוד וכלי חרס שתשמישו בצונן מותר בהגעלה או ע"י עירוי והגהות אשיר"י כתב בפ' אין מעמידין דקדירה של חרס שנותנין בה שכר כל השנה והגעילה מתיר ר"מ ליתן בה יין בפסח משום דתשמישה ע"י צונן ורבינו אפרים מתיר אפילו בלא הגעלה משום דהוי נ"ט בר נ"ט דשכר גופיה לאו חמץ גמור הוא אלא ע"י תערובת וחבית המזופפת שנתנו בה שכר מתיר רבינו אפרים ע"י שכשוך ליתן בה יין בפסח ור"מ אוסר אפילו אם השירו זפתן באור וה"מ לכתחלה אבל בדיעבד בכולהו שרי אפילו לא הגעיל ולא השיר זפתן וכגון שאינו בן יומו דקי"ל נ"ט לפגם מותר אפילו בפסח עכ"ל. והמרדכי כתב בפרק כל שעה בשם א"ז להתיר לכתחלה בחבית של שכר להדיחה במים ולנגבה ולתת בה יין ודבש לצורך הפסח משום דטעם השכר בטל בס' קודם הפסח ואינו חוזר וניעור בפסח ואין להחמיר לשער בכל החבית כדאמרינן בפרק גיד הנשה (צז.) גבי קדירה דשאני הכא דהיתרא בלע הלכך משערין כפי מה שהיתה פולטת ובטל בס' עכ"ל וכבר כתבתי בסימן זה דטענה זו דהיתרא בלע לא מהני לדעת רוב הפוסקים:

כל הכלים אפילו של חרס שנשתמש בהם חמץ וכו' בפרק כל שעה (ל:) אמר רבא בר אבא אמר שמואל כל הכלים שנשתמשו בהם חמץ בצונן משתמש בהם מצה חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה אמר רב אשי ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי ופירש"י בית שאור. כלי שהאשה שורה ומנחת בו את השאור ונותנתו בעיסה ופעמים שהוא שוהא שם בלילה: בית חרוסת. כלי שנותנין בו חומץ וכל דבר שיש לו קיוהא ורגילין ליתן בו קמח. וכ' הרא"ש י"ס דגרסי משתמש בהן מצה בצונן ונראה דל"ג בצונן אלא אפילו בחמין מותר להשתמש בהן במצה כיון שכל השנה לא נשתמש בהן חמץ כ"א בצונן לא בלעו ומותר להשתמש בהן אפילו בחמין חוץ מבית שאור שאף ע"פ שלא נשתמש בו אלא צונן הואיל וחימוצו קשה אסור להשתמש מצה בחמין אבל בצונן מותר להניח בו מצה אפויה אבל ללוש בו מצה אסור אף על גב דצונן הוא ממהר להחמיץ תחלה פירש"י דמיירי הכא בלא הגעלה אבל על ידי הגעלה שרי ושוב חזר בו ואמר אע"פ שמדוכות העכו"ם מותרות ע"י הגעלה הנהו דאסירי מחמת חימוצן קשה אינו יוצא אף על ידי הגעלה וכן פירש"י דהגעלה לא מהניא בריחיים של פלפל של עץ דאגב חורפא של פלפל של עץ בלע טפי וכן גדולי שפייר"א היו אוסרין בית שאור אפילו בהגעלה ואין נראה לר"י דבלוע ע"י צונן לא יפלוט בהגעלה ולכאורה משמע דקאי אכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהם מצה בלא שום תיקון חוץ מבית שאור שאין משתמש בו בלא שום הכשר אבל על ידי הכשר שרי וכן פירש בערוך וכן כתב הרוקח בשם אביו וכ"כ הר"י ן' גיאת ואבי העזרי וכן עמא דבר עכ"ל וכך הם דברי רבינו:

ומ"ש אבל אם הם של חרס לא מהני להו הגעלה בפרק כל שעה (שם) התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם:

ומ"ש ואפילו לא נשתמש בהם חמץ אלא בצונן לא ישתמש בהם מצה אלא בצונן נתבאר בסמוך והרב אלפס גורס כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה בצונן חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה וכתב עליו הר"ן תרי תמיהי איכא במילתיה נשתמש בו חמץ בצונן למה לא ישתמשו בו מצה בחמין ובית שאור נמי אף על פי שמפני שחימוצו קשה כחמין דמי למה לא ישתמשו בו מצה בצונן אע"ג דבלע לא פליט ואיכא למימר דחמץ כיין נסך דמי דתרוייהו אית להו חורפא ואפילו בצונן בלעי כלים מינייהו ומאי דאמרינן חוץ מבית שאור שחימוצו קשה דמשמע דאפילו בצונן אסור להשתמש בהם מצה היינו דוקא נמי בכלי חרס שכל כלי חרס שנשתמש בו חמץ בחמין כיון שאין לו תקנה אסור להשתמש בו אפילו בצונן דחיישינן שאם שוהה אותם להשתמש בו צונן שיבא להשתמש בו חמין ועוד שכיון שהוא בולע הרבה ואינו יוצא מידי דופיו הרי הוא כגוף האיסור הלכך כל היתר שנגע בו צריך הדחה כאילו נגע בעצמו עכ"ל ונראה דכדי לחוש לגירסת הרי"ף כתב רבינו דכלי חרס אפילו לא נשתמש בהן חמץ אלא בצונן לא ישתמש בהם מצה אלא בצונן. והרמב"ם כתב בפ"ה כגירסת הרי"ף ופירשה ה"ה כמו שפי' הר"ן וכ' שראה מי שפי' גירסא זו שלא אמרו מצה בצונן להוציא מצה בחמין שכיון שתשמיש החמץ היה בצונן מותרין הם במצה אף בחמין אלא להוציא שאם נשתמש בהם חמץ בחמין אסור להשתמש בהן מצה אפילו בצונן גזירה שמא יבא להשתמש בהם בחמין ודוקא בכלי חרס גזרו אבל בשאר כלים כיון שאם נשתמש בהם חמין יש להם הכשר אף הוא משתמש בהן בצונן בלא הכשר עכ"ל וכתבו הרי"ף והרא"ש והאידנא נהוג עלמא דלא לאישתמושי בפסח במאני דפחרא אלא בחדתי אבל בעתיקי לא : כ' סמ"ק סימן רכ"א עריבות ותיבות שלשין בהן חמץ וניקרו אותם בטוב אין נותנין לתוכן המצות חמות אפילו אם נקרו אותם לגמרי וצריך לתת מפה או סדין להפסיק ביניהם ובין העריבה. וכתב הכלבו אפילו הונח לחם מצה על חלות לחם חמץ אפי' חם בחם לא אסרוהו דלא בלע מיניה כלל אבל ראוי להרחיק מזה לפי שזה דבר זר בעיני קצת העם וראוי להחמיר בו מפני מראית העין והעיד ר' דוד ב"ר לוי שראה מעשה בעיר נרבונא שהיו משימין לחם מצה כשהיו מוציאין אותו מן התנור חם בתוך עריבה שלשין בה בשאר ימות השנה והתירוהו ע"פ חכמי העיר עד כאן לשונו:

מאני דקוניא פי' כלי חרס המחופים באבר דינן ככלי חרס לענין חמץ בפסח ושאר איסורין וכו' פשוט בפרק כל שעה (שם) וכתב המרדכי בשם ר"ת דהיינו דוקא בהיתוך של זכוכית לפי שהוא מן החול ככלי חרס אבל היתוך עופרת מותר בהגעלה ככלי מתכות וכ"כ סמ"ג בסימן ע"ה :

