סימן סב עריכה
א) בע"ה.
ע"ז ו' א' משום הרוחה כו', נראה דדוקא במו"מ קמבעיא לי', אבל בשאלה והלואה ופרעון דאסר להו במתנ', פשיטא דמשום אזיל ומודה הוא, וכדאמר רבא לקמי' כלהו משום דאזיל ומודה הוא, ואפי' לאביי דלא אסר לשאול מהן אלא משום גזירה, מ"מ להשאילן ע"כ משום אזיל ומודה, דלא שייך כ"כ לפני עור בשאלה, ועוד גם לאביי עיקר טעמא דלשאול מהן וכן כל הני משום אזיל ומודה כדתנן במתנ' א"ל אע"פ כו' שמח הוא לאחר זמן, וכמש"כ תו' לקמן ד"ה אמר, אלא דבמו"מ קמבעיא לי' דאפשר דאין כאן שמחה וכמו שכ' תוס' ב' א' ד"ה אסור, ולכאורה אפשר לומר דלטעמא דהרוחה אסר אף מידי דלאו תקרובות ואף מקח אסר ולטעמא דל"ע אין אסור אלא מכר במידי דתקרובות, והא דנקט רש"י במתנ' טעמא דאזיל ומודה, אע"ג דלא אפשטא האיבעיא, והוי ספיקא דרבנן כמש"כ רש"י י"ב א' ד"ה וה"נ, משום דסתמא דגמ' לקמן כטעמא דהרוחה דקאמר וצריכי כו' משום דקמרוח להו כו', והלכך יש לאסור אף מקח, ומכר במידי דלאו תקרובות.
ב) תוד"ה א"ד כו', י"מ כו', לא ניחא להו לפרש דרש"י כטעמא דמשום הרוחה נקט דטעם זה עיקר כמש"כ לעיל דא"כ אמאי לא אמרו בגמ' נ"מ למקח, ועוד דדוחק לפרש דבגמ' נסתפקו בפי' לשאת ולתת, וכיון דלפי טעמא דהרוחה ע"כ פי' מקח וממכר לפרש"י ע"כ גם לטעמא דל"ע אסר מקח, והלכך פי' משום שממציא לו מעות, ונראה דהא דנקטו בתו' דעת רש"י לאסור מקח, היינו משום דנקטו דאין לחלק בין מכר למקח לענין סברת אזיל ומודה, וכיון דדעת רש"י דשייך או"מ במכר ה"ה במקח, וזה דעת ר"ת שדחק לפרש הרוחה היינו ריוח תקרובות [ומיהו ר"ת ז"ל הוכרח לפי' מפני הקו' שהקשה לפרש"י] אבל הרא"ש כתב ע"פ פרש"י לקמן י"ב ב' דחלק בין מכר למקח דמוכר עצב, דלפ"ז יש לפרש מתנ' במכר דוקא וכן האיבעיא במכר דוקא, ונקטינן לאסור כל מכר כטעמא דהרוחה, אבל מקח מותר, ובתו' שם ד"ה עיר כתבו שרש"י חזר בו, וצ"ע איה מצינו דעת רש"י לאסור מקח, ואולי מדסתם לה ולא פי' דהאי לשאת ולתת אינו כבש"מ, וברש"י שם ד"ה שאין כו' ה"מ לזבוני להו דלמא כו' משמע דאסר כל מכר משום גזירת בהמה וצ"ע דהרי שרינן היכי דאית לי', לטעמא דל"ע, וכש"כ מידי דלאו בר הקרבה וצ"ע, ועיין בלשון רש"י שהובא בתו', יש לעיין לפי' הרא"ש ז"ל, לאביי דגזר למישאל אטו להשאיל וכן כלהו ליגזור מקח אטו ממכר, י"ל דלא גזרינן אלא היכי דאיכא שמחה כמש"כ תו' ו' ב' ד"ה אמר.
ג) ור"ת ז"ל פי' דבמו"מ לא שייך או"מ, והא דמבעיא לי' משום הרוחה, היינו הרוחה במידי דתקרובות שמרוח לי' לידו דעכו"מ להקריב לעכו"מ, וכמש"כ תו' עיי"ש, ולפ"ז מידי דלאו תקרובות שרי למכור, וכש"כ שאין אסור מקח, ודעת הר"ן בשם הגאונים דמקח נמי אסור, והא דתניא ו' ב' דבר שא"מ מוכרין להן אבל אין לוקחין, לפי' ר"ת במידי דהקרבה איירי, ואינו מתקיים היינו שא"מ עד יום איד, ולפ"ז דבר שא"מ יותר מג' ימים מותר למכור ביום הא' של ג' ימים האסורין, אבל אסור למכור ביום הב' וכן אתה מוצא דבר המותר ביום הב' ואסור ביום הג', וביום איד לעולם אסור אפילו דבר שא"מ, וכן לפרש"י למאי דמבעיא לי' דטעמא משום ל"ע, ע"כ הך ברייתא דא"מ מותר היינו במידי דתקרובות, ולפני אידיהן מיירי, דכיון דא"מ הו"ל מידי דלאו תקרובות, ובא"מ עד יום האיד תליא מלתא, והא דאסר ליקח דבר שא"מ, כתבו תו' לפי' ר"ת דהיינו קבלת דורון, ולכאורה צ"ל כן גם לפרש"י י"ב ב' דאין איסור במקח, וכן לטעמא דל"ע, דלית לן במו"מ אזיל ומודה, ומיהו תו' פי' לפרש"י דגם במקח שייך ל"ע מפני שממציא לי' מעות, אבל הר"ן ז"ל כתב דלטעמא דל"ע לא אסרינן מקח אלא משום גזירת מכר ולפ"ז נראה דאין אסור מכר ומקח אלא במידי דבר הקרבה, ואין לאסור מקח בדבר שא"מ, וע"כ צ"ל דלא בעי למפשט מהכא דטעמא משום הרוחה, די"ל בקבלת דורון מיירי, אבל הרא"ש ז"ל כתב דדוחק לומר דמיירי בקבלת דורון, והלכך כתב דבדבר שא"מ מודה ר"ת דשייך אזיל ומודה וכן לפרש"י דמקח מותר בדבר המתקיים, מ"מ בדבר שא"מ אסור, דשמחה הוא לו כשמוכר דבר שא"מ, וכ"כ הר"ן, וכ"כ תו' י"ב ב' י"ג ב' ד"ה עיר, וד"ה ר' ירמי', ולפ"ז גם לפי' הגאונים שכתב הר"ן דלטעמא דהרוחה אסרינן כל מקח, מ"מ אין לפשוט מהך ברייתא דאסר מקח בדבר שא"מ דטעמא משום הרוחה, די"ל דדוקא דבר שא"מ אסור, מיהו למאי דקיי"ל דאסר גם משום הרוחה, אסור אפי' בדבר המתקיים, ומשום דהתיר התנא מכירה בדבר שא"מ, סיים אבל אין לוקחין מהן.
ד) ומיהו דבר שא"מ מותר למוכרו אפי' לפי' רש"י והגאונים דשייך במכר אזיל ומודה, ולכאורה נראה דכל שהדבר בטבעו אינו מתקיים, לאו שמחה היא בלקיחתו, ואפי' ביום איד שרי, ולאו בקיום ביום איד תלי, תדע שהרי לפרש"י חידש התנא בדבר שא"מ איסור לקיחה, והיינו אע"ג דהוא מקוים ביום איד מקרי דבר שא"מ ואסור במקח, כיון דבשמחה קמזבין לה, ודומיא דהכא קתני מוכרין להן, אבל הר"ן ז"ל כתב דהא דדבר שא"מ מוכרין להן, דוקא בא"מ ביום איד, כיון דלית לי' לא מעות ולא חפץ לא אזיל ומודה, אבל במתקיים ביום איד, שייך הודאה כיון דניחא לי' במקח, ומיהו במידי דבר הקרבה, אסור בדבר שא"מ, כשמוכרו לו סמוך ליום איד, ומתקיים ביום איד, ואפי' כשנפרש דדבר שא"מ מותר אפי' ביום איד במידי דלאו תקרובות, והא דלא קאמר לפ"ז נ"מ בין טעמא דל"ע לטעמא דהרוחה, בדבר שא"מ, ומתקיים עד יום איד, דלטעמא דהרוחה שרי, ולטעמא דל"ע, במידי דתקרובות מיהא אסור, י"ל דטעמא דל"ע קים לי', ולא קמבעיא לי' אלא אי אסור גם משום הרוחה.
ה) ו' ב' תוד"ה לא, ומרישא ל"ק די"ל דה"ק כשאסרו בין במכר ובין במקח היינו בדבר המתקיים אבל דשא"מ חלוק מכר ממקח וכ"כ הר"ן, ומיהו גם בסיפא י"ל דבין במקח ובין במכר מיירי, ולישנא דאפי' דנקט משום מכר, ומבואר בדבריהם בדעת רש"י דלעולם אין שייך לשון לשאת ולתת במכר לחוד, ואפי' לטעמא דל"ע נמי אסור מקח לפרש"י, וכמש"נ לעיל, וכ"מ בר"ן וכמש"נ לעיל, ולו"ד התו' י"ל דהא דקאמר בדבר המתקיים אבל בדבר שא"מ, התנא מסמן לעולם דבר הנשאר ביד עכו"מ, והלכך כל שהמשא ומתן הביא ביד עכו"מ דבר חדש המתקיים, אסור, וזה כולל כל מקח, ומכר בחפץ מתקיים, אבל דבר שא"מ לא, היינו אם נשאר ביד עכו"מ דבר שא"מ, וכן הא דקתני ואפי' בדבר המתקיים מתפרש הכי, וכולל מקח וממכר ומיושב פרש"י.
ו) ו' א' משום כו' או משום ל"ע, משמע שאין חוב ביעור עכו"מ אלא בגוף הנעבד, ולא בביעור עבודתה, דאל"כ, באופן שמעשה ישראל גורם עבודה לעכו"מ, שמבלעדי מעשיו, לעזרת עבודתה, לא נעשתה העבודה הזאת, יש בדין לאסור ממ"ע של ביעור עכו"מ, ועיין לקמן מ"ה ב' גידועי עכו"מ קודמין כו', וכן אין לאסור משום דגורם כבוד עכו"מ ויהא כריבץ וכיבד לפניה, כיון דהדבר מינכר דבשביל טובתו הוא, הוא מוכר, וכן אין לאסור מדין מהנה דאמר לקמן י"ג א' ק"ו נהנה אסור מהנה לא כש"כ, דשא"ה דמכס דשקלי מני' הוא מתנה לעכו"מ, אבל הכא דמי קא שקיל, ולא מהני מידי, א"נ שא"ה שכבר הקצו את המכס לעכו"מ, ואף שאין הקדש לעכו"מ, מ"מ כיון שכבר הקצום מקרי מהני, משא"כ במוכר לעכו"מ שעדיין בבחירת העכו"מ הדבר תלוי, ולפ"ז אפי' בנותן מתנה מידי דבר הקרבה, אין כאן איסור מהנה, והלכך לא אסרו אלא משום הרוחה, ופרש"י דעבר ישראל משום לא ישמע על פיך, אבל משום ל"ע ליכא, דב"נ אינו מוזהר על הודאה, דלישראל גופי' אינו אלא בלאו, וכדתנן סנהדרין ס' ב' וכל שלישראל בלאו אין ב"נ מוזהר כדאמרינן שם נ"ו ב', ואע"ג דדרכה בכך מ"מ אין זה לשם עבודה, ועי' תו' שם ס' ב' ד"ה מנין.
ז) וענין ל"ע דקים להו לחז"ל, יש לעיין מנ"ל דישראל בב"נ מוזהר על זה, ועוד היכי דחברו מזיד מנ"ל דמקרי מכשילו, ומה שחייב להצילו הוא ענין אחר, ואם נפרש, דהאיסור הוא שגורם עשית תועבה ותקלה בעולם ניחא, ולפ"ז גם פשטי' דקרא, משום שגורם הכאת אדם, שהוא ענין רע לפני ד', ונראה דאפי' לטעמא דל"ע אסור במידי דבר הקרבה, אע"ג דרובא לאו להקרבה קא זבני דאי רובא להקרבה אפי' בכל ימות השנה אסור, וכדאמרינן נדרים ס"ב ב' רוב עצים להסקה, אלא דלפני אידיהן, אסרו חכמים משום גדר דל"ע במידי דבר הקרבה, והלכך היכי דאית לי' לא גזרו, ואפי' לדעת הפוסקים דמדרבנן אסור אפי' היכי דאית לי' לדידי', מ"מ הכא בלפני אידיהן, דאפי' היכי דל"ל לדידי' אינו אלא מדרבנן לא גזרו היכי דאית לי', כ"מ בדברי הגר"א סי' קנ"א סק"ח, וכן לטעמא דהרוחה אינו אלארש"י לקמן י"ב א' ד"ה משום וד"ה וה"נ, וכ"מ מהא דהתירו במלוה על פה, ויעוין בר"נ שכתב דאפשר אפי' שייך הודאה במלוה ע"פ מ"מ שרי, וכ"ה בתו' סנהדרין ס"ג ב' וש"מ, וכ"מ מהא דהתירו משום איבה.
ח) ב' א' תוד"ה אסור, ובעיא דגמ' הכי מפרש כו' יקריב מן המובחר, לכאורה נראה דאסור לגרום שיקריב מובחר, אבל הלא אין גרם הקרבת מובחר גרע מגרם עיקר ההקרבה, וכבר נתבאר בע"ה, כפי הנראה בסוגיא שאין איסור בדבר לא משום מצות ביעור עכו"מ, ולא משום מכבדה, ולא משום מהנה, אלא האיסור משום ל"ע, אי גורם עבודת איש לעכו"מ, באיש שמוזהר על עבודה ההיא, והעבודה הזאת תמנע, בהמנע ישראל את משאו ומתנו עמו, ולפ"ז צ"ל דמהקרבת כחוש למובחר, יש כאן הוספת עבודה שחייבין עליה, אבל ז"א, דאפי' את"ל דבחירת המובחר הוי ככיבד וריבץ לפניה, הרי אין ב"נ מוזהר ע"ז כמש"כ לעיל ועוד שבעבודה שחייבין עליה אין שייך עוד איסור כיבוד דמישך שייך בגוה, ובלא"ה א"א לפרש כן דעת ר"ת, שהרי בהדיא אמרו ו' ב' וצריכי כו' לשאת ולתת משום דקא מרוח לי' ואזיל ומודה, אבל פי' דבריהם מבואר ברא"ש, דמשום דיהי' לו להקריב מן המובחר אזיל ומודה על זה, ויש לעיין לפר"ת מהא דפריך לקמן י"א ב' ויום אידם נמי מי אסור והא ר"י שרא לי' לר"ב לזבוני חמרא ולר"ג לזבוני חיטין, וע"כ פי' למכור יין וחטין דליקח מהן בין לפרש"י ובין לפר"ת שרי בדבר המתקיים, ולפר"ת מאי מייתי מחטין הלא חיטי מידי דלאו בר הקרבה כדאמר לקמן י"ד ב' סתמן דקאמר חיטי חיורתא ופי' דקאמר לעכו"מ ופי' אצטריכי לי' כו' ופרש"י שם ד"ה סד"א, דלהכי הוי ס"ד למשרי פי' דהא אין דרך חיטין להקריב לעכו"מ וצ"ע.
ט) נראה דאיסור לשאת ולתת, אין תלוי באיסור עשית איד, ואפשר שאין ב"נ מוזהר לקבוע ימי שמחה לעכו"מ, שעשית החג אינו אלא כגיפוף ונישוק שאין ב"נ מוזהר, והלכך אין איסור לגרום הוספת שמחתו ואפשר דהוספת שמחה אינו כלל הוספת כבוד עכו"מ, ואין האיסור של מו"מ, רק שביום הזה הדבר עלול שיקריב ועבר משום ל"ע, או שיתן הודאה וקעבר ישראל משום לא ישמע, ומצינו באידיהן יום גינוסיא ויום הלידה ויום המיתה, וכן עכו"מ שעשה משתה לבנו שאסור יומו, אע"ג שאין קביעות האיד לכבוד עכו"מ, אלא שביום חגו נותן דעתו עלה ואינו משכחה, ולפ"ז יש לעיין בהא דמשני י"א ב' שאני חגתא דטייעי דלא קביעי ופרש"י דחגתא דטייעי לשם עכו"מ קובעין לה אלא שאין חוששין לה כ"כ לעשות בכל שנה, ולכאורה בשנה דעושין לה אכתי מיהא ליתסר, כאיד שאינו כלל לשם עכו"מ אלא לשם סיבה אחרת כעכו"מ שעשה משתה לבנו, ולכאורה נראה דבעשה משתה לבנו אסור בגולה, ונראה דאיד שנקבע לעכו"מ ואינם חוששין לי' קיל טפי, ואינו רגיל בו כ"כ לא בתקרובות ולא בהודאה, ויש לעיין בל' התו' ב' א' ד"ה אסור שכתבו נהי דרוב אידיהן מן הקדישים הם כו', ול"י פי' דבריהם, ולכאו' כונתם, שעושין קביעות יום חג לזכר איש אחד שנולד או שמת או שאירע לו דבר מה ביום ההוא, והאיש ההוא אינו כו"מ על דעתם, אלא כנביא הבעל וכיו"ב, אבל זה צ"ע מאי נתינת טעם הוא זה להיתרא דמו"מ, דאכתי לא גרע מיום גינוסיא וכיו"ב ועשה יום משתה לבנו וכיו"ב, וכמש"נ דאין הדבר תלוי באיסור עשית האיד, וצ"ע, ואולי כונתם דחגים האלו שפיר י"ל דדינן כחגתא דטייעי האידנא דלא אדיקי.
י) ל"ב ב' א"ש כו' דאזיל ומודה, לעיל ו' א' קמבעיא לי' אי שייך בלשאת ולתת טעמא דאזיל ומודה, ולכאורה היה יכול למפשט מהא דשמואל הכא, אלא דלא בעי למפשט אלא ממשנה וברייתא, ואפשר דהאי סיומא דאזיל ומודה גמ' קאמר לי' ולאו מדשמואל, ומימרא דשמואל יש לפרש גם ללישנא דל"ע, דבחזרה לא יקריב עוד לעכו"מ, אבל ישראל מיהדר הדר, ויש לחוש משום תקרובות, מיהו שמעינן מסוגין כטעמא דאזיל ומודה, ולפר"ת, ה"נ אינו אסור רק במידי דתקרובות, וטעמא דהודאה למיסר אע"ג דאית לי' לדידי'.
יא) כתבו הפוסקים ז"ל דיום איד לדידן כימים שלפניו בגולה ומותר, וכן היכי דיש לחוש לאיבה היה מותר אף בזמן המשנה, ולכן במכירו מותר, ומבואר דמותר שאלה הלואה ופרעון, וכן קבלת דורון ונתינת דורון, וכן מכירה אפי' במידי דבר הקרבה, דהא לפר"ת אין איסור רק במידי דבר הקרבה וכן אמרו י"א ב' דשרי לזבוני חמרא, והיינו במידי דרובא לאו להקרבה מזדבן, ולא אסור אלא משום גזרת חכמים, ובזה הקילו באינם אדיקי, וכן משום חשש איבה, אבל במידי דרובא להקרבה מזדבן, דאסור מעיקר הדין, אסור אף לדידן, ואפי' לפני האיד, וכמש"כ תו' י"ד ב' ד"ה חצב.
יב) כתב הרא"ש והר"נ נכנס לעיר ומצאן שמחין, כלומר שיש להן יום איד [ל' הר"ן] שמח עמהן, ונראה דהאי שמח עמהן דקתני, אינו שמראה להן פנים צהובות בלבד, אלא שאוכל עמהן ושותה עמהן מידי דהיתרא, דאין איסור הוספת שמחת העכו"מ ולא שמחת ישראל, ולא כנראה דשמח ביום איד, דמינכרא מלתא, דלהסברת פני מזמינו קעביד, ואינו אסור רק משום חשש הודאה, וכמש"כ לעיל סק"ו סק"ט, ובזה מותר משום איבה, וכתב הר"ן ואעפ"כ בעל נפש ימעט כו' והיינו דאמרינן כו' יום משתה מהו כו' וסברי משרי כו' מפני דרכי שלום כו' דכל היכי דאיכא לאשתמוטי לא שרינן כדי להחניף, יש לעיין בהא דכתב דבע"נ ימעט, אי בדליכא איבה אסור מן הדין, ובחשש איבה, אסור לגרום איבה, ואי דבע"נ ימעט ולא יסמוך אהיתרא דלא אדיקי, והכרח המצבים, מאי האי דסיים הר"ן והיינו דאמרינן כו' ונראה דכונת הר"ן דבאמת להמון עם התירו משום איבה שלא ידעו להבחין כל מקרה ולפלס אם יכול לאשתמוטי בלא איבה, ואם נאסרינהו, יש בזה משום איבה, והלכך שרינן להו, אבל בע"נ יפלס כל ענין וישקוד למעט בדרך ישרה בלא איבה, והא דבעי בירושלמי יום משתה כו' נראה דלאו בלשאת ולתת קמבעיא לי' דא"כ מ"ש דקמבעיא לי' טפי מכל אידיהן דמתנ' אלא לשמוח עמו, ובמכירו עסקינן, ומסקינן דאסור, ופי' הר"ן הטעם דאפשר לאשתמוטי, ואין להקשות מאי קפשיט מהא דתני ר"ח יום משתה כו' אסור, דלמא ר"ח באינו מכירו, וככל הני איסורי דלשול"ת, דדוקא באינו מכירו, ז"א דהא סתם מזמין במכירו הוא, והא דשרינן לשמוח עמהן כשמצאן שמחין, היינו שנכנס שם בלא כונה ובאקראי וכמש"כ הר"ן, אבל בתחלה יש לו להשתמט, אפי' כשמזמינו למשתה, מיהו זה אסור לכו"ע, ולא משום חומרא לבע"נ, ומיהו אי מזדמן ענין שיודע שיש לחוש לאיבה, ודאי מותר כמבואר מל' הר"ן, ולפ"ז הא דאמרינן ח' א' ישראל שבחו"ל כו' וכל הסוגיא, היינו שיכולים להשתמט בלא איבה, וכבר הכריעו חז"ל דסתמא דמלתא הכי הוא, אבל באדם חשוב וכיו"ב, דנראה מלתא דיש לחוש לאיבה מותר, והט"ז סי' קנ"ב סק"א כתב לאסור בכל גווני, וזהו היפוך דברי הר"ן, דהא דאסרו בירושלמי, הוא משום דאפשר לאשתמוטי, וכבר נחלקו עליו, דאין איסור במשתה רק משום הודאה וכמבואר בל' רש"י ח' ב' ד"ה ובין, ושרי משום איבה, מיהו בסתמא לא מחזקינן לחשש איבה, דלא עדיף בזה לדידן, מבמכירו לדידהו דאסר בירושלמי, אלא דאכתי יש להתיר משום דלא אדיקי, ואין רגילין בהודאה, ומיהו לא מצינו בפוסקים שהתירו משום טעם זה לחוד, ומ"מ בהכרח כל דהו יש סעד להקל, כל שהוא בטוח ממכשול עון, ובע"נ יחמיר, אם לא בחשש איבה, ויפלס למעט בכל אפשרי, כיון שכבר הפיס דעת המזמן, וזהו בכלל דברי הר"ן והרמב"ן ז"ל.
יג) ו' א' א"א משום ל"ע הא אית לי' כו', נראה דכל שגורם העבירה ודאי אסור משום ל"ע, אע"ג שהיה יכול לעשות מבלעדו, כגון הערב קעבר משום ל"ע, היכי דהמלוה לא היה מלוה מבלעדי הערב, וכמש"כ תו' ב"מ ע"ה ב', ונראה דקעבר משום ל"ע גם על המלוה, ואע"ג שמבלעדי הערב, לוא חפץ להלות לא נבצר ממנו היכולת, מ"מ כיון שהכריע את החפץ של המלוה, הוי ל"ע, וה"נ אם יש לו בהמה לדידי' וידענו דחס עלה, ולא יקריבה, חשיב כלית לי', אע"ג שיש לו היכולת מבלעדי הישראל, כיון דסוף סוף ישראל גרם העבירה, וטעם ההיתר באית לי' של גרם שום איסור במעשיו, שבלא"ה היה מקריב דידי', וכן כשמושיט לי', באופן שהיה נוטל בעצמו, אלמלא הושיטו, ואפי' בכה"ג דוקא היכי דאית לי' אבל כשיכול להשיגו מבלעדי הישראל, שהיה לוקח מיד עכו"מ ומקריב, אע"ג דידעינן דהכי הוי עביד, ולא הוסיף הישראל במכירתו עבודתן, מ"מ עובר משום ל"ע, כיון דהשתא הישראל גרם לו היכולת, כ"ה דעת הגר"א ז"ל סי' קנ"א סק"ח, ומיהו אי אית לי' בהמה לדידי' ולולא שיקנה אחרת לא היה מקריבה, שבכה"ג אסור למוכרו מפני שמכריע את חפץ העכו"מ וכמ"ש, בזה אי יכול העכו"מ לקנות מזולת ישראל מותר, כיון דישראל לא גרם היכולת, רק החפץ, והחפץ ג"כ היה נשלם מבלעדי הישראל מותר, וראי' מההיא דנדרים ס"ב ב' שהוכיח הגר"א ז"ל, דלא אמרו ביכול למצוא, שהרי ודאי היו מוצאין עצים, ואכתי מאי משני רוב עצים להסקה, מ"מ אי לא היו להן עצים להסקה, היו מוכרחין למעט עבודת עכו"מ, אלא דבזה מהני מה שהיו יכולין לקנות במק"א.
יד) י"ד א' אלפני דלפני לא מפקדינן, פי' כיון שבמעשיו עדיין אין המכשול מזומן, אין איסור, ונראה דדוקא במוכר לאותו שלא יקריב, לא עבר, אבל בהפקיר לעכו"מ, מקרי ל"ע, כיון שנתן להן היכולת להשתמש בהן לעבודתן, וכן אם מכר לשליח המקריב, עובר משום ל"ע, דלא בעינן בזה דין שליחות, שהרי סוף סוף, כיון שמסר ליד השליח נתן למשלחו יכולת הקרבה, וכן אם נתן ישראל לשליח למכור עובר משום ל"ע, כיון שמפקידו למכור הוי כמושיט לעכו"מ והשליח מעשה קוף קעביד, ועוד שהרי בידו ליטלו מן הלוקח, והוא משאירו בידו וחפץ במקחו, והיינו מקח דעבר עלי' משום ל"ע, דמה לי אי היה העכו"מ לפניו וא"ל משוך פרתי, ומ"ל אי גלה חפצו ע"י שליח, ובפ"ת סי' קנ"א סק"א, כתב לענין נתינת שוחד, דע"י שליח הוי לפני דלפני, וז"א למש"כ, ועוד נראה, דאפי' להלות לב"נ, לתת שוחד לשופטו, הוי ל"ע, דחד לפני הוא, ול"ד לדהכי, דאין האיסור רק ההקרבה, וכשמוכר להמקריב, הוי כהזמין ההקרבה, אבל כשמוכר לתגר, לא הזמין רק את מכירת התגר, ואין כאן איסור עדיין, משא"כ בקבלת שוחד דהאיסור בקבלה קדם שיעות הדין, וכיון שמלוה לי' לתת שוחד כבר הזמין את האיסור שהוא קבלת השוחד של השופט, וכש"כ לדעת תו' שכתב הגר"א ז"ל סי' קל"ט ס"ק ל"ב דמה דידעינן דודאי ימכור להם הוי כאילו מתחלה מכרו להם, שאין שייך כלל לדון בהיתר שליח, ומיהו דינא דהחו"י שכ' הפ"ת שם, לא שייך אלא כשהבע"ד ב"נ, אבל כשהבע"ד ישראל, לאו שם דיינא עלי' דדיין הב"נ, ולא שייך איסור בזה משום שוחד.
טו) בט"ז סי' קמ"ח סק"ג הקשה בשם הב"ח דלמה לא עבר משום ל"ע, בגרם הודאה לב"נ, ותי' הב"ח, הוא כמש"כ לעיל סק"ו, והט"ז השיגו דהודאה הוי קבלה, ולכן פי' הוא ז"ל, משום דליכא ל"ע רק בתרי עברי דנהרא, ולפי מש"כ לעיל ס"ק י"ג, דהיכי דידוע דבלעדו לא יעבוד איכא ל"ע, אע"ג דלא גרם היכולת, לא יתכן תי' הט"ז, וליכא למימר, משום דסוף סוף יקנה מאחר, ויודה, ז"א, דנראה דעיקר הודאתו בקונה מישראל, ועוד דהכא הוי כגרם לי' היכולת, כיון שהודאתו, על הטוב שמזדמן לו, ובזה לא מהני מה שהיה מוצא במק"א, לדעת הגר"א ז"ל וכמש"כ ס"ק י"ג, ומה שהק' הט"ז ז"ל דהוי קבלה, כבר השיב בנה"כ דשא"ה דאמר אלי אתה, אמנם יש לעיין, אי איכא בהודאתו הזכרת אלי, אי חשיב קבלה, ואי חשיב קבלה, א"כ לקושטא דמלתא איכא על הרוב בהודאה, דבר שב"ד של ישראל ממיתין עליהן וב"נ מוזהר עליהן, והנה בסנהדרין ס"א א' ב' מבואר דהאומר אעבוד חייב, ופי' בתו' שם שהוא משום קבלה ודבריהם מוכרחים גם למסקנא שם, שהרי לר"א בישראל מומר וכן לרבינא בכל אדם חייב באלך ואעבוד, אף בלא ניסת, דלא שייך טעמא דפרש"י מקרא דלא תאבה, ועוד נראה, דהא דיליף מקרא דלא תאבה, האי חיובא נמי משום עבודת קבלה, אלא דיליף דחשיב קבלה.
טז) ואין להקשות אי חשיב כקבלה מאי פריך עובד אין אומר לא, הא קתני לי' סיפא אומר, כדקתני והמקבלו כו', דכיון דבאלך ואעבוד ליכא באמירתן ביאור הקבלה, הו"ל למחשבה באפה נפשה, ומסיק רבינא דסמך אמתנ' דלקמן, אבל אין לומר דליתני האומר ולא בעינן העובד, שהרי איכא עובד בלא אומר ואומר בלא עובד, ומתרתי קראי ילפינן לה, עבודה, מאיכה יעבדו, ואומר, מקרא דעגל, דהוקש לזביחה, ומ"מ למדנו דלכו"ע אלך ואעבוד חשיב קבלה, ואפי' למאן דפטר משום דדלמא הדר בי', והלכך לא חשיב כקבלה, כיון דמקבלו בלשון אלך ואעבוד, והמובן מדבריו עוד רפוי בעצם, ואינו כהסכם מוחלטי, הוי סתמי' כאינו מקבלו עד שיעבוד, והלכך כל שידעינן שהסכמתו חזקה לעבוד חשיב כקבלה מיד, והלכך חייב בישראל מומר שניסת וא"ל כך מריעה כו' לכו"ע, ולפ"ז נראה דכשאומר ארור מולך שעזרה לו וכן בכל לשון הודאה, לא גרע מאעבוד דחשיב כאומר אלי אתה, כיון שמסכים לעבדה, וה"נ הודאה, מורה על קבלתו, בין שהזכיר אלי ובין שלא הזכיר.
יז) אמנם נראה, שאין דין קבלה, אלא קדם עבודה, דאז כשאומר אלי אתה, מובנו שמסכים מעתה על ישותה וכחה לעבדה, וזהו עבודה שחייבין עליה, וכן כשאומר מתחלה אלך ואעבוד שיש בזה מובן הקבלה, אבל כשכבר עבד, וכל שלא שב, הוא בחזקת עובד, והכו"מ עומדת באיסורה ע"י, [שהרי כו"מ שהניחוה עובדיה מותרת] בזה אי אומר אעבוד, אין בזה המובן קבלה מעתה, אלא הוראה על זמן עבודה שיעבדה, ואף שיש בזה סיפור דברים שהוא נתון לה, אין זה עבודת הקבלה, וקרא דיליף מני נמי הכי הוא, שאמרו לחדש הדבר ולהסכים על העגל כמבואר לשון המקרא, ולפ"ז נראה דלעולם אין בהודאה דבר שב"נ מוזהר עלי', ואף אם אומר אלי מולך, שאינו לשון קבלה עתה אלא הזכרת יחוס שביניהן מכבר, מיהו כשאומר אלי אתה לחוד במאמר מוכרת, יש להסתפק, דחשיב כמובן קבלה אף שכבר הורגל בעבודתה, והא דמשני ר"א בישראל מומר, לא במומר להאי כו"מ קאמר, אלא לאחריני, ואפ"ה ל"א בו דהדר, כיון דהוא מומר, ובלא"ה צ"ל כן, דאם איתא דר"א במומר להאי דוקא קאמר, א"כ תקשה הא דנחלקו ר"מ ור"י במסית לעצמו ואמר אין, כיון דאינו חייב באמר אין אלא במומר דוקא וא"כ ע"כ ה"נ במומר פליגי, ואי במומר להאי, מאי האי דקאמר דאחיך בי', וע"כ במומר לכו"מ דעלמא, ועוד נראה, דאין דין מסית אלא כשהניסת אינו עובדה, אבל כשעובדה בלאו דידי', אלא שמסיתו שילך עתה לעבדה, אף שהחיוב על כל עבודה, מ"מ אין בזה דין מסית, וע"כ ר"א במומר לשאר כו"מ קאמר, ומהא דחייב באלך ואעבוד משום קבלה, למדנו דקבלה שלא בפניה חשיב קבלה, וצ"ל דהא דקתני במתנ' שם ס' ב' בל' אתה ל"ד, לל"ק דפרש"י שם.
יח) וכן בנודר ומקיים בשמו דתנן שם ס' ב' דאינו אלא בלאו י"ל אף אם מזכירו בלשון אלי לא חשיב קבלה, ומיהו ענין שבועה בשמו לחוד ודאי נלמד מזה דלא חשיב כמקבלו דאל"כ לא מש"ל שיהא בלאו, ובמהר"מ לובלין בחי' לסנהדרין ס"ג ב' האריך ל"ל טעמא דלא ישמע ת"ל משום ל"ע, והוא תמוה שהרי אין ב"נ מוזהר על שבועה וכדתניא נ"ו ב' כל שאין ישראל נהרג אין ב"נ מוזהר.
יט) סנהדרין ס"ג ב' תוד"ה אסור, נראה ביאור דבריהם, דהא דאסור הזכרת שם כו"מ, היינו שמה שהונח על גושמה כמו פעור מולך וכיו"ב, אבל שם אלוה שהניחו עליה, שעיקר שם הזה פי' הכח, אלא שבכוזבם הניחו שם הזה על גשם ההוא, אין איסור בהזכרת שם אלוה, והלכך כשהפוער ישבע בשם אלי לחוד ולא הזכיר פעור, אין איסור לישראל בגרם הזה, והעכו"מ שבזמנם היו נשבעין בשם אלוה לחוד ולא היו מזכירין את שם הפרטית של כו"מ שלהם, וזהו שכתבו אע"ג שמזכירין ש"ש וכונתם לד"א כו', והוסיפו עוד שכונתם לעושה שמים כו', ר"ל שהעכו"מ שבזמניהם האמינו בבורא אלא שיחסו לו גשמות ומקרים והשתנות עד שחשבו את גשם נברא לאלוה, והלכך בהזכרת שם שמים משתפים את בורא שמים וד"א, והלכך יש בזה קולא בדין לא ישמע, כיון שבאמת השם שמזכירין הונח אצלם על עושה שמים, אבל יש בזה משום שיתוף ש"ש וד"א, שזהו איסור יותר חמור מהזכרת שם כו"מ, ולזה כתבו דעל האיסור הזה אין אנו מוזהרין על גרמו, ומשום ל"ע ליכא, דב"נ אין מוזהר על שיתוף השם, שזה אינו דבר שישראל נהרג ע"ז ואין ב"נ מוזהר, ומדבריהם למדנו שאילו היו מזכירין את כו"מ שלהם בשמה הפרטית היה אסור לישראל משום לא ישמע, ומבואר דלא עלתה על דעת רבותינו להסתפק שלא יהי' לה ולעובדיה דין עכו"מ, מפני אמונתם בעושה שמים, דכל שעובדין נברא, ומיחסין לו בחירה עצמית וממשלה זהו עיקר כו"מ, ומש"כ בס' פ"ח על הרא"ש בזה צ"ע, וכן דברי מהר"מ לובלין בביאור דבריהם צ"ע, ועי' פ"ת יו"ד סי' קמ"ז סק"ב שהביא כן בשם אחרונים ז"ל, ובנוב"י שם בתשובה מב"ה, אין הלשון מכוון, ובפמ"ג שם נראה שמפרש משום שיתוף ש"ש וד"א היינו הקדשים שכתבו, וכמדומה שאין זה שיתוף, וכמש"כ תו' ס"ג א' וצ"ע.
כ) והנה מדבריהם מבואר שהמזכיר שם אלוה על כו"מ, לא חשיב כאומר אלי אתה, וכמש"כ לעיל, ונראה דבדין מקבלו דוקא כשאומר אלי אבל כשאומר אל אתה, אינו אלא מודה בכו"מ, אבל אין זה עובד, ולפ"ז אולי היו מזכירין בלשון זה, ויש לעיין בדברי תו' דאכתי יהי' ב"נ מוזהר, משום מינות, דנראה דב"נ מוזהר אמינות דהלא קבלת מלכות שמים הוא היסוד של ציווי ז' מצות, ואפשר שאין האיסור בדיבור אלא בלב, ואפשר דבמינות על שיתוף אין ב"נ מוזהר, כל שיש קיום לציווי ז' מצות מפי אדון עולם וצ"ע.
כא) ובעובד כו"מ נראה דדוקא בעובד נברא באמת, אבל אם צייר בנפשו, כח - נברא כזב ועובדו, אינו אלא מינות, ואינו חייב על עבודתו, וכמו כן במאמין בכח נבדל זולת הבורא ית' ועובדו, הוי מין, ולא עובד כו"מ, וזה נכלל בדברי הר"מ בה' תשובה, שהמיחס תמונה הוא מין, ולא כעובד, וגם לדעת הראב"ד ז"ל שם שאין זה מין, נראה דהיינו דוקא מי שלא עיין בדבר או שדעתו קצרה, אבל המבין שאין יתכן כל המסור לנו באמונתינו מאמיתת הבורא ב"ה, לבעל גוף, ובכ"ז מיחס שמים וארץ, לנבראים מבעל תמונה, מודה הראב"ד שזה מין, שהרי הוא כופר בעיקר, ואפשר שהרמב"ם ז"ל מודה, שמי שלא עיין ולבבו שלם בכל המסור מאמתת הבורא, שהוא ית' קדמון, ובורא הכל, ואין מצוי זולתו, ובכ"ז חשב בתמונה, שהוא כישראל כשר וטוב, ואינו אלא מן התועים וכמו שסיים הראב"ד ז"ל בלשונו, ומש"כ הראב"ד ז"ל [כפי נוסחת הספרים] וכמה גדולים וטובים ממנו כו' האי "ממנו" ר"ל ממנו עם ישראל.
כב) מיהו בעובד לנפש של נברא, אף שכבר אבדה יש בה משום כו"מ, כמו לנפש נכרתה, שהרי עדיין היא קימת למשפט, ותמונה שעושין לזכרונה ועובדין לה, על הכונה שזהו עבודת הכו"מ ורצון יראתם, צ"ע אי הוי כעכו"מ עצמה, או כמשמשין, ומיהו אם הכונה למשפיע על התמונה הזאת שפע וכח, ודאי הוא עכו"מ עצמה, וצ"ע.
כג) ב' א' תוד"ה אסור, לכך נראה דטעם ההיתר כו' ומה"ט שרי כו', מדברי תו' דסנהדרין שבס"ק י"ט, מבואר שעכו"מ שבזמנם עדיין עובדי עכו"מ היו, והא דנסתפקו בהם כאן, היינו אי חשיבי אדיקי כבזמן התלמוד, לאסור יום איד, א"ד דלדידן יום איד כלפניו לדידהו, והא דהביאו ראי' מלקמן ס"ה א' אע"ג דהתם נראה דכפרו בעכו"מ היינו משום דמסקינן שם דלהחיותו אין דינו כג"ת, ובזה הביאו ראי' דלא היתה גזרה כללית לאסור מו"מ, דא"כ כל שהוא עדיין בדין עכו"ם אסור, וע"כ שאין האיסור אלא אם יש לחוש בהאי מו"מ שהוא עושה עתה משום הודאה, ועי' בל' הרא"ש, וכן הא דאמרו שבחו"ל לאו עובדי עכו"מ אלא מאב"י, אינו אלא רפיון ידם מעכו"ם, אבל אין נפקותא בזה לא לענין איסור והיתר ולא לענין חיוב ופטור, ותקרובתן משום מעשה אבותיהן אסורה מה"ת ככל תקרובות.
כד) ט"ו ב' תוד"ה לעכו"מ, וא"ת מ"ש כו', נראה דהמוכר בהמה גסה לעכו"מ, אינו עובר משום ל"ע, ואע"ג דראו חכמים לאסרו שיביא הדבר למכשול שאלה ושכירות, מ"מ לאו גירי דילי' היא, ואינו עובר רק אתקנתא דרבנן שאזהרתו מלא תסור, ומ"מ הקשו דאין שייך להחמיר בסייג זה יותר מאילו היה גרם נסיוני יוצא בהדיא, ע"י מוכר בהמתו לעכו"מ, שלא היה ראוי לאסור למכור לחשוד, והרי לא מצאו חכמים לאסור לפני דלפני, משום מגדר מלתא, אבל צ"ע שהרי גדרו חכמים שלא יבוא ישראל להכשל אפי' ע"י כמה סיבות, והרי אסרו למכור לעכו"מ טריפתא דלא מינכרא דלמא אתי לזבוני לישראל [חולין נ"ג ב'], וודאי דיש לאסור לפני דלפני כל שיסובב בעקבו מכשול ישראל, ואפי' הראשון עכו"מ דלא שייך תירוץ התו', ומיהו היכי דהראשון ישראל אף שהנכשל עכו"מ ודאי אסור, וכתי' הר"א, ומה"ט אסור למכור חבילת לבונה זכה לישראל חשוד, ואע"ג דמוכרין להן חבילה כדאמר י"ד א', ישראל חשוד שאני, ובעיקר דינא לפני דלפני יש לעיין אם השני יכשל בשוגג, ואי ידע הוי פריש, אי נאמר בזה דין לפני דלפני, די"ל דלא נאמר אלא אי הנכשל מזיד, דבאמת כל המעשה מתיחס אל השני שהוא בעל בחירה ומוזהר, אלא שמ"מ מוזהר על הגרמא, ובזה כל שעדיין מחוסר מעשה, לא מנכרא גרמא דידי', אבל כל שנכשל בשוגג מתיחס הכשלון להמכשיל, וי"ל דמוזהר גם בלפני דלפני, ועיין לעיל סק"ז דאפשר דבמזיד אין על הגורם איסור נגד הנכשל, אלא לפני ד' שגרם להעשות דבר השנאוי לפני המקום, ובזה שרינן לפני דלפני, אבל כשהנכשל שוגג, בזה הוא חוטא שמכשיל רעהו, י"ל דמקרי מכשיל, אף במעשה רחוקה.
כה) שם בתו' ועוד דחד לפני הוא כו', פי' כיון שכבר נחשד למכירה, כבר הוא עלול להכשל בשאלה ושכירות ויש לחוש שישאיל בהמה זו, ואע"ג דלא נחשד עדיין לשאלה, ובתירוצם קמא ס"ל, דאע"ג דאסרו חכמים שמא יכשל בשאלה, אבל המוכר, לא חשיב עדיין כעומד להשאיל, שיהי' כחד לפני, ומיהו למדנו מדבריהם ז"ל דכל שהמכשול לא יבוא עד אחר מעשה שני' חשיב לפני דלפני, ואע"ג שהלוקח הראשון יכשל, כמו הכא דודאי יש לחוש שיכשל החשוד בשאלה בהרבותו באיסור מכירה, ומ"מ קרו להו לפני דלפני, וכן נראה, דטעמא דלפני דלפני דשרי, משום שאין המכשול מזומן, ומה לי אם הנכשל אינש אחרינא או הלוקח עצמו כיון דסוף סוף אין המכשול מזומן, ועי' לעיל ו' א' תוד"ה או, ושמא י"ל שממציא לו מעות כו', ולפי האמור חשיב לפני דלפני, ולפי פי' הר"א דאיסורא משום שהישראל נכשל באיסור מכירה למדנו דאף אם נכשל באיסור דרבנן איכא לפני עור, ואפי' אם הוא מזיד, דאפשר דאין כאן איסור משום פשוטו של מקרא כנתינת מכשול לעור וכמש"נ לעיל אלא משום שגורם דבר שנאוי, מ"מ גם באיסור דרבנן אמרינן האי סברא, ומיהו לפ"ז אין איסור ל"ע אלא מדרבנן בכה"ג, ויש לעיין באדם המכשיל א"ע, אי עבר במעשה הראשונה, משום ל"ע, עוד יש לעיין באיסור ל"ע, הושיט כוס יין לנזיר, ונמלך ולא שתה מהו, ונראה דאין לפ"ע במחשבה לחוד, הרי זה כמדליק הגדיש, ובא אחר וכבהו, ומיהו אי שתה, מקרי עבירה בתחלה, ואפי' מת הנותן קודם ששתה, וכבר הוא חפשי מלאו דל"ע, הרי זה כמדליק הגדיש ומת דגובין מנכסיו וצ"ע.
כו) י"ג ב' מתנ' ושאר כה"ד סתמן מותר כו' ר"מ אומר כו', מבואר דאף לר"מ מותר בדברים דרובן לאו להקרבה, ולכאורה לר"מ דחייש בעלמא למיעוטא, הו"ל למיחש למיעוט דהקרבה, ואפשר דהוי כמיעוטא דמיעוטא, ועוד נר' דכל שהרוב לאו להקרבה לא הוי כמכשיל, כיון שאין המכשול מזומן ולא מנכרא ממעשיו, ולא גרע מלפני דלפני דשרי, ואף אי אזיל ומקטיר, איהו הוא דעוית, ולפ"ז יש לעיין בהא דאמר י"ד א' מוכרין להן חבילה, לפר"ת באיסור מכירה לפני אידיהן שהוא משום הקרבה, מהו למכור להן חבילה לפני אידיהן, כיון דאסרינן לפני אידיהן שאר כל הדברים ואפי' בדבר שרובן לאכילה וכמש"נ לעיל סק"ז דמשום גדר ל"ע אסרו הכל, י"ל דלפני דלפני לא עדיף מרובא לאכילה, ומיהו היכי שמוכר לאותו שאינו יום אידו היום, אע"ג שהוא יום איד באותה העיר נראה דאין זה בכלל גזירה דלשאת ולתת, וכן אם הלוקח חבילה הוא יום אידו, ואין זה יום איד של העיר, אין שייך לאסור לפני דלפני משום יום איד, אלא אם מוכר לאחד מבני העיר ביום איד של העיר י"ל דאסור משום איסור מו"מ אף משום לפני דלפני, והא דשרינן ו' א' ביש לו ולא חיישינן דלמא אזיל ומזבין למי שאין לו, שא"ה דבהמה לכו"ע לאכילה קאי, ועוד דאימור לשחיטה זבנה, ומיהו יש לאסור מכירת חבילה ביום איד משום האי לוקח דנהי דזבנה למכירה, מ"מ יש לחוש שיקטיר מזה, אלא שנ"מ היכי דאית לי' לדידי'.
כז) ט"ז א' וליטעמיך שאין מקריבין כו', לכאורה דעת המביא הא דשמואל למפשט מינה, דבכל חילוף נשתכר בהקלת האיסור, וע"כ שיש בחי איסור משום תורת בהמה גסה, וע"ז מוכיח דא"א לומר כן דמאי הרויח מהיום למחר, וע"כ שלא הרויח בחילופין הראשונים, אלא שקרבו לו לעקור מלתא לגמרי וכדמסיק, ולפ"ז יש לעיין, דהלא נתינת דורון אסור משום הודאה לכו"ע ביום אידו, ומיהו משום ל"ע ליכא דודאי אית לי' בהמה לדידי', ולאחריו מותר דלא קיי"ל כר"י ז' ב', ונראה דבמלך לא שייך הודאה בשביל דורון שמביאין לו, ולא כשפורעין לו חוב, והא דשקד רבי לבטל הדבר, אינו משום איסור אלא שמכוער הדבר, תדע דבסופו לא היו מקריבין רק שחוט לאחר האיד, ומה איסור יש בזה, ויעוין רש"י ד"ה שור כו', ועוד י"ל דהוי ס"ד דאין כאן משום חשש איד אלא משום תורת בהמה גסה, והא דשקד שלא להקריב שחוט, דלמא יחזור הדבר לקלקולו, וע"ז קאמר וליטעמיך כו' וע"כ משום יום איד אתינן עלה והלכך י"ל דאין כאן משום תורת בהמה גסה, אלא משום חשש איד, וחשש שמא יחזור הדבר לקלקולו, עד שבטל הדבר.