ויקרא עריכה

קא

במסכת ברכות אמר עלי לשמואל מימר שפיר קאמרת אלא שמורה הלכה בפני רבו את וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. מקשים העולם מה זה שאמר עלי מימר שפיר קאמרת הוי ליה למימר מורה הלכה בפני רבו את. ויש לתרץ דאיתא בגמרא שני טעמים על מה שאסור להורות הלכה בפני רבו חד אמר משום אפקרותא וחד אמר כיון דרבו בפניו אי אפשר שלא יטעה את עצמו מפני אימת רבו. ויש לפרש דאיכא בינייהו אם הורה הלכה באופן אף שיטעה בהדין אינו מחייבי מיתות. אז אם אמרינן הטעם שמא יטעה אז המורה אינו חייב מיתה דהא אף שיטעה בהדין אינו מחייבי מיתות. אבל אם אמרינן משום אפקרותא אז אפילו בכהאי גוונא חייב מיתה. והנה איתא בגמרא שם דשמואל הורה דשחיטה בזר כשירה עיין שם. אם כן זה הדין אינו מחייבי מיתות. וזה שאמר עלי לשמואל מימר שפיר קאמרת ולא טעית ואם כן כיון שלא טעית על כרחך הטעם משום אפקרותא אם כן מורה הלכה בפני רבו את וחייב מיתה אף בכהאי גוונא:

צו עריכה

קה

ברש"י אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות שיהיה מהיר וזריז אמר רבי שמעון וביותר צריך לזרז הכתוב במקום שיש חסרון כיס וכו'. מקשים העולם האיך תליא הא דר' שמעון בהא דלעיל. וגם מה הוא הלשון מיד ולדורות. ויש לתרץ דהנה באמת צריכין להבין מה חסרון כיס איכא כאן. וצריך לומר משום דבשלמים ליכא למיחש שהכהנים יפגלו דהא החזה והשוק היה שייך לכהנים ובחטאות ואשמות גם כן הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים. משום הכי לא חיישינן שיפגלו שאם יפגלו לא יהיה להם שום חלק אם כן יפסידו לעצמן. אבל בעולה דכולה כליל ואין בה לכהנים כלום שפיר חיישינן שלא יהיו זריזים כל כך ויפגלו לכך הוצרך הזירוז עיין במזרחי. והנה לכאורה קשה הא איתא בגמרא דהעור של עולה היה שייך להכהנים. והנה בפיגול גם העור אסור בהנאה ודינו בשריפה. אם כן אכתי למה צריך זירוז אף בעולה הא גם בעולה יש להם חלק. וצריך לומר דהנה איתא במדרש הוא העולה. שהקריבו ישראל במדבר. ואיתא בגמרא דהעולה שהקריבו ישראל במדבר לא היתה טעונה הפשט וניתוח. נמצא לפי זה לא היה להכהנים שום חלק כלל באותה העולה. והשתא יש לומר דזה הוא כוונת רש"י ז"ל אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אם כן כיון שהוא זירוז על מיד גם כן דהיינו על עולה שהקריבו ישראל במדבר לפיכך שפיר אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס דהא באותה העולה לא היה להם חלק כלל אם כן חיישינן שמא לא יהיו זריזים כל כך ויפגלו משום הכי הוצרך זירוז:

קו

בדברי רש"י הנזכר לעיל אין צו אלא לשון זירוז וכו'. ויש לפרש על פי מה דאיתא במסכת קידושין דף ל"א גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה וכו' ופירשו בתוס' שם הטעם דכשהוא מצווה מצטער הרבה להתגבר על היצר הרע והוא כובשו וכו' עיין שם. וזה הוא הפירוש אין צו אלא זירוז משום דכשיש ציווי צריכים לזרז את עצמו לכבוש היצר הרע:

שמיני עריכה

קז

ברש"י על הפסוק קח לך עגל וגו' פירש"י להודיע שהקב"ה מכפר לך על ידי עגל זה מעשה עגל וכו'. ויש לדקדק על הלשון להודיע. ועוד מה הלשון עגל זה. ויש לפרש על פי דברי הגמרא במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת כי היכא שלא לבייש השבים והרואה יאמר עולה הוא מקריב. ומסיק שם הגמרא הני מילי בשאר חטאות אבל בחטא עבודה זרה אדרבא חייב להודיע לרבים שחטא וליכסוף כי כיסופא הוא כפרתו. ויש לומר דזה הוא כוונת רש"י ז"ל דהיה קשה לו היאך צוה הקב"ה ליקח קרבן חטאת בגלוי הלא כיסופא להו בזה כי ידעו כולם שזה חטאת דהא היה קרבן ראשון דעדיין לא הקריבו במקום הזה שום עולה. לזה כתב רש"י ז"ל להודיע. וכך אמר הקב"ה שיודיע עונו לרבים. כי זה הוא כפרתו שידעו כנזכר לעיל ובזה אכפר לך. וזהו שכתב רש"י שהקדוש ברוך הוא מכפר לך על ידי עגל זה דהיינו מחמת שהוא בגלוי וידוע לכל:

קח

ברש"י על הפסוק קרב אל המזבח שהיה אהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה למה אתה בוש הלא לכך נבחרת. יש לפרש על פי מה דאיתא במדרש מפני מה היה אהרן כהן מפני שאמר יעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. פירוש שיעקב נדר ליתן מעשר מבניו. והנה ליעקב היה ד' בכורים שנפטרו ממעשר ונשתיירו שמנה בנים נמצא חוזר חלילה והיה חל עשירי על לוי. ואהרן היה משבטו של לוי. והנה המפורשים הקשו אם כן כיון דלא נמנו הבכורים אם כן קשה לא לימני נמי לבכור של קהת דהיינו עמרם אלא יצהר חברון ועוזיאל וחוזר חלילה ונמצא הגורל שייך על קרח לפי החשבון. ומתרצים כי לא נמנו הבכורים דוקא קודם החטא שהיה העבודה בבכורים אבל לאחר החטא נמנו הבכורים גם כן. והשתא אתי שפיר דכך אמר לו לכך נבחרת שאלולי לא חטאת לא היו נימנים הבכורים והגיע הכהונה לקרח ולא לך אבל השתא אתה נבחרת:

קט

ברש"י בפסוק ויאמר משה לאהרן הוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן. פירש"י היכן דיבר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי אל תקרא בכבודי אלא במכובדי אמר לו משה לאהרן אהרן יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך עד כאן לשונו. ויש לפרש כי בהפסוק כי מפני הרעה נאסף הצדיק אין הכרע אי הפירוש שנאסף בעון הדור או שלא יסתכל ברעה המאורע להם. והנה ממקומו הוא מוכרע אם נשארו עוד צדיקים בחיים אזי נדחה הפירוש שלא יראה ברעה המאורע ובהכרח צריכים לומר דהפירוש הוא שנאסף לכפר על עון הדור. ויש לומר נמי דזה הוא הפירוש חבל על דאבדון ולא משתכחין רצה לומר חבל על דאבדון הרבה צדיקים ולא משתכחין וכיון דלא משתכחין עוד צדיקים בחיים כמותן אם כן על כרחך הטעם הוא שלא לראות הרע משום הכי חבל. אבל אי משתכחין כוותי' אם כן מוכח דהטעם הוא לכפר על עון הדור. לפי זה יתבארו דברי רש"י ז"ל הנזכר לעיל דכך אמר משה סבור הייתי או בי או בך דהייתי סבור הפירוש כי מפני הרעה נאסף הצדיק כדי שיגין על הדור ואם כן בחד מינייהו סגי. אבל עכשיו ששניהם מתו אם כן על כרחך הפירוש כדי שלא יראה ברעה ואם כן כל הצדיקים שבאותו דור היו צריכים חס ושלום למות. אם כן השתא דחזינן דלא מתו אלא הם על כרחך נשמע מזה שהם גדולים ממני וממך שהם היו צדיקים ביותר:

קי

במדרש רבה פרשה זו. אר"י כל הבהמות ולויתן הם קניגין (פי' צידה) של צדיקים לעתיד לבוא וכו' כיצד הם נשחטים וכו' ולויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו. ופריך וכי זו הוא שחיטה כשירה והא תניא בכל שוחטין חוץ ממגל וכו' ומשני אמר הקדוש ברוך הוא תורה חדשה מאתי תצא חידוש תורה מאתי תצא וכו' והקדוש ברוך הוא מכריז מי שלא אכל נבילות וטריפות בעולם הזה יבא ויהנה מסעודה זו שנאמר ואכל לא תאכלוהו (פירוש ואכול יתירא קדריש בשביל שתאכלו ממנו לעתיד לבוא לפיכך לא תאכלוהו בעולם הזה) עד כאן דברי המדרש. והוא כולו מקשה ואין להאריך בקושיות כי קצר המצע מלהשתרע ועיין ביפ"ת. ויש לפרש דהענין כך הוא על פי מה דאיתא בגמרא במסכת שבת אין כותבין תפילין וספר תורה ומזוזות אלא על גבי עור של בהמה טהורה. ושאל הגמון אחד למה כותבין על גבי עור של נבילות וטריפות הא כתיב בפיך מן המותר בפיך. ותי' משל למי שהרגו מלך ואחד הרגו אספקלאטור איזה מהם חשוב יותר הוי אומר מי שהרגו מלך. אם כן של נבילה חשוב יותר וכו'. והקשו התוס' לפי זה בשלמא על גבי עור נבילה שפיר מותר לכתוב עליו לפי שהרגו מלך מה שאין כן על גבי עור של נחורות ועקורות בידי אדם היאך כתבינן הא בכהאי גוונא הוי כהורגו אספקלאטור ואינו מותר בפיך וצריך עיון עד כאן דבריהם. והנה איתא בזוהר הקדוש דלעתיד יכתוב הקב"ה את התורה על גבי העור של השור הבר. והנה כבר אמרנו שלעתיד ינחור הלויתן בסנפיריו את השור הבר. אם כן קשה איך יכתוב הקב"ה את התורה החדשה על העור הזה הא קיימא לן דאין כותבין ספר תורה וכו' אלא על גבי עור שהוא מותר בפיך והא השור בשר נבילה הוא דהרגו אספקלאטור. ואם כן קשה הא תנן בכל שוחטין חוץ מהמגירה וכו' וכי זה הוא שחיטה כשירה שהקב"ה יכתוב עלי' התורה הא לדעת התוס' הנזכר לעיל אסור לכתוב על עור כזה. לכך מתרץ המדרש באמת יהיה חידוש תורה שיתחדש הלכה דיהיה נבילות מותר לעתיד לבוא והביא ראיה מן הפסוק ואכול לא תאכלוהו וכל מי שלא היה אוכל נבילות וכו'. אם כן שפיר קרינן ביה מן המותר בפיך דהא יהיה מותר באכילה:

תזריע עריכה

קיא

ברש"י בפסוק דותה לשון דבר הזב מגופה. דבר אחר לשון מדוה וחולי שאין אשה רואה דם שלא תחלה וכו'. יש לומר דהשני הפירושים הם אמת דהנה הקללה שנתקללה חוה בעצב תלדי בנים והרבה ארבה עצבונך זה דם נדה ודם בתולים. והנה ידוע דהנשים צדקניות לא היו בפתקא של חוה ואין להם צער נדה ולידה רק אותן שאינן צנועות. נמצא לפי זה הפירוש הראשון לשון זב מגופה כלומר בלא צער קאי על נשים צדקניות. והפירוש השני לשון חולי ומדוה הוא באותן שאינן צנועות כנזכר לעיל:

קיב

במסכת נדה דף ל"א וגם בילקוט פ"ז שאלו תלמידיו את רבי שמעון מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן אמר להם בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק עוד לבעלה וכו' עיין שם. וקשה מפני מה שאלו דוקא שאלה זאת לרבי שמעון. ועוד קשה מהו הלשון של קופצת ונשבעת הוה ליה למימר משום דנשבעת דמלשון קופצת משמע שמקדמת. ויש לפרש על פי מה דאיתא ג"כ במס' נדה דף מ' דיוצא דופן אינה יושבת עליו ימי טומחה ואינה חייבת בקרבן ור' שמעון סובר הרי זה כילוד וחייבת בקרבן וכו' עיין שם. והנה איתא בפירוש המשניות להרמב"ם במסכת בכורות פ"ח מ"ב שאין אשה מתעברת עוד אחר יוצא דופן עיין שם. לפי זה אתי שפיר דברי הגמרא הנזכר לעיל. דיש לומר דהתלמידים ידעו שפיר שטעם הקרבן הוא משום דנשבעת. אבל רבי שמעון על כרחך אית ליה טעם אחר דהא הוא בעצמו סובר דביוצא דופן גם כן חייבת בחרבן והא בזה לא שייך טעם הנזכר לעיל דהא בלאו הכי לא תלד עוד. משום הכי שאלו דוקא לר' שמעון לשיטתך דסברת דעל יוצא דופן גם כן מביאה קרבן אם כן אמאי אמרה התורה דכל הנשים יולדות חייבות בקרבן הא ביוצא דופן לא צריכה לשבועה דהא בלאו הכי לא יהיה לה אחר כך שום צער לידה דהא אינה יולדת עוד אחר כך. משום הכי השיב ר' שמעון שפיר בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת. רצה לומר בטרם תדע אם יהיה יוצא דופן או לא היא מקדמת ונשבעת משום הכי חייבת בקרבן וחל השבועה. ושפיר מיושב כל הקושיות:

מצורע עריכה

קיג

במדרש וזה לשונו זאת תהיה תורת המצורע בהווייתו תהא. ותמוה. ויש לפרש על פי מה דאיתא במסכת נדרים דף נ"ח מה דכתיב ממדבר מתנה כשאדם עושה עצמו כמדבר להשפיל את עצמו ניתן לו התורה במתנה וכו' עיין שם. נמצא מזה שאין הדברי תורה מתקיימין אלא רק במי שמשפיל את עצמו. ואיתא ברש"י בפרשה זו ועץ ארז לפי שהנגעים באים על גסות הרוח וכו' לפיכך ישפיל את עצמו מגאותו כאזוב. ואם כן יובן המדרש הנזכר לעיל זאת תהיה תורת המצורע בהווייתו תהא רצה לומר התורה וגם דין המצורע זה כמו זה דכמו שהתורה אינה מתקיימת אלא במי שמשפיל את עצמו כך תהא המצורע כלומר כך ינהוג את עצמו המצורע שיהא נכנע ומושפל:

קיד

במסכת ערכין דף ט"ו ע"ב מאי תקנתו של מספרי לשון הרע אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה וכו' ואם עם הארץ הוא ישפיל את עצמו וכו' עד כאן לשון הגמרא. והנה לכאורה קשה הא מוכרח להיות התשובה הראויה לפי ספרי המוסר תשובת המשקל ומה זה שנתן לתלמיד חכם תשובה אחרת ולשאר כל אדם תשובה אחרת. ויש לומר דבאמת נותן תשובה אחת לתלמיד חכם ולשאר כל אדם. דהנה איתא בגמרא רב שמחל על כבודו אין כבודו מחול ופריך הגמרא הא כתיב וה' הולך לפניהם וגו' ותירץ דהתם כולי עלמא דיליה הכא התורה לא דיליה הוא ופריך הגמרא הא כתיב ובתורתו יהגה ומשני דלאחר שעסק ויהגה בה הוא תורתו עד כאן. והשתא מבואר כי באמת התשובה הראויה הוא שישפיל את עצמו. אך אם תלמיד חכם הוא אם כן אי אפשר לו להשפיל לעצמו דהא אין כבודו מחול כנזכר לעיל על כן אמר יעסוק בתורה ויהגה בה ויהיה התורה דיליה ויוכל לבוא לתשובת המשקל שישפיל את עצמו. נמצא דנותן תשובה אחת לתלמיד חכם ולשאר כל אדם:

קטו

במסכת בבא מציעא דף פ"ו קמיפלגי במתיבתא דרקיע אם יש ספק אם בהרת קדמה לשער לבן וכו' אמרו מאן מוכח רבה בר נחמני וכו' כי הוי נייחא נפשיה אמר טהור טהור יצא בת קול ואמר אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהרה וכו'. וקשה על כפל הלשון טהור טהור. ועוד מה אשריך כיון שהדין היה כך שהוא טהור משום הכי אמר טהור. ואם היה הדין שהוא טמא היה בהכרח לומר גם כן כך שהוא טמא. ויש לפרש דאיתא במסכת נזיר וגם במס' נגעים כל ספק נגעים בתחילה עד שלא נזקק לטומאה טהור ואם משנזקק לטומאה ספיקו טמא וכו'. לפי זה יובן הגמרא הנזכר לעיל דשאלו אותו סתם אז השיב רב"נ טהור טהור. היינו אם היה בתחלה בחזקת טהור אז הספק טהור דהעמידו על חזקתו. אך היה לו גם כן לומר להיפוך אם היה בחזקת טמא טמא ומדחזינן דלא הספיק לומר זאת לכן אמר אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה:

אחרי מות עריכה

קטז

בזאת יבא אהרן אל הקדש. פשטא דקרא בזאת יבא אהרן רמז על ת"ח שהוא זמן הגאולה. זא"ת בגימטריא ת"ח. ואף דלא בא נחכה לו כי תשובה ותפלה וצדקה מעכבים הגאולה והם צו"ם קו"ל ממו"ן כל חד בגימטריא קו"ל לרמז אם בקולי תשמעו. ובין כולם בגימטריא ת"ח. וזהו בזא"ת יבא אהרן אל הקדש. וזה הוא הפירוש בפסוק מאת ה' היתה זא"ת זמן הגאולה. אך הלא היא נפלאת בעינינו. אבל איתא בגמרא פרק חלק אמר ליה ר' יהושע בן לוי למשיח אימתי אתי מר אמר ליה היום וכו' הדר אמר שקורי קמשקר' בי אמר ליה היום אם בקולי תשמעו. ולזה כיוון הקרא זה היו"ם עשה ה' נגילה וגו':

קיז

בפסוק ואשה אל אחותה לא תקח וגו'. מקשים העולם הלא הראשונה שלקח נקראת אשתו והשניה אחותה אם כן הוה ליה למיכתב אחות אשתך לא תקח. או אחותה של אשה לא תקח. ויש לתרץ דהתורה בא לרמז מה דאיתא במסכת יומא דף ע"ו ובמדרש רבה פרשת בא דבסעודה שיהיה לעתיד לא ירצה יעקב לברך באמרו עלי כתיב ואשה אל אחותה לא תקח. ויש לדקדק הלא התורה נכתב ונאמר על כל אחד ואחד מישראל ומה הלשון עלי כתיב. ויש לומר דהנה יעקב עבד אצל לבן והיה כל מגמתו וחפצו רק על רחל ואף שנשתרבב אחר כך שלקח את לאה בראשונה מכל מקום רחל נקראת אשתו ולאה נקראת אחות אשתו משום הכי שפיר אמר יעקב עלי כתיב ואשה אל אחותה. דהא את רחל לקחתי באחרונה והיא הנקראת אשתי כנזכר לעיל. והשתא מדויק גם הפסוק:

קדושים עריכה

קיח

איתא בירושלמי במסכת ביכורים וזה לשונו מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה'. אני ה' שקיימתי מצות זקן תחלה. עד כאן ותמוה. ויש לפרש על פי מה שכתבו המפורשים על הקושיא למה הקב"ה מדקדק שלא להשתחות לצבא השמים. מה שאין מלך בשר ודם מדקדק לבלי להשתחות לשריו ועבדיו ואדרבה כבודם הוא כבודו. וכתבו לפי שישראל עמו ונחלתו והם חלק אלהי ממעל. וממילא אם הוא משתחוה לאחד משריו ועבדיו הרי החלק אלקי המעורב בו משתחוה גם כן לאותו שר והעבד. וזה אין דרך שום מלך שיהא שוחה ומשתחוה לעבדיו. לפיכך הזהיר הקב"ה שלא להשתחות אפילו לעבדיו. ועל פי זה יש לפרש גם כן הפסוק אני ה' וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים. שאמר הקב"ה אני לא אתן לשום אחר את כבודי ואפילו לעבדי ומשרתי ואם תקשי לך ולמה מלך בשר ודם נותן כבודו לעבדיו המשרתים אותו. על זה מסיים הפסוק ותהלתי לפסילים. רצה לומר שאם אני אתן את כבודי דהיינו רשות להשתחות לאחד ממשרתי המשמשים לפני דומה כאלו תהלתי לפסילים כאלו אני נותן אותה תהלה לפסילים דהיינו כאלו אני בעצמי משתחוה להם שהרי באותה השתחויה משתחוה גם כן אותו חלק האלקי אם כן אני נותן אותה התהלה של השתחויה לפסילים לפיכך וכבודי לאחר לא אתן. ועל פי זה יבואר דברי הירושלמי הנזכר לעיל דהיה קשה לו איך צוותה התורה לחלוק כבוד ולקום מפני זקן הא החלק אלקי משתחוה לו ג"כ כנזכר לעיל. ועל זה אמר ויראת מאלהיך אני ה' אני הוא שקיימתי מצות זקן תחלה אם כן מותר לך לכבד לזקן דהרי גם אני מקיים מצוה זו:

קיט

איתא בגמרא בכמה מקומות מי שפרע מאנשי דור המבול הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. ולכאורה צריכין ליתן טעם למה אמר דוקא מי שפרע מאנשי דור המבול. ויש לומר דהנה בפרשה זו כתיב איפת צדק והין צדק יהיה לכם ואיתא בגמרא מה תלמוד לומר הין והלא הין בכלל איפה היא ומתרץ לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק כשאתה מדבר הן או לאו קיים דיבורך וכו'. והנה מי שאינו עומד בדיבורו צריך לומר שהוא סובר דהפירוש בפסוק כפשוטו לא מבעיא איפה שהיא מדה גדולה שאסור להונות אלא אפילו הין שהיא מדה קטנה גם כן אסור. דאם לא כן הוה אמינא דדוקא גזל גמור אסור אבל גזל קטן כמו שוה פרוטה או פחות מזה יהיה מותר לכן כתיב הין. אמנם קשה היאך סלקא דעתך דגזל קטן יהיה מותר הלא כל העונש של דור המבול לא היה אלא על גזל קטן פחות משוה פרוטה כדאיתא במדרשים אם כן הדרא הקושיא לדוכתא מה תלמוד לומר הין. וע"כ צריך לומר דלא רצה ללמוד מדור המבול דגזל קטן גם כן אסור משום הכי צריך הין לרבות גזל קטן. אבל האמת יורה דרכו דמדור המבול למדין דגזל קטן גם כן אסור והין בא להורות שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק. לכך אמר מי שפרע מאנשי דור המבול על אסור גזל קטן הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו ואינו רוצה ללמוד מדור המבול דגזל קטן אסור:

אמור עריכה

קכ

במדרש וברש"י על הפסוק ויצא בן אשה ישראלית וגו' דכיון ששמע למשפחותם לבית אבותם עמד וגידף. ותמוה מה ענין למשפחותם לבית אבותם למגדף. ויש לפרש דהנה בספר צרור המור כתב דהחטא של המגדף היה שרצה לעשות מן אות דל"ת של אחד רי"ש ולכן כתיב ויקוב חור בדלתו רצה לומר בדל"ת. והנה איתא במדרש ילקוט פרשת ואתחנן אמר יעקב לבניו שמא תעבדו אלהות הרבה כשם שיש לכם אמהות הרבה. והשיבו הלא כתיב למשפחותם לבית אבותם לבית אמותם אין כתיב כאן אלא לבית אבותם כשם שאין לנו אלא אב אחד ועובד לאל אחד כך אנו אין עובדים אלא לאל אחד הדא הוא דכתיב אב אחד לכלנו ואל אחד בראנו. נענה יעקב ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד עד באן. אם כן לפי זה יובן דיש לומר דבן אשה הישראלית היה רוצה בדעתו לילך אחר משפחות האם לכן כיון ששמע למשפחותם לבית אבותם ושאסור לעבוד עבודה זרה עמד וגידף ומחק הדל"ת של אחד כי כוונתו היה לייחס אחר משפחות האם כנזכר לעיל. מה שאין כן אי לא הוי שמע האי דלמשפחותם לבית אבותם אז לא הוי שום גידוף כי אז יש לומר דהולכים אחר משפחות האם. אבל כיון ששמע לבית אבותם וכשם שאין לנו אלא אב אחד כך אין לנו אלא אל אחד לכך עמד וגידף:

קכא

בפסוק דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' וגו' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון וגו'. הנה הקושיא ידוע מה ענין שבת אצל מועדות. ויש לפרש על דרך רמז דהנה המספר של הימים טובים הם ששה ימים ב' של פסח וא' של שבועות וא' של ראש השנה וב' של סוכות. והנה בכל יום טוב מותר לעשות מלאכה של צורך אוכל נפש. וזאת הוא הכוונה דקאי הכל על מועדות רק ששת ימים דהיינו כל המועדות תעשה מלאכה לצורך אוכל נפש אבל וביום השביעי דהיינו יום כיפור שבת שבתון הוא כל מלאכה לא תעשה אפילו צורך אוכל נפש אסור:

בחוקותי עריכה

קכב

בפסוק ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. פירש"י שיהיו נופלים שלא כדרך הארץ. והנה לכאורה הוא תמוה מה בעי רש"י בזה אי ללמד שיהיו נופלים מרובים לפני מעוטים הלא כבר נאמר ורדפו מכם חמשה מאה וגו'. ועוד אמאי לא כתב רש"י זאת תיכף על מה דכתיב ומאה מכם רבבה ירדופו. ויש לפרש על פי מה דאיתא במדרש ובילקוט גבי גלית הפלשתי דכתיב ויפול על פניו לא היה צריך ליפול אלא לאחריו כדרך הנופלים אלא כדי שלא יצטער דוד לילך לחתוך את ראשו ונשתכר י"ב אמות מלא קומתו לפניו ומלא קומתו לאחריו וכו' עיין שם. נמצא דדרך הנופלים הוא שנופלים לאחוריהם. אם כן הכתוב מבשרם. אם יהיו עושים רצונו של מקום ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. דייקא לפניכם לחרב שלא כדרך הנופלים שנופלים לאחוריהם אבל הם יפלו לפניכם כדי להשתכר מקום ההליכה כמו שהיה בדוד. וזה שכתב רש"י שלא כדרך כל הארץ. ויש לומר גם כן דזה היה כוונת יעקב אבינו עליו השלום שאמר יהי דן נחש עלי דרך וגו' הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור דכיון שנושך עקבי סוס ויפול הרוכב אחור הוא שלא כדרך הנופלים דהא השתא הדרך לינפול על פניו אלא כדי שיהיה קרוב אליו:

קכג

בפסוק ורדו בכם שונאיכם ונסתם ואין רודף אתכם. ויש לדקדק מה זה האיום דמכל מקום יותר טוב לברוח כשאין רודף מלברוח מחמת אויב. ויש לומר דאיתא במדרש רבה פרשת אמור ואלקים יבקש את הנרדף אתה מוצא צדיק רודף צדיק ואלקים יבקש את הנרדף וכו' אלא אפילו צדיק רודף לרשע מכל מקום אלקים יבקש את הנרדף וכו' עד כאן דברי המדרש עיין שם. נמצא אם היה לנו רודפים היינו נקראים נרדפים והוכרח הקדוש ברוך הוא לבחור אותנו להציל מיד הרודפים. אבל כשאין לנו רודפים אין אנו נקראים נרדפים. וזה הוא התוכחה ורדו בכם שונאיכם ונסתם ואין רודף. וכיון שלא יהיה לכם רודף אין אתם נקראים נרדפים ואינו בהכרת להציל אתכם: