חבל נחלתו ז מז

<< · חבל נחלתו · ז · מז · >>

סימן מז

גדרים במבריח ארי

שאלה

המשלם חובו של חבירו בלא להודיע לו, האם הלווה צריך להשיב לפורע את כספו, וכיצד משתלבים הדברים עם דין מבריח ארי?

תשובה

א. סברא פשוטה היא שהוצאות שאדם מוציא בשביל חבירו הן לצרכי גופו והן לצרכי ממונו של חבירו הוא אינו עושה זאת בחינם אלא ראוי להשתלם על כך ממקבל הסיוע. ואעפ"כ מצינו כלל המוגדר בשם מבריח ארי אשר על פיו מקבל הסיוע פטור מתשלום וננסה לברר את גדריו העיקריים של הדין.

במשנה במסכת כתובות (קז ע"ב) נאמר: "מי שהלך למדינת הים, ועמד אחד ופירנס את אשתו, חנן אומר: איבד את מעותיו, נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו: ישבע כמה הוציא ויטול. א"ר דוסא בן הרכינס: כדבריהם. א"ר יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי".

מפרש ר' עובדיה מברטנורא (כתובות פי"ג מ"ב): "איבד את מעותיו - דאמר, לא אמרתי לך הלויני ואני אפרע. אבל אם הלוה את האשה מעות למזונותיה על מנת שתשלם לו, הוא תובעה והיא תובעת את הבעל וישלם" (וכן ברש"י על המשנה).

ובתויו"ט הוסיף: "חנן אומר איבד את מעותיו - כמ"ש הר"ב במ"ב פרק ד' דנדרים שאין זה אלא מניעת תביעה. וכיון שאין מביא לו תועלת אלא מסלק ממנו נזק חיובו. אין זה חייב לו כלום וכן אין לומר בזה שישתלם לפי שההנה את האשה וזן אותה לפי שהיא כבר היה לה מי שהיה מחוייב לזונה והוא הבעל. ואילו לא זן אותה זה, היתה ניזונית מנכסי הבעל או היתה לוה ואוכלת והוא פורע נמצא שאינו מביא לה שום תועלת מחודש שכבר היה לה מי שמחויב לעשות כן".

מתבאר שמי שמסיר היזק מחבירו אינו זכאי לתשלום, אא"כ התנו על כך מראש.

ובגמרא על המשנה: תנן התם (נדרים פ"ד מ"ב): המודר הנאה מחבירו – שוקל לו את שקלו, ופורע את חובו, ומחזיר לו אבידתו, ובמקום שנוטלין שכר – תפול הנאה להקדש. אלא פורע לו את חובו - הא קמשתרשי ליה!" ומתרץ רב אושעיא שמשנת נדרים המתירה למודר הנאה לפרוע עבור המדיר היא אליבא דחנן במשנת כתובות הסובר שהניח מעותיו על קרן הצבי. לעומת זאת רבא מתרץ שמשנת נדרים היא אף אליבא דרבנן בכתובות ולא נחשב כמהנה משום שהמִלְוה היתה שלא על מנת לפרוע.

והסוגיה חוזרת אף בנדרים (לג ע"א) על משנת פורע לו את חובו. אלא שבראשיתה הגמרא שואלת: "אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא ושרי".

מפרש הרע"ב: "ופורע לו חובו - אית דמוקמי לה דוקא בחוב שהתנה לוה עם המלוה שלא יפרענו אלא לכשירצה ולא יוכל המלוה ללחצו, והשתא לא אהני ליה מידי במה שפורע חובו. ואית דמוקמי לה בכל חוב שבעולם, שאינו אלא מונע את בעל חובו שלא יתבענו, ומניעת תביעה אינה בכלל הנאה".

מתבאר כי חנן וחכמים חלקו בשאלה כללית האם המבריח ארי כלומר המסלק היזק או תביעה מחבירו הרי הוא פטור מתשלום או מחוייב בתשלום. לגבי נדרים הרי הדין הוא סעיף מיוחד מכיון שבנדרים מותרת הנאה עקיפה מסוימת.

וכך מבאר הרשב"א (נדרים לג ע"א): "אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא. פי' בין בשוקל את שקלו בין בפורע את חובו דלא חשבינן ליה כמהנהו אע"פ שמסלק את חובו מעליו מפני שאין ההנאה באה מן המדיר למודר דהו"ל כגורם הנאה ולא מהנה ממש ושרי. ודוקא אי סבירא לן מבריח ארי מנכסיו הוא כלומר שאין הלוה הזה חייב לשלם מן הדין למדיר הפורע, אבל אם היה חייב לשלם לו ואינו משלם נמצא זה כמי שנותן לו מתנה ממש ומהנהו ואסור".

היינו הרשב"א מדגיש שכיון שהלווה פטור מתשלום שהרי הפורע הוא מבריח ארי, עצם ההנאה המגיעה למודר בדרך עקיפה אינה נחשבת הנאה אסורה, אולם אם היה חייב הרי זו כמתנה ואסור.

וכן המאירי (נדרים לג ע"א) כתב: "ולענין פירעון חובו ודאי טעם הדבר מפני שאין זו קרויה הגעת הנאה מראובן לשמעון אלא הברחת ארי מעליו ר"ל מניעת היזק ואין מניעת היזק וסלוק תביעה בכלל איסור הנאה ופירשוה בתלמוד המערב אפילו היה בעל החוב דוחקו ואע"פ שמכל מקום גורם לו הנאה אף גרמת הנאה מותרת שהרי אף על ידי אמצעי מותר לההנותו ובלבד שלא יפרש".

ב. הרשב"א (נדרים לג ע"ב) הוסיף: "עמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי. מסתברא לי דדוקא בפורע ומפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכה"ג הוא אינו חייב לשלם כיון דלא אמר לו שיפרע לה בשבילו והיא נמי אינה חייבת לשלם שהרי לא לותה ממנו ולא אכלה אלא בתורת פרעון חוב, אבל כשפרנס סתם חוזר הוא וגובה שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה, והראיה מיתומים שסמכו אצל בעל הבית (גיטין נ"ב א') דיתומים קטנים אינן יכולין להתנות, ועוד מן היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות שחייב בעל השדה לשלם ולא אמרי' שכיון שירד לתוכו סתם לא נתכוון זה אלא למתנה, ועוד דגרסינן בירושלמי במסכת מציעא גבי המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה אמר ליה הב לי אגר ביתי אמר ליה הב לי דינרי! אתא עובדא קומי ר' בא בר זבינא ומריקו ליה מאי דהוה חזי למשרייה, והכא ודאי בשהשרה אותו בגו ביתיה סתם קא מיירי ולא במעמידו מפורש בשכר דאי לא לא הוה אמר ליה אידך הב לי דינרי, ואשריתיה נמי לא באגר משמע, וכן נמי לא משום רבית קאמר דא"כ לא הוה אמר ליה אלא הב לי אגר ביתי, אלמא כל שמשרה את חבירו בתוך ביתו סתם לא לתורת מתנה ולהעמידו בחנם מתכוון אלא בשכר, וכיון שכן המפרנס אשת חבירו סתם לא בתורת מתנה מפרנס ולא בתורת פרעון חיוב מזונות הבעל אלא בתורת מלוה והיא או בעלה חייבין לשלם, ונראה לי דכיון שכן המפרנס סתם אשת חבירו הרי הוא חוזר ונפרע מן הבעל כיון שהבעל חייב במזונותיה בתנאי בית דין דהו"ל כיורד לתוך שדה של חבירו כדאמרן, וה"ה לזן את עבדו ואת שפחתו העבריים שאין הבעלים יכולים לומר להם עשה עמי ואיני זנך, דכל המלוה מזונות סתם לאלו כאלו מלוה לאדון".

היינו, הרשב"א מחדש שאפילו בפרנס את אשתו דוקא כשמדגיש שעושה זאת מחמת מזונות והבעל לא ציוהו והאשה לא בקשה ממנו, אבל פרנס סתם את אשת חבירו חוזר ונפרע ממנו, משום שאין אדם מפרנס וכש"כ פורע חובות – עבור אחרים בחינם ובמתנה, אלא התכוין לפרוע בתורת הלואה. ודבריו הובאו בקצרה בנמוקי יוסף על נדרים.

ג. המגיד משנה (הל' אישות פי"ב הי"ט) הביא את דברי הרשב"א וחלק עליהם: "ואין נראה כן דעת הראשונים ז"ל אלא אפילו במפרנס סתם אבד מעותיו והטעם לפי שיש חילוק בין סלוק נזק להבאת תועלת ואינו דומה זה ליורד לתוך שדה חבירו ונטעה דהתם מביא לו תועלת ומעלה קרקעו ומהנהו אבל כאן אינו מביא לו שום תועלת לבעל אלא מסלק ממנו נזק חיובו וה"ז כפורע חובו של חבירו שלא מדעתו שאינו חוזר ונפרע ממנו מכלום. וכן אין לומר בזה שישתלם לפי שההנה את האשה וזן אותה לפי שהיא כבר היה לה מי שהיה מחויב לזונה והוא הבעל ואילו לא זן אותה זה היתה ניזונת מנכסי הבעל או היתה לווה ואוכלת והוא פורע, נמצא שאינו מביא לה שום תועלת מחודש שכבר היה לה מי שמחוייב לעשות כן. סוף דבר הרי זה כפורע חובו של חבירו ממש. ואפשר שדינו של הרב ז"ל קיים במי שזן ומפרנס בסתם אינש דעלמא שחוזר ומשתלם ממנו אבל באשת איש וכיוצא בה לא. כך נראה לי".

הר"ן (נדרים לג ע"ב) אף הוא חולק על הרשב"א וסובר שכל פורע חוב של חבירו אינו מקבל את מה שפרעו. וז"ל: "ולענין הלכה קיי"ל כחנן הלכך פורע חובו של חבירו הניח מעותיו על קרן הצבי ואפילו בבעל חוב דוחק נמי דליכא למימר דטעמא דחנן משום דמצי אמר ליה מפייס הוינא ליה והוה מחיל לי דהא מתני' דשוקל לו את שקלו אתיא לן שפיר כחנן אף על גב דלא מצי אמר שימחלו לו הגזברים - ומסתברא לי דבמלוה שיש עליה משכון נמי אבד מעותיו דהא אמרינן הכי בירושלמי אליבא דבני כהנים גדולים דאמר התם דאפילו לבני כהנים גדולים דאמרי במפרנס את אשתו דישבע כמה הוציא ויטול התם היינו טעמא משום דלא עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב, אבל בפורע חובו מודו לחנן דפטור דמצי אמר מפייס הוינא ליה והוה מחיל לי. ואמרינן התם הגע עצמך שהיה בידו משכון מפייס הוינא ליה ומהדר לי משכוני. ונהי דבגמרא דילן לא סבירא לן הכי אליבא דבני כהנים גדולים דא"כ לא הוה מצטריך לאוקמא למתניתין בשלוה על מנת שלא לפרוע אפילו הכי נקטינן מהא דירושלמי דחנן אפילו מלוה שיש עליה משכון אמר דכיון דבירושלמי אמר בפשיטות דמודו ליה רבנן דחנן בהכי אלמא שמיע להו דחנן אמר הכי, ונהי דלפום גמרא דילן בני כהנים גדולים לא מודו אפילו הכי גמרינן מירושלמי דחנן אמר אפילו במלוה שיש עליה משכון ובהא לא אשכחן איפכא בגמרא דילן, כן נראה לי".

הטור (חו"מ סי' קכח) פסק: "הפורע חובו של חבירו אין חבירו צריך לשלם לו אפילו אם המלוה היה דוחקו לפרוע, ולא עוד אלא אפילו היה לו ללוה משכון ביד המלוה והלך זה ופרע למלוה ונטל המשכון צריך להחזירו ללוה. ופרש"י דבכל חוב איירי וכך כתב הרמב"ם ז"ל. אבל ר"ת פירש דלא איירי אלא בפורע חוב מזונות אשתו שאין חיובו כ"כ ברור אע"פ שהוא חייב במזונות אשתו, דאם לא היה זה מפרנסה לא היה הבעל חייב שהיתה מצמצמת במזונותיה אם לא היתה מוצאה מי שמפרנסה אבל בשאר חובות לא וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל".

הטור מביא את מחלוקת הראשונים האם הפורע חובו של חבירו נאמר בכל חוב או רק בפורע מזונות האשה. ונראה ששתי הדעות חלוקות על הרשב"א. הרשב"א ציין שאפילו במזונות האשה רק אם פרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה עושה זאת פטור הבעל – אבל בסתמא חייב. ולשתי הדעות בטור על מזונות האשה ודאי שפטור.

ד. כתב הבית יוסף (שם): "ופירש רש"י חנן היא דאמר זה שפרנס את אשת חבירו ונתכוין לשם הלואה שישלם לו בעלה איבד מעותיו ואין יכול לומר את חובך פרעתי שלם לי, והוא הדין נמי לכל חוב שעליו ועמד חבירו ופרעו וזה לא אמר לו הלויני אינו חייב לו כלום, וכיון דאילו פרעיה לשם הלואה לאו הלואה היא כי פרעיה נמי לשם מחילה לאו מידי יהיב ליה עכ"ל. וכן דעת הרמב"ם פרק כ"ו מהלכות מלוה (ה"ו). וכן דעת הרי"ף (כתובות סג:) שכתב ירושלמי (שם פי"ג ה"ב) רבה בר ממל הפורע שטר חוב לחבירו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים אמר רבי יוסי טעמא דבני כהנים גדולים התם לא עלתה בדעתו שתמות אשתו ברם הכא מצי אמר ליה מפייס הוינא ליה ומחיל לי ואף על גב דהוה גביה משכון. וכתב הר"ן (שם דבור ראשון) אין זה כשיטת גמרתינו דאם כן לא היינו צריכים להעמיד מתניתין דנדרים (לג.) כחנן דאפילו ל[בני] כהנים גדולים הוה מצי לאוקומי לפי הירושלמי ואפילו הכי ילפינן מיניה דחנן אפילו במלוה שיש עליה משכון דכיון דבירושלמי אמרינן בפשיטות דמודו ליה רבנן לחנן בהכי אלמא שמיע להו דחנן אפילו במלוה שיש עליה משכון אמר ובהא לא אשכחן איפכא בגמרא דילן ואמרינן בירושלמי שאפילו כשהמלוה דוחקו עד שמראה שאין דעתו קרובה אצלו למחול את חובו אפילו הכי פטור עכ"ל".

עולה שהרי"ף הרמב"ם ורש"י סוברים שבכל חוב שהוא פרע מעצמו ולא ביקש מאחרים לפרוע הרי מי שנפרע עבורו פטור מתשלום כיון שלא ביקש שיפרע עבורו.

ה. הבית יוסף ממשיך: "והתוספות (כתובות קח. ד"ה הא מני) כתבו סברת רבינו תם והביאה רבינו אשר ז"ל בפסקיו (פי"ג סי' ח) דהאי פורע איירי דוקא במזון אשתו כההיא דחנן דאין חיובו כל כך ברור דאע"פ שחייב במזונות אשתו אפשר שאם לא היה מפרנסה לא היה בעלה מתחייב לפי שהיתה מצמצמת כי היכי דלא לקריוה רעבתנותא, אבל בשטר חוב אפילו חנן מודה דלא איבד מעותיו דהנאה גמורה היא הואיל ולא היה יכול ליפטר בשום ענין והכי פירושו הא מני חנן היא כלומר (היה) [האי] פורע חובו איירי באותו חוב דאיירי ביה חנן דהיינו במזון האשה דוקא וחנן היא וכן פירש רבינו חננאל".

מתבאר שלפי ר"ת כאשר הגמרא אומרת שהמשנה בנדרים היא לדעת חנן היינו דוקא בפורע חוב של מזונות האשה אבל בשאר חובות אסור מדיר לפרוע חובותיו של מודר משום שמהנה אותו.

מוסיף הב"י: "וריב"א הביא ראיה מהירושלמי (שם) דפליגי בשאר חובות ואומר רבינו תם דעל כרחך פליג הירושלמי אגמרא דידן דמוקי לההיא דפורע לו חובו אף כבני כהנים גדולים ורב אושעיא מוקי לה כחנן וגם ההיא דשוקל לו שקלו מוקי בכל ענין וגמרא דידן לא מוקי אלא באבוד וגבוי ופליג נמי בהא דלית ליה הך סברא דמפרשינן אליבא דגמרא דידן דלא פליגי אלא במזון האשה".

הב"י מפקפק בדעת הטור האם הרא"ש אמנם סבר כר"ת, ואינו מוצא בהבאת דעת ר"ת ע"י הרא"ש ראיה שכך אמנם סבר. ומסיק להלכה בשו"ע (קכח, א) כרוב הראשונים שהלווה פטור מלפרוע מה שפרעו עבורו בכל סוגי החובות ולא רק במזונות האשה, והסכים עמו הרמ"א.

ו. דין מבריח ארי הובא בגמרא בבבא קמא (נח ע"א) בדין פרה שנפלה לערוגת חבירו ונצלה מחבטה בגלל ירקות חבירו ובכ"ז משלם בעליה מה שנהנית. ואומרת הגמרא: "לא מבעיא קאמר, לא מבעיא אכלה דמשלמת מה שנהנית, אבל נחבטה - אימא מבריח ארי מנכסי חבירו הוא, ומה שנהנית נמי לא משלם, קמ"ל. ואימא ה"נ! מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו הוא, האי לאו מדעתו; אי נמי, מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא, האי אית ליה פסידא".

ומפרש רש"י:

"לא מבעיא אכלה דמשלמת - מיהא מה שנהנית אע"ג דלא פשע בשמירתה דהא נהנית.

"אבל נחבטה - דאפי' בההיא הזיקא אנוסה הואי.

"אימא - האי בעל השדה מבריח ארי מנכסי חבירו הוא שהציל את בהמת חבירו שלא נחבטה בקרקע ומצוה הוא דעבד ומידי לא לשקול קמ"ל".

דחיית הגמרא היא שמציל בהמת חבירו מחבטה בנפילתה לגינת חבירו אינה נחשבת למבריח ארי מצד שני טעמים: ראשית זה לא נעשה מדעת המציל את חבירו שהרי הבהמה נפלה לגינתו בעל כרחו, וכן מבריח ארי אינו ראוי לתשלום כאשר אין לו הפסד, אבל כאן בעל הערוגה הפסיד ירקותיו כתוצאה מנפילת הבהמה.

ז. תוספות (כתובות קז ע"ב ד"ה חנן אומר) מעיר: "ליכא לאקשויי מהא דקיימא לן (לעיל פ.) היורד לתוך שדה של חבירו ונטעה שלא ברשות דשמין לו כאריס ולבונה חורבתו של חבירו דנותן לו מה שההנהו (ב"מ קא. ע"ש) דהתם השבח בעין הוא ודין הוא שיטול אבל הכא לא השביח לו שום שבח נכסים אלא שהצילו מגביית בעל חובו ולא מידי יהיב ליה, והוה כמבריח ארי מנכסי חבירו דאע"ג דמהנה אותו לא מתחייב מידי כדמסיק בנדרים באין בין המודר (דף לג:)".

היינו, תוספות מחלק בין מציל מנזק וכד' לבין מי שנתן לחבירו בידים שאין הוא נחשב כלל כמבריח ארי ולכן הוא בא בשכרו. יש לדייק שמדין היורד לשדה חבירו הוכיח הרשב"א לעיל שכל המלוה או נותן לחבירו אינו עושה זאת בחינם. תוס' חילקו ואמרו שהחילוק הוא בדבר הניתן האם היא רק סילוק חיוב או שמשהו מוחש הניתן ליד הנהנה וע"כ הוא חייב בתשלומיו.

ממשיך תוס' (אף בעמוד הבא): "וא"ת הא אמרי' בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף צג:) שומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם חייב ומפרש שומר חנם בחנם שומר שכר בשכר ומסיק דחוזר ונוטל מבעל הבית משמע דשומר חנם נמי אם קדם ברועים ובמקלות בשכר חוזר ונוטל מבעל הבית, ואמאי אברוחי אריא בעלמא הוא? וכן הא דתנן בפ' אלו מציאות (ב"מ דף לא: ושם) היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה ופירש בקונטרס שאם היה עוסק במלאכה חמורה ונוטל שכר מרובה כמה היה פוחת משכרו ויעסוק במלאכה קלה כמו השבת אבידה וכך יתנו לו. ואמאי אברוחי אריא בעלמא הוא? ולפי מה שפירש רבינו תם דדוקא במפרנס את אשתו קאמר חנן לפי שיכולה לצמצם ולהתפרנס בדוחק אבל שאר פורע לו חובו לא כמו שאמר לקמן לא קשיא מידי".

תוס' שואל שלכאורה מצינו מצילים ממש כגון שומר שהציל צאנו של בעה"ב, וכן משיב אבידה שהוציא הוצאות על מנת להשיב, ומדוע הם מקבלים שכר הרי הם רק מבריחי ארי.

מתרץ תוס' בכתובות: "ואומר רבי כי מן הדין היה ודאי פטור כדמשמע הכא אלא תקנת חכמים התם שישלמו לו כדי שישיב אבידתו של חבירו וכן בקדם ברועים ובמקלות בשכר דחוזר ונוטל שכר מבעל הבית כדי שיעסוק להבריח את הארי ואפי' עולה השכר כדי דמיהן נפקא מינה לכושרא דחיותא. אבל פורע חובו ועמד אחר ופרנס את אשתו למה לנו לעשות תקנה על זה".

היינו, תוספות מבין שזו תקנת חכמים לשלם למציל, ומעיקר הדין מי שרכושו ניצל היה צריך להיות פטור לגמרי, וכיון שרצו לגרום למציל להציל קבעו שהניצול ישלם לו עבור הוצאותיו וטרחתו. וע"ע הגהות מיימוניות (הל' נזקי ממון פ"ג הי"א).

ח. מתוך כך מסיק תוספות: "ומהאי טעמא נמי הא דאמר בהנזקין (גיטין נח:) הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון פירוש אם שהתה בידו י"ב חדש אין נותן רביע לבעלים ויחזיק בקרקעות אלא מחזיר לו הקרקע נראה לרבי דלא בחנם מחזיר אלא משלם לו מה שהוציא להוציאה מיד העובד כוכבים. ורבינו גרשון פי' בתשובותיו כמו כן דאע"ג דלא הוי אלא כמבריח ארי בעלמא יש לו לשלם מידי דהוה אקדם ברועים ובמקלות בשכר וגבי משיב אבידה דאל"כ אין לך אדם מציל של חבירו מיד העובדי כוכבים, ולא כפי' הקונטרס שפירש בגיטין שמחזיר לו בחנם".

היינו, בנקודה זו נחלקו רבינו גרשום מאור הגולה ורש"י האם המציל את של חבירו בהוצאת ממון מיד נכרים צריך להחזיר בחינם כדין מבריח ארי, או שמשלם לו הוצאותיו. ותוס' מבין שזו תקנת חכמים כדי שיציל בממונו את של חבירו מיד גויים. (תוס' ממשיך ולא הבאנו סיום דבריו).

וכן הביא זאת המאירי (גיטין נט ע"א): "ראשוני הרבנים כתבו שגוי אנס שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר ולקחה הימנו שאין הבית חוזר לבעלים הראשונים אלא אם כן פורע לו את דמיו ושיתן לו שכר מה שההנהו דומיא דשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו ואין אומרין מבריח ארי בעלמא הוא וזה הפך מה שכתבו גדולי הרבנים למעלה בבא מחמת חוב ואנפרות שאם החזיק גוי בקרקע ישראל בגזל אין בו סיקריקון להחזיר לבעלים רביע אם שהתה שנים עשר חדש אלא מחזירו לבעלים בחנם שאין מכירת הגוי מכירה כלל ואף הוא אינו אלא מבריח ארי בעלמא ובתוספות הכריעו שאם לקח הישראל את הבית בשיוויו דין הוא שיחזירהו שהרי אין לו טענה שלהצילו בא אבל אם לקחו בזול ראוי לומר שיפרע זה מה שנתן אבל לא דבר אחר והדברים נראין".

והוסיף הגהות אשרי (ב"ק פ"ו סי' ז הגהה א): "ונראה לריצב"א אדם שהניח ספרים בעיר וברח ונשארו אם קנאם יהודי אחר יחזיר לו עד כדי דמיהן אם נתנו כן בהן אפילו לפירוש רש"י שמחזירן בחנם כדין נכרי הבא מחמת חוב ואין בהן דין סיקריקון מ"מ כיון דאמר אין לוקחין ספרים יותר מכדי דמיהן הא כדי דמיהן לוקחין דלא ניחא ליה לבוזיינהו באנפייהו כדאמר בהשולח ואם לא יקנה ישראל פשיטא שהנכרי לא יחוש עליהם וישליכם למקום שאינה כדאי כדאמרינן התם שדינהו בנהרא ולא יחזירם בחנם ויש בזיון כתבי הקדש הלכך הפודן בכדי דמיהן צריך להחזיר לו הדמים. מהרי"ח".

ונראה שהבין זאת כתקנה בדומה לשאר תקנות להשיב למבריח ארי את הוצאותיו. וע"ע הגהות מיימוניות (הל' חובל ומזיק פ"ח ה"ו) ותשובות מיימוניות (נזיקין סי' יז).

ט. תוספות במקום אחר (בבא קמא נח ע"א א"נ מבריח ארי) אף הוא מתייחס לאותן שאלות ומסביר את הגמרא בב"ק בצורה שונה.

תוס' מקשה: "וא"ת והרי פורע חובו דחשבינן ליה מבריח ארי בריש אין בין המודר (נדרים ד' לג.) אע"ג דאית ליה פסידא וי"ל דהכי פי' מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו וכיון דמדעתו אפי' אית ליה פסידא כמו פורע חובו חשיב מבריח ארי האי שלא מדעתו א"נ מבריח ארי מנכסי חבירו אפילו כשאינו מדעתו אלא חבירו מכריחו להבריח ארי מעדרו לית ליה פסידא למבריח האי אית ליה פסידא. וכיון דאיכא תרתי שלא מדעתו ואית ליה פסידא לא חשיב מבריח ארי, אבל מדעתו אפי' אית ליה פסידא או שלא מדעתו ולית ליה פסידא חשיב מבריח ארי ואין נותן לו אפי' שכרו".

תוס' מבאר שחילוקי הגמרא בב"ק חלים אהדדי. היינו רק שהבריח ארי מדעתו אפילו הפסיד הרי הוא מבריח ארי ואינו מקבל מה שהוציא והדוגמא לכך פורע חובו של חבירו, וכן מי שהבריח ארי בעל כרחו ולא הוציא הוצאות עדיין הוא מבריח ארי ואינו זכאי לתשלום על טרחתו. ורק אם עשה שלא מדעתו והוציא הוצאות זכאי לתשלום על הוצאותיו אף אם הבריח ארי. נשארה פתוחה השאלה על מציל מדעת שהפסיד או הוציא ממון ובו מצינו כמה וכמה מקרים בגמרא שאינו נפסד את ממונו, וכיצד זה מתיישב עם הכלל העולה מן הש"ס.

תוס' ממשיכים ושואלים כשאלתם בכתובות: "וא"ת דבסוף השוכר [את] הפועלים (ב"מ צג:) אמר דשומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ומקלות ולא קדם חייב ומפרש שומר חנם בחנם וש"ש בשכר ומסיק דחוזר ונוטל מבעל הבית ומשמע דשומר חנם לא מחייב לקדם בשכר אבל כ"ש אם קדם בשכר דשפיר עבד ונותנים לו מה שהוציא ומסתברא דה"ה איניש דעלמא שאינו שומר וגם שכר עצמו נוטל ואין סברא לחלק בין רועה עצמו שמוטל עליו להתעסק ולשמור לאיניש דעלמא, ועוד אמרינן בהגוזל בתרא (לקמן דף קטו:) שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו ושכרו מיהא שקיל ולא אמרינן מבריח ארי בעלמא הוא, וכן משיב אבידה שנותנין לו שכר כפועל בטל (ב"מ דף לא: ושם) לא אמר דליהוי כמבריח ארי בעלמא ולא יטול כלום ואין לומר דבכל הנהו אע"ג דמן הדין היה פטור מ"מ תקנת חכמים היא שישלם לו כדי שישיב אבידתו של חבירו, אבל פורע חובו אין לנו לעשות תקנה ע"י זה. דהא הכא בשמעתין משמע דאי הוה מדעתו הוה חשיב מבריח ארי ולא היה נוטל כלום אעפ"י שהוא מציל חבירו מן ההפסד לא עשו תקנה, ונראה לר"י דמבריח ארי שאינו נוטל שכר היינו כשאין הדבר ברור שיבא לידי הפסד כגון שהארי רחוק ואין יודע אם יבא כאן הארי אם לאו ואין מצילו אלא מדאגה ומן הפחד שדואג שמא יבא אבל אם הדבר ברור שיבא לידי הפסד ולידי דריסת הארי או מציל מפי הארי עצמו אז ודאי נוטל שכרו כמו שטף נהר חמור חבירו".

תוס' מלמדים כלל חשוב שמבריח ארי הוא דוקא כאשר יש חשש אבל אין ההפסד בטוח, אבל אם ההפסד בטוח על כך משלם הניצול על ההצלה ואין זה בכלל מבריח ארי. בתוך דבריו דוחה תוספות בב"ק את תירוצו של תוס' בכתובות וסובר שאין כאן תקנות חכמים לשלם או שלא לשלם. אלא טענת מבריח ארי מוגבלת בכוחה רק למקום שהאיום או חובת התשלום אינה ברורה, אבל במקום שהיא ברורה ודאי חייבים לשלם לו על ההצלה.

עפ"י הכלל שקבעו כותבים תוס': "והך דשמעתין מיירי שהצילו ירקות מצער בעלמא שאין בעל הבהמה רוצה שתחבט בהמתו בארץ ותצטער אע"פ שלא היו דמיה נפחתין בכך ולכך היה נחשב מבריח ארי אי הוה מדעתו ופורע חובו אין מצילו מהפסד דמה שהיה הלוה זקוק לפרעו אין זה הפסד שהרי נתחייב לו ואינו מצילו אלא מצער בעלמא וחשיב מבריח ארי, א"נ כדמפרש טעמא בירושלמי דכתובות (פי"ג) ובנדרים (פ"ד) מפייסא הוינא ליה ומחיל לי ואפי' במשכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני ואפי' בב"ח דוחק עצמו מסיק לה בירושלמי, ונראה דהטעם משום שיכול לומר לו הייתי מוצא הרבה בני אדם שהיו פורעין עבורי כי דרך אהובים שמרחמים על אהוביהם להציל מן הצער הזה דהיינו מעין אותו טעם". וכ"כ תוס' בב"מ (לא ע"ב ד"ה אם) וכדבריהם כתב הרא"ש (ב"ק פ"ו סי' ו).

וכן כתב הרשב"א (בבא קמא נח ע"א): "איכא למידק דהא משמע בריש פרק אין בין המודר דאמרי' מבריח ארי מנכסי חבירו אפילו במקום פסידא כגון פורע חובו של חבירו וזן את אשתו, וי"ל דהכא ה"ק ה"מ מדעתו ואע"ג דאית ליה פסידא וא"נ בלית ליה פסידא ושלא מדעתו וכגון שהכריחו להבריח ארי מנכסיו, דאי לית לי' פסידא אינו נוטל אפילו שכר, אבל היכא דאיכא פסידא ושלא מדעתו כי הכא אין זה מבריח ארי אלא מהנה ונוטל מה שההנהו, ולעולם מדעתו אפילו אית ליה פסידא הוי מבריח ארי ואינו נוטל כלום. וא"ת והא אמרינן בפ' הגוזל בתרא שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו הא שכרו מיהא שקיל ולא אמרינן מבריח ארי מנכסיו הוא, ומשיב אבדה נמי דנוטל שכרו ולא אמרינן מבריח ארי מנכסיו הוי ולא יטול כלום. ותירצו בתוס' שאין [חשיב] מבריח ארי במקום שמציל ממש מן ההפסד דההוא מהנה גמור הוא, ואיזהו מבריח ארי זה המצילו מפחד ההפסד מקודם שיבא ההפסד, ופורע חובו של חבירו הוי טעמא כדאמר בירושלמי מפייס הוינא ליה והוה שבק לי, הגע עצמך שיש בידו משכון מפייס הוינא ליה ואיהו מהדר לי משכוני, וזן את אשתו נמי שמא היא תעשה מלאכה ויספיקו מעשה ידיה למזונותיה או אביה וקרוביה יספיקו לה מזונותיה. וכן אמרו גם משמו של רבינו תם ז"ל דמתוך מה שכתב נראה שכל שמציל ממש מן ההפסד אינו קרוי מבריח ארי אלא מהנה גמור ונוטל מה שההנהו".

למדנו מדברי תוס' בב"ק והרשב"א שני כללים בדיני מבריח ארי: ראשית אם היה כפוי להציל והפסיד ממונו מקבל תשלום, ועוד שאם ההפסד למוצל היה ודאי שוב אין זה מבריח ארי אלא מהנה את חברו ונוטל שכרו.

וכך כתב הריקאנטי (סי' תקנה): "ראובן שנתפס ביד עו"ג והלך שמעון ופדה אותו ממעותיו ולאחר זמן ביקש שמעון מעותיו מראובן חייב ראובן לשלם לו. ול"ד לפורע חובו של חבירו דפטור ואפי' על משכון משום מבריח ארי מנכסי חבירו ואמר בירוש' אפי' בע"ח דוחק. הא ליתא כמו שפי' ר"י דמבריח ארי ל"ש אלא היכא דמצילו מן הצער לא היכא דמצילו מן ההפסד דאז ודאי חייב לשלם. ואע"ג דפורע חובו מצילו מן ההפסד ואפ"ה קרי לי' מבריח ארי ש"ה כיון דמן הדין חייב הלוה לפרוע למלוה לא קרי ליה הפסד. והר' אברהם בר' אפרים כתב טעם אחר דמש"ה פטור דשמא ימחול לו חובו ואפילו על משכון שמא יחזיר לו משכונו ואינו מצילו מן ההפסד ודאי. אבל אם הה' ערב או קבלן וקדם ופרע חייב הלוה וכן היכא דמצילו מהפסד ודאי עכ"ד". וע"ע סמ"ג (עשין סי' צד).

י. הרמב"ן (בבא מציעא ל ע"ב) מתקשה בשאלות אותן שאל תוספות: מתי נחשב כמבריח ארי ומתי זכאי לתשלום לפי הסוגיות השונות, ומשיב תשובות שונות מתוספות. וז"ל: "ואיכא דקשיא ליה אמאי נותן לו שכרו כפועל מבריח ארי מנכסי חבירו הוא ופטור, וכי תימא מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא הא אית ליה פסידא כדאמרי' בפ' הכונס צאן לדיר (נ"ח א'), הא אשכחן מבריח ארי מנכסי חבירו דפטור אע"ג דאית ליה פסידא כיון דמדעתו עבד, כדתנן בפרק שני דייני גזירות (ק"ז ב') מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו, וכן בפורע חובו של חבירו פטור ומפרשינן לה בגמרא במסכת נדרים בפרק אין בין המודר (ל"ג ב') משום דאברוחי ארי בעלמא הוא, הכא נמי מבריח ארי הוא וליפטור אע"ג דאית ליה פסידא.

"ואיכא למימר כל היכא דלאו עליה רמיא לאברוחי ההוא ארי אע"ג דאית ליה פסידא פטור הלה כיון דמדעתא דנפשיה עבד אחולי אחיל גביה דהיאך, א"נ דתלינן לקולא כדאמרינן בירושלמי (כתובות פי"ג ה"ב) מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי, אבל היכא דעליה דידיה רמיא לאברוחי ההוא אריא אע"ג דמדעתיה עבד כיון דאית ליה פסידא חייב לשלם, דלא רמו רבנן עליה לאברוחי אריא מנכסי חבריה כי היכי דליפסיד איהו, וכן נמי הא דאמרינן (לק' צ"ג ב') גבי שומר שכר שקדם ברועים ובמקלות בשכר דהדר שקיל מבעל הבית, משום דלא רמו רבנן עליה לנטורי נכסי דחבריה ולאפסודי נכסי דנפשיה, ומתני' נמי הא רמיא עליה לאהדורי אבדתא לפיכך נוטל שכרו, וכן נמי נשברה כדו של דבש ושפך זה את היין והציל את הדבש לתוכה שנוטל שכרו (ב"ק קט"ו א'), משום האי טעמא הוא דעליה דידיה רמיא לאהדורי ההיא אבדתא למרה אם היה לו כלי ריקן, ומיהו כיון דלא הוה ליה למשפך חמריה אלא א"כ התנה אינו נוטל אלא שכרו".

היינו הרמב"ן מחדש כלל שמבריח ארי זכאי לתשלום כאשר עליו מוטל להציל, אבל אם אין מוטל עליו להציל והתנדב מעצמו אפילו הפסיד ממעותיו אינו זכאי לתשלום על הפסדיו. ולכן יש מבריח ארי מדעת הזכאי לתשלום ויש שאינו זכאי לתשלום.

אולם הרמב"ן נותן כלל אחר אשר נראה לו יותר: "ולי נראה דשכר פעולה ממונא דמטי לידיה דבעל אבידה הוא ודמי לפועל שעשה מלאכה בשל חבירו שלא מדעתו דאמרינן לקמן (ע"ו א') דנוטל מבעל הבית מה שההנה אותו, אבל פורע חובו של חבירו וכיוצא בהם דלא מטי לידיה דבעל הבית אלא מחילת חובו של זה וסלוק דחקו ממנו, מבריח ארי מנכסי חבירו הוא ואע"ג דאית ליה פסידא פטור ולשון זה עיקר ברור הוא".

היינו יש לחלק באיזה מבריח ארי המדובר. זה שהוא חוסך ממון בעין למי שעושה עבורו – זכאי לתשלום, לעומת זאת מבריח ארי שעניינו סילוק דוחק או מחילת חוב על כך פטור מתשלומים. ובכך דבריו דומים לדברי תוס' שאין היורד לנכסי חבירו בכלל מבריח ארי משום שנתן בידו בפועל.

יא. הריטב"א (ב"מ לא ע"ב) מביא תירוץ המדרג את תשלומיו של מבריח ארי מדעת. והולך בעקבות תירוצו הראשון של הרמב"ן, וז"ל: "תירצו בתוספות דכללא דמילתא כל שהוא מחוייב יותר לעשות ממה שעשה מפני מצות השבה או מידי אחרינא הוא משתלם יותר, הילכך התם גבי כד של דבש לא היה הוא מחוייב לשפוך יינו בידים כדי להציל ממון חבירו, וכיון דגזים ועבד הכי והיו שם בעלים דאבדה הוה ליה להתנות וכיון שלא התנה אין לנו להתנות בשבילו ולפיכך אין לו אלא שכר טרחו כפועל דעלמא, אבל הכא שאינו אלא ביטול מלאכה וריוח שהיה לו לעשות אע"פ שהיה פטור מליטפל באבדה משום אפס כי לא יהיה בך אביון שלא חייבו הכתוב אלא כשהוא יושב ובטל, מכל מקום לא ויתר אלא שכר מלאכה שהיה לו להרויח, וכיון שהבעלים לא היו שם ולא היה יכול להתנות עמהן ליכא למימר דמחל לגמרי, ומיהו כיון דפטור היה יש לו להפסיד קצת ונימא דמצוה בעא למעבד לפנים משורת הדין ומחל קצת שכרו הילכך נוטל שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה, וההיא דרועים ומקלות אינו דומה לאלו דהתם לא עשה מדין השבת אבדה אלא מפני שמירה שקבל עליו שנעשה שלוחו של בעל הבית וכדין שליח הוא עושה שיש לו להשתלם כל מה שהוציא, וההיא דפורע חובו של חבירו לא היה שליח כלל וגם לא היה עליו שום חיוב מצות השבת אבדה וכיון שכן הרי חבירו פטור לגמרי ואפילו שכר טרחו בעלמא לא יהיב ליה, וזו היא שיטה נכונה, וכבר כתבתי בזה שיטות אחרות בב"ק וגם בכאן בחדושין הארוכין שלי ואין צורך".

היינו, מידת חיובו של המבריח היא הקובעת את גובה התשלום. אם הפריז בהוצאתו ולא התנה עליה מקודם יש לו שכר כפועל בטל. בהשבת אבדה כיון שלא היה מחויב בכך ועשה מצוה ג"כ נוטל כפועל בטל. וברועה שקידם כיון שלא בא כמציל אלא מחיוב מלאכתו נוטל כל שכרו. ואילו פורע חובו כיון שאין לו שום חיוב ואעפ"כ פרע חובו אינו זכאי לשום תשלום.

סיכום

בדין מבריח ארי כמה סייגים לראשונים, ישנן דעות שבדר"כ בתשלומי חובות מרצונו חייב הניצול או המלוה לשלם לו את שהוציא. ישנן דעות שמעיקר הדין מבריח ארי אינו נוטל שכר כלל ורק חכמים עשו תקנות שישלמו לו לשם עידוד המצילים או המבריחים. ישנן דעות שהתשלום מוערך לפי מידת חיוב המציל להציל ולפי יכולת התנאתו. ישנן דעות שעל הצלה מדעת ומצער ודאי או בהוצאה ודאית חייבים לשלם לו. וכן אם השביח או הוסיף משהו בפועל לחברו ודאי חייבים לשלם לו.