כתב רבינו האיי כלי עץ מצופין בסמנין וכו' כ"כ הרא"ש בפרק כל שעה ופירש רבינו ירוחם ומצופה בסמנים הנקראים ברניג"ש. וכתוב בא"ח בהא דרבינו האיי דהיינו אם נשתמש בהם חמין:

וכל כלי השתייה שרי בשטיפה ל"ש של עץ או של חרס או של זכוכית טעמו מפני שתשמישן בצונן אבל המרדכי כתב בפרק כל שעה וז"ל דברים המשתמשין ע"י צונן פי' כגון כוסות כתב ראבי"ה מיהו כוסות של כסף נמי יש לחוש שפעמים מרתיחין בהם יין ופלפל ובשמים אצל האור וצריך להגעילו בכלי ראשון וטוב שלא להגעילו עם שאר כלים שמא לא נשתמש בהם חמץ עד כאן לשונו. וכ"כ הגה"מ בפ"ה וכ"כ רבינו ירוחם בשם התוספות צריך כלים חדשים לשום יין בפסח לפי שפעמים משימין חמץ בכלי בתוך היין ומשימו לתוך האור ונראה שזה מיירי בכלי חרס אבל בכלי זכוכית ועץ או בכלי חרס מזופף אין צריכין לשום אותה על האור כי אם לנקותן ולשפשפן יפה וראיתי שהיו מצריכין הגעלה לכוסות של עץ ששותין בהם יין חם עם תבלין כי לפעמים יש בו חמץ עד כאן לשונו. ורבינו נראה שהוא סובר כמו שכתבתי לעיל בשם הר"ן בפ' כל שעה דבכל מילי אזלינן בתר רוב תשמישו וכיון דרוב תשמיש הכוסות אינו אלא בצונן בשטיפה סגי להו. וכ"כ הרשב"א שאלת כוסות או טאריו"ש של מתכות שמשתמשין בהן כל השנה אם יספיק בהם הדחה או נחוש כי לפעמים מניחין אותם על האש לחמם בהם יין ונותנין שם לחם ויצטרכו הגעלה תשובה משורת הדין נראה שאינו צריך אלא הדחה כמו ששנינו בברייתא כוסות וצלוחיות מדיחן ומטבילן והם טהורים שאע"פ שפעמים עושין כן כמו שאמרת כל שאינו בן יומו מותר ולפיכך לא הלכו בהם חכמים אלא אחר תשמישו ומ"מ עכשיו נהגו להגעיל את הכל משום חומרא של חמץ עכ"ל. ומ"ש המרדכי טוב שלא להגעילו עם שאר כלים לפי מ"ש רבינו לקמן שאין לחוש במי שמגעיל קודם ו' שעות אם יבלע הכלי ממי הגעלה א"צ לדקדק בכך ולענין כלי זכוכית כתוב בהגהות מיי' פ"ה אומר רבי יחיאל דהני כוסות של זכוכית שנשתמשו בהם כל השנה אסור להשתמש בהם בפסח ע"י עירוי ולא ע"י שכשוך משום דהוי ככלי חרס שאין יוצא מידי דופיו לעולם ואע"ג דאין משתמשין בהן כי אם ע"י צונן מ"מ יש לאסור משום דלפעמים שורין פתיתין של פת בתוכו ביין והוי כבוש והרי הוא כמבושל וכ"כ המרדכי בפ' כל שעה בשם רבינו יחיאל ג"כ ונתן טעם משום דהוי ככלי חרס הואיל ותחילת ברייתו מן החול והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא וכו' ואע"ג דתשמישן בצונן מ"מ שורין בהן פתיתין של לחם חם ביין והוי כבוש דהוי כמבושל וראבי"ה כתב דכלי זכוכית שיעי ולא בלעי כדאמרינן גבי לב (פסחים עז:) וראיה מאבות דר' נתן ג' דברים נאמרו בכלי חרס וג' בכלי זכוכית כלי חרס בלע ומפליט ומשמר מה שבתוכו מה שאין כן בכלי זכוכית עכ"ל. ובתרומת הדשן כתוב ששאלוהו על כלי כסף המצויירים שקורין בלשונם גשמעלצ"ט אי שרי להגעילן לצורך פסח או לאו והשיב דאם הציור מבפנים אסור להגעיל לצורך פסח והטעם כי הציור הזה לא נעשה כלל כי אם ע"י היתוך זכוכית וכתב סמ"ג שנהגו שלא להשתמש בכלי זכוכית ישן בפסח וכ"כ המרדכי ואע"ג דראבי"ה מתיר משום דכלי זכוכית שיעי הוא ולא בלעי כדאמרינן גבי לב נראה דלא סמכינן עליה דהתם פרק כיצד צולין מפרש בשם ר"ת דההוא שינויא שאני לב דשיע דיחויא בעלמא הוא ואינו נשאר במסקנא כן וכן המנהג באלו הארצות ולא כראבי"ה אמנם אם הציור אינו רק על בית יד או למעלה על הכיסוי מבחוץ כולי האי לא מחמירין משום דברור לנו שכלי כסף חשובים כאילו שהם משוקדים ומצויירים לא שכיחי כלל שמרתיחין בהם אצל האש ואת"ל איכא למיחש שאירע כך או שמא הרתיחו בכלי אחר ועירו מאותו כלי הרותח לתוך כלי כסף וקי"ל עירוי ככלי ראשון מ"מ אין להחמיר דבסמ"ג כתב דאע"ג דאמרינן בכלי מתכת חם מקצתו חם כולו לא אמרינן דמוליך בליעתו בכולו עכ"ל אבל הר"ן כ' בפרק כל שעה כדברי ראבי"ה דנ"ל להתיר כלי זכוכית אפילו במכניסן לקיום דשיעי וקשה ובליעתן מעוטה מכל הכלים וכדאיתא באבות דר"נ וכן אנו נוהגין וכן נראה מדברי הרא"ש בפרק כל שעה גבי מאני דקוניא וכ"נ לר"י עיקר. וכ"כ הרשב"א בתשובה דכלי זכוכית אפילו נשתמש בהם בחמין אין צריכים שום הכשר והכי נקטינן : כתב המרדכי בפרק כל שעה שפוד ישן שצלו בו עופות בפסח מותרין אע"ג דמקודם לכן צלו בו בשר מלוח מן המלח שלא נבדק מחמץ לפי שטעם החמץ שהיה במלח נתבטל קודם הפסח עד כאן לשונו וכבר נתבאר בסימן תמ"ז שיש חולקין בדין זה וסוברים דחוזר וניעור ": " (ב"ה ומיהו בזה אפשר דמודו כיון דאין כאן חמץ ידוע אלא חשש מלח שלא נבדק:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

קדירות של חרס וכו' בפרק כ"ש פלוגתא דרב ושמואל ופסקו הפוסקים כשמואל אע"ג דקי"ל הלכה כרב באיסורי מ"מ הכא דרבא דבתרא הוא ס"ל כוותיה דשמואל דהלכה כר"ש בלאחר זמנו דאינו עובר עליו הכי הילכתא:

ומ"ש אפילו שעושין בהן דייסא כו' היינו לומר דאעפ"י שנבלע בהן החמץ הרבה וא"כ אפילו יבשל בהם לאחר הפסח שלא במינן לא יהיה ס' נגד הבלוע וכ"ש אם יחזור ויבשל בהם דייסא ומיני קמחין דהוה מין במינו ובמשהו אפ"ה שרי להשתמש בהן לאחר הפסח בין במינו ובין שלא במינו:

ומ"ש וטוב לסגרן בחדר כו' וחדשים מקרוב באו להשים כלי בדיל של חמץ בבית החורף לנוי ואומרים שאין לחוש שמא ישתמש בם כיון שהם בגובה וכן כלי פסח מעמידין בגובה כל ימות השנה ואני אומר טעות גמור הוא דמאחר שכתב הרא"ש וצריך לשומרן במקום שאין הרגל מצוייה שלא יטעו להשתמש בו בפסח א"כ אין חילוק והדין נתבאר ממה שאמרו בפ"ק דפסחים חמצו של עכו"ם עושה לו מחיצה גבוה י' אלמא דצריך להצניעו בחדר מיוחד וכבר בארתי טעם דין זה למעלה בסימן ת"מ דאפילו משום היכר בעינן רשות בפני עצמו וכאן נמי כיון דאסור להשתמש בם אע"פ שאינו עובר עליו צריך להצניעו בחדר מיוחד משום היכר ואפילו שמוהו בגובה הרבה לא פלוג רבנן וראייה ברורה ממה שאמר רבא בפ"ק דשבת דאין משתמשין לאור הנר ואפילו גבוה י' קומות שאינו יכול ליגע אליו שלא חלקו חכמים וכן קבלתי מרבותי וכן בשאר כל ימות השנה אין להשים כלי עכו"ם הממושכנים בגובה לנוי מטעם שנתבאר ובלאו הכי נמי אסור משום גניבת דעתו של העכו"ם שאסור וכאן אין מקומו להאריך בזה:

ומ"ש אבל היסק וכו' בפ' כ"ש מותבינן ארבא דאמר קדירות בפסח ישברו מברייתא דתני בה דהיסק מועיל לתנור ומשני התם תנור של מתכת הכא בקדירה של חרס ואב"א הא והא בשל חרס זה היסקו מבפנים וזה היסקו מבחוץ וכ"ת ה"נ ליעבד ליה הסקה מבפנים חייס עליה משום דפקע. הילכך האי בוכיא היסקו מבחוץ הוא ואסור ואי מלייה גומרי שפיר דמי פי' דאי עביד ליה היסק מבפנים שפיר דמי ולפי שהבוכיא עשויה מלבנים ועפר ולא חייס עלה כמו בקדירה התירוהו וכ"כ הרא"ש והר"ן בפירוש וכ"כ ה"ה בשם המפרשים וכן נראה מלשון הרי"ף והרמב"ם וכך הם דברי רבינו:

ומ"ש ולא לשום כ"ח וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"ה ונראה דהכי משמע להו מהא דאיתא בפ' כ"ש דמאני דקוניא אסירי דכיון דמדייתי אלמא דבלעי והתורה העידה על כ"ח שאינו יוצא מידי דפיו לעולם ומקשינן עלה ומ"ש לענין י"נ דדריש מרימר דשרי ומפרקינן זה תשמישו ע"י חמין וזה תשמישו ע"י צונן משמע דכל שהוא ע"י חמין אפילו שלא ע"י האור אין לו היתר ונראה דעירה לתוכן רותחין לאו דוקא עירה דה"ה כלי שני ממש נמי אין לו היתר אלא נקט חדא:

ואם החזירן לכבשן כו' אלא היכא דמתלבן מבחוץ ולא מבפנים או ע"י מילוי גומרי וכו' כך היא הנוסחא ברוב ספרי רבינו והוא מגומגם דהא בהיסקו מבחוץ לאו משום דחייס עלה אסור אלא משום דאין החמץ שבפנים נפלט ע"י היסק מבחוץ וצ"ל דה"ק דלא אמרינן דילמא חייס עליה שמא פקעי ולא מלבין ליה שפיר אלא היכא דאיכא למיחש שמא סמיך אהיסק מבחוץ ולא יסיקנו כל צרכו מבפנים א"נ לא חיישינן דילמא חייס אלא דוקא במילוי גומרי דעבידי דפקעי אבל כשמחזירן לכבשן ליכא למימר סמיך אהיסק מבחוץ דהלא מתלבנים מבפנים ומבחוץ גם א"א לומר דחייס עליה כי השלהבת עולה לו מכל צד ולא פקעי ועיין בלשון ראבי"ה שהביא הרא"ש משמע כדפרישית ובמקצת נוסחאות בספרי רבינו כתב דלא אמרינן דילמא חייס עליה אלא כשצריך ליתן בהם גחלים אבל כו' וזה הלשון מתוקן אבל באשיר"י ובהגהת מיימונית כתוב להדיא כפי הנוסחא הראשונה ע"ש:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל דוקא כו' פירוש דבכבשן שהסיקו גדול אי פקעי לשם מחמת שהיסקו גדול א"כ ודאי פקעי מיד ולמה נותנן שם בע"כ דלא חייס עלה אבל בתנורים שלנו לא פקעי מיד עד שיקבלו חום הרבה וחיישינן שמא יוציאם מן התנור קודם שיתלבנו דחייס עלייהו ודו"ק:

ובוכיא וכו' כתב רבינו בי"ד סימן קכ"א אם הוא דבר שאין דרכו להסיקו מבפנים כקדירה לא מהני ליה הסקה מבפנים ואם הוא דבר שדרכו להסיקו מבפנים והסיקו מבפנים כתנור וכיוצא בו שפיר דמי והוא לשון הרשב"א בת"ה והקשה ב"י כאן דהלא הבוכיא היסקו מבחוץ הוא ואף על פי כן אי מלייה גומרי ש"ד וכתב ב"י דהרשב"א לא היה גורס ואי מלייה גומרי ש"ד ע"כ וא"א לפרש כך דברי רבינו שכתב כאן גבי בוכיא דמלייה גומרי שרי עוד כתב ב"י דאיכא לחלק בין בוכיא העשויה מלבנים ועפר דשרי ביה טפי מילוי גומרי מבקדירה עכ"ל ולפי זה צ"ל דמ"ש הרשב"א דהיסקו מבפנים מהני לתנור וכיוצא בו האי כיוצא בו ר"ל בוכיא אבל לפעד"נ דהרשב"א שכתב תנור וכיוצא בו לבוכיא קורא תנור כי"א שהוא תנור קטן שקורין פדיל"א ואף לפי' רש"י הוא דומה לתנור: ומ"ש בגמרא דבוכיא היסקו מבחוץ פי' היסקו נמי מבחוץ אבל דרכו להסיקו גם מבפנים ולאפוקי קדירה דלעולם אין היסקו מבפנים אלא מבחוץ לפיכך לא מהני לי' מילוי גומרי דהיינו היסק פנימי ולבוכיא מהני מיהו בתו' פ' כ"ש ופ' אין מעמידין ס"ל דתנור שהוא כ"ח אפי' חזרת כבשונות לא מהני ליה דדוקא קדירות של חרס דאין דרכן בהיסק כי מחזיר להו בכבשן שייך למימר אלו אחרים הם דפנים חדשות באו לכאן אבל תנור וכירים שאיסורן בא ע"י היסק אין יוצא מידי דפנו בהחזרה אותן לכבשן ולא נקרא כלי אחר עכ"ל וא"כ לדידהו פשיטא דאפילו היסק פנימי לא מהני לתנור וכירים והכי נקטינן ומ"מ נראה דכל זה דוקא בתנור וכירים שהן כלי חרס אבל פדיל"א שעושין מלבנים ועפר מועיל לו היסק פנימי והיינו בוכיא לדעת התוס':

וקודם הגעלה צריך לשופפם יפה במשחזת וכו' נראה דלאו דוקא במשחזת ורחיים דה"ה בדבר אחר גם באשיר"י כתב בסתם דצריך לשופן ולנקותן יפה וכן נראה מדברי רבינו שכתב אח"כ וכן כל הכלים צריך להעביר כל חלודה שבהם קודם הכשרן ובכלים אי אפשר במשחזת וריחים אלא נקט ההוה דמסירין החלודה והזוהמא מן הסכינין במשחזת וריחים:

ומ"ש דהליבון מועיל אפילו לא שופפם יפה כ"כ הרא"ש לשם אבל בי"ד סי' קכ"א כתב רבינו ע"פ הרשב"א דצריך לשופן תחלה והשיג עליו דלא צריך כי האש יבעיר הכל וכדכתב כאן בסתם ונראה דאף הרשב"א מודה דאם אינו יכול לשופן יפה דמועיל הליבון אלא דכיון דכתיב ואך את הזהב ללמד דצריך להעביר חלודה ומשמע דכל הפרשה קאי אף במאי דצריך ליבון לכך כתב דצריך לשופן יפה לכתחלה אבל ודאי דהאש יבעיר הכל כדברי רבינו כתב המרדכי סוף ע"ז ע"ש ריב"א דהסכינין הצריכין ליבון לפי' ר"ת אם השחיזן בריחים של אבן די להם אח"כ בהגעלה לפי שליבון מועיל כדי להעביר הקליפה והאבן מעביר את הקליפה בטוב ע"כ ואעפ"י שדין זה כתבו אסכינים של עכו"ם יש ללמוד ממנו לדבר הצריך ליבון כמו שפודין ואסכלאות מיהו הסמ"ק מחמיר בזה לכתחלה גבי מדוכה ע"ש (פסק נראה דהסכינים המחופים בעץ בקתא וקבעו בהן מסמרות אין מועיל להם הגעלה כי יש בקתות גומות הרבה ואי אפשר לנקות כל הגומות וכך קבלתי מרבותי שדרשו כך ברבים וכך נוהגין ואין לשנות ועיין במהרי"ל ע"כ הפסק):

כלים שמשתמש בהן ע"י האור כו' עד הכשרן בכלי שני כ"כ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם משום דהכי משמע בסוגיא דכבולעו כך פולטו ומיהו בהגהת הרב ר' שמואל מצלישטא"ק כתב וז"ל לא נראה זה בעיני שכלי שנאסר ברותחין בכ"ש אין האדוק בו יכול לצאת ממנו כי אם בכ"ר המפליטו אבל כ"ש אין בו כח להגעיל ולהפליט לחוץ האיסור הכנוס ומדובק בו עכ"ל ונראה שע"פ דעתו נוהגין שלא להגעיל אף כ"ש אלא ברותחין דכ"ר וכן סכינין דמשתמשין בהן בכ"ש אם אין בהן גומות מגעילן דוקא בכ"ר והר"ן בפ' כ"ש כתב על זה יישוב אחר אבל מ"ש בהג"ה זו הוא הנכון:

ומ"ש לכן כתב אבי העזרי כו' פי' אף עפ"י דקערות תשמישן ע"י עירוי וכך הוא הכשרו אפ"ה כיון שהכלי שנשתמשו בו ע"י האור לא סגי בעירוי לכן צריך להכשיר כל הקערות בכ"ר וכו' ונראה דכ"ש הכפות שרגילות תמיד לתחבן בקדירה שעל האש דצריך להכשירן בכ"ר וכך נוהגין ואיכא למידק דכאן כתב רבינו דכלי שנשתמשו בו ע"י האור לא סגי בעירוי משמע אבל בלא עירוי סגי אפילו בכלי שאינו עומד אצל האש דהעבירו מן האש ובי"ד סימן קכ"א פסק רבינו כי"א דבעינן הגעלה דוקא בכלי שהאש מהלך תחתיו וי"ל דמ"ש רבינו כאן לא סגי בעירוי מילתא דפסיקא נקט דעירוי לא מהני כלל לכלי שנשתמשו בו ע"י האור אעפ"י שלא נשתמשו בו אלא בכלי שהעבירו מן האש אבל להכשירו בכ"ר בעוד שהאש מהלך תחתיו או אפילו אם העבירו מן האש לאו מילתא דפסיקא היא אלא כפי תשמישו כך הכשרו ומיהו נראה דבר פשוט דכלי שנשתמשו בו בכ"ר שהעבירו מן האש לא סגי ליה בעירוי וכ"כ מהרש"ל וע"ל ריש סימן תנ"ב ובמ"ש לשם:

כתב בעל המנהיג כפות העשויות מקרן וכו' נראה לפ"ז דהסכינים שקתא שלהן מקרן אפי' מקצת הקתא מקרן אין ניתרין בהגעלה וכ"כ במהרי"ל וז"ל מהרי"ו בא"ח איכא מ"ד דאסור להגעיל כלי עצם דחייס עלה ולא מגעיל שפיר ונ"ל דה"ה סכין שקתא שלו עצם וכ"ש כשקתא שלו אוי"ף גישובן אפי' של עץ כיון שהוא דבוק בדבק חייס עליו עכ"ל ואפשר שלא כתב דכך יש לפסוק אלא לומר דלמאן דאסר להגעיל כלי עצם ה"ה דיש להחמיר בסכין שקתא שלהם עצם והמחמיר לעצמו תע"ב אבל מעיקר ההלכה מותרים כלי עצם בהגעלה כרוב רבותינו:

ומ"ש ורב אלפס השוה כולם וכן עיקר נראה דלא קאי אלא אכלי עץ ואבן ומתכת וכלי גללים דסליק מיניה אבל לא קאי אכלי קרן דמזה לא כתב הרי"ף כלום בפ' כ"ש ולא אשכחן מאן דפליג אבעל המנהיג ואע"ג דהכלבו כתב דהר"ש כתב דכבולעו כך פולטו וכמו שחס עליהן כל השנה ואין מכניסן בתוך כ"ר שלא יתקלקלו עכ"ל נראה דקולא גדולה הוא דהא איכא לחוש דע"י שמשתמש בהן כל השנה השתמש בהן גם ברותחין גמורין ולאו אדעתיה ובשעת הגעלה חייס עלייהו ואינו מגעילן ברותחין גמורין הלכך כדברי בעל המנהיג עיקר והכי נהוג:

ומ"ש ולמאי דבעינן למיכתב וכו' בסי' תנ"ב כ"כ ונתבאר לשם דכדברי ראבי"ה עיקר:

ומ"ש קודם ו' שעות פי' קודם התחלת שעה ששית ובמקצת ספרי רבינו כתב קודם חמש שעות: סלים וכו' כתב בהגהת מיימונית דהטעם משום דלפעמים נופל בהן חמץ בין הנצרים ובולע הסל טעם חמץ ע"י מליחה דהוה כרותח ואעפ"י דהבשר מותר לאוכלו בפסח היינו משום דטעם חמץ הנבלע בבשר ע"י מליחה קודם הפסח נתבטל בס' ואינו חוזר וניעור אבל טעם חמץ הנבלע בכלי אינו בטל בס' וצריך הגעלה והכי נקטינן ודלא כסה"ת דהשוה דין הסל לדין הבשר דליתא ומיהו במהרי"ל כתב דסלים המנוקבים שמולחין בהן בשר אין להתיר ע"י הגעלה וחומרא זו דשמא איכא חמץ בין הנקבים ואינו ניכר והכי נהוג ודין בשר עצמו יש נזהרים שלא לאכלו ויש נוהגין לשרותו כמו בשר יבש כדלעיל בסי' תמ"ז ומיהו צריך שלא חזרו ומלחוהו בכלי חמץ שהשתמשו בו חמץ בחמין תוך מע"ל דאל"כ כבר נעשה הבשר כולו חמץ ע"י הכלי בן יומו דכבוש הרי הוא כמבושל ואין בבשר ששים כנגד הכלי שמלחוהו בתוכו:

וכל הכלים צריך להגעיל ידותיהם כמותם נראה דאפילו ידוע שלא נשתמש בכולו נמי צריך להגעיל משום דלענין איסורו אמרינן חם מקצתו חם כולו אבל לא לענין הכשרו והכי משמע ממאי דמסיק בפרק כ"ש גבי סכינין והלכתא אידי ואידי ברותחין ולפי זה דוקא בכלי מתכת ובין לענין הגעלה ובין לענין ליבון וכ"כ הרשב"א מביאו בי"ד סי' קכ"א אלא דאיכא לתמוה דרבינו לשם השיג על הרשב"א ואמר דהיכא דידוע דלא נשתמש אלא במקצתו נכשר נמי במקצתו דכבכ"פ וכאן כתב בסתם דצריך להגעיל ידותיהם כמותם ותו דבמרדכי בפ' כ"ש כתב עץ פרור מגעילו ברותחין אפילו הבית יד וכן המחבת ומביאו ב"י ורבינו ג"כ כתב וכל הכלים ומשמע אפילו בכלי עץ ואבן ובעץ לא אשכחן דנימא חם מקצתו חם כולו ודלא כא"ו הארוך דכתב דאפי' בכלי עץ נאסר מקצתו נאסר כולו דליתא אלא נראה דטעם דעץ פרור וכן המחבת הוי משום דאי אפשר דלא בלעי גם הידות טעם החמץ בכל השנה ע"י כ"ר כשמדיחין אותן לנקותן מהזוהמא לאחר תשמישן ולכן כתב גם רבינו כאן גבי חמץ דכל הכלים צריך להגעיל הידות כמותם ואפילו של עץ אבל ביו"ד מדבר בנשתמש בו איסור לפי שעה דהיכא דידוע שלא נשתמשו בידות א"צ להגעיל הידות ואפילו בשל מתכת דכבכ"פ וכ"כ הר"ן בהני סכינים ומיושב דלא קשה מר"פ כ"צ דאמרינן התם חם מקצתו חם כולו ע"ש עוד כתבתי ביו"ד יישוב אחר ע"ש תשובת מהר"ם מיהו להלכה נקטינן לחומרא כהרשב"א דבכלי מתכת חם מקצתו חם כולו וצריך להכשיר גם הידות אף על פי שידוע שלא השתמשו בידות:

מחבת או יורה שיש בו טלאי וכו' פי' שקדמה בליעת החמץ לטלאי ולפי דמשמע דאין לה תקנה על כן אמר ואבי העזרי כתב וכו' כלומר דאיכא תקנה ומשמע אבל אם קדם הטלאי לבליעת האיסור לכ"ע שרי בהגעלה דכבכ"פ מיהו ב"י ע"ש הרשב"א אמר דאפילו קדם הטלאי לבליעת האיסור איכא למיחש אם נראה שם קצת סדק שמא תחת הטלאי נכנס מגוף האיסור ולזה אינו מועיל הגעלה וצריך להניח לשם גחלים כדי שישרף גוף האיסור אם ישנו או ירחיב הסדק כל כך שיוכל להוציא משם מה שבתוכן ונראה דמכל מקום בקדמה בליעת איסור לטלאי אין להתיר בהנחת גחלים אבל בליבון המחבת כולה שרי אפילו קידם האיסור לטלאי כי האש שורף כל דבר ומה שנשאר בו עתה לא יפלוט לעולם וכ"כ א"ו הארוך שער נ"ח סימן י"ט ואין חילוק בין בליעת חמץ לבליעת איסור כמו שכתב בהגהת מיימונית בהלכות הגעלה ע"ש מהר"ם:

כיסוי של ברזל וכו' נראה דמיירי דהכיסוי לא הודח מזיעתו וכיון שהחמץ בעין לא נפגם ואוסר אבל אם הודח ה"ל נותן טעם לפגם ושרי כמסקנת רבינו לעיל סי' תמ"ז ועיין במ"ש ביו"ד סוף סימן צ"ג: כיסוי של ברזל שמשימין אותו על חררה שנאפת על גבי כירה וכו' נראה דס"ל לי"א דכיון דכיסוי הוא למעלה על פי הכירה והחררה למטה ואפילו היה עולה הזיעה עד הכיסוי אין היד סולדת שם ולא בלע כלל וז"ש ואין החררה נוגעת בו רצה לומר דאין זיעת החררה נוגעת בו ורבינו סובר כיון דאפייה הוא צריך אף ליבון כי ברוב פעמים זיעת החררה נוגעת בו עד שהיד סולדת בו ועוד כי עינינו הרואות שהכיסוי מזיע מהבל החררה שתחתיו כי נמצאים עליו טיפות כנ"ל פירושו ואינו מדבר בנגיעת החררה גופה לכיסוי שזה פשוט שאינה נוגעת בכיסוי שהוא בגובה ועיין במ"מ ה"ר ירוחם:

מדוכה של עץ ואבן וכו' כתב מהרא"י בת"ה סימן ק"ל ע"ש אחד מהגדולים שקרא תגר על היתר מילוי גומרי במדוכה משום דהרבה פעמים נשברה המדוכה בדרך זה ואיכא למימר דחייס עלה דפקע ולא מכשיר לה כהלכתה והשיג עליו מדברי רבינו שכתב להתיר במילוי גומרי במתכת ולא חיישינן דילמא חייס עליה והאריך בדוחקים כדי לומר דבמתכת לא אמרינן דחייס עלה ולא היה צריך לזה דתלמוד ערוך הוא בפרק כ"ש דבתנור של מתכת ליכא למיחש דילמא חייס כדלעיל בסימן זה סעיף ב' וכ"ש במדוכה אלא נראה דסברת הגדול היא דמדוכות נחושת שלנו דנעשים כדי לדוך בהם בשמים בצונן ואין משתמשין בהן ע"י האור ולכך אין נעשים מהמובחר ועל ידי קורנס אלא מהפסולת שבנחושת וע"י התכה והני מדוכות עבידי דפקעי ע"י האש כאשר עינינו רואות ואיכא למיחש דחייס עלייהו אבל תנור וקדרה של מתכת דנעשו להשתמש בהן ע"י האור עושין אותן מן המובחר שבנחשת וברזל וע"י קורנס דלא פקעי כל עיקר ולא חייס וכן נ"ל עיקר דבמדוכות שלנו אין היתר במילוי גומרי דילמא חייס וכדברי הגדול אלא שאין אנו רגילין בכל השנה להשתמש כלל בחמץ במדוכה וליכא הכא דררא דחמץ לא היה צריך אלא הגעלה והכי משמע מתשובת ר"י ובמרדכי הארוך שכתב בסוף התשובה ופעם אחת אסר ר"ת המדוכה בהגעלה ושאלתי לו מאיזה טעם והשיב לי שהוא תופס היתר בהגעלה בין במדוכות עכו"ם בין בפסח אלא הואיל ונפק מפומא דרש"י היה נוהג להחמיר הואיל ואין בו רק זמן מועט ז' ימים דפסח וחמץ חמור אפילו אין רגילין לתת בתוכו קמח כדפירש"י בבית חרוסת שרגילין לתת בו קמח אפ"ה היה ר"ת אוסר את המדוכה בפסח אפילו בהגעלה כשיטת רש"י מפני שרגילין לתת בו פת עכ"ל וכ"כ רבינו ולפעמים דכין בהם פירורי לחם וכו' אלמא דאם לא היו רגילין לתת בו פת היה די בהגעלה ומיהו הגעלה צריך דשמא נתערב חמץ משהו בשעת דיכה ובולע טעם חמץ ע"י חריפות הבשמים ואינו בטל בס' בכלי וכמ"ש לעיל סעיף עשירי בדין סלים ומנהגינו להתיר מדוכה בהגעלה ולא ע"י ליבון דילמא חייס כדפרישית מיהו משום חומרא דחמץ יש לדוך כל מה שצריך לי"ט קודם הפסח דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתירא ואפילו הגעלה לא היה צריך כמ"ש ה"ר אפרים לפי סברתו גבי חביות של שכר ואם לא עשה כן יכול לדוך בפסח עצמו כשהגעילו קודם הפסח כנ"ל והעולם נוהגין כמ"ש הרב בהגהת ש"ע ולפעד"נ כמ"ש:

הדף שעורכין עליו כו' בפרק כ"ש הני אגני דמחוזא דרגילי למילש בהו כולי' שתא ומשהי בהו חמירא כבית שאור שחימוצו קשה דמי וכיון דרבינו תופס כהרא"ש דמהני הגעלה לבית שאור ה"נ דף ועריבה ניתרין בהגעלה מיהו נהגינן לחומרא בעריבות שלשין בהן כדלעיל סוף סימן תמ"ב וכן נראה לשם מדברי רבינו לפי המנהג כמ"ש לשם ואם לאחר הגעלה ישים מפה או סדין להפסיק ביניהם שרי להשתמש בהן כמ"ש בסמ"ק בסימן רכ"ב:

השולחנות והתיבות וכו' דאילו שאר תיבות כיון שאין מכניסין שם חמץ א"צ הכשר ואפילו לבדוק שם א"צ כדתנן ריש פסחים והב"י כתב דבהגהת מיימונית דכתב בסתם דצריך לשפוך מים רותחין לתוך התיבות משמע דאע"פ שאין מצניעין בהם אוכלין וכו' עכ"ל ולא נהירא אלא ילמד סתום דהגהת מיימונית מן המפורש בדברי רבינו דדוקא במקום שמצניעין שם אוכלין צריך הכשר הא לאו הכי א"צ הכשר והכי נקטינן וכ"כ בש"ע:

רגילין באשכנז כו' ומיהו וכו' הקשה הב"י הלא במרדכי פרק כ"ש איתא דלא יליף רבינו יואל עירוי מהגעלה אדרבה הגעלה יליף מעירוי ועירוי פשיטא ליה דמהני כמפורש בירושלמי ונראה דדעת רבינו הוא דמוכח בדברי רבינו יואל דהירושלמי דמתיר עירוי בין בשל עץ בין בשל חרס קאמר דמהני דהא בסתמא קאמר הני גרבי דכותחא ממלאן ג' ימים מע"ל ומערן ואפילו במכניסו לקיום ושוב למד מדאיתא בפרק בתרא דע"ז דמהני הגעלה לכלי עץ וה"ה דמהני הגעלה לחרס כי היכי דמהני עירוי לחרס כמו לעץ ה"ה להגעלה הן שוין ואפילו במכניסו לקיום כיון שתשמישו בצונן והקשה עליו רבינו דכיון דבפרק בתרא דע"ז מוכח דעירוי בחרס לא עדיף כהגעלה א"כ איכא למימר דהני גרבי דכותחא דבירושלמי דמהני להו עירוי אינו אלא בשל עץ אבל בשל חרס לא מהני עירוי במכניסו לקיום דאפילו את"ל דהגעלה מהני לחרס כמו עץ מ"מ עירוי לא עדיף כהגעלה וזה שכתב רבינו דבפרק בתרא דע"ז איתא דעירוי בחרס לא עדיף כהגעלה היינו מדאמר רבא התם נעוה ארתחו וכפי פי' הרא"ש לשם דבשל עץ ואבן אפי' בזפותה ודרך בה סגי בעירוי בלא קליפה כמו בהגעלה אבל בשל חרס בעינן קליפה בעירוי משא"כ בהגעלה דלא בעינן קליפה וכמ"ש רבינו בי"ד סימן קל"ח אך קשה הלא בי"ד סימן קל"ה כתב רבינו ע"ש הרמב"ן דבאינו מכניסו לקיום מהני הגעלה לחרס אבל במכניסו לקיום אינו ניתר בהגעלה אלא בעירוי וכ"כ הר"ן פ' א"מ ע"ש הרמב"ן אלמא לכאורה דעירוי עדיף מהגעלה ולא קשה מידי דודאי הגעלה עדיף מעירוי אלא דלשם השוו חכמים מדותיהם שלא להגעיל שום כ"ח אף באיסור י"נ שלא יבואו לידי טעות להגעיל כ"ח אף בשאר איסורים כמ"ש לשם בסעיף כ"ז ועוד דהרשב"א נחלק עליו ורבינו כתב לשם דנראין דבריו בשם הגדולים ומהני הגעלה לכ"ת אף במכניסו לקיום ע"ש בסעיף כ"ח זו היא דעת רבינו בהשגתו ומיהו אין זו השגה דכבר פי' שאר המפרשים בדרך אחר ודין עירוי והגעלה אחת היא בכלים שמשתמשין בהן בצונן בין בכלי עץ ואבן ובין בכ"ח וזו היא ג"כ דעת רבינו יואל:

ומ"ש ומדברי רבינו האי יראה וכו' פי' דמדכתב אעריבה דחרס דאף על פי דתשמישו בצונן דכ"ח אין לו תקנה אלא בליבון אלמא דלא מהני ליה הגעלה ותופס שיטת הרמב"ן כדפי' שלא התירו הגעלה בכ"ח אף באיסור י"נ כדי שלא יבאו לידי טעות מיהו ודאי לא בא רבינו האי לומר דוקא ליבון אלא לאפוקי הגעלה דלא מהני אבל עירוי ודאי מהני אפי' בכ"ח דתלמוד ערוך הוא ומיהו נראה ליישב דברי ר' יואל דס"ל דרבינו האי לא אמר אלא בעריבה שלשין בה כל השנה דכבית שאור שחימוצו קשה דמי וכהני אגני דמחוזא ובהני כ"ח קאמר רב האי דאין להן תקנה אלא בליבון אבל בכ"ח של שכר מודה רב האי דמהני הגעלה ובזה נתיישב גם מה שהקשה ב"י אדברי רבינו האי ע"ש:

ומ"ש רבינו ל"ש אם מזופף או אינו מזופף פי' דאף במזופף מהני הגעלה אבל בהגהת מיימונית ומביאו ב"י כתב דעירוי מהני למזופף אבל הגעלה לא מהני אלא לשאינו מזופף ונראה דטעמו דאף ע"ג דהגעלה עדיף מעירוי אפ"ה במזופף דמתקלקל ע"י רותחין חיישינן דילמא חייס ולא ירתיח מי הגעלה שפיר וצריך עירוי וכ"כ התוס' פרק אין מעמידין ע"ש רבינו אלחנן אבל באינן מזופפין צריך הגעלה לכתחלה דעדיף מעירוי והא דקאמר רבא נעוה ארתחו אינו אלא באינן מזופפין ובין בשל עץ ואבן ובין בשל חרס קאמר והכי משמע ממ"ש הרוקח בסימן רנ"ח ובמרדכי הארוך כתב ע"ש רבינו אפרים שהתיר בפסח חביות של שכר בלי הגעלה ועירוי כלל והאריך בזה וכן הוא באור זרוע ובהגהת אשיר"י פ' א"מ ומביאו ב"י ומיהו אנן אין לנו אלא דברי הר"י וסיעתו שנחלקו עליו והחמירו להצריכו עירוי או הגעלה ובחביות שלנו שהן של עץ עשוי מנסרים לדברי הכל ניתרים בהגעלה ולשפוך על כל נסר ונסר מכ"ר כמ"ש ר"י אהגעלה מאיסור י"נ ומביאו בי"ד בסימן קל"ה וצריך גם כן לפתחו מתחלה ליטול שוליו מצד אחד כדי לנקרו ולהסיר כל זוהמא שנדבק בין נסר לנסר ואח"כ להגעילו וכ"כ הרוקח בסי' רס"ב וכ"כ במהרי"ל מיהו עכשיו נהגו להחמיר שלא להשתמש בהן כלל דמצוי בהן גומות גם בין הנסרים אי אפשר לנקר שלא ישאיר שם משהו זוהמא והוא חמץ גמור ומתערב בפסח ואינו בטל קודם הפסח בששים דנשאר בעין וכ"ש בפסח וכמ"ש הר"ש מאוסטרייך שלא להכשיר שום כלי עץ כמו קערות והדומה להן דמצוי בהן גומות בקערות כל שכן דאין להכשיר חביות הללו וכך הורה מהרש"ל ורבותי מהר"ש מלובלין ומהר"ר הירש שור זצ"ל מיהו בחביות שלא נשתמשו בהן אלא מי דבש יש להתיר בהגעלה או בעירוי דאע"פ שנתבשל ביורה שבישלו בו שכר תוך מע"ל אין שם ממשו של חמץ אלא טעמו והוי נ"ט בר נ"ט להיתירא קודם פסח:

כל הכלים אפילו של חרס וכו' בפ' כ"ש אמר שמואל כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה אמר רבא ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי כך היא גירסת בעל המאור והרא"ש וכתב ה"ה בפ"ה שזו היא גי' הגאונים והרבה מן האחרונים ופי' גירסא זו דאף בחמין משתמש בהן מצה חוץ מבית שאור דאסור בחמין במצה אבל בצונן מותר אפילו בבית שאור דצונן בצונן לא פלט מידי וכתב הרא"ש אבל ללוש בו מצה אסור אע"פ דצונן הוא ממהר להחמיץ ופי' הר"א מזרחי דהטעם הוא דריח החמוץ הנשאר בו מחמיץ את העיסה וכתב עוד הרא"ש דין זה משם הר"י ב"ר י"ט ומשמע מסדור דברי הרא"ש דלהר"י ב"ר י"ט אסור ללוש בו אפילו ע"י הגעלה וכ"כ בסמ"ג להדיא לדעת הר"י ב"ר י"ט אבל רבינו הבין דלהרא"ש עצמו אינו כן אלא הכל שרי ע"י הגעלה וכדכתב בתחלת דבריו היתר בסתם ע"י הגעלה משם הרבה גאונים ושכן עמא דבר ולא הביא אח"כ דברי הר"י ב"ר י"ט ודברי הרי"ף אלא לגלויי דאיכא גירסאות אחרות דמחמירין והמחמיר תע"ב אבל מעיקר הלכה שרי כמ"ש הגירסא מתחלה לדעתו ע"ש מבואר כך להדיא. ומ"ש רבינו לבאר דאפילו של חרס היינו להוציא מגירסת הרי"ף ור"ח והרמב"ם בפ"ה דלדידהו בכ"ח אפי' לא נשתמשו בו חמץ אלא בצונן אסור במצה בחמין ואם הוא בית שאור אפילו בצונן אסור לכך כתב דאינו כן אלא דין כ"ח בהא כדין כל הכלים:

ומ"ש וכל זה בלא הגעלה וכו' ע"ל בסי' זה בדין מדוכה:

ומ"ש אבל אם הם של חרס כו' כבר התבאר בתחלת סי' זה דכל מידי דתשמישו בחמין אפילו כ"ש בעי הגעלה ואם הוא כ"ח לא מהני ליה הגעלה וא"כ בית שאור נמי דדיינינן ליה כאילו השתמשו בו בחמין אם הוא כ"ח לא מהני ליה הגעלה ולכן אפילו לא נשתמשו בו חמץ אלא בצונן אין להשתמש בו מצה אלא בצונן דדינן לאחר הגעלה כמו קודם הגעלה והב"י כתב ונראה דכדי לחוש לגירסת הרי"ף כתב רבינו דכ"ח לא שרי אלא בצונן הבין שדברי רבינו הם בכ"ח שאינן בית שאור וטעות נזדקר לפניו או תלמיד טועה הגיה כך והכניסוהו בפנים. ואיכא לתמוה דהרי"ף והרא"ש כתבו שהעולם נוהגין שלא להשתמש בכ"ח עתיקי אלא בחדתי אלמא דאפילו אינן בית שאור ואפילו לא השתמשו בו אלא בצונן אין משתמשין בו במצה אפילו בצונן ולמה לא כתבו רבינו:

מאני דקוניא וכו' ותימה על מ"ש רבינו המחופין באבר דאע"פ דכך פי' רש"י מ"מ הרא"ש בפרק כ"ש בשם ר"ת פי' היתוך זכוכית משמע אבל בשל אבר שרי וכן כתב המרדכי בפרק כ"ש אר"ת דהיינו דוקא היתוך של זכוכית והוא מן החול ככ"ח אבל היתוך עופרת מותר בהגעלה ככלי מתכות וכ"כ בסמ"ג דף ל' וכן הוא בתוס' פ' בתרא דכתובות (דף קו) ונראה ליישב כיון דהרא"ש בפרק א"מ הביא פירש"י ופר"ת ולא הכריע וכתב וה"מ יין נסך אבל לענין חמץ בפסח כולהו אסור משמע דאיכא ספק אי כפי' רש"י אי כר"ת ומש"ה כתב רבינו בי"ד סימן קל"ה בסתם כלי חרס המצופים אבר או בהתוכי זכוכית וכו' וס"ל דמ"ש הרא"ש בפרק כל שעה פי' של ר"ת לא היה דעתו להתיר חפוי אבר דא"כ ה"ל לפרש אבל התוך עופרת שרי אלא דעתו היא להורות היתר בכלי זכוכית שלם לר"ת דדוקא כשהוא מחופה על החרס הוא דאסור וכמ"ש התוס' להדיא בפרק בתרא דכתובות אבל בודאי דבחפוי אבר נמי אסור להרא"ש וכפירש"י וכמ"ש בפרק א"מ שני הפירושים גם הרמב"ם כתב לאסור חפוי אבר ע"ש בספ"ה דהלכות חמץ ופי"א דהלכות מ"א:

וכל כלי השתייה וכו' ברייתא סע"ז דברים שנשתמשו בהן על ידי צונן כגון כוסות וצלוחיות וקתוניות ומפרש רבינו כוסות של חרס כדאיתא בפ' א"מ כסי רב אסר וכסי פירש"י ותוס' שהן של חרס וצלוחיות הן של זכוכית וקיתוניות הן של עץ וס"ל לרבינו דזכוכית בולעין בחמין ואין להם היתר בהגעלה דהואיל ותחלת ברייתו מן החול הוה ליה ככלי חרס דבהא גם ר"ת מודה וכן כתב הרב ר' יחיאל מפרי"ש הביאו ב"י שאוסר בפסח כלי זכוכית דידן משום דשורין בו פתיתי לחם חם עם יין והכי נוהגים לאסרם בפסח. ואיכא למידק דלעיל בסימן זה לא הזכיר רבינו אלא כוסות וקיתוניות וכאן הזכיר ג"כ צלוחיות דהיינו של זכוכית ואפשר דרבינו אתא לאורויי כאן אצל דין מאני דקוניא דכל אלו דוקא דתשמישן בצונן שרי אבל בתשמישן בחמין אפילו זכוכית שלם אסור בלא הגעלה ולאפוקי מפר"ת בההיא דמאני דקוניא דמשמע דר"ת מתיר בזכוכית שלם אפילו השתמשו בו בחמין ולרבינו אסור:

דרכי משה

(א) ובמ"מ ב' פ"ה דאפילו כלי חרס שנשתמשו בו בכלי שני לא מהני להו היסק וכתב ב"י דכן דעת רבינו ולא נ"ל דודאי בכלי שני אית ליה תקנה לדעת הטור משום דאינו בולע אלא בכלי ראשון או ע"י עירוי שהוא ככלי ראשון:

(ב) במהרי"ל דהנדן של סכינים אין להם תקנה ואסור להכניס סכינים של פסח תוך נדן של חמץ כתב הר"ן פרק כ"ש דף רל"ו דלענין חמץ אין חילוק בין סכינים גדולים בין קטנים לכולן סגי בהגעלה וכ"כ בי"ד סימן קכ"א ע"ש:

(ג) וכתב האגור דה"ה כל הכלים צריך להסיר מהן החלודה וכלי שיש בו נקבים דקים שלא יוכל לנקות מהן החלודה לא יגעילנה ואם החלודה מבחוץ או על שפתו אינו מזיק לו מהרי"ל:

(ד) כת' מהרי"ו דצריך ללבן החצובה שקורין דרייפו"ס:

(ה) ובאו"ה כתב דחמץ מיקרי היתרא בלע כמ"ש בי"ד סי' קכ"א וכתב המרדכי ריש כל שעה ע"ג דאם הגעיל לכלי שדינו ללבן אם בישל בו טריפה:

(ו) והמנהג כדברי אבי העזרי להגעילן בכלי ראשון ובאגור כתב דנוהגים דאף כפות מגעיל בכלי ראשון וכ"כ בהג"מ דכל דבר שיש לחוש שמא נשתמשו בו פעם אחת בחמין צריך להו הגעלה אבל אם ברור לו שלא נשתמש בו בחמין א"צ הגעלה עכ"ל כתב המרדכי ריש כל שעה ע"ד דבר שצריך הגעלה מפני שתשמישו בחמין אסור להשתמש בו צונן בלא הגעלה והמ"מ פ"ה דחמץ ומצה מתיר מלבד בכלי חרס דאסור וכ"כ הר"ן פרק כל הבשר וכתבתיו בי"ד סימן קכ"א:

(ז) ומהרי"ב כתב דאנו נוהגין לכתחלה ללבנו ומיהו בדיעבד סגי ליה בהגעלה עכ"ל ומ"מ נ"ל דאפילו לפי דבריו דבליבון כל דהו דהיינו שנשרף עליה קש מבחוץ סגי ליה דלא גרע מהגעלה כמ"ש לעיל:

(ח) וע"ל בי"ד סימן קכ"א דאין להחמיר בזה בהגעלת בית יד:

(ט) וכ"כ האגור דבהכשר זה סגי:

(י) וכ"ה לעיל סימן תמ"ב וכתב מהרי"ו בדרשותיו שאין להגעיל כלי שמשימין בו קמח כל השנה דחיישינן שמא בא על הקמח מים ונתחמץ הקמח והוי כעריבה שלשין בו עכ"ל והוא חומרא גדולה:

(יא) וכ"כ מהרי"ל דאין להגעילה וכן אין להגעיל רי"ב אייזן ומיהו בהגהת אלפסי פרק כל שעה כתב דמותר להגעיל נפה וכלים אבל המנהג כדברי מהרי"ל וב"י:

(יב) כתב מהרי"ח דאף אם רדה בו משנה שעברה מצות אע"פ שלא נשתמש בהן כל השנה מגעילין אותם שמא נדבק בהן חמץ מיהו בהגעלה סגי עכ"ל:

(יג) צ"ע דמשמע עירוי עדיף מהגעלה וכן משמע בי"ד סימן קל"ח וזה היפוך דברי הטור:

(יד) ובתשובת מהרי"ב כתב דאין נוהגים להשתמש בחבית של שכר ע"י הגעלה רק פותחין השולים ושורפים הזפת ולא די לו בעירוי ג' ימים ובאו"ה פסק דנוהגים כדברי רבינו להגעילו ע"י אבנים:

(טו) וכ"כ בתה"ד סימן ר"א:

(טז) כתב מהרי"ו תנור של בית החורף דינו ככלי חרס ואסור לשום שום דבר על התנור תוך הפסח כתב מהרי"ב דנרות של חרס שמשתמשין בו שמן צריכין ליבון ומהרי"ו כתב דאין נוהגין כן אף כשדולקים הנר על השולחן:

(יז) כתב מהרי"ל כלי חרס המחופין בקוניא שקורין גיגלייזירט אסור להשתמש בהן בפסח כי מתקנים אותן מסובין ואף שאינן מתוקנות בהן רק נטף מעט קוניא מכלי אחר עליהן אסור להשתמש בו וכן כלים המחופים בבדיל מותר להשתמש בהו אך ינקרן היטב בכל חריצין כי דרך הסוחרים להניחם בסובין כדי שלא יעלה חלודה ובתשובת מהרי"ב אוסר להשתמש בכלים המחופין בבדיל לפי שא"א לתקנן בלא סובין וכ"כ מהרי"ו אבל מהר"ש ומהרי"ל מתירין עכ"ל עוד כתב דיש מתירין כלים המחופים בגלייזיר"ט ויש לילך אהר המנהג ויש לשאול לאומנים כיצד מתקנין אותן:

(יח) ובתשובת מהרי"ב דהמנהג שלא להשתמש בכלים הצבועים אפילו הן חדשים עכ"ל מיהו בדיעבד אין לחוש:

(יט) וכתב דכן המנהג שלא להגעיל שום כלי זכוכית וכן המנהג שלא להשתמש בשום כלי זכוכית הישינים אפילו ע"י הגעלה אמנם הר"ן בפרק כל שעה כתב כדברי ראבי"ה דכלי זכוכית א"צ הכשר משום דשיעי ולא בלעי וכב"י דכן המנהג וכ"כ הרשב"א והרא"ש והכי נקטינן עכ"ל ובמדינותינו אין המנהג כדבריו ומיהו בדיעבד אין להחמיר כולי האי כנ"ל. ולעיל כתבתי דאף כלי שתייה שאינן של חרס נוהגים להגעיל ואין לשנות:

(כ) וכתב מהרי"ו העץ שתוחבין בו צלוחית של חמץ ששתו בו שכר אין לתלות בו צלוחית בפסח (ע' בב"י ס"ס תס"ז):