חנוכת התורה/שמות

שמות

נא

במדרש רבה. ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים. להן לא נאמר אלא אליהן מלמד שתבע אותן לעבירה ולא קיבלו ממנו. ותחיין את הילדים וכו' וכי מאחר שנאמר ולא עשו כאשר דיבר אליהן אין אנו יודעים שקיימו את הילדים אלא לא דיין שלא קיימו את דבריו של פרעה להמית את הילדים אלא עוד הוסיפו שעשו עמהם טובות וכו' עד כאן לשון המדרש. ויש לדקדק דלכאורה לאו קושיא הוא דהא שפיר הוצרך לכתוב ותחיין את הילדים דאם לא כן הוה אמינא דלא עשו כאשר דיבר וגו' קאי על מה שתבע אותן לעבירה. ועוד יש כמה דקדוקים בדברי המדרש הללו. וכדי ליישב הכל וליישר הדרך נקדים דברי הגמרא במסכת פסחים בפרק כל שעה כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה אלא מקיש רוצח לנערה המאורסה ונערה המאורסה לרוצח מה נערה המאורסה יהרג ואל יעבור אף רוצח כן ומה רוצח ניתן להצילו בנפשו אף נערה המאורסה כן וכו' עיין שם היטב. והנה מהפסוק ולא עשו כאשר דיבר אליהן מוכח דהם למדו סברא זו דיהרג ואל יעבור דהא דרשינן שתבע אותן לעבירה ולא שמעו לו. וקשה איך לא היו מתייראין שמא יהרוג אותן על כרחך שהם סברו דיהרג ואל יעבור. והשתא יובן המדרש וכי מאחר שנאמר ולא עשו ולא שמעו לו על כרחך סברו דיהרג ואל יעבור אם כן ידעו גם כן דברוצח גם כן הדין דיהרג ואל יעבור אם כן קשה למה לי ותחיין את הילדים פשיטא דחיו הילדים דהא בזה גם כן הדין דיהרג ואל יעבור. ומשני מלמד שהיו מספיקין להם מים ומזון וכו' ואיצטריך לכתוב ותחיין ללמוד זאת:

נב

במדרש רבה ותרא אותו כי טוב מלמד שנולד מהול. וצריכים להבין האיך מרומז זאת בקרא. ויש לפרש על פי מה דאיתא בירושלמי וגם בילקוט בספר שופטים על הפסוק וילך יפתח לארץ טוב והלא לא הלך כי אם לחוץ לארץ וכי חו"ל ארץ טוב הוא ומשני אין לפי שהיא פטורה ממעשר. והנה איתא במדרש רבה פרשת עקב מקיש פרי בטנך לפרי אדמתך מה פרי אדמתך צריך עישור אף פרי בטנך צריך עישור וזה המילה. אם כן יובן המדרש ותרא אותו כי טוב והא לא מיקרי טוב אלא שפטור ממעשר וקשיא ליה הלא אדם צריך גם כן ליתן מעשר זהו המילה ואם כן היאך כתיב טוב תכף כשנולד. לזה אמר מלמד שנולד מהול משום הכי שפיר אמרינן ביה כי טוב דלא היו צריכין ליתן ממנו המעשר:

נג

במדרש וברש"י וימת מלך מצרים מלמד שנצטרע ומצורע חשוב כמת. ומקשים מנלן דילמא מת ממש. ויש לתרץ על פי מה דאיתא במדרש על הפסוק ויקרבו ימי ישראל למות. חי הוא הדא הוא דכתיב אין שלטון ביום המות. וכן בדוד כתיב ויקרבו ימי דוד למות ימי מלך דוד אין כתיב כאן אלא ימי דוד למה מפני שאין שלטון ביום המות. פירוש דהיה קשה לבעל המדרש מדוע לא נכתב ויקרבו ימי יעקב למות הלא ישראל מורה על שררה והא אין שלטון ביום המות ומביא ראיה מדוד דלא כתיב ויקרבו ימי מלך דוד. על כרחך דנשמע דעדיין חי הוא. והשתא יבוארו דברי המדרש הנזכר לעיל שהתחלנו בו. דכאן כתיב וימת מלך מצרים והיה קשה לבעל המדרש איך כתיב מלך הא אין שלטון ביום המות. משום הכי אמר דנצטרע ומצורע חשוב כמת אבל באמת היה חי עדיין ושלט:

נד בתרגום יהונתן על הפסוק וינהג הצאן אחר המדבר לשפר רעיא. יש לפרש דכוונתו הוא על פי מה דאיתא במסכת בבא מציעא הכא במאי עסקינן במרעה שמן וטוב וכו' ופירש רש"י לכך פטור הרועה וכו' עיין שם היטב. והנה איתא במדרש הר אלהים חרבה שההר היה חד כחרב וכו'. אם כן יובן הדבר דהיה קשה להתרגום היאך הנהיג משה הצאן להר חד דהא הוי כמו העלה לראשי צוקין דחייב לכך פירש לשפר רעיא דהיינו מרעה שמן וטוב

נה

בפסוק ויאמר משה אל ה' הן לא יאמינו לי (בני ישראל) ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה' ויאמר אליו מה זה בידך ויאמר מטה וגו'. בפסוקים הללו רבו הדקדוקים. ויש לפרש על פי מה דאתא במדרש אז יבדיל משה שלש ערים מאן דאכיל קידרא ידע טעמא דתבשילא שנתיירא משה שאליו יגיע הדבר מחמת הריגת המצרי. אמר לו הקב"ה פטור אתה וכו' עיין שם. והנה בגמרא איכא פלוגתא רבי מאיר ורבי יהודה אם רוצח חוזר לשירות אביו רבי מאיר סובר חוזר דילפינן גזירה שוה שב שב מעבד עברי. ורבי יהודה סובר דאינו חוזר דעבד עברי גופיה אינו חוזר וכו'. והנה איתא במדרש דהמטה שהיה ביד משה הוא המטה שהיה משמש בו אדם הראשון ואברהם וכן יעקב ועמרם שכן דרך המלכים וכו'. אם כן לזה אמר הכתוב הן (בני ישראל) לא יאמינו לי כי יאמרו לא נראה אליך ה' והוכחתם יהיה באשר הרגת את המצרי ודין רוצח שאינו חוזר לשירות אבותיו. לזה השיב לו הקב"ה ויאמר מזה בידך ויאמר מטה. רצה לומר מזה שבידך מוכח שחזרת לשירות אבותיך שהמטה הזה דרך כל המלכים שהשתמשו בו כל אבותיך המלכים אם כן אין לך להתיירא:

וארא

נו

ברש"י על הפסוק ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון וגו' מכאן למדנו הנושא אשה צריך לבדוק באחיה שרוב בנים הולכים אחרי אחי האם עד כאן. וקשה הא על כרחך הוכחת רש"י הוא דמלת נחשון מיותר הוא כדאיתא במדרש ממשמע שנאמר בת וכו'. אם כן קשה מנא ליה דילמא מת עמינדב והשיאה נחשון לפיכך קרא אותה אחות נחשון. כמו דאיתא במסכת מגילה דף י"ז על הפסוק וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל אחות נביות ממשמע נאמר בת ישמעאל איני יודע שהיא אחות נביות אלא מלמד שקידשה ישמעאל ומת והשיאה נביות אחיה וכו' עיין שם. ואם כן דילמא כאן נמי הפירוש שמת עמינדב והשיאה נחשון. דבשלמא איפכא ליכא למיפרך התם נמי מנא ליה שהשיאה נביות אחיה דילמא התם נמי מיירי שבדק באחיה דקשה למאי נפקא מינה חזר הכתוב אצל אהרן להורות שרוב בנים וכו' הלא כבר נלמד מעשו. אלא על כרחך צריך לומר התם הטעם משום דמת ישמעאל כנזכר לעיל ואם כן מהיכן למדנו רוב בנים וכו' לכך הוצרך לומר זאת אצל אהרן ללמוד לבדוק באחיה. אבל איפכא שפיר קשה דילמא גבי אהרן נמי מיירי שמת עמינדב והשיאה נחשון אחיה והשתא ליכא למיפרך הא תו למה לי זה אינו דהא הכתוב סיפר המעשה שהיה שגם כאן מת עמינדב והשיאה נחשון אחיה וצריך עיון:

נז

בפסוק הנני משליח בך ובעבדיך וגו' את הערוב ומלאו בתי מצרים את הערוב וגם האדמה אשר הם עליה. הנה על תיבת האדמה הזאת נאמרו הרבה פירושים. ויש לבאר דהנה רש"י ז"ל פירש ערוב כל מיני חיות רעות. והנה איתא בר"ש פ"ח דכלאים מ"ה שיש חיה אחת ששמה ידעוני וכמין חבל גדול יוצא משורש שבארץ וכו' וכשבאין לצודה אין אדם רשאי ליקרב אצלה שטורפת והורגת אלא גוררין אותה אל החבל עד שהחבל נפסק והיא מיד מתה וכו' עיין שם. והנה כאן אמר הכתוב ומלאו בתי מצרים את הערוב כל מיני חיות רעות אם כן יפלא היאך הביא עליהם החיה הרעה הנזכר לעיל ששמה ידעוני הלא היא קשורה בחבל בארץ ואם יפסק החבל היא מתה מיד. משום הכי אמר וגם האדמה אשר הם עליה ר"ל האדמה אשר החיה קשורה עליה בחבל:

נח

ברש"י על הפסוק וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל וגו'. פירש רש"י צום עליו לחלוק כבוד למלכות בדבריהם עד כאן. וקשה הלא דברי רש"י ז"ל עצמו סותרים זה את זה. דכאן פירש רש"י כרבי יוחנן ובמקום אחר פירש בריש לקיש. דהנה איתא במסכת זבחים דף ק"ב כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם וכו'. ופריך הגמרא והכתיב ויצא מעם פרעה בחרי אף ומאי רושם איכא כאן. אמר ריש לקיש סטרו ויצא. ופריך הגמרא ומי אמר ריש לקיש הכי והא כתיב ונצבת לקראתו אמר ריש לקיש מלך הוא והסבר לו פנים ורבי יוחנן אמר רשע הוא והעיז פניך. ומשני איפוך ושפיר אמר ריש לקיש סטרו ויצא וכו' עיין שם. והנה רש"י ז"ל פירש לעיל בפרשת שמות על הפסוק ויחר אף ה' וגו' דכל חרון אף שבתורה עושה רושם שניטלה הכהונה וכו'. אם כן קשה קושית הגמרא מהא דכתיב ויצא מעם פרעה בחרי אף מאי רושם היה שם. ועל כרחך צריך לומר כריש לקיש סטרו ויצא וגם הא דכתיב ונצבת לקראתו היינו העיז פניך כנגדו כנזכר לעיל. והרי כאן פירש רש"י ציוום לחלוק כבוד למלכות. אם כן דברי רש"י ז"ל סותרין אהדדי ודוק לתרץ:

נט

ברש"י על הפסוק כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי וגו' פירש רש"י מכאן למדנו שמכת בכורות שקולה כנגד כולן. ומקשים העולם מכת בכורות מאן דכר שמיה הלא כאן מיירי ממכת ברד. ויש לתרץ דהנה איתא ברש"י בפרשת שמות על הפסוק אם מאן אתה לשלח את עמי הנה אנכי הורג את בנך בכורך פירש רש"י ומכת בכורות באה באחרונה ולמה פתח בה להפחידם תחלה אלא ללמדך שהיא קשה מכולם ביחד עיין שם. והנה מכאן גם כן מוכח שמכת בכורות קשה מכולם ביחד דהא כאן גבי ברד כתיב את כל מגפותי ללמד שהיא קשה מכולן אם כן קשה היה לו להפחידם במכת ברד מתחילה דהא היא שקולה ככולם. אלא על כרחך צריכין לומר דמכת בכורות היה קשה מכולן אף כנגד מכת ברד משום הכי התחיל במכת בכורות תחילה ולא במכת ברד. לפי זה יובנו דברי רש"י ז"ל כאן דכתיב את כל מגפותי להורות שמכת ברד שקולה כנגד כולם אם כן קשה קושיא הנזכר לעיל למה לא פתח בה תחילה לכך מתרץ דמכאן למדין שמכת בכורות היתה שקולה כנגד כולם וגם כנגד מכת ברד לכך פתח להתרות תחילה במכת בכורות: או יאמר דבאמת פירש רש"י ז"ל זאת על מכת ברד שהיתה שקולה וכו' רק שטעות נפל בדפוס שהיה כתוב ברש"י מכת ברד בראשי תיבות מ"ב וסברו המדפיסים שהוא מכת בכורות:

ס

בפסוק כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה' וגו' פירש רש"י אבל בתוך העיר לא התפלל לפי שמצרים היתה מלאה גלולים. ויש להקשות מפני מה דוקא במכת ברד הקפיד משה לצאת חוץ לעיר ולהתפלל ובכל שאר המכות לא הקפיד על תפלתו אם בתוך העיר או חוצה לה. שהרי לא אמר בשום מקום כצאתי את העיר. ויש לומר דהענין כך הוא. דהנה ידוע שגלולי ועבודה זרה של מצרים היו הצאן. והנה כאן במכת ברד כתיב הירא את דבר ה' הניס את מקנהו וגו' ויך הברד בכל ארץ מצרים את כל אשר בשדה מאדם ועד בהמה וגו'. נמצא דהיו כל הצאן ובקר בתוך העיר משום הכי התפלל עתה חוצה לה. אבל בכל שאר המכות היו כל הצאן מחוץ לעיר לפיכך היה יכול להתפלל בתוך העיר:

בא

סא

איתא במדרש אמר הקב"ה למלאכים ראוים הם ללקות בחושך והסכימו כולם וכו' ולמה הביא עליהם חושך מפני שני טעמים בשביל מטמוניות ובשביל רשעי ישראל וכו'. וקשה למה לא שאל המדרש בתחלה מיד למה הביא עליהם חושך. אלא רק אחר דאמר אמר הקב"ה למלאכים הלא דבר הוא. וכדי להבין דברי חכמים וחידותם יש לפרש על פי מה דקיימא לן דאם פתחו כולם לחובה פטור. וכתבו הפוסקים דדוקא אם כולם אמרו מטעם אחד אבל אם אמרו מטעמים חלוקים הוה ליה רוב לחיובא וחייב. והשתא אתי שפיר דברי המדרש בתחלה אמר דהסכימו כולם דילקו בחושך. והשתא שפיר מקשה המדרש ולמה הביא עליהם חושך הא מן הדין היו פטורים דהא פתחו כולם לחובה פטור. לזה מתרץ המדרש דע שלא הסכימו כולם מטעם אחד אלא קצתם מטעם אחר ולא השוו כולם מטעם אחד וחייבים:

סב

בפסוק כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה וגו' וסמיך ליה דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו וגו'. וקשה מה סמיכות יש זה לזה. ויש לפרש דהנה דין פועל החוזר באמצע המלאכה ידו על התחתונה ואם הבעל הבית חוזר יד הבעל הבית על התחתונה. ואיתא בגמרא כשדנו המצריים לפני אלכסנדר המוקדן שישיבו ישראל להם הביזה שנטלו ממצרים והשיבו ישראל שישלמו להם שכר עבודה של ששים רבוא ששיעבדו בהם. והנה אם היה רוצה הקב"ה היה מוכרח על כרחו לשלחם אף שלא בטובתו. אך אם היו יוצאים בעל כרחו של פרעה ועדיין לא נשלם זמן השיעבוד רק רד"ו אם כן הוו כחוזרין באמצע המלאכה ולא היה מגיע להם הרכוש על פי הדין. אך עכשיו שפרעה גירשם מארצו והוי הבעל הבית חוזר באמצע הזמן וידו על התחתונה. אם כן מגיע להם שפיר הרכוש מן הדין כנזכר לעיל. והשתא יובן הסמיכות כשלחו כלה גרש וגו' אז דבר נא וישאלו וגו':

סג

בפסוק ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים וארבע מאות שנה וגו'. והנה באמת מביאתן למצרים עד יציאתן היה רק רד"ו שנים והיה חסור ק"צ שנים. ואיתא במדרש דלילות השלימו. ויש לומר דזה הוא כוונת הפסוק באיוב ק"ץ שם לחושך:

סד

במדרש ובזה"ק על הפסוק ליל שמורים לה' מכאן שאותה הלילה הוי נהיר להון כמו בתקופת תמוז. ותמוה היאך מרומז זאת בקרא. ויש לפרש על פי מה דאיתא במדרש בראשית על הפסוק ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה. מפני מה כתיב אצל יום אלהים וגבי לילה כתיב סתם ולחושך קרא לילה ולא כתיב אלהים. ומתרץ המדרש דלילה הוא רע ודינים שריא ביה לכן לא כתיב גביה אלהים דאין הקב"ה משתף שמו על הרעה. ובזה יובן המדרש הנזכר לעיל שהתחלנו בו דכאן כתיב ליל שמורים הוא לה' וקשה היאך השתתף שמו של הקב"ה אצל לילה. משום הכי מתרץ המדרש דאותה הלילה היתה נהורא כמו יממא משום הכי כתיב גביה ה'. ובזה מדויק הפסוק ליל שמורים דהיינו אותה הלילה הוא לה' דבאותה לילה יכולין להשתתף שמו של הקב"ה: או יאמר הטעם דהיה צריך להיות נהיר כמו יממא. משום דפרעה היה לו קניית הגוף בישראל. והנה עכשיו בשעת יציאתם ממצרים הוצרך לשחרר אותם ולחזור ולהקנותם להקב"ה. וזה צריך קנין וקיימא לן דאין קנין בלילה. לכן הוצרך אותה לילה להיות מאירה כיום. וכדאיתא בפוסקים דאף בלילה יש קנין כשמדליקים נרות דהוי כעין יממא:

סה

במסכת פסחים דף כ"ב א"ר אבהו כל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ופריך הגמרא והרי אבר מן החי דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ותניא ר"נ אומר מניין שלא יושיט אדם אבר מן החי לבן נח ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול הא לכלבים שרי וכו'. וקשה דילמא מיירי במפרכסת דאיתא במסכת חולין דלישראל מותר ולבן נח אסור דלישראל בשחיטה תליא מילתא והא קשחיט אבל לבני נח בחיותא תליא מילתא והרי עדיין חי הוא ואסור משום אבר מן החי וצריך עיין:

סו

במסכת ברכות דף ג' ע"ב חצות לילה אקום להודות לך. ופריך הגמרא ודוד מי הוה ידע פלגא דלילה אימתי השתא משה רבינו עליו השלום לא ידע דכתיב כחצות לילה אני יוצא בתוך מצרים מאי כחצות אילימא דאמר ליה קוב"ה כחצות מי איכא ספיקא קמי שמיא אלא דאמר ליה בחצות ואתי איהו ואמר כחצות אלמא מספקא ליה עד כאן דברי הגמרא. ומקשים העולם מה זה דאמר שפת יתר אילימא דאמר ליה כחצות וכו' הוה ליה למימר בפשיטות דהא חזינן דמשה רבינו עליו השלום אמר כחצות אלמא מספקא ליה. ויש לתרץ דהנה על מלת כ' הדמיון כחצות יש לומר שני פירושים אחד שאינו יודע העת והרגע של חצות. ב' דבאמת יודע העת רק דעדיין אינו חלוט ליה שעתיה אימתי יעשה זאת או קצת מלפניו או קצת מלאחריו לכן אמר כחצות. והנה אם נאמר כפירוש הב' אם כן לא פריך הגמרא מידי. משום הכי קאמר המקשה אילימא וכו' אלא דאמר ליה השי"ת בחצות. כלומר בשלמא באדם לחבירו שייך לומר דלא חלוט ליה הזמן ועידן אבל קמי שמיא הא גלוי העת והרגע אימתי יוצא וכו' אם כן למה לא אמר לו הרגע. אלא ודאי דאמר ליה בחצות ואתי איהו וכו':

בשלח

סז

במדרש ויהי בשלח פרעה את העם וכי פרעה שלחם והלא בלעם אמר אל מוציאם ממצרים וכו'. והנה כל איש מבין ישתומם ויתפלא על דברי המדרש הללו למה הביא ממרחק ממה שאמר בלעם הלא בסוף פרשה הקודמת כתיב כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. ועוד כתיב שם כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. וגם בעשרת הדברות נאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ובפרשת ציצית כתיב גם כן אני ג' וגו' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. ואם כן למה לא מקשה המדרש מן הפסוקים הללו רק דמקשה ממה שאמר בלעם. ויש לפרש דהנה איתא במדרש דכל מקום שנאמר עם זו ערב רב. אם כן יש לומר דמן הפסוקים הנזכרים לעיל לא היה יכול המדרש להקשות דהוה אמינא דשם קאי אישראל שהקב"ה הוציאם וקרא דויהי בשלח פרעה את העם קאי אערב רב דהא כאן כתיב עם. אבל ממה שאמר בלעם שפיר מקשה דהנה איתא שם במדרש וברש"י דבלעם אמר לבלק אתה אמרת הנה עם יצא ממצרים לא יצא מעצמו אלא אלהים הוציאם וכו' עיין שם. אם כן לפי זה שפיר מקשה דקאמר ויהי בשלח פרעה והלא בלעם אמר אל הוציאם. ואין לומר דהקרא ויהי בשלח קאי על ערב רב כנזכר לעיל ובלעם אמר על ישראל. זה אינו הא הוא אמר זאת כנגד דברי בלק והא בלק אמר עם יצא ממצרים דמשמע נמי הערב רב. אם כן על כרחך מה שאמר לו בלעם קאי גם כן אף על ערב רב שהקב"ה הוציאם. ושפיר קשה אמאי אמר כאן ויהי בשלח פרעה. ועל זה מתרץ המדרש שהיה מלוה אותם וכו':

סח

איתא במדרש שאלו תלמידיו את רבי מפני מה קברו את יוסף בשכם אמר להו משכם גנבו אותו ולשכם החזירוהו ולא נתקררה דעתם עד שהביא להם הפסוק והעליתם את עצמותי מזה אתכם. ופליאה מאד איזה ראיה הביא להם מהפסוק הזה ועיין בילקוט יהושע רמז כ"ד. ויש לבאר בהקדם מה שהקשה בתשובת הרשב"א היאך חזרו ליוסף לשכם והלא חזרה זו אינה חזרה דהא הוי שינוי השם דבחייו נקרא אדם ועכשיו נקרא עצמות וגם הוי שינוי מעשה דבחייו היה אדם שלם ועכשיו עצמות מת עיין שם. ויש לתרץ על פי מה דאיתא בפוסקים דשינוי מעשה לבד אינו מועיל אלא דוקא היכא דאיכא גם שינוי השם בהדה. והנה כאן יש לומר דלא היה שינוי השם בהדה דהא יוסף קרא את עצמו בחייו גם כן עצמות כמו שנאמר והעליתם את עצמותי מזה אתכם. והשתא יש לומר דזה הוא הפירוש בדברי המדרש הנזכר לעיל שאלו תלמידיו את רבי מפני מה קברו את יוסף בשכם דוקא. אמר להו משכם גנבוהו ולשכם החזירוהו. ולא נתקררה דעתם דהיה קשה להם קושית הרשב"א הנזכר לעיל דהא אין זו חזרה. משום הכי הביא להם הפסוק והעליתם את עצמותי וגו' וכיון דקרא יוסף את עצמו בחייו עצמות אם כן אין כאן שינוי השם בהדה רק שינוי מעשה לחוד ושינוי מעשה לחוד לא נקרא שינוי כנזכר לעיל. אם כן סליקא לה קושיית הרשב"א הנזכר לעיל ושפיר הוי חזרה מעליותא:

סט

בפסוק ויושע ה' ביום ההוא וגו'. הנה בפסוקים הללו רבו הדקדוקים ואי אפשר לפורטם. ויש לפרש דהנה העולם מקשים מדוע לא אמרו ישראל שירה תיכף כשיצאו ממצרים. וצריך לומר דהנה איתא בגמרא במסכת קידושין דף ט"ז ע"ב דעבד שברח לפני שש צריך להשלים השש שנים אבל אם מת האדון אינו צריך להשלים. והנה איתא שישראל יצאו ממצרים קודם הזמן של ארבע מאות שנים. אם כן הוה דינם כמו עבד שברח לפני שש וצריכים להשלים. אך כשראו שמתו המצריים אם כן אזי נשתחררו לגמרי. משום הכי לא אמרו שירה תיכף בשעת יציאה. וזהו שאמר הכתוב ויושע ה' ביום ההוא דייקא את ישראל מיד מצרים. פירוש היום היה להם הישועה ולא קודם לכן משעת היציאה. ומפרש הכתוב במה היתה הישועה דוקא היום ולא מקודם. משום וירא ישראל את מצרים מת וגו' אם כן פטורים הם מלהשלים כנזכר לעיל ואז דייקא אמרו שירה בשמחה רבה:

ע

איתא בילקוט על הפסוק ויאמינו בה' ובמשה עבדו. אם במשה האמינו בה' לא כל שכן אם כן מה תלמוד לומר ובמשה אלא כל המאמין ברועה של ישראל כאלו מאמין במי שאמר והיה העולם וכו' עד כאן לשונו. ותמוה מאד על הא דמסיק הקושיא אם כן מה תלמוד לומר ובמשה הלא הקושיא היה רק על תיבת בה'. ויש לפרש על פי מה דאיתא במסכת קידושין האיש מקדש בו ובשליחו ופריך הגמרא השתא בשלוחו מקדש בו מבעיא ומתרץ הגמרא מצוה בו יותר מבשלוחו. וכתבו שם התוס' דאין שייך כאן לתרץ לא זו אף זו קתני דלא שייך לשנויי הכי אלא בב' בבות אבל בב' תיבות לא עיין שם. לפי זה אתי שפיר דברי הילקוט הנזכר לעיל ויאמינו בה' ובמשה. ומקשה המדרש אם במשה האמינו קל וחומר בה' אם כן בה' מיותר. ואין לומר דלא זו אף זו קתני דלא מבעיא שהאמינו בה' אלא אף במשה גם כן האמינו. על זה מקשה עוד קושיא אם כן מה תלמוד לומר ובמשה כלומר שאין יכולים לומר לא זו אף זו קתני בחד בבא כמו שכתבו התוס' הנזכר לעיל דלא שייך לומר לא זו אף זו גבי ובשלוחו. אם כן כאן נמי הא כתיב ובמשה אם כן הוי גם כן חדא בבא:

עא

איתא בגמרא ובמדרש ביקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר להם הקב"ה מעשה ידי טבעו בים ואתם אומרים שירה. לכך לא קרב זה אל זה וכו' עיין שם. ויש לדקדק הא המצריים נטבעו סמוך ליום כמו שכתב רש"י ז"ל באשמורת הבוקר. והנה המלאכים ביקשו לומר שירה בלילה אם כן קשה מה הלשון טבעו דמשמע דכבר טבעו. ועוד קשה מפני מה חס הקב"ה על המצריים אדרבה הלא באבוד רשעים רנה. ויש לומר דה"פ על פי מה דאיתא שם בגמרא בפרק חלק מאי דכתיב ויך ה' מחנה אשור במה הכם בשירה הכם שגלה ה' אזנם ושמעו השירה של המלאכים ומחמת זה מתו וכו' עיין שם. והנה איתא דטביעת מצריים בים היה מדה בנגד מדה בדבר אשר זדו עליהם לפי שהיו משליכים ילדי ישראל לים לפיכך נטבעו בים וכו'. והשתא יובן הגמרא הנזכר לעיל כמין חומר בקשו מלאכי השרת לומר שירה פירוש שרצו להמית את המצריים בשירה שלהם כמו בסנחרב כנזכר לעיל. לזה השיב להם הקב"ה מעשה ידי טבעו בים רצה לומר דהא המצריים טבעו את מעשה ידי דהיינו את הישראל בים כנזכר לעיל (וישראל נקראו מעשה ידיו של הקב"ה דכתיב מעשה ידיו מגיד הרקיע כדאיתא במסכת כתובות) אם כן מהראוי הוא להמיתם במדה שמדדו הם שהם יטבעו גם כן בים. ואתם רוצים לומר שירה ולהמיתם בזה ולא יהיה מדה כנגד מדה:

עב

בפסוק ויאמר אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. הקושיא ידוע אם לא יחלה למה יהיה צריך לרופא. ויש לומר דהפירוש כך הוא על פי מה דאיתא במסכת בבא קמא דף פ"ה וכן פסקו כל הפוסקים בחובל בחבירו שצריך ליתן לו דוקא שכר הרופא. אבל אם החובל בעצמו הוא רופא אינו יכול לומר אני ארפא אותך ואסור לרפאותו כמבואר שם. והנה איתא בכמה מקומות דכל זמן שישראל זכאין באים להם כל השפעות על ידי הקב"ה בעצמו ולא על ידי ממוצע. וזה הוא כוונת הפסוק אם שמוע תשמע וגו' והישר בעיניו תעשה כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך והטעם כי אני ה' רופאך כלומר דהא אין לך רופא אלא אני הוא ולא אחר ועל פי הדין יהיה אסור לי לרפאות אותך לכן לא אשים עליך:

עג

בפסוק ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא וגו'. יש לפרש על פי מה דאיתא בגמרא ובמדרש דכל מה שעשה אברהם אבינו עליו השלום להמלאכים הכל שילם לו הקב"ה. וידוע דלחם לא הביא לכן לא ידעו מה הוא:

עד

בפסוק וטעמו כצפיחת בדבש. וקשה הא איתא בגמרא דדבש הוא אחד מששים במן ומכאן משמע דמן טעמו כמו דבש. ויש לפרש על פי מה דקיימא לן דעד ששים יש בנותן טעם. והשתא יובן דהפירוש כך הוא דבאמת היה המן יותר מתוק מדבש רק וטעמו רצה לומר אם המן היה מעורב בדבר אחר והיה המן אחד מששים שבו והיה בו רק נ"ט של המן חלק אחד מששים אפילו הכי היה טעמו כצפיחת בדבש כיון דהמן היה ששים פעמים כמו כן מתוק מן הדבש. לפי זה יש ראיה מכאן לדברי הגמרא הנזכר לעיל:

עה

בגמרא במס' תענית פרנסה בזכות רבים מטר בשביל יחיד. ופריך הגמרא והא תניא שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל משה אהרן ומרים המן היה בזכות משה וענן הכבוד בזכות אהרן והבאר בזכות מרים וכו' מתה מרים נסתלק הבאר וחזר בשביל שניהם. מת אהרן נסתלק ענן הכבוד וחזר בזכות משה. מת משה נסתלקו כולם. אלמא דהמן היה בזכות יחיד והאיך אמרת פרנסה בזכות רבים וכו'. ויש לדקדק למה מביא הגמרא הסיום של הברייתא הוה ליה להביא בקיצור דהמן היה בזכות משה. ויש לתרץ דבלא זה לא היה קשה מידי דהא יש לומר דשאני משה דהיה שקול כנגד כל ישראל כדאיתא בכמה דוכתי אם כן היה כרבים. לכך מביא הגמרא מתה מרים נסתלק וכו' והנה קשה למה נסתלק הבאר וחזר לא היה לו להסתלק כלל דהא סוף סוף חזר אלא על כרחך צריך לומר דהיה צריך להסתלק כדי שנדע דהבאר היה בזכות מריס דהוה אמינא איפכא. אך קשה כיון שמת אהרן נסתלק נמי הענן וחזר אם כן קשה למה הסתלק הענן דהא השתא שוב אין יכולים לטעות דאין לומר דהבאר היה בזכות אהרן זה אינו דהא חזינן דהבאר היה בזכות מרים דהרי כשמתה נסתלק כנזכר לעיל. וגם אין לומר דהוה אמינא דענן היה בזכות משה והמן היה בזכות אהרן דקשה הא אהרן יחיד היה והא פרנסה הוא בזכות רבים דוקא בשלמא בזכות משה שייך שפיר דהוא היה שקול כנגד כל ישראל. אם כן קשה למה נסתלק כלל הענן כשמת אהרן אלא ודאי מוכח דפרנסה יכול להיות בשביל יחיד גם כן ומשום הכי נסתלק כדי שלא נטעה כנזכר לעיל. והשתא פריך הגמרא שפיר:

עו

איתא במסכת מגילה דף ז' שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות שלחו לה דכתיב הלא כתבתי לך שלשים ולא רבעים עד שמצאו מקרא שכתוב בתורה כתוב זאת זכרון בספר כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה זכרון מה שכתוב בנביאים בספר מה שכתוב במגילה וכו' עיין שם. ויש להקשות ממה נפשך אי מה שכתוב בתורה ובמשנה תורה נחשב לחדא אם כן אמאי שלחו אליה הלא כתבתי לך שלשים הלא בלא המגילה לא נכתב רק שני פעמים אם כן בדין הוא שיכתבו המגילה כדי להזכיר פעם שלישית. ואי דמה שכתוב בתורה ובמשנה תורה נחשב לשנים אם כן קשה איך קאמר כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה וכו' וחשבו לחדא. ויש לתרץ דהנה שלמה המלך עליו השלום כתב בספרו ספר משלי הלא כתבתי לך שלשים וגו' פירוש דכבר כתבתי לך שלשה פעמים אם כן מוכח דמה שכתוב בתורה ובמשנה תורה נחשב לשנים ופעם השלישי הוא בספר שמואל. אבל השתא שמצאו מקרא כתוב כתוב זאת זכרון בספר אם כן מצינו אזהרה בתורה שמחויב לכתוב שלשה פעמים אם כן לפי זה צריך לומר דבתורה ובמשנה תורה כחד נחשבין. ואין לומר האיך אמר שלמה הלא כתבתי לך בלשון עבר ומשמע דבימי שלמה היה כבר נכתב שלשה פעמים. י"ל דהלא כתבתי לך לא קאי אכתיבה אלא דקאי על האזהרה שהזהיר הקב"ה את ישראל שיכתבו שלשה פעמים. ופירוש הפסוק כך הוא הלא כתבתי לך בתורה שיכתבו מעשה דעמלק שלשים ובאמת פעם השלישית עדיין לא היה נכתב בימי שלמה אם כן יכולים ליכתוב במגילה פעם השלישית:

יתרו

עז

בפסוק וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלהים למשה וגו' כי הוציא ה' את ישראל וגו'. יש לדקדק למה גבי משה כתיב אלהים וגבי יציאה ממצרים כתיב ה'. ויש לומר על פי מה דאיתא במדרש ובגמרא דבסנה מדת הדין עשה רושם שניטלה הכהונה ממשה וניתנה לאהרן דכתיב וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים וגו'. והנה איתא כאן בילקוט על הפסוק אחר שלוחיה לאחר שפטרה הימנו בגט נאמר כאן שילוח ונאמר להלן שילוח וכו' עיין שם. לפי זה יש לומר דשיעור הפסוק כך הוא וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלהים דהיינו מדת הדין למשה שלקח ממנו הכהונה כנזכר לעיל. אם כן מותר לו להחזיר גרושתו לפיכך ויקח את צפורה אשת משה אחר שלוחיה. דעד השתא היה כהן והיה אסור בה:

עח

בפסוק היו נכונים לשלשת ימים וגו'. ויש לדקדק דהול"ל ליום השלישי. ויש לפרש דהנה איתא ברבינו בחיי בשם מדרש דמשה העמיד החמה חמשה פעמים. בים. ובנסיעה מרעמסס. ובמלחמת עמלק. ובמתן תורה. ובמלחמת ארנון. והנה איתא במסכת עבודה זרה דף כ"ה דהעמדת החמה היה משך שלשה ימים. ואיתא במדרש פרשת בא החדש הזה לכם וגו' הדא הוא דכתיב יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח וכו'. וקשה מה ענין זה לזה. ואיתא שם עוד במדרש החדש שלשים יום ומלכות שלכם שלשים דורות וכו' דמלכי ישראל היו כימי החודש עיין שם. וחשיב שם מתחלה ט"ו צדיקים וי"ז רשעים עיין שם. וקשה אם כן הוי ל"ב. אבל לפי הנזכר לעיל ניחא דהעמדת החמה היה משך שלשה ימים ביום אחד הרי מכוון ל"ב ימים דהא בחודש הזה שיצאו ממצרים היה בהשלשים יום משך זמן כמו ל"ב ימים. וזה הוא כוונת המדרש החודש הזה לכם הדא הוא דכתיב יפרח בימיו צדיק וגו' בלי ירח דלא היה ממשלת הלבנה רק לילה כיום יאיר. וזה הוא גם כן כווונת הפסוק ויסעו מרעמסס סכותה ק"כ מיל ביום אחד. דהא אותו היום היה ארוך כמו שלשה ימים ומהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ביום אחד ובשלשה ימים שלשים פרסאות וכל פרסה הוא ד' מיל אם כן הוו ק"כ מיל. והנה במתן תורה אמרינן דעל כל דיבור חזרו לאחוריהם י"ב מיל אם כן בעשרה דברות היו חוזרים ק"כ מיל. ולזה היה צריך זמן שלשה ימים כנזכר לעיל משום הכי העמיד החמה ביום מתן תורה משך זמן שלשה ימים. וזה הוא שאמר הכתוב היו נכונים לשלשת ימים כלומר ליום אחד שיהיה ארוך כשלשה ימים:

עט

איתא במדרש רבה בפרשת ויחי וזה לשונו בשעה שבא הקדוש ברוך הוא ליתן את התורה על הר סיני היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו וכו' תבור בא מבית אולם וכרמל מאספמיא זה אומר אני נקרא וכו' אמר הקב"ה למה תרצדון הרים וגו' למה אתם רצים ומדיינים כולכם הרים אבל כולכם גבנונים על כולכם נעשה עכו"ם על ראשיכם וכו' עיין שם. ויש לפרש על פי מה דאיתא אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם שהמחובר לא נאסר בנעבד. והנה כאן הואיל ונתלשו כמבואר דהיו נתלשו ממקומם אם כן שוב אי אפשר ליתן התורה עליהם דהא נעשו תלוש ונעבד אסור בתלוש. וזה הוא הפירוש אף על פי שכולכם הרים כלומר ומחובר לא נאסר בנעבד מכל מקום השתא כולכם גבנונים דהרי עתה נעשו תלוש:

פ

בפסוק וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אנכי ה' וגו'. יש לפרש על פי מה דאיתא במדרש דהקב"ה נראה להם בפנים זועפות בפנים מסבירות שוחקת בינונית ואמר להם אף על פי שאתם רואים כמה מראות מכל מקום אנכי ה'. וזה הוא הפירוש בפסוק את כל הדברים האלה ומכל מקום אנכי ה' וגו':

פא

במסכת שבת פרק רבי עקיבא אנכי נוטריקון אנא נפשי כתבית יהבית וכו'. וקשה למה דריש מלת אנכי בנוטריקון. ויש לפרש דהנה איתא במסכת סוטה ובמסכת גיטין פלוגתא אם התורה חתומה ניתנה או מגילה ניתנה ופריך הגמרא למאן דאמר חתומה ניתנה הא הילני המלכה כתבה פרשת סוטה על טבלא של כסף וכו' ומשני דהא דכתבה פרשת סוטה בנוטריקון כתבה וכו' עיין שם. אם כן יובן הדבר דגם כאן קשה היאך כתב פרשת אנכי על הלוחות שהוא רק פרשה אחת מן הפרשיות של התורה הא למאן דאמר חתומה ניתנה אסור לעשות כן. לכך מתרץ הגמרא זאת אנכי נוטריקון אנא נפשי וכו' רצה לומר דדעתו היה לכתוב הנוטריקון הנזכר לעיל ובכהאי גוונא מותר לדברי הכל כתירוץ של הגמרא גבי הילני המלכה:

פב

בזוהר הקדוש על הפסוק לא תשתחוה להם ולא תעבדם וגו' שאל ראב"א לר"א כתיב וראית בשביה אשת יפת תאר ולקחת לך לאשה מה טעמא דיפת תאר דהתורה התירה וכו' עיין שם. ולכאורה תמוה היאך תלוי שאלה זו בפסוק לא תשתחוה להם. ויש לפרש דהנה איתא עוד שם בזוהר הקדוש דלא תשתחוה להם ולא תעבדם קאי אדלעיל לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ולא תשתחוה להם רצה לומר למלאכים נמי לא תשתחוה עיין שם. והנה על זה קשה היאך השתחוה אברהם להמלאכים ועל כרחך צריכים לתרץ דכערביים נדמו לו. ואיתא בגמרא אבל אתה משתחוה לאדם כמותך. והנה המפרשים הקשו היאך הזמין אותם לביתו הא אסור להזמין ערביים לביתו ותירצו דדעת אברהם היה לגייר אותם. אך אכתי קשה הא איתא במדרש דאברהם היה מגייר בעל כרחן דרצה שישלמו לו ביוקר מה שפירנס אותם. וגר בעל כרחו לא הוי גר. אלא על כרחך צריך לומר דמן הדין יפת תואר מוכח דגר בעל כרחו נמי הוי גר והשתא מיושב הכל:

פג

במסכת קידושין דף ל"א. מאי דכתיב יודוך כל מלכי הארץ כי שמעו אמרי פיך וגו' מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך כשאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך אמרו העכו"ם לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר כבד את אביך וגו' הודו לדברות הראשונות עד כאן. ותמוה מה ראו על ככה יותר ממצות כיבוד אב ואם. ויש לפרש על פי מה דאיתא בילקוט בפרשת ואתחנן וזה לשונו שם מהו דכתיב אנכי ה' אלהיך את מוצא דכל עשרת הדברות אמר הקב"ה כנגד העשרה בני אדם שפקרו בהם. אנכי כנגד מיכה שעשה פסל. לא יהיה לך כנגד ירבעם. לא תשא כנגד מקלל וכו'. כבד כנגד אבשלום וכו' עיין שם. והנה איתא בפרק קמא דברכות למה נסמך פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג לומר לך אם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו אמור לו כלום יש בן שמורד באביו אלא הוה הכא נמי הוה וכו' עיין שם. אם כן לפי זה נוכל להבין דברי הגמרא הנזכר לעיל דבשעה שאמר הקב"ה אנכי ה' אלהיך דהיינו בשביל ירבעם ומיכה שימרדו בהקב"ה על כן היה מזהיר את ישראל על זה. אם כן היה קשה להם וכי אפשר לומר שימרדו בהקב"ה דכלום יש עבד שמורד ברבו אלא ודאי שאין זה סברא שימרדו בו והא דאמר אנכי ולא יהיה לך לכבוד עצמו הוא דורש ואמר שינהגו בו כבוד. אבל אחר כך כשאמר הקב"ה כבד את אביך וגו' דבזה בא להזהיר על אבשלום שלא ימרוד באביו כנזכר לעיל וכאן אי אפשר לומר דלכבוד עצמו הוא דורש קשה היאך אפשר שבן ימרוד באביו אלא דבאמת הוה הכא נמי הוה באשר שבודאי ימרדו מיכה וירבעם בהקב"ה. וכיון ששמעו כך מיד הודו לדברות הראשונות שגם אנכי ולא יהיה לך לא לכבוד עצמו אמר כן אלא כנגד מיכה וירבעם:

פד

איתא במדרש כל מה שישראל אוכלים בעולם הזה אינם אוכלים אלא בשביל שכר האמונה. ותמוה מפני מה דוקא בעבור זאת. ויש לפרש דהנה באמת קשה אמאי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא הא כתיב ביומו תתן שכרו. וצריך לומר דהא קיימא לן דאם שכר את הפועל על ידי שליח אינו עובר משום בל תלין דהבעל הבית יכול לומר אני לא שכרתיך והשליח אומר הא לא עבדת אצלי. והנה התורה ניתנה לנו על ידי שליח זה משה רבינו עליו השלום משום הכי אינו עובר משום בל תלין. והנה איתא בגמרא ובמדרש דשני דברות הראשונות אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו. אם כן לפי זה אתי שפיר דכל מה שישראל אוכלים בעולם הזה הוא מכח שכר אמונה. דהא מצות אמונה שמענו מפי הקדוש ברוך הוא בעצמו ולא על ידי שליח אם כן מחויב ליתן השכר תיכף ביומו:

משפטים

פה

ברש"י ורצע אדוניו את אזנו הימנית או אינו אלא שמאלית תלמוד לומר אזן אזן וכו'. ויש לדקדק מאי קושיא הוא זאת או אינו אלא שמאלית הלא כל המצות סתם בתורה הדין נותן להיות בימין כמו שמצינן לענין כמה דברים. ויש לפרש על פי מה דאיתא במדרש רבה בשיר השירים על הפסוק ישקני מנשיקות פירוש דבשעת מתן תורה היה הדיבור יוצא מימינו של הקב"ה לשמאלן של ישראל וכו' עיין שם. נמצא דהדיבור לא תגנוב דמחמתו נרצע שמע האזן שמאל אם כן הוה אמינא דשמאלית תרצע משום הכי צריכים ללמוד הגזרה שוה:

פו

ברש"י מה ראה אוזן לירצע יותר מכל שאר אברים שבגוף אמר ר' יוחנן בן זכאי אוזן ששמע על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע. והנה לכאורה תמוה הא הפסוק לא תגנוב מיירי בגונב נפשות והא לזה מכרוהו בגניבת ממון. ויש לומר על פי מה דאיתא במדרש על הפסוק וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר מלמד שאמר כל הדברות בדיבור אחד מה שאי אפשר לאוזן לשמוע ולפה לדבר וכו' דבר אחר מלמד שלכל דיבור ודיבור אמר פרטי הדברים השייכים לאותו הדיבור. דרך משל בדיבור לא תרצח אמר נמי המלבין פני חבירו שהוא כעין רציחה דאזיל סומקא ואתי חיוורא וכן כל כיוצא בזה. וכן בדיבור לא תגנוב אמר נמי גונב ממון וגונב דעת הבריות וכיוצא בו וכו' עיין שם. אם כן השתא יובן דברי רש"י ז"ל הנזכר לעיל אוזן ששמע על הר סיני לא תגנוב אם כן כיון ששמע על כרחך אי אפשר לומר כפשט הראשון של המדרש הנזכר לעיל על את כל הדברים האלה לאמר וכו' אלא על כרחך דהפשט השני הוא עיקר שאמר פרטי הדברים של כל דיבור ודיבור. נמצא אף דהפסוק לא תגנוב קאי על גניבת נפשות מכל מקום הפרטי דברים נאמרו עמו והוא גניבת ממון וגניבת דעת וכל כיוצא בו כנזכר לעיל. ואם כן שמע האוזן על הר סיני לא תגנוב על גניבת ממון גם כן והוא הלך וגנב לכך תרצע:

פז

ברש"י מכה איש ומת וגו' וכי יכה איש למה נאמרו שניהם אלו נאמר וכי יכה איש הוה אמינא אפילו הכאה שאין בה מיתה לכך נאמר ומכה איש ומת ואלו נאמר מכה וגו' הוה אמינא אפילו קטן שהכה יהא חייב תלמוד לומר וכו' עד כאן. ויש להקשות הא יכולין לדרוש כל קרא באפי נפשיה הוא מכה איש ומת כשיש מיתה במשמע אפילו קטן. וכי יכה איש בא ללמד כשהמכה הוא איש שהוא גדול אז אפילו הכאה שאין בה מיתה חייב בה וצריך עיון:

פח

בפסוק מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי. יש לפרש דהתורה מרמז לנו מה דאיתא בכמה מקומות את גודל העונש של מוציא שכבת זרע לבטלה. והוא מחמת שני נשים זונות מחל"ת ולילי"ת המחטיאים לאדם. והתקנה לזה להכניע הכת של לילי"ת על ידי דמעות שאדם מיילל ובוכה על אדם כשר שמת רחמנא ליצלן או להוריד דמעות בשעת התפלה. ולכת מחל"ת יש תקנה לכניע על ידי שמחה של מצוה. ועל פי זה מבואר הפסוק כי מלאתך אלו ביכורים שהיו מביאים בשמחה להכניע מחל"ת ודמעך דהיינו דמעות להכניע לילי"ת שלא יחטיאו את האדם. ואם תעשה כן אז בכור בניך תתן לי דהיינו ראשית אונו:

פט

ברש"י ויקח משה חצי הדם פירש"י מי חלקו מלאך בא וחלקו עד כאן. ויש לדקדק דילמא משה בעצמו חלקו. ויש לומר דהנה איתא בש"ס שלקח הדם מיד כשהתחיל לזוב מהבהמה מדכתיב ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח. משמע שקיבל מעיקרא חצי הדם באגנות ואחר כך המתין עד שיצא מהבהמה חצי הדם הנשאר בה כדי שיהיה לזריקה עיין שם. אם כן קשה איך ידע כמה תצא עוד. משום הכי מוכרחים לומר דמלאך בא וחלקו:

(השמטות)

רכה

בפסוק לא תבשל גדי בחלב אמו. איתא במדרש בשעת מתן תורה טענו המלאכים תנה הודך על השמים וכו' השיב להם הקדוש ברוך הוא כלום אתמול לא אכלתם בשר וחלב אצל אברהם ואלו תינוק של בית רבן נזהר יותר מכם וכו' ע"ש. ולכאורה קשה ממה נפשך באיזה אופן אכלו המלאכים בשר וחלב אצל אברהם אבינו ע"ה אי אכלו שלא כדרך בישולו הלא אין כאן איסור דאורייתא דדרך בישול אסרה התורה. ואי דאכלו דרך בישול אם כן קשה על אברהם אבינו ע"ה שקיים כל התורה כולה היאך בישל בשר וחלב הא בבישול לחוד ג"כ איכא איסור לאו וצ"ע:

רכו

במדרש בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לא תבשל גדי בחלב אמו אמר משה רבונו של עולם תן לי רשות לכתוב בשר ולא גדי כדי שלא יטעו המינים. אמר לו הקדוש ברוך הוא כתוב לך כמו שאמרתי כי על פי הדברים האלה כרתי ברית אתך ואת ישראל עכ"ל. והנה כל העובר ישתומם מלהבין התשובה של הקדוש ברוך הוא. ויש לפרש על פי מה דאיתא במדרש הנזכר באות הקודם שהשיב הקדוש ברוך הוא להמלאכים שאכלו בשר וחלב אצל אברהם אבינו ע"ה. והנה לפי דעת המינים דגדי דוקא אסרה תורה א"כ לא חטאו כלל המלאכים דהא שם גבי אברהם לא הי' הבשר וחלב מן גדי כדכתיב בקרא ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אבל לא גדי [ועיין בתורת חיים בחידושיו למס' ב"מ דף פ"ו שכתב ג"ה דזה הי' הבשר והחלב שלהם]. והשתא מובן שפיר מה שהשיב הקב"ה למשה דשפיר יכול לכתוב גדי ואין לטעות דדוקא גדי ז"א דהא ע"פ הדברים האלה היינו משום הלאו דלא תבשל וגו' כרתי הברית אתך ואת ישראל ר"ל שלא נתתי התורה להמלאכים רק לכם משום שהם אכלו אצל אברהם בשר וחלב. והרי שם לא היה מן גדי וע"כ דאי אפשר לטעות:

תרומה

צ

בפסוק ויקחו לי תרומה וגו'. והנה בפרשת משפטים מסיים ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. ויש לדרוש הסמיכות בזה האופן. על פי מה דאיתא במסכת סוטה דף י"ג ע"ב דמשה לא מת דכתיב וימת שם משה וכתיב ויהי שם עם ה' ארבעים יום מזה נלמד גזירה שוה דמשה לא מת עיין שם. והנה איתא במסכת סנהדרין ובילקוט דשאל מין אחד את ר' אבין הא אלקיכם כהן הוא דכתיב ויקחו לי תרומה כי קבר למשה במה קטביל וכו' עיין שם. והשתא יובן הסמיכות ויהי משה בהר ארבעים יום ומזה נלמד דמשה לא מת כנזכר לעיל אם כן נופל קושית המין הנזכר לעיל ואם כן שפיר הוי כהן ויכול ליקח תרומה לכן ויקחו לי תרומה:

צא

ברש"י ויקחו לי תרומה פירש"י לי לשמי. ויש לפרש על פי מה דאיתא במסכת ברכות דף ס"ג למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומה וכו' לסוף נצרך לכהן על ידי אשתו להביא אשתו סוטה לכהן עיין שם. לזה פירש"י לי לשמי דהיינו לפי שאם תשטה אשתו אם כן השם הנכתב בקדושה ימחה על המים שמשקין את האשה אבל אם נותן תרומה לא יבא לידי מדה זו ולא יצטרך להשקות מים המאררים. וזה לי לשמי בשביל כבוד שמי שלא ימחה על המים:

צב

ברש"י תחשים לא היה אלא לשעה והרבה גוונים היו לה לכך מתרגם ססגונא ששש ומתפאר בגוונין שלה וכו' עד כאן. ויש לדקדק מניין לו לרש"י ז"ל שתיבת ססגונא הוא פירוש על תיבת תחש ששש ומתפאר דילמא שמו כן הוא בלשון ארמי כמו כל שאר מלות. ועוד קשה למה עשה רש"י ז"ל פירוש על התרגום דוקא כאן במלה זו. ויש לבאר דהנה דוע דלכל הבהמות והחיות היה אדם הראשון קורא להם שמות וכל נפש חיה אשר יקרא לו אדם שם הוא שמו לעולם. ואחר כך בדור הפלגה נתחדשו הרבה לשונות והלשון ארמי גם כן נתחדש באותו הזמן. והנה רש"י ז"ל כתב כאן דתחש לא היה אלא לשעה זו לצורך בנין המשכן. נמצא דבשעת דור הפלגה לא היה תחש בעולם וגם השתא ליכא. אם כן קשה למה קרא אותו התרגום ססגונא מנין לו לחדש שם זה רק הוה ליה לתרגם כמו לשון המקרא. לכך כתב רש"י ז"ל לכך מתרגם ססגונא לפי שמתפאר וכו' אבל באמת אין זה השם של התחש:

תצוה

צג

איתא במדרש דמה שאמר משה מחני נא מספרך נתקיים בפרשת תצוה דלא נזכר כלל שמו של משה. לפי זה יש לפרש גם כן מה דאיתא בילקוט יהושע. דמשה דחה להמלאך מיכאל שנאמר אם אין פניך הולכים. עד ימי יהושע שאמר עתה באתי. נמצא דבמקום שהיה משה לא היה תקומה להמלאך מיכאל. ולכן כאן בפרשת תצוה שלא נזכר כלל שמו של משה לכן נקבו בו ק"א פסוקים בגימטריא מיכאל ועיין במג"ע:

כי תשא

צד

איתא בילקוט בפרשה זו בשם המכילתא וזה לשונו ויאמר ה' אל משה לאמר ואתה דבר אל בני ישראל לאמר וגו' לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח וכו' אך את שבתותי תשמרו למה נאמר לפי שהוא אומר לא תעשה כל מלאכה אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה דברים שהם משום שבות מנין תלמוד לומר את שבתותי תשמרו להביא דברים שהם משום שבות עד כאן. והנה כל העובר בתומם ויתמה תמיהות הרבה. חדא למה דוקא במצוה היה זו משה רבינו עליו השלום צריך לומר בעצמו. וביותר קשה בסוף דברי הילקוט מנלן למידק מן הקרא את שבתותי תשמרו לאסור שבות. ויש לומר דמסקנת דברי הילקוט פירושי קמפרש למאי דאמר מתחילה. ועתה הסכת אזנך ושמע. דהנה ידוע דהקב"ה ברא את העולם במאמר פיו כמה דאת אמר בדבר ה' שמים נעשו. אם כן על כרחך צריך לומר מה ששבת הקב"ה בשבת היה מן אמירה. לפי זה אתי שפיר דבעל הילקוט דייק מדכתיב את שבתותי תשמרו דהיינו שבת שלי דאמר הקב"ה כמו שאני שמרתי את השבת מן אמירה כן אתם תשמרו את השבת אף מן אמירה. אם כן שפיר נשמע מכאן איסור אמירה לעכו"ם שיעשה מלאכה. נמצא לפי זה מבואר שפיר תחילת דברי הילקוט. ואתה דבר אל בני ישראל אך את שבתותי תשמרו לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. דבשלמא גבי משה בעצמו שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו היה יכול לומר את שבתותי ויהיה נשמע גם כן איסור שבות דאמרינן הפירוש כנזכר לעיל השבת שלי. אבל אדם אחר אינו יכול לומר את שבתותי דהא יהיה המשמעות על השבת של אותו המדבר אם כן לא יהיה נשמע מזה איסור שבות. לכן בעל כרחו היה משה בעצמו הוכרח לומר זאת כדי שנשמע איסור שבות כנזכר לעיל:

צה

ברש"י על הפסוק ויתן אל משה וגו' אין מוקדם ומאוחר בתורה מעשה העגל היה קודם לציווי מלאכת המשכן וכו'. ומקשים העולם דילמא הכל היה כסדר דהציווי של הקב"ה למשה על המשכן היה בארבעים ימים הראשונים וכו' ומשה לא הגיד לישראל הציווי של מלאכת המשכן אלא עד מחרת יום הכיפורים וכו'. ויש לתרץ על פי מה דאיתא במדרש שבשביל שאמר משה מחני נא מספרך נמחק שמו בפרשת תצוה. אם כן שפיר מיושב הקושיא הנזכר לעיל. דעל כרחך הוצרך רש"י ז"ל לומר דאין מוקדם ומאוחר בתורה. דאי נימא דהציווי של מלאכת המשכן היה קודם למעשה העגל אם כן עדיין לא אמר מחני נא ואם כן אמאי לא הזכיר שמו של משה בפרשת תצוה דהוא ציווי של מלאכת המשכן. אלא על כרחך דמעשה העגל היה קודם:

צו

במדרש משה המליץ בעד ישראל ואמר אתה אמרת אנכי ולא יהיה לך בלשון יחיד לי צוית ולא להם. ויש לדקדק דהלא מצינן בתורה כמה פעמים שנאמר בלשון יחיד ועל כל אחד ואחד נאמר. ויש לפרש על פי מה דאיתא בדברי רבותינו ז"ל דלעתיד ישאלו צפית לישועה. והקשה הסמ"ק היכן נרמז שמחויבים לצפות לישועה ותירץ דנלמד מהא דכתיב אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וקשה מה דהוי הוי ומה אתי הקרא לאשמועינן אלא לומר לך כשם שהוצאתיך ממצרים כן אוציאך משאר גליות. והנה איתא במדרש אהיה אשר אהיה. אהיה בשעיבוד זה אהיה בשיעבוד אחר. אמר משה דיה לצרה בשעתה אמר הקב"ה אמור להם אהיה שלחני אליכם וכו'. נמצא דלמשה בלבד נתגלה שעבוד מלכיות ולא לישראל. והשתא אתי שפיר וכך אמר משה בהכרח לי צוית ולא להם דהא אמרת אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך ועל כרחך צריך לומר כדי לצפות לישועה כנזכר לעיל כמו שהוצאתיך מארץ מצרים כן אוציאך משאר הגליות. והא ישראל לא הבינו פירוש זה דהא הם לא ידעו כלום משאר גליות. כי אהיה אשר אהיה לי לבד נאמר ולא לישראל:

צז

במדרש על הפסוק מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות ממלאך המות. ותמוה. ויש לבאר על פי מה דאיתא בספרי המקובלים מפני מה כתיב וידבר אלהים ולא נאמר וידבר ה' דהוא מדת הרחמים אלא משום דכתיב בעשרת הדברות ס"ח אלפי"ן כמנין חיים כמבואר בבית יוסף אורח חיים בהלכות ראש השנה. וזה דהיה קשה לרבותינו ז"ל דכתיב מכתב אלהים חרות על הלוחות מדוע לא כתיב וידבר ה' ומתרץ דלכך נכתב באל"ף להשלים למנין חיים משום הכי נכתב השם אלקים דאית ביה אל"ף להשלים למנין חיים דאל תקרא חרות אלא חירות ממלאך המות א"כ אף דכתיב אלקים מכל מקום החסד גנוז בתוכו בהסתר. וזהו שאמר אנכי ה' אלהיך וגו' היינו ה' שהוא רחמים הוא אלהיך רק דהחסד גנוז בתוכו בהסתר:

צח

במדרש רבה מהיכן זכה משה לקרני הוד ממה שנשתייר בקולמס וקנחה בציצית ראשו של משה וכו' עיין שם. ויש להקשות היאך הדעת סובלתן לומר אצל הקב"ה שנשתייר דיו בהקולמס וכי לא ידע מתחלה כמה דיו יספיק לכתיבת התורה כולה עד שלקח יותר מהצורך והוא דבר תימה. ועוד קשה בדברי המדרש דהקשה מהיכן זכה ומתרץ על ידי הדיו הא הקושיא היה מאיזה זכות בא לו זאת. ויש לפרש על פי מה דאיתא במדרש בשעה שאמר משה מחני נא מספרך נמחה שמו בפרשת תצוה שלא נזכר שמו כי אם בלשון ואתה תצוה וכו'. והנה בהיות שהקב"ה יודע אחריתו של דבר מראשיתו והיה בתוך הקולמס דיו לצורך כתיבת כל התורה כולו אך כשאמר משה מחני נא חל עליו עונשו ולא נזכר שמו בפרשת תצוה נמצא דאותו דיו שהיה ראוי לכתוב משה היא נשאר בהקולמס ושפיר שייך לומר ממה שנשתייר בקולמס. והנה בעבור שראה הקדוש ברוך הוא שמשה מסר נפשו על כלל ישראל אותו זכות נתפרע לו שקינח הקולמס בציצית ראשו ובעבור זה זכה לקרני הוד על שמסר נפשו על ישראל:

או יאמר דידוע דהוה ליה למשה רבינו עליו השלום לכתוב עניו מאד וכתב ענו בלא יו"ד אם כן נשתייר השיעור דיו לכתוב יו"ד:

ויקהל

צט

ברש"י על הפסוק וכל הנשים אשר נשא לבן וגו' טוו את העזים פירש"י היא היתה חכמה ואומנות יתירה שמעל גבי העזים היו טוין אותם. יש לפרש דהכוונה כך הוא משום דקשיא ליה הא קיימא לן דמעשה ידי האשה לבעלה והמותר הוא לעצמה. ואם כן צריך לומר דשאר הנשים צריכין לגזוז הצמר ואחר כך מתעסקין בטוויה ובשזירה ואזי אין להם פנאי להעדיף יותר מכדי המלאכה מה שאין כן הנשים האלו שטוו מן העזים ולא היו צריכין לגזוז הצמר אזי היה להם מלאכת גיזה להעדפה. וזה שאמר וכל אשה חכמת לב וכו' וקשה לרש"י והלא מעשה ידי אשה לבעלה אם כן האיך היתה יכולה להקדישם על זה מתרץ רש"י ז"ל במתק לשונו היא היתה אומנות יתירה ששאר הנשים צריכין לבטל שעה או שתים שהן ארבע לגזוז הצמר מה שאין כן הנשים האלו לא היו צריכין לגזוז אם כן אותה מלאכה היא יתירה להם ואזי היו יכולין לעשות מותר על מעשה ידיהן ומותר האשה לעצמה ושפיר היו יכולין להקדישם:

ק

במדרש רבה בפרשה זו וזה לשונו ראו קרא ה' בשם בצלאל הדא הוא דכתיב ואל מי תדמיוני ואשוה א"כ יאמר קדוש שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה בזכות ואלה שמות בני ישראל וכו' עד כאן לשונו. ותמוה מאד דמוסיף תיבת א"כ הא בהפסוק לא נכתב כלל תיבה זאת ועיין במתנות כהונה. ויש לפרש דהנה איתא במדרש דכל מקום שפקרו המינים תשובתם בצידם לדוגמא כתיב אלקים קדושים הוא לשון רבים ותשובתו בצידו מי כתיב הם הוא כתיב. וצריך לתרץ למה באמת נכתב בלשון רבים. יש לומר דקאי על ישראל שהם קדושים בזכות זה אלקים של קדושים. וזה שאמר המדרש ואל מי תדמיוני ואשוה שאין להקב"ה שום דמיון דהוא יחיד ומיוחד. והשתא מתמה המדרש א"כ יאמר קדוש ולמה אמר קדושים בלשון רבים. ועל זה מתרץ שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה בזכות ישראל שהם קדושים וקאי זאת על ישראל: