התורה והמצוה על במדבר טו לב

<< | התורה והמצוה על במדברפרק ט"ו • פסוק ל"ב | >>
ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • כא • כב • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לז • לח • לט • מ • מא • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


במדבר ט"ו, ל"ב:

וַיִּהְי֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וַֽיִּמְצְא֗וּ אִ֛ישׁ מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת׃


פירוש מלבי"ם על ספרי על במדבר טו לב:

נב. ויהיו בני ישראל במדבר, לשון זה סתום דפשיטא שהיו במדבר כל ארבעים שנה, ופי' חז"ל שלמד שמעשה זה היה בתחלת חניתם במדבר. שבעת שנסו מים סוף הלכו ג' ימים במדבר שור וחנו במרה ובאילם ושבו לים סוף. ואח”כ יצאו מן המדבר ומשם שבו למדבר וחנו במדבר סין, ומאז היו ונשארו במדבר בקביעות. ובמרה נצטוו על השבת, ובט”ו לחדש אייר שבאו למדבר סין ויהיו ונשארו במדבר היו שבת ראשונה ושמרו אותה. ובט"ז אייר ירד להם המן, ויהי ביום השביעי [והוא שבת שניה] יצאו מן העם ללקוט. ואז היה גם מעשה דמקושש.

וכן אמר ר' שמעון סתמא דספרי בספרי זוטא שמקושש היה בשנה ראשונה באחד ועשרה לחדש השני. ועיין ברא”ש ובתוס' שבת (דף פז ע"ב ד"ה כאשר צוך). וי”ל מה שהקשה על מ”ש בשבת (דף קיח:) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בם אומה ולשון, שי”ל שמ”ד זה ס"ל כמ"ש רש"י ז”ל בפי' החומש בפרשת המן שאעפ”י שמשה נצטוה במרה לא הגיד לישראל עד אחר כך גבי המן.

נג. וימצאו איש מקושש עצים פעל לקשש מצאנו על האוסף גדולי קרקע כמו וקוששו להם תבן, וזה נקרא בשם מעמר. ומצאנו על התולש מן המחובר כמו והנני מקוששת שנים עצים (מ"א א), שעל שנים לא יצדק לשון קשוש ואסיפה. ופי' שקוצצת שני עצים מן המחובר. ועל זה אמר בשבת (דף צו:) מקושש במתניתא תנא תולש הוה, ראב"י אמר מעמר הוה.

ולפ"ז מקושש הוא פעל בינוני, ושמואל אמר שם דמקושש מעביר ד"א בר"ה היה. וצריך לומר דשמואל מפרש שמקושש אינו בינוני פועל , רק שם תואר על שם אומנותו. שאומנות האיש היה שהיה מקושש עצים, ומצאוהו ביום השבת ויצא להביא העצים הביתה והיה מעביר. כי כלל הוא שהפעל הבינוני כמו סופר רוקם, לפעמים בא על הפועל ולפעמים בא כשם תואר.

אמנם בספרי מוכיח שהוא פועל בינוני והיה אז מקושש ותולש מן הקרקע ולא תאמר שר”ל אש ששמו מקושש, ר”ל שהוא שם תואר על שם אומנותו ושבעת ההוא היה מעביר לא תולש כדעת שמואל. דהא כתיב המוצאים אותו מקושש עצים, ומצאוהו עוסק בפעולה זאת. ומ"ש ומי היה צלפחד, בגמ' שם. ושם הלשון בין כך ובין כך עתיד אתה ליתן את הדין וכו'.

נד. וימצאו איש, לשון מציאה מציין תמיד שמצא דבר המחופש והמבוקש. ויחפש ולא מצא, אשר תאבד ומצאת. והיל"ל ויראו איש מקושש, כמו ויראו השומרים איש יוצא מן העיר (שופטים א) וע”כ פי' חז"ל שמשה העמיד שומרים לזה. כי היה בשבת שניה של המן. ואמר במכלתא, הביאו ורש"י ז"ל בפ' בשלח שראה אותם דואגים, והעמיד שומרים, והתרו בהיוצאים והניחו כליהם. וע"כ לא נתחייבו מיתה רק המקושש קבל התראה ונתחייב במיתה.





קיצור דרך: mlbim-bm-15-32