חבל נחלתו ג לט

<< · חבל נחלתו · ג · לט · >>

סימן לט

לחיצת יד בניחום אבלים

שאלה

רבים הנוהגים בעת שהותם בבית האבל או ביציאתם מבית האבל ללחוץ את ידו. בשם ת"ח גדול שמעתי שמקור המנהג לקוח מנוכרים. האם נכוחים דבריו, והאם ראוי לעשות כן?

תשובה

נראה לי שדבריו בטעות יסודם:

  • בספר משלי (משלי ו א): "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך".
  • וכן במשלי (משלי יז יח): "אדם חסר לב תוקע כף, ערב ערבה לפני רעהו". וברש"י: "אדם חסר לב תוקע כף — ערבות ממון, ד"א תוקע כף לאפיקורסים כדי ללכת בדרכיהם".
  • וכן במשלי (משלי כב כו): "אל תהי בתקעי כף בערבים משאות".

בשלושת הפסוקים מופיעה תקיעת הכף כפועלת ערבות עבור אחר. וכך:

  • ברלב"ג (רלב"ג על איוב יז ג): "לידי יתקע — הוא מענין תקיעת כף לקיים כל דבר".
  • וברשב"ם (רשב"ם על בראשית כד ב): "שים נא ידך תחת ירכי — וכן ביוסף כשנשבע ליעקב. כריתות ברית ושבועה של בן [לאביו] ועבד לאדוניו כן היתה, שדומה ענין [ה]שעבוד וכן כת' בן יכבד אב ועבד אדוניו. אבל תקיעת כף אל כף או כריתות דבר לשנים ולעבור בין בתריו מצוייה בשאר בני אדם". היינו, בניגוד לכריתת ברית ושבועה בין עבד לאדוניו ובן לאביו שהיא בשימת יד תחת יריכו, הרי בין שניים שוים — כריתת הברית או השבועה נעשית בתקיעת כף או במעבר שניהם בין בתרים.

ומכאן דנים בטושו"ע (יו"ד סי' רכ"ח ורל"ט, וחו"מ סי' פ"ז ור"א) מה תוקפה של תקיעת כף עד כדי שבועה, ולגבי קניינים כסיטומתא וקבלת קניין. כבכלבו (סימן פ"ח): "תקיעת כף יש שמחמירין לומר שאינה בשאלה, ונראה שאין להחמיר בה יותר משבועה". ובספר תשב"ץ קטן (סי' ת"ט): "מהר"ם אמר דתקיעת כף לא הוי כקנין ואין כופין. וראיה מהכותב (דף פ"ו) דאין כופין אותו על מצות לא תעשה הכא נמי מתי יכפוהו". ובשו"ת הרא"ש (כלל י"ג סי' כ'): "אמר רב פפי: האי סיטומתא, קניא. ורבינו חננאל ז"ל פירש: כדרך שנהגו הסוחרים בגמר המקח, תוקע כפו לכף חברו ובזה נגמר המקח. ופסק ר"י ז"ל כיוצא באיזה דבר שנהגו לגמור המקח, כגון במקום שנוהגים שנותן הלוקח מטבע אחד למוכר ובזה נקנה המקח, הכל כמנהג המדינה, לענין גמר המקח".

ובשו"ת חוות יאיר (סימן קצ"ד) מספר ומלמד: "ומעשה באחד שטען שנתן ת"כ בידו השמאלית ולא די שלא האמנתי לו רק אמרתי שהוחזק כפרן, כי חזקה שאם נתן ת"כ ביד שמאל היה חבירו זה שלו נתן הת"כ מרגיש, כי לא יתכן תקיעת כף איש לכף חבירו מימין לשמאל אם לא כשחבירו אטר יד. ומ"מ לא מהימנינן לי' רק בכל דוכתי אמרינן בכה"ג מסתמא היה באופן המועיל ואפילו את"ל שהאמת אתו או אם הוא עצמו אטר יד ותקע שמאל דידיה לא ידעתי היתר. כי נ"ל שעניינו ושורשו ע"פ הסוד חיבור וקישור חמש מול חמש שבספר יצירה, והפוסקים זכרו מ"ש וגם ידו נתן דצדקיהו וס"ל שמ"ש אשר השביעו באלהים היה בת"כ בת"ש וכן הוא כל סתם ת"כ ומ"ש בת"ש (=בתורת שבועה) לאפוקי דרך התגרים ויתכן שפיר בשטר מכירה. ומצינו עוד קראי טובא ענין ת"כ לקיים כל דבר ולחיזוק כמ"ש תקעת לזר כפך, כי באת בכף רעך ולדעתי גם מזה מ"ש ויתנו כף ויאמרו יחי המלך גם מ"ש כל העמים תקעו כף כל אלו עניינם חיבור וקישור קשר אמיץ ובכלם לא נרמז דבר שהוא של ימין ושיש קפידה בזה, ודברי נערות ובורות הם".

נראה איפוא, כי לחיצת היד בין שני אנשים לשלום* היא התפתחות של תקיעת הכף בין שניים שהיתה בחלק מהמקרים כשבועה או כריתת ברית, ובענייני קניינים היא שימשה כקניין*.

ואמנם במשנה ברורה (סי' תמ"ח ס"ק י"ט) מבאר את דרך תקיעת הכף לא לגמרי כלחיצת יד לשלום, לגבי מכירת חמץ: "או ע"י תקיעת כף (שקורין צו שלאג) דהיינו שמכין כפיהם זה על זה או ע"י נתינת פרוטה במקומות שנהגו שכשהלוקח נותן פרוטה למוכר נגמר המקח". ונראה שאעפ"כ אין זה משנה לגבי אופן הלחיצה ויש בכך התפתחות מסוימת של תקיעת הכף.

לגבי אבלות השאלה היא האם אין היא נחשבת כאמירת שלום (ועי' בספרי הקיצורים לגבי נענוע הראש של האבל למנחמיו). וכך דברי הגר"ע יוסף שהיה רבה הראשי של מצרים לפני היותו ראש"ל ורב ראשי לישראל, בשו"ת יביע אומר (ח"ד יו"ד סי' ל"ה אות י'): "אודות המנהג שנהגו במצרים שהמנחמים מושיטים יד לאבל, ובלחיצת ידים אומרים לו: תנוחם מן השמים. נראה שאין בזה משום שאלת שלום לאבל, רק עידוד ונחמה. (וע' בדברי הרמ"א סי' שפה ובאחרונים שם.) וכן העלה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו (חיו"ד סי' כ"ה). ובשו"ת שרידי אש ח"ב (סי' קל"ה). וע"ע בס' מאורי אור (עוד למועד, דקמ"א ע"ב). ע"ש.

וכל מידי דברכה שרי לברך לאבל דשלום לחוד וברכה לחוד. ולכן מה שאומרים היום בברכה כל טוב, נראה דשפיר דמי. וכן נוהגים הספדנים שבסוף דבריהם מתפללים בעד השארית הנמצאה ומעתירים בעדם בדברי ברכה ונחמה. ואין פוצה פה ומצפצף. [ושוב מצאתי בשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' תעד), שכ' לדחות ד' הרה"ג השואל שמחלק בזה בין שאלת שלום שאסור באבל, לברכת שלום שהוא כמתפלל עליו שיהיה בשלום. וכתב, שהכל ענין אחד, כי גם שאלת שלום היינו ששואל מהשי"ת שיהיה חבירו בשלום. ומה שהקשה הרה"ג השואל כי למה לא יתפלל עליו שיסורו ממנו יגון ואנחה ויהיה בשלום, לק"מ, כי ענין התפלה הוא שכאשר מתפלל נעשה צינור שע"י יורד השפע על מי שמתפלל עליו. וכמ"ש בדרשות הר"ן ר"פ תולדות. וא"כ א"א שירד השפע על מי שאינו שרוי בשלום וכו'. ע"ש. ומ"מ נראה דבנ"ד גם הרב יודה להתיר. ודו"ק. והשי"ת יגדור פרצות ישראל. בלע המות לנצח. ובא לציון גואל. אמן".

וע"כ נראה לענ"ד, שמותר ללחוץ ידי האבל ולברכו ביציאתו*.