דרך חיים (מהר"ל)/פרק ה משנה כא

<< · דרך חיים (מהר"ל) · פרק ה משנה כא · >>

פרק ה משנה כא

הוא היה אומר בן חמש למקרא וכו'. במאמר הזה בא לבאר ענין האדם מראשיתו ועד סופו. והאדם יש לו דמיון אל בית המקדש, כי ההיכל היה גבוה מאה אמה וכך חיי האדם, אף על גב שימי שנותינו שבעים שנה מצד הזכות מגיע עד מאה. ולמה מגיע עד מאה, כי האדם הוא תבנית היכל, ודבר זה בארו עוד בפרק חלק (סנהדרין ק', א') אדם הראשון היה מן הארץ עד הרקיע כיון שסרח הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומעטו והעמידו על מאה אמה, ועוד אמרו בחלק (שם) ואולך אתכם קוממיות רבי יהודה אומר מאתים אמה ר' שמעון אומר מאה אמה כאדם הראשון אין לי אלא אנשים נשים מניין תלמוד לומר בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל כמה היה היכל מאה אמה עד כאן, הרי כי למדו שעור האדם מן קומת ההיכל שהוא מאה אמה. כי משפט אחד להם ובריאה אחת להם, שכשם שהאדם נבדל מכל הנבראים שעל פני האדמה בקדושתו שיש לו נשמה נבדלת, כך בית המקדש נבדל מכל האדמה בקדושתו האלקית. וזהו אמרם במסכת ברכות (דף לג.) אמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו. וביאור זה כי האדם מתדמה אל בית המקדש שכמו שבית המקדש הוא נבדל מכל האדמה כך האדם נבדל מכל הנבראים שעל פני האדמה אבל אם האדם הוא בעל חומר אין לו דמיון אל בית המקדש שהוא נבדל בקדושתו, אבל אם יש בו דעה שהוא השכל הנבדל ואז האדם נבדל בקדושתו מכל הנבראים שעל פני האדמה כמו בית המקדש שהוא גם כן נבדל בקדושתו מכל האדמה, וזהו שנחשב כאלו נבנה בית המקדש בימיו כי האדם עצמו הוא דמיון אל בית המקדש כמו שהתבאר, וכבר ביארנו זה במקום אחר גם כן, ובא לומר כי האדם הוא דמיון בית המקדש ולפיכך יקדש האדם עצמו גם כן עד שהוא בית המקדש גמור. ועוד שאמר יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו וכו', ואמר כי עכשיו שאין בית המקדש הנה האדם עצמו הוא בית המקדש כמו שבארנו למעלה, ועוד יתבאר בסמוך עוד המאמרים האלו:

בן חמש למקרא וכו'. יש לשאול כי אין ספק כי אלו שיעורים יש בהם טעם ובלא טעם לא אמרו אלו הדברים ולפיכך יש לפרש טעם בדברים אלו. וזה כי זכר שלשה דברים זה אחר זה מקרא משנה תלמוד. ואלו שלשה דברים הם השגות חלוקות, מקרא הוא השגה מה ואין ההשגה בשלימות ובבירור, אבל המשנה היא הידיעה בבירור, והתלמוד הוא להבין טעם הדבר שאינו במשנה כלל, ולפיכך אלו שלשה דברים הם מחולקים. וכבר אמרנו כי מקרא משנה ותלמוד הם כנגד חכמה דעת בינה, כי המקרא יש בו חכמה, אבל המשנה היא הידיעה הגמורה להבין כל דבר כפי מה שהוא בהבדל של כל אחד מן אחד עד שידע הדבר מבורר, כי זה ענין הדעת שידע להבדיל בין דבר לדבר וזה הוא ענין המשנה, והתלמוד הוא בינה שמוציא דבר מתוך דבר על ידי הפלפול כל זה נקרא תלמוד:

ואמר בן חמש למקרא, כי יש לך להבין כי החכמים נתנו לאדם כל עשרה שנים מן ימי חייו מדריגה בפני עצמו, והדבר הזה ראוי מאד, הן אם אתה אומר כי ימי שנותינו שבעים שנה, או כפי מה שחשב בכאן עד מאה, סוף סוף כשם שיש שנוי למספר שלשה מן עשרים זהו מספר אחר לגמרי, ולא כך עשרים וחמשה או עשרים ושבעה אין לו שנוי מן עשרים שהרי מזכיר עמו עשרים, אבל עשרים שלשים ארבעים כל אחד ואחד מספר בפני עצמו ולכך בכל אחד יש לו לאדם מדריגה אחרת, ולכך מפרש התנא כל מספר עשרה החדוש שנתחדש בשביל מספר עשרה. ואלו שלשה דהיינו מקרא משנה תלמוד נתן השעור בן חמש למקרא בן עשר למשנה בן ט"ו לתלמוד. ודבר זה מפני כי האדם נולד בלא שכל לגמרי, וכאשר האדם בן חמש מתחיל השכל באדם וזה מפני שעברו חצי עשרה שבו האדם משתנה וכאן לא אמרינן שצריך עשרה מפני כי כל השאר השנוים כאן החדוש בא מעצמו בן עשרים לרדוף בן שלשים לכח בן ארבעים לבינה ולפיכך צריך אל זה עשרה, אבל מקרא משנה תלמוד שאין הדבר מגיע מעצמו שצריך לו רב אשר ילמד אותו אין צריך להמתין עד עשרה רק חמש, כי דל פלגא על המלמד ופלגא על עצמו שאפשר ללמד אותו כאשר עבר רוב עשרה דהיינו חמשה שנים ומיד יכול ללמדו מקרא, וכן משנה היה ראוי שיהיה מתחיל עשרה שנים אחר מקרא, רק כי הרב מועיל דפלגא עליו לכך אין צריך רק חמשה אחר משנה. ותלמוד ג"כ אין צריך להמתין בשביל זה עשרה רק חצי עשרה לכך בן ט"ו לתלמוד. ועוד כי כל אלו שלשה מקרא משנה תלמוד אינם מחולקים לגמרי כמו שהם השאר, ומקרא עצמו מועיל למשנה ומשנה מועיל לתלמוד, ולפיכך אין החלוק ביניהם עשרה לגמרי כמו שהוא בשאר כי שלשה אלו אף על גב שהם מחולקים נחשבו כמו דבר אחד וכל אחד יועיל אל השני, ולפיכך בן חמש למקרא בן עשר למשנה בן ט"ו לתלמוד כסדר, אף כי היה ראוי שיהיה בן ט"ו למשנה דהיינו עשרה אחר מקרא מכל מקום מועיל המקרא עד שאינו צריך רק חמשה שנים, ומועיל המשנה שאין צריך רק ה' שנים. ועוד כי אלו שלשה מקרא משנה תלמוד אף על גב שמתחיל בחכמה אין זה חכמה גמורה דהא בן ארבעים לבינה, רק שיוכל לקבל קצת חכמה ואין הדבר בשלימות גמור כמו שהוא אצל השאר שהם בשלימות, ולכך די באלו ג' דברים חצי עשרה בן ה' למקרא בן עשרה למשנה בן ט"ו לתלמוד. והא דאמרינן בפרק נערה (כתובות דף נ.) אמר שמואל לר' יהודה בר שילת עד שית לא תקבל מבר שית תקבל וכו', יראה דהתם איירי להכניסו לבית המדרש לפי שמכריחין אותו ללמוד וכדאמר וספי ליה כתורא ומפני כך פחות משית לא תקבל:

ואמר בן שלש עשרה למצות ודבר זה מפני שכל זמן שהאדם קטן אין ראוים לו המצות שיהיה מחוייב בהם עד שבא לכלל איש, והמצות הם גזירות על האדם שמחוייב בהם האדם, ולא שייך צווי ואזהרה אלא למי שהוא איש ועל זה שייך אזהרה אבל מי שאינו איש לא מקבל צואה ואזהרה כמו שהם דברי תורה, אבל יש מצוה לדבר עם התינוק בלשון רכה ולחנך אותו והזמן הוא בן שלש עשרה, וזה מפני כאשר הוא בן שלש עשרה מביא שתי שערות ודבר זה מורה על שהוא איש כאשר הביא שתי שערות במקום ערוה וראוי להיות מקבל גזירות ואזהרות בכח כי כאיש גבורתו ומקבל הגזירה שהוא בכח ובגבורה. ואמר בן שמונה עשרה לחופה, פירוש דבר זה כי האדם אין גידול שלו בקומתו עד שהוא בן שמונה עשרה ונשלם אז גידול שלו כאשר הוא בן י"ח, ומאז חייב להשלים עוד עצמו באשה כי כל זמן שלא נשא אינו אדם שלם וכדאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סב:) אמר רבי אלעזר כל מי שאין לו אשה אינו אדם שנאמר זכר ונקיבה בראם ויקרא את שמם אדם, וכל זמן שאינו בן שמונה עשר לא נשלם קומתו בגופו הוא עצמו לכך אין צריך להשלים עצמו באשה שהיא תוספת יותר על עצמו, אבל כאשר הוא בן שמונה עשרה שכבר נשלם עצמו בגופו יש לו להשלים עצמו באשה, ואף על גב שהדבר הזה נראה לעינים שגידול האדם הוא עד שמונה עשרה, מכל מקום הדבר הזה נראה בנבראים הלא תראה כי השמש וכל הכוכבים הקף שלהם בעשרים וארבעה שעות, ורביעית מן ההקף שהוא שש שעות עולים וצומחים מן הארץ עד שהם בגובהם. וידוע כי שבעים שנה הם ימי האדם, והרביעית מן ימיו הם שמונה עשרה שנה פחות חצי שנה, ולפיכך עלייתו של אדם וצמיחתו רביעית זמנו עד שהוא בן שמונה עשרה שנה ואז הוא בגבהו. ועוד מפני כי קומת האדם שמונה עשרה טפחים, שהרי בכל מקום שערו חכמים קומת האדם שלש אמות שהם שמונה עשרה טפחים, ואלו שמונה עשרה טפחים שהם קומת האדם עומד עליהם בשמונה עשרה שנים. אבל יש עוד בזה טעם, כי אלו שמונה עשרה שנים לחופה הם כנגד שמונה עשרה צלעות שבאדם, שנים עשרה גדולים וששה קטנים, והאשה נלקחה מאחת מצלעותיו, וכאשר האדם יש לו שמונה עשרה שנים כנגד שמונה עשרה צלעות שלו יש להחזיר לו עוד הצלע שנלקחה הימנו, והרי האשה נקראת צלעתו. ואף כי רש"י זכרונו לברכה (בראשית, ב) פירש מצלעותיו מסטרוהי כמו ולצלע המשכן הרי אונקלוס תרגום מעלעוהי וזהו לשון צלע וכן מוכח מדברי חכמים זכרונם לברכה, ואין כאן מקום לזה ועוד יש טעם בזה ויתבאר בסמוך:

ואמר בן עשרים לרדוף, פירושו לרדוף את אחרים כי עד עשרים שנה אינו קל לרדוף, פירוש שהוא רודף את אחר ולמשול עליו. ולפיכך אצל מלחמה שיש לו לאדם לרדוף אחר שונאיו ולמשול עליהם דכתיב (ויקרא, כו) ורדפו מכם חמשה מאה וגו' איכה ירדוף אחד אלף וגומר, אין האדם יוצא למלחמה לרדוף עד שהוא בן עשרים שנה כי אז האדם מבקש לנצח ולמשול על אחר, וזה הוא דווקא כאשר הוא בן עשרים שאז מתחדש בו כח שהוא מבקש למשול. כי כאשר הגוף הוא בשלימות גידול שלו אז הצורה היא בשלימות ואין הצורה מוטבעת בחומר כמו שהיה קודם זה הצורה מוטבעת בחומר עתה יש לה משפט הצורה, וכמו שהגוף הוא בשלימות כאשר הוא בן שמונה עשרה שנים כך הצורה היא בשלימות כאשר הוא בן עשרים שנה. וזהו אמרם (קידושין דף כט:) כי הש"י ממתין לאדם עד עשרים שנה אם לא נשא אשה אומר תיפח רוחיה, כי בן עשרים שנה הצורה היא בשלימות וראוי שישא אשה שיהיה האיש צורה לאשה. ומה שאמרו כאן כי בן שמונה עשרה לחופה כי החופה רק התחלת הנשואין ובאלו שתי שנים ראוי שתהיה החופה שהיא התחלה בלבד, ולכך אמרו בן שמונה עשרה שנים לחופה, מ"מ לענין העונש אינו נענש רק אחר שהוא בן עשרים ונשלמה הצורה וראוי שיהיה צורה לאשה. ומפני כי הצורה היא בשלימות כאשר הוא בן עשרים והצורה מבקשת למשול על הכל, כי דבר זה נמשך אחר הצורה בודאי, שהרי כתיב באיש (בראשית, ב) והוא ימשול בך הרי האיש שהוא נמשל לצורה ראוי אליו הממשלה וזה שאמר בן עשרים לרדוף. ולפיכך בית דין של מעלה אין מענישין עד שהוא בן עשרים כי אין בית דין של מעלה מענישין עד שהצורה של אדם בשלימות בלתי מוטבעת בחומר, כי כך ראוי לבית דין של מעלה שהכל אצלם בשלימות בלתי מוטבע בחומר, ומאחר שהכל הוא בשלימות אצלם אין מענישין את האדם עד שהוא בריה שלימה בצורתה. אבל בית דין של מטה שאין הכל אצלם בשלימות רק התחלת שלימות וכאשר האדם בן שלש עשרה אז התחלת איש ומענישין את האדם. ובפרק הערל (יבמות דף פ.) פליגי בית שמאי ובית הלל דלבית שמאי זכר שלא הביא שתי שערות עד שהוא בן שמונה עשרה הרי זה סריס ונקיבה שלא הביאה שתי שערות עד שהיא בת עשרים הרי היא איילונית ולבית הלל עד עשרים, ובהא פליגי דלבית שמאי כיון דהגידול של אדם הוא עד י"ח כמו שאמרנו למעלה, אם לא נראה שהוא איש כאשר כבר כלה גידול שלו הרי אינו איש, ואף על גב שרוב בני אדם נעשים לאיש בן שלש עשרה אבל לפעמים נמשך הדבר עד תכלית גידול האדם שהוא בן שמונה עשרה ואז נחשב סריס. ולבית הלל עד עשרים כי אף על גב שתחילת גידול של אדם עד שמונה עשר, מכל מקום כאשר הוא בן עשרים הוא השלמת האדם בצורתו שאחר שבגידול הגוף יושלם האדם בצורתו כי קודם שגדל הגוף אין הצורה בשלימות כי הצורה מוטבעת בחומר, ולפיכך אחרי שהגוף הוא בשלימות גידול שלו וזה כאשר הוא בן שמונה עשר אז אחר כך כאשר הוא בן עשרים האדם בשלימות צורתו בלתי מוטבעת בחומר ולכך לבית הלל עד עשרים:

ואמר אחר כך בן שלשים לכח כי אחר שאמר כי בן עשרים לרדוף כלומר שאז האדם בשלימות צורתו, וכאשר הוא בן שלשים אז כחות הנפשיים הם בשלימות, ולפיכך בן שלשים לכח והלוים יבאו לעבוד כאשר הם בני שלשים שאז הנפש וכחותיו בשלימות. ואפשר לומר כי הנפש יש בה שלשה כחות כמו שהתבאר למעלה ולכך בן שלשים לכח, אבל אין צריך לזה כי אחר שהוא בן עשרים ואז צורתו בשלימות, לכך אחר כך כאשר הוא בן שלשים כחות הנפש בשלימות. ואמר בן ארבעים לבינה כי הבינה כאשר הוא השכל בשלימות, ולפיכך צריך עוד אחר שכחות הנפש בשלימות עשרה שני' עד שהשכל הוא בשלימות יותר, ולעולם כל אשר נבדל אינו ממהר להיות נשלם ולכך בן עשרים לרדוף בן שלשים לכח בן ארבעים לבינה. ואמרו בן חמשים לעצה, העצה עוד נחשב חכמה יותר כי החכמות אינן שוות כי יש חכמה שאינה עמוקה כל כך על זה אמר בן ארבעים שנה לבינה בן חמשים לעצה היא העצה העמוקה. וכאלו אמר כי בן ארבעים להשגת דברים אשר האדם מוציא מכח שכלו ומתבונתו ודבר זה נקרא בינה, בן חמשים לעצה פירוש עצה עמוקה שעומד על הדברים הנעלמי' וזה נקרא בן חמשים לעצה. והעצה היא עמוקה דכתי' (משלי, כ) עצה עמוקה בלב איש וזה נאמר על הדברים הנעלמים לגמרי, כי אף אם הבינה שמוציא דבר מתוך דבר כמו שאמרו (סנהדרין דף צג:) איזה נבון המוציא דבר מתוך דבר, מכל מקום אין אותו הדבר מן הדברים הנעלמים ודבר זה מדריגה בשכל בפני עצמו. ואמר בן ששים לזקנה פירוש שהוא זקן והוא עוד חכם יותר, כי כאשר הוא זקן והכחות הגשמיים חלשים אז כח השכלי מוסיף יותר ויותר, וכמו שאמרו ז"ל (קידושין דף לב:) אין זקן אלא מי שקנה חכמה מוכיח מזה כי הזקן הוא שראוי אל החכמה כמו שהתבאר למעלה אצל הלומד מן הזקנים שהזקן הוא שראוי לחכמה, וכמו שאמרו ז"ל (סוף קנים) תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן נוספות עליהן. וכל זה מפני כי בהחלש הכחות הגופניות כח השכלי גובר יותר, כי אז יושפע על האדם שכל נבדל לגמרי והוא נקרא שכל הנאצל שהוא נאצל מן השם יתברך ואז משיג הדברים הנפרדים שהם דברים נבדלים לגמרי, הרי יש כאן שלשה מדריגות אל השכל, וכתב הריטב"א ז"ל ויש גורסין בן ששים לחכמה שנאמר בישישים חכמה נוטריקון בן ששים חכמה. כלל הדבר כי כך תמצא בכל מקום ואצל הכל, כי השכל יש לו מעלה על מעלה עד שהם שלשה מעלות אשר ידועים הם בשמותם ואין להאריך:

ואמר בן שבעים לשיבה פירוש שהוא שלם בימים כי ימי שנותינו שבעים שנה. ונראה כי אותיות אחה"ע מתחלפים ופירוש שיבה מלשון שביעה שהוא שבע בימים, ומפני כי מספר שבעה הוא מספר שלם בימים ובשנים שהוא חוזר חלילה תמיד, ולפיכך מספר זה נקרא שבעה מלשון שביעה שכל אשר הוא שבע הוא שלם, ולכך אמר בן שבעים לשיבה כי עתה יש לו ימים בשלימות ובשביעה כי שנות האדם שבעים שנה. ואף כי גבול חיי האדם עד מאה היינו כשיש לו תוספות על השביעה כי יש שביעה ויותר מן שביעה ולכך השביעה היא עד שבעים ויותר מכדי שביעה עד מאה. ואמר בן שמונים לגבורה כלומר אם האדם בעל כח ובעל גבורה יש לו כח עד שמונים שנה, וזהו כי לפעמים יש באדם גבורה יותר מבשאר אדם ומצד זה ימצא שיש לו כח ואז ימיו שמונים שנה אבל לא בסתם אדם. ואמר בן תשעים לשוח, פירוש שהוא אדם חסר והוא הולך שחוח, וזה כי תמצא האדם שהוא בלבד הולך בקומה זקופה יותר מן כל שאר בעלי חיים כמו שבארנו למעלה אצל חביב אדם שנברא בצלם אלקים, ומזה תלמד כי האדם מצד שלימותו יש לו דבר זה שהולך בקומה זקופה, וכבר פירשנו טעם זה כי האדם מפני שהוא מלך בתחתונים ולכך הוא הולך בקומה זקופה דמיון המלך, ושאר הנבראים הולכים שחוח לפניו, וכאשר הוא בן תשעים הוא אדם חסר שאינו בשלימותו ומתחיל להיות הולך שחוח, ודבר זה כאלו אינו עוד אדם בשלימות אחר שמעלת האדם היא הזקיפה ואין לו עוד צלם אלקים ועתה חסר דבר זה הנה הוא אדם חסר. ובן מאה כאלו עבר ובטל מן העולם. כי כבר אמרנו כי חיי האדם מגיעים עד מאה שנה ולא יותר, וכן אמר הכתוב ואלו מאה שנה יחיה, הרי לך כי חיות האדם מגיע עד מאה שנה ויותר מזה כאילו עבר ובטל מן העולם